י – הלכות גרים

א – היחס לגר

הלכות גרים הן מההלכות המופלאות שבתורה. שלא כמו בעלי תורת הגזע, הסוברים שאין לאדם אפשרות לשנות את עמו וזהותו, מהלכות גרים למדנו שכל גוי שרוצה באמת ובתמים להצטרף לעם ישראל, יכול לעשות כן. אמרו חכמים שהמתגייר מגלה בעת הגיור ששורש נשמתו בישראל, שכן כל נשמות ישראל ושורש נשמות הגרים השתתפו בקבלת התורה במעמד הר סיני (שבת קמו, א).

היחס אל הבא להתגייר נראה לכאורה לא מובן, מצד אחד ישנה הערכה כלפי רצונו הטוב להתגייר, ומאידך מנסים לדחותו ולא לקבלו. אולם האמת שהיחס לגרים הוא חיובי בלבד, ומה שמנסים לדחותו הוא כדי לברר היטב, האם באמת חשקה נפשו להצטרף לעם ישראל ולקבל על עצמו עול תורה ומצוות, או שמא זה רצון רגעי שלאחר כמה שנים ייעלם ויחלוף.

לאחר שהגר מתגייר הרי הוא כיהודי לכל דבר, וצריך להיזהר בכבודו יותר מאשר בכבודו של יהודי מלידה, מפני הקשיים העצומים שעומדים בפניו. שכן עזב את עמו וארצו ושפת אמו, ובא להצטרף לעם בעל מסורת עתיקה, שלא קל לקלוט אותה אפילו במשך לימוד של שנים מרובות. המעבר הקיצוני הזה דורש מאמצים נפשיים עצומים, וכל עלבון ואפילו קל שבקלים עלול לערער את הביטחון ולגרום לעצבות גדולה. לכן החמירה התורה וקבעה שכל המצער את הגר עובר על שלושה לאווים (ב"מ נט, ב). ראשית הרי הוא כיהודי רגיל, וכל המצערו עובר על איסור "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" (ויקרא כה, יז). ועוד שני לאווים הוסיפה התורה למי שמצער את הגר, שנאמר (שמות כב, כ): "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". ועוד נאמר (ויקרא יט, לג-לד): "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹוהֵיכֶם".

גם מן הצד החיובי, נצטווינו לאהוב את הגר בשתי מצוות (רמב"ם הל' דעות ו, ד). ראשית ככל יהודי, שנאמר (ויקרא יט, יח): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". ועוד מצווה מיוחדת ניתנה לגבי הגר, שנאמר (דברים י, יט): "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". אכן הגר ראוי לאהבה כפולה, לאחר שמרצונו החופשי עזב את עמו ומולדתו ובחר להצטרף לעם ישראל. ואף הקב"ה אוהב את הגרים, שנאמר (שם, יח): "וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה". יהי רצון שנזכה כולנו לאהוב ולקרב את הגרים, לאמצם אלינו בחום, ולגלות בכך את סגולתו המופלאה של עם ישראל.

ב – גיור כיצד

כשיבוא הגוי להתגייר, צריך הרב לומר לו: למה לך להתגייר ולהצטרף לאומה הדוויה שלנו? וכי אינך יודע את סבלו הגדול של עם ישראל בעולם הזה? וכי אינך יודע כמה הגויים מנסים לרודפנו ולהשמידנו? לא מזמן נתחוללה השואה הנוראה, ולפני כן פוגרומים לאין ספור. ואף עתה ישנה אנטישמיות במקומות רבים בעולם ומוסלמים רבים חפצים להכחידנו, וכל זה מפני שאנו יהודים. ואם חפץ אתה להתעלות במעלות הצדיקות והמוסר, דע לך שגם גוי יכול להיות צדיק וחסיד מחסידי אומות העולם, ואף לרוח הקודש יכול גוי צדיק לזכות. אם הגוי משתכנע וחוזר בו מרצונו להתגייר, הרי שאין צורך להמשיך בתהליך הגיור.

