א – איסור אמירה לנכרי

א,א – גוי ששבת חייב מיתה

סנהדרין נח, ב: "אמר ריש לקיש: נכרי ששבת – חייב מיתה, שנאמר 'ויום ולילה לא ישבותו'… אמר רבינא: אפילו שני בשבת".

וביאר רש"י: "מנוחה בעלמא קא אסר להו, שלא יבטלו ממלאכה ואפילו יום שאינו בר שביתה…". כלומר אסור לגוי להתבטל מיישובו של עולם. אמנם אם שביתתו היא לאגור כוחות להמשך המלאכה, כדוגמת החופשות כיום, אין בזה איסור. וכפי שכתב החת"ס (בחידושיו לסנהדרין נח, ב, 'עכו"ם): "שזאת המנוחה גופה עבודה היא".

לעומת זאת הרמב"ם כתב (מלכים י, ט): "… וכן גוי ששבת אפילו ביום מימות החול, אם עשאו לעצמו כמו שבת חייב מיתה, ואין צריך לומר אם עשה מועד לעצמו. כללו של דבר אין מניחין אותן לחדש דת ולעשות מצוות לעצמן מדעתן, אלא או יהיה גר צדק ויקבל כל המצוות, או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע…". וכ"כ יד רמ"ה: "לפי שנראה כקובע שבת לעצמו ובודה דת מליבו". וכיוצא בזה כתב המאירי: "בן נח שראינוהו מתחסד וקובע לעצמו ימי מנוחה שבת או יום טוב ראוי ליענש… שאין מניחין אותו לחדש בו ולקבוע יום חג לעצמו לשבות בו מתורת חג, שזה נראה כמי שהוא מבני עמנו וילמדו אחרים הימנו…".

א,ב – לדעת הרמב"ם מותר לגוי לשמור שבת לשם שמים

כתב הרמב"ם שם בהלכה הבאה (מלכים י, י): "בן נח שרצה לעשות מצווה משאר מצוות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעים אותו לעשות אותה כהלכתה". ומשמע גם שבת בכלל זה, וקשה הרי למדנו בהלכה הקודמת שגוי ששבת חייב מיתה.

ביאר הרדב"ז שם, שהאיסור לשבות הוא מתוך שבדה לעצמו דת, וההיתר כאשר עושה זאת מחמת אמונתו בתורת ישראל. וז"ל: "אם רצה לעשות באומרו שנצטווה עליה אין מניחין אותו לעשותה, אלא אם עשאה כדי לקבל עליה שכר כמי שאינו מצווה ועושה… ומכל מקום במצוות שצריכות קדושה וטהרה כגון תפילין וס"ת ומזוזה אני חוכך להחמיר שלא יניחו אותם לעשותן".

והחתם סופר (סנהדרין נט, א 'ועיין רמב"ם') מבאר, שהאיסור לשבות בשבת חל על גוי שעובד עבודה זרה, וההיתר לקיים שבת הוא לגוי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח.

בכל אופן, לשני ההסברים ברמב"ם, מותר לגוי לשמור שבת אם הוא עושה זאת מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל.

בבאו"ה (שד, ג 'אינו יהודי'), כתב עפ"י המ"א (יב), שהאיסור לשמור שבת הוא לגר תושב שקיבל עליו ז' מצוות בני נח בלבד, אבל גר תושב שקיבל עליו יחד עם שבע מצוות עוד מצוות ובכללם שבת, מותר לשמור שבת והוא אף מחויב בכך אחר שקיבל זאת על עצמו.

א,ג – גם לרש"י מותר לגוי לשמור שבת לשם שמים

כפי שלמדנו לדעת רש"י האיסור לגוי לשבות בשבת הוא מפני שיש לעסוק בישובו של עולם. אולם ביבמות מח, ב, על הפסוק (שמות כג, יב): "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר", דרשה הגמרא: "והגר זה גר תושב". פירש רש"י: "גר תושב – שקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבלות והזהירו הכתוב על השבת דמחלל את השבת כעובד עבודת כוכבים". והבינו התוס' שלדעת רש"י כל מי שנעשה גר תושב, כיוון שהתחייב שלא לעבוד עבודה זרה חייב גם לשמור שבת. והקשו: "אם כן נפישי להו משבע מצות, ובמסכת ע"ז (דף סד:) משמע דבשבע מצות שקבלו בני נח איקרי גר תושב. ועוד דבפרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נח:) אמרינן דעובד כוכבים ששבת חייב מיתה אפילו בחול כל שכן בשבת. ובפרק ד' מחוסרי כפרה (כריתות דף ט. ושם) קאמר ר"ע דגר תושב אין מוזהר על השבת. ונראה דהכא בעושה מלאכה לצורך ישראל דומיא דוינפש בן אמתך".

