היסוד האמוני החשוב ביותר באסלאם, שהאדם צריך להיכנע לריבונותו המוחלטת של אללה. שלא כמו תורת ישראל, שיחד עם התביעה לענווה כלפי ה' גם מעודדת את האדם, שנברא בצלם אלוהים, להכיר בגדולתו ובאחריות שהטיל עליו ה', לפתח את כישרונותיו כדי לשכלל את העולם ולקדמו. באסלאם האדם צריך לקבל את העולם כפי שהוא, כי כך רצה אללה, וממילא כך הוא מצבו המושלם ואין שום צורך לתקנו או לשנותו. וכל הבעיות שישנן לאדם בעולם נובעות מכך שהוא מתגאה ונגרר אחר יצריו, גונב ונואף, רוצח ומשקר, ואינו נכנע לאללה. אם יילחם בגבורה ביצריו וירסן אותם כדי שלא יחטא, כל הטוב והשפע שבעולם הזה ובעולם הבא יהיה מונח לפניו. כיוון שכעיקרון העולם הזה מושלם, גן עדן שבעולם הבא אינו שונה במהותו מהעולם הזה, אלא שבעולם הבא הכל בשפע רב יותר, ואחר שהמאמין נכנע לאללה בעולם הזה, שכרו שיהנה בעולם הבא מכל הטוב שבעולם. גם דברים שהדת אסרה עליו בעולם הזה, כדי להכניע את יצרו, יינתנו לו בשפע בעולם הבא, כדוגמת אלכוהול ונשים לרוב. (יש פרשנים מוסלמים שמפרשים את ביטויי השפע הגשמי שבגן עדן באופן מופשט).
גם בתפילה, שהיא מהמצוות היסודיות שבאסלאם, העיקר הוא הכניעה והשבח לאללה. בישראל עיקר התפילה היא 'תפילת עמידה', כי המתפלל צריך לעמוד לפני ה' במלוא קומתו, ולבקש מה' שיעזור לו להיות שותף בהבאת ברכת ה' לעולם. לשם כך הוא מבקש מה' חכמה, רפואה, ברכה כלכלית, בניין ירושלים וגאולת ישראל. לעומת זאת, בנוסח התפילה המוסלמית אין בקשות, אלא חזרה על נוסח קצר של הצהרת אמונים לאללה וקבלת שלטונו. והעיקר בה הכניעה לאללה שמתבטאת בכריעות חוזרות, כאשר הפנים הצמודות לקרקע מבטאות את נכונותו של המאמין לבטל את אישיותו הייחודית בפני אללה.
בכך האמונה המוסלמית מבטלת את הייחודיות והאוטונומיה שיש לכל נברא, ומשאירה לכוח הבחירה של האדם תפקיד אחד: לקבל את שלטונו של אללה ולהיכנע לו. כניעה זו לפני הכל-יכול, מעניקה למוסלמי גבורה עצומה במלחמתו ביצרו ובמלחמתו בכופרים. כך כבשו המוסלמים ארצות רבות וגדולות.