אולם אם למרות זאת הוא מבקש להצטרף לעם ישראל, מקבלים אותו ומתחילים ללמדו את יסודות האמונה, איסור עבודה זרה ומקצת הלכות. וכלשון ה'שולחן ערוך' (יו"ד רסח, ב): "מודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, ומודיעים אותו מקצת עונשים של מצוות, ואין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו". וזאת משום שאפילו אם כוונתו לשם שמים, אם ישמע בבת אחת את כל המצוות ופרטי ההלכות, הוא עלול לחשוש שלא יהיה בכוחו ללמוד את התורה ולקיים את מצוותיה (ב"ח, ש"ך ד'). אמנם כיום מסיבות שיבוארו להלן (הלכה ז) נוהגים ללמד את הגר יותר מצוות והלכות לפני הגיור, ואע"פ כן אין מלמדים אותו את כל המצוות.

לאחר מכן אומרים לו: דע לך, שכל זמן שאתה גוי, מותר לך לחלל שבת ולאכול חזיר ושאר חיות טמאות, וכשתתגייר כל אלו יהיו אסורים עליך, ואם אתה עובר על התורה הרי אתה נענש, וראוי שתחשוב שוב אם ברצונך לקבל עליך את כל מצוות התורה וחובותיה והעונשים הצפויים למי שעובר עליהן. ואם הסכים וקיבל – מגיירים אותו (יבמות מז, א; שו"ע יו"ד רסח, ב).

בפועל הגר צריך להיכנס לעם ישראל כדרך שעם ישראל כולו נכנס לברית עם ה' לפני מעמד הר סיני (כריתות ט, א). בעת יציאת מצרים בני ישראל עברו ברית מילה, שנאמר (יהושע ה, ה): "כִּי מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים", וכן נאמר (יחזקאל טז, ו): "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". בבואם להר סיני הסכימו ישראל לקבל את התורה, והקריבו קרבנות, ובני ישראל טבלו והיזו עליהם מדם הקרבנות. שנאמר (שמות כד, ג): "וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים, וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה… וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים. וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית (שבו כתובה התורה עד אירועי מעמד הר סיני) וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

אמנם היום, כשבית המקדש חרב מגיירים בלא קרבן, שכן נאמר (במדבר טו, יד): "וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם", הרי שהמצווה היא שבכל הדורות יוכלו גרים להתגייר, וממילא כשבית המקדש חרב צריך לקבל את הגר במילה וטבילה בלא קרבן. בתחילה התקינו שהגר יקדיש מעות לצורך קרבן שיקריב כאשר יבנה בית המקדש, אולם לימים ראו שעלולים לטעות ולהשתמש במעות הללו לחולין והורו שלא להקדיש מעות לקרבן, אלא כאשר יבנה המקדש, יביאו הגרים קרבן (כריתות ט, א).

ג – יסוד הגיור – קבלת המצוות

יסוד הגיור הוא שהגר יקבל על עצמו את התורה והמצוות, מפני שתורת ישראל מבטאת את האופי הלאומי של עם ישראל, שרוח התורה ורוח העם מאוחדות הן. וכשם שבמעמד הר סיני בני ישראל קבלו את המצוות ואמרו "נעשה ונשמע", ובכך נכנסו תחת כנפי השכינה ונעשו לעם, כך גם הגר מתגייר על ידי קבלת התורה הפרטית שלו לפני בית הדין. ועליו לקבל את כל המצוות כולן, וכפי שהורו חכמים (בכורות ל, ב): "גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלים אותו. רבי יוסי ברבי יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים". הכוונה מה שדקדקו חכמים בביאור הפסוקים, כגון שיהיו בתפילין ארבעה בתים ולא חמישה (באו"ה שד, ג). ואמנם למדנו שאין צורך ללמדו את כל פרטי הדינים, מפני שגם גר שכוונתו טהורה, אם ישמע בבת אחת את כל פרטי התורה ודיניה, עלול להירתע ולבטל את רצונו להתגייר.^[1]

