ב,א – טעם היתר מלאכת דבר האבד
כדי להסיר דאגה מן הלב, ויוכלו לשמוח, שהחושש מהפסד נעשה טרוד ומתקשה לשמוח (ריטב"א מו"ק יג, א; הגה"מ יו"ט ו, מ, בשם ראבי"ה). בנוסף לכך, עיקר מגמת איסור מלאכה כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה בשמחה, והדואג מן ההפסד מתקשה להתרכז בלימוד (מהרי"ל הל' חול המועד). ועוד שהתורה חסה על ממונם של ישראל (המנהיג הל' חול המועד).
ב,ב – ההגדרה של דבר האבד תלויה בדעת בני אדם
ומהו דבר האבד? "כל שבני אדם חושבין אותו להפסד וטורחין בו משום כך" (לשון הרמב"ן סוף פסקי דיני מלאכת יו"ט וחוה"מ, והובא בשש"כ סז, א). וכתבתי שיש לבחון זאת לפי דבר שאדם טורח עליו ביום חופשתו. כלומר, יש לראות את ימי חול המועד כימים של חופש משפחתי, וכמו שאדם אינו רוצה להפסיק את חופשתו לדבר שאינו חשוב, כך אין לבטל את חוה"מ עבור כל הפסד.
כיוצא בזה מצאתי שכתב ידידי הרב עזריאל אריאל ב'מועדי ארץ' ב, 3: "יש לומר שנזק שאדם אינו מתחשב בו כאשר הוא צריך לוותר על מסיבה משפחתית, טיול וכדומה – אינו נחשב דבר האבד".
ב,ג – מקור החלוקה בין הפסד למניעת רווח
כתבו הראשונים שרק הפסד מהקרן נקרא דבר האבד, ולא מניעת רווח, וכ"כ תוס' (י, ב, 'ובדבר'); רא"ש (א, כג); רמב"ן (תורת האדם, ענין האבילות); ריטב"א (י, ב, 'ובדבר'); סמ"ג (לאוין עה); סמ"ק (קצה); ועוד. וכ"כ שו"ע תקלז, א: "דבר האבד, מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי. לפיכך בית השלחין שהתחיל להשקותה קודם המועד, מותר להשקותה, שכיוון שהתחיל להשקותה קודם לכן אם לא ישקנה עכשיו תפסד; אבל שדה הבעל שאין משקין אותה אלא להשביחה יותר, אסור להשקותה". ובתקלט, ד: "אם יש לו סחורה שאם לא ימכרנה עתה יפסיד מהקרן, מותר למכרה; אבל אם לא יפסיד מהקרן, לא".
וכן מצינו בעוד דינים: כתב שו"ע תקלט, ו: "מציאה, אסור לטרוח ולחפש עליה; כגון נהר שהציף דגים על שפתו, אסור לאספם כדי לכבשם, אלא א"כ יהיו ראויים לאכול מהם במועד". והטעם משום שנחשב רווח בעלמא ולא הפסד (מ"ב כד). וכן בשו"ע תקלג, ג: "פירות שנתבשלו קצת ונאכלין ע"י הדחק, מותר ללקטן כדי לאכלן… אבל אסור ללקטן תחילה כדי לכבשם".
ב,ד – הכל תלוי בגודל ההפסד וגודל הטרחה
לגבי גודל ההפסד, כתב רמב"ם (הל' יו"ט ז, ב): "כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד יהיה שם הפסד הרבה עושין אותה". משמע שרק הפסד מרובה נחשב דבר האבד. מאידך, כתב באורחות חיים (הל' חוה"מ ד): "וכל דבר האבד, אפילו דבר שהפסדו מועט, מותר".
