חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ה – חשיבות השליחות

אמנם ברור שיש לאדם אחריות לתיקונו של עולם. וכן נצטוונו (ויקרא יט, יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". ושורש מצווה זו נובע מהמצווה שבפסוק הבא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". וכשם שיש מצווה לתת צדקה לעני, כך מצווה להשפיע תורה ומוסר לעניים בדעת. ולכן מצווה גדולה לצאת לשליחות חינוכית גם במקומות רחוקים מתורה.

וכן אמרו חכמים (סנהדרין יט, ב): "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". ועוד אמרו על מי שמקרב רחוקים לתורה, ש"זוכה ויושב בישיבה של מעלה", ועל כן היה רבי יהודה הנשיא מחזר אחר קירובם של בנים שהתרחקו מדרך התורה (ב"מ פה, א).

וכאשר אדם עוסק בשליחות להפיץ את אורה של האמונה והתורה, אין הוא צריך לחשוש כל כך מהנזק הרוחני שעלול להיגרם לו עקב פגישתו עם אנשים רחוקים ורעים.

וכן למדנו מאברהם אבינו, שהאיר את העולם והיה ראש למפיצי האמונה, המוסר והתורה בעולם, וכל ימיו טרח לקרב רחוקים. ואפילו את מי שהיו נראים כעובדי עבודה זרה של האבק שברגליהם, השתדל לקרב לתורה ומצוות, ושחט למענם בן בקר רך וטוב (רש"י בראשית יח, ד-ה).

והוא לא היה צריך לחשוש שמא ישפיעו עליו לרעה, מפני שהוא אירח אותם כדי לקרבם לאמונה ותורה. אברהם אבינו לא ניסה להשתלב בסביבתו, אלא עמד על יחודו, ובאהבה רבה התאמץ להשפיע עליהם. ולכן, למרות שחשב שהם עובדי עבודה זרה, ואסור לתת מתנה לרשעים עובדי עבודה זרה (ע"ז כ, א), מותר היה לו לארח אותם. וחשוב להבין, כי באמת ראוי למאמין לאהוב את כל הברואים, אלא שלא ניתן להגיב בשוויון נפש כלפי רוע, ועל כן יש צורך להתרחק מהם כדי להביע מחאה כנגד הרשעות. אולם כאשר יש אפשרות לקרבם, חוזרת האהבה הבסיסית להתגלות, וכפי שאברהם אבינו ארח אותם באהבה רבה.[1]


[1]. אולם לוט, שהיה בן משפחתו היה עמו ביחסים רגילים, ולמרות שגם עליו ניסה תמיד להשפיע, מכל מקום, היחסים החברתיים הרגילים השפיעו במידה מסוימת לרעה, ועל כן כל זמן שהיה עמו פירש ממנו הדיבור האלוקי.

ויש לבאר לפי זה שכאשר ביקש אברהם אבינו רחמים על אנשי סדום, היה זה מפני שסבר שיש סיכוי שסדום תחזור בתשובה, והצדיקים שבקרבה יתגברו וישפיעו על הרשעים ויתקנום. והסכים לזה הקב"ה, שנאמר (בראשית יח, כו): "ויאמר ה': אם אמצא בסדום חמישים צדיקים בתוך העיר, ונשאתי לכל המקום בעבורם". ופירש הרב אבן עזרא: "וטעם בתוך העיר – שהם יראים את ה' בפרהסיא", שאז יש סיכוי שיתגברו על הרשעה. אבל אם הם חיים את חייהם הפרטיים הצדיקיים בתוך ביתם, אין סיכוי שיתקנו את הציבור. ולהפך, בישיבתם עם הרשעים בלא מחאה אף מחזקים את ידם, שהרשעים אומרים לעצמם, הנה צדיק זה יושב בקרבנו ואינו אומר דבר, משמע מעשינו מקובלים (עיין בפניני הלכה "העם והארץ" ז, ד).

ככלל, יחסו של אברהם אבינו לגויים כיחסנו לישראל, שעד מתן תורה לא ירדה שנאה וחורבה לאומות העולם על שלא קבלו את התורה (שבת פט), ולא הועמדה מחיצה בין ישראל לאומות. ואע"פ כן גם אנחנו צריכים להשתדל לקרב את כל בני אומות העולם לעבודת ה'. (וכפי שלמדנו מדין השבת אבדה, שאסור להשיב אבדה לגוי, אבל אם משיב כדי לקדש את ה' – הרי זו מצווה ומעשהו משובח, כמבואר בירושלמי ב"מ ב, ה; שו"ע חו"מ רסו, א).

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן