א – מצוות חינוך

א,א – מאימתי מתחילים ללמד את הבן תורה ושאר מצוות

גיל חינוך למצוות מבואר בסוכה מב, א: "יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? – אמר רב המנונא: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. קריאת שמע מאי היא? פסוק ראשון…"[1].

יסוד מצוות החינוך היא המצווה דאורייתא, ללמד את הילדים תורה, שנאמר (דברים יא, יט): "ולמדתם אתם את בניכם". וזה מתחיל משעה שהילד יודע לדבר, שאז מתחילים ללמד אותו פסוקים מעטים, ומתחילים בפסוקים שיש בהם יסודות תורה ואמונה (ערוה"ש יו"ד רמה, א-ב). ומגיל שש-שבע מתחילים ללמדם ברצינות, כמבואר בבבא בתרא כא, א, בתקנת יהושע בן גמלא: "ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע… ומכאן ואילך אספי ליה כתורא". וכשם שמצוות תלמוד תורה בהדרגה, כך שאר המצוות.

א,ב – כאשר השבת יוצאת מאוחר מאוד

כאשר השבת יוצאת מאוחר, כמו באירופה, וקשה להשאיר את הקטנים שהגיעו לחינוך ערים עד הבדלה. יעשו הבדלה ביום ראשון בלא בשמים ונר, כדין גדולים (חינוך הבנים למצוות כד). ובדין קידוש והבדלה אין הבדל בין בנים לבנות.


[1]. סוכה מב, א: "תנו רבנן: קטן היודע לנענע – חייב בלולב, להתעטף – חייב בציצית, לשמור תפילין – אביו לוקח לו תפילין. יודע לדבר – אביו לומדו תורה וקריאת שמע. תורה מאי היא? – אמר רב המנונא: תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. קריאת שמע מאי היא? פסוק ראשון. היודע לשמור גופו – אוכלין על גופו טהרות, לשמור את ידיו – אוכלין על ידיו טהרות. היודע לישאל, ברשות היחיד – ספיקו טמא, ברשות הרבים – ספיקו טהור. היודע לפרוס כפיו – חולקין לו תרומה בבית הגרנות…".

ב – החינוך למצוות לא תעשה

ב,א – גיל חינוך להפריש מאיסורים

כפי שכתבתי החינוך למצוות תואם את החינוך ללימוד תורה ונובע ממנו, וכשם שמתחילים מגיל תחילת הדיבור ללמד פסוקים, כך כשמתחילים להבין מה מותר ומה אסור, מלמדים אותם לפרוש מאיסורים. וכ"כ באיסור והיתר (כלל מח דין ח), שמצוות חינוך בלא תעשה, בין של דאורייתא בין של דרבנן, הוא מרגע שהקטן בר הבנה, שמבין שדבר זה אסור. וכ"כ מ"ב שמג, ג. ומשמעות ההבנה – שיבין שהדבר אסור תמיד מצד עצמו, שהבנה זו מתחילה בערך מגיל שלוש, ולא מספיק שהוא מבין לפרוש כשאומרים לו 'לא'.

וכפי שנראה בהמשך בהלכה ג, יש אומרים שחובת החינוך להפריש מאיסורים מוטלת גם על בית דין ושאר גדולים (תוספות, רמ"א), אלא שבזה מוסכם שהם חייבים רק מעת ההגעה לגיל חינוך ללימוד. והסברה, שכשם שכל החכמים שבישראל מצווים ללמד את התלמידים תורה, כך כל אדם מישראל שיכול – מצווה שיחנך את הקטנים להיזהר מאיסורים.

ב,ג – באלו אופנים לא גזרו על מצוות חינוך

בשני אופנים אין צורך להפריש את הקטן מאיסור חכמים אפילו אם הגיע לחינוך. א) כשהוא עושה זאת לצורך עצמו, כרחיצה וסיכה ביום הכיפורים (יומא עח, ב, ור"ן שם, גר"א שמג, ג, מ"ב ג). (ובארח"ש כתב שיהיה בזה צורך לגידולו, ובשש"כ הסתפק שיהיה לצרכו). ב) מותר לעבור על דרבנן לצורך מצווה, כדוגמת ההיתר להאכיל קטן מקרבן פסח למרות שאינו מנוי עליו (תוספות פסחים פח, א). וכן מובא בספר חינוך הבנים למצוות מז (לבעל השש"כ), ובארח"ש (כד, הערות טז-יז, לב, לו).

ב,ד – איסור ספייה – הכשלת קטנים באיסור

ביבמות קיד, א, מביאה הגמרא שלוש ברייתות המלמדות שיש איסור לגדולים להאכיל קטנים שרצים, ולהאכיל דם, ולטמא כהן קטן. ולמדו הראשונים משלושת האיסורים הללו לכל שאר האיסורים (רמב"ן ויקרא כא, א; רשב"א שבת קנג, ב; רמב"ם מאכ"א יז, כז; ריטב"א ביבמות; סה"ת רלח; סמ"ג לאוין סה ועוד). וכן כתבו שו"ע שמג, א, ומ"ב ד. ואיסור זה הוא גם לקטן בן יומו, וכ"כ מ"א ב, ומ"ב ד. איסור זה נקרא 'איסור ספייה', ופירושו: האכלה.

ובכלל זה אסור גם לרמוז לקטן לעשות איסור (ארח"ש כד, ה, עפ"י רשב"א יבמות קיד, א; שביתתו של קטן ה, ד).

ב,ה – איזו פעולה מוגדרת כספייה

במשנה ובגמ' שבת צ, ב, מבואר שלדעת ת"ק אסור לתת לקטן חגב חי טמא שישחק בו, שמא ימות ויאכל אותו, ויעבור הגדול על איסור ספייה. וכתבו  רש"י 'דלמא', והגהות אשרי (סוף פ"ט), שפעולה זו נחשבת האכלה בידיים שלכל הדעות אסורה. לפי זה כתבו מ"א שמג, ג, שועה"ר ט, ומ"ב ד, שאסור ליתן לידיו של קטן מאכל שאינו כשר כדי לשחק בו, שמא יאכל אותו, ונמצא מאכילו איסור בידיים. לעומת זאת, כתב מרדכי (שבת שסט) בשם מהר"ם, שמותר לתת לתינוק עוגה שיש עליה אותיות, כיוון שאינו ספייה בידיים שימחק האותיות. וכ"כ מ"א שמ, ה, שועה"ר ד, ומ"ב יד. וכיוצא בזה כתב בשו"ת חת"ס פג, שכשמניח משא על קטן, אע"פ שהוא יודע שהקטן יוציאנו לרשות הרבים אינו נחשב כספייה ליה בידיים.

אלא שיש חילוק בין איסורי אכילה לשאר איסורים. שבאיסורי אכילה כך הדרך להאכיל קטן, לתת לו מאכל בידיים. אבל בשאר איסורים, הנתינה בידיים בלא דחיפה נוספת לעשות את המעשה עדיין אינה 'ספייה'. וכיוצא בזה כתב שועה"ר שמג, ט-י, שו"ת וישב משה א, כט (כמובא בספר הקטן והלכותיו עמ' רמ). אבל חפץ שכל תכליתו שיעשו עמו איסור, ובהכרח שהקטן יעשה בו איסור, אסור לתת אותו בידיו של הקטן, כמבואר במ"א שא, לה, שאסר להלביש בשבת לקטן בגד שמשמיע קול של שיר, דהוי כספי ליה איסור בידיים. ולגבי עוגה שיש עליה אותיות יש עוד סברות להקל, עיין יח, ג, ה.