ולכאורה יש סתירה בין גמרות גם בנוגע לשאלה, עד כמה מותר לטרוח עבור מלאכת דבר האבד. מחד, אסור להשקות את בית השלחין ממי הקילון מפני שזו טרחה יתירה, ואפילו ערוגה אחת חציה גבוהה וחציה נמוכה, אין דולים ממקום הנמוך להשקות את המקום הגבוה (מו"ק ב, א; ד, א; שו"ע תקלז, ב). מאידך, מותר למי שהפך את זיתיו או שהיה יינו בבור, לטעון את כל הקורות או לעשות יין אף שיש בזה טרחה יתירה (מו"ק יא, ב; שו"ע תקלח, א). וכן מותר לצורך זה לזפת חביות וכדים אף שיש בזה טרחה יתירה (מו"ק יב, א; שו"ע תקלח, א). ומותר לבנות כותל חצר אף שיש בזה טרחה גדולה כדי למנוע גניבות (מו"ק ז, א; שו"ע תקמ, א).
אלא שהכל תלוי בגודל ההפסד וגודל הטרחה כפי שמתרץ הראב"ד (נימוקי יוסף א, ב, מדפי הרי"ף): "ותירץ ז"ל, דכל עניין זה נמסר לחכמים והם ראו שלא כל הפנים שווים, אלא לפי אבידתו התירו את טרחו, וכך שיערו טורח מי קילון אינו ראוי לפסידת בית השלחין, וכן לא שווה פסידא דערוגה לטירחא דהדלאה דכיוון דערוגה שבצדה שותה תו לא הויא פסידא לאידך וטירחא יותר מפסידא, משא"כ בחצדא דשערי דחצדו ליה לרב הונא בחולא דמועדא דעדיף פסידיה מטרחיה, וכן שיערו זפיתת חבית להיות כנגד הפסד יינה ומותר".
וכ"כ רמב"ן (פסקי דיני יו"ט וחוה"מ): "בדבר האבד, יפה כיוון הראב"ד ז"ל שאמר דשיערו בו טורח כנגד הפסד והפסד כנגד טורח, זהו זופתין חביתא ואין זופתין כוזא, ומה שהביא הרב ז"ל מהן". וכ"כ בספר החינוך שכג; ובהגהות הרמ"ך על רמב"ם ז, ב (וכן כתב בדעת הרמב"ם). וכ"כ גר"א תקלז, א.
אמנם מצינו גם חילוקים אחרים, אבל כשמתבוננים בהם רואים שאף הם מסכימים לכלל העקרוני שהכל תלוי בגודל הטרחה וגודל ההפסד. בריטב"א יב, א, כתב שיש חילוק בין מחובר שבו פחות מקילים כי לא בטוח שיהיה הפסד, לעומת תלוש שההפסד בו יותר ודאי. וכ"כ הבית יוסף תקלח. בתוס' רי"ד יא, ב, תירץ שהתירו טרחה יתירה כאשר זו הדרך הרגילה למניעת ההפסד. אבל כאשר יש דרכים שונות, כמו השקאה שיש משקים על ידי מעיין ויש על ידי הדלאה, התירו רק את מה שבטרחה רגילה ולא בטרחה יתירה.
וכן מצינו בעוד דינים, כשההפסד מועט ומסופק, מותר למונעו על ידי מלאכת הדיוט או בשינוי, כפי שלמדנו במ"ב תקמ, ב, לעניין הקמת גדר שנפרצה. וכן למדנו שכדי למנוע הפסד רחוק של עכברים בשדות, התירו להניח מצודה בשינוי (שו"ע תקלז, יג; מ"ב לט. שש"כ סז, ב). אמנם כאשר ההפסד המועט הוא בטוח, אין צריך לשנות (מ"ב תקלח, ו), וכן במ"ב תקלז, נ, לגבי הפסד מקצת שדה שמותר לקוצרו. וכאשר מדובר בהפסד גדול מאד, התירו אף טרחה יתירה, וכפי שהותר במ"ב תקמד, ו, לבנות בית כנסת כשיש חשש שאם לא יבנוהו מיד יתבטל ההיתר לבנותו (עיין בפמ"ג תקמ, א"א ז).
