ד – גדרות, פרצות ותל המתלקט

ד,א – עומד מרובה על הפרוץ

אם היה הפרוץ מרובה על העומד המחיצה פסולה מדאורייתא, כלומר, גם מדאורייתא השטח אינו רשות היחיד. וחכמים הוסיפו וגזרו, שגם אם העומד מרובה על הפרוץ, אם יש שם פרצה של עשר אמות הריהי פוסלת את המחיצה.

ולעניין פרוץ מרובה על העומד, במ"ב שסב, מה, כתב שכל צלע נידונה לעצמה, ואם באחת הצלעות הפרוץ מרובה – אותה צלע פסולה (מדאורייתא. ואם יש בשלושת הצדדים האחרים מחיצה כשרה – המקום נחשב רשות היחיד, מפני שמהתורה די במחיצות משלוש רוחות כדי להפוך את המקום לרשות היחיד). וכתב בשעה"צ שם כט, שכן מוכח בכמה מקומות בגמרא, שמחשבים כל צלע לעצמה.

אמנם בחידושי המהר"ל לעירובין יא, א, ובמרכבת המשנה טז, טז, משמע שכל ההיקף נידון כאחד, ואם אין הפרוץ מרובה על העומד בכל ההיקף, ההיקף כשר, אפילו אם בצלע אחת הפרוץ מרובה על העומד (ובלבד שאין אותה הצלע חסרה לגמרי). וכ"כ ערוה"ש שסב, כג; שסג, יז. עיין נתיבות שבת יד הערה יד, והלכות עירובין לרב לנגה עמ' 78 הערות 127-128.

ד,ב – "אתי אוירא דהאי גיסא ודהאי גיסא ומבטל ליה" (עירובין י, ב)

דין נוסף ישנו לגבי פרצות, שאם מצד אחד של המחיצה יש פרצה שאורכה לפחות כאורך המחיצה, ומצד שני שלה יש פרצה ארוכה ממנה, מבטלות הפרצות את אותה המחיצה, ונחשב כל אותו מקום כפרוץ. ואם הוא ארוך מעשר אמות – פוסל את המחיצות. וכן, אם על ידי החשבת אותו מקום כפרצה נעשה הפרוץ מרובה על העומד באותו צלע ופוסל את כל הצלע (למ"ב).

משמע מתוספות (עירובין ב, ב, 'בין') שפסול זה מדאורייתא, ובמקום אחר כתב (תוספות עירובין יז, ב, 'וארבעה') שפסול זה הוא מדברי חכמים. והציע בתוספות ישנים שם לתרץ, שבמחיצות שאינן רחבות אמה 'אתי אוירא' מדאורייתא, ובמחיצות רחבות אמה 'אתי אוירא' מתקנת חכמים.

ד,ג – היקף מחיצות של כל מדינת ישראל

מדינת ישראל מוקפת מחיצות משלוש רוחות. מצפון ומזרח ישנה גדר מערכת רציפה, הצד הדרומי פרוץ ברובו (והוחלט להקים בו גדר בשנים הקרובות), וממערב ישנו הים התיכון, ששיפוע הקרקעית שלו נחשב כמחיצה (רמב"ם יז, ה; שו"ע שסג, כט). ולכאורה, לפי זה, מדאורייתא כולה רשות היחיד, ואיסור הטלטול, גם בערים הגדולות שבה, לכל היותר מדרבנן.

אלא שאמרו בעירובין (כב, א; כב, ב), שלא יתכן לומר שארץ ישראל כולה רשות היחיד מפני היקף מחיצות טבעיות שיש לה, שאם כן, כל העולם כולו מוקף אוקיינוס, ולא תהיה רשות רבים מן התורה כלל. אלא ודאי מחיצות אלו בטלות, ומן התורה אינן נחשבות מחיצות.

