א – כללי פיקוח נפש

א,א – הצלת חולה אינה נקראת חילול שבת

דברים נפלאים כתב רבי חיים עטר בפירוש אור החיים (שמות לא, יג): "עוד ירמוז באומרו את שבתותי לתת טעם למיעוט ('אך' שמחללים עבור חולה), למה אני אומר לך שתחלל שבת על החולה, אין זה קרוי חילול, אדרבה זה קרוי שמירת שבת – חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה. ושיעור הכתוב כפי זה הוא: על זה אמר הכתוב שמרו שבתות הרבה על ידי שתעשה מיעוט שמירה מהם, ומציאות הדבר הוא לחלל שבת על החולה, שבזה אתה מחלל שבת אחת לשמור שבתות הרבה…  והנמנע מהדבר אין זה אלא מזלזל במצוות הא-ל ח"ו. וגמר אומר: 'כי אות היא ביני וביניכם', פירוש, ואם כן, אם אין שומר – אין שבת. ואומר 'לדעת' (כי אני ה' מקדשכם), כאן נתחכם ה' להודיע שקדושת נפש ישראל גדולה מקדושת שבת, שזה נדחה מפני זה. ודבר פשוט הוא שהקטן הוא הנדחה מפני הגדול, והוא אומרו לדעת, פירוש, בזה אתה יודע כי אני ה' מקדשכם. יתגדל ויתקדש שמו יתברך".

א,ב – יולדת שמרגישה ביום שישי שלידתה תהיה בשבת

כשאפשר צריך לעשות בערב שבת דבר שימנע את הצורך לעשות מלאכה בשבת למען הצלת חיים. כך מבואר במ"ב שמד, יא. וכ"כ בחת"ס יו"ד שלח, סוד"ה 'גם מ"ש', והחפץ חיים במחנה ישראל פרק ז. ומקור גדול לזה מהאיסור להפליג שלא לצורך מצווה שלושה ימים קודם השבת (שבת יט, א. עיין לעיל ב, י-יא). והיסוד לדין זה במצווה להתכונן לשבת, שהיא מכלל מצוות זכור, והסתעפותה בכבוד השבת, להכין בגדים ומאכלים ולנקות את הבית ולהתרחץ לכבוד שבת.

ולכן יולדת שמרגישה ביום שישי שלידתה תהיה בשבת, גם אם מצד ההוראות הרפואיות היא עוד לא צריכה לנסוע לבית חולים, אם היא יכולה, ראוי שתשתדל לשבות סמוך לבית חולים כדי למעט בחילול שבת בהגעה לבית החולים. אבל אם הדבר קשה עליה, אינה חייבת לעשות כך. ראשית, מפני שאין ביטחון שאכן תלד בשבת. ועוד, שאין להקשות על חולה שיש בו סכנה להיות במצב לא נוח. ועוד, שבפועל היא אינה גורמת לעצמה לחלל שבת, אלא רק נשארת במקומה. ואף שיש מצווה להתכונן לשבת בערב שבת, מכל מקום הכוונה להכנות שאין בהם כל כך טורח, אבל לצאת מביתה ולנדוד למקום אחר, אינה הכנה שהיא חייבת בה. וכיוצא בזה כתב בשש"כ לב, לד, והלש"ב כט, נה. ועיין במנחת שלמה א, ז, שאין לדרוש מאדם לטרוח טורח רב מאוד בערב שבת כדי למנוע עשיית מלאכות בשבת עבור הצלת חיים.

ב – כיצד קובעים אם המצב מסוכן

ב,א – חשש סכנה בעתיד

מחלה שעלולה להתפתח למחלה מסוכנת, מחללים שבת כדי למנוע את התפתחותה (שש"כ לב, ח). וכן כשיש חשש שאדם בריא יחלה במחלה מדבקת מסוכנת, מותר לחלל שבת כדי לבודדו (שש"כ לב, יג). אמנם לחשש רחוק שעוד לא נולד, אין חוששים (שש"כ לב, הערה ב). וכפי שאין מחללים שבת כדי לייצר תרופות כאשר אין סיבה מוצקה לחשש שבעתיד יחסר. וכ"כ בציץ אליעזר ח"ח עמ' צא, שאין מחללים את השבת על מחלה שיש חשש רחוק שתתפתח לסכנה, כגון חום של 38 מעלות. וכתב על כיוצא בזה בשו"ת בנין ציון א, קלז, עובדה שיוצאים לדרך ומפליגים בספינות, שאלו דברים שעלולים להתפתח לסכנות, ואין נמנעים מהם מחשש סכנה. והטעם, שכל זמן שהסכנה אינה בפועל, הולכים אחר הרוב. ועיין בהליכות עולם ח"ד תצוה יא.

ובספר החיים בהלכה עמ' 102-111 סיכם שיטות אחרונים בעניין סכנה עתידית שאינה לפנינו, וכתב שלחזו"א הכל הולך אחר מידת השכיחות וההסתברות, והוסיף שגם ביטול שבת מרוב חששות הוי כחילול השם, ובחילול השם יש דין יהרג ואל יעבור. ובמנחת שלמה ב, פב, יב, כתב שנראה שעריכת ניסוי בתרופות נחשב כ'חולה לפנינו' ואין זה דומה לניתוחי מתים לצורך הרחבת ידיעות הרופא, שכן מדובר במחלות וחולים שכבר קיימים בעולם, וגם התרופה קיימת בעולם, ולכן הרי זה נחשב כפעולה ישירה של ספק הצלת נפשות ולא רק כדי להרחיב את המדע. ע"כ. וכל זה כמובן כאשר על ידי המלאכה בשבת יוכלו לזרז את יצור התרופה שיכולה להציל חיים.

ב,ב – מחלוקת רופאים

אם רופא אחד אומר שמצב החולה מסוכן ורופא אחר אומר שמצבו אינו מסוכן, מחללים שבת כדי להצילו. ואם שני רופאים אומרים שאינו מסוכן ואחד אומר שהוא מסוכן, הולכים אחר הרוב ואין מחללים עליו את השבת. ואם אחד מהרופאים מומחה יותר, הולכים אחר הוראתו, בין אם יאמר שהוא מסוכן בין אם יאמר שאינו מסוכן (שו"ע שכח, י; תריח, ב-ד).

ב,ג – חולה פחדן

כתבתי שאם חולה פחדן טוען שהוא מסוכן, והמבין שם ברפואה בטוח שאינו מסוכן, אין מחללים שבת על סמך דברי החולה. וכך משמע מבאו"ה  שכח, י, 'ורופא', שכתב שאם מחלת החולה ידועה והחולה דורש טיפול שלדעת הרופאים אינו מועיל, שומעים לרופא.

כיוצא בזה כתב בציץ אליעזר בסיכום תשובה ח, טו (ז, כה), שלפעמים מותר לחולה לחלל שבת עבור עצמו, ולא לרופא, כגון שהוא מתחזק כבריא, וטען לרופא שיש במצבו סכנה, ועל פי דבריו הרופא קבע שיש לחלל שבת, שאז רק לחולה מותר לעשות את הדבר עבור עצמו, והביא ראיה לזה מירושלמי יומא פ"ו ה"ד.

אמנם יש לציין שאם חיללו שבת כי חשבו שיש סכנה, והתברר שטעו לגמרי ואין שום סכנה, כל זמן שפעלו בהיגיון סביר, אין בידם עוון. וכעין זה כתב בספר החיים בהלכה עמ' 98.

ב,ד – תפירת חתך בפנים

עצם הצורך לתפור הוא כדי שהמקום לא יזדהם. ודעת רבים שאין בתפירה איסור תורה, שאין תופר בגוף אדם, וכך דעת הרב אברמסקי, וכ"כ בציץ אליעזר כ, יח. בארח"ש כ, הערה רנט, הועלתה סברה נוספת, שהואיל ואין הכוונה שהתפירה תחבר את שני הצדדים אלא רק תחזיק אותם עד שיתאחו מעצמם, אין זו תפירה כלל, אלא כמו חיבור שני חלקים בקרסים. וגם אין בזה צד של בניין. וכ"כ בשש"כ לה, כה. ולכאורה מותר מטעם זה גם להדביק את שולי הפצע, כי הדבק נועד רק להחזיקם זמן מסוים עד שיתאחו.

אמנם רשז"א חשש בזה לאיסור תורה, כי הוא תופר כדרך האומנים. אבל בהדבקה בדבק או פרפר התיר, כי הוא רק מונע את שני הצדדים מלהפרד,  שאין בזה איסור תורה. ולגבי קשירת התפרים, כיוון שאינם לתמיד, אפשר לסמוך על רוה"פ שסוברים שאין בזה איסור תורה, כמבואר לעיל יג, 10.

במנחת שלמה ח"ב לד, לג, היקל רשז"א להוסיף עוד תפרים כדי למנוע צלקת. ואף שכל תפר אולי אסור מהתורה, כיוון שכבר עסוקים בתפרים הראשונים לשם הצלה, אפשר להמשיך לתפור, וכמו שאמרו במילה (שבת קלג, ב; שו"ע שלא, ב), לגבי ציצים שאינם מעכבים. וסמך עליו בהליכות עולם ח"ד תצוה טו, וכתב שכך הדין בין למאן דאמר הותרה ובין למאן דאמר דחויה. וכ"כ באבן ישראל ח, כז. ועיין בנשמת אברהם שמ, 1-2, 4.

וכאשר רק מטעמי יופי צריך לתפור, ויש לעשות לשם כך איסורי תורה. כתב בנשמת אברהם שמ, 3, בשם הרב נויבירט, שאולי אפשר להקל, שכן מותר לאשה לעשות ניתוח פלסטי כדי שתוכל להשתדך, וזאת למרות שיש סיכון בכל הרדמה. ורשז"א דחה סברה זו, שאין זה נחשב שנכנסים לסיכון, ואין לחלל שבת כדי למנוע זאת. ורק על ידי נכרי התיר לעשות איסורי תורה.

ב,ה – נסיעה לבית חולים לצורך תפירה למניעת צלקת

גם כאשר מדובר בסכנה שתישאר צלקת משמעותית, קשה מאוד להתיר נסיעה שהיא איסור תורה, ומנגד צלקת גדולה עלולה לגרום לבחורה שצריכה להינשא צער גדול מאוד. והדרך היחידה להתיר היא בטענה שמדובר במכה של חלל, ויש חשש זיהום, ואף שהיה אפשר לנקות את הפצע במי חמצן, אפשר לטעון שמדובר בחולה שיש בו סכנה, וממילא עושים בו כל מה שעושים בחול, ונוסעים לבית חולים. וזאת בתנאי שלא ינקו את הפצע לפני הנסיעה. וצריך עיון גדול בזה. והרצוי שבכל ישוב יהיה רופא או אחות שיתמחו בתפירה או הדבקת פצעים באופן הטוב ביותר, וזה יהיה לא פחות טוב מנסיעה לבית חולים, שכן גם בבית חולים רוב הרופאים אינם מתמחים בתחום זה, וגם לאחר שהם תופרים או מדביקים נשארת צלקת, כפי הצלקת שהיתה נשארת אם האחות או החובש היו מדביקים וחובשים את החתך.

והרב ליאור (דבר חברון או"ח שפא), כתב שגם כאשר האיבר לא יראה תקין הרי זה נחשב כסכנת אבר, ואזי יש לצרף את דעת מיעוט הפוסקים, ר"ת ודעימיה, שסוברים שמותר לעבור על דאורייתא כדי לטפל בכך (להלן כח, 1, ובהרחבה להלכה כח, א). אלא שבפועל התיר שם על פי זה רק איסורי דרבנן. אמנם שמעתי שלמעשה הוא מתחשב בדעתם להתיר גם איסורי תורה. ועיין להלן בהרחבה לכח, א, שקשה לסמוך על כך. ולכן במקרה שיש צורך גדול להקל, יקפידו שלא לחטא את המקום, כדי שהפצוע יחשב כמסוכן.

ויש שנחפזים להקל בדבר, ונוסעים לבית חולים גם עבור חתכים קטנים או חתכים במקומות שאינם ניכרים כל כך, ואין להם על מה לסמוך.

