המתפללת צריכה לכוף מעט את ראשה, שיהיו עיניה למטה דרך ענווה, ותחשוב כאילו היא עומדת בבית המקדש, ותכוון ליבה למעלה לשמים (יבמות קה, ב; שו"ע צה, ב).
שבחו המקובלים את המתפללת בעיניים עצומות. אמנם גם מי שמסתכלת בסידור נוהגת לכתחילה. ורבים מהאחרונים המליצו להתפלל מתוך הסידור, שעל ידי כך, בדרך כלל, קל יותר לכוון (מ"ב צה, ה; כה"ח ט-י; וע' באו"ה בדברי המאמ"ר).
לגבי הידיים, לפי הרמב"ם (הל' תפילה ה, ד), טוב שתניח ידיה על ליבה כשהן כפותות, יד ימין על יד שמאל, וכך תעמוד כעבד לפני רבו, באימה וביראה. וכך כתב ה'שולחן-ערוך' (צה, ג), וכן מבואר בכוונות האר"י (כה"ח צה, יב). ורבים סוברים, שהכל תלוי במנהג המקום, ובמקומו של הרמב"ם אכן נהגו לעמוד לפני מלכים ושרים כפי שכתב, אבל במקומות אחרים נהגו אחרת. למשל, בארצות אדום נהגו לעמוד בידיים שלובות, ובארץ ישמעאל היו עומדים כשידיהם אחרי גבם, לרמוז כאילו אין להם ידיים בלא רשותו של מי שעומדים לפניו (מהר"י אבוהב הובא בב"י, מ"ב צה, ו). לפי זה בימינו, בנוסף לדרך שכתב הרמב"ם, אפשר גם לעמוד כשהידיים צמודות לגוף, או כשהן אוחזות בסידור, או מונחות על השולחן, שגם עמידה זו נחשבת מכובדת. אבל אין לעמוד כשהידיים בכיסים, או על המותניים, שאין ראוי לעמוד כך לפני אנשים מכובדים.
רבים נוהגים להתנענע בתפילה, וכתב הרמ"א (או"ח מח, מ"ב צה, ז), שכך ראוי לנהוג לכתחילה, כדי לבטא את ההתרגשות והרעדה שצריכה לאחוז במתפלל, וכדי לשתף את כל הגוף בעבודת התפילה, כדברי הפסוק (תהלים לה, י): "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ה' מִי כָמוֹךָ". לעומת זאת, השל"ה כתב, שאין להתנדנד בתפילה, ולהיפך, דווקא העמידה בלא תנועה מגבירה את הכוונה. ועוד, שאין דרך כבוד לעמוד ולהתנועע, ואם יבוא אדם לפני מלך בשר ודם ויתחיל להתנדנד בכל גופו, הרי המלך יגרשנו מיד מעל פניו, ואם כן ודאי שאין לנהוג כך בתפילה. ומה שאמרו שטוב להתנועע, הוא דווקא בעת שלומדים תורה או בעת שאומרים שירות ותשבחות, אבל בתפילת עמידה שבה אנו עומדים לפני המלך, והיא עמוקה ופנימית, אין ראוי להתנועע כלל, רק שפתיה נעות (של"ה מסכת תמיד נר מצווה). וכיוון שלכל מנהג יש על מה לסמוך, תנהג כל אחת כפי שמועיל יותר לכוונתה (מ"א, מ"ב מח, ה; וע' כה"ח מח, ז-ט).
