א – כללי איסור הנאה ממעשה שבת

א,א – מקור האיסור ליהנות ממלאכת שבת

בתוספתא שבת ג, ג, מובאת ברייתא בה נחלקו התנאים בדין מעשה שבת, והובאה הברייתא בבבא קמא עא, א; חולין טו, א, ועוד. לדעת ר' מאיר, המבשל בשבת בשוגג – רשאים הוא ואחרים לאכול את התבשיל בשבת, במזיד – רשאים לאכול במוצ"ש. ולדעת ר' יהודה, המבשל בשבת בין בשוגג בין במזיד, בשבת אסור לו ולאחרים לאכול מן התבשיל. ובמוצ"ש, אם בישל בשוגג מותר לו ולאחרים ליהנות מהתבשיל. ואם בישל במזיד, לו אסור לעולם, ולאחרים מותר במוצ"ש. ולר' יוחנן הסנדלר, המבשל בשוגג, אחרים יכולים לאכול מהתבשיל במוצ"ש, והוא אסור. ואם בישל במזיד, אסור לו ולאחרים לעולם.

מובא בכתובות לד, א, שנחלקו רב אחא ורבינא בדעת ר' יוחנן הסנדלר (רש"י 'מעשה שבת'), חד אמר שלדעתו מעשה שבת מן התורה, שנאמר (שמות לא, יד): "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם", מה קודש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסורים באכילה. וחד אמר מדרבנן, ואת הפסוק "קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם" יש לדרוש, היא (השבת עצמה) קודש, ואין מעשיה קודש. ור' מאיר ור' יהודה שמתירים לאחרים לאכול ממעשה שבת במזיד, דורשים את הפסוק כדעה השנייה (חידושי הראנ"ח על התוספות בכתובות לד, א, 'אמר קרא'). ואמרו בחולין צג, ב, שבמחלוקת רבינא ורב אחא, רבינא מיקל והלכה כדעת המיקל. וכ"כ בשועה"ר שיח, א; מטה יהודה, אג"מ, ועוד רבים, שמעשה שבת אסור בהנאה מדרבנן. ואמנם הלבוש שיח, א, ודמשק אליעזר כתבו שהמבשל במזיד, התבשיל אסור לו מהתורה (אמנם לאחרים האיסור מדרבנן). אבל מלבושי יו"ט א, ואליה רבה ב, העירו על הלבוש, שמבואר בגמ' שהאיסור דאורייתא הוא לר' יוחנן הסנדלר, אבל לר' יהודה, שאנו פוסקים כמותו, האיסור הוא מדרבנן גם למבשל במזיד לעצמו. ועיין בעוד מקורות בילקוט יוסף ח"ג ע' ח-יב. ועיין בהערה 1 כמי פוסקים למעשה.

א,ב – מלאכת יו"ט

בביצה יז, א, מבואר לפי תירוץ אחד, שאם עבר ואפה מיו"ט לשבת, מותר, מפני שדין יו"ט שונה משבת. וכן נפסק בשו"ע תקכז, כג, שאם בישל מיו"ט לשבת או לחול, התבשיל מותר. ואמנם הרמב"ם פסק שהמעשר ביו"ט במזיד אסור, משמע שסובר שיש איסור מעשה יו"ט ביו"ט. ובבאו"ה שם כתב שהרמב"ם מתיר כשאין לו מאכלים אחרים. ע"כ. ויותר נראה שבמלאכה שעיקרה מותר ביו"ט אין גזרת מעשה יו"ט, אבל במלאכה שאסורה ביו"ט כמו בשבת, דין מעשה שלה כדין מעשה שבת. וכ"כ בארח"ש כה, הערה צא.

א,ג – האם צריך להמתין במוצ"ש עד בכדי שיעשו

כתב בשו"ע שיח, א, שבמוצ"ש מותר ליהנות מיד מן המלאכה. ואמנם יש שאסרו עד כדי שיעשה (רש"י, בה"ג, רמב"ן). אבל הרמב"ם (ו, כג), התיר במוצ"ש מיד. וכן דעת רבנו יונה, רא"ש, ר"ן ועוד. והטעם, שאין לחוש שיאמר לישראל לחלל שבת כדי לזרז את ההנאה מן המלאכה במוצ"ש (מ"ב שיח, ה). ועיין בילקוט יוסף ח"ג עמ' יב.

