ארכיון הקטגוריה: א – מעלת העם והארץ

אמרו חכמים: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה" (תוספתא ע"ז ד, ג; ספרי ראה נג). ובתורה נאמר (דברים יא, יב): "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". ואמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה". עוד אמרו (שם): "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה".

יש להבין, מדוע הארץ הגשמית תופסת מקום חשוב כל כך בתורה, מה חשיבותה הגדולה לחיי האמונה, עד שאמרו חכמים שכל מי שגר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה?

אלא שחטאה הבסיסי של עבודה זרה, שהיא מחלקת ומפרידה את העולם לתחומים שונים. מתוך התבוננות בכוחות השונים שבעולם, הגיעו אנשים לתפיסה כי גם שורשי הכוחות הם נפרדים, ועל כן ישנם אלים שונים, וכל אחד מהם שולט בתחומו המיוחד. הפירוד הגדול ביותר שישנו בעולם, וממילא בתפיסת העבודה הזרה, הוא הפירוד שבין הרוחניות לחומריות, שלעיתים נחשב לפירוד בין הטוב והרע. וכך המציאות בחוץ לארץ, שהיהודי יכול לגלות שם את הקדושה רק ברוחניות, תוך ניכור מהטבע, כי כל מה שיוסיף בפיתוח המדע והכלכלה עלול לסייע לממלכות ולממשלות להרשיע. כך יצא שהיהודים שסייעו לגרמניה בפיתוח הכלכלה, המדע, החברה, סלילת פסי הרכבת, סייעו להם ליזום את מלחמת העולם השנייה ולבצע את הרצח ההמוני הגדול ביותר – השואה. זו הדוגמה ההיסטורית החמורה ביותר, אולם במידה מסוימת כך היה בכל הגלויות. בכל אופן, ממצב זה נראה כאילו דבר ה' יכול להתגלות בתחומי הרוח בלבד, ולא בתוך המציאות הארצית הממשית. ואין פגיעה עמוקה יותר באמונת ישראל, מאשר לומר שהוא יתברך יכול להתגלות בצדדים הרוחניים בלבד, כאילו כל התחום הגשמי מתקיים בלעדיו ואף בניגוד לו. ולכן הדר בחוץ לארץ, במקום שהאמונה מתגלה בחיי הרוח בלבד, נחשב כמי שעובד עבודה זרה, ואין לו א-לוה, כי ה' אלוהינו הוא אחד, וזה שגר בחוץ לארץ אינו מתקשר עם ה' אחד, שמחיה את השמים ואת הארץ.

לעומת זאת, סגולתה של ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש. אע"פ שהיא ארץ גשמית – היא קודש, וניתן לגלות גם בגשמיותה את דבר ה'. לשם כך בראה הקב"ה. ולכן מצווה ליישב את הארץ, לבנות בה בתים ולנטוע עצים. ולכן גם פירותיה קדושים, ובשנת השמיטה נצטווינו להפקירם לכל, ובשאר השנים נצטווינו להפריש מהם תרומות ומעשרות.

נמצא אם כן, שבארץ ישראל מתגלה האמונה האחדותית, שהיא עיקר ויסוד אמונת ישראל, וכפי שאנו אומרים בכל יום שחרית וערבית: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלוֹהֵינוּ ה' אֶחָד" (דברים ו, ד). הקב"ה ברא את כל העולם, את השמים, את הארץ ואת כל אשר בם, את הרוחניות והגשמיות. ותפקידנו להיות דבקים בה' בכל תחומי החיים. וכפי שאמרו חכמים (ברכות סג, א): "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ" (משלי ג, ו), זוהי פרשיה קטנה שכל גופי תורה תלויים בה.

בעלי האמונה המצומצמת, שיש צד אלילי מסוים בתפיסתם, סבורים שהאמונה נשענת על הניסים, וככל שיהיו יותר ניסים כך האמונה תגדל. ולכן הטבע בעייתי עבורם, מפני שהוא מפריע לאמונתם. לכן הם משתדלים לתאר כל דבר בדרך נס. הם סבורים לפי קוצר דעתם שאלוקים מתגלה רק במה שמעבר לטבע, ולכן הם משתדלים לבטל את דרכי הטבע המציאותיים. אולם באמת יוצאת מדבריהם כפירה חמורה, לפיה הטבע עצמו מרוחק מאלוקים ח"ו. גם המדע הוא בעיה גדולה בעיניהם, שכן לדעתם הוא מבטא את גדולת החוכמה שבטבע על חשבון הנס. אולם האמונה השלימה היא לדעת שה' ברא את השמיים ואת הארץ, והוא שנתן חכמה לאדם לפתח את המדע, והרי זה בכלל המצווה "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו), להוציא את הכוחות הגנוזים בטבע. אמנם כן, מפני שיש היגיון בטבע, יש אנשים שמסתפקים כיום בהסברים מוגבלים בלא לחשוב על הבורא והאמונה, ולעומתם יש אנשים שמשתדלים להדגיש את הנס. אבל האמונה השלמה רואה את הטבע כולו כבריאה אלוקית, ואינה מסתפקת בזה אלא שואפת לגלות על ידי הדרכת התורה את הערך הקדוש שבכל דבר שנמצא בטבע.