ב,ו – לתת אוכל לפני קטן ולהעמידו ליד מתג אינו ספייה

מותר לתת לפני הקטן מאכל שהקטן ייקח אותו אח"כ מעצמו. כ"כ במפורש במ"ב תרמ, ה, ובשעה"צ, ח, שאסור להאכיל קטן בידיים מחוץ לסוכה, דהיינו: ליתן לתוך פיו או לצוות לו לאכול (וכן לתת בידו כפי שלמדנו בשבת צ, ב), אבל מותר להניח לפניו והוא אוכל מעצמו. וכ"כ הרשב"א (יבמות קיד, א, 'רבי יוחנן'), שאם מעמידים קטן סמוך לנבלה כדי שישלח ידו ויאכל אין בזה משום ספייה. וכ"כ בשו"ת חת"ס (או"ח פג) שלהעמיד קטן אצל איסור לא חשיב כספייה בידיים, ולכן התיר מעיקר הדין להכניס שוטה למוסד מיוחד אע"פ שיאכילוהו שם נבלות וטרפות. ונראה שלהניח את האיסור ליד הקטן או את הקטן ליד האיסור, אחד הוא. וכ"כ בספר העיקרים לר"ש איגר (ח"ב  עמ' קנה) שלא נחשב כספי ליה בידיים אלא כשעושה מעשה בגופו של התינוק שמוסר בידו האיסור (של אכילה), אבל במעמידו אצל האיסור וכל כיוצא בזה או שממציא את האיסור לפני הקטן, לא מיקרי ספי ליה בידיים.

לפי זה, אם כבה האור בחדר, מותר במקום הצורך להעמיד קטן על יד המתג גם כשידוע לנו שהוא עתיד לשחק במתג ולהדליק את האור, שאין במעשה זה משום ספייה (וגם אינו עושה מלאכה על ידי הבן, כי הוא מתעסק). אולם זה דווקא בקטן שאינו בר הבנה, שאז אין בו משום מצוות חינוך, וגם אין בזה איסור מלאכה בשבת על ידי הקטן, הואיל והקטן אינו מבין שהזזת המתג מדליקה אור ואינו מבין שיש בזה תועלת לגדול (עיין ארח"ש כד, ז-ח).

ב,ז – האיסור שיעשה הקטן מלאכה בשבת עבור הוריו או עבור גדולים

מצווה מיוחדת ישנה לגבי שבת: "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ…" (שמות כ, ט). וכן אמרו במשנה שבת קכא, א: "קטן שבא לכבות, אין שומעים לו, מפני ששביתתו עליהם". ובגמרא: "אמר ר' יוחנן: בקטן העושה לדעת אביו". פרש"י: "בקטן שיודע להבחין שכיבוי זה נח לאביו ועושה בשבילו". וכתב הב"י שלד, כה, בשם ר' ירוחם, שגם כשעושה על דעת גדול אחר שאינו אביו, אסור. כלומר: רק כשהקטן עושה לעצמו אין מפרישים אותו, אבל אם עושה בשביל אביו או בשביל גדול אחר, מפני שסבור שהדבר לרצונו של אביו או הגדול, צריך למחות בידו, למרות שהגדול לא רמז לו לעשות מלאכה. ודין זה אפילו בקטן שלא הגיע לחינוך (תוספות קכא, א, 'שמע מינה', מ"ב שלד, סד).

ב,ח – הגדרת קטן העושה על דעת אביו

רש"י שבת קכא, א: "בקטן שידע להבחין שכבוי זה נוח לאביו ועושה בשבילו", משמע אפילו לא רמז לו על כך דבר. וביבמות קיד, א, כתב רש"י בד"ה 'בעושה': "שהתינוק צופה באביו ורואה שנוח לו בכך ואביו עומד עליו", ומשמע שהאיסור הוא דווקא כשהאב רומז שהדבר נוח לו. ובאר הב"י שלד, כה, שיש חילוק בין היזק הנראה לעין, כמו דליקה, שאז אסור אפילו אם אביו לא הראה לו דבר, כי הילד מבין זאת מדעתו, לבין היזק בדבר שאינו ניכר, כמו אבידת מפתחות, שאז רק כשאביו רומז לו הוא יודע שיש בכך תועלת לאביו. נמצא שהכלל הוא, שכל שהקטן עושה משום שהוא סבור שלאביו נוח בכך, אביו צריך למונעו מהאיסור.

וכמובן שאם אביו כעס עליו ומכוח זה הלך לעשות האיסור, שהאב עבר באיסור תורה. וכגון קטן שכיבה את האור, וגער בו אביו על כך, והלך הקטן והדליק את האור, עבר האב באיסור תורה.

קטן שעשה מלאכה שיש בה תועלת לאביו, ואביו מיחה בו קודם עשייתה, אין זה נקרא שעשה על דעת אביו אלא על דעת עצמו. וכגון: שבא הקטן להדליק את האור וגער בו אביו שלא ידליק ועבר והדליק, אין זה נקרא עושה על דעת אביו (שביתתו של קטן ב, ט).

ב,ט – יסוד האיסור

כפי שלמדנו בשבת יש איסור מיוחד לגדולים לעשות מלאכה על ידי הקטנים, שנאמר (שמות כ, י): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ…". ודרשו חז"ל במכילתא (פרשה ז): "ובנך ובתך – אלו הקטנים או אלו הגדולים? אמרת והלא גדולים כבר מוזהרים הם?! הא מה תלמוד לומר 'ובנך ובתך', אלו הקטנים". הרי שהזהירה התורה את הגדולים על שביתת הקטנים. וכ"כ רש"י ורמב"ן בפירושם שם לתורה. וכך כתב הרשב"א (שבת קנג, ב), והחינוך (מצווה לב) ועוד רבים.

אמנם לדעת רי"ד (פסקיו פרק כד 'איבעיא להו'), ריא"ז (סו, א, בדפי הרי"ף אות ב. וכ"כ רש"י ביבמות קיד, א 'בעושה'), קטן העושה בשביל אביו האיסור משום ספייה, היינו האיסור הכללי לגדולים להכשיל את הקטן באיסור. ואם הקטן עושה משום שהוא חושב שהדבר לרצונו של האב בלי שהאב אמר לו במפורש או הכשיל אותו במפורש, האיסור הוא דרבנן בלבד.

והרבה אחרונים כתבו כרש"י ורמב"ן ורשב"א, שלהורים האיסור מהתורה, וכ"כ בשעה"צ שלד, נד, והוסיף שאם אין זה בשביל אביו אלא בשביל אחר האיסור דרבנן.