ועיין בפרק ט' הערה 1, שם סכמתי שלדעת רש"י ותוס' אסור ליהודי מהתורה לבקש מגר תושב לעשות מלאכה בשבת. ולדעת הרמב"ם והרא"ש האיסור מדרבנן, ומה שהתכוונו כאן בגמרא שהאיסור מהתורה הוא לבקש משכירו ולקיטו שיעשה עבורו מלאכה.

יוצא אפוא שהתוס' והרמב"ן ועוד ראשונים הבינו שלדעת רש"י גר תושב חייב לשמור שבת, והקשו עליו כמה קושיות. ובתורה שלמה (כרך יד, פרשת בשלח, מילואים כ) תרץ שאין כוונת רש"י שגר תושב נאסר בעשיית מלאכה בשבת כישראל, אלא מותר לו לעשות מלאכת אוכל נפש כמו ביו"ט (עפ"י כריתות ט, א, כמו ר' עקיבא), ומימלא אינו שובת לגמרי. ועיין גם בערוך לנר.

והרב יעקב אריאל שליט"א בשו"ת אהלה של תורה (או"ח כז), תרץ עפ"י באו"ה 'אינו יהודי', שלדעת רש"י ישנם שני סוגים של גר תושב. יש גר תושב שקיבל על עצמו ז' מצוות בני נח בלבד, והוא אסור בשביתה בשבת כמובא בסנהדרין. ויש גר תושב שמלבד ז' מצוות בני נח קיבל על עצמו מצוות נוספות ובעיקר שבת, והוא מותר בשמירת שבת שהרי אינו עושה זאת כדי להתבטל ממלאכה אלא מתוך אמונה בה'.

א,ד – השבת אות בין ה' לישראל

עיין לעיל פרק א, הלכות ג-ה, בעניין הקשר שבין ישראל לשבת. ולכן החורבן והגאולה תלוים בשבת, כמבואר שם א, יב-יג.

א,ה – בדעת הסמ"ג ושאר הפוסקים

כפי שהזכרתי בהערה 1, הסמ"ג נוטה לומר עפ"י המכילתא על הפסוק (שמות יב, טז): "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם" – "לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך", שאיסור אמירה לגוי מדאורייתא. ולרוב ככל הפוסקים הפסוק הוא אסמכתא. ולגר"א נוסח המכילתא הוא כפי שכתוב בילקוט שמעוני (רמז רא): "לא תעשה אתה ולא יעשה חברך אבל גוי יעשה מלאכתך".

א,ו – דבר שאיסורו מחמת מנהג

כל דבר שאינו איסור גמור אלא שנהגו שלא לעשותו או שהחמירו שלא לעשותו, מותר לומר לגוי לעשותו (מ"א שז, ב, מ"ב ח). למשל, קשר שמצד הדין מותר להתירו אלא שבפועל קשה להתירו, שמותר לחתוך את החוט הקושר, אולם אין לעשות זאת בפני עם הארץ, שמא יבוא להורות היתר בדברים אסורים (מ"ב שיז, ז). דבר זה מותר לומר לגוי לעשות גם בנוכחותו של עם הארץ משם שהוא רק חומרא (מלכים אמניך פ"ז הערה ה. ועי"ש).

א,ז – דבר שיהודי יכל לעשות בהיתר

מותר לומר לגוי לעשות דבר שאסור מדרבנן, אם אפשר שיהודי יעשה אותו בהיתר. כגון מה שמבואר במ"ב שח, טו, שמותר לומר לגוי לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור כדי שלא יגנב, הואיל ולצורך גופו ומקומו מותר גם ליהודי לטלטלו.

ובאשל אברהם בוטשאטש שז, ה, התיר לומר לגוי לתקן עירוב שנקרע כי אפשר לתקנו על ידי ישראל בקשר עניבה. "ואם הוא עושה קשר של קיימא או נועץ בארץ או לכותל בחוזק – אין לנו עסק בזה, כיוון שכבר אפשר שיהיה זה נעשה ע"י עניבה בעלמא". הרי שאם היהודי יכול לעשות את הדבר באיסור דרבנן (מחיצה המתרת) לצורך רבים, מותר גם אם הגוי יעשה זאת באיסור תורה.