ב,ה – מצבים שהתירו מלאכה לצורך הרווחה
ישנם מצבים שגם מניעת רווח נחשב דבר האבד, וכ"כ ריטב"א י, ב: "ואומרים בתוספות דדוקא שיפסיד מן הקרן ומשכר עמלו, אבל מפני שיפסיד מן הריוח אינו דבר האבד וכן נראה בירושלמי, ויש אומרים דכיון שכבר הוא ברשותו והגיע לו מקום הריוח דבר האבד הוא אם ההפסד כנגד הריוח".
ועוד כתב בריטב"א יח, ב: "וכולהו משום צורך דבר האבד, קדושי נשים כיון שהוא צריך לישא אשה ושמא יקדמנו אחר ברחמים דבר האבד הוא, ואף על גב דהרוחה אסירא ולקנות סחורה אסור, הכא כבתים ועבדים ובהמה שהתרנו (לעיל י"ג א') דמי, כי הוא צריך אשה לגופו ולתשמישו ושמא לא ימצא כמותה". הרי שלפי הריטב"א צורך חשוב, למרות שעדיין אינו ברשותו, נחשב כדבר האבד שמותר לעשות מלאכה עבורו. וכ"כ בתורת המועד יא, ז, שמניעת רווח שיש לו בו צורך חשוב מתיר מלאכה לכו"ע, עיין שם הערה קמא, ראיותיו. וכ"כ בשמירת המועד כהלכתו ה, יג, שבדברים הנחוצים מאד לאדם, נחשב דבר האבד גם כשאין הדבר תחת ידו, עיין שם ראיותיו בהערה 46.
וכן מבואר בשו"ע תקלט, ט: "מי שצריך לקנות יין בעת הבציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שמוצא עתה, דבר האבד הוא; ומותר לקנות ולתקן החביות ולזפתן". אפשר לבאר שהואיל והוא רגיל לקנות בכל שנה יין, הרי זה כהפסד דבר שברשותו. ויש אומרים שלמרות שאינו ברשותו, כיוון שהוא חשוב, התירו לו.
ב,ו – טרחה קטנה עבור רווח
בנוסף לכך, יש אומרים שהתירו טרחה קטנה עבור רווח, כ"כ שו"ע תקלז, ז: "מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את כל השדה; ואם היתה שדה לחה, מותר להשקות את כולה". ולרמב"ם (ח, ג), מדובר בשדה אילן לחה, שכיוון שהיא לחה אין בה טורח. וכן דייק בראשון לציון ו, ב, מהרמב"ם, שבדבר שיש בו טרחה מועטת מותר להרווחה. וכן בשעה"צ תקלז, כה, ציין שיסוד דברי שו"ע ברמב"ם, אולם כתב בשעה"צ בשם הגר"א, שלפי הראשונים שפרשו שדה לחה אחרת, אין לנו היתר לטרוח טרחה קטנה עבור רווח.
וכן מצינו עוד ראשונים שסוברים כרמב"ם, כ"כ רש"י כת"י (ב, א, 'מושכין'): "מושכין את המים – שתחת אילן זה לאילן אחר, אע"ג דהוי הרווחה, דהא ליכא טרחה ולא מידי". וכ"כ ר"י מלוניל ו, ב; ובשיטה לתלמיד הר"י מפריש שם; וכ"כ בהשלמה.
ב,ז – רווח שאינו מצוי
ירושלמי (מו"ק פ"ב ה"ג): "ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא הדא שיירתא שרי מיזבון מינה במועדא". וביאר הרא"ש (מו"ק א, כג): "משמע מהא ירושלמי, אם נזדמן במועד דבר שאינו מצוי מיקרי שפיר דבר האבד, כגון אם באו שיירות של סוחרים במועד והביאו הרבה סחורות ומוכרים בזול, ולא ימצאו אחר המועד, ואף השיירות קונין עתה הסחורות ביוקר, קונין מהן ומוכרין להם, דמניעת הריוח הוא הפסד, כיוון דדבר שאינו מצוי הוא". וכ"כ רי"ף (ו, א), רמב"ם (ז, כב), ומ"מ בשם הגאונים. וכ"כ שו"ע תקלט, ה.