ג – על מי חובת החינוך והמחאה

ג,א – החובה לחנך למצוות את הבנים והבנות

נאמר (דברים יא, יט): "ולמדתם אתם את בניכם", מכאן שהאב חייב ללמד את בנו תורה, וכפי שכתבתי בהלכה א', כהמשך לזה מצווה מדברי חכמים שהאב יחנך את בניו למצוות, שהמגמה הראשונה של לימוד התורה לשמור ולעשות.

וכשם שהאב חייב בחינוך בנו כך חייב בחינוך בתו למצוות (מאירי נזיר כט, א. וכ"כ מ"א א; שועה"ר ז; מ"ב ב; לוית חן קכו).

ג,ב – האם האמא חייבת בחינוך ילדיה למצוות

לדעת תרוה"ד צד, חינוך הבן מוטל על האם כמו על האב. וכ"כ באורח מישור (נזיר כט, א); תוספת שבת שמג, א; ומהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה (כב). וכתבו להוכיח את דעתם ממעשה של הלני המלכה שישבה היא ושבעת בניה בסוכה (סוכה ב, ב). ועוד כתב בשדי חמד (מערכת 'חית' נט) בשם חת"ס, שאפשר להוכיח מנדרה של חנה, ששאלה מאת ה' את שמואל בקטנותו, והקב"ה שמע תפילתה, שיש לה מצווה לחנך את בנה.

אולם לדעת מהר"ם מרוטנבורג בתשובה (סימן ר, והובא במ"א שמג, א), ר"י (תוספות נזיר כח, ב, 'בנו') והגה"מ (שביתת עשור ב, כ), דווקא האב מחויב לחנך את בנו למצוות ולהפרישו מעבירות, אבל אימו לא. כמובא בנזיר כט, א: "קסבר ריש לקיש איש חייב לחנך את בנו במצוות, ואין האישה חייבת לחנך את בנה במצוות". וכ"כ מ"א שמג, א; א"ר תרטז, ב; פתה"ד שמג, ד; שועה"ר תרמ, ד. וכן משמע מפשט לשון הרמב"ם והשו"ע. ועיין באנציקלופדיה תלמודית 'ערך חינוך' ב' 'החייבים בחינוך'.

וכתבו החיד"א במח"ב שמג, ב, וחקרי לב (או"ח ע), שכיוון שמצוות חינוך היא מדרבנן, יש לסמוך על המקילים שרק האב מחויב להפריש את בנו.

ונראה שטעם הסוברים שנשים פטורות ממצוות החינוך למצוות משום שהיא מסתעפת מהמצווה ללמוד תורה וללמדה, וכשם שהאיש מחויב בללמוד וללמד (שו"ע יו"ד רמה, ד), כך מחויב לחנך למצוות, והאשה שפטורה מלימוד תורה פטורה מחינוך למצוות. ולפי זה אפשר לומר שלדעת תרומת הדשן ודעימיה, אף שאין לאשה מצווה ללמוד לשם לימוד, יש לה מצווה ללמוד כדי לקיים, ולכן היא חייבת בברכת התורה (ב"י או"ח מז, יד, עפ"י סמ"ק), ומתוך כך יש לה מצווה לחנך את ילדיה לקיום מצוות וללמוד את מה שנצרך לשם כך.

ג,ג – חינוך הבנות למצוות

ומכל מקום הכל מודים שחייבים לחנך את הבנות למצוות, וכיוון שמצווה זו אינה מסתעפת באופן ישיר ממצוות תלמוד תורה, אפשר לומר שבמצווה זו חייבת האם כמו האב לכל הדעות. אלא שבחלוקת התפקידים בבית, בדרך כלל האב יותר מקפיד והאם יותר מעודדת. והיסוד לכך מהחיוב על האב ללמד את בנו תורה, וממילא נמשך מזה שמצווה עליו להקפיד שיקיימו את פרטי המצוות, ומתוך כך מתעצב תפקידו בבית, וגם כלפי הבנות הוא צריך למלא את התפקיד הקפדני יותר, המדקדק בקיום הפרטים.

ג,ד – כאשר אין לקטן אב

נחלקו בזה הפוסקים. למהר"ם בתשובה ר, גם כאשר אין אב, האם אינה חייבת בחינוך הבנים למצוות. ומנגד כתבו המאירי נזיר כח, א, 'כשם'; א"ר תרמ, ד, ופתח הדביר שם, שאם אין אב האם חייבת לחנך את הילד למצוות, "משום דאנן סהדי דניחא ליה ליתום בעשיית המצוות". והביאם כה"ח שמג, ט. ואם הוא יתום מאב ואם, חובת חינוכו מוטלת על בית הדין, היינו על הציבור (א"ר). ועיין באנציקלופדיה תלמודית 'ערך חינוך' ב' 'החייבים בחינוך'. ועיין בהערה בספר, שכתבתי שחובה זו אינה משום "מצוות חינוך" אלא משום הערבות ההדדית, וכל הקרוב קודם בחיובו מצד "ואהבת לרעך" ומצד מצוות "הוכיח תוכיח". ולכן הנימוק הוא שנוח לו לקטן שיחנכו אותו לכך, ואפשר שלזה הכל מסכימים, ורק נחלקו אם מצד מצוות חינוך יש חיוב.

וכל זה לסוברים שנשים פטורות ממצוות חינוך, אבל לסוברים שהיא חייבת, ק"ו שכאשר אין אב שהיא חייבת.

ג,ה – מוחים ביד הורים שמתרשלים מלחנך את ילדם

כתב הרמב"ם (שבת כד, יא), שאם האב אינו מוחה בבנו שעובר באיסור דרבנן, אין בית הדין מוחה ביד הבן. והקשו עליו המגיד משנה, הטור ועוד, הרי משמע מיבמות קיג, ב, שאפילו אם עובר באיסור תורה אין מוחים בידו?

ובארו הרב יוסף פאסי והרב חיים אלבלג (מובאים בב"י), שאכן גם באיסור תורה אין בית הדין מצווה להפריש את הילד, כי חובת החינוך לרמב"ם ודעימיה על האב בלבד, והוא חייב לחנכו למצוות דאורייתא ודרבנן. ואם לא חינך למצווה דאורייתא, אף שבית הדין אינו צריך למחות בבן צריך למחות באב שיחנך את בנו, אבל באיסור דרבנן אין צריך למחות באב.

ג,ו – האם גדול שאינו אביו מחויב למנוע קטן מאיסור – דעת הראשונים

ביבמות קיג, ב – קיד, א, מסופר על רב יצחק בר ביסנא שאבדו לו מפתחות בית המדרש ברשות הרבים. הציע לו ר' פדת להביא ילדים וילדות קטנים שישחקו שם, שאם ימצאו את המפתחות יביאום אליו מעצמם. ומסיקה הגמרא שדעת ר' פדת "שקטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו". והכוונה שאין כל אדם מצווה להפרישם, ונקטו 'בית דין' שיש כוח בידם (חת"ס חו"מ קעז). וכן פסקו רמב"ם (מאכ"א יז, כז; ושבת יב, ז); סמ"ג (לאוין סה); סה"ת רטו; טור שמג, ועוד ראשונים, שגדול הרואה קטן עובר עבירות, אינו צריך למחות בידו, כי רק על האב מוטלת מצווה זו.