ב,ו – סכנת איבוד ראייה בעין אחת

בעבודה זרה כח, ב, התירו לשחוק סממנים לרפואת העין, כי "שורייני דעינא באובנתא דליבא תליא", ולכן מחללים שבת על חולי עיניים. וכן נפסק בשו"ע שכח, ט. ועל סכנת אובדן ראייה בעיניים שאין בה סכנת נפשות לפי דעת הרופאים, אין מחללים שבת באיסורי תורה, כי זה רק סכנת איבר (עיין להלן כז, א, בהרחבות, שיש מקילים לחלל שבת על סכנת איבר). כ"כ ביבי"א ח"ג יו"ד כג, כט; שבט הלוי ח"ח עג, יא; וכך אמרו ריש"א והרב נויבירט (נשמת אברהם שכח, כז). ורבי שלמה קלוגר בחכמת שלמה שכח, מו, התיר לחלל שבת עבור ראיית שתי העיניים אבל לא עבור אחת. וכ"כ בציץ אליעזר ח"ח טו, י; יד, פט; יט, כט; כב, כג. ובשלחן שלמה שכח, ט, הערה לח, כתב בשם רשז"א שגם על ראיית עין אחת מחללים שבת, וגם אם לדעת הרופא אין בזה סכנת חיים. וקצת תמה עליו בנשמת אברהם שכח, כז. וכמובן שעל ידי גויים הטיפול מותר לכל הדעות.

ונראה שרשז"א התיר בצירוף שני טעמים: א' פשט הגמ' בע"ז כח, ב, שחולי בעין מסוכן, ובפשטות מחלה שגורמת לאובדן ראייה היא מחלת עין. ב' לדעת כמה ראשונים, כפי שנזכר לעיל, גם על סכנת איבר שאין בה סכנת נפשות מחללים שבת באיסורי תורה. וכך נראה.

ב,ז – האם מחללים שבת לסגולות ותפילות

בברכ"י שא, ו, כתב על אחד שהיה כותב קמיע לגרום למי ששתה סם המוות שיקיא אותו, והיה מצליח, ועשה זאת בשבת, ולימדו עליו זכות. אבל הרבה אחרונים חולקים על כך, וכן כתב בציץ אליעזר ח"ח טו, ח; וח"ט יז, ג, שאסור לחלל שבת עבור סגולות. וכ"כ בילקוט יוסף שכח, קכג-קכד, שאף שהחיד"א כתב שאם הקמיע מומחה מותר לחלל שבת כדי לכותבו, כיום שרבו הזייפנים אין להקל בזה. והביא מקורות באחרונים. ובהליכות עולם ח"ד תצוה יז עמ' קנב, הביא את המחלוקת, והכריע למעשה שאם אתמחי גברא בניסיון של כמה פעמים לכתוב קמיע, יש לסמוך על המתירים שספק נפשות להקל.

ב,ח – לשלוח מברק לצדיק שיתפלל

כתבו כמה אחרונים, שאם החולה דורש זאת, מותר לשלוח מברק על ידי גוי לצדיק שיתפלל על חולה מסוכן (הליכות עולם ח"ד עמ' קס-קסא). וכתב בילקוט יוסף שכח, קכד, שלכתחילה יש לנסות להניא את החולה המסוכן מכך.

ב,ט – קטן שננעלה עליו דלת

יומא פד, ב: "תנו רבנן: מפקחין פיקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין. הא כיצד?… ראה שננעלה דלת בפני תינוק, שוברה ומוציאו". ומבואר בגמרא שמותר לשבור את הדלת גם באופן שאינו מקלקל אלא מתקן, כגון: ששובר באופן שיהיו השברים ראויים לשימוש. עוד מבואר בגמרא, שאין מציעים למבוגר לשבת מעבר לדלת ולהסיח את דעת התינוק מן הפחד על ידי הכאת אגוזים או משחק אחר.

מדברי רש"י משמע שדווקא כאשר התינוק כבר נבעת מותר לשבור את הדלת. אולם הרמב"ם (שבת ב, יז) והמאירי כתבו "שמא יבעת התינוק וימות", משמע ששוברים לפני שנבעת. וכ"כ להלכה מ"א (שכח, ח) ומ"ב (לח). אבל פשוט שאם יש אפשרות להוציאו בדרך היתר מהחלון, שאין לחלל עליו שבת.

באיזה קטן מדובר? כתב היעב"ץ במור וקציעה, עד גיל שש. אבל אם יש חשש שייבעת, גם בגדולים יותר מתירים משום ספק פיקוח נפש. ואם הקטן אינו מרגיש שהדלת ננעלה, כי הוא תינוק ונמצא במיטתו, אין לשבור מיד את הדלת בעבורו, אלא יחפשו תחילה גוי או פתרון אחר להוציאו. וכ"כ בספר שבת בשבתו (שכח עמ' צז).

למד מסעיף זה שש"כ (מא, כז), שגם כאשר קטן נאבד ויש לחשוש שייכנס לדאגה ובהלה, שמותר להודיע על כך למשטרה.

ואם הגדול ננעל, כיוון שאין חשש פיקוח נפש, יש לבקש מגוי לפתוח עבורו בלא כלי עבודה את הדלת, שעל ידי כך הוא שבות דשבות לצורך גדול. א) על ידי גוי. ב) בשינוי. וכ"כ בחוט שני (ח"ב עמ' רמז) ובארח"ש (כ, נח). ונלענ"ד שגם כאשר אין שם גוי אפשר שיהודי ישבור את הדלת בחזקה בלא כלי עבודה, באופן שגם המשקוף קצת יתקלקל, ואז הוא מקלקל, ויש בזה שני דרבנן: א) שינוי, שאינו בכלי עבודה. ב) מקלקל. (ואם הוא רק מקלקל את המנעול, כתב בארח"ש שם שהוא נחשב סותר על מנת לבנות. וצ"ע).

ג – על מי מחללים שבת כדי להצילו

ג,א – מצילים גם כשלא ישמור שבתות

כתב בבאו"ה שכט, ד, 'אלא', ראיה שמצילים נפש גם כאשר ברור שלא ישמור מצוות. שאמרו בכתובות טו, ב, שאם תינוק נמצא בעיר שרובה נוכרים, דינו כגוי לעניין המצוות, שהולכים אחר הרוב. ע"כ. וכן מובא ביומא פד, ב. ואמר שמואל (יומא פה, א) שלעניין הצלה אין הולכים אחר הרוב ומחללים עליו שבת כדי להצילו.

ומכל מקום זה ההסבר לכך שאין מצילים גוי, שחובת שמירת השבת עצומה, והמחלל חייב סקילה, אלא שלמען הצלת יהודים, נצטווינו לחלל שבת, שעל ידי כך ישמרו שבתות הרבה, וכפי שאמרו בע"ז כו, א: "דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו". אמנם ההסבר השורשי הוא, שמפני שישראל נצטוו על השבתות, שהם שומרים ומקיימים את השבתות, מעלתם מעל מעלת השבת, ולכן השבת נדחית השבת כדי לקיים חייהם (כדברי אור החיים שהובאו כאן לעיל א, א).

ג,ב – הצלת עובר

עירובין ז, א; שו"ע של, ה, היושבת על המשבר ומתה, מביאים סכין ברשות הרבים כדי לחתוך את בטנה שאולי ימצא הוולד חי. ואם עדיין אינו עומד לצאת, כתב הרמב"ן בתורת האדם שישנה מחלוקת אם מחללים שבת כדי להציל עובר. ולבה"ג מצילים אפילו אם העובר לא הגיע לארבעים יום. והרא"ש (יומא ח, יג) סיכם את המחלוקת, וכתב שאין בה נפקא מינה, משום שבכל מקרה של הפלה יש סכנה לאם. ובבאו"ה של, ז, סוד"ה 'או', נטה לדעת בה"ג, שגם הריטב"א (נדה מד, ב, 'דכתיב') הכריע כמותו. ע"כ. וכן משמע מרמב"ן ורשב"א. וכ"כ בציץ אליעזר יא, מג, למעשה. אמנם מ"א של, טו, ונו"ב חו"מ נט, אוסרים חילול שבת על עובר. ובשעה"צ תריז, א, הסתפק אם מחללקים שבת על עובר בן פחות מ-40 יום. אלא שעפ"י הרמב"ן, שביאר שמחללים על העובר שבת, כדי שישמור אח"כ שבתות הרבה, אפשר להסיק שמחללים שבת גם על עובר שלא הגיע ל-40 יום. וכ"כ בשש"כ לו, ב. ועיין בנשמת אברהם לשו"ע או"ח של, ז.

אבל אין מחללים שבת על הצלת עוברון שבמעבדה שעומדים להכניסו לרחם, שכל זמן שעוד לא הושרש ברחם, אינו נחשב חי. וכ"כ בשבט הלוי ה, מז.

ג,ג – נולד לשמונה

בגמרא שבת קלה, א, מבואר שוולד שנולד לשמונה חדשי עיבור בוודאי לא יחיה, ולכן אין מחללים עליו שבת. "תנו רבנן: בן שבעה (חודשים) מחללין עליו את השבת, ובן שמונה אין מחללין עליו את השבת, ספק בן שבעה ספק בן שמנה – אין מחללין עליו את השבת. בן שמנה הרי הוא כאבן ואסור לטלטלו". וכתבו התוס' והרא"ש, שאם גמרו שערו וציפורניו, אפילו ידוע שהוא בן שמונה – מטלטלים אותו ומלים אותו בשבת. וכ"כ בשו"ע של, ז-ח.

אולם כתבו אחרוני זמנינו, שגם אם נולד לשמונה ולא נגמרו שערותיו וציפורניו, כל שבפועל יש לו סיכוי לחיות – מחללים עליו שבת. וכתב החזו"א יו"ד קנה, ב, שכמדומה שנשתנה הטבע וגם בני שמונה חיים. ובמנחת יצחק ד, קכג; מנחת שלמה סו"ס לה; לוית חן צו, הקילו מפני שיפור הרפואה והמצאת האינקובטור, שמצליחים להחיות בני שמונה. ובשש"כ לו, יב, כתב שמחללים שבת על כל ילוד שיש לו סיכוי לחיות, ואפילו לפני שבעה.

אבל אם אין סיכוי שהילוד יחיה, הרי דינו כדין נולד לשמונה, שאין מחללים עליו שבת, ואף שעל ידי חילול שבת אפשר להאריך את חייו בזמן מה, אין חיי שעה שלו חשובים. וכן מובא בשש"כ לו, הערה כו, בשם רשז"א. אמנם בנשמת אברהם מובא בשם רשז"א, שבבית חולים צריך לעשות את כל מה שההוראות הרפואיות מורות, שאם יקלו בשבת באותם הילודים שאין להם סיכוי לחיות, עלולים להקל ולזלזל בתינוק אחר שיש לו סיכוי לחיות.

ג,ד – חילול שבת עבור הצלת גוי

עיין בע"ז כו, א, שאין מחללים שבת עבור יולדת גויה, ואין חוששים לאיבה, משום שיכולים לומר, "דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו". וכ"כ בשו"ע של, ב, שאין מחללים שבת עבור יולדת גויה. ובתוס' ע"ז שם ביארו שגם אם היינו חוששים לאיבה, ההיתר היה רק באיסורים דרבנן. ובמ"ב של, ח, לימד זכות על העושים מלאכה דרבנן עבור גויים משום איבה, אבל מחה ביד העושים מלאכות מהתורה. ובתוספת שבת של, ה, התיר לעבור על דרבנן. וכ"כ החת"ס יו"ד קלא, ובסוף דבריו כתב, שכאשר האיבה כרוכה בסכנת נפשות, יש להתיר אף מלאכה דאורייתא. וכך נראה משו"ת דברי חיים או"ח ב, כה. וכך כתבו אחרוני זמנינו, שמניעת עזרה מגוי כרוכה כיום בסכנת נפשות של רבים, שעל ידי כלי התקשורת כל אירוע כזה יכול להתפרסם בכל העולם. וכ"כ אג"מ או"ח ד, עט (ותמה על המ"ב); רשז"א (שש"כ מ, הערה מז; נשמת אברהם של, ב); ציץ אליעזר ח"ח טו, ו; ח"ט יז, א; הרבי מקלויזנבורג כמובא במכתב שם; יבי"א ח, לח. ואמנם כולם הורו להשתדל ליצור מצב שגוי יטפל בגוי בשבת.

עוד סברה להתיר, שלדעת מהרי"ק קלז, מלאכה כזו, שתכליתה אינה להציל את הגוי שלפנינו אלא למנוע איבה, נחשבת מלאכה שאינה צריכה לגופה, וממילא אסורה לדעת רוה"פ מדרבנן. ואמנם אין סברת המהרי"ק מוסכמת על הכל (עיין יבי"א ח, לח). ומ"מ לפי מהרי"ק צריך היהודי שמחלל שבת עבור הגוי, שלא לקבל שכר על כך, כדי שתהיה מלאכתו משאצל"ג. ובשש"כ מ, יז; וארח"ש כ, יג, לא רצו לכתוב במפורש את ההיתר, ורק בהערות כתבוהו. ונראה יותר לכתוב כפי שכתבתי.

