א – כללי הלכות חולה

א,א – סכנת איבר

לדעת רוב הא – סכנת איבר ראשונים, אין מחללים שבת באיסור תורה על סכנת איבר, וכ"כ הרא"ש (ע"ז ב, י), והר"ן (שבת לט, ב), והרשב"א (ח"ג ערב), וכך משמע מהרמב"ם (ב"י שכח, יז), והטור. וכן נפסק בשו"ע שכח, יז.

אמנם יש ראשונים שסוברים שגם על סכנת איבר שאין בה סכנת נפשות מחללים שבת. וכ"כ בתוס' סוכה כו, א, 'ואפילו'; תוס' רא"ש שם; אגודה שם; מאירי ע"ז כח, א; ואו"ז בשם ר"ת הל' יוהכ"פ סי' רפ. ובשו"ת מלמד להועיל ב, לב, ביאר את דבריהם: "דמה שנאמר בעין יש לומר בשאר אברים דתלו ביחד עם אבר שהחיות תלוי בו, וכיון דספק נפשות דוחה שבת, א"כ בכל סכנת אבר צריכין להתיר מספק". כלומר שאף שאין בסכנת איבר סכנת נפשות ישירה, מ"מ סכנה עקיפה יש.

למעשה, דעת הרופאים כיום, שאין כמעט מצב שסכנת איבר לא תגיע לסכנת נפשות על ידי הרעלה וכדומה. וכן מובא בנשמת אברהם שכח, מט.

ונראה על פי זה, שצדקו דברי המלמד להועיל, וממילא נצטמצמה מאוד המחלוקת בין הראשונים.

כתב בשש"כ (לג, א, אות ה, עפ"י קצה"ש קלח בדה"ש סוס"ק יח) שסכנת איבר היא גם כשהאיבר יפסיק לתפקד כראוי, כגון שיצלע. וכתב הרב ליאור (דבר חברון או"ח שפא), על פי זה שגם חתך גדול בפנים יחשב כסכנת איבר. ולפי הסברה שכתבתי עפ"י דברי המלמד להועיל, המתירים לחלל שבת בדאורייתא עבור סכנת איבר, אומרים כך רק כאשר סכנת האיבר עלולה בעקיפין להתפשט לסכנת נפשות ואין להקל עבור צורך אסטטי בלבד. ועיין לעיל בהרחבות (כז, ב, ה), שכתבתי שבשעת הדחק אפשר להקל בזה רק אם לא יחטאו את המקום, שאז עדיין יש סכנת זיהום, ויש צד לומר שעושים לו כל מה שעושים ביום חול. וגם על זה צ"ע גדול.

א,ב – עוד על סכנת איבר

אמר רשז"א, שלצורך הצלת איבר, מותר לעשות מלאכה שאינה צריכה לגופה (שש"כ לג, יח). כתב בארח"ש כ, קיט, שבסכנת איבר, אפילו אינו נחשב כלל חולה, מותר לעשות לו איסורים דרבנן.

ב – חולה רגיל

ב,א – קטן עד איזה גיל נחשב חולה

עיין לעיל כד, ו, ובהרחבות שם, שיש דעות עד אימתי הוא נחשב כחולה, שי"א עד גיל 13 (אול"צ ח"ב לו, ד). ויש אומרים עד שנתיים שלוש (חזו"א), ומהמ"ב נראה שהכל לפי הצורך, שכל שהוא נצרך לדבר הרבה, דינו כחולה. ובאופן טבעי ככל שהוא יותר קטן כך יותר פעמים הוא נצרך לדבר הרבה.

ב,ב – זקן

כתב בשו"ת אור שמח ב, כא, שבמושב זקנים ברור שיש זקנים חלושים שדינם כחולה, כדין קטנים. וכתב בארח"ש כ, קטו, שהכל לפי העניין.

