תקנו חכמים לגברים להתפלל במניין ובבית הכנסת. ואמרו חכמים, שהשכינה שורה במקום שיש עשרה מישראל שעוסקים בדברים שבקדושה, שנאמר (תהלים פב, א): "אֱלוֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ-ל", ועשרה מישראל הם עדה. ואמנם גם כאשר אחד מישראל מתפלל או לומד השכינה שורה עימו, אלא שיש בזה מדרגות, והמדרגה הגבוהה היא כאשר עשרה מישראל עוסקים בדבר שבקדושה, שאז הקדושה מתגלה יותר בעולם (ע' ברכות ו, א). ועל פי זה תקנו חכמים, שכל הדברים שבקדושה יאמרו במניין של עשרה. בין הדברים שבקדושה הם: חזרת הש"ץ, ברכת כהנים, ברכו, קדיש וקריאת התורה (מגילה כג, ב).
עוד אמרו חכמים על המתפלל במניין שתפילתו נשמעת. ואפילו אם לא כיוון כל כך בתפילתו, כיוון שהתפלל בציבור, תפילתו נשמעת (ע' ברכות ח, א).
נמצא אם כן שיש שתי מעלות במניין: האחת, שהשכינה שורה עימו, ובזכות כך התפילה מתקבלת; השנייה, במניין אפשר לומר את כל אותם דברים שבקדושה שתקנו חכמים לומר במניין (פ"ה תפילה ב, א-ג).
וכיוון שעל ידי המניין השכינה שורה, ראוי לכל אדם להשתדל להיות מהעשרה הראשונים, שעל ידם השכינה שורה.
וכשהמניין בבית הכנסת מעלתו כפולה, שהוא במקום שיוחד לדברים שבקדושה (ע' ברכות ו, א; ח, א). בית הכנסת נקרא 'מקדש מעט', שקדושתו מעין קדושת המקדש, שנאמר (יחזקאל יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א).
נמצא אפוא, שתפילת הציבור בבית הכנסת, היא תחליף מסוים לעבודת בית המקדש. שבמקום שיש עשרה מישראל השכינה שורה, וקדושת בית הכנסת מעין קדושת המקדש, ותפילות הציבור נתקנו כנגד קרבנות הציבור.
אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בו – נקרא שכן רע. ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו. והמקדימים לבוא לבית הכנסת לתפילת שחרית ומאחרים לצאת מתפילת ערבית, זוכים לאריכות ימים (ברכות ח, א; שו"ע צ, יא).