עוד הוספתי סברה, שיש כעין הסכם הדדי בין אומות העולם שמצילים אלו את אלו, ואם אנו רוצים שגויים יצילו יהודים, גם אנחנו צריכים להתחייב להציל אותם. הרי שהצלת הגוי היא לצורך הצלת יהודי ודוחה שבת. ואמנם בעבר לא היה שייך לדבר על סיכום כזה מכמה צדדים: א' העם היהודי חי במסגרת של יחידים או קבוצות שהארגון שלהם אינו חזק ואין אפשרות לסכם עמו דבר. ב' התקשורת היתה רופפת וקשה היה לסכם דבר כזה בין עמים ולבדוק את קיומו. ג' הרפואה היתה יותר מסופקת ויותר קשורה לאמונות דתיות, ולכן היה ניתן ביתר קלות להבין שיש אנשים שדתם אינה מאפשרת להם לרפא בשבת, והיו קרובים להאמין שאם יעברו על מצוות דתם וירפאו, יענשו על כך המרפא והחולה.

והרב רבינוביץ' במלומדי מלחמה עמ' 145 הביא את דברי הרמב"ן (הוספות למצוות עשה טו) שמצווה להציל גר תושב, ופיקוח נפש שלו דוחה שבת. וכן דעת תשב"ץ (זוהר הרקיע אזהרות לט). ולדעת מהרי"ץ חיות (מאמר תפארת ישראל), הגויים ההגונים דינם כדין גר תושב, למרות שמשתפים דבר אחר בעבודתם. ורמ"ד פלאצקי בספר חמדת ישראל כתב, שאינם צריכים קבלה בפני בית דין, ולכן מצווה כיום להצילם בשבת. ע"כ. אמנם הגר"א לא קיבל את דברי הרמב"ן, ורבים לא קיבלו את דברי מהרי"ץ חיות. ומ"מ גם למקילים יש להיזהר שלא להחיל סברה זו על סתם גויים, וכבר היו שטעו לכלול את רוב בני העם הגרמני המנומס בכלל גרים ותושבים. אלא רק על גוי שמחויב באופן רציני לקיום שבע מצוות בני נח, מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל, אפשר לומר את דעת הרמב"ן ודעימיה.

כתב חת"ס חו"מ סו"ס קצד, שהיוצא לרפא גוי אינו חוזר, מפני שהוא יוצא כדי למנוע סכנה מעצמו, ולכן אין חשש שיתרשל. וכך הורה למעשה רשז"א (שש"כ מ, הערה מז).

ג,ה – מחללי שבתות

כתב בפמ"ג שכח משב"ז ו, שאין לחלל שבת על הצלת יהודי שמחלל שבת. ובמ"ב שכט, ט, התיר לחלל שבת עבור מומר לתיאבון ואסר לחלל שבת עבור מומר להכעיס. אמנם כמה מגדולי האחרונים התייחסו לכלל החילוניים של היום כמי שאנוסים אצל יצרם, כי רוח הזמן חזקה להשפיע עליהם לרעה. וכ"כ בשו"ת בנין ציון החדשות כג; מלמד להועיל או"ח כט; מרן הרב קוק באגרות ראיה ח"א עמ' קע-קעא. ועיין חזו"א יו"ד ב, טז וכח.

ומהסברה שכתבתי להציל כיום גויים, אפשר ללמוד ק"ו להתיר לטפל במחללי שבתות להכעיס. שאף אם לא נחשוש לאיבה שתגרום לסכנת נפשות, מ"מ יש לחשוש שאם לא יצילום תיגרם התרשלות בהצלת שומרי מצוות.

מחללים שבת להציל מתאבד (ציץ אליעזר ח"ח טו, ד. הליכות עולם ח"ד תצוה יב).

ד – האם טוב להיעזר בגוי או קטן כדי למעט באיסור

ד,א – הותרה ודחויה – האם עושים כל מה שעושים בחול

סיכם בפמ"ג שכח, א"א ט, שלדעת רמב"ם (שבת ב, א), ר"ן (ביצה טו, ב, 'ומיהא') ורשב"א (שו"ת א, תרפא) – שבת דחויה אצל פיקוח נפש. ולמהר"ם מרוטנבורג (שו"ת סימן ר) הותרה.

לכאורה מחלוקת זו קשורה למחלוקת נוספת (הובאה בב"י שכח, ד), שלדעת רש"י, מחללים שבת רק כדי למנוע סכנה, ולפי הרמב"ם כפי שפירש המגיד משנה, גם כדי לעשות פעולה שיש לחולה קצת צורך בה ורגילים לעשותה למענו ביום חול, למרות שאינה מסייעת למניעת הסכנה. ובשו"ע שכח, ד, כתב כלשון הרמב"ם. וכן לכאורה תלויה במחלוקת זו גם השאלה, אם צריך להשתדל לעשות את מלאכות ההצלה על ידי גוי או בשינוי (כמובא בהמשך ה, א). שלסוברים 'הותרה', אפשר לעשותן לכתחילה על ידי יהודי בלא שינוי. ולסוברים 'דחויה', יש למעט באיסורים שאינם נצרכים.

גם בבאו"ה שכח, ד, 'כל', תלה את דברי השו"ע שכתב שעושים לחולה "כל שרגילים לעשות לו בחול", בדעה הסוברת 'הותרה'. וכתב שלדעת רובם המכריע של הראשונים אין לעשות מלאכות שאינן נצרכות להצלת חיים, ששבת 'דחויה' אצל פיקוח נפש, וכך דעת רש"י, ר"ת, ר"י, תוספות ישנים ביומא, תוספות (שבת קכח, ב), רשב"א, אור זרוע בשם רבי אליעזר, וכן משמע מר"ן ורמב"ן. ורק למגיד משנה ותשב"ץ שבת 'הותרה' ועושים לחולה כל מה שרגילים לעשות לו בחול, גם דבר שאינו מועיל להצלת נפשות. לפיכך מסיק בבאו"ה, שאין לעשות לחולה מלאכות דאורייתא שאין בהם תועלת להצלת חיים.

ומנגד כתב הגרע"י ביחו"ד ד, ל, ובהסכמתו לספר 'רפואת השבת', שלדעת הרמב"ם והשו"ע שבת 'הותרה', ולכן יש לעשות למען החולה כל שרגילים לעשות לו ביום חול, ואין לחפש דרכים לעשות את המלאכות בשינוי.

ד,ב – אין שתי המחלוקות תלויות זו בזו

אולם אין הכרח לומר ששתי המחלוקות תלויות זו בזו, שכן אפשר לומר שגם לסוברים 'הותרה', אף שבאמת כל מה שרגילים לעשות למען החולה המסוכן בחול מותר לעשות בשבת, ואין חובה לשנות, לכתחילה טוב למעט באיסורים (כמבואר בהמשך). ומאידך גיסא, גם לסוברים 'דחויה' אפשר לומר שאין לנסות להיעזר בגוי או לעשות בשינוי, שמא הדבר יגרום לעיכוב בטיפול.

ד,ג – דעת הרמב"ם ורדב"ז – דחויה ועושים לו כל שעושים בחול

וכן משמע מהרמב"ם שכתב (שבת ב, א): "דחויה היא שבת אצל סכנת נפשות כשאר כל המצוות". ומנגד משמע ממנו שאין לחפש דרכים לשנות או להעזר בגוי, שכתב (שבת ב, ב): "כללו של דבר, שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים שהוא צריך להן". משמע כסוברים 'הותרה'. וכן עולה מדברי הרדב"ז (ח"ד קל), שסובר ששבת 'דחויה', ועם זאת פסק כדעת המתירים לעשות לחולה כל שרגילים לעשות לו ביום חול, גם כשאינו נצרך לפיקוח נפש. (וכ"כ בילקוט יוסף ח"ד עמ' רמ).

ד,ד – אין כמעט נפקא מינא במחלוקת זו

נראה למעשה שאין כמעט משמעות הלכתית למחלוקת אם 'הותרה' או 'דחויה', כי כל אימת שהטיפול יועיל להרגשתו הגופנית הטובה של החולה, הרי שיש בזה השפעה על יכולתו להתמודד עם הסכנה, וגם לסוברים 'דחויה' ושאין עושים לחולה כל שעושים לו בחול, יהיה מותר לעשותו. וכפי שכתב בנשמת אברהם שכח, יז, 3, בשם רשז"א, שמותר להעניק זריקת מורפיום לחולה מסוכן, אף שהמורפיום אינו מרפא כלל, מפני שכל הרגעת כאבים יש בה ספק הצלה לחיי שעה. וכיוצא בזה כתב בשש"כ לב, כב, וכן לב, נז. וכן שם לב, פא, לגבי חימום מים לרחצה למרות שאין בהם צורך ישיר של פיקוח נפש.

ולעומת זאת, טיפול שאין לו שום משמעות להתמודדות עם הסכנה עצמה, גם לסוברים 'הותרה' אין לעשותו. ולא זו בלבד, אלא שכאשר אפשר לשנות בלא שמץ סכנה, יש לשנות. וכפי שלמדנו בשבת קכח, ב, ושו"ע של, א, לעניין יולדת, שלמרות שהיא מסוכנת, יש לשנות בדרך טיפולה. וכן אמרו לעניין קציצת תאנים לחולה, שיש למעט באיסורים, כמבואר במנחות סד, א, ושו"ע שכח, טז.

ונראה שזה הטעם שהגמרא לא נכנסה להגדרת ההיתר, האם 'דחויה' או 'הותרה', כי אין לו כמעט משמעות הלכתית. אבל הראשונים שרצו להגדיר יותר את ההיתר, נחלקו בדבר, ובמקרים נדירים של מצבי ספק – תצא נפקא מינה ממחלוקתם. וכן יבואר עוד בהמשך.

ד,ה – האם כשאפשר, צריך לעשות את המלאכה על ידי גוי או קטן

לכאורה לסוברים 'דחויה', כאשר אפשר, צריך לעשות את המלאכות על ידי גוי או קטן. אולם אמרו חכמים (יומא פד, ב): "אין עושים דברים הללו לא על ידי נכרים ולא על ידי קטנים, אלא על ידי גדולי ישראל". וכן כתב בשו"ע שכח, יב: "כשמחללין שבת על חולה שיש בו סכנה, משתדלין שלא לעשות על ידי אינו יהודי וקטנים ונשים, אלא על ידי ישראלים גדולים ובני דעת". אולם הרמ"א כתב, שי"א שאם אפשר, יעשה את המלאכה על ידי גוי, וכן נוהגים. והט"ז שכח, ה, חלק עליו, מפני שאם יורו להעדיף גוי, תוכל לצאת מזה תקלה, ולכן יש להציל על ידי יהודי. וקבלו האחרונים את דברי הט"ז, וכ"כ א"ר ותוספת שבת. ואף הסוברים 'דחויה' אומרים כך, כפי שכתב בשועה"ר שכח, יג, אלא שכתב שאכן המנהג כדברי הרמ"א, אלא שאינו מנהג טוב.

וכן בערוה"ש שכח, ז, כתב כדברי הט"ז, והרחיב בביאור התמיהה על הרמ"א, שהרי אחד הטעמים להציל על ידי גדולים דווקא, כי אם יצילו על ידי קטנים, אולי בפעם הבאה כשלא יהיו קטנים יתרשלו מלהציל (ע"פ ר"ן ד, ב), ולפי זה אין מקום לדברי הרמ"א כלל. ואפילו לטעם התוספות (יומא פד, ב, 'אלא'), שהוא מפני החשש שמא הנכרי יתעצל בהצלתו, הרי גם לזה יש לחשוש. ע"כ. ואין לומר שהחשש מפני ההכשלה לעתיד אינו גדול, ולכן אינו מצדיק עשיית מלאכה עתה, מפני שעל פי הדין מותר ליהודי לעשות מלאכה כדי להציל נפש, ולכן אין צורך למצוא פתרונות שונים כאשר הם עלולים לגרום לרשלנות בעתיד. וכתב באול"צ ח"ב לו, ב, שיש ליהודי מצוות עשה: "לא תעמוד על דם רעך", ולכן אין לבטל את מצוותו ולהעבירה לגוי.