ב,ג – חולה שצריך לצאת ולטלטל

נחלקו האחרונים אם ניתן להתיר לטלטל בשינוי ברשות הרבים של זמנינו, על פי הסברא שאין לנו רשות הרבים בזמן הזה, והרי זה 'שבות דשבות' לצורך מצווה או צורך גדול. או שצריך עוד שבות להתיר. לדעת שו"ת קול מבשר (א, עט), שו"ת מהר"ם מבריסק (ח"ב סג-סו) ושו"ת באר צבי (סימן י), מספיק שינוי אחד. ולדעת שו"ת מהר"ש ענגיל (ג, מג) וציץ אליעזר (יג, לד), צריך להוסיף עוד דרבנן, כגון מלאכה שאינה צריכה לגופה. ונראה כדעת המקילים, שהואיל וכל הדיון הוא באיסור דרבנן, אפשר להסתמך על דעת רוה"פ שרשות הרבים שלנו היא כרמלית (עיין כא, ט, 9). לפיכך חולה סכרת שצריך לצאת בכרמלית לדבר מצווה, ועפ"י רופא עליו לשאת עמו מיני מתיקה, רשאי לשאתם בשינוי. ולכתחילה לא יעמוד ברחוב, ובזה יהיה 'שבות דשבות' מעוד צד, עיין כא, 3. וכ"כ בארח"ש כ, קיז.

ג – חולה במקצת ומיחושים

ג,א – שלושה שבותים

כתבתי שאין מקילים ב'שבות דשבות' לצורך מיחוש מטריד שאין בו צער. ובשעת הצורך אפשר יהיה להקל בשלושה שבותים, היינו לבקש מגוי לעשות דבר שאסור מדרבנן בשינוי. שכפי שלמדנו לעיל ט, יא, ט, לדעת הרדב"ז ד, קלא, ודעימיה, בשלושה שבותים גם שלא לצורך מצווה או צער אפשר להקל. אמנם שם עיקר ההיתר מפני שאין מתכוונים למלאכה, אבל נראה שבמקום שיש מיחוש שמטריד רק שאינו מצער כל כך, בשעת הצורך אפשר להקל בשלושה שבותים.

ד – גזירת תרופות – שחיקת סממנים

ד,א – תרופה לחולה לצורך מצווה

כתב במנח"י א, קח, שמותר לחולה לקחת תרופה כדי לקיים מצווה, כגון תרופה לחולה לב כדי ללכת לבית הכנסת לתפילה. ומקורו בדברי רדב"ז (סי' אלף ס"ח, ח"ג תרמ), ששבות של שחיקת סממנין קל מאמירה לגוי באיסור דרבנן, כלומר קל מאיסור 'שבות דשבות'. ואם התירו 'שבות דשבות' לצורך מצווה, יש להתיר גם שבות של שחיקת סממנין לצורך מצווה. הובא בארח"ש כ, קלו, כדעת יש אומרים.

ובהערה 3 הזכרתי את דעת הרדב"ז ודעימיה, ושלדעתם גם במצב של צער מותר ליטול תרופות. אלא שלדעת רוה"פ אין להקל בזה. וכפי שכתב בשש"כ לד, ב-ג, שהתיר תרופות רק לחולה שנפל למשכב. ואפילו לחולה זה יש מחמירים, כפי שכתב בבאו"ה שכח, לז, שלדעת כמה ראשונים גם חולה רגיל אסור בתרופות. ונתקבל להלכה, שלצורך חולה מתירים תרופות, אבל לא לצורך מצטער, וממילא גם לא לצורך מצווה, ושלא כדברי המנח"י.

אלא שכפי שכתבתי בהלכה ה' ובהרחבה הבאה, בתרופות של ימינו יש עוד צד להקל, ולכן מותר ליטלן לצורך מצווה כשם שמותר למצטער.

ד,ב – תבלינים לחולה סכרת

כתב בארח"ש כ, קכט, בשם ריש"א, שמותר לחולה סכרת, שהוא חולה במקצת, לאכול תבלינים שמורידים את רמת הסוכר בדמם, כי הם תבלינים שגם בריאים אוכלים. שם בהקדמה קכז-קל, התבאר כלל דין זה.

ד,ג – סיכה בשמן כאשר המגמה להסרת מיחוש

משנה שבת קיא, א: "החושש במתניו לא יסוך בהן יין וחומץ (שאין אדם סך אותן אלא לרפואה). אבל סך הוא את השמן (כי גם בני אדם בריאים דרכם לסוך בו), ולא שמן ורד (שהואיל ודמיו יקרים ואינו מצוי מוכח שכוונתו לרפואה). אבל בני מלכים סכין שמן ורד על מכותיהם שכן דרכן לסוך בחול (להנאה)". ובגמ' שם קיא, ב מובא שבמקומו של רב היה מצוי שמן ורד, והיו רגילים לסוך בו להנאה, ולכן מותר היה שם לכל אדם לסוך בשמן ורד על גבי מכתו. וכך הוא הכלל המבואר בסימן שכח, שאסור למי שיש מיחוש לשתות לרפואה מאכל ומשקה שאינם של בריאים גזירה משום שחיקת סממנין, אבל אוכלים ומשקים שהם מאכל בריאים, מותר לאכול ולשתות לרפואה, ובלבד שלא יהיה ניכר שמתכוון לרפואה.