ב – איסור הנאה ממלאכה שנעשתה בשבת

ב,א – פרטי הלכה

תבשיל שנעשתה בו מלאכה שלא מדעת הבעלים, אם גם בלא המלאכה היה ניתן לאוכלו, אין התבשיל נאסר על הבעלים (ארח"ש כה, מ). וכן אם הוסיפו מים במיחם, מותר להשתמש במים החמים, כל זמן שעדיין המים הראשונים לא היו אמורים לכלות (שם כה, מא).

יהודי שנסע בשבת במזיד, כגון מלצר, מותר ליהנות ממה שיעשה אח"כ בהיתר, כי אין זו הנאה ישירה מחילול השבת (מאור השבת ח"א יח, סוף הערה נג, בשם ריש"א; ארח"ש כה, מה).

מלאכה שלא השביחה תבשיל אלא רק מנעה ממנו קלקול, אינה אוסרת את התבשיל. וכפי שמבואר בשו"ע רנז, א, שאם הטמין בדבר שאינו מוסיף הבל, התבשיל מותר.

ג – מקרים שמותר ליהנות בהם (שגגה בדרבנן ומתעסק)

ג,א – שוגג בדרבנן

כתבתי שמותר בשבת, ואמנם דעת הפמ"ג שדין דרבנן ודאורייתא שווה, ובשניהם אסור בשבת, והביאו בבאו"ה שיח, א, 'המבשל'. אבל כתב בשם הגר"א וח"א (ט, יא), ששוגג בדרבנן מותר בשבת. ועיין בארח"ש כה, י.

ג,ב – הנוטע בשוגג יעקור

מבואר בגיטין נג, ב, שבנוטע יש דין מיוחד, שלר' יהודה,  אם נטע בשוגג, במוצ"ש צריך לעקור (ובשאר המלאכות יכול ליהנות במוצ"ש). ולדעת ר' מאיר, אם נטע בשוגג יכול לקיים במוצ"ש, אבל אם נטע במזיד, צריך לעקור במוצ"ש (ובשאר מלאכות גם החוטא במזיד מותר בהנאה במוצ"ש). ועיין בהערה 1.

והטעם שהחמירו בנטיעה יותר, באר בבאו"ה שיח, א, 'אחת', מפני שבשאר מלאכות ניכר הקנס שאסור ליהנות מהן בשבת, אבל בנטיעה ממילא אי אפשר ליהנות בשבת, ולכן הקנס שיצטרך לעקור. ובארח"ש כה, הערה לד, סיכם עוד שלושה הסברים. לתוי"ט (תרומות ב, ג), במבשל אינו יכול לבטל הבישול, אבל בנוטע שיכול לבטל הנטיעה, חייבו אותו לבטל (והעיר שם שלא נתקבלו דבריו להלכה, שכן לא חייבו את הבורר לחזור ולערב). ולמשנה ראשונה שם, כיוון שכוונת הנוטע שיתקיים ימים רבים, חייבו אותו לבטל את כוונתו (והעיר בארח"ש שמשמע מהפוסקים שדבריו לא נתקבלו, שלא חייבו לסתור כלי שנגמר בשבת, או לקרוע תפירות שנעשו בשבת). ולקהילות יעקב (ח"ב ז), הואיל והנטיעה ממשיכה לגדול אחר השבת מכוח מעשה השבת, חייבו אותו להפסיק את הנטיעה.

ולכאורה מי שתפר בגד ולא גמרו, או בנה בית ולא גמרו, אף שהיה בשוגג, גם לפי באו"ה, יצטרך לפרק את מה שעשה בשבת, הואיל ובלא זאת אין ניכר הקנס. אלא שיש לומר שהואיל ואם היה גומר את הבית או הבגד, הקנס היה ניכר שהיה אסור לו ליהנות ממה שעשה באותה שבת, לכן גם כשלא גמר, אין צורך להוסיף קנס בשוגג. ועיין בארח"ש כה, טו, ובהערה לז.

ד – הנאה ממעשה שלא שינה את גוף הדבר

ד,א – מעשה שבת במלאכת הוצאה

למדנו בעירובין מא, ב, שלדעת ת"ק אם הביאו פירות מחוץ לתחום, בשוגג יאכל, במזיד לא יאכל. ואם הוציאו את הפירות מחוץ לתחום והחזירום, אף במזיד יאכל. וכתבו תוס' ורא"ש שהלכה כת"ק. וכן נפסק בשו"ע תה, ט.