וכ"כ למעשה ציץ אליעזר ח"ח טו, ב; שש"כ לב, ו. אמנם כתב בשש"כ לח, ב, שכאשר יש זמן רב ואין הדבר בהול, כדוגמת חולים שצריך להדליק להם את החימום (שזה כטיפול ביולדת), אם אפשר להדליק על ידי גוי עדיף. ואולי זה היה עיקר המנהג באשכנז. ולזה אולי יסכימו גם הפוסקים כשו"ע.

ובאשל אברהם בוטשאטש באר, שאולי מפני שלפעמים יש ספק אם יש ספק פיקוח נפש, נעזרים בגויים. כיוצא בזה כתב בבאו"ה שכח, י, 'ויש', שבמצב שאין רופא וחוששים לכל אדם שטוען שהוא מבין ויודע שיש בזה סכנה, עדיף לעשות על ידי אינו יהודי.

ה – האם ראוי להשתדל לשנות כדי למעט באיסור

ה,א – האם להעדיף לעשות בשינוי

ביולדת הכל מסכימים שכאשר אפשר, יש לטפל בה בשינוי, וכפי שמבואר בשבת קכח, ב, ושו"ע של, א. השאלה מה הדין בחולים מסוכנים.

כתב המגיד משנה (ב, יא), שנחלקו בזה הרמב"ן והרמב"ם: "וכתב הרמב"ן ז"ל, ושמעינן מינה דכל צרכי חולה אע"פ שיש בו חולי סכנה היכא דאפשר למעבד לה למלאכה בשנוי שלא יתחלל בה שבת משנין ואין מחללין. והוא שלא יתאחר צרכו של חולה כלל בשנוי זה. ותנן נמי גבי מילה (שם דף קל"ג) ונותנים עליה אספלנית וכמון, לא שחק מערב שבת – לועס בשיניו ונותן, לא טרף יין ושמן – נותן זה בעצמו וכו'. ושמע מינה אע"פ שסכנה היא לו אין מחללין את השבת לעבור על דברי תורה אלא עושין המלאכות בשינוי בדבר שהוא משום שבות, ובלבד שיעשה כל צרכו של חולה בזריזות, עכ"ל. ומלשון רבינו ז"ל נראה שאין חולה שיש בו סכנה בכלל השנוי אלא החיה, וזהו שכתב הרי היא בסכנת נפשות ולא הזכיר השינוי בחולי שיש בו סכנה, וכתב למעלה (ב, ב): כללו של דבר שבת לגבי חולה שיש בו סכנה הרי הוא כחול לכל הדברים וכו'. והטעם בזה נראה, מפני שכאב היולדת וחבליה הם כדבר טבעי לה ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה, ולפיכך החמירו לשנות במקום שאפשר, ולא החמירו בחולה. ודין המילה הוא לפי דעת רבינו מפני טענה אחרת, מפני שהן מכשירין שהיה אפשר לעשותן מערב שבת כמו שהזכיר רבינו פרק שני מהלכות מילה".

יש להעיר שנשים רבות מתו בעבר בשעת לידתן, ויש שהעריכו את מספרם בקרוב לעשרים אחוז. וצ"ע גדול על דברי המגיד משנה. מכל מקום לעצם סברת החילוק בין יולדת לשאר חולים מסוכנים אפשר לומר, שאין שום הפרש בין טיפול מהיר לטיפול בשינוי, ואין אחת מאלף שתמות בגלל שיתעכבו לטפל בה בשינוי. ומכל מקום בימינו זה נכון, שאחר שלמדו להתמודד עם הזיהומים, וכן יודעים לנתח יולדות שלידתן מסתבכת, מספר הנשים שמתות בלידתן פחת מאוד.

ובשו"ע שכח, ד, כתב כרמב"ם לגבי חולה שיש בו סכנה: "עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול". וכן משמע שם בסעיף יב, שעדיף שלא לשנות. וכתבו המ"א של, ג, ומ"ב ה, את הסבר המגיד משנה, שביולדת יש לשנות, כי כאב היולדת הוא דבר טבעי, ואפילו אחת מאלף לא מתה בלידה, אבל בשאר חולים מסוכנים אין לשנות. אולם לדעת הרמ"א שכח, יב, גם בשאר חולים, כל שאפשר לשנות בלא לסכן את החולה – משנים. ודבריו כדברי הרמב"ן. וכן כתב במ"ב לה. וכן משמע מבאו"ה שכח, ד, 'כל'. וכ"כ בשש"כ לב, כה.

ובילקוט יוסף שכח, קג, ואול"צ ח"ב לו, ג, כתבו על פי שו"ע שעדיף שלא לשנות. לעומת זאת, רבים סוברים שאם השינוי אינו מעכב כלל, ואין חשש שיעכב, אזי עדיף לשנות. וכן דעת רב פעלים א, כ, ובא"ח ש"ב תצוה טו, שכאשר אפשר, עדיף לשנות. ועיין בהצבא כהלכה יז, 29, עמ' קעט, ותורת היולדת לב, הערה ד.

ויש להדגיש שדין שינוי על ידי יהודי שונה מעשיית המלאכה על ידי גוי, כי בבקשת גוי יש יותר חשש של רשלנות וקלקול בהווה ובעתיד.6

ה,ב – הקל הקל תחילה

וכבר למדנו כלל, שכאשר צריך לעבור על איסור לצורך הצלת חולה או מסוכן, יש לעבור על הקל הקל תחילה. כך מבואר בהלכות יוה"כ שו"ע תריח, ז-ח. וכן ברמ"א יו"ד קנה, ג, וביאור הגר"א כד. ולרבים דין זה מהתורה, אמנם בקרית ספר על הרמב"ם (מאכלות אסורות יד, יד) כתב שהוא מדרבנן, ובעקרי הד"ט (או"ח יד, יב) חלק עליו. ועיין בהצבא כהלכה יז, 15, ועמ' קעד ואילך.

ה,ג – האם יש מחלוקת למעשה

נראה שגם הרמב"ם והשו"ע יסכימו שכאשר אין שום חשש שהשינוי יעכב, לא בהווה ולא בעתיד, עדיף לשנות, שעושים הקל הקל תחילה, וכמו שלמדנו לגבי לידה (שו"ע של, א; וכן שו"ע שכח, טז), ויום הכיפורים (שו"ע תריח, ז-ח). וכן נראה למעשה. ולפי זה לכאורה קשה על המגיד משנה (ב, יא), שהעמיד דבר זה במחלוקת רמב"ם ורמב"ן. אלא שאפשר לומר שלדעת הרמב"ם ההוראה הראשונה שלא לשנות, ורק כאשר אין בעיה, מוטב לשנות. ואילו לרמב"ן, ההוראה הראשונה שאם אפשר לשנות בלא לעכב את הטיפול, נכון לשנות. אלא שגם הוא מודה שאם יהיה חשש שהשינוי יעכב, אין לשנות. נמצא אפוא שלמעשה רק במקרים נדירים גבוליים יחלקו. וכפי שכתבתי לעיל (ד, ב-ג), אין לתלות את מחלוקתם ב'הותרה' או 'דחויה'.

ה,ד – פסקי הספרדים

ואמנם באול"צ ח"ב לו, ג, וילקוט יוסף שכח, קג, כתבו שאין לשנות, ומשמע גם כאשר השינוי אינו מעכב כלל. וכתבו שכך דעת שו"ע כפי שכתב בכה"ח שכח, עד, על פי המגיד משנה והרמב"ם. אולם מנגד כתב בספר 'רפואת השבת' ד, הערה ב, שאין ללמוד כן מכה"ח, שכן באות עה הביא משועה"ר, שכל שאפשר לשנות משנים, שאם אפשר לעשות בהיתר מדוע לעשות באיסור. וכ"כ שם באות סט. וכ"כ ברפואת השבת למעשה. ומנגד הגרע"י בהסכמתו שם חזר על דעתו שאין צריך להשתדל לשנות. אולם ברב פעלים א, כ, ובא"ח ש"ב תצוה טו, כתב שכאשר אפשר, עדיף לשנות.

גם בילקוט יוסף עסק בכמה הלכות בדרכים שבהם ניתן לשנות או למעט את האיסור. למשל כתב (שכח, קלב) שעדיף לבשל במיקרו גל מאשר בתנור, כי יש יחידים שסוברים שאיסורו מדרבנן. ועוד כתב (שכח, קלח), שאם אפשר להדליק את האור לחולה על ידי גוי, ידליק הגוי. ודן שם בעמ' רמח בהערה, מה עדיף להדליק, נורה או פלורסנט, ומבאר שגם לסוברים 'הותרה', אם מדובר במלאכה שאינה בגופו של החולה ואינה מעכבת את הטיפול בו, יש לשנות ולמעט באיסור.

ובאול"צ ח"ב לו, ג, כתב שגם כאשר צריך לטלפן להזמין אמבולנס, אין צורך להרים את השפופרת בשינוי. ודבריו תמוהים, כי מדוע לא יחשוש לכתחילה גם לסוברים 'דחויה'. ואולי התכוון למצב שהזמן בהול, ואולי סברתו שאם נדרוש בזמנים מסוימים שינוי, גם כאשר הדבר בהול יחפשו שינויים ויתעכבו ויסכנו את החולה. ומ"מ גם לאול"צ דווקא צרכי החולה ממש עושים בלא שינוי, אבל דברים שאינם צרכיו ממש, כגון רישום מידת חומו, וכתיבת דו"ח על ניתוח, כשאין במניעתו סכנה, לא יעשו בשבת. וכ"כ בנשמת אברהם (הקדמה לסי' שכח אות ב), ששמע מהרב עובדיה יוסף, ושכך אמר רשז"א אליבא דשו"ע, וכ"כ באול"צ ח"ב לו, הערה ב, שדברים אלו צריך לעשות על ידי גוי או בשינוי. וכ"כ בילקוט יוסף שכח, קיח.

ה,ה – גם הסוברים דחויה קרובים לומר בפועל הותרה

כתבתי לעיל (ד, ד) שאין כמעט מחלוקת בין הסוברים דחויה להותרה. וכ"כ בשש"כ לב, סה, שאם צריך אור וישנו פנס דולק אצל השכן שכבר הלך לישון, אין צריך להעיר אותו אלא מותר להדליק אור לחולה. וכתב בהערה קעד בשם רשז"א, שאף לסוברים ששבת דחויה, אין צורך להעיר את השכן. וכמו שאין צריך שבעל הבית שהגיע אליו גנב במחתרת יפייס את הגנב בממון ולא יהרגנו. ולמעשה, גם לסוברים דחויה, "משום חומרה דהצלת נפשות, כמעט שעשו אותו ברוב המקומות כאילו ממש הותרה". ובמנחת שלמה ז, השיב על הר"פ אפשטיין שלא הסכים להיתר זה, והוסיף רשז"א, שכיוון שאמרו "וחי בהם ולא שימות בהם", אף אם אומרים דחויה הרי זה כהיתר גמור. וכשם שבחול אין צריך להפסיד הרבה אם צריך לבשל עבור החולה, כך בשבת אין לחייבו להפסיד הרבה לשם כך. וכשם שלא מצאנו מי שיאמר שחולה מסוכן ביוה"כ מחויב להוציא הוצאות כדי להסדיר לו הזנה מהווריד במקום שיאכל וישתה. וכ"כ על פיו בילקוט יוסף שכח, קלח.

וכן לעניין המשך תפירות כדי למנוע צלקת, כתב במנחת שלמה ח"ב לד, לג, ובהליכות עולם ח"ד תצוה טו, שגם לסוברים 'דחויה' אפשר להמשיך בתפירות, כשם שאפשר להמשיך לחתוך במילה ציצין שאינם מעכבים, ולגר"א (יו"ד רסו, כה), ושאגת אריה נט, שבת דחויה אצל מילה.

ה,ו – אימתי אמרו למעט באיסור ואימתי לא

ויש לשאול, איך מצד אחד אמרו להציל דווקא על ידי גדולי ישראל (שו"ע שכח, יב, ט"ז ומ"ב לז), ומאידך בחולה ביוה"כ אמרו שיאכל הקל קל תחילה (יומא פג, א; שו"ע תריח). מדוע לא חוששים שילמדו להתרשל בהצלת חולה. ורשז"א אמר שאולי יש חומרה יתירה באכילה. ובשואל ומשיב (מהדו"ד א, מב), כתב על חילוק זה שהוא דוחק. ועיין בשש"כ לב, הערה צא.