וכ"כ שו"ע שכז, א: "החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ אבל סך הוא שמן לבדו (אע"פ שסך רק את מכתו), אבל לא בשמן ורד משום דמוכחא מילתא דלרפואה קעביד. ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפילו בלא רפואה, מותר".

וכתב הב"י: "נראה לי כיון שבזה"ז אין אנו רגילים לסוך בשום שמן כשאנו בריאים, אסור לסוך שום שמן על גבי המכה בשבת דודאי מוכחא מילתא דלרפואה עביד". וכיוצא בזה כתב הרמ"א שכז, א: "ובמקום שאין נוהגים לסוך בשמן כי אם לרפואה, בכל שמן אסור". ובמ"ב ד, כתב עפ"י האחרונים, ש'במדינותינו' אסור לסוך בשמן על מכה. וכ"כ שש"כ (לד, יג), ילקוט יוסף (שכז, ג), אול"צ (ב, לה, ז), מנו"א (א, כא, פא), וארח"ש (ב, כ, קצד). וכתבו לאסור למרוח שמן על שפתיים וידיים סדוקות.

אולם נראה שכיום רגילים לסוך את הגוף בשמן, וממילא מותר לסוך אותו גם על מכה, כי אין מוכח שעושה זאת לרפואה. ונלענ"ד שגם כאשר רגילים למרוח משחה, מותר בשבת לסוך בשמן, כי האיסור למרוח משחה בשבת הוא רק מפני מלאכת ממרח, ולכן בשבת התחליף למשחה הוא שמן. וכיוון שרגילים להשתמש בשבת בשמן לתענוג, ממילא מותר לסוכו על המכה, כי אינו ניכר שעושה זאת לרפואה.

ולמד בספר שבת בשבתו (שכז, א) מהגמ' בשבת סב, א, שנשים ואנשים נחשבים כשתי קבוצות נפרדות לגמרי, ואם דרך נשים בלבד לסוך בשמן להנאה ואין דרך אנשים בכך, מותר לנשים לסוך בו גם לרפואה אבל לאנשים אסור.

ובשו"ת מטה לוי (ב, כא), וחוט שני (שכח, לו), כתבו שמותר לסוך תינוקות בשמן אפילו לרפואה, משום שהדרך לסוכן גם שלא רפואה. ומ"מ מוכח מהמשנה והשו"ע לעיל שההיתר לסוכן בשבת הוא דווקא באותו שמן שסכין בו דרך בריאות ותענוג, אבל בשמן שעומד רק לרפואה אסור. וכתב בשבת בשבתו שגם אם שני השמנים שווים במראיהם – אסור, ואין אומרים שלא ניכר להרואה שעושה כן לרפואה.

ד,ד – שמן על ידיים ושפתיים יבשות וסדוקות

נחלקו הפוסקים אם מותר לשים שמן על ידיים ושפתיים יבשות שטרם נסדקו. לדעת שש"כ לד, יג, ואול"צ (ב, לה, ז), אסור, משום שגם יובש הוא בגדר מכה והסיכה עליו היא רפואה. ובשו"ת אדני פז ע"ד, התיר למרוח שמן על ידיים או שפתיים יבשות שאינם סדוקות, משום שמריחה על יובש אינה בגדר רפואה אלא תענוג. וארח"ש (כ, קצד) התיר לסוך שמן כדי למנוע יובש או כדי להקל על יובש קל משום שזה כסיכה לתענוג, אולם לגבי יובש שגורם צער נשאר בצ"ע, שאולי הוא בגדר מיחוש שיש בו גזירת שחיקת סממנין.

כתב בחוט שני (ח"ד, שכח, מח) שמותר לאדם שיש לו שפתיים יבשות לאכול לחם ומרגרינה ולשפשף שפתיו זה בזה כדי למרוח את השמן על שפתיו, משום שזה בכלל דרך אכילה, שכך עושים כאשר המאכל טעים וערב ולא ניכר שזה לרפואה.