אמנם ברמב"ן (פסקי דיני חוה"מ) צמצם את ההיתר וכתב: "ונראה לי שכל שאינו רוצה אלא להשתכר בהן אסור ליקח במועד, זהו ששנינו אין לוקחין בתים וכו' אלא לצורך המועד, אבל אם הוא צריך לעבדים ובהמות כסות וכלים לאחר המועד ודעתו ודאי ליקח אותן, ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירא, מותר לו ליקח מהן שהוא כהפסד גמור שלו ומיעוט כיסו אם אתה מונעו עכשיו ודבר האבד הוא לו, הרי הוא כמכירת פרקמטיא שהיא מזלת לאחר המועד דמותר. אבל להשתכר במקחו ודאי אסור… וראיתי רבים מן הראשונים שהתירו ויש להם פירוש אחר במקצת עניינים הללו ומה שנראה לי כתבתי".
והקשו על שו"ע היאך כתב בסימן תקלט, ה, שרווח שאינו מצוי נחשב דבר האבד, ואילו בסעיף ט, החמיר, וז"ל: "מי שצריך לקנות יין בעת הבציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שמוצא עתה, דבר האבד הוא ומותר לקנות ולתקן החביות ולזפתן, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, אבל יותר מכדי צורך שתייתו, לא יקנה". ולכאורה היה צריך להתיר גם יותר מכדי צורכו כדי להרוויח, כפי שהתיר בסעיף ה.
כמה תירוצים נאמרו בזה: בא"ר תקלט, טז, כתב שאכן הלכה כמבואר בסעיף ה', שכדי להרוויח מותר, וכדין שיירות. וזו כוונת הרמ"א בסעיף ט. אמנם בח"א (כלל קיב, ד) פירש שההיתר בשיירה הוא רק במקרה שלא יוכל להרוויח כלל לאחר המועד, אבל אם יוכל לקנות אח"כ ולהרוויח פחות, גם משיירה אסור לקנות. לב"ח (תקלט, סוף ג) היתר השיירה הוא להרוויח רווח גדול שאינו מצוי אח"כ, אבל עבור רווח רגיל אסור. ומעין זה כתב במאמ"ר תקלט, ה: "ואולי ס"ל דדווקא שיירות שהוא דבר הניכר שמוכרין בזול והוא דבר שאינו מצוי, משא"כ בדבר שאינו ניכר כ"כ". וכ"כ פמ"ג מ"ז ו, שדבר שאינו שכיח כשיירות מותר גם יותר מכדי צורך שתייתו.
בבאו"ה ('ואם') כתב למעשה, שאפשר לסמוך על הב"ח, לסחור עבור רווח מרובה שלא יהיה לאחר המועד, והמיקל כא"ר שגם עבור רווח רגיל מותר, אין מוחין בידו.
ב,ח – האם יש לחלק בין סחורה למלאכה לגבי רווח
במו"ק יא, א, מובא מעשה על נהר בדיתא שעשו לו דרך ליציאת המים, ונשתיירו בתוכו דגים רבים, ואביי לא התיר לצוד ולכבוש את הדגים אא"כ עושה לצורך אכילה במועד. והקשה הראב"ד (מובא ברא"ש א, כח) למה לא התירו לצוד ולכבוש את הדגים עבור רווח במועד, כפי שהתירו ללכת לשיירה?
ותירץ הראב"ד ב' תירוצים: א) רק דגים בנהר שהם מציאה נחשבים רווח גמור, אבל לגבי פרנסתו הקבועה, כמו בשיירה, גם מניעת רווח יכול להיחשב הפסד. ב) רק בפעולה שאין בה מלאכה או טרחה הותר רווח. ובנימוקי יוסף (מו"ק סוף פרק ראשון) הביא רק את תירוצו השני של הראב"ד. וכ"כ מאירי י, ב.