ונלענ"ד שכיוון שאכילה ביוה"כ הוא דבר שכיח ונצרך לחולים, ואינו דחוף ובהול, אפשר להדריך את העם לאכול הקל הקל תחילה. מה שאין כן בטיפול בהול שאינו מתוכנן, אם יתחילו לחפש דרכים להקל באיסור, יבואו להתרשל בהווה או בעתיד.

ה,ז – כשטעה ועשה מלאכה מיותרת בעת ההצלה

כתב בשש"כ לב, הערה כ, בשם רשז"א: "מכיוון שאמרה התורה וחי בהם ולא שימות בהם, מסתבר דכל מה שעושים בשביל ספק פיקוח נפש, אפילו אם נתברר שטעה, מכל מקום אינו חשיב כטעה בדבר מצווה ולא עשה מצווה, ושפיר פטור מחטאת, אפילו בכהאי גוונא שלא היה כל כך בהול, וכמ"ש ביומא פה, א, תוד"ה 'ולפקח', דהכל כלול בקרא ד'וחי בהם' [אך אם עשה מלאכה לצורך רפואה וטעה ונתברר שעל ידי זה המית את החולה, אפשר דאף בכהאי גוונא שהרופא חייב גלות משום רציחה, כמו שכתוב ביו"ד שלו, סו"ס א', מכל מקום פטור מחטאת על המלאכה שעשה בשבת]. וכן נראה מהא דלעיל הערה יז". ששם נתבאר שעושים את המלאכה לכתחילה על ידי יהודי ולא גוי, וגם לחולקים על כך, לא אמרו שאם לא עשה על ידי גוי, חייב חטאת.

וקשה ממה שכתב בבאו"ה רעח, 'מותר', שמשמע מרמב"ם בפהמ"ש (ב, ה), שאם יכל להוציא את החולה ממקום האור ולא הוציא אלא כיבה את הנר, חייב חטאת. ולכן כתב במ"ב רעח, א, שרק כשאין פתרון אחר, יכבה את הנר. ובשש"כ לב, הערה פח, תמה ממה שאמר הרשז"א שאם טעה אינו חייב חטאת. וגם ממה שביאר המגיד משנה (ב, יא), שלדעת הרמב"ם אין צריך לשנות כלל בעת הטיפול בחולה. ותירץ בדוחק, שאם אפשר להציל בלי לעבור על שום איסור ועבר, אז חייב חטאת, אבל אם ממילא חייב לעבור איסור קל ועבר איסור חמור, אינו חייב.

ולענ"ד מוכרחים שלא לקבל להלכה את מה שלמד הבאו"ה מהרמב"ם בפהמ"ש, כי גם לסוברים 'דחויה', אם יחשוש שמא יתחייב חטאת, לא ירצה להציל, ופיקוח נפש דוחה שבת. וקל וחומר הוא, שאם התירו סופם משום תחילתם, על אחת כמה וכמה שחייבים לפטור את הטועה מחטאת, שאם לא כן יתרשלו מלטפל בחולים, ומי ירצה להסיע חולה לבית חולים, אם ידע שעל כל טעות יתחייב בחטאת.

ובשש"כ לב, הערה פז הביא משואל ומשיב מהדו"ד ח"א מב, שדין זה של מאכילים את החולה הקל הקל תחילה (שו"ע תריח, ט) הוא לסוברים 'דחויה', ולדעתם אם עבר ועשה החמור, יש בו איסור תורה, אבל החולה לא צריך לדקדק כל כך, ואף אם יעשה את החמור לא יענש. אבל לסוברים 'הותרה' אצל פיקוח נפש, אין הבדל בין קל לחמור. וכ"כ בשו"ת חלקת יואב או"ח יד, שלסוברים 'הותרה' אין צורך כלל בשינוי. ושוב, אי אפשר לקבל שלסוברים 'דחויה' יהיה חייב אם טעה, שאם כך, לא ירצו להציל. ואולי כוונתם לומר שיש איסור תורה רק כאשר אדם יודע שאין שום חשש סכנה בזה שישנה, לא בהווה ולא בעתיד, ואין לו שום קושי לעשות את הדבר בשינוי, בכל זאת התעקש ולא שינה.

ולדברי שו"ת מהרש"ג או"ח ב, יד, אפילו באופן זה אינו חייב, שכתב שאם היה החולה צריך תאנה, וישנה תאנה תלושה, ובא אחד ותלש תאנה מהעץ ונתן לו לאכול אותה במקום לתת לו את התאנה התלושה, אף "שבוודאי עשה שלא כדין, כיוון דהיה יכול ליתן לו התאנה התלושה א"כ היה אסור לקצור לו התאנה המחוברת, מ"מ אם עבר ועשה – לא עשה איסור דאורייתא, וממילא במזיד אינו חייב סקילה או כרת, ובשוגג אינו חייב חטאת, כיוון דסוף סוף עשה מלאכתו בשביל חולה שיש בו סכנה, והתורה לא חייבה אלא אם עשה מלאכה בלא חולה שיש בו סכנה, אבל אם נעשתה מלאכה עבור חולה שיש בו סכנה, אף שהיה יוכל להציל באופן המותר אינו חייב  על מלאכה זו". הרי שלדעתו גם אם בפועל לא היה שום צורך לחלל את השבת, כיוון שעשה את מעשהו לצורך חולה מסוכן, לא עבר באיסור תורה. ועיין בתורת היולדת ח, הערה א.

ה,ח – דרך כתיבת ההלכה למעשה

למעשה יש להדגיש מאוד, שצריך לטפל בחולה כרגיל, היינו לעשות לו את כל הטיפולים שרגילים לעשות בחול בלא שינוי, כדי שלא תהיה שום התרשלות ח"ו. ורק כשיודעים בדבר שאין בו שום צורך או כאשר ברור שהשינוי לא יגרום להתרשלות, רצוי למעט באיסור, וגם אז צריך להיות ברור שאין זה חובה, היינו שמצד הדין אפשר היה לעשות הכל, שאם לא כן יטעו הרואים לחשוב שצריך להתאמץ להפחית טיפולים ולעשות את הנצרך בשינוי, ויבואו להתרשל בהצלת נפשות בעתיד. וכיוצא בזה כתב בשש"כ לב, הערה פח, בשם רשז"א, שכאשר עושים דבר בשינוי צריך לומר לרואים שבאמת מותר לעשות גם בלא שינוי. וממילא יוצא שמה שכתב בשש"כ לב, סעיפים: כז, כח, כט, לח, סה, פג, ובסעיפים רבים נוספים, לא נכתב בשיקול הנכון, כי הדגיש מדי את הצורך לשנות ולמעט באיסורים, ויצאו דבריו סתורים, שפעם הלך בשיטת רשז"א שהעיקר הוא שלא לעכב ולהכביד על הצלת החולה, ומנגד, בסעיפים רבים נטה להדגיש בהחמרה את הצורך למעט באיסורים ולשנות ולבדוק מה נצרך ומה לא. והעיקר שצריך להדגיש את הכלל, שאין לעכב ולהכביד על הטיפול בחולה. ועיין להלן (ו, א), על צורת הנסיעה לבית חולים.

ה,ט – עצות לעשייה בשינוי והמעטת האיסור

להדליק אור כשצריך עם המרפק או אמת היד. להרים או לפתוח את הטלפון בשינוי, על ידי כפית. וכן לחייג על ידי כפית או גב האצבע. וכשאין דרך לעשות בשינוי שכזה, יעשה את הדבר בשתי ידיים, כפי שכתבתי לעיל בהרחבות (ט, ג, ד), שלתוספות שבת, כל דבר שרגילים לעשותו ביד אחת, אם עושה אותו בשתי ידיים יחד נחשב שינוי, והביאו בשש"כ לב, מ, כאפשרות אחרונה לשינוי.

כשצריך להדליק אור, ידליק את מה שצריך, ואם יש נורה גדולה וקטנה, והקטנה מספיקה, ידליק את הקטנה, ועיין שש"כ לב, סו-סט.

אם כבה החשמל בכל הבית וצריך להרים את הפקק, לפני כן נכון להוריד בשינוי את כל המתגים של האורות שאינם נצרכים להצלת חיים (שש"כ לב, סו). אמנם כאשר עובדי חברת חשמל מתקנים את החשמל לכל האזור, אין בעלי הבתים צריכים להוריד מתגים כדי להפחית בהדלקות, שהואיל ועובדי החברה עובדים בהיתר למען החולים, אין להם איסור, ולאנשים אחרים אין סיבה לטפל בזה (עיין שש"כ לב, הערה קפב).

ה,י – יולדת – אימתי אין לשנות

כתב באול"צ לו, ג, שמה שמשנים ביולדת הוא דווקא בעת הלידה, שהכל שם ידוע, אבל כשצריך להזמין רופא או אמבולנס, גם לצורך יולדת אין לשנות. אולם בנשמת אברהם של, ז, כתב שמשנים ביולדת דווקא כשיש צירים והדם עדיין אינו שותת והמצב אינו בהול, אבל כשהדם שותת או כשהיא מקשה, אז מחללים בלא שינוי, והסכים לו הרב ולדינברג (לשיטת השו"ע). ויש לסמוך עליהם שהם יותר בקיאים ברפואה וגם דבריהם נראים.

ה,יא – מותר לבצע טיפול שאיסורו מדרבנן ואפשר לדחותו למוצ"ש

כתב בשו"ע שכח, ד, שכאשר אפשר לדחות את הטיפול הרפואי למוצ"ש בלא שום סיכון, יש לדחותו. אמנם אם הוא איסור דרבנן מותר לעשותו. וכן הדין לגבי דבר שרגילים לעשות בחול, אבל ידוע שאין בו צורך של הצלה, שכתבתי בהלכה שאין לעשותו, אבל במלאכה דרבנן אפשר לעשותו (מ"ב שכח, יד, ובאו"ה 'כל').

ואם אפשר, גם את האיסור דרבנן יעשו בשינוי (מ"ב שכח, נז, עפ"י הדעה השלישית בסעיף יז). ואם אי אפשר לשנות, אפשר לעשותו בלא שינוי (מ"ב שכח, קב). וכ"כ בשש"כ לב, כג-כד.

ה,יב – ניתוח שאפשר לדחותו בחולה שנבהלים לטפל בו במהירות

ניתוח ובדיקות וצילומים לחולה מסוכן, כדוגמת חולה סרטן, שאפשר לדחותם בלא תוספת סיכון, דוחים לאחר שבת, וכפי שכתב בשו"ע שכח, ד: "אבל כשיודעים ומכירים באותו חולי שממתין ואין צריך חילול, אסור לחלל עליו אע"פ שהיא מכה של חלל". וכן מובא בשש"כ מ, מו. אולם הוסיף בנשמת אברהם שכח, סעי' ד, יז, 1, בשם רשז"א, לגבי "מחלה חריפה מסוכנת שנבהלים עליה ביום חול, חייבים לטפל ולנתח בשבת אם ניתן לעשותו מיד".

ה,יג – להפיס דעת החולה באיסור דרבנן ודאורייתא כגון לקרוא לקרוביו

כאשר החולה מבקש דבר שאינו מסייע לרפואתו אבל נחוץ לו מאוד ומפייס את דעתו, כגון שהוא עומד למות ומבקש שישלחו לקרוא לקרוביו, כתב בשו"ע שו, ט, שמותר לומר לגוי להביאם. וכ"כ בשש"כ לח, ג, וילקוט יוסף שכח, קכו, אבל הוסיף שבמצב רגיל כאשר החולה עומד למות, וק"ו כאשר איבד את ההכרה, אין לקרוא לקרובי משפחה.

ועיין בהר צבי יו"ד רצג, שסבר שמותר לקרוב, שהחולה ביקש שיקראו לו,  לנסוע במכונית של הגוי. ויש לעיין אם יבוא מעבר לי"ב מיל, שלרי"ף ורמב"ם הוא אסור מהתורה, ומנגד אולי גם לדעתם אין בזה איסור תורה, כיוון שהנסיעה בכרמלית, ויש אומרים (בית יצחק מב, יב) שאין תחומין בכרמלית.

ואמר הרשז"א (שש"כ לב, הערה פג) שבכל אופן דין זה צריך הגבלה לצרכים ידועים של חולה, שכן תמוה להתיר להביא לו עיתון או ספר במקום שאין עירוב.

וכאשר החולה חושש שאין מטפלים בו כראוי, ויש הגיון בטענתו, פעמים שהתירו איסור תורה, כמו שהתירו להדליק נר ליולדת (שו"ע של, א).