והקשו הראשונים, והלא יש מצוות חינוך, ונחלקו הראשונים לשלוש שיטות:

לדעת הרמב"ם (מאכ"א יז, כח; אבל ג, יב), רק האב מצווה בחינוך ילדיו ולא שאר הגדולים, ולכן אינם מחויבים להפריש את הקטן מן האיסור אפילו לאחר גיל חינוך. וכ"כ התוספות (נזיר כח, ב, 'בנו') בשם ר"י. וכך דעת רוה"פ.

לדעת הרשב"א (יבמות קיד, א 'ר' יוחנן'), מסקנת הסוגיה ביבמות, שהאב ושאר האנשים שווים בדין חינוך, אלא החילוק הוא שחובת החינוך לחנך את הקטן לקיום מצוות עשה, אבל אין מצוות חינוך בהפרשתו מאיסורים, היינו ממצוות לא תעשה (וכ"כ התוספות בנזיר בתירוץ ראשון; תוספות ישנים יומא פב, א, 'בן', בשם ר' אליעזר ממיץ; רי"ד; מאירי). וזאת משום שחינוך לקיום מצוות עשה קשה יותר מההימנעות מאיסורי לא תעשה, ולכן דווקא בקיום מצוות צריך יותר זירוז בחינוך (תרוה"ד סימן צד). או משום שכל מה שתקנו רבנן כעין דאורייתא תיקנו, ובתורה מצינו חובת האב על הבן רק במצוות עשה, ללמדו תורה, למולו ולפדותו (חקרי לב ע).

ולדעת התוספות (שבת קכא, א 'שמע מינה'), דין האב ודין בית דין שווים, וביבמות מדובר בקטנים שלא הגיעו לחינוך, ולכן מותר להניחם ברשות הרבים שאם ימצאו את המפתח יביאוהו מעצמם. אבל קטן שהגיע לגיל חינוך חייבים בית הדין ואביו להפרישו מהאיסורים מדין חינוך. וכ"כ הריטב"א ביבמות, וכתב שכך דעת הרא"ה בשם הרמב"ן. וכ"כ הרא"ש שבת א, א, שבית דין מצווה להפריש קטן שאוכל נבלות.

ג,ז – הלכה למעשה

כפי שלמדנו הדבר שנוי במחלוקת, לשיטת הרמב"ם ורוב הראשונים, אנשים אחרים אינם חייבים להפריש את הקטן מעבירות, וכן פסק שו"ע שמג, א: "קטן אוכל נבלות אין בית דין מצווים להפרישו. אבל אביו מצווה לגעור בו ולהפרישו". והרמ"א הזכיר את דעת התוספות, שאם הקטן הגיע לגיל חינוך גם בית הדין מצווה להפרישו. והכוונה לכל אדם (מ"ב ז). וכתבו ח"א (כלל סו, ג), ומ"ב ז, שבאיסור דאורייתא יש להחמיר כתוספות. ורבים מפוסקי הספרדים העתיקו את דברי השו"ע להלכה (שתילי זתים שמג, א; חסד לאלפים שמג, ג; קצוש"ע לר' רפאל ברוך טולידאנו שכא, א; יקו"י; ומנו"א ח"א כ, ז).

ואפשר היה לומר שמנהג ספרדים צריך להיות כשו"ע, וגדול ספרדי אינו צריך למחות בקטן שעובר עבירות, ואשכנזים צריכים למחות (כתב בחוט שני (ח"ד עמ' רצז, שהדין אינו תלוי במשפחת הקטן אלא בגדול, שאם הוא נוהג כרמ"א, עליו למחות).

אולם נראה שלמרות מה שכתוב בשו"ע ורמ"א, בפועל לא מצינו בזה הבדלי מנהגים בין אשכנזים לספרדים, ולכן אין חובה לספרדי לנהוג כשו"ע ולאשכנזי לנהוג כרמ"א. אלא כאשר יש בכך תועלת ראוי להחמיר ולהפריש את הקטן, ובתנאי שהדבר יעשה בדרכי נועם ולרצונם של הוריו. ולמי שקשה לטרוח בהפרשת הקטן מן האיסור, אינו חייב להפרישו כדעת רוה"פ.

ג,ח – שוטה

כתב המגיד משנה (מגילה א, א), שאין חובת חינוך בשוטה וחרש שאינו שומע ואינו מדבר, והובא בכה"ח שמג, ח. והטעם, שהואיל ולא יגיעו לכלל חיוב במצוות, אין צורך לחנכם לכך.

ה – היתרים לשעת הדחק

ה,א – האם מותר לומר לקטן לעבור על איסור דרבנן לצורך הקטן

כתב הרשב"א (בחידושיו ליבמות קיד, א), שדווקא באיסור תורה אסור להאכיל איסור לקטן, אבל באיסור דרבנן מקילים. וכן מותר לומר לקטן לעשות בשבת דבר שאסור מדברי סופרים בלבד. מפני שבאיסורי דרבנן לא נאמר איסור ספייה לקטן, והיתר זה הוא דווקא בדבר שיש בו צורך לקטן, אבל לצורך גדול אסור, מפני שחוששים שבעקבות זאת ייגרר לעשות את האיסור גם כשיהיה גדול. אבל אם הדבר לטובת הקטן, לא חששו לזה, משום שהוא יבין שעשו זאת לצרכו מפני שהיה קטן (שועה"ר שמג, ז). והביאו הר"ן להלכה (שבת סו, א, 'איכא'), וכ"כ תוספות רי"ד (שבת קלט, א).[2]

אולם רוב הראשונים: רמב"ם (מאכ"א יז, כז); תוספות (ר"ה לג, א, 'תניא'); ריטב"א בשם הרא"ה (יבמות קיד, א); מאירי (יבמות); תוספות חד מקמאי (יבמות); אגודה (שבת קב) בשם מהר"ם; ועוד, סוברים שאיסור ספייה הוא גם באיסורי דרבנן. ואף הרשב"א בעצמו כתב (בתשובה א, צב), שלא אמר כן כי אם להלכה ולא למעשה. וכ"כ שו"ע שמג, א: "להאכילו בידיים אסור אפילו דברים שאסורים מדברי סופרים. וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות". ואיסור זה על כל אדם (מ"ב).

ה,ב – סומכים על הרשב"א בשעת הדחק לצורך הקטן עצמו

כתב בשו"ת הריב"ש שצד, שכדאי הוא הרשב"א לסמוך עליו בשעת הדחק, וכ"כ הראנ"ח קיב, ושו"ת רע"א (מה"ק סי' טו). ועפי"ז התיר רע"א לומר לקטן לטלטל סידור לביהכנ"ס במקום שאין עירוב (בכרמלית) לצורך הקטן, ואח"כ יוכל הגדול להצטרף לקרוא עמו. והביאו בבאו"ה שמג, א, 'מדברי סופרים'. וכן מוסכם על רוב אחרוני אשכנז. ובאול"צ (ח"ב מא, ג), כתב שבני ספרד יכולים להקל כרשב"א רק במקרה שאין אוכל אחר לשבת מלבד האוכל שבמקרר (שאז מותר לבקש מהקטן לפתוח מקרר באופן שיגרום להדלקת נורה, כאשר הקטן אינו יודע שהנורה תידלק ואין אוכל אחר לשבת), משום שהשו"ע פסק שלא כרשב"א. אולם בלוית חן קכח, האריך בסוגיה זו והביא פוסקים רבים שהקילו בשעת הצורך, וכן לצורך מצווה. וכ"כ במנו"א ח"א כ, ב. ובקדה"ש ח"א ע' קלו-קלז, כתב שהרב אליהו מסכים שבשעת הדחק ספרדים יכולים לסמוך על הרשב"א.