הרמב"ן (תורת האדם, ענין האבילות) חלק על תירוצו השני של הראב"ד: "עשה הרב ז"ל טורח גדול בזריקת מלח על דג אחד ולא עשה טורח לשקול מאה ככרות של ברזל מן השיירה ולהביאו מן השוק על כתפו לבית, וליקח עבד מן השיירה הזו ולכתוב עליו שטר, דבין בכתב בין בעל פה לוקחין ממנה. ועוד אין במועד חילוק בין מלאכה שחייבין עליה בשבת למלאכת פטור, שעשאוהו כחול להתיר בו מלאכה גמורה בדבר האבד".
וגם הראב"ד מסכים שטורח גדול של מסחר נחשב כמו מלאכה גמורה, אלא שרצה לחלק במקרה של טורח בינוני עבור רווח בינוני בין מלאכה למסחר. אבל עבור רווח גדול היה מתיר גם מלאכה, וכפי שכתב בתירוצו הראשון, שאין הכרח לומר שהוא חולק על התירוץ השני. והרמב"ן סבר, שאין לחלק כלל בין מלאכה למסחר, אלא הכל תלוי במידת הטורח בלבד.
קשה להבין את הכללים בדין זה מדברי האחרונים, שאף שוודאי היו ברורים להם ההלכות בשאלות שעמדו לפניהם, לא כתבו בזה כללים ברורים.
לכאורה בשו"ע תקלג, ג, התיר מלאכה לצורך רווח, וכפי שביאר רע"א בדבריו. וז"ל השו"ע: "פירות שנתבשלו קצת ונאכלין ע"י הדחק, מותר ללקטן כדי לאכלן… אבל אסור ללקטם תחלה כדי לכבשם; ואם הוא דבר שאינו נמצא אחר המועד, מותר לקנותו ולכבשו". והפמ"ג א"א ו' ביאר שלדעת המ"א ו, ההיתר של השו"ע הוא רק במסחר וכבישה שאינם מלאכה. לעומת זאת בדעת תורה ה, ביאר שהמ"א התיר גם מלאכה לאחר הקנייה (וכ"כ חיי אדם קיב, ד). ורע"א עצמו סובר, שהלכה כתירוצו השני של הראב"ד שיש לחלק בין מלאכה למסחר, והגר"א כתב כתירוצו הראשון של הראב"ד, שאין חילוק בין מלאכה למסחר. וכיוצא בזה כתב החזו"א קלה, 'רא"ש', שהראב"ד לא רצה לחלק בין מסחר למלאכה, אלא בין מלאכה שיש בה טרחה גדולה כמו צידת וכבישת דגים, שאז רווח אסור, לבין מלאכה שאין בה עמל וטורח שמותרת עבור רווח.
ומשמע משאר הראשונים שאין חילוק בין מלאכה למסחר, שכן כתבו כמה כללים, מהו דבר האבד, ולא הזכירו חלוקה בין מסחר למלאכה. יתר על כן, החלוקה שבין הפסד למניעת רווח נאמרה לגבי מסחר.
ב,ט – האם מותר לעבוד עבור רווח גדול מאד
כתב בתפארת ישראל (הקדמה לסדר מועד, כללי השמחות), שמותר לעבוד למען רווח גדול מאד: "אמנם נ"ל דעבורי רווחא גדול מאד ודאי מקרי דבר האבד, וכן מסתבר שלא יהיה הפסד פרוטה מהקרן עדיף מהפסד רווח של ק' מנה, והרי בשמחה מבזבז פרוטה להרוויח ק'. וחילי דהרי שרינן להלוות ברבית לעובד כוכבים בשרגיל אצלו ויש לחוש שיתרגל לקנות אצל אחרים (ש"פ ס"ז). ונ"ל דה"ה בקונים שרי כה"ג, בשיש חשש זה ג"כ מטעם שכתבנו מדהוה עבורי רווחא גדול, ומה"ט שרינן נמי התם לקנות סחורה, בשמצויין עתה מוכרים בזול ולא אח"כ".