לסיכום, כדי להפיס את דעתו של החולה בבקשות שחשובות לו מאוד, מותר לעבור על דרבנן. ואם יש חשש שדעתו תיטרף, ויש לו בקשה סבירה, עוברים אף על דאורייתא.

ו – הנסיעה לבית חולים

ו,א – דרכי הנסיעה ברכב

עיין בשש"כ מ, סג-עג, שכתב על דרכי השינוי בנסיעה, והרחיב בפרטים שלא ניתן כמעט לבצעם כדי למעט באיסור. למשל, להשתדל שלא לעצור בלא הכרח, ולאותת ביד. ואף שטוב לפרט את דרגות האיסור, מ"מ לא הדגיש מספיק שכך נכון לנהוג לכתחילה רק כאשר אפשר, ובתנאי שאין מזה שום הכבדה ושום עיכוב, וכמובן שום סכנה. ואכן בנשמת אברהם רעח, ד, 37, כתב ששמע מרשז"א, שיש לנסוע בלא שום שינוי, שהשינוי עלול לגרום לסיכון ועיכוב. וכמדומה שדברי רשז"א נאמרו כתגובה להרחבות והדקדוקים המופרזים שבשש"כ. ובמהדורה החדשה של שש"כ מ, סא, תיקן וכתב: "ההוראות האמורות להלן על זהירות בהלכות שבת בעת הנסיעה אינן אמורות אלא בנהג מנוסה שכבר התנסה בנסיעה באופן זה בימות החול. אבל נהג שאינו מנוסה בזה די הצורך, ויש לחשוש שאם יתן אל לבו לחשוב בנסיעה על דקדוקים בהלכות שבת הוא עלול לסכן חיי אדם, יש להזהירו שיתן אל לבו לחשוב אך ורק על הצלת החולה שבסכנה, והנסיעה תהיה ללא שום שינוי מכפי שהוא רגיל בימות החול…".

עוד ראיתי בספר 'בי מלכים ימלוכו' עמ' תעח, שקיבל מכתב מרשז"א, שהעיר על מה שכתב ב'תורת היולדת' יג, ב, שיש להעדיף לנסוע לבית החולים בעגלה מנסיעה במכונית, והעיר שאין להחמיר ליולדת, "ויותר רצוי שתסע במכונית ולהקדים להיות במקום הלידה".

אמנם נהגי אמבולנסים, שרגילים בנסיעות, טוב שילמדו כיצד למעט באיסורים, בהוצאת הדברים המיותרים מהמכונית וכיוצא בזה.

וכן מי שיודע שאולי יסע בשבת, נכון שיזיז לפני שבת את המתג של המנורה הפנימית, כדי שלא תידלק ותכבה על ידי פתיחת וסגירת הדלת (נשמת אברהם רעח, ד, 35).

ו,ב – הזמנת נהג גוי ואמבולנס עם נהג יהודי

כתב בנשמת אברהם רעח, ד, 20 ו-33, שעדיף להזמין נהג גוי, כי יש בזה פחות איסורים. ומותר לעשות זאת גם אם הכוונה שיחזיר אותו אח"כ. ויש להוסיף שצריך להבהיר לסובבים שבשעת הצורך מותר לנסוע עם נהג יהודי.

וכתב בשש"כ מ, פד, עפ"י רשז"א, וכן מובא בנשמת אברהם רעח, ד, 32, שמותר להתקשר לאמבולנס או מונית עם נהג יהודי, למרות שיכול היה לבקש משכן להסיעו, ואז היה ממעט בנסיעה, וזאת משום שאינו חייב להטריד שכן ולנתקו מביתו או להעירו כדי למעט בחילול שבת.

ו,ג – אמבולנס או רכב פרטי – לפי בחירת החולה

יש שדנו מה עדיף – להזמין אמבולנס או לנסוע ברכב פרטי. ויש צדדים לכאן ולכאן, שבהזמנת אמבולנס מוסיפים בנסיעה, ומנגד יש שם חובש מקצועי. מצד אחד, פעמים שהנהג רושם דברים מיותרים, ומאידך, הוא יכול לחזור מה שאין כן נהג פרטי. ולמעשה החולה ומלוויו יבחרו בדרך הנוחה להם.

ו,ד – מה אפשר לקחת בנסיעה ואיך לטלטל אותו

חפצים חיונים לצורך היולדת, שיש בהם צורך הקשור לפיקוח נפש, מותר להוציאם כדרכם. למשל, מסמכים. ואם יש זמן, עדיף להוציאם בשינוי. חפצים חשובים אבל אינם הכרחיים לפיקוח נפש, כגון בגדים (שלא בעת לבישתם) או סידור ואוכל, מותר להוציא בשינוי ובכרמלית, שאז הוא שבות דשבות לצורך מצווה או לצורך גדול. וסתם רחובות שלנו הם כרמלית, א' לדעת הפוסקים שאין בהם שישים ריבוא, ב' שעל ידי הבתים העומד מרובה על הפרוץ, עיין לעיל כא, ט, 9.

ויש להוסיף, שנחלקו הראשונים אם יש איסור תורה במעביר חפץ מרשות היחיד לרשות היחיד דרך רשות הרבים בלא לעמוד באמצע. ובשש"כ ל, הערה קלד, כתב בשם רשז"א, שהעיקר להלכה שהאיסור דרבנן, וכפי שכתב בשועה"ר שמז, ט. ע"כ. וכמובא להלן כא, 3. ואם כן כשהולכים ברציפות מהבית עד לתוך המכונית, ויש במכונית גובה י"ט ורוחב ד"ט, האיסור הוא דרבנן בלבד. וכ"כ בארח"ש כ, פה, ובהערה קכו, עפ"י חזו"א קג, יט. ומ"מ גם אילו לא היה בה גובה י"ט, יש לומר שהיא כרמלית, שאינה בטלה לרשות הרבים, ואם יוליך אליה בהליכה רצופה דברים בשינוי, יהיה שבות דשבות. ע"כ מארח"ש. וכ"כ בתורת היולדת יד, ג, שמותר להביא מזון בשינוי והליכה רצופה מהבית לתוך המכונית דרך כרמלית. ויוכל להביא גם ספר ללמוד תורה. (ועיין שם בפרק טז על הוצאת חפצים שונים לצורך החולה והמלווה, ושם בהערה ד בעמ' קלד ואילך. ובפרק יז על הוצאת חפצים מיותרים מהמכונית).

ו,ה – האם אפשר לקחת דברי מוקצה

לגבי מוקצה כתבתי ככלל שאין לקחת, ואף שיש בזה צורך למוצאי שבת, והיה אפשר לומר שיקח אותו בשינוי, ויהיה שבות דשבות לצורך מצווה או במקום הפסד. אולם מנגד כיוון שהוא מוקצה הרי שיש בזה גם איסור הכנה משבת לחול, ולכן יש לאסור. אמנם כשיש צורך גדול מאוד אפשר להתיר לקחתו בשינוי (וכן למדנו לעניין הכנה משבת לחול לעיל כב, טז).

ואם דברי המוקצה נמצאים בתוך תיק נצרך, מותר לקחת את התיק וכדרך אגב גם את המוקצה שמונח בתיק. ולכאורה דברי המוקצה, כסף וטלפון, שווים יותר, ואזי התיק נחשב בסיס לדבר האסור. אלא שיש אומרים שהולכים לפי הנחיצות של הדברים עתה, בשבת, ובשבת הם פחות חשובים. וכ"כ בשש"כ כ, נז, והערה רלא, וכמו שכתב בח"א שהחלה חשובה בשבת יותר מהמנורה, ולכן השולחן אינו בסיס לדבר האסור. ואמנם רשז"א (שלחן שלמה שי, כג, ג) סבור שהולכים אחר מה שנחשב בדרך כלל, וכמובא בארח"ש יט, הערה תיד. ובחוט שני (ח"ג עמ' קעה סי' עה) כתב שלמ"א רעט, ה, הולכים אחר החשיבות באותה שעה, ולגר"א (מעשה רב הל' שבת קיג) הולכים אחר החשיבות בדרך כלל, ולכן הנחת החלות על השולחן לא מועילה. וי"א שאמנם לגבי השולחן, שנועד לאוכל, החלה יותר חשובה והיא העיקר, אבל בדרך כלל הולכים אחר החשיבות המקובלת, וכ"כ בשבט הלוי ח, נב. ובכל אופן לעניין חולה, אפשר לסמוך על המקילים.

ועיין כב, טז, שבשעת הדחק, למניעת הפסד גדול, התירו הכנה משבת לחול. וכפי שכתבתי לעיל כשיש צורך גדול מאוד, כגון שידוע להם שלא יקבלו עזרה מאחרים במוצאי שבת, יוכלו להכניס לתיק בשינוי דברי מוקצה, ככסף וטלפון נייד. (יש לציין לגבי טלפון נייד, יש אומרים שאינו מוקצה כי יש בו שעון, עיין לעיל בהרחבות פכ"ג ח, ב).

ו,ו – מקורות להיתר כיבוי הרכב אחר ההגעה לבית חולים

בשש"כ מ, עב, היקל עפ"י רשז"א בשעת הצורך לכבות את הרכב, משום שהקילו באיסורי דרבנן כדי שלא יתרשלו בעתיד מלהציל, וכיבוי הפנסים אסור מדרבנן. ובכיבוי המנוע אין גם איסור דרבנן, משום שהוא רק מונע את היצירה החדשה של האש (הערות קמו, קנג). ובעצם הכיבויים הללו הם 'שבות דשבות', ואם כן גם שלא משום סופם אפשר להתירם במקום הפסד. והרב נויבירט התיר לכבות את המכונית בשינוי גם כאשר הכיבוי גורם להדלקת נורות (נשמת אברהם רעח, ד, 24 ו-28, ולא כפי שכתב בשש"כ מ, עב). ואף שלכאורה זה שבות אחד, שהוא גורם להדלקת הנורות בשינוי, אפשר להתיר משום סופן. וכן הורה הרב אליהו. וכיוצא בזה כתב בילקוט יוסף של, ח. ובאמת גם זה 'שבות דשבות', הואיל ואינו מכוון להדליק את הנורות וגם אינו מעוניין בהדלקתן.

ז – בחירת בית חולים ורופא לנסוע אליו

ז,א – הסוברים שמותר להאריך נסיעה על פי בקשת החולה

גם כאשר מבחינה רפואית הרופא שגר רחוק אינו נחשב טוב יותר, לדעת ציץ אליעזר יג, נה-נו, מותר לחלל שבת כדי להביאו או כדי לנסוע אליו. וראייתו ממשנה נדרים (לח, ב): "המודר הנאה מחברו ונכנס לבקרו, עומד אבל לא יושב, ומרפאו רפואת הנפש אבל לא רפואת ממון". ומבואר בגמ' מא, ב, שרפואת הנפש היינו רפואת גופו, ורפואת ממון היינו רפואת בהמתו. ובירושלמי נדרים פ"ד ה"ב, שאלו מדוע לא התירו לו לרפא בהמה, הרי זו מצווה של השבת אבדה. ומשיבים שיש שם רופא אחר. ואם כן שאלו מדוע שלא ירפא הרופא האחר גם את האדם, ועונים: "לא מכל אדם זוכה להתרפות". וכן נפסק בשו"ע יו"ד שלו, א: "נתנה תורה רשות לרופא לרפאות ומצווה היא ובכלל פיקוח נפש הוא, ואם מונע עצמו הרי זה שופך דמים, ואפילו יש לו מי שירפאנו, שלא מן הכל אדם זוכה להתרפאות". הרי שיכול החולה לבחור את הרופא שלו. וכן למדנו בבבלי ע"ז נה, א: "יסורין, בשעה שמשגרין אותן על האדם, משביעין אותן: שלא תלכו אלא ביום פלוני, ולא תצאו אלא ביום פלוני ובשעה פלונית, ועל ידי פלוני ועל ידי סם פלוני". הרי שיש רופא מסוים שיכול לרפאותם. ועפ"י זה התיר בשבות יעקב יו"ד א, פו, לאבל שהוא רופא, לרפא חולים, כי אולי רק הוא יכול לרפאם. ועפ"י זה התיר הציץ אליעזר לחולה או למשפחתו להזמין רופא שגר רחוק, והרופא צריך לנסוע אליהם ולחלל שבת למרות שיש שם רופא קרוב.