לדעת הריטב"א שם, המחיצות בטלות מפני שהן מקיפות שטח גדול, והעומד בתוך ההיקף אינו "רואה עצמו תוך המחיצות". וכ"כ הר"ן. ובשיעור המרחק של "רואה עצמו תוך המחיצות" כתבו נשמת אדם מט ושו"ת מהרש"ם (ח"ד א) שהוא ט"ז מיל.

לדעת תוספות (כב, ב, 'דילמא') כיוון שהמחיצות טבעיות, ובהיקף גדול כזה (תוס' הרא"ש), הן בטלות לרבים הנמצאים בתוכן. ומשמע שאם המחיצות נעשו בידי אדם, הרי מדאורייתא כל השטח המוקף, גם אם הוא גדול מאוד, נחשב רשות היחיד. וכתב נשמת אדם עא, ט, שאם רק מחיצה אחת בידי שמים, ושלוש בידי אדם – מדאורייתא אין הרבים מבטלים אותה. ועולה מדבריו שאם שתי מחיצות בידי אדם ואחת בידי שמים – הרבים מבטלים את המחיצות.

ד,ד – גינה שבתוך העיר

מקום זרוע שבתוך העיר, שאסור ללכת בתוכו, ושטחו יותר מבית סאתיים (5,000 אמה רבועות, כחצר המשכן), פוסל את היקף העיר, ואסור לטלטל בתוכה (שו"ע שנח, ט-י).

5,000 אמות רבועות הן 1,039.68 מ"ר, כלומר קצת יותר מדונם, 10 מטר על 100 מטר. ומקום כזה פוסל את ההיקף לדירה רק אם איננו מוקף גדר בעצמו, אבל אם הוא מוקף גדר – הרי הוא נחשב מחוץ להיקף וממילא אינו פוסל את ההיקף (מ"א שנח, טו). אבל כמובן שבאופן זה אסור לטלטל בתוכו, כי הוא מחוץ לעירוב. ודווקא אם אסור לאנשים ללכת בתוך אותו שטח הוא פוסל את ההיקף, אך אם ישנו שביל שחוצה את השטח הזרוע, דנים אותו כשני שטחים נפרדים, ואם אין באחד מהם יותר מבית סאתיים – אינו פוסל את ההיקף. ואם השטח זרוע בערוגות, וביניהן מעבר שרוחבו ג' טפחים או אפילו פחות, כתב חכם צבי (נט) שהמעברים מחלקים את השטח וכל ערוגה נמדדת לעצמה. ובחזו"א (או"ח פח, כז) כתב, ששטח זרוע בערוגות נמדד כאחד, שאין המעברים שבין הערוגות מחלקים אותו.

ה – השיתוף שנעשה על ידי מזון שתי סעודות

ה,א – מזון שתי סעודות

לעירוב חצרות יש להניח פת דווקא (שו"ע שסו, א), וגם פת אורז ופת עדשים כשרות לכך, אבל לא פת דוחן (שם ח). וממילא ברור שגם לסוברים שמברכים על מצות 'מזונות' (פניני הלכה ברכות ו, ז), המצות כשרות ל'עירוב חצרות'. ולשיתוף מבואות אפשר להניח כל דבר מאכל (שו"ע שפו, ד-ה), ואף דברים המלפתים את הפת (שם ו).

בשו"ע ורמ"א (שפז, א), הביאו מחלוקת אם במקום שעושים שיתופי מבואות בפת יש צורך גם בעירובי חצרות: דעת 'סתם' שמועילה הפת גם לעירובי חצרות, וי"א שאינה מועילה. וכתב הרמ"א שם שהמנהג להניח עירוב של פת, ומועיל כשיתוף מבואות ועירוב חצרות כאחד.

ה,ב – דין האורחים בעירוב

אורחים אינם אוסרים את החצר בטלטול, ואפילו שהם מתארחים בבית שעומד לרשותם, והם גם אינם צריכים להשתתף בעירוב כדי לטלטל שם. גדר אורחים הוא כל שבאו לגור שם שלושים יום או פחות. ואם באו לגור שם יותר משלושים יום – אינם אורחים, וצריכים להשתתף בעירוב כבר מהשבת הראשונה (שו"ע שע, ח). אלא שבעירוב הציבורי מכוונים גם על התושבים שעומדים להצטרף.