ושאלו הראשונים, מדוע היקל ת"ק בהוצאה והחזרה מחוץ לתחום במזיד. התוס' (עירובין מא, ב, 'לא') ביארו, משום שהמלאכה מדרבנן. והרמב"ן ביאר, מפני שלא הועילו מעשיו כלום. לעומת זאת דעת רבנו יונה, כמובא בריטב"א, שכאשר המלאכה לא עשתה תיקון בגוף הדבר, כגון שהעבירו אותו מרשות לרשות, או הוציאו אותו מהתחום והחזירוהו לתחום, גם במזיד אין על זה איסור 'מעשה שבת'. אמנם גם הוא מודה, שאם הביאו חפץ מחוץ לתחום במזיד, אסור ליהנות מהחפץ, ויש לפרש, שבעניין תחומין יש חומרא מיוחדת, שעשו חכמים חיזוק לדבריהם יותר מדברי תורה (וכיוצא בזה כתב המגיד משנה ו, כד). (והרמב"ם החמיר בהבאת פירות מחוץ לתחום כר' נחמיה ור' אליעזר בן יעקב שחלקו על ת"ק, ולדעתם גם בשגגה הפירות אסורים. ואולי לדעתו יש בזה גזירה מיוחדת, ואולי הוא אינו מקבל כלל את דעתו של רבנו יונה).

הרי שלתוס', רמב"ן, רשב"א (עבודת הקודש ה, כד), איסור מעשה שבת חל גם על מלאכת הוצאה כמו על שאר מלאכות. וכן דעת מרדכי. ולרבנו יונה, וכך משמע מהריטב"א, אין מעשה שבת על מלאכת הוצאה, ורק בתחומין במזיד החמירו, שלא יהנה ממלאכתו.

וגם האחרונים נחלקו בדין זה: בקרבן נתנאל (עירובין ריש פ"ד ע) היקל כרבנו יונה. וכ"כ בשועה"ר תנד, יב, שמותר לצאת ידי חובה במצה שהובאה מרשות הרבים. לעומת זאת דעת ערך השלחן שיט, ג, שאין סומכים על רבנו יונה. וכן הוכיח בהר צבי מדברי הב"י (סי' רנט) בשם מרדכי.

בח"א ט, יא, למד מדברי השו"ע תה, ט, שהיקל ליהנות מפירות שהובאו מחוץ לתחום בשוגג, שהוא סובר למעשה כרבנו יונה לעניין שוגג. ואף שכתב בח"א שמעיקר הדין כך ההלכה, למעשה נטה להחמיר. והביאו להלכה בבאו"ה שיח, א, 'אחת'. ויש להעיר שאמנם ממה שהשו"ע היקל בפירות שהובאו בשגגה מחוץ לתחום אין להביא ראיה שסובר כרבנו יונה, כי סיבת ההיתר פשוטה, שהוא שוגג בדרבנן, וכבר למדנו בהלכה ג' שאין בו איסור מעשה שבת. ובארח"ש כה, טז-כג, סמך עצמו למעשה על ח"א ובאו"ה, שרק בשוגג מעיקר הדין יש להקל, ואף בזה אין להקל סתם אלא רק כשיש קצת שעת הדחק. (ובשעת דחק ממש, גם במלאכה רגילה היקל במ"ב שיח, ז, לסמוך על ר"מ). ועיין בארח"ש ח"ב בבירור יג. ובמנו"א ח"א כה, ז, והערה 22, כתב שהלכה כמקילים רק כאשר המלאכה נעשתה בשוגג.

ונראה למעשה, שהואיל והדין דרבנן, למרות שרבים מחמירים, בשעת הדחק אפשר לסמוך על דברי המקילים, גם כאשר המלאכה נעשתה במזיד. וכעין זה מבואר ביבי"א י, כה, וילקוט יוסף שיח, סז.

ואם אפשר היה להגיע בהיתר אל החפץ או האוכל שהובאו באיסור, כגון שהביאו אוכל ברכב לבית הכנסת מבית הנמצא מספר רחובות ממנו, יש יותר מקום להקל בשעת הצורך אפילו במזיד (עיין תוספות שבת קכב, א, 'משקה', רמ"א שכה, י, ומ"ב נה-נו).