מכאן אפשר להבין את חשיבותה ומרכזיותה של מצוות יישוב הארץ, שכן מצווה זו מכריחה אותנו לגלות את כל הערכים שבתורה בתוך המציאות הארצית, עם כל השיקולים הארציים המציאותיים. לפי התפיסה המצומצמת, המצווה צריכה להתגלות בלי להתייחס לשום שיקול ריאלי, שכן אם נצטווינו לכבוש את הארץ, הרי שצריך לכובשה בלא שום התחשבות ביכולתנו הצבאית ובכוחות שעומדים נגדנו. ומכיוון שתפיסה זו מנוגדת להיגיון ולא ניתן להגשימה, ממילא הדוגלים בה טוענים שמצוות ישוב הארץ תתקיים רק כאשר יבוא המשיח על ידי נס גלוי שמעבר לכל שיקול ריאלי. אולם התורה מלמדת אותנו שבארץ ישראל אין נזקקים לניסים, שכן הקדושה מתגלה בארץ. לעומת האותות והמופתים שהתגלו במצרים, באדמת בני חם, ולעומת הניסים שהתגלו אח"כ במדבר, עם הכניסה לארץ הניסים מתבטלים, ה' כבר לא מספק בדרך ניסית מן ושליו, הנעליים והבגדים מתחילים להתבלות כדרך כל הארץ, עמוד האש והענן והבאר כבר אינם מלווים את מחנה ישראל. כי בארץ ישראל צריכים לגלות את הקדושה שמתגלה דרך הטבע. וכל הניסים שהתרחשו בארץ לא נועדו אלא להצביע על רעיונות מסוימים, אבל הם אינם כאלה שבלעדיהם לא ניתן להתקיים. וכן למדנו בחומש הפקודים, שה' ציווה את ישראל להתכונן לכיבוש הארץ, ועל כן ציווה את משה לספור את כל יוצאי הצבא, הגברים מגיל עשרים שנה ומעלה.

אמנם בחוץ לארץ אין לנו ברירה, כיוון שלא ניתן לגלות במציאות את הערכים האלוקיים ועם ישראל נמצא בגלות והשפלה, רק בנס החורג מהטבע ניתן לראות את דבר ה', ורק על ידי נס עם ישראל מתקיים למרות הרדיפות. וכן כתב מרן הרב קוק זצ"ל (אורות התחיה כח): "הקדושה שבטבע היא קדושת ארץ ישראל, והשכינה שירדה בגלות עִם ישראל, הוא הכשרון להעמיד קדושה בניגוד לטבע. אבל הקדושה הלוחמת נגד הטבע אינה קדושה שלמה וכו'".

האמונה האחדותית מתבטאת גם בגילוי דבר ה' על ידי הכלל. מבין בני אומות העולם יש צדיקים גדולים, אבל הם צדיקים פרטיים. אולם אין עם באומות העולם שיכול להתגבש כעם לשם עבודת ה', לשם כך נבחר עם ישראל, שהוא היחיד שיכול לגלות את קדושת הכלל. זה החזון הגדול של גילוי האמונה השלימה בעולם, שעם שלם, על כל חלקיו וגווניו, חכמים ואנשי מעשה, כהנים לוויים וישראלים, כולם יחד יגלו את דבר ה'. זוהי קדושת הכלל שקיימת בעם ישראל בלבד. והמדרגה המיוחדת הזאת של עם ישראל יכולה להתגלות בארץ ישראל בלבד. וכמו שנאמר (שמואל ב' ז, כג): "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ". ופירשו בזוהר (ח"ג צג, ב) שדווקא בארץ עם ישראל נקרא גוי אחד ולא במקום אחר (אורות, מהלך האידיאות פרק ב'; עקבי הצאן מאמר 'דעת אלוהים' עמ' קלו).

וכך אנו מוצאים שכל המצוות הכלליות מתקיימות בארץ בלבד, כך לגבי מלך (דברים יז, יד-כ), כך לגבי שופטים ושוטרים (שם טז, יח-כ). כך לגבי כהנים ולוויים, שכל מערכות הקשרים שלהם עם העם מסודרות בארץ ישראל, בארבעים ושתיים ערי הלוויים, ושש ערי המקלט (במדבר לה); בתרומות, מעשרות, חלה ושאר מתנות כהונה שנצטווינו לתת בארץ בלבד. ומעל לכל, רק בארץ ישראל אפשר להקים את בית המקדש שבו עיקר גילוי שכינה בעולם.

כיוון שהאמונה השלימה מתגלה בכלל ישראל, גם מדרגת הנבואה, שהיא המדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה תלויה בכלל ישראל, שאין נביא מתנבא אלא למען כלל ישראל (רש"י דברים ב, יז). והיו גדולים שהיו ראויים לנבואה, אלא שדורם לא היה ראוי, ולכן לא התנבאו (סוטה מח, ב, סנהדרין יא, א). וכן אין הנבואה מתגלה אלא בארץ ישראל או בעבור ארץ ישראל, מפני שרק בארץ ישראל מתגלה קדושת הכלל (מו"ק כה, א; איכה רבה פתיחה כד; מכילתא בא א'; כוזרי ב, יד).