ה,ג – דינים שתיקנו חכמים מפני דרכי שלום ומשום איבה

גיטין (נט, א): "מערבין בבית ישן מפני דרכי שלום", היינו מניחים את העירוב באותו הבית שבו היו רגילים להניחו. וכן מובא בשו"ע שסו, ג. ופירשו בגמרא (ס, ב), שאין זה מפני כבודו של בעל הבית, אלא משום חשדא. פירש רש"י, שכיוון שהתרגלו לראות שם את העירוב, וכעת לא יהיה שם, יחשדו את בני החצר שמטלטלין בלא עירוב. ור"ת פירש, שאם יראו שהעירוב אינו שם, יחשבו שזה מפני שגבאי העיר חושדים בבעל הבית שיאכל אותו. והוסיף מ"א (שסו, ז) שאם יש סיבה גדולה 'טעמא רבה' לשנות את מקום העירוב – רשאים. וכתב הרמ"א שסו, ג: "והמנהג בזמן הזה להניח העירוב בבית הכנסת, וכן נהגו קדמונים".

עירובין (פ, ב): "רבי יהושע אומר: ככר (רש"י – שלם) הוא עירוב. אפילו מאפה סאה (7.2 ליטר) והוא פרוסה – אין מערבין בו, כאיסר (כעוגיה קטנה) והוא שלם – מערבין בו". ובגמרא (פא, ב) אמרו שהוא משום איבה. ופירש רש"י: "שבאין לידי מחלוקת, שאומר: אני נותן שלימה ואתה פרוסה". ואמרו בגמרא שם, שאפילו נתנו כל הדיירים פרוסות לעירוב אין מערבין בהן, שמא יחזור דבר לקלקולו, שאחד יתן שלם ויתרעם על חבריו. בשו"ע (שסו, ו) הוסיף על פי הרא"ש, שאם אחד מזכה לכולם עירוב משלו, רשאי לערב בפרוסה.

ונוהגים כיום לערב על חבילת מצות סגורה, שהן נשארות ראויות למאכל שנה שלימה, ומשמשות כעירוב גם בפסח.

ו – סדר הנחת ה'עירוב' וברכתו

ו,א – עירוב לימים טובים

ביום טוב מותר לטלטל מרשות לרשות, אלא שכתב מ"א (שסו, כ) עפ"י ים של שלמה (ביצה א, לד), שההיתר הוא רק לצורך יום טוב, וכדי שיהיה מותר לטלטל גם שלא לצורך יום טוב, צריך להניח את העירוב גם עבור ימים טובים, ולומר בנוסח הנחת העירוב: "בכל שבתות השנה ובכל ימים טובים".

ו,ב – ספק בעירוב

למדו בגמרא (עירובין לו, א) לגבי עירוב תחומין, שלדעת הסוברים שהוא דרבנן, אם הונח העירוב כדין – כשר, אף אם נפל ספק אם נשאר קיים בבין השמשות. וכשיש ספק אם הונח כדין – אין סומכים עליו. וכתב שו"ע (שצד, א) דין זה לגבי עירוב חצרות. ובאו"ה (שם 'אבל אם לא') הביא מר"ת, ר"ח, ר"ן, מרדכי וריטב"א, שבעירוב חצרות הדין קל יותר, ואף בספק אם הונח העירוב – כשר.

כתב שו"ע (שצד, ב), שאם כדי לאכול את העירוב בבין השמשות הוא צריך לעבור על מלאכה דאורייתא – אינו עירוב. דין זה נלמד מהגמרא (עירובין לה, א). אבל אם האיסור מדרבנן, העירוב כשר, כיוון שהתירו חכמים מלאכות דרבנן בבין השמשות לצורך מצווה (שו"ע שמב, א).