ד,ב – העברת מזון על ידי רכב צבאי מחוץ לתחום

האם מותר להעביר מזון ממקום למקום בשעת בדחק בעזרת רכב שנוסע בשבת בהיתר לאותו מקום, כגון: רכב צבאי היוצא לסיור ביטחוני ועובר דרך מוצבים? לדעת הרב רבינוביץ' בשו"ת מלומדי מלחמה סה, מותר, משום שבשעת הדחק יש לסמוך על הסברא שאין איסור תחומין למעלה מעשרה וסתם רכב צבאי הוא למעלה מעשרה (עפ"י רשב"ם המובא בתוס' עירובין מג, א, 'הלכה'). ומנגד בהצבא כהלכה (לה, א, ג, והערות 1, 4) אסר, משום שלרוב הדעות הוצאת מזון ברכב אפילו מעל עשרה טפחים נכללת באיסור תחומין. ובדיעבד התיר אפילו אם הובא במזיד אם הוא היה מונח מעל י' טפחים מן הקרקע. ואם המאכלים הובאו בשוגג מותר לאוכלם גם אם הונחו מתחת לי' טפחים.

ד,ג – הנאה מחפץ שנמצא על ידי שהדליקו אור באיסור ומצאוהו – אג"מ

אחר שהדליקו אור באיסור, אסור ליהנות ממנו ולמצוא חפץ לאורו. אבל אם עבר ומצא חפץ לאורו, כתב באג"מ או"ח ב, עא, שאין איסור ליהנות מהחפץ, מפני שבו עצמו לא נעשה איסור. (ואף ששם בתשובה עז כתב שאסור להיכנס לביכ"נ שנפתח על ידי מפתח שהביאוהו באיסור תורה, שם האיסור מפני שיש אפשרות להקדיש הנאת הכניסה). וק"ו שכך יתירו רשז"א וריש"א המובאים בהערה 7.

ה – עבר ועשה דבר ששנוי במחלוקת הפוסקים

ה,א – האם בכל ספק מקילים

לכאורה בכל מצב שיש בו ספק מקילים, שאיסור מעשה שבת הוא מדרבנן וספק דרבנן לקולא, וכפי שכתבו פמ"ג א"א י, ומ"ב שיח, ב. ובכלל זה גם כאשר יש ספק אם נעשה איסור, כגון שספק אם התבשיל כבר נתבשל בערב שבת. ואין אומרים על זה שהוא דבר שיש לו מתירין, מפני שהאיסור מחמת קנס ולכן לא החמירו יותר. אמנם כתב בשו"ע שכה, ז, שאם יש ספק אם נוכרי קטף פירות בשבת או בערב שבת, צריך להמתין עד מוצ"ש בכדי שיעשו, וכן שם שכה, ט, לגבי ספק אם הפירות הובאו מחוץ לתחום. ובאר במ"ב שכה, מז, בשם הרמב"ן, כי הוא דבר שיש לו מתירין, ולכן מחמירים בספק. ויש לחלק בין מעשה שבת שבו מקילים בכל ספק, לבין מעשה של נכרי שהוא חמור יותר, שבדבר שיש לו מתירין אין מקילים. וכן מבואר בארח"ש כה, הערה סט.

ה,ב – מלאכה שנעשתה בבין השמשות

בפמ"ג רסא, א"א ה, ומ"ב רסא, ו, החמירו, ובזמן תוספת שבת הקילו, כמבואר בבאו"ה 'ואין מדליקין'. אלא שהוסיף בבאו"ה, שאם הוא ספק בהש"מ מותר ליהנות ממה שעשה. הרי שיוצא ממנו שאם עשה מלאכה עד צאה"כ, רשאי ליהנות ממנה, שכן לר' יוסי רק סמוך לצאת הכוכבים הוא ביהש"מ, ובנוסף לכך, כל בין השמשות שלנו הוא יום לר"ת.

ובשו"ת זית רענן ח"ב ה, היקל בבהש"מ כשאר ספק במעשה שבת (גם בלא עצם הספק אם הוא בהש"מ). וכ"כ בילקוט יוסף שיח, ז-ח, והוסיף שבהש"מ שלנו הוא ספק ספיקא, כי לר"ת הוא ודאי יום. אבל אחר צאה"כ שלנו החמיר, כי אין נוהגים כלל כר"ת, ואפילו ברית מילה בשבת עושים עפ"י צאה"כ שלנו. ובארח"ש כה, לו, החמיר גם בבין השמשות שלנו. לעומת זאת בספר הצבא כהלכה (לג, ד, ובהערה 16) התיר מעשה שבת אחרי השקיעה במשך זמן שלר"ת אינו שבת, עפ"י הבאו"ה רסא, א, 'ואין מדליקין', שהתיר בדיעבד הנאה ממעשה שבת שנעשה בזמן שלאחת הדעות עדיין לא הגיע זמן ביה"ש. (כלומר: עד 58.5 דקות לאחר השקיעה, כמבואר לעיל פרק ב' הערה 1).