קיומו של עם ישראל תלוי באמונה, בקשר שלו עם ה'. שלא כמו עמים אחרים שהחלו להתפתח באופן טבעי ואח"כ חיפשו לעצמם משמעות ואמונה, עם ישראל נוצר מתוך הגילוי האלוקי ביציאת מצרים ומתן תורה, כאשר המגמה אחת – להיכנס לארץ ולחיות בה חיי אמונה. נמצא איפוא שהאמונה היא החיים של עם ישראל, וארץ ישראל נקראת 'ארץ החיים' (אדר"נ לד, י; תנחומא ויצא כג), מפני שרק בה יכולה האמונה להתגלות בשלמות. אבל בחוץ לארץ, כפי שלמדנו, אין אפשרות לגלות את האמונה האחדותית. וממילא יש חשש שכל ניסיון להתקשר אל ה' יתברך יסטה לכיוון של עבודה זרה, וכמו שאמרו חז"ל (כתובות קי, ב): "כל הדר בחוץ לארץ כאילו עובד עבודה זרה".

ועל כן החיים היהודיים בחוץ לארץ נקראים 'גלות', היינו מצב זמני ולא טבעי, שאין לו ערך בפני עצמו אלא רק כמצב של המתנה, ציפייה והכנה לחזור לארץ (מהר"ל נצח ישראל פרק א).

לכאורה לפי זה לא היה מקום לקיים את המצוות בחוץ לארץ, אלא שנצטווינו לשמור את המצוות בחוץ לארץ כדי שנהיה מורגלים בהן כאשר נחזור לארץ. וכמו שאמרו חכמים (ספרי עקב לז): "אע"פ שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ – היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו לכם חדשים. משל למלך שכעס על אשתו וחזרה לבית אביה. אמר לה (המלך): הוי מקושטת בתכשיטייך, כשתחזרי לא יהיו עלייך חדשים. כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, היו מצוינים במצוות, שכשאתם חוזרים לא יהיו עליכם חדשים. הוא שירמיהו אמר (לא, כ): 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים' – אלו המצוות שישראל מצוינים בהם". וכך מובא ברש"י (דברים יא, יח): "וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי – אף לאחר שתגלו (מן הארץ) היו מצוינים במצוות – הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו". נמצא שכל קיום המצוות בחוץ לארץ הוא כדי שנוכל אח"כ לקיימן בשלמות בארץ (עי' רמב"ן ויקרא יח, כה). בנוסף לכך, כל המצוות התלויות בארץ, אינן מתקיימות בחוץ לארץ, כפי שיבואר להלן (ג, כ).

ואם ינסה עם ישראל להתקיים בחוץ לארץ בלי להיות קשור לארץ ישראל, גם אם יתאמץ לשמור תורה ומצוות, לא יצליח וסופו שיתבולל וייטמע בין העמים. כי כל קיומו של עם ישראל בגלות תלוי בעומק התקשרותו וכיסופיו לארץ ישראל. וכפי שכתב מרן הרב קוק: "צפיית הישועה היא כוח המעמיד של היהדות הגלותית" (אורות ארץ ישראל א).

עיקר גילוי התורה הוא בארץ ישראל, וכפי שכבר למדנו (לעיל ב) שאין נביא מתנבא אלא בארץ ישראל או למען ארץ ישראל. ואף מקום גילוי תורה שבעל פה הוא בארץ ישראל, שכן "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמוד ההוראה, ומהם חוק ומשפט יוצא לכל ישראל" (רמב"ם הל' ממרים א, א).

בבית הדין הגדול היו יושבים שבעים ואחד זקנים, ולבית דין זה, שנקרא גם סנהדרין גדולה, נתנה התורה סמכות לתקן תקנות ולגזור גזירות, ומצוות עשה לכל ישראל לשמוע להוראות בית הדין הגדול, שנאמר (דברים יז, י): "וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ מִן הַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ" (ועי' בפירוש הרמב"ן שם). ומי שאינו שומע להם עובר באיסור לא תעשה (רמב"ם שם א, א-ב). לאחר שנתבטל בית הדין הגדול, סמכותם של חכמים נפגמה, ורק כהוראת שעה היו חכמים מתקנים תקנות וגוזרים גזירות. יותר מזה, לבית הדין הגדול היתה סמכות מוחלטת להכריע במחלוקות שבין החכמים, וכך היתה התורה אחת, ואחר שנתבטל, נתרבו הדעות ונתמעט אור התורה, עד שנעשתה התורה עדרים עדרים (רמב"ם שם א, ד).^[1]