לפי זה מותר לומר לקטן לכבות את האור בחדרו, כי הוא איסור דרבנן לצרכו, שיוכל לישון.

ומשמע שהיתר זה נכון לרשב"א ודעימיה גם בקטן שהגיע לחינוך, אלא שנראה שהדבר עלול לגרום לפגיעה בחינוך לחומרת איסורי שבת, וכיוון שממילא לדעת הרבה ראשונים אין בזה שום היתר, ואף הרשב"א חשש להם, לפיכך כתבתי: "ועדיף שיעשה זאת קטן שלא הגיע לגיל שש, ואם כבר הגיע לגיל שש, עדיף שיכבה בשינוי". אמנם בשעת הדחק כשאין אפשרות לשנות, אפשר להקל גם בלא שינוי.

ה,ג – הגדרת 'עבור עצמו'

כתב ארח"ש (ח"ב כד, ב), במקרה שמלאכת הקטן נעשית לצורך כל בני הבית, אף שגם הקטן נהנה ממנה, אין היא נחשבת כמלאכה שעושה הקטן לצורך עצמו אלא הרי זו כמלאכה שנעשית לצורך אחרים, שגם לרשב"א אסור לומר לקטן לעשותה באיסור דרבנן, מפני שאתי למסרך. וראיה מדליקה (שבת קכא, א), שאסור לקטן לכבותה למרות שבוודאי גם לקטן יש תועלת שהבית לא ישרף. אמנם נראה שבשריפה התועלת לקטן רחוקה, ואם יכבה, עיקר דעתו תהיה עבור הוריו. אבל כאשר מדובר בתועלת ממשית ומיידית לקטן, גם כאשר שאר בני הבית נהנים כמותו – מותר. וכעין זה מובא בהערה שם בשם ר"ש אויערבאך, שאם עיקר דעתו של הקטן עבור עצמו, אינו דומה לדליקה ומותר.

ה,ד – איסור דרבנן לצורך מצווה למען גדול כדרך ארעי – שבות דשבות

כתב המרדכי (פ"ק שבת), שמותר להביא מפתח של בית כנסת על ידי תינוק כמו שמותר על ידי גוי. והביאו הט"ז שמו, ו, להלכה. ובחת"ס (ליקוטים יג) חלק עליו. וגם הפמ"ג באר שהט"ז דיבר רק כאשר הוא צורך הקטן, כפי ההיתר שכתב הרשב"א. ומנגד רבים ביארו שאין היתרו על פי הרשב"א, כי הרמב"ם ורוה"פ חלקו על הרשב"א, אלא טעם ההיתר משום שהוא לצורך מצווה. וכ"כ הרי"מ מגור בתשובותיו (או"ח ג). וכ"כ בשו"ת בית אפרים (יו"ד סב), שגם לרמב"ם ודעימיה מותר לבקש באופן אקראי מקטן לעבור על שבות לצורך מצווה. ודייק דבריו מרמב"ם ושו"ע שכתבו: "וכן אסור להרגילו בחילול שבת ומועד ואפילו בדברים שהם משום שבות". משמע שכאשר אינו מרגילו – מותר לצורך מצווה. וכ"כ בשו"ת מחזה אברהם נו.

ונראה מדברי שועה"ר שמג, א, שכאשר הדבר מפורסם לרבים ויש לחוש שיטעו השומעים לומר שדבר זה מותר, יש לאסור. וזה הטעם שצריך למנוע מקטן לכבות שריפה, למרות שכיבוי הוא איסור דרבנן, והרי זה שבות דשבות. וכן מצינו שהחמירו לגבי כיבוי דליקה גם לגבי גוי.

ויש להוסיף שהיתר זה הוא על פי הכלל שהתירו 'שבות דשבות' לצורך מצווה, שכן עצם האיסור על הקטן לעשות מלאכה הוא 'שבות' (אמנם לגדול במקרה כזה יש איסור תורה לבקש ממנו לעשות מלאכה, הן מצד איסור 'ספייה', והן מצד האיסור לעשות מלאכה בשבת על ידי הקטן), ובאיסור דרבנן האיסור על הקטן הוא בגדר 'שבות דשבות', וכאשר אין חשש דאתי למסרך – מותר. וכן התיר בשועה"ר שמג, ו, לומר לקטן לעשות איסור דרבנן לצורך מצווה של גדול, ובתנאי שהוא נעשה באקראי ולא באופן תמידי. (ואפשר שדייקו את ההיתר באקראי מדברי הרשב"א, שאסר לבקש מהקטן לעשות איסור עבור הגדול משום שמא יסרח כשיהיה גדול. ומבואר בתוספות עירובין מ, ב, 'דלמא', שלא חששו לזה אלא בדבר הבא בקביעות ולא בדבר שבא באקראי בעלמא).

ה,ה – מותר לבקש בשעת הדחק מקטן שאינו בר הבנה לעשות איסור דרבנן למען גדול

כתב בשו"ת פרי יצחק יב (לר' יצחק בלאזר), שמותר בשעת הצורך לומר לקטן שאינו בר הבנה לעבור על איסור דרבנן אפילו לצורך הגדול, משום שכל מה שאסר הרשב"א לצורך הגדול הוא מחשש שיגרר לעשות את האיסור כשיגדיל, אבל אם הקטן אינו בר הבנה אין לחוש לזה, וכמ"ש הב"י תקנט, ז, בשם המרדכי: "וכי חיישינן למיסרך הני מילי בתינוק שגדול קצת ונותן אל ליבו". לפי זה מותר לומר לתינוק בן שנתיים לכבות אור בחדר של ההורים, כשהאור מפריע להם לישון או לשמש מיטתם. וכ"כ בשו"ת נשמת שבת ז, תסח.

ה,ו – איסור דרבנן השנוי במחלוקת

כתב בערך השולחן שמג, ג, שבאיסור דרבנן השנוי במחלוקת, גם כאשר נפסק למעשה לאיסור, מותר בשעת הצורך לומר לקטן לעשות את האיסור לצורך הקטן עצמו, משום ספק ספיקא. א) שמא הלכה כמתירים אפילו לגדול, ב) ושמא הלכה כרשב"א ור"ן שמתירים לומר לקטן לעשות בשבת דבר האסור מדברי סופרים. ועל פי זה התיר לתת לקטן לינוק חלב מנוכרית כיוון שיש מי שמתיר חלב נוכרית אפילו לגדול (ולא קיי"ל כוותיה), וכ"כ בשו"ת יבי"א (ח"ג, יו"ד סי' ג, אות ד) ובמנו"א (ח"א, כ, ד). וכבר למדנו (כד, ה, ב) שבשעת הדחק מקילים גם באיסור דרבנן שמוסכם על כל הפוסקים.