ונלענ"ד שלמעשה גם על ידיים סדוקות וגם על שפתיים סדוקות מותר לסוך שמן שרגילים לסוכו לתענוג, שכן כיום המנהג רווח למרוח קרם על הידיים וואזלין על השפתיים כדי לרכך אותן, וכאשר אין קרם או משחה, משתמשים בשמן, ואין זה נראה כפעולה רפואית. ורק במקום שלעולם אין שמים שמן על הידיים או השפתיים, יהיה אסור להניחו על ידיים ושפתיים סדוקות, כי ניכר שהוא עושה זאת לרפואה.

ד,ה – עירוב תרופה בתוך משקה

כתב בשש"כ לד, ה, והערה כז, עפ"י רשז"א, שההיתר לערב תרופה בתוך משקה לפני שבת, הוא רק כאשר אין רגילים לערב תרופה זו בתוך המשקה, שאז יש בצורת נטילת התרופה שינוי, ואין חשש שיבוא לשחוק סממנים.

ד,ו – אטמי אזניים

כתב ארח"ש ח, לד, שאסור להשתמש בשבת באטמי אזניים מסליקון שצורתם נשארת עליה גם לאחר הוצאתם מהאוזן, משום מתקן מנא, ומשום ממרח. ובהערה שם מג, כתוב שההיתר בשש"כ בשם רשז"א הוא באטמים מספוג שאינם מקבלים צורה קבועה. וצ"ע, מפני שאין זו צורה קבועה באמת, כי פעמים רבות צורתם משתנה בעת ההוצאה וההכנסה, ויש לקבעם שוב.

ה – תרופות בימינו

ה,א – תרופות בימינו – דעת הציץ אליעזר

כתב בציץ אליעזר ח"ח טו, טו, שלשיטת הרי"ף, רש"י ותוספות ישנים, גזירת רפואה משום שחיקת סממנים היא גזירה כללית, שמתוך שיחשבו שמותר ליטול רפואות, ואדם בהול על רפואתו, יבואו בזמן אחר גם לידי טוחן דאורייתא כי יחשבו שגם הכנת התרופות מותרת. ורק במקום שאינו נראה כלל כמתרפא – מותר, כמו קילורים שנשרו בערב שבת (עיין שו"ע שכח, כא). וכן דעת הב"ח. ולפי דעתם גזירת איסור תרופות במקומה עומדת.

אבל לדעת הרמב"ם, ואחריו הטור ושו"ע (או"ח שכח, מג), הגזירה איננה כללית, אלא רק במקרה מיוחד של מחלה שאפשר לרפאותה על ידי תרופה, שאז יש חשש שמא יבוא לשחוק סממנים כדי לרפא אותה, וממילא כאשר אין בפועל חשש שישחוק סממנים, כגון כיום שעושים את התרופות בבית חרושת, אין איסור. וכך כתב הרמב"ם (שבת כא, לא): "ומותר לכפות כוס על הטבור בשבת כדי להעלותו, וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין ביד בין בכלי, ולהעלות אנקלי, שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנין כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן". ומה שכתב הרמב"ם "ויש לו צער", שעל ידי כך אין איסור של עובדין דחול. כך מפרש הבית יוסף (שלא כלבוש), וכ"כ מ"א שכח, מח. ולכן כיום שאנשים פרטיים אינם עושים תרופות שכאלה, אין לחשוש שמא ישחוק סממנים, והגזירה כלל לא חלה. ואם תאמר שיש מיעוטא דמיעוטא שגם היום שוחקים, למדנו ב'קרית מלך', שחוששים רק לדרך רוב בני אדם, ולא למיעוט קטן.

אמנם ביאר בציץ אליעזר שלסברת האוסרים, חוששים עדיין לאותם אנשים שעושים תרופות ביתיות. אלא שהוא עצמו נטה להתיר, וכפי שכתב בסיכום התשובה (פרק טו, ג), שהואיל ואנשים פרטיים אינם יודעים לעשות את התרופות שנעשות בבית חרושת, יש מקום לומר שלא חלה עליהם כלל גזירת שחיקת סממנים. ובאות ד' הוסיף, ולכל הפחות במקום צער יש להקל. והוסיף באות כג, שלפי מה שכתב בתשובה (באות כא), שכאשר התרופה אינה מרפאה אלא רק מסירה כאב, יש מתירים, ק"ו בתרופות מבתי חרושת.