אמנם בשדי חמד (מערכת הה"א, ב) העיר עליו מהריטב"א קידושין לא, ב, שכתב: "ואף על גב דאייתינן לעיל (ל"א א') ראייה מעובדא דדמה בן נתינה שהפסיד בשביל כבוד אביו ששים רבוא שכר, תירצו בתוספות דהתם דלא הפסיד משלו אלא העברת ריוח בעלמא לא חשוב דבר האבד ולא חסרון כיס, וכדחזינן נמי לענין מלאכת חול המועד (מו"ק י' ב') דהעברת ריוח לא חשיב דבר האבד ואסור למכור פרקמטיא בחולו של מועד אף על פי שלא ישתכר במכירתה לאחר המועד כמו שמשתכר עכשיו דלאו דבר האבד הוא, הכא נמי לא חשיב דבר האבד אלא בביטול מלאכתו". הרי לנו שאפילו רווח של ששים ריבוא אינו נחשב הפסד אלא רווח.
ונראה לחלק, שאם זו מכלל עבודתו הקבועה, ועסקיו נסמכים על כך שמעת לעת תזדמן לפניו עבודה כזו, למרות שגם בלא זאת עסקיו רווחיים, אם מדובר במקרה חד פעמי, שקורה אחד לכמה חגים, הרי זה גם נחשב כהפסד ולא מניעת רווח. אמנם אם מדובר בהזדמנות שכיחה, הרי זה מניעת רווח ולא הפסד.
ב,י – אובדן הכנסה
כתב שש"כ סז, יא, שההיתר לעשות מלאכה עבור דבר האבד בחול המועד אינו רק אם גוף הדבר יאבד, אלא אף אם מסביב לדבר יצא הפסד, כגון אם אדם עלול להפסיד את מקום עבודתו, מותר לו להמשיך לעבוד.
בתורת המועד יא, ט, דן בדבר מב' פנים: האם יש להתיר מלאכה לדבר האבד, כשלא ניכר שזה לצורך דבר האבד. ועוד האם הפסד עבודה נחשב הפסד או מניעת רווח. והביא ראיה להתיר מפועל שאין לו מה יאכל שכתבו הראב"ד ונימוקי יוסף בטעם ההיתר, שזה דבר האבד, כי זה אבידת גופו, וזה למרות שלא ניכר מהמלאכה עצמה שהוא פועל שאין לו מה לאכול. ויש להוסיף על דבריו שאם טעם היתר מלאכת דבר האבד משום שלא יוכל לשמוח או ללמוד במועד, ההיתר כאן ברור.
ב,יא – הפסד עונה חקלאית
כתב הרב אבינר בשם הרב בן ציון פריימן שמותר (מועדי ארץ עמ' 85, הערות 18-19). והרב עזריאל אריאל (מועדי ארץ נספח י, עמ' 180) הרחיב בסוגיה זו, והביא מדברי הרמב"ן (מלחמות על רי"ף מו"ק א, ב), שכתב על ברייתא מו"ק יא, ב: "רבי יהודה אומר: אף זורעין לו שדה ניר, ושדה העומדת לפשתן. אמרו לו: אם לא תזרע בבכיר – תזרע באפל, אם לא תזרע פשתן – תזרע ממין אחר". והברייתא עסקה בדיני אבל, שהם שווים לדיני חוה"מ, והסיק הרמב"ן שמותר לזרוע כדי להציל עונה. ואמנם הטור וב"י (יו"ד שפ) החמירו כדברי חכמים. אולם כתב הרמב"ן, שחכמים אסרו, מפני שסברו שאפשר לזרוע גם אח"כ בלא להפסיד את העונה. ומהר"ם שיק יו"ד שעו, התיר לחרוש בחול המועד כדי שלא להפסיד עונה חקלאית, רק על ידי מכירה גמורה של הקרקע לגוי. ומרן הרב באורח משפט קלו, התיר לחרוש על ידי גוי בלא למכור את הקרקע. והסיק הרב עזריאל, שאם כבר השקיעו בשדה השקעות כספיות שתרדנה לטמיון אם לא יחרשו או יזרעו, מותר לחרוש ולזרוע על ידי יהודים. ואם לא הושקעו בשדה השקעות כספיות, מותר לבצע על ידי גוי בלבד.