ולא רק שאלות הכלל שבהן עסק בית הדין הגדול קשורות לארץ ישראל, אלא אף דיני היחיד שבאים לפני בית הדין, כמו דיני מיתה, קנסות, מלקות ושאר הדינים, תלויים בארץ ישראל. שכן סמכותם של חכמי ישראל לדון בכל הדינים שבתורה תלויה ב'סמיכת חכמים', היינו בסמיכה שסמך משה רבנו את תלמידיו לדון בדיני התורה, והם סמכו את תלמידיהם אחריהם, וכך עברה הסמיכה מדור לדור. ורק בארץ ישראל מותר לרב לסמוך את תלמידו, אבל בחוץ לארץ אין הרב רשאי לסמוך את תלמידו (רמב"ם הל' סנהדרין ד, ד). כשלוש מאות שנה אחר חורבן בית המקדש השני, כאשר הגזירות גברו, והישוב היהודי בארץ נדלדל מאוד, ובתי המדרש כמעט שנסגרו, פסקה הסמיכה מישראל. ואף שהיו אז בבבל תלמידי חכמים גדולים ובתי מדרש עצומים, לא ניתן היה להמשיך את הסמיכה כי הם היו בחוץ לארץ. ומאז אין לחכמים סמכות עצמית לדון בדיני תורה, אלא רק בדינים שהכרחי לדון בהם, כדי לקיים את האומה, מותר לחכמים לדון בשליחותם של החכמים הסמוכים (גיטין פח, ב, ב"ק פד, ב, שו"ע חו"מ א, א; ב, א). הרי שקיומה של התורה תלוי בארץ ישראל.

גם לאחר שנתבטלה הסמיכה, וכבר אין מקדשים את החודשים על ידי בית הדין, והחודשים מתקדשים על פי החשבון שקבעו חכמי ישראל, קיומו של החשבון תלוי ביהודים שנמצאים בארץ, שנאמר (ישעיהו ב, ג): "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם" (עי' ברכות סג, א). ואם חס ושלום היה איזה זמן שלא היו מתגוררים יהודים בארץ, כל חשבון החודשים היה מתבטל ובעקבותיו כל החגים. אבל הבטיח הקב"ה לישראל שלא יכלה את האומה הישראלית ואת אותותיה, וכך תמיד היו יהודים בארץ ישראל ובזכותם נמשכו החודשים והחגים בישראל (רמב"ם הל' קידוש החודש ה, יג; ספר המצוות מ"ע קנג; חת"ס יו"ד רלד).

זהו שאמרו חכמים (חגיגה ה, ב): "כיוון שגלו ישראל ממקומן – אין לך ביטול תורה גדול מזה". וממילא מובן שכל הלומד תורה בארץ ישראל זוכה לברכה מיוחדת, וכמו שאמרו חכמים: "אין תורה כתורת ארץ ישראל" (ב"ר טז, ד), "אווירא דארץ ישראל מחכים" (ב"ב קנח, ב). שבארץ ישראל מתגלה העומק הפנימי שבתורה, ולכן רוב הגילויים בסתרי תורה נתגלו בארץ. מתוך גילוי הפנימיות מתגלה האחדות שבתורה, ועל כן תלמידי חכמים שבארץ ישראל נוחים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד, א).

אחרי שלמדנו על מעלתה של ארץ ישראל מובן מדוע ההוראה האלוקית הראשונה ליהודי הראשון, אברהם אבינו, היתה ללכת לארץ ישראל, שנאמר (בראשית יב, א): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם: לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ", כי דווקא בארץ יוכל עם ישראל לגלות בשלמות את דבר ה' לעולם, שנאמר (שם, ב-ג): "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה". ולכן הבטיח הקב"ה לאברהם אבינו (שם יג, טו-יז): "כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם… קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ כִּי לְךָ אֶתְּנֶנָּה" (וכן שם טו, ז; יז, ח).

ליצחק אבינו היתה מעלה מיוחדת. הוא אמנם לא זכה לעלות לארץ כאביו, אבל זכותו הגדולה שהוא נולד בארץ, והיה היהודי הראשון שנימול ביום השמיני, ועל כן כולו קודש. הדבר בא לידי ביטוי בכך שנעקד על גבי המזבח כעולה תמימה. ולכן ניתנה לו הוראה מיוחדת, להישאר בארץ למרות קשיי הרעב. שנאמר (בראשית כו, ב-ג): "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ, כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ…"

חייו של יעקב אבינו היו מסובכים יותר, הוא התמודד עם אח רשע ונאלץ לברוח מהארץ, אולם דווקא מתוך הסיבוכים למדנו עד כמה הקשר של ישראל לארץ עמוק ונצחי. בשעה שברח מעשו אחיו, לאחר מראות הסולם, הגילוי האלוקי אליו היה על עניין ארץ ישראל, שנאמר (בראשית כח, יג-טו): "הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ. וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ. וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת…" (וכן שם לה, יב; מו, ד).