ה,ב – דעת המחמירים

פוסקים רבים סוברים שאסור למי שאינו ממש חולה ליטול תרופה, ומהם: רשז"א, בשש"כ לד, ג, ובהערה ז', וביאר שאין להקל למצטער, כי בדיוק עליו גזרו, שמא מתוך צערו ישחוק סממנים. וכך עולה מאג"מ או"ח ג, נג, שחולה שסובל ממיחוש נוסף, אף שמותר לו ליטול תרופה למחלתו, עבור המיחוש אסור. וכ"כ למעשה באול"צ ח"ב לו, ט; ארח"ש כ, קכב. ובהליכות עולם ח"ד תצוה יט, התיר רק לחולה ולמי שיש לו צער גדול. וכעין זה כתב בילקוט יוסף שכח, מח, (ועיין להלן במה שכתב על הפגת כאבים).

ה,ג – צדדים נוספים להקל

הרב נויבירט בתשובה מלפני ארבעים שנה (אסיא ח"א עמ' 58) הזכיר את דעת המקילים לגמרי כי בטל הטעם, אלא שכתב שיש מקומות בעולם שמכינים תרופות בעצמם, ולכן רק כשיש שיקולים נוספים להתיר אפשר לצרף את סברת המקילים בתרופות בימינו. ומסיק עפ"י קצות השולחן, שאם מצטער הרבה, למרות שלא נפל למשכב, רשאי ליטול תרופות אלה. וכן בכל מקום שיש איזה שהוא ספק אם הגיע למדרגת חולה רגיל, רשאי להקל. אבל בכאבים קלים אין להקל. אמנם מנגד בשש"כ לד, ג, היקל לקחת תרופה רק לחולה שנפל למשכב. אבל בהערה ז, הביא את דברי המנחת שבת (צא, ט) בשם ספר החיים, שתרופה שהכנתה ע"י בישול, כמו תרופות שלנו, יש להתיר בצער גדול, מטעם שאין לגזור שמא יבוא לבשלה בשבת, מחמת שהוא איסור ידוע. ומשמע שלדעתו אפשר לסמוך על כך בשעת הדחק.

ובשו"ת נשמת שבת ח"ה שיח, התיר למצטער הרבה לבלוע את התרופה בשינוי, כגון ע"י שיעטפנה בנייר טישו דק, עפ"י הכלל המובא בשו"ע שכח, לא, שבמקום צער לא גזרו חכמים על שבות הנעשה בשינוי. ועפ"י שועה"ר שכח, כ, שכתב על חולה שמצטער הרבה שמותר לו להתעסק ברפואה בדרך שינוי, שהשינוי יזכיר לו שלא לשחוק סממנין.

ה,ד – כדורים להפגת כאבים ולא לריפוי

בילקוט יוסף שכח, נב, מביא את דעת הציץ אליעזר לגבי כדורים להפגת כאבים, ומזכיר שיש חולקים ומחמירים, ומסכם שעל כל פנים מי שרגיל לבלוע מהם, רשאי להקל, עי"ש. וחיזק דבריו בסוף הספר עמ' תח-תט, במענה לתגובה. וצירף את הסברה הבסיסית, שכאשר בטל הטעם בטלה התקנה לדעת התוס' ודעימיה, בדין מחיאת כף וריקוד.

ובכאב ראש חזק היקל בהליכות עולם תצוה יט. ובשש"כ לד, ג, ובאול"צ ח"ב לו, ט, החמירו כל שלא נפל למשכב.

ה,ה – לדעת רדב"ז גם בצער רגיל מותר ליטול תרופות

לרדב"ז ח"ג תר"מ, שחיקת סמנים איסור קל אפילו מאמירה לגוי בשבות דרבנן. ולכן היקל גם במצב של צער רגיל לשתות רפואה. וכ"כ בשערים המצוינים בהלכה צא, ג, על פי מה שכתב מהר"ם בנעט (מגן אבות שבת ל, א), שבמקום צער לא גזרו על נטילת תרופות, שכן התירו במקום צער איסורי חכמים ואפילו בדבר הדומה למלאכה שאינה צריכה לגופה (שו"ע שכח, כח, לעיל יד, ב), ק"ו שיתירו נטילת תרופות. וכן התיר בספר זכור לאברהם. ע"כ.

ולמעשה בהלכה ובהערה 3 כתבתי את הסיכום להלכה.