א,ח – ליהנות ממלאכת גוי לצורך מצווה

אם הגוי בא והדליק אור עבור היהודי, כתבו אחרונים שמותר ליהודי ללמוד שם תורה או להתפלל, מפני שמצוות לאו ליהנות ניתנו, ואין זה נחשב שהוא נהנה ממלאכת שבת (פני אריה מ"ז, הובא ב'מלכים אמניך' פ"ב הערה ג). ובילקוט יוסף רעו, א, הסכים לזה כאשר הגוי הדליק את האור מדעתו לצורך ישראל, ולא כאשר היהודי ביקש זאת מהגוי. ובבאו"ה רעו, א, 'אסור' ושש"כ ל, מה, הערה קנג, אסרו מפני שהוא נהנה בגופו מהמלאכה. אבל כתב בהערה קמה, שאם הגוי תיקן שופר בראש השנה, באופן שאין בו נולד, מותר לתקוע בו, הואיל ואינו נהנה בגופו מן המלאכה, ומצוות לאו ליהנות נתנו. ועוד כתב שיש מקום להקל ליהנות מהאור בצירוף דעת בעל העיטור (שמתיר שבות של גוי לצורך מצווה). ע"כ. ונראה למעשה שבשעת הצורך אפשר להקל.

א,ט – האם צריך לצאת מהחדר כשהגוי הדליק שם אור

אם היה החדר חשוך לגמרי וביקש היהודי מהגוי להדליק לו את האור והדליק, צריך היהודי לצאת מהחדר. ואם הגוי הדליק בלא לבקש רשות מהיהודי, אין היהודי צריך לצער את עצמו ולצאת מהחדר למרות שכשהוא נשאר בחדר יש לו הנאה מהאור. אבל אסור לו לעשות דברים שלא יכל לעשות לפני כן בלא האור (רמ"א רעו, א, ומ"ב שם). ואם היהודי רואה את הגוי בא להדליק צריך למחות בידו (מ"ב רעו, יא). ואם מחה ובכל זאת הגוי הדליק, מותר לו ליהנות מהאור, הואיל והגוי עשה זאת לעצמו (רמ"א רעו, ד; מ"ב לו).

אם היה שם קצת אור, אפילו אם עבר היהודי וביקש מהגוי להדליק עוד אור, רשאי ליהנות ממנו, ובתנאי שיעשה רק דברים שממילא יכל לעשות באור שכבר היה שם מתחילה. ומותר לכתחילה לרמוז לו להדליק דרך סיפור, כמבואר בהלכה ג.

א,י – לארח גוי ולהאכילו בשבת ויום טוב

מותר לארח גוי ולהאכילו בשבת, אבל ביום טוב אסור, שמא ירבה לבשל עבורו, והתירו לבשל ביום טוב רק 'לכם', לצורך יהודי ולא לצורך גוי. ואם הגוי הזדמן לשם מותר להאכילו גם ביום טוב, שהואיל ולא הזמין אותו אינו טרוד לטרוח עבורו (ביצה כא, ב; שו"ע תקיב, א). אבל בשבת שממילא אסור לבשל, אין חשש שיבוא לבשל עבור הגוי (מ"ב שכה, א). ואין בזה טרחה מיותרת שנותנים מזונות לגוי, מפני שיש בזה דרכי שלום, וכפי שאמרו חז"ל שמצווה לפרנס עניי גויים עם עניי ישראל, והרי זה נחשב כמזונותיהם עלינו, שמותר לטרוח על כך בשבת (מ"ב שכה: ב, ה, שעה"צ ג).

א,יא – שלא יראה כמוציא לרשות הרבים בשליחותו

צריך להקפיד שלא לתת לגוי מזונות או דבר אחר באופן שנראה כאילו הוא מוציא אותם לרשות הרבים בשליחות ישראל (שו"ע שכה: א, ג). וגם כשאינו נראה שמוציא בשליחותו, אם הוא עומד לצאת, אין לתת מזון בידו שאז היהודי שעושה את העקירה נעשה שותף בהוצאה (ע' מ"ב שכה, ג, ובאו"ה).

ומפני דרכי שלום או לצורך מצווה כהוצאת חמץ מהבית, מקילים שהגוי יוציא מזונות או דבר אחר אף שאולי יראה כעושה זאת בשליחות היהודי, הואיל ולדעת רבים אין לנו רשות הרבים דאורייתא, והרי זה שבות דשבות (שו"ע שכה, ב).