וכיוצא בזה כתב בשש"כ לב, לח, שלכתחילה יש לקרוא לרופא הקרוב. ואם לדעת החולה הרחוק יתמסר אליו יותר, מותר לקרוא לו תוך חילול שבת מהתורה. אבל אסור לקרוא לו מטעמים כספיים, כגון שהוא קרוב משפחה או שהוא עובד בקופת החולים שלו.

וכיוצא בזה כתב באגרות משה או"ח א, קלא, בתוך עיסוקו בנושא אחר, שאם מזמינים רופא מסוים בשבת, מותר לו לנסוע למרות שיש שם רופא אחר. וכ"כ בילקוט יוסף שכח, קיג בסוף ההערה בעמ' רטז. וכ"כ בארח"ש כ, כט-ל, לגבי רופא ובית חולים. וכ"כ שם כ, פח, לגבי יולדת.

ויוצאת מזה גם חומרה נוראה לרופא, שאם מבקשים דווקא אותו, אינו יכול להשתמט, כי אולי רק הוא יזכה לרפא. ולכאורה עליו להיענות לקוראיו בכל שעות היממה. אמנם אפשר להשיב שהוא חייב להקפיד לאכול ולישון כדי להיות רגוע ולטפל בחוליו כהלכה, אבל מעבר לכך, עליו להיענות לקוראיו בכל שעה. וראיתי בנשמת אברהם יו"ד שלו, שהביא מדברים שכתב ריש"א, שאם יש שם רופאים אחרים שהחולה יכול להשיגם, והמקרה אינו מסוכן ודחוף, הרופא רשאי שלא לקבל את החולה בעת שהוא עסוק במנוחתו ואכילתו. ע"כ. ועיין עוד בתשובת מהרש"ם ב, רי, עד כמה רב צריך להיענות לשואלים אותו, גם בהיותו אוכל וישן.

ז,ב – שיש ללכת לפי השיקול הרפואי המקובל

וצריך עיון גדול בכל זה, כי אנו מוצאים אנשים רבים שנוהגים בהיסטריה, ועל סמך דעות קדומות ושמועות שונות מחליטים כי רופא זה טוב מחבירו, ופונים דווקא אליו, והאם על סמך זה צריך לחלל שבת. ובמיוחד שהרפואה מאת ה', והרופא הוא שליח, ומי יודע, אולי דווקא הרופא הקרוב זומן להם לרפואתם. (ואולי הרופא עצמו חייב להיענות, ולכן התירו בנדרים, אבל לא ברור שיש לחלל שבת עבור דעתו של החולה כשהיא אינה נתמכת בעמדה הרפואית). ואולי אפשר לומר, שבעבר, שהרפואה היתה תלויה יותר בהשערה, היה הבדל משמעותי בין רופא לרופא, ולכל רופא אכן היו יתרונות מובהקים משלו, ולא כל רופא התאים לכל אדם. אבל כיום הרפואה תלויה פחות בהשערה, ורוב הטיפולים שגרתיים, ומדוע שיהיה מותר לחלל שבת עבור רופא שיעניק את אותו הטיפול. ומצאתי שכ"כ הרח"פ שיינברג למעשה, שבמצב רגיל צריך לסמוך על בית החולים הקרוב וכן על הרופא הקרוב (תורת היולדת ז, הערה ד). וכן נראה למעשה.

ובתורת היולדת (ז, סוף הערה ד) נטה להיענות לבקשת היולדת, כדי ליישב את דעתה, אלא שסייג דבריו, בתנאי שרצונה מפני ששם יטפלו בה באופן מקצועי יותר, ולא מפני ששם יהיו יותר אדיבים כלפיה.

ונלענ"ד שגם המקילים להאריך הרבה בנסיעה אל הרופא או אל בית חולים שלדעתם עדיף מבחינה רפואית, צריכים לבחון את עצמם, האם הם באמת סבורים שמדובר בצורך של פיקוח נפש. שאם למשל מצבם הכלכלי בינוני והם היו מוכנים לשלם עבור הארכת הנסיעה כאלפיים שקלים, סימן שהם באמת סבורים שזה צורך של פיקוח נפש. אבל אם לא היו מוכנים, משמע שאין זה נחשב עבורם כפיקוח נפש. ובכל אופן לענ"ד, גם כאשר אדם מוכן לשלם אלפיים שקלים, בטיפול רגיל, אין להקל להאריך הרבה בנסיעה בלא סיבה רפואית ממשית.

ז,ג – אם ההפרש אינו גדול אפשר להאריך מעט בנסיעה כרצון החולה

כתבתי בהערה 7 שאם ההפרש בנסיעה אינו גדול, גם כאשר אין יתרון אמיתי לבית החולים המרוחק, אם לטענת החולה יטפלו בו שם יותר טוב, מותר להאריך מעט את הנסיעה לשם. והטעם לכך, משום שבמקרה זה גם לפי ההוראה הרפואית המקובלת, כדאי להאריך מעט בנסיעה לשם הרגשתו הטובה של החולה, וכך נוהגים נהגי אמבולנסים בכל יום. אבל אם יבקשו שיאריך הרבה, לא יסכים, וכך ההוראה הרפואית, שבלא צורך ממשי אין להאריך מדי את הנסיעה. והנוהג הרווח חשוב וקובע, מפני שהוא נקבע על סמך ניסיון ארוך. ונלענ"ד שזהו מה שלמדנו שעושים לחולה המסוכן "כל שרגילים לעשות לו בחול" (רמב"ם ושו"ע שכח, ג), ולכן אם רגילים נהגי האמבולנס להאריך מעט כדי לנסוע לבית החולים הרצוי לחולה, אפשר לעשות זאת גם בשבת. אבל אין הכוונה שאם ביום חול אותו אדם היה מעדיף לנסוע למרחק רב כדי להגיע לבית החולים האהוב עליו, שיהיה מותר לו לנסוע אליו גם בשבת, כי ההיתר הוא כפי שמקובל ביום חול לצורך פיקוח נפש, ולא כפי שמקובל מסיבות אחרות.

ויש להוסיף, שכאשר ההפרשים אינם גדולים, אין ודאות שבפועל יגיעו לקרוב תחילה, כי לפעמים יש תקלות בדרך לקרוב, ונמצא שלרחוק יכולים להגיע קודם.

עוד ראיה להתיר להאריך מעט את הנסיעה ממה שלמדנו לגבי מילה (שבת קלג, ב; שו"ע שלא, ב), שמותר בתוך תהליך המילה לחתוך גם ציצין שאינם מעכבים, למרות שחיתוכם בנפרד אסור מהתורה. שהואיל ומילה דוחה שבת, כל הכלול במילה דוחה שבת (רש"י).

ונראה לפי זה, שאם בית החולים סמוך ואפשר ללכת אליו ברגל, אין לנסוע לבית חולים שרחוק קצת. עוד נראה, שאם בתוך הנסיעה עוברים ממש ליד בית חולים אחר, ואין סיבה רפואית ממשית להאריך את הנסיעה לבית החולים המרוחק מעט, שאין להמשיך לנסוע למרוחק. כי במצב כזה ניכר מאוד שמחללים שבת בחינם, ואין לנו אפשרות לתלות שאולי בפועל יארעו תקלות בדרך לקרוב, כך שבפועל הנסיעה לרחוק מעט תהיה קצרה יותר.

ז,ד – נסיעה לאשפוז ארוך

כתב לי הרב יואל קטן, שכאשר מסיעים חולה לאשפוז ארוך, יש משמעות רפואית להיותו של החולה במקום שהוא מכיר, ובמקום שמכירים אותו, ובמקום שיבואו יותר לבקר אותו, שכל הדברים הללו מועילים לרפואתו, וקשה להעביר חולה מאושפז לבית חולים אחר. לכן כאשר מעריכים שמדובר באישפוז ממושך ואין סכנה מיידית לחיי החולה, אפשר לשקול הארכת נסיעה לשם כך.

ז,ה – שיקולים רפואיים

כתבתי בהלכה שככלל הולכים אחר השיקול הרפואי המקובל, ולכן "כאשר צריכים לנסוע עם חולה מסוכן או יולדת לבית חולים, יש לנסוע לבית החולים הקרוב, כדי שלא להוסיף בחילולי שבת. ואף שיש בתי חולים שנחשבים טובים יותר, לגבי טיפולים שגרתיים כפציעות, לידות ומחלות רגילות, אין הפרש משמעותי בין בתי החולים ויש לנסוע אל הקרוב… (אין להתחשב בהעדפת החולה כל זמן שאין בשיקוליו צד של פיקוח נפש). וכן יולדת שמתגוררת במרכז הארץ, אם שהתה בשבת בצפון או בדרום, תיסע לבית החולים הסמוך. וכאשר מדובר במקרה מסובך שעל פי השיקול הרפואי יש עדיפות לבית החולים הרחוק, מותר לנסוע אליו. למשל, כאשר בית החולים הרחוק נודע כמתמחה יותר בטיפול במחלה זו. וכן כאשר המחלה מורכבת, והחולה כבר מוכר בבית החולים המרוחק, ושם יוכלו להעניק לו במהירות את הטיפול המתאים. וכן יולדת שנמצאת בסיכון מיוחד וכבר נקבעה מדיניות הטיפול בה בבית חולים מרוחק. והכל לפי ההדרכה הרפואית המקובלת, שככל שמדובר במקרה מורכב וקשה יותר, כך מותר להאריך יותר את הדרך עבורו, אבל כאשר מדובר ביתרון רפואי קל, אפשר להאריך את הדרך רק במעט. וכשם שביום חול אין הוראה רפואית לחולים וליולדות שמתגוררים בצפון הארץ או דרומה שיסעו על כל סיבוך קל לבית החולים הטוב ביותר שנמצא במרכז הארץ, כך גם בשבת אין היתר להאריך את הנסיעה אליהם, כי זו היא הארכה מעבר לשיקול הרפואי המקובל".[1]


[1]. קבלתי בעניין זה חוות דעת מד"ר דלית קיים-רנד, בתו של ידידי הרופא המחוזי ד"ר ר' רפאל קיים: "ניתן לחלק את העניין למספר קטגוריות. בקצה אחד של הספקטרום יש מקרים שגרתיים שמתרחשים כל יום, כגון: אשה בריאה שבאה ללדת במועד, או ילד ללא מחלות רקע שמגיע עם חום, שכל בית חולים ורופא מומחה בתחומים אלה מסוגלים ויודעים לטפל בהם. בקצה השני של הספקטרום, יש מקרים שברור שהם מיוחדים, כגון: אשה שיולדת פג (לא בכל בית חולים יש מחלקה לטיפול נמרץ ביילוד, ומסוכן להעביר פג לבית חולים אחר), או חשד לשבר בגולגולת בילד שנפל (לא בכל בית חולים יש מחלקה לנוירוכירורגיה). במקרים אלה עדיף לבחור מראש בית חולים עם מחלקות מיוחדות לטיפול הנצרך. באמצע, יש תחום אפור של מקרים מסובכים במקצת. לדוגמא, אשה בהריון עם צירים מוקדמים (מסיבות כלכליות, לא כל בית חולים מחזיק את התרופות המעודכנות והיעילות ביותר להפסקת צירים). או ילד שמערכת החיסון שלו מדוכאת שחומו עלה – עדיף שרופא שמכיר את הפרוטוקולים לטיפול בילדים מדוכאי חיסון יטפל בו. כמובן, ניתן לטפל בתרופות אחרות להפסקת צירים ורופאים אחרים יכולים לטפל בילדים אלה, אבל הטיפול לא יהיה אידיאלי. כרופאה, הייתי מעדיפה את הטיפול האידיאלי".
יש להוסיף, שככל שאדם מכיר יותר את עולם הרפואה, כך הוא מודע יותר ליתרונות והחסרונות שבבתי החולים השונים, ומבחינתו יותר מקרים יחשבו 'פיקוח נפש' שעבורם מותר להאריך את הנסיעה במעט – במקרה של יתרון קל, והרבה – ביתרון גדול. אבל מי שאינו מודע לכל זה, אסור לו על פי שמועות שונות להאריך את הנסיעה, כי אולי המציאות ההפוכה ממה ששמע, ויצא שהאריך את נסיעתו לבית חולים פחות טוב בתחום זה. לפיכך עליו ללכת על פי ההדרכה הרפואית המקובלת, וכפי שמבואר באופן כללי למעלה. ויש לדעת שאחד היסודות להצלחת הטיפול הרפואי קשור באמון של החולה ברופאים שמטפלים בו, ולכן בדרך כלל החיפוש אחר "הרופאים הטובים ביותר" גם במקרים שאינם דורשים מומחיות מיוחדת – מזיק יותר ממועיל.