ו – דין תרופות שנוטלים ברצף

ו,א – תרופות שרגילים לקחת בכל יום

כתב ר"ש קלוגר בספר החיים שכח, כה, שמותר לקחת תרופות שהתחילו לקחת לפני שבת, שהואיל וכבר בערב שבת יודעים שיצטרכו להן, יכינו אותן בערב שבת, ואין לחוש לשחיקת סממנים. שכן למדנו (שבת קמ, א; שו"ע שכא, יח), לעניין חלתית שהתחילו לקחת ביום חמישי שמותר להמשיך לקחתה בשבת. וכן ממה שהתירו להחזיר רטייה שכבר היתה על הפצע מערב שבת (שו"ע שכח, כה). וכן דעת חזו"א (עיין ארח"ש כ, הערה קעט).

ורשז"א ושש"כ לד, כ, והערה עז, החמירו שרק אם צריך ליטול את התרופה שבעה ימים ברציפות, כך שיש הכרח ליטול אותה בשבת, מותר ליטלה גם בשבת. ומה שהביאו ראיה מחילתית, אינה ראיה כי שם מדובר בתרופה שאם יפסיק לקחתה יפול למשכב.

ו,ב – נטילת ויטמינים

כתב בשו"ע שכח, לז, שמותר לבריא ליטול מאכל שרק חולים אוכלים לרפואתם. וכן הדין לגבי ויטמינים. אבל למ"א מג, ומ"ב קכ, אם הוא נוטלם לחזק מזגו ולרפואה – אפילו לבריא אסור. ובאג"מ או"ח ג, נד, ביסס את דעת השו"ע, שכך סוברים גם הרמ"א והב"ח, והקשה על ראיותיו של המ"א. אולם למעשה חשש לדברי המ"א, מפני שמשמע מהלבוש ופמ"ג שמסכימים עמו. אלא שצמצם את דבריו באופן שיש להחמיר רק לאדם חלש, אבל התיר לבריא שנוטלם כדי שלא יחלה או כדי לחזק את מזגו. וכ"כ למעשה בהליכות עולם ח"ד תצוה מא (עמ' רז). ובאול"צ ח"ב לו, י, התיר מפני שהם מאכל של בריאים ועפ"י השו"ע מותר לאוכלם בשבת.

לעומת זאת, במ"ב שכח, קכ, אסר גם לבריאים לגמרי. וכ"כ בשש"כ לד, כ. וכ"כ במנחת שלמה ח"ב לד, לז. ורק אם זה מועיל שלא יפול למשכב – מותר. ולכך נטו בארח"ש כ, קלז-קלט, אף שהוזכרה דעת האג"מ. ולכן כתבו בהערה רא, שאין לקחת כדורי ברזל בשבת, אלא אם הוראת הרופא שיקחו אותם בכל יום, ואי אפשר לקחתם בערב שבת או מוצ"ש.

 ועפ"י מה שלמדנו בציץ אליעזר, הרוצים להקל גם בחלוש, יש להם על מה לסמוך. ק"ו כאשר רגילים ליטול אותם בכל יום, שאז יש שמקילים בכל אופן, כפי שיבואר בהמשך. וכך כתבתי למעשה, הואיל ורגילים ליטלם בכל יום.

בארח"ש כ, קנח, התיר ליטול כדורי הרזיה או כדורים לדיכוי התיאבון, כי אינם מטפלים בחולי. ונלענ"ד שדינם כדין ויטמינים.

ז – זריקה, עירוי והנקה

ז,א – זריקה בשבת

ישנם שני סוגי זריקות: א) זריקה שאינה ניתנת לתוך הוריד, כגון זריקה תת עורית או תוך שרירית. בזריקה כזו אין איסור חובל, מפני שאין הכרח שיצא דם, וגם אין כוונתו להוציא דם אלא רק להזריק תרופה לחולה. אבל יש בזה איסור דרבנן של רפואה, ולכן רק לחולה שנפל למשכב או שמצטער בכל גופו מותר לתת זריקה זו, אבל אין לעשותה לחולה שמתחזק והולך כבריא. ולמצטער מותר לתת זריקה על ידי גוי, שהוא 'שבות דשבות' שהותר למצטער (שו"ע שז, ה). ב) זריקה הניתנת לתוך הוריד. לדעת חזו"א (כמובא בשמו בשש"כ לב, הערה קנח), יש בהוצאת דם זו איסור תורה של דישה, משום שבשעת נעיצת המחט מוציאים דם מן הווריד לתוך המזרק כדי לוודא שהמחט נמצאת בתוך הוריד. ובארח"ש (יד, לז) כתב שהאיסור משום חובל. אולם לדעת רשז"א (כמובא בשש"כ שם) האיסור מדרבנן, משום שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, שהרי הדם הולך לאיבוד, ורק במקום שהוא צריך ממש לדם הרי זו מלאכה הצריכה לגופה. (וכן מצינו במ"א שכח, מא, ובמ"ב שם קיג, שקילוח חלב מאשה להציל מרוח רעה חשיב משאצל"ג, וכן לדעת הפמ"ג המובא בשעה"צ שכח, פא, אשה שחולבת על גבי קרקע כדי שיראה התינוק וירצה לינוק הוא משאצל"ג). וכ"כ במנו"א (ח"ג יח, יג, 29), שהאיסור מדרבנן מפני שאין צריך לדם וגם הוא מקלקל.