א,יב – הטעמים לאיסור הנאה ממלאכת גוי והנ"מ ביניהם (הערה 2)

כפי שנתבאר בהערה 2: לרש"י ור"ן, טעם האיסור הוא כדי שלא יהנה ממלאכת שבת. ולתוספות ורמב"ן, כדי שלא יחטא לבקש מגוי לעשות עבורו מלאכה. ושני הבדלים להלכה בין הדעות הללו:

א) בשני ימים טובים של גלויות, כאשר הגוי עשה עבורו מלאכה ביו"ט הראשון. לרש"י (ביצה כד, ב 'ולערב') מותר במוצאי יו"ט הראשון בכדי שיעשו, כי ממה נפשך לא נהנה ממלאכת יו"ט, שאם היום הראשון הוא קודש הרי שהמתין בכדי שיעשו, ואם היום השני קודש נמצא שלא היה כלל איסור. ולתוספות (שם 'ולערב'), אסור עד מוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו, שאם יהיה מותר במוצאי יו"ט ראשון, יש חשש שיאמר לגוי לעשות ביום הראשון כדי שיהיה מוכן ליום השני.

ב) האם צריך להמתין במוצ"ש בכדי שיעשו לתבשיל שישראל בישל בשבת בשוגג. לרש"י (חולין טו, א 'רבי יהודה'), צריך להמתין בכדי שיעשו שלא יהנה ממלאכת שבת. ולתוספות, אין צריך להמתין בכדי שיעשו, שאין חשש שיאמר לישראל לעשות לו מלאכה בשבת, וגם אם יאמר, הישראל לא ישמע לו לעשות איסור (עייו ט"ז שיח, א).

עוד דעה ממצעת בין רש"י לתוספות כתבו רשב"א, ריטב"א ומאירי בחידושיהם לביצה, שהטעם כרש"י כדי שלא יהנה ממלאכת שבת, שאם יהנה יש חשש שיאמר לגוי לעשות לו את המלאכה. כלומר: אסרו רק במקום שיש הנאה ויש חשש שמא יאמר לו. ועפ"י טעם זה יהיה מותר במוצאי יו"ט הראשון בכדי שיעשו כי לא נהנה ממלאכת האיסור, ובישראל שבישל בשוגג אין צריך להמתין במוצ"ש בכדי שיעשו כי אין חשש שמא יאמר לו. ונראה שכן סובר הרמב"ם (שבת ו, ח. הלכות יו"ט א,כד). וכן עולה בדעת השו"ע (תקטו, א, ומ"ב ז-ח. שיח, א, ומ"ב ה). (ובשעה"צ שכה, לב, כתב שדעת רמב"ם כתוס').

ג – כיצד מותר להיעזר במלאכת גוי שנעשית עבור יהודי

ג,א – ההיתר ליהנות באופן לא ישיר ממלאכת הגוי

מה שכתבתי שמותר ליהנות מכך שהגוי כיבה את האור למענו, הואיל ואין זו הנאה חיובית מגוף המעשה, כ"כ בשו"ת משנה הלכות ו, עח; מאור השבת (ח"א, יח, אות נג), והזכיר שם שגם ריש"א סובר כך. וכן נראה משש"כ ל, ה.

כתב בשש"כ ל, סט, גוי שפתח קופסא שראויה לשימוש רב פעמי, ואסור לפותחה כדרך תיקון בשבת, מותר להשתמש במה שבתוכה. וכן גוי שפתח מעטפה, מותר לקרוא את המכתב שבתוכה. כי אינו נהנה מפתיחת הקופסא עצמה או מפתיחת המעטפה עצמה, אלא רק ממה שנתאפשר עקב פתיחתם. וכבר למדנו טו, 8, ובהרחבות שם, שלדעת רבים מותר לפתוח מעטפה בשבת.

ג,ב – אסור לרמוז בנוסח של סיפור בטון של פקודה

נראה פשוט שגם בדרך סיפור, כגון: "אינני יכול לישון עם האור", או "קשה לי לקרוא באור חלש", אם הדברים נאמרים למשרת בטון של פקודה, הרי זה נחשב רמז שיש בו ציווי, כי הטון עצמו מהווה פקודה, למרות שבמילים עצמם אין ציווי.

ג,ג – לשכור גוי בשבת כדי לעשות מלאכה לצורך שבת

בשש"כ ל, לד, אסר לשכור גוי בשבת כדי לעשות עבורו מלאכה שמותרת בשבת. ובילקוט יוסף ח"ב ע' קפג, הערה כא, כתב עפ"י מגילת ספר ע' שפה, שמותר ובלבד שלא יפסוק עמו דמים, עי"ש.