בסוף ימיו נאלץ יעקב אבינו לרדת מצרימה, אל בנו יוסף, שנעשה שליט ומשנה למלך. כשהרגיש שימיו קרבים למות, קרא לבנו יוסף, וביקש ממנו שלא יקבור אותו במצרים. ואף שיוסף יכול היה לדאוג לו לקבורה מכובדת מאוד במצרים, ביקש יעקב שיחזירוהו לארץ, לקברי אבותיו שבמערת המכפלה. וכל כך דאג על זה, עד שדרש מיוסף להישבע לו על כך. ולא נחה דעתו עד שחזר ודיבר על כך בהרחבה עם כל בניו. ובסיימו לדבר על מערת המכפלה וקברי אבותיו גווע יעקב אבינו ונאסף אל עמיו. כך יצא שלאחר פטירתו הלכו כל בניו במסע רגלי ממושך למערת המכפלה שבחברון, ובמשך הדרך הארוכה הפנימו בקרבם את התודעה, כי ארץ מולדתם היא ארץ ישראל, ואליה ישובו אחר שיסתיימו ימי הגלות שנגזרו עליהם במצרים (בראשית מז, כט-לא; מח, כא; מט, כט-לב).

המורשת הזו שהונחלה לבני ישראל מהאבות, נותרה בלבבותיהם של בני ישראל במצרים. ולמרות העבדות הקשה במצרים, ידעו תמיד כי יום יבוא, וה' אלוהי אבותיהם יפקוד אותם ויחזירם אל הארץ אשר נשבע להם. ואכן תכלית יציאת מצרים היתה לחזור לארץ ישראל ולגלות בה את דבר ה', שנאמר (שמות ו, ח): "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'" (וכן שם ג, ח; ג, יז; יג, ה; יג, יא).

וכן יוסף הצדיק ביקש להיקבר בארץ ישראל. ואף כי ידע שלאחר מותו לא תהיה ביד בניו יכולת לקוברו בארץ, לא התייאש מלחזור לארץ, והשביע את בני ישראל, כי בעת שייגאלו ממצרים, ישאו את עצמותיו עמהם, ויחזירוהו לארץ מולדתו, כדי לקוברו בנחלתו שבארץ ישראל (בראשית נ, כד-כה). אכן בצאתם ממצרים נשאו עימם את עצמותיו בכל מסעותיהם, ומשה רבנו היה אחראי על כך במדבר, וכשזכו להיכנס לארץ קברוהו בשכם.

שני חטאים נוראים היו לישראל במדבר, חטא העגל, שבו עשו עגל מסכה והשתחוו לו, וחטא המרגלים שבו נגררו אחר עצת המרגלים שהמסו את לבב העם, באומרם כי עם ישראל לא יוכל לכבוש את הארץ. מכמה בחינות חטא המרגלים חמור מחטא העגל. שבחטא העגל לא כפרו ישראל לגמרי בה' ובמשה, רק טעו וחשבו כי אחר שמשה לא חזר מהר סיני, לא ימשיך ה' להתגלות אליהם בכבודו ובעצמו, ועליהם לחפש לעצמם אליל שיתווך בינם לבין הבורא. וכיוון שלא כפרו לגמרי, לאחר חטא העגל סלח הקב"ה לישראל. אבל בחטא המרגלים כפרו ביכולתו של ה' לפעול בעולם ולסייע להם לכבוש את הארץ. ואף בגדו בשליחות העיקרית שלשמה נברא העולם ונבחרו ישראל – לגלות שכינה בעולם, דרך ארץ ישראל. ועל כן לא נמחל עוון המרגלים, ועל כל השותפים בחטא נגזר שימותו במדבר, ורק יהושע בן נון וכלב בן יפונה שהתקוממו כנגד החוטאים זכו להיכנס לארץ.

אותו הלילה שבכו ומאסו בארץ חמדה היה ליל תשעה באב, אמר הקב"ה: "אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני אקבע לכם בכיה לדורות" (סנהדרין קד, ב). באותה שעה נגזר על בית המקדש שיחרב ועל ישראל שיגלו מארצם (עי' תנחומא שלח).

לכאורה יש לשאול: במה חטאו המרגלים? הרי לדעתם לא היתה לעם ישראל יכולת לכבוש את הארץ. ואם העם יתעקש להלחם – יובס וסכנה תרחף על קיומו. ואם כן, היתה מוטלת עליהם חובה מוסרית להתריע מפני הסכנה, שכן קיומו של העם היהודי חשוב ממצוות ישוב הארץ. וגם אם טעו בהערכתם את המציאות, ובאמת ישראל יכלו לכבוש את הארץ, כיוון שאמרו את דבריהם מתוך שכנוע פנימי, כדי להציל את העם מתבוסה וכיליון, לא היה צריך לכאורה להטיל עליהם עונש חמור אלא לשבחם על האחריות הלאומית שגילו.

אלא שהם חטאו בכך שלא הבינו את ערכה של הארץ ולא אהבו אותה. וכיוון שלא אהבו את הארץ, כשראו את הקשיים הכרוכים בכיבושה, נפל ליבם, והחלו למצוא לעצמם נימוקים וטענות מדוע אי אפשר להיכנס לארץ, עד שלבסוף כבר לא האמינו ביכולתם של ישראל לכובשה. וכפי שנאמר (תהלים קו, כד): "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ". לעומתם, יהושע וכלב שאהבו את הארץ ואמרו: "טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יד, ז), למרות הקשיים, ראו את המציאות נכוחה, והאמינו שאפשר לכבוש את הארץ, וכפי שאמרו לעם: "עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (שם יג, ל).