בשש"כ לג, ז, כתב שאסור להזריק לחולה זריקה בווריד, משום שחשש לסוברים שאיסורה מהתורה. ואולי חשש לזה מפני צירוף דעת השו"ע שכח, יז, שסובר שהעיקר כדעת הרמב"ן שלצורך חולה התירו רק אמירה לגוי, אבל איסור דרבנן על ידי ישראל בלא שינוי אסור. ואזי בשינוי יהיה מותר לתת זריקה זו. ואינני יודע אם אפשר לתת זריקה בשינוי.

ז,ב – קומפרסים חשש כיבוס וסחיטה

כתב בשש"כ לג, יט, שבמקרה של נקע או צביטה כואבים מאוד, עד שנחלש בכל גופו, ונצרך לקומפרסים, ישתמש במטליות רטובות מערב שבת. שהרטבת בד, אפילו הוא נקי, לחלק מהפוסקים אסור מהתורה משום כיבוס (לעיל יג, ד, 2, ובהרחבות יג, ד, א). ואם אין לו כאלה, יקח מטליות יבשות וישתמש במים צבועים, שאין הוא מכבסם בצבע אלא מלכלכם. ואם אין לו מים צבועים (ולא יצבע מים לשם כך), יקח מטליות נקיות לגמרי, שלדעת רוב הפוסקים אין בהרטבתן איסור כיבוס. וגם כשהמים מרובים יקפיד שלא לסחוט אותן, משום כיבוס ומפרק. ואם המים צבועים, מותר בשעת הצורך לסוחטן לכיור, אבל לא לכלי, כי אז יש בזה סחיטה של מפרק. ועיין עוד בנשמת אברהם שכח, עג, 2.

והכלל בזה, שהואיל ומדובר בכאב שמחליש את כל הגוף, דינו כחולה, שהתירו לעבור על שבות למענו, ולכן בדיעבד אפשר להרטיב מטלית נקייה, שגם למחמירים האיסור מדרבנן, כיוון שאין לו כוונה לנקותה. אלא שלכתחילה עדיף שלא יהיה באיסור. ולגבי סחיטת דש, נחלקו בזה הראשונים אם יש לו צורך במה שנסחט, אם עובר באיסור תורה או באיסור דרבנן, כמבואר בהרחבות יב, ח, י. ולכן צריך להיזהר מאוד שלא לסחוט.

ז,ג – עקירת שן כואבת

עקירת שן כואבת אסורה מהתורה משום חובל, ולכן רק על ידי גוי מותר (רמ"א שכח, ג), ונתבאר לעיל בהרחבות כ, ט, ה. וכן נתבאר שם ט, ו, עניין הוצאת דם מפצע.

ז,ד – כשיש צורך לשאוב חלב אם עדיף להשתמש במשאבה חשמלית

כתב בשש"כ לו, הערה סג, שעדיף להשתמש במשאבה חשמלית מפני שבמשאבה ידנית כל לחיצה ולחיצה היא מלאכה בפני עצמה, ואילו בחשמלית רק החיבור הראשון של השד למכונה הוא מלאכה. ע"כ. ודין זה הוא הן לגבי שאיבה לאיבוד במקום צער, והן בשאיבה לצורך התינוק מפני פיקוח נפש.

ח – משחה וקומפרסים

ח,א – תחבושת שנפלה בשבת

אם התחבושת כבר היתה על הגוף לפני שבת, ונפלה בשבת על כלי, מותר להחזירה, גם שלא במצב של צער. אבל אם נפלה על הקרקע, אסור להחזירה שלא במקום צער (שו"ע שכח, כה). ואם הסירו אותה כדי לתקנה אפשר לסמוך על המקילים שסוברים שגם באופן זה מותר להחזירה (מ"ב פב).