ז – ה'עירוב' במקום שגרים בו מחללי שבת

ז,א – ה'עירוב' במקום שגרים מחללי שבת

שו"ע שפה, א: "צדוקי הרי הוא כישראל ומבטל רשות, אבל עירוב אינו מועיל כיוון שאינו מודה בעירוב". וכן כל מי שאינו מודה בעירוב, אינו מצטרף לעירוב (מ"ב ב).

בשו"ע (שפב, א) כתב, שכאשר גר גוי בחצר עם היהודים, אינו יכול להיות שותף בעירוב, ולכן, בנוסף לעירוב שהם מניחים שם עליהם לשכור ממנו את רשותו. אבל לא מועיל שיבטל להם רשותו, כיוון שגזרו חכמים (עירובין סב, א) לשכור דווקא, "שמא ילמוד ממעשיו של עכו"ם, הטריחוהו והפסידוהו חכמים לישראל הדר עמו, כדי שיקשה בעיניו ליתן שכר בכל שבת ושבת ויצא משם" (רש"י שם).

בשו"ע (שפה, ג) כתב: "ישראל מומר לעבודת אלילים או לחלל שבתות בפרהסיא, אפילו אינו מחללו אלא באיסור דרבנן, הרי הוא כעובד אלילים. ואם אינו מחלל אלא בצינעה, אפילו מחללו באיסור דאורייתא, הרי הוא כישראל ומבטל רשות". וביאר מ"ב שפה, ה, שדין המומר כעובד אלילים לעניין שאינו יכול לבטל רשות, אלא יש לשכור ממנו את רשותו.

כתב טור (שצא, א): "צריכין לשכור מכל חצר וחצר של גוי, ואין מספיק במה שישכור משר העיר". וביאר שם ב"י באריכות, שדברי הטור רק במקום שאין בסמכות שר העיר להוציא את הדיירים מבתיהם, או לפחות להניח בבתיהם כלים בשעת מלחמה. אבל אם שר העיר רשאי להניח בבתיהם כלים בשעת מלחמה שלא מדעתם, השכירות ממנו מועילה. וכ"כ בשו"ע (שצא, א).

ולגבי מקום שאין בסמכות שר העיר להשתמש בבתים אפילו בשעת מלחמה, הביא ב"י שם את דברי הריב"ש (תכז) שאפשר לשכור ממנו את הרשות שיש לגויים בשטח הציבורי, ואמנם שכירות זו אינה מתירה להוציא מבתי הגויים ולהכניס אליהם, אבל מתירה להוציא מבתי היהודים ולהכניס אליהם. וכ"כ רמ"א (שצא, א). וזה על פי הדין שמי שביטל לציבור את רשות חצרו ולא את רשות ביתו, בתי שאר האנשים מותרים עם החצר וביתו אסור (שו"ע שפ, א). וכיוון שיש חשש שאולי אין בסמכותו של שר העיר להשתמש בבתי התושבים אלא רק בשטחים הציבוריים, סיים הריב"ש: "ומכל מקום טוב לכם להישמר שלא להכניס ולהוציא לבתי הגוים, רק מבתי היהודים זה לזה דרך המבוי".

כתב חזו"א (או"ח פז, יג): "ואנו ששוכרין מן השר או מאריסו שכירו ולקיטו, אע"ג דיש בעיר מחללי שבת בפרהסיא ומחללי בצינעא, ובלתי מאמינים – משום דלמחללי שבת בפרהסיא מהני שכירות רעועה וכמש"כ לעיל סי' י"ח. ולמחללי שבת בצינעא לתיאבון מהני עירוב. ולבלתי מאמינים אף אם אינם מחללי שבת בפרהסיא מ"מ דינן כמומר ומהני שכירות, דלדידן ליכא מחזיקים בקצת המצוות, והמכחישים אין להם חלק כלל באמונה, ודינם כעובדי כו"מ".