אכן התברר שהצדק עם יהושע וכלב. לו היו שומעים בקולם, כל דור המדבר היה ניצל וזוכה להיכנס לארץ. ודווקא המרגלים שרצו כביכול לדאוג לשלומם של האנשים, שלא ימותו במלחמה, גרמו למיתת כולם במדבר.^[2]

כל כך חשובה מצוות ישוב הארץ עד שבקיומה תלוי מצבו של עם ישראל. בחורבן הארץ נחרב העם, ובקיבוץ הגלויות ובניין הארץ נבנה העם, ומתוך כך דבר ה' מתגלה בעולם.^[3]

דברים אלו מפורשים בתורה ובנביאים, שחורבן הארץ וגלות ישראל הם הביטוי החריף ביותר לעונש האלוקי, כמו שאנו אומרים בכל יום בפרשת 'והיה אם שמוע' (דברים יא, יג-יז): "וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי… וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ… הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ, וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם". וכן נאמר (שם כט, כא-כז): "וְרָאוּ אֶת מַכּוֹת הָאָרֶץ הַהִוא וְאֶת תַּחֲלֻאֶיהָ אֲשֶׁר חִלָּה ה' בָּהּ. גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ, לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב, כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ. וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם, עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת, מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה. וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלֹוהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… וַיִּחַר אַף ה' בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה. וַיִּתְּשֵׁם ה' מֵעַל אַדְמָתָם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל וַיַּשְׁלִכֵם אֶל אֶרֶץ אַחֶרֶת כַּיּוֹם הַזֶּה". והגאולה היא (שם ל, ג-ה): "וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ".

וכן נאמר בירמיהו (כב, ח-ט) על החורבן: "וְעָבְרוּ גּוֹיִם רַבִּים עַל הָעִיר הַזֹּאת וְאָמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָעִיר הַגְּדוֹלָה הַזֹּאת: וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית ה' אֱלוֹהֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַיַּעַבְדוּם" (וכן במלכים א' ט, ח-ט).

וכן נאמר בנביאים על הגאולה: "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם" (יחזקאל לו, כד). "וּבָנוּ בָתִּים וְיָשָׁבוּ וְנָטְעוּ כְרָמִים וְאָכְלוּ פִּרְיָם" (ישעיהו סה, כא). "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ" (ירמיהו לא, ד). "וְהָאָרֶץ הַנְּשַׁמָּה תֵּעָבֵד תַּחַת אֲשֶׁר הָיְתָה שְׁמָמָה לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְאָמְרוּ הָאָרֶץ הַלֵּזוּ הַנְּשַׁמָּה הָיְתָה כְּגַן עֵדֶן וְהֶעָרִים הֶחֳרֵבוֹת וְהַנְשַׁמּוֹת וְהַנֶּהֱרָסוֹת בְּצוּרוֹת יָשָׁבוּ" (יחזקאל לו, לד-לה). "וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלֹוהֶיךָ" (עמוס ט, יד-טו). אלו דוגמאות מעטות למקומה של הארץ בנביאים.

וכן אמרו חכמים: "גדול קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמים וארץ" (פסחים פח, א). וכן אמר רבי אבא (סנהדרין צח, א): "אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר (יחזקאל לו, ח): וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא". ופרש רש"י: "כשתיתן ארץ ישראל פריה בעין יפה אז יקרב הקץ, ואין לך קץ מגולה יותר".

יש קשר מיוחד בין מצוות ברית מילה למצוות ישוב הארץ. שתיהן מבטאות את החזון המיוחד של עם ישראל – לגלות את הקדושה בתוך המציאות הארצית, הגשמית. עולם החומר מטבעו אטום לקליטת הרעיונות הרוחניים, וזה עניינה של ברית המילה, להסיר את הערלה, שמבטאת את האטימות של החומריות, ולאפשר לחומר להיות שותף בגילוי הרעיונות הרוחניים. והמקום שבו ניתן לגלות את הקדושה בתוך החיים הממשיים הוא ארץ ישראל.

וכך מצינו שבשעה שהעלה הקב"ה את אברהם אבינו ממדרגה של צדיק פרטי למדרגה של צדיק כללי, וכרת עמו ברית שלא רק הוא יהיה קשור לה', אלא תצא ממנו אומה שלימה שתגלה את דבר ה' לדורות עולם – הבטיח לו את הארץ וציווה אותו על ברית המילה, החתומה בבשרו ומקדשתו. שנאמר (בראשית יז, ז-יא): "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר. וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם".