ד – לצורך מצווה וצורך גדול

ד,א – דוגמאות להיתרים של שבות דשבות לצורך מצווה

כתב במ"ב תרלז, א, בשם באר יצחק, שמותר לומר לגוי להחזיר את הסכך שנפל בסוכות, כי הנחת הסכך אסורה ביו"ט מדברי חכמים. ודבריו מבוססים  על התוס' שבת צה, א, 'והרודה', שבניין ביו"ט מותר מהתורה, מתוך שהותר לגבן לצורך עשיית גבינה הותר שלא לצורך. ואף שלרמב"ם הוא אסור מהתורה, מצרפים את שיטת העיטור ודעימיה, שאמירה לגוי מותרת גם במלאכה דאורייתא לשם מצווה.

אם היהודי פשע ולא דאג לעצמו ללולב, לדעת מ"א וח"א, אין לחבירו לומר לגוי להביא לו לולב דרך כרמלית, שאין אומרים לישראל חטא בשביל חברך. ובשעה"צ תרנה, ה, תמה עליהם, שהרי ישראל ערבים זה בזה, ומה אכפת שהוא פשע, הלא עדיין יש לו מצווה שחבירו יקיים מצוות לולב. ועיין במלכים אמניך ו, ח, 3, ובהערה. ונלענ"ד שאם ממש פשע, אין צריך לעזור לו בלא שיחזור בתשובה תחילה.

מותר לומר לגוי להקטין את הלהבה שתחת הסיר כדי שהאוכל לא ישרף, שהקטנת האש אסורה מדברי חכמים, שאינו עושה בזה פחמים, ולצורך מצוות עונג שבת מותר (לב אברהם מח; מלכים אמניך ו, ב, 1).

במלכים אמניך ו, יט, התיר לומר לגוי לפתוח את מיכל הגז הרזרבי, כדי שהאש שתחת הסירים לא תכבה, שאולי גם אם האש תגדל אין בזה איסור תורה, הואיל והיהודי אינו צריך את זה.

ד,ב – לצורך הידור

כתב במלכים אמניך ו, ח, 4, שמותר למי שנצרך לנסוע עם אשתו היולדת בשבת לבית חולים לבקש מגוי שיקח עבורו את הטלית, כדי שיוכל להתפלל עם טלית. וביסס דבריו על מ"ב תקפו, פו, שהתיר לבקש מגוי להביא שופר של איל גם כשיש לו שופר כשר אחר. אולם מנגד כתב שם ו, ח, 6, עפ"י חוות יאיר קטו, שאין להתיר שבות דשבות עבור תפילה בציבור. ודן בזה בהערה, ויסוד סברת החוות יאיר, שאין תפילה במניין חובה. ע"כ. ונראה שדברי החוות יאיר נאמרו לגבי היחיד, אבל כדי שהמניין יתקיים גם הוא יתיר 'שבות דשבות'. ולעניין הידור מצווה ותפילה במניין ליחיד עדיין צ"ע.

ד,ג – לצורך מצווה שתתקיים בחול

מותר לומר לגוי לעשות 'שבות דשבות' גם לצורך מצווה שתתקיים מחר, כמבואר במ"ב תרנה, ג, שעה"צ ד, עפ"י מ"א, דה"ח ובית מאיר. אמנם בנו"ב תנינא או"ח מד, אסר לומר לגוי לתקן עירוב ביו"ט לצורך שבת שלמחרת. וכבר למדנו שבכל המחלוקות בזה, ספיקא דרבנן לקולא, ק"ו כאשר כך היא דעת רוה"פ. אמנם כתב ברב פעלים ד, יא, שהכנת סעודת מלווה מלכה אינה נחשבת צורך מצווה להתיר לבקש מגוי לעשות 'שבות דשבות'. ויש להוסיף שכתב מ"א רעו, ח, שמה שהתיר העיטור שבות לצורך מצווה, הוא רק לצורך מצווה שתתקיים באותו יום.

ד,ד – למניעת נזק

בשר שהיום השלישי לשחיטתו חל בשבת, ולא הדיחו אותו לפני השבת, מותר לומר לנכרי להדיחו, כדי למנוע הפסד, שאם לא ידיחו אותו יהיה מותר לאוכלו רק בצלייה (מ"ב שכא, כא).