ולמעשה נראה להחשיב בין השמשות עד צאת הכוכבים שלנו בלבד, ולהקל בדין מעשה שבת שנעשה בזמן זה, כדין ספק מעשה שבת.

ו – הפסקת חשמל

ו,א – אם בעקבות תיקון החשמל התבשיל התבשל

כתבתי שמותר ליהנות ממנו, כי אינו נחשב מלאכת שבת. וכ"כ בספר מאור השבת (ח"א מכתב ד, אות ב)  בשם רשז"א: "ובנוגע לכשיש הפסקת חשמל, חושבני שכנים הדברים שאמרנו דבכי האי גוונא שהתיקון הוא בהיתר משום פקוח נפש אין הפועלים עושים כלל שום איסור בזה שבמעשיהם הם גם מבשלים ומדליקים בבתיהם של בריאים. ולכן אין חייבים מעיקר הדין לעשות טצדקי למנוע מהם את הבישול וההבערה, וגם שפיר מותר אחר כך ליהנות מהאור והתבשיל, ועדיין צריך עיון".

ז – הנאה במוצאי שבת ממלאכה שנעשתה בשבת

ז,א – הנאה במוצ"ש ממעשים שחילונים עושים עבור הרבים בשבת

המבטל איסור בכוונה, הכל אסור עליו. ואם עשה זאת למען אחרים שאין דעתם נוחה מכך שביטל איסור בידיים, כתב הט"ז יו"ד צט, י, עפ"י יש"ש (חולין ז, נט), שאין עליהם איסור. ורעק"א הביא מהריב"ש צח, שגם עליהם יש איסור ליהנות מהביטול. וכ"כ בפמ"ג מ"ז ו, בשם הפר"ח. אמנם לגבי שבת, התבשיל שבישל בשבת במזיד – נאסר למוצ"ש רק למי שבישל אבל לאלה שבישלו עבורם מותר לאכול מהתבשיל מיד במוצ"ש, כי אין לחוש שיבקשו מיהודי לחלל שבת עבורם, ואין חשש שבגלל איזו בקשה יבוא יהודי לחלל שבת (ב"י, א"ר, שועה"ר, ערוה"ש, מ"ב שיח, ה). ואמנם יש אוסרים, וכ"כ מ"א שיח, ב. וכ"כ בנהר שלום ב', שאולי טעם האיסור כדי שלא יהנה ממלאכתו, ואם אותו אחר שבישל עבורו יהנה במוצאי שבת מיד, הרי שנהנה ממלאכתו (והובא בכה"ח שיח, יב).

אבל אם הוא יהודי שמחלל שבת בקביעות עבור אחרים, כגון שהוא מבשל בשבת עבור מסעדה שפתוחה במוצ"ש, כתב בשו"ת כתב סופר או"ח נ, שכולם מודים שהתבשיל אסור לכל מי שבישל עבורם עולמית. שאם יהנו ממה שבישל, ימשיך לעשות כן בשבתות הבאות. וכ"כ מהר"ם שיק ריב, ואול"צ ח"ב ל, א. והרחיבו בזה בילקוט יוסף שיח, ו; שיח, לט; שיח, עא-עו; וארח"ש כה, ח.

ז,ב – גדר חילוני לעניין מזיד ושוגג

חילוני שיודע שהיום שבת, ואולי מלאכה זו אסורה, ועשאה, נחשב מזיד. וכפי שכתב בהצבא כהלכה לג, 12, שנראה שגדר מזיד לעניין מעשה שבת אינו כהגדרתו לעניין עונשין, אלא כל שאינו שוגג גמור נכלל במזיד. וכך כתבתי בהלכה ב', שחילוני שיודע שהיום שבת ואולי מה שהוא עושה נחשב מלאכה אסורה, נחשב מזיד. וכיוצא בזה כתב בשו"ת צמח צדק מ', שמי שמסופק בהוראה ושאל ללומדים במקום לשאול בעלי הוראה מפורסמים, ועשה כפי שענו לו, אינו נחשב שוגג אלא מזיד. והובא בפת"ש יו"ד צט, ה, ודעת תורה לשיח, א. והובא בילקוט יוסף שיח, ד. בארח"ש כה, הערה כד, הוסיף שמסתבר שגם מלאכה שהמומר לא ידע שאסורה, נחשבת אצלו כמזיד, שאם לא היה מומר היה לומד את המותר והאסור.