ולענ"ד נראה שאם ברור שיהיה הפסד משמעותי, כזה שאדם היה עוזב את חופשתו עם משפחתו ובא לעבוד, אזי גם בלא שהשקיעו בשדה השקעה כספית, אם אין אפשרות לשכור גוי, מותר לחרוש ולזרוע על ידי יהודי, מפני שזהו ממש דבר האבד. ואמנם מרן הרב באורח משפט קלו, התיר לחרוש על ידי גוי. אולם נראה שזה מפני שהיו רגילים לשכור גויים לעבודות שונות. אבל אם לא היה שם גוי, היה מתיר משום דבר האבד גם על ידי יהודי. ואמנם בתשובה שלפני כן כתב בפשטות שחרישה אינה צורך דבר האבד. אולם מנגד כתב בתשובה קלו, שיתכן שמדובר בדבר האבד, הרי שכוונתו שבדרך כלל חרישה אינה צורך דבר האבד. ולכן כאשר אין אפשרות לבצע את העבודה על ידי גוי, אף הרב היה מתיר לעשותה על ידי יהודי. וכל זה כמובן בתנאי שלא כיוון מלאכתו למועד.
ב,יב – היתר השקיה לימינו
מבואר במו"ק ב, א, ושו"ע תקלז, א, שרק כדי למנוע הפסד מותר, והכוונה בבית שלחין שהתחיל להשקותה לפני המועד, אבל אם לא השקה קודם, אסור, כי לא תיפסד אלא לכל היותר לא תושבח. וצ"ע כיום משני צדדים: א) האם כיום שהגידולים נעשים באופן מדעי, ואם משקים כפי ההוראות כמות הפירות שני טון, ואם לא ישקו כראוי יהיו טון ושמונה מאות ק"ג, האם זה נחשב הפסד? ב) היום שההשקייה אוטומאטית, אולי זו טרחה מועטת כל כך שאפשר להקל. אמנם על זה כתב בשש"כ סז, יז, שאסור, ובהערה סח, נשאר בצ"ע כי הוא טרחה מועטת, שהקילו בזה. וראיתי לרב אבינר שכתב (מועדי ארץ עמ' 85 הערה 21), שהיה מקום לומר שאם חסרון ההשקיה יגרום להפחתת כמות היבול, למרות שעדיין ירוויח מהעונה, נחשב כדבר האבד ומותר להשקות. וסיים שהרא"ד אויערבאך לא הסכים לזה.
ולענ"ד יש להקל בזה, משני הטעמים. לגבי זה שהוא טרחה מועטת, כבר כתבתי לעיל יא, ב, ג, שהעיקר הוא כסוברים שמלאכה שאין בה טורח או צד מקצועי – מותרת בחול המועד, קל וחומר כאן. וגם בדבר שטרחתו מרובה יותר יש מקום להקל, הואיל ואין מדובר ברווח נוסף, אלא כך השדה צריכה לתת מצד טבעה, ואם לא ישקה יפסיד. ועיין לעיל ב, ה, שיש אומרים שבדבר שאדם רגיל להתפרנס בו, אף שעדיין אינו בידו, יש מקום להקל מדין דבר האבד. ולסוברים כך, הוא הדין כאן. (וכ"כ בשמירת המועד כהלכתו ז, 5, שעל פי הרמב"ם בדין שדה מטוננת, מותר, כי אין טרחה בהפעלת הממטרות. וכ"כ בתורת המועד יא, יא שלפי הרמב"ם ודעימיה יהיה מותר. מאידך במועדי ה' לרב שבתאי לוי ב, 16, אסר).