'שבות דשבות' מותר גם כדי להציל מספק הפסד (בית שערים או"ח קג, בצל החכמה ו, יד, מלכים אמניך ו, כט). וגם כדי להציל ממון חבירו מותר, שיש בזה גם מצוות השבת אבידה וגם צער ההפסד שצריך לנגוע לכל יהודי, ושלא כדברי שואל ומשיב. ועיין במלכים אמניך ו, ל.

התעורר ספק אם מותר לשלוח גוי לקנות רכוש יהודי שעומד להימכר בזול. מצד אחד הקנייה דרבנן והוא 'שבות דשבות', מאידך, כתב חת"ס חו"מ קצה, שמשא ומתן בקביעות אסור מהתורה, ורק כשהוא דרך אראי איסורו דרבנן. ועיין במלכים אמניך ו, לא. ונראה שבאופן חד פעמי בוודאי מותר.

ד,ה – דינים שונים ב'שבות' ו'שבות דשבות' לצורך גדול

כתב במלכים אמניך ו, ט, והערה כט, שמותר לומר לגוי לפתוח סתימה שבבית הכסא שבביהכ"נ, ומסתבר שגם אם הדבר כרוך באיסור תורה מותר, משום כבוד הבריות. ועיין לעיל טו, ט, שנחלקו אחרונים אם מותר לפתוח סתימה בפומפיה, וכתבתי שאפשר לפתוח על ידי שניים.

במלכים אמניך ו, יב, אסר לומר לגוי להסיר נורה פלורוסנטית שמהבהבת כי האיסור מהתורה, שהוא סותר על מנת לתקן. וכמבואר לעיל טו, ג.

שם ו, כב, מטוס שהגיע בשבת, מותר לנוסעים למסור דרכוניהם לגוי כדי להחתימו, שאולי כתיבה זו אינה צריכה לגופה, אלא רק מפני החוק כדי להיפטר מעונש. ועוד צירף דעת הסוברים שכתיבה בלועזית אסורה מדרבנן. וכעין זה כתב מהרש"ם ב, קלו, לעניין בעל בית מלון שהשלטונות חייבו אותו לכתוב בכל יום את שמות האורחים, והוא כותבם כדי להיפטר מעונש, ואין בזה איסור ליהודי לומר לגוי כי הוא 'שבות דשבות'.

במלכים אמניך ו, יח, כתב שאין ראוי להזמין דבר במלון כאשר הגוי ירשום את ההזמנה, אלא יכין כרטיסים לכך. ואם הוא כותב, ראוי שלא להזמין. ואם יש לנכרי אחוזים ברווח, מותר להזמין, כי לעצמו הוא כותב.

ד,ו – הדלקת אור בבית המדרש

בשעת הדחק לצורך מצווה של רבים מותר לומר לגוי לעשות מלאכה מדאורייתא, ובכלל זה להדליק אור בבית המדרש. כך דעת מ"ב רעו, כח, שסומכים בשעה"ד על העיטור. ולמרות שהשו"ע לא פסק כך, הסכים לזה בלוית חן יז. ונתבאר לעיל ט, יב, 8. ואפשר לומר לגוי להדליק בשינוי, ויהיה 'שבות דשבות'.

ה – היתר מלאכת גוי עבור חולה ועבור מצטער (מזגן)

ה,א – מלאכה שעשה גוי למען חולה ולמען ישראל

אם הדליק תנור בשביל חולה, מותר גם לבריא ליהנות מהחום. אבל אם הדליק עבור שניהם כאחד, אסור לבריא ליהנות מהחום (מ"ב רעו, לט).

ה,ב – האם מותר ליהנות ממזגן שהגוי הדליק למען יהודי

השאלה האם כיוון שגם בלא המזגן יכל לשבת בחדר לפיכך מותר לו ליהנות מהמזגן, וכמו שאם היה שם אור חלש שאפשר לקרוא לאורו בדוחק מותר ליהנות ולקרוא באור שהוסיף הגוי להדליק למענו. ואם כן יהיה מותר גם לרמוז לגוי בדרך סיפור שחם מדי, כדי שהגוי ידליק את המזגן והיהודי יהנה ממנו. או שהואיל ולא היה שם כלל מזגן, נחשב כנהנה מדבר שלא היה כלל בלא מלאכתו, וממילא אם הגוי ידליק את המזגן בהסכמתו, היהודי יצטרך לצאת מהחדר. באג"מ יו"ד ח"ג מז, ב, כתב שזו הדלקה חדשה, משום שהנאה זו של המזגן לא היתה לו כלל ללא הגוי, ואין להתיר משום שאפשר לישב שם בדוחק ללא המזגן, שהרי גם כשהגוי מבשל עבורו יכל היהודי לאכול את המאכל ללא בישולו ולא אמרינן שהבישול הוא תוספת הנאה. וכן נראה קצת מיבי"א ז, לח; מנחת יצחק ג, כג; אול"צ ב, כה, הערה ה, שדנו האם מותר לומר לגוי בשבת להפעיל מזגן בימי החום, ולא העלו שום סברא להתיר ע"י רמיזה. אולם בשערים המצוינים בהלכה צ, כ, קונ"א לא, החשיב זאת כדבר שיכל לעשותו בלא מלאכת הגוי, ולפי זה מותר לרמוז לגוי בדרך סיפור להדליק את המזגן, וליהנות אח"כ מהמזגן.