ז,ג – קדירה שחילונים מבשלים בה בשבת אוכל כשר – האם צריכה הגעלה

למד המ"א שיח, א, מהרשב"א, שהמבשל בשבת במזיד, כשם שהתבשיל אסור עליו עולמית, כך גם אסור לו להשתמש בקדירה עד שיגעילנה. וכ"כ פמ"ג, ומ"ב שיח, ד. וכיוצא בזה נחלקו לעניין כלים שבישלו בהם בישולי גויים, שלרשב"א הכלים צריכים הגעלה, ולרא"ה והרא"ש, כיוון שהאיסור מדרבנן, רק את הבישולים אסרו אבל הכלים מותרים. וכתב בשו"ע יו"ד קיג, טז: "כלים שבישל בהם העובד כוכבים לפנינו דברים שיש בהם משום בישולי עובדי כוכבים, צריכים הכשר. ויש אומרים שאינם צריכים". ומשמע שהעיקר לדעתו שצריכים הכשר, ולכאורה כך הדין בשבת.

אלא שבערך השלחן שיח, א, נטה להתיר, שהרדב"ז ועוד פוסקים התירו כלים של בישולי גויים. וק"ו לעניין שבת, שבשבת האיסור הוא רק על המבשל במזיד, ועל אחרים אין איסור, הרי שאין במאכל איסור עצמי, ולכן גם על המבשל במזיד הקדירה לא נאסרה. ועוד שלר' מאיר, גם לו עצמו התבשיל מותר במוצ"ש, לכן יש להתיר את הקדירה בלא הגעלה. ע"כ. ובמטה יהודה דייק מהרשב"א עצמו, שאינו אוסר את הכלי על המבשל במזיד. ועיין בלוית חן מב, שכתב שהעיקר כדברי המתירים, ואם אפשר טוב להחמיר להגעיל.

ומ"מ לאחרים בוודאי הסיר כשר, שהרי אפילו התבשיל שנתבשל במזיד מותר במוצ"ש, ק"ו שהקדירה מותר במוצ"ש.

ז,ד – משחק כדורגל ואירועים שונים שצולמו במזיד בשבת

כתב בארח"ש כה, סו, שאסור ליהנות לעולם מצילום של משחקי כדורגל ואירועים שונים שצולמו במזיד בשבת. ואפילו רש"ל שסובר שכאשר לא ניחא להו שיעשה איסור עבורם, מותר להם ליהנות ממה שעשה, כאן אולי יסכים לאסור, כי לולי שצילמו את האירוע בשבת, לא היתה התמונה כלל בעולם. אמנם עדיין אולי אפשר לטעון, שהיה מעדיף שלא יצלמו כלל, אבל אחר שצילמו רוצה ליהנות מהתמונות. וסיים שעדיין צ"ע אם היתר זה קיים לאדם שנהנה באופן קבוע מההקלטות שנעשו בשבת. והורה ריש"א לאיסור.

ואמנם הרוצים להקל היו יכולים לסמוך על תוס' חולין טו, א, תרומה, ריטב"א והגר"א שפסקו כר' מאיר, שבמוצ"ש גם מזיד רשאי ליהנות מהמלאכה. אלא שבמ"ב שיח, ז, כתב שרק לעניין שוגג בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים ולא לגבי מזיד. אמנם בשעה"צ שלט, כד, צירף את שיטתם גם לעניין מזיד. ועדיין ההוראה היא שאסור ליהנות ממה שצולם בשבת, ורק באופן מיוחד ונדיר, לצורך גדול, יש למיקל על מה לסמוך.

אסור להשתתף בהגרלת טוטו המבוססת על משחקי כדורגל בשבת, שהוא מחזיק בזה עוברי עבירה. ולדברי ילקוט יוסף שיח, מא, לשו"ע, גם כרטיס לוטו אסור, משום שהוא כמשחק בקוביה. ובאהלה של תורה חו"מ קיא, כתב שגם לשו"ע אין איסור משחק בקוביה בהגרלת מפעל הפיס.