זהו שאמרו חכמים (שם בר"ר מו, ט): "אם מקיימים בניך את המילה – הם נכנסים לארץ, ואם לאו – אין נכנסים לארץ". ולכן נצטווה יהושע למול את ישראל לפני תחילת כיבוש הארץ, שנאמר (יהושע ה, ב): "בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית". כי באותם ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר בעוון חטא המרגלים לא מלו עצמם. אבל כשנכנסו לארץ אמר להם יהושע: "מה אתם סבורים שאתם נכנסים לארץ ערלים? כך אמר הקב"ה לאברהם אבינו: וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ וגו' על מנת וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר" (בר"ר מו, ט). ^[4]

עובדה היסטורית מעניינת היא, שעם שבניו אינם נימולים אינו מסוגל להשתקע בארץ ישראל. וכך אמרו חז"ל (זוהר ח"ב כג, א): כל מי שנימול – יכול לנחול את הארץ. עוד אמרו, עתידים בני ישמעאל לשלוט על הארץ הקדושה זמן רב, בשעה שתהיה ריקה ושוממה, וזאת מפני שישמעאל נימול, והם יעכבו את בני ישראל מלשוב למקומם. אבל מפני שהמילה שלהם ריקה בלי שלמות (הם אינם מלים ביום השמיני, וגם אינם פורעים את העור הדק, וכל המל ואינו פורע כאילו לא מל), לכן גם הארץ תהיה תחתיהם ריקה ושוממה. וסוף שיזכו בה ישראל שמילתם שלימה (עי' זוהר ח"ב לב, א).

מצינו קשר מיוחד בין מצוות השבת וארץ ישראל. השבת היא הזמן המקודש, וארץ ישראל היא המקום המקודש, ועם ישראל הוא העם המקודש. ואין הקדושה הזו לעצמה, אלא מקדושת יום השבת נשפע שפע של ברכה לכל ימי השבוע (זוהר ח"ב פח, א), ומקדושת הארץ מתברך כל העולם (עי' תענית י, א), ומקדושת ישראל מתברכים כל הגויים, שנאמר (בראשית כב, יח): "וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

המספר שבע רומז לקדושה שקיימת בתוך הטבע, שכן ששת ימי השבוע רומזים לששת הצדדים שבכל דבר גשמי – ארבע רוחות, מעלה ומטה. והשבת היא הפנימיות של ששת הצדדים. ולכן העולם נברא בשישה ימים, ובאה שבת לתת את המשמעות הפנימית של העולם (מהר"ל). וזה גם עניינה של ארץ ישראל, לגלות את הקדושה בתוך המציאות הגשמית.

כדי לעמוד על קדושת הארץ צריכים לשמור את השבת. וכפי שאמרו חכמים (בר"ר מו, ט): "אם מקבלים בניך את השבת – הם נכנסין לארץ, ואם לאו – אינם נכנסין". כי בשבת כל יחיד ויחיד מישראל משתחרר משעבוד המלאכה, ומתקשר לזיכרון בריאת העולם ויציאת מצרים, ומתוך כך יכול להבין את ערכה של ארץ ישראל – לגלות את דבר ה' בעולם.

לכן אפילו בניית המקום המקודש ביותר – בית המקדש, אינו דוחה שבת (יבמות ו, א). למדו זאת חכמים מהפסוק (ויקרא יט, ל): "אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ אֲנִי ה'". מתוך קדושת השבת אנו מגיעים להבנת ערך המקדש, ולכן אין בניית המקדש דוחה שבת. נמצא שבזכות שמירת השבת אנו יכולים לעמוד על קדושת המקום, ועל ידי כך הארץ תתקיים בידינו.^[5]

מצוות השמיטה והיובל מבטאות את קדושתה של ארץ ישראל. אחת לשבע שנים חלה שנת השמיטה, והפירות הגדלים באותה שנה בארץ ישראל – קדושים ומופקרים לכל, ועניים ועשירים רשאים לאכול מהם בשווה. ובשנת היובל, לאחר שבע שמיטות, בשנת החמישים, לא רק הפירות מקודשים ומופקרים לכל, אלא גם השדות שנמכרו במשך חמישים שנה חוזרות לבעליהן, והעבדים שנמכרו יוצאים לחירות. כמו ששבת מגלה את הקדושה של כל השבוע בחיי היחיד, כך השמיטה והיובל מגלים את הקדושה בחיי הכלל (עי' בהקדמת מרן הרב ל'שבת הארץ').

על ידי השמיטה והיובל אנו נזכרים שכל הארץ היא של ה', וכל בני ישראל הם בניו, ועל כן ראוי להם שיהיו בני חורין. אבל כשישראל אינם שומרים שמיטה ויובל, הם מטמאים את הארץ בכך שהם מנצלים את אדמתה לצורך ממונם בלי לזכור את ייעודה, והארץ מקיאה אותם מעליה. וכפי שאמרו חכמים (מדרש אגדה לויקרא כו, לד): "אמר הקב"ה: זִרְעוּ שש והשמיטו שביעית, כדי שתדעו שהארץ שלי ואני נתתיה לכם מורשה, שנאמר (ויקרא כג, י): כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם, לא בחרבך ולא בקשתך, אלא אני נותן אותה לכם. והם לא עשו כן, אלא חטאו ולא שבתו שמיטות ויובלות, וגרמו להם גלות, שנאמר: כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת". וכן אמרו חכמים (שבת לג, א), שבעוון שמיטה ויובל באה גלות לעולם. וכיוון שלא שמרו ישראל שבעים שנה של שמיטה ויובל, גלו שבעים שנה לבבל (רש"י לויקרא כו, לה).