אם קיבל על עצמו לקיים את כל המצוות, אף שבפועל כמעט ולא הכיר את מצוות התורה – גיורו גיור. וכן מצינו בתלמוד (שבת סח, א-ב) דיון על גר שהתגייר בלי שידע שיש איסור להשתחוות לפסלים, ובלי שידע שצריך לשמור שבת ולאכול כשר, ואע"פ כן ברור שהוא גר, הואיל וקיבל על עצמו בפני בית דין להיות יהודי ולשמור מצוות. ונפסקה הלכה בגמרא שעליו להקריב קרבן חטאת אחד על כל השבתות שחילל בשגגה, וקרבן חטאת אחד על כל החלבים שאכל בשגגה, וכך על כל עבירה ועבירה. כפי הנראה חברי בית הדין שגיירו אותו חשבו שיוכלו אח"כ ללמדו, ולא הסתייע הדבר בידם, וכך אותו גר שקיבל על עצמו את שמירת המצוות נותר כיהודי שאינו יודע כיצד לקיים בפועל את המצוות.

אבל אם כעיקרון הגר לא התחייב לקיים את כל מצוות התורה, ואפילו מצווה אחת, גיורו בטל. לכן 'גיור' במסגרת רפורמית או קונסרבטיבית אינו גיור, שהואיל ועמדתם העקרונית שאין צורך לקיים את כל מצוות, הרי שהגוי שבא אצלם אינו מקבל על עצמו עול מצוות. ולכן אף שעשה ברית מילה וטבל מתוך מגמה להיות יהודי, כיוון שאין בידו קבלת מצוות – אינו גר. לא זו בלבד, אלא שאם 'גר' זה התחתן עם יהודייה בחתונה רפורמית או קונסרבטיבית, ואח"כ עזב אותה – על פי ההלכה היא רשאית להינשא ליהודי בלי שתקבל ממנו גט. שהואיל וגיורו אינו גיור, הרי הוא ככל הגויים שאין עמם נישואין, וממילא אם חטאה וחיה עמו, כשייפרדו אינה צריכה לקבל ממנו גט (עי' אג"מ אה"ע ג, ג).

כאשר הגר רוצה באופן עקרוני לקבל על עצמו עול תורה ומצוות, אלא שבעת הגיור הוא יודע שלא יוכל לקיים את כולן, מפני שהוא מעריך שלעיתים יצרו יגבר עליו או שמפני כורח הפרנסה יהיה מוכרח לפחות במשך תקופה מסוימת לעבוד בשבת. במקרים כאלה העמדה המקובלת להלכה, שאין מחשבתו פוסלת את הגיור. כי רק כאשר יש לו עמדה עקרונית שאינו רוצה לקיים איזו מצווה או שמותר לעבור על איסור מסוים – אין מקבלים אותו. אבל אם הוא רוצה לקיים את כל המצוות, ורק מפני קשיים הוא מעריך שלא יקיים את כולן – אין מחשבתו מעכבת את הגיור. אבל אם הגר מתכוון לנהוג כחילוני, ורק מצוות מסוימות בכוונתו לקיים, אין הוא נחשב כמקבל מצוות, ואין לקבלו כגר (שו"ת אחיעזר ג, כו).

אם הגר קיבל על עצמו בכנות לשמור את התורה והמצוות, ובית הדין החליט לגיירו, ולאחר הגיור הלך הגר ונחלש עד שהפסיק לשמור תורה ומצוות, עדיין דינו כיהודי. שכשם שיהודי שאינו שומר תורה ומצוות נחשב יהודי, כך דין גר שהתגייר כהלכה והפסיק לקיים מצוות.

ד – גרים לשם נישואין, כבוד או ממון

אמרו חכמים שאם הנוכרי בא להתגייר כדי להינשא ליהודייה, או כדי לזכות לכבוד או ממון, אין מקבלים אותו. מפני שאף אם הוא מצהיר על רצונו לקיים מצוות, מסתבר שאין כוונתו טהורה, ויש לחשוש שכאשר יתקל בקשיים – יזנח את התורה ומצוותיה. כיוצא בזה אמרו חכמים: "אין מקבלים גרים לימות המשיח", מפני שהמניע לרצונם להתגייר אינו לשם שמיים, אלא לשם הכבוד שיהיה אז לישראל. וזו הסיבה שגם בימי דוד ושלמה לא קבלו גרים. וכל זה לכתחילה, אבל אם למרות שהנוכרי בא לשם נישואין או ממון או כבוד, בית הדין נהג שלא כפי הוראת חכמים והסכים לדון בעניינו וגיירו – גיורו תקף ודינו כיהודי (יבמות כד, ב).