ה,ז – מקרר ששכחו לנתק ממנו את המנורה בערב שבת

דין זה מבואר לעיל יז, ט, בהרחבות. ושתי עצות להיעזר בקטן נאמרו. האחת: שיוציא את התקע מהשקע בעת שהמקרר אינו עובד (שו"ת הר צבי ח"א בהרר"י בשד"ה סו"ס קנא; שש"כ י, יד). אמנם למעשה כתבתי שם בהערה שמותר לגדול לנתק את התקע וכ"כ בשש"כ שם. ולא כתבתי להעדיף קטן, משום חשש הסכנה שבעיסוק בחשמל. אמנם בקטן שמתקרב לגיל שלוש עשרה שיכול לעשות זאת בלא סכנה, יש עדיפות שהקטן ינתק את השקע. השנייה: לומר לקטן שאינו יודע שהנורה תידלק בעת פתיחת הדלת, לפתוח את המקרר כדי להוציא לעצמו אוכל (מאור השבת ח"ד במכתבי רשז"א מט; חוט שני ח"ד עמ' רצד. ועיין לעיל כד, ה, ב, בדברי אול"צ ח"ב מא, ג).

ה,ח – האם יש יתרון שגדול שאינו אביו יאמר לקטן לעשות מלאכה

כאשר לדעת המקילים מותר לבקש מקטן לעשות איסור דרבנן, מותר בשעת הדחק גם לאב לומר זאת לבנו. אמנם יש יתרון גדול בכך שאדם אחר יאמר לילד לעשות את הדבר, והילד לא יהיה בנו של הנצרך למלאכה. מפני שיש להורים מצווה מהתורה שלא לעשות מלאכה על ידי הילדים בשבת. כלומר אף שלילד עצמו האיסור מדרבנן, להורים האיסור מדאורייתא, ולכן יש מקום לומר שמבחינתם לומר לו לעשות מלאכה האסורה מדרבנן הוא 'שבות' אחד בלבד (עיין לעיל ט, יב). ועוד, שלדעת רוב הפוסקים (לעיל כד, ג, ב) האב מצווה לחנך את בנו. ומצד מצוות חינוך, ישנה עדיפות שהאם תבקש מהילד ולא האב.

אבל אין נראה שעל ידי כך אפשר להתיר דבר שלא התירו לאב, שכן יסוד ההיתר הוא מפני שמדובר באיסור דרבנן, וכאשר הקטן עושה זאת הוא 'שבות דשבות', ואז כשאין חשש שיתרגל לכך כשיגדל, אפשר להתיר בשעת הצורך גם לאב.


[2]. עניין אתי למסרך מבואר בשבת קלט, א. שם מובאות דעות האם בחו"ל מותר לשתול כשותא בכרמא. "מכריז רב: האי מאן דבעי למיזרע כשותא בכרמא – ליזרע. רב עמרם חסידא מנגיד עילויה, רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה. וליתן ליה לתינוק ישראל! – אתי למיסרך. – וליתן ליה לגדול נכרי! – אתי לאיחלופי בישראל". רש"י: "יהיב פרוטה לתינוק נכרי – קסבר בחוץ לארץ שרי, ומיהו, כל כמה דאפשר – משני, שלא ילמדו להקל". וכתב הרשב"א שבת שם ויבמות קיד, א, שכל שהוא לצורך הקטן אין לחוש דאתי למיסרך. וכ"כ הריטב"א והמאירי (עירובין מ, ב), והר"ן (ר"ה לג, א). ועיין מ"א רסט, א, ושמג ג, ומנו"א ח"א כ, 13.

ו – קטן כחולה

ו,א – קטן עד איזה גיל נחשב חולה

עיין להלן כח, ב, בדיני חולה, שהתירו חכמים 'שבות' של אמירה לגוי כדי לסייע לו. ונחלקו הפוסקים אם התירו גם ב'שבות' שנעשה על ידי יהודי. ולצורך גדול אפשר להקל. וכן הדין לגבי קטן, אם יש צורך גדול, למרות שאינו חולה, אפשר להקל.

והשאלה עד איזה גיל קטן נחשב כחולה. כתב באול"צ ח"ב לו, ד, שעד גיל שלוש עשרה הוא נחשב כחולה. ובמנחת יצחק א, עח, כתב שנראה שההיתר לבשל לקטן הוא עד גיל תשע, שעד גיל זה אין מניחים לו לצום ביוה"כ אף לשעות (שו"ע תרטז). ולשש"כ לז, ב, עד גיל תשע עשר, לפי מצב התפתחותו וחולשתו. ובציץ אליעזר (ח"ח סי' טו, יב, ז), היקל רק עד גיל שש (שכתב במור וקציעה שזה הגיל שאם ננעל בתוך חדר, שוברים עבורו את הדלת כדי שלא יפחד). ובמלמד להועיל הביא הוראה בשם בעל השאגת אריה, שעד גיל שלוש ארבע נחשב כקטן. ובקצות השולחן קלד, יז, החשיב אותו כקטן כל זמן שנותנים לו אוכל המיוחד לקטנים, ואפילו הוא יותר מבן שלוש. ובחזו"א נט, ג, כתב שהוא עד גיל שנתיים שלוש. וכן אמר רשז"א (נשמת אברהם שכח, נז).

ולמעשה יש לחזור לדברי המ"ב רעו, ו, שאם הקטן "נצרך הרבה" דינו כחולה שמותר לומר לגוי להדליק עבורו נר וכיוצא בזה. ואכן, ככל שהוא קטן יותר, כך ליותר דברים הוא "נצרך הרבה". וכיוצא בזה מובא בנשמת אברהם שכח, נז, וארח"ש כ, הערה קסב.

ו,ב – נשיאת ילד חולה או עייף בכרמלית

כתב בארח"ש כ, הערה קמט, שלפי הסוברים (וכך כתבתי למעשה) שבשעת הצורך גם 'שבות' אחד מותר לצורך חולה, מותר לקחת בכרמלית ילד חולה בעגלה לרופא, וכן מותר לשאת על הידיים ילד שהתעייף מחמת ההליכה, שקטן נידון כחולה למה שנצרך לו הרבה.

ז – משחקים מותרים ואסורים בשבת

ז,א – האם צעצועים מוקצים למנהג ספרדים

בית יוסף או"ח שח, מה: "כתב באגור (סי' תקכא) בשם שבלי הלקט (סי' קכא), שאסור לשחוק בשבת ויום טוב בכדורים, שאינם ראויים לצור על פי צלוחית דממאסי שמטנפי על ידי טיט ועפר. וכן כדור של עץ אסור לטלטלו ולצחוק בו. אבל התוספות בפרק קמא דביצה (יב, א, 'ה"ג') אהא דתנן בית שמאי אומרים אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין כתבו, פירוש, דלאו דוקא קטן למולו דהוא הדין שלא למולו, דשרי גם טיול, דהא אשכחן דמשחקין בכדור שקורין פילוט"א ביום טוב ברשות הרבים אף על גב דליכא אלא טיול, עד כאן. משמע שמותר לטלטל הכדור ביום טוב והוא הדין בשבת, דבדברים אלו יום טוב ושבת שוים הם. ומיהו בירושלמי בפרק בתרא דתעניות (ה"ה) מצאתי, טור שמעון למה חרב, יש אומרים מפני הזנות, ויש אומרים שהיו משחקין בכדור".