ח – נסיעה של מלווי חולים ויולדות לבית חולים

ח,א – ליווי יולדת וחולה

כדי להצטרף ליולדת או חולה מותר אף לעבור באיסורי תורה, כשם שהתירו להדליק נר ליולדת כדי ליישב את דעתה בדבר שקשור לטיפול הנצרך לפיקוח נפש (שו"ע של, א; מ"ב ג, ובאו"ה 'ומדליקין'). ק"ו כאשר ההוראה המקובלת כיום, שכאשר מצבו של החולה בהול, כגון פצוע או חולה שהוזעק לבית חולים – יש צורך שיהיה לחולה מלווה שידאג שמטפלים בו, וכדי למסור לרופאים פרטים אודות החולה, וכדי לסייע לרופאים שלעיתים נזקקים להסכמת המלווה בקביעת מדיניות הטיפול. וכיוצא בזה כתבו בנשמת אברהם רעח, ג, 29; של, ו, בשם הרב נויבירט, וכן הרב יואל קטן בשמו (אסיא ט תשסד עמ' 160), וכ"כ בארח"ש כ, כח.

כיוצא בזה כתב באג"מ או"ח א, קלב, שמותר לבעל לנסוע עם אשתו היולדת למרות שאין בדבר צורך, אלא רק כדי ליישב את דעתה. וכ"כ בארח"ש כ, הערה קכח, בשם חזו"א, שמחללים שבת גם באיסורי תורה כדי ליישב את דעתה של היולדת. ושם כתב שכדי לא להשאיר ילדים קטנים בלא השגחה מותר להסתייע בנהג גוי, וכשאין שם נהג גוי, ישאל שאלת חכם. וכתבתי כפי שרגילים להורות, שכן כאשר אין שום אפשרות להשאיר את הילדים בבית בלא חשש סכנה או היסטריה מצד האם, מותר אף לנהג יהודי להאריך את הדרך עבורם. אלא שיש להתיר זאת רק כאשר באמת לא ניתן להיעזר בשכנים ולא משום פינוק. ולכן כתבתי כגון שהם אנשים רעים או חשודים שמסוכן להשאיר אצלם את הילדים, ללמד ששכנים סבירים, בין דתיים בין חילוניים, בין יהודים ובין גויים, יכולים בשעת מצוקה לשמור על הילדים.

וכתב באול"צ ח"ב לו, כג, שכאשר נהג האמבולנס יודע להעניק את הטיפול הראוי אין ללוות את היולדת בלא שתבקש זאת במפורש. וכך משמע קצת מאג"מ. אלא שכבר למדנו שההנחה כיום היא שחולה שמגיע לבית חולים צריך מלווה. יתר על כן למדנו בבאו"ה של, א, 'ומדליקין', שמדליקים את הנר ליולדת כדי להרגיעה גם בלא שתבקש. וכ"כ בילקוט יוסף של, ט. וכאשר הנסיעה ארוכה, יש לחוש שבאמצע הדרך תצטרך היולדת או החולה סעד, ולכן צריכים בנוסף לנהג עוד מלווה.

ח,ב – תומכת לידה (דולה)

בארח"ש כ, צ, כתב "פעמים שמותר לקרוא בשבת לאשה המסייעת ליולדת בעת הלידה ומקילה את הלידה ואת הכאבים הכרוכים בה, ובכל מקרה יש לדון לגופו ולעשות שאלת חכם". ולענ"ד ברוב המקרים אין הצורך בתומכת לידה חשוב לחלל שבת עבורו, שכן רק עבור צורך הקשור לפיקוח נפש מחללים שבת, ולא כדי להרגיע ולעודד את החולה בדברים שאינם קשורים לטיפול הקשור להצלתו. ומה שהתירו להדליק נר ליולדת, הוא מפני שהאור מסייע למיילדת לראות את המצב, ואף שהמיילדת טוענת שאינה צריכה לו, ברור שהאור כעקרון מסייע לטיפול. אבל תומכת הלידה אינה עוסקת במה שקשור לפיקוח נפש כלל, שאם היה בזה צורך של פיקוח נפש, היו בתי החולים צריכים לדאוג לכך, או לחילופין היתה צריכה להינתן הוראה מחייבת לכלל היולדות להיעזר בתומכת לידה. לכן נלענ"ד שאין להקל לתומכת לידה לנסוע בשבת, ורק במקרים מיוחדים, כאשר היולדת בחרדה יתירה, יש להתיר לה לנסוע לבית חולים. ואם היא נוסעת עם היולדת בלא להאריך את דרכה, אפשר להקל ולהיענות לבקשתה לצרף את התומכת גם כשאינה בהיסטריה גמורה. אבל במצב רגיל, גם באופן זה אין להקל. ולכן אין לתאם מראש שתומכת הלידה תצטרף עם היולדת בנסיעתה, כאשר גם הבעל נוסע עם היולדת.

ט – האם מותר לאמבולנס, לחולה ולמלווים לחזור למקומם

ט,א – תוספת נוסע כרוכה באיסור תורה של הבערה

גם כשרכב ממילא צריך לנסוע, כל נוסע שמצטרף גורם להגדיל את ההבערה, ויש בזה איסור תורה. ואמנם כתב בשש"כ מ, פג, והערה קפג, שנוסע אחד ברכב גדול אינו גורם לתוספת הבערה. (ועיין בנשמת אברהם רעח, ד, 47, שכתב שהרב נויבירט חזר בו, אבל במהדורה החדשה התחזק בדעתו וחזר לכתוב כמו במהדורה הקודמת). ויש אומרים שלמרות שברור שכל תוספת משא משפיעה על הבעירה, כל זמן שקשה למדוד זאת, מפני שזו תוספת שאינה משמעותית, אין בזה איסור. אבל נלענ"ד, שאפשר לומר זאת רק כאשר אין מעוניינים בתוספת הזאת, אבל כאשר מעוניינים בה, כגון הנוסע הנוסף שנזקק לתוספת הזאת, אזי יש בזה איסור.

וצריך עיון, היאך מתירים (בהרחבה לעיל ו, ד) לקחת לנסיעה דברים שאינם הכרחיים לחולה, כדוגמת ספר קודש ובגדים נוספים, והלא כל תוספת משקל משפיעה על המנוע. ואולי יש הבדל בין אדם למשא, מפני שבהעלאת המשא לרכב עוד לא נעשה מעשה איסור, ורק לאחר מכן בגרמא, כאשר הרכב מתחיל לנסוע מתווספת הבערה בעקבות תוספת המשא, וכיוון שהוא לצורך החולה או המלווה, אין לאסור בגרמא. אבל כאשר אדם עצמו עולה לרכב, הוא בוחר להיות שם בכל משך הנסיעה, ורוצה בתוספת ההבערה, ולכן אין להחשיב זאת כגרמא. ואין זה דומה לעלייה במעלית, כאשר המנוע שם מתכוונן לפי המשקל, מפני שבמעלית המנוע עובד מעצמו, ולא אכפת לאדם כיצד יעבוד, וגם לא אכפת שבמשך כל השבת יוציא יותר אנרגיה כדי להיות מסוגל לשאת תמיד את המשא הכבד ביותר. אבל כאן שיש נהג יהודי, הרי הנהג לוחץ על הדוושה לשאת את כולם, והוא צריך להוסיף הבערה כדי לשאת אותו.

י – נסיעת רופאים ואחיות לתורנות בשבת וחזרתם לביתם

י,א – באיזה אופן מותר ליוצאים להציל לחזור לביתם

במשנה עירובין מד, ב, למדנו שהתירו ליוצאים להציל מחוץ לתחום ללכת אלפיים אמה לכל רוח. וכתבו התוס' 'כל' שהתירו "סופם משום תחילתם", שאם לא היו נותנים להם אלפיים אמה, היו מתרשלים מלצאת להציל. וכן התירו בר"ה כג, ב, למיילדת שיצאה מחוץ לתחום ללכת אלפיים אמה כאנשי העיר. וכתב במ"א תצז, יח, שרק איסורי דרבנן התירו על פי שיקול זה. וכן באר בציץ אליעזר יא, לט. וכתב בהר צבי או"ח ב, י, שאפילו איסורי חכמים לא תמיד התירו, ולכן לא התירו ליוצאים להציל לחזור למקומם אלא רק ללכת אלפיים אמה. וכ"כ רשז"א במנחת שלמה א, ח.

אמנם כתב בחת"ס או"ח רג, וח"ו צט, שהתירו סופם משום תחילתם גם באיסורי תורה, ולכן התירו לעדי החודש להמשיך ללכת לירושלים תוך חילול שבת בטלטול ברה"ר גם כשהיה ברור שאין בהם צורך. וכיוצא בזה התיר באג"מ או"ח ד, פ, לאנשי הצלה לחזור לביתם בחילול שבת דאורייתא. וכן מסר הרב קנייבסקי בשם חזו"א (ארחות רבנו ח"א אות ריג), שהתיר לרופא לחזור בנסיעה במכוניתו לביתו כדי שלא להכשילו לעתיד לבוא.

ובמנחת שלמה א, ח, חלק על האג"מ, ולדעתו אפילו איסורי דרבנן לא התירו תמיד משום תחילתן. אבל במנחת שלמה תנינא ס, יא, התיר לחזור על ידי נהג גוי בתוך י"ב מיל, שאיסורו מדרבנן לכל הדעות, הואיל וכך כבר הורה זקן (חת"ס בחו"מ ה, קצד). ויש לחשוש שאם לא יתירו, לא ירצו להתנדב להציל. ועיין שש"כ מ, פא. ופג, ונשמת אברהם רעח, ד, 47. ועיין בארח"ש כ, נט-סא, ובסימן ה' שבסוף הספר.

והנראה שאם לא נתיר לרופאים ואחיות לחזור לביתם גם מעבר לי"ב מיל, ינסו להשתמט ממשמרות השבת, ולכן על ידי נהג גוי יש להתיר גם את זה, וכמה סיבות לכך: א' לדעת הרא"ש והרשב"א ורוב הראשונים איסור תחומין מדרבנן (להלן ל, א). ב' גם לרי"ף ולרמב"ם שמעבר לי"ב מיל האיסור מהתורה, כאשר היהודי עולה על הרכב שהגוי מסיע, יתכן שאינו עובר באיסור תורה, הואיל ואינו עושה מעשה של יציאה מחוץ לתחום. ג' הואיל והם נוסעים בכרמלית, יש סוברים שאין בזה איסור מהתורה (עיין בבאו"ה תד, 'והואיל'). ד' גם אם יש ביציאה מחוץ לתחום בכרמלית איסור תורה, אולי כיוון שהם בתוך רכב שהוא רשות היחיד, אין ביציאה מחוץ לתחום איסור תורה (סברת הגרז"ן). ה' אם הנוסע יושב מעל גובה י' טפחים, יש ספק אם יש לו איסור תחומין (עיין שו"ע תד, א). ו' נראה להלכה שהעיקר כדעת הסוברים שכאשר יש לחשוש שלא ירצו להציל, יש להקל גם באיסורי תורה.

אבל כאשר מדובר על החולה והמלווים, אין לחשוש שלא ירצו להציל את עצמם, כי רק כאשר המתנדבים והרופאים והאחיות צריכים לבטל את עצמם פעמים רבות מעונג שבת יש לחשוש שימנעו מכך, אבל לא כאשר הדבר קורה לעיתים רחוקות ולא כאשר הוא לצורך עצמם. אלא שעדיין אפשר להקל לחולה לחזור עם נהג גוי, שמלאכת גוי מותרת לחולה (ועיין בהר צבי יו"ד רצג שאכן איסור נסיעה על ידי נהג גוי הוא מדרבנן). אבל למלווים אין היתר לחזור גם על ידי גוי, וכפי שכתבתי בהלכה ט' והערה 9, אלא אם כן הם נוסעים לצורך הטיפול בחולה.

אמנם מותר גם לקרובי משפחה לכבות את הרכב ואת הפנסים אחר הבאת החולה לבית החולים, וכפי שכתבתי בהלכה ו, והערה 6, משום שאין זה רק איסור דרבנן אלא 'שבות דשבות', שעצם הכיבוי אסור מדרבנן, וכשהוא נעשה בשינוי הוא 'שבות דשבות'. ונראה שגם כאשר הכיבוי בשינוי גורם להדלקת הפנסים לשניה – מותר, שהואיל ואין רצונו בכך, גם מצד זה האיסור דרבנן, והרי זה 'שבות דשבות' במקום הפסד.