ואם יבקש מהגוי לשבת עמו, והגוי ידליק עבור עצמו, לכל הדעות יהיה מותר ליהודים ליהנות עמו.

ואם יש שם צער, הרי שהתירו 'שבות דשבות', ומותר לבקש מהגוי להדליק את המזגן, שכן מצרפים את הדעות שהדלקת מזגן אסורה מדרבנן, וכדי לצאת גם ידי המחמירים שסוברים שהדלקת המזגן אסורה מהתורה, מבקשים שידליק בשינוי, כגון שילחץ על הלחצן באחורי אצבעו.

ו – שכיר, אריס ושוכר בשדה ובמפעל

ו,א – האם מותר לשלם לגוי על מלצרות בשבת

נחלקו האחרונים על מי חל איסור שכר שבת: לדעת מנורה הטהורה (מובא בתהל"ד), איסור שכר שבת הוא גם על הנותן וגם על המקבל. ולדעת תהל"ד רמג, א, האיסור הוא רק על המקבל, אך מ"מ גם על הנותן יש איסור משום לפני עיוור. וכן נראה מהמ"ב שו, כא. וההבדל ביניהם הוא במקרה שצריך לתת שכר לגוי עבור עבודה מותרת כמלצרות בשבת. למנורה הטהורה אסור כי צריך להבליע את שכרו בעבודה של יום חול, כמו אצל פועל יהודי. ולתהל"ד ולמ"ב מותר, וכ"כ שש"כ (כח, הלכות נה וסג). וכן הלכה.

ו,ב – הנאה ממלאכה שנעשתה בפרהסיא באיסור

כתב במ"ב רמד, יט, שאם הגוי עבד עבור היהודי בקבלנות בדבר שנעשה בפרהסיא, והאיסור משום מראית עין, נכון להחמיר שזה שנעשתה המלאכה עבורו בפרהסיא לא יהנה ממנה לעולם. אבל אם הגוי עבד כשכיר יום, שזה אסור מדינא, אסור מצד הדין ליהנות מעבודתו לעולם. וכך דעת הב"ח, מ"א יא, ח"א ג, ז. אמנם לט"ז ד, עפ"י הר"ן, גם בשכירים מצד הדין מותר בכדי שיעשו, ורק נכון להחמיר. ודווקא במקרה שחפרו קבר עבור ישראל החמירו חכמים לאסור עולמית, משום שגנאי הוא לישראל להיקבר בקבר שנתפרסם שנתחללה בו שבת. וכתב במ"ב שכה, עג, שכדברי הר"ן כתבו עוד כמה ראשונים, ולכן בשעת הצורך אין להחמיר.

הרי שלמסקנה נכון להחמיר בכל אופן שעבדו באיסור, גם כשהאיסור היה משום מראית עין בלבד. אבל בשעת הדחק אפשר להקל אפילו כשהיו שכירי שבת, זולת בקבר.

ז – מראית עין והכשלת ישראל

ז,א – חשש מראית עין במלאכה שנעשית מחוץ לתחום

אם המלאכה נעשית מחוץ לתחום שבת, אין לחשוש למראית עין (שו"ע רמד, א). וצ"ע אם גם כיום אפשר להקל במלאכה שנעשית מחוץ לתחום, מפני שיש כיום יהודים רבים שנוסעים בשבת מחוץ לתחום. ומנגד אולי יש צד להקל, שכיום ניתן לפרסם ביתר קלות את סוג השותפות, באופן שהציבור ידע שאין בעבודת הגוי חילול שבת. ונראה שאם הצליחו לפרסם ברבים שהגוי עובד בעסק עבור עצמו – מותר.