ומה שאמרו בירושלמי שטור שמעון חרב בגלל ששיחקו בכדור, לגר"א הוא מפני שטלטלו אותו ד' אמות ברשות הרבים. וברוקח סי' נה, פירש שהמשחק גרם להם ביטול תורה, ומשמע שגדולים שיחקו בו. ובשיבולי הלקט משמע שהוא מוקצה, ואולי העוון היה מצירוף מוקצה וביטול תורה.

שו"ע שח, מה: "אסור לשחוק בשבת ויו"ט בכדור. הגה: ויש מתירין, ונהגו להקל (תוס' פ"ק דביצה)". הרי שלשו"ע הכדור מוקצה מחמת גופו, ולרמ"א אינו מוקצה.

ויש שלמדו מהשו"ע שכל המשחקים מוקצה, וכ"כ בבדי השלחן (הערות לשש"כ) הערה 114, בשם הרב"צ אבא שאול, שלשו"ע אסור לטלטל צעצועים שאינם כלים, אלא שאמר שקשה למחות ביד הקטנים שלא ישחקו בהם. וכ"כ במנו"א ח"א יב, נ, וביאר שהמשחקים הם מוקצה מחמת גופו, ואף שמשחקים בהם, הנאת המשחק אינה חשובה צורך, ואין המשחק נותן להם תורת כלי. אמנם ממה שהוסיף בשיבולי הלקט שהם מאוסים, משמע שדווקא מסיבה זו הוא מוקצה, וביאר במנו"א שם שהכוונה, שאפילו אם היה רוצה לטלטלו לצורך גופו ומקומו, כיוון שהוא מאוס, אין משתמשים בו. אבל משמע מזה שאם המשחק ראוי לאיזה שימוש, הרי הוא ככלי שמלאכתו לאיסור, שמותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו. ובמנו"א ח"ג כב, טז, כתב, שמותר לקטנים שלא הגיעו למצוות לשחק באותיות וכיוצא בהם, אבל אחר שהגיעו למצוות יש לאסור משום מוקצה.

אמנם כתב שם בבדי השולחן 114 שהגרע"י אמר לו, שיש צדדים לחלק בין כדור לשאר צעצועים. ע"כ. ובספר שבות יצחק כתב בשם ריש"א (הובא בארח"ש יט, הערה עו), שכל חומרת השו"ע היתה בכדור נייר או אבן, שהכנתו למשחק כדור אינה נחשבת הכנה חשובה, ולכן הוא נותר מוקצה מחמת גופו. אבל כדור ושאר משחקים שהוכנו בבית חרושת למשחק, אינם מוקצה.

ובכל ספק מוקצה הלכה כמקילים, ק"ו כאן שסברתם נראית, שכל דבר שאדם משתמש בו, גם למשחק, אינו מקצה אותו מדעתו. ונראה שגם הב"י החמיר מפני מה שהביא מהירושלמי, היינו בצירוף דברי הירושלמי שאסור לשחק בכדור, מפני ביטול תורה או טלטול ברשות הרבים. ועיין לעיל בהרחבות כב, יג, א-ב.

ז,ב – לתת צעצוע שאסור במשחק לתינוק שבוכה

אם השימוש בצעצוע אסור מדברי חכמים, והתינוק בוכה ואי אפשר להרגיעו אלא בצעצוע זה דווקא, מותר לתת לו את הצעצוע הזה, שכן התירו שבות לחולה, וכן הוא בתינוק כשהוא נצרך לכך הרבה (עפ"י הרשב"א, וכ"כ ארח"ש כד, טו).

ז,ג – פלסטלינה – ממרח וכותב

יש שכתבו שהאיסור לשחק בפלסטלינה משום ממרח, כמבואר בשו"ע שיד, יא: "אסור ליתן שעוה או שמן עב בנקב החבית מפני שהוא ממרח". וכ"כ שש"כ טז, יג, הערה לט, שכל שהוא מחליק את פניה הוא ממרח. וכ"כ בשבט הלוי ט, עח. אבל באמת יש איסור גם משום כותב, וכפי שכתב בח"א (הל' יו"ט כלל צב, ג): "אע"פ שמותר ללוש ולאפות ביו"ט כל מה שצריך, אבל אסור לחקוק בעיסה איזה צורה… ולפי זה אסור לעשות לעקי"ך בדפוס שיש בו איזהו צורה. ונ"ל דאפילו ביד אסור לעשות מן העיסה כמין צורת עוף או שאר צורה". וכ"כ בקצשו"ע (צח, כג): "כשעושה מעשה אופה ביו"ט אסור לעשות בו ציורים על ידי דפוס או ביד לעשות מהעיסה איזה ציורים כעופות וכדומה". וכ"כ בכה"ח  תקז, נא, ושש"כ יא, יג. ועיין שם בהערה מג בדברי רשז"א. והכלל הוא, שכל שהוא מתכוון לעשות צורה בעלת משמעות, הוא עובר על איסור כותב.

וכ"כ בשלחן שלמה שח, ט, א, שיש בזה איסור כתיבה או ממרח. ובארח"ש יז, הערה לה, כתב שיכול להיות בזה גם איסור בונה.

ח – משחקים נוספים ומשחקים בחצר

ח,א – צעצוע משמיע קול לתינוק

כלי שמשמיע קול שלא נועד לשיר ונגינה, לדעת שו"ע שלח, א, מותר להשמיע בו קול שאינו של שיר, ולגר"א אסור. ונהגו העולם להקל (באו"ה 'אבל'). וגם לפי הרמ"א שנוטה לחומרא במדפק של דלת, הוא משום עובדין דחול, ולכן אם רגילים לדפוק כל השבוע בכלי אחר, מותר להשתמש במדפק של שבת. ועיין לעיל כב, יז, 11. ואין להחמיר לתינוק בעובדין דחול. בנוסף לכך, למדנו שלדעת הרשב"א ורע"א מותר לתת לתינוק לעשות דבר שאסור מדרבנן לצורכו (באו"ה שמג, א, 'מדברי סופרים'). וכן מובא בשש"כ טז, ג, הערה י, בשם רשז"א.

וכתב שם בשש"כ טז, ג, "אבל ודאי שלגדול אסור להשמיע כל קול בצעצועים אלה, גם אם הוא עושה כן בשביל התינוק". ומקורו במ"ב שלח, א, ובאו"ה 'הואיל', משום עובדין דחול. אולם בהערה יא, כתב בשם רשז"א שאין זה ברור כלל, ומה שאסרו לקשקש באגוז לתינוק (שו"ע שלט, ג), אפשר שהוא מפני שעשו זאת גם לצורך שיר, ולכן אסרוהו גם לתינוק.