ובהיותנו בגלות, בעל כורחנו לא נוכל לעבוד באדמת הקודש, וממילא לא נשתמש בה יותר כארץ חול, אז תלך הארץ ותיטהר, ובתוך כך הזיכרונות המקודשים יחזרו להציף את לבבות ישראל, ושוב יהיה היחס אליה כאל מקום מקודש, ובזכות זה נחזור לארץ. וכמו שנאמר: "אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הֳשַׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם, אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ. כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ" (ויקרא כו, לד-לה). "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת עֲוֹנָם…" (שם מג). "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיֹת לָהֶם לֵאלֹוהִים אֲנִי ה'" (שם מה). נבואה זו אכן התקיימה, כאשר לאחר שבעים שנות גלות בבל, החלו ישראל לשוב לארץ: "לְמַלֹּאות דְּבַר ה' בְּפִי יִרְמְיָהוּ עַד רָצְתָה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתוֹתֶיהָ כָּל יְמֵי הָשַּׁמָּה שָׁבָתָה לְמַלֹּאות שִׁבְעִים שָׁנָה" (דברי הימים ב' לו, כא).

כשעם ישראל נמצא בארצו, יכולה הנשמה להתגלות, כי הצד הארצי והחומרי של ארץ ישראל אינו חוסם את הנשמה מלהתגלות. ועל ידי גילוי הנשמה נעשים כל בני ישראל בני חורין. שכל זמן שהחומרנות עיקר – העניים משועבדים לעשירים והחלשים לחזקים, והעשירים והחזקים משועבדים לתאוותיהם. וכאשר הנשמה מתגלה – תכונת החירות הפנימית של ישראל מתגלה, שישראל עבדים לה' ולא לשום נברא אחר. כמו שנאמר (ויקרא כה, נה): "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". ולכן אין בישראל עבדות עולם, אלא בשנת החמישים, היא שנת היובל, משחררים את כל העבדים, וכל הנחלות שנמכרו חוזרות לבעליהן. בכך מתגלה הערך העצמי שבכל יהודי, שיש לו חלק בארץ ישראל ואינו יכול להיות עבד עולם, מפני שביסודו הוא בן חורין.

על כן מצוות שחרור עבדים גורלית לקיומנו בארץ ישראל. עבד רגיל משתחרר לאחר שש שנים, ועבד נרצע – ביובל. וזה היה אחד העוונות שבעטיים בא מלך בבל על ירושלים, לצור עליה ולהחריבה. וכשראו שרי ירושלים כי כלתה אליהם הרעה, שמעו בקול תוכחתו של ירמיהו ושחררו את עבדיהם. ונעשה להם נס, ומלך בבל הפסיק את המצור מעל ירושלים והלך להילחם במצרים. אולם הם שבו לרשעותם וחזרו לשעבד את עבדיהם, וחזר מלך בבל לצור על ירושלים והחריבה (ירמיהו לד).

זה גם יסוד הקשר של מצוות תפילין לנחילת הארץ. גם מצוות התפילין מבטאת את החירות של ישראל, שכן התפילין הן אות לקשר המוחלט שלנו אל הקב"ה. ועל ידי הקשר המוחלט לקב"ה אנו נעשים בני חורין, משוחררים מכל עול אחר שבעולם. ועל כן התפילין הן כמו כתר לישראל. ולכן עניינה של ארץ ישראל מוזכר פעמים רבות בתפילין. בפרשת 'קדש': "וְהָיָה כִי יְבִיאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ…" (שמות יג, ה). בפרשת 'והיה כי יביאך': "וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ ה' אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ" (שם, יא). פרשת 'והיה אם שמוע' עוסקת כולה בארץ ישראל, שכל השכר והעונש שמוזכר בה ובכל התורה – עיקר קיומו בארץ ישראל. ובפרשת 'שמע' מוזכר עניין האמונה בה' אחד, וכפי שלמדנו (לעיל א-ב) עיקר אמונת האחדות מתגלה בארץ ישראל.

גם מצוות התפילין, כמו מצוות ישוב הארץ, קושרת את הקדושה אל תוך המציאות הגשמית. שכן נצטווינו לכתוב את הפרשיות הקדושות של התפילין על עור בהמה, ומניחים אותן בתוך בתים של עור בהמה, לומר שאפילו הצדדים הבהמיים מקושרים לקדושה. וזהו שאמרו חכמים (קידושין לז, ב): "עשה מצווה זו (תפילין) שבשבילה תיכנס לארץ".

וכמו ארץ ישראל גם התפילין מבטאות את הקשר הסגולי שבין ישראל לה', ועל כן קושרים את התפילין לראש וליד, לבטא בזה שאנו מקושרים ממש אל הייעוד האלוקי. ואמרו חכמים (ברכות ו, א) שאף הקב"ה מניח תפילין, וכתוב בתפילין של הקב"ה: "וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ" (דברי הימים א' יז, כא).^[6]