ח – קבלן גוי

ח,א – הערה 10 – האם גוי שעושה בחינם נחשב כעושה בקבלנות

נוכרי שבא מעצמו והציע לעשות את מלאכת היהודי בחינם, הרי זה נחשב כעושה בקבלנות, שמן הסתם דעתו על הטובה שיקבל מהיהודי בפעם אחרת. וכ"כ הב"י רמז, ד; רמ"א שם; מ"ב רנב, כא.

וגם כאשר הישראל ביקש מהנוכרי שיעשה עבורו את המלאכה בחינם והנוכרי התרצה, לשו"ע רמז, ד, עפ"י מהר"י אבוהב, דינו כאילו קצץ לו דמים, היינו שהוא עובד בקבלנות, ומותר לתת לנוכרי לעשות את המלאכה בשבת, שמן הסתם הסיבה שהתרצה לכך מפני שדעתו על הטובה שהוא עתיד לקבל מהישראל או עבור הטובה שכבר קיבל ממנו בעבר, ונמצא שלצורך עצמו הוא עושה את המלאכה בשבת. וכ"כ הט"ז רמז, ג. אולם הרמ"א רמז, ד, כתב: "ויש חולקים וסבירא להו דכל שעושה בחינם אסור. וטוב להחמיר", וכ"כ א"ר ח. וכתב ח"א (ג, ג) שהנכון הוא שיקצוב לו דבר מועט עבור מלאכתו ובזה יחשב כקוצץ דמים. וכ"כ מ"ב רמז, טז.

ח,ב – חיוב מחאה כשעושה בחינם

אף שהשו"ע פסק שמותר לתת לנוכרי מלאכה בחינם, מ"מ כתב בשו"ע רנב, ב: "אם ראהו עושה מלאכתו בשבת, אם היה עושה בטובת הנאה צריך לומר לו שלא יעשה בשבת". שהואיל והוא רואהו, נראה כאילו ציווה עליו לעבוד בשבת. וכתב בבאו"ה 'בטובת הנאה' עפ"י רע"א, שזה אפילו במקרה שהנוכרי הציע מעצמו לעשות בחינם.

ט – שותפות ומניות בבנק

ט,א – יהודי וגוי שלא עשו בתחילה תנאי

ישראל וגוי העובדים בשותפות ולא עשו ביניהם מתחילה תנאי, כתבו הפוסקים שלוש עצות: א) שיבטלו את השותפות ואח"כ יחזרו שוב להשתתף ויעשו תנאי (שו"ע רמה, ג). ב) שישכיר לגוי את חלקו בעסק בכל ימי השבתות עם שניים שלושה ימי חול (משום שכר שבת), והגוי ישלם לו על ימים אלו דמי שכירות ויקח לעצמו את כל הרווחים מימים אלו (רמ"א רמה, ג, ומ"ב טו). ואין בזה משום מראית עין, כיוון שידוע לכולם שיש לגוי חלק בעסק (מ"ב שם).
ג) שהישראל ישכור את השותף הגוי בקבלנות לעבוד בשבילו בשבת, דהיינו: שיסכימו שעל כל כמות מסוימת של יצור או מכירה, הגוי יקבל סכום מסוים, ושאר רווחי השבת יהיו שייכים לישראל ולגוי בשווה (רמ"א שם ומ"ב שם). וכ"כ בארח"ש כג, רו.

ט,ב – ברכת שחייה

מי שיש לו בריכת שחייה, אסור לו להפעיל אותה בשבת על ידי שכיר גוי. אבל אם הגוי אריס אצלו, היינו שהוא עובד תמורת אחוזים מהרווח, יכול היהודי לתת לו רשות לעבוד כל ימות השבוע כולל שבת, הואיל והגוי עובד בשבת עבור עצמו, כדי להרוויח את חלקו. וגם כשיהודים באים לבריכה הזו תוך חילול שבת, הואיל וגם בלא זאת היו מחללים שבת, והיהודי אינו מסייע להם בכך בעת שהם מחללים את השבת, אין בדבר איסור (ועיין בהלכה ז, והערה 9). אמנם נראה שאם עיקר הלקוחות הם יהודים, לדעת הציץ אליעזר יג, לט, אסור. והעצה לכך היא למכור חלק מהעסק לגוי, באופן שהגוי עובד בחלקו שהוא יום שישי ושבת. וצ"ע. ואפשר להקל בזה רק בתנאי שכבר ממילא חומת השבת נפרצה בעניין זה, שהרבה בריכות פתוחות ואותם יהודים ממילא מחללים שבת בטיולים ובילויים, אבל אין שום היתר ליהודי לפרוץ את חומת השבת.