ועיין בארח"ש יט, נג, לגבי רעשן, שהחשיב אותו ככלי שנועד לעשות קול שאינו שיר, שבבאו"ה שלח, א, 'אסור' כתב, שהפמ"ג (א"א ג) מסתפק אם הוא כלי שמלאכתו לאיסור. ושורש הספק אם מה שכתב הרמ"א שאסור להשתמש בו מחומרא או מדינא. ע"ש. ולשו"ע אין בזה איסור כלל.

ומ"מ נלענ"ד שיש מקום לומר שרעשן נחשב כלי שיר, שיש שימוש בסוגים של רעשנים בתזמורות. ובוודאי שהשימוש בו פוגע מאוד בכבוד השבת, גם כשהקטן מרעיש בו (וממילא אין להתיר מטעם שאין להחיל איסורי עובדין דחול על קטן, כמובא בשש"כ טז, הערה י). ומשתי הסיבות הללו החשבתיו בין כלי נגינה שאסורים בשימוש לקטן.

מותר לתת לתינוק בובות ומשחקים שעושים קול, ואינם מוקצה מפני שעיקר מלאכתם להיתר. וכ"כ בשש"כ טז, ג, ובארח"ש יט, נג, ג.

ט – משחקי כדור וריצה

ט,א – כדורגל וכדורסל ואופניים אסורים משום עובדין דחול

כתב הרמב"ן (ויקרא כג, כד) שיכול היה אדם לטרוח כל היום בסידור ביתו ומסחרו בלא לעבור על ל"ט מלאכות, לפיכך צוותה התורה לשבות ולנוח, ואם כן כל הטרחות שמשביתות את המנוחה אסורות מהתורה. ובמנחת חינוך (רצז) ביאר שיסוד המצווה לשבות – מהתורה, והכתוב מסר לחכמים לקבוע איזהו הטורח והעמל, ובמה יהיה האיסור בדיוק. ועל פי זה מובנים דברי הנביא ישעיה נח, יג: "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", שהם פירוש למצווה הכללית לשבות ולנוח. וכך פירשו חכמים (שבת קיג, א): "מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול… וְדַבֵּר דָּבָר – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול". ולא מסתבר שאין לנו לאסור אלא מה שלמדו במפורש מהפסוק בנביא, אלא נראה שרצו ללמוד כלל, שכל מה שגורם לכך שהשבת תיראה כחול אסור. שכן דרכיך וחפציך ודיבורך כוללים הכל. וזה היסוד לכל איסורי 'עובדין דחול'.

על פי דברי הרמב"ן הללו, אסר החתם סופר או"ח צז, לנסוע ברכבת בשבת, מפני שאין בזה מנוחה. וכעין זה אמרו בתוספתא שבת (טז, כב במהדורת ליברמן): "אין רצין בשבת כדי להתעמל, אבל מטייל כדרכו ואינו חושש ואפילו כל היום כולו". וכן פירש רש"י קמז, א, שאין מתעמלים כי הוא עובדין דחול. וכ"כ רי"ד, תוספות יו"ט, ומ"ב שכז, ז. וכ"כ בשו"ת חמדת צבי א, כב, לאסור את הריצה במשחקי כדור משום הילוך של חול ועובדין דחול.

ומרן הרב באורח משפט קנב כתב: "בשחוק הכדור שנהוג עכשיו, שיש בו קשר עם איסורים חמורים שעושים (את השבת והיו"ט)… כחול ממש בחילולים גמורים, כמו חפירות ונסיעות וכתיבות ומקח וממכר ועוד כמה איסורים… והראשונים (שהתירו לשחק בכדור) לא דברו כלל על שחוק כדור מרוחב ופומבי כזה, הגורר עמו דברים רבים שמפסידים לגמרי את קדושת השבת והיום טוב ואת מנוחתו השלמה והמקודשת בישראל מעולם". והזכיר שם מדברי היש"ש, שכתב שהמתירים לשחק בכדור (רמ"א), לא התירו אלא לילדים "ולא לעשותו מנהג ביו"ט לגדולים להפקיע על ידי זה קדושת יום טוב והרגשתו הרוחנית העליונה. איך שיהיה על שחוק כדור-הרגל שבזמנינו על פי תנאיו, לא עלה על דעת שום אחד מהפוסקים להתירו ח"ו לא בשבת וגם לא ביו"ט". ונראה שלא כתב זאת רק על קבוצות מסודרות, אלא על כל המשחקים בכדורגל.

ואמנם יש שממעטים להשתמש בטענת 'עובדין דחול', ורצו לאסור את המשחק בכדור מטעמים צדדיים. יש אומרים שהאיסור משום שמא ישווה גומות, ואיסור זה קיים גם במגרש מרוצף אספלט או בטון (שש"כ טז, ו). ויש שרצו לגזור על המשחק בכדור שמא יבוא לנפח אותו או לתקן אותו אם יהיה בו חור (קצות השלחן קי, חמדת צבי א, כב). ויש אומרים שאין לחוש לזה, מפני שהניפוח אינו תיקון כלי (מנח"ש א יא. שש"כ טז,ז), ויש אומרים שאין לחשוש שהכדור יתקלקל כי אינו שכיח (שאלי ציון סי' יא). וי"א שהאיסור משום חשש הוצאה כמובא בתוספתא שבת יא, ז: "הזורק בכותל למעלה מי' טפחים והלכה וישבה בבור שהוא ד' על ד' הרי זה חייב … כגון אלו שמשחקין בכדור ברשות הרבים ויצאה כדור מתחת ידו של אחד מהם חוץ לד' אמות חייב". וכן ביאר הגר"א בסי' שח לגבי טור שמעון שעברו על מלאכת הוצאה במשחק הכדור. וכ"כ בתורת השבת (שח, מה), ובמילואים דאורח משפט קנב, ובשו"ת מבשר טוב (ח"א או"ח סי' יט).

ובמשחקים מאורגנים לכל הדעות אסור להשתתף, בגלל כל האיסורים הכרוכים בקיומם, וכפי שכתב באורח משפט קנב, ושו"ת שאלי ציון סי' יא,  וכ"כ בשש"כ טז, ט.

י – אופניים קורקינט וסקטים

י,א – קורקינט וסקטים

כתב באול"צ ח"ב מב, ב, שמותר לרכב על סקטים. והביאו בילקוט יוסף ח"ה עמ' סא. ומשמע מאול"צ שכך הדין לגבי קורקינט. אמנם עיין באול"צ שם מב, א, שאם ינהגו להחמיר בזה, יהיה בבחינת דברים המותרים שאחרים נהגו בהם איסור, שלכן יש לאוסרם, שזו הסיבה לאיסור רכיבה על אופניים.

ושמעתי מכמה מורי הוראה שיש לאסור קורקינט וסקטים, וכך אמר הרב ליאור. וכך נראה לענ"ד מטעם שיש לחלק בין ריצה ברגליים לריצה על ידי מכשירים, שהיא עובדין דחול, וכעין ראיה מביצה כה, ב.