ב,יג – פעולות שבלעדיהן העסק יאבד את רווחיותו וישא הפסדים
כתב הרב עזריאל אריאל (מועדי ארץ, עמ' 20 הערה 12), שלדעת הרב נויבירט אין זה דבר האבד, כי גוף הנכס אינו מאבד מערכו. ואילו לרב אליהו חוסר אפשרות להחזיר את ההשקעה נחשב דבר האבד, אבל מסתבר שלדעתו אובדן הרווח אינו דבר האבד כל זמן שמכסים את ההשקעות. ואילו הרב אבינר כתב בשם רא"ד אויערבאך, שאובדן הכדאיות הכלכלית כבר נחשב כדבר האבד. וסיכם למעשה, שבשעת הדחק אפשר להתיר. ועוד הוסיף ספק, שיש מוכרים את השדה 'דמאן', היינו על כל פוטנציאל גידולי העונה, ואם לא יבצע את הפעולות הללו, שוויה ירד, והשאלה האם זה נחשב 'דבר האבד' או רק מניעת רווח. ולענ"ד אובדן הכדאיות הכלכלית נחשב 'דבר האבד'.
אמנם לכאורה הדבר שנוי במחלוקת, כפי שמצינו שנחלקו לגבי חנויות שמשלמות שכר דירה גבוה, ועסקים (כבית דפוס) שמשלמים שכר חודשי קבוע לעובדים, שיש מתירים שיעבדו בחול המועד (שו"ת דברי מלכיאל ב, ק, ושו"ת מהרש"ג ב, עח; וכ"כ ערוה"ש לענין אבלות יו"ד שפ, ו). ויש אוסרים (ברכי יוסף בשם מהר"מ פרובינציאל; שו"ת זרע אמת ג, נו; וכן מובא מברכ"י בשדי חמד; וכה"ח ג). וכתבתי (ה, א) שיש להחמיר.
אלא שהחילוק הוא ברור, כאשר נוצר צורך ייחודי לעבוד בחול המועד, כגון שאז עונת הזריעה, מותר. אבל כאשר מדובר בהפסד רגיל הנגרם עקב השבתת העסק למשך מספר ימים, כאשר המצב הוא שאם לא יעבדו בחול המועד העסק לא יהיה רווחי, ואין מדובר באירוע חד פעמי שנוגע לחול המועד הזה, אלא כך הוא מצב העסק, במקרה כזה אסור לעבוד במועד, ויש להחליף עבודה. מפני שעל כך נצטווינו לשבות, כפי שנצטווינו לשבות בשבתות וימים טובים. אבל אם אירע צורך מיוחד לעבוד בחול המועד הזה כדי להציל את רווחיות העסק, כמו לזרוע או לקטוף בחול המועד, או לייצר עוד מוצרים כדי להיחלץ ממשבר כלכלי, אזי מותר לעבוד.
ונלענ"ד שאם כל עסקי היהודים בקשיים, כפי שהיה לפני מאה שנה במזרח אירופה, אפשר להתיר לעבוד, וכפי שכתב מהרש"ג ח"ב צד, ב, הובא בספר בהערה 1. אבל אז ההיתר משום שהמצב הדחוק הכללי גורם שרבים יחשבו כפועל שאין לו מה לאכול. וכיוון שכך, כבר יש להתיר לכולם לעבוד, כי כשהמצב הכללי רע מאד, נוצר היתר כללי לעבוד כדין פועל שאין לו מה לאכול.
עוד יש להוסיף, שכיום בדרך כלל משקיעים סכומים רבים בקניית השדה והציוד, ואם לא יעבדו עונה, ימצאו מפסידים את ההשקעה. וגם אם אינו חייב על מה שהשקיע דבר, מכל מקום הכסף המושקע בשדה היה יכול להניב פירות בחסכון פשוט, ולכן אפשר להחשיב אובדן רווח של עונה כהפסד.