ט – פלסטר, תחבושת וטיפול בפצעים

ט,א – פלסתר הסרת הנייר הדבוק עליו לשומרו (הערה 5)

ההיתר להשתמש בפלסתר מבואר בהערה 5, ולעיל יג, בסוף הערה 9. ויש להוסיף כי בארח"ש יא, הערה מו, כתוב שר"ן קרליץ התיר להסיר את הנייר הדבוק בפלסטר לפני השימוש בו, כי אין לזה שם הדבקה, כי עשוי להסירו בקלות, ודעת ריש"א להחמיר. ובהערה כתבתי שגם רשז"א התיר, וכן בציץ אליעזר. וכן התיר במנו"א (ח"א, כא, צו), מפני שהנייר המכסה את צדדי הפלסטר אינו עשוי אלא לשמור על סטריליות הפלסטר מחיידקים וחזותו מוכחת שעומד להסרה.

יא – מדידות רפואיות ומד חום

יא,א – מדידה לצורך חולה במקצת

אמנם כתב בשו"ע שו, ז, שמותר למדוד לצורך חולה ולצורך מצווה, ולכאורה לצורך חולה במקצת לא התיר. אבל נראה שגם לצורך חולה במקצת מותר למדוד. שכן רפואת הגוף היא מצווה, כפי שכתב במ"ב לו. ואין על המדידה גזירת רפואה, כי אינה מרפאה, אלא רק מועילה לרפואת הגוף. וגם מצד איסור מדידה אינו אלא משום 'עובדין דחול', שהוא קל יותר מסתם איסורי חכמים, שהותרו לצורך חולה (כמבואר בהערה 2). ואם כן באיסור 'עובדין דחול' שהוא קל יותר, שהותר לצורך מצטער, כמבואר בשו"ע שכח, מג, משמע שמותר גם לצורך לחולה במקצת. וכן התירו להשתמש במד חום בציץ אליעזר ג, י; חלקת יעקב ג, כט; ילקוט יוסף ח"ב עמ' קסז בשם אביו.

יא,ב – ניעור מד חום כספית

כתב בשבט הלוי (ח"א סא) שאסור לנענע את המדחום כדי שהכספית תרד למטה משום מכה בפטיש, מפני שבלא הניעור אינו יכול למדוד, הרי שהניעור עושה אותו מתוקן לשימוש. אבל בציץ אליעזר יא, לח; אז נדברו א, סב; שש"כ מ, ב; ילקוט יוסף (שו עמ' קסז; שכח, לו) התירו משום שמכה בפטיש שייך רק בדבר שחסר עוד איזה תיקון כדי שהוא יוכשר לתפקידו, אבל לא בדבר שזהו דרך פעולתו כמו במדחום.

יא,ג – בדיקה רפואית בדבר שמשנה את צבעו או יוצר קווים

בשש"כ לג, כ, התיר, כי אין עניין בצבע שעל הקיסם וכדומה, והרי זה כדברי שועה"ר בקונ"א שב, שאין צביעה בדבר שאין רגילים לצבוע ואין מעוניינים בצביעתו. ולכן מותר לנגב דם בתחבושת. אמנם שם בהערה פג, רשז"א פקפק שאולי כיוון שבבדיקה מעוניינים לראות בדיוק איזה צבע או מראה נוצר, כדי לדעת את התוצאות, יש איסור. ולכן התיר לעשותו בגרמא, כגון שהשתן יתקרב מעצמו אל הקיסם. וכ"כ בארח"ש טו, סז, וככלל כתב שאין להשתמש בזה אלא לצורך ספק פיקוח נפש. ונלענ"ד שגם למחמירים הוא איסור דרבנן, הואיל ואין מתכוונים שהצבע ישאר זמן רב. ובציץ אליעזר י, פכ"ה, א, ד, מיקל. וכ"כ בשערים המצוינים בהלכה ח"ב צא, ז. וכ"כ בשו"ת מראה הבזק, (ח"ו עמ' 134) לעניין בדיקת ביוץ, מטעם שאין שם צביעה, אלא צבע החומר משתנה מעצמו. (ועיין עוד לעיל יח, ה, בכללי מלאכת 'צובע'). ולצורך גדול, כיוון שמדובר בספק דרבנן, אפשר להקל. אבל בדיקת הריון רגילה, אינה צורך גדול, ונכון להחמיר.