זהו שאמרו חכמים (יבמות עט, א) שבימי דוד ושלמה התגיירו מאה וחמישים אלף גרים, שבתי דין של הדיוטות קבלום. וקראו לאותם דיינים הדיוטות, מפני שלא הקפידו על ההוראה שלא לקבל גויים הבאים לשם כבוד. ואכן פעמים רבות הגרים שהתגיירו לשם נישואין או ממון או כבוד, לא קיימו את המצוות ופעמים שאף חזרו לעבוד עבודה זרה. וכך היה עם הנשים הנוכריות שנשאו שמשון ושלמה, שהן אמנם עברו גיור כדת וכדין וקבלו על עצמן בפני בית דין לקיים את כל המצוות, אבל כיוון שלא התגיירו לשם שמיים אלא כדי להינשא לאנשים נכבדים כשמשון השופט ושלמה המלך, לא היה גיורן בלב שלם, וסופו של דבר שחזרו לעבוד עבודה זרה. אולם להלכה כיוון שהתקבלו כדת וכדין בבית הדין, גם לאחר שחזרו לסורן דינן כדין יהודיות שעובדות עבודה זרה (עי' רמב"ם איסורי ביאה יג, יד-יח).

על המקבלים גרים שלא התגיירו בלב שלם אמרו חכמים (יבמות קט, ב): "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים", שהם מכניסים לעם ישראל יהודים שמתנהגים כגויים ומחטיאים את ישראל.

ה – שאלת הגיור בנישואי תערובת וזרע ישראל

בדורות האחרונים, בעקבות הצרות, המלחמות והחולשה הרוחנית, המסגרות הדתיות והלאומיות נפרצו, ורבים מבני עמנו התחתנו עם גויים, והתעוררה שאלה קשה, מה לעשות במקרה שזוג מעורב, אחד מהם יהודי והאחר גוי, בא לפני בית הדין – והגוי רוצה להתגייר. מצד אחד, נפסקה הלכה שאין לקבל גוי המבקש להתגייר לשם אישות, וכאן קרוב לוודאי, שאילולי הגוי התקשר עם יהודייה, או הגויה עם יהודי, לא היו חושבים כלל על גיור. אולם מצד שני, ההלכה היא שאם בית הדין יקבלם, בדיעבד הגיור יתפוש, ועל ידי כך נחסוך מהיהודי את האיסור החמור שבחייו המשותפים עם בן זוגו הגוי.

למעשה הורו רוב הפוסקים, שאם הגוי מוכן לקבל על עצמו את עול המצוות, יש לקבלו לגיור. שכל מה שאמרו חכמים שלא לקבל גוי הבא לשם אישות, הוא בתקופה שבלא רשות ההורים לא היו מתחתנים, ועל ידי דחייתם מגיור מנעו את נישואיהם. אבל כאשר הם כבר חיים ביחד, מה יועיל שלא נקבלם לגיור? הלא יחטאו יותר! יתר על כן, אם לא יגיירו את הגוי, יש חשש שלבסוף בן הזוג היהודי יתבולל לגמרי. וכל מה שאמרו חכמים שתבוא רעה לבית הדין שמקבל גר לשם אישות, הוא דווקא כאשר על ידי קבלתו הוא נכנס לישראל, ועלול להשפיע עליהם לרעה. אבל כאן, שהוא כבר חי כגוי גמור בקרב ישראל, אין אשמה על בית הדין שמקבלו, אלא אדרבה – יש לו זכות שהוא מנסה למנוע התבוללות. לכן, אם בן הזוג הגוי מוכן לשמור מצוות, יש לגיירו (טוב טעם ודעת מהדו"ק קכט; אחיעזר ג, כו; תעלומות לב כט; משפטי עוזיאל ח"א יו"ד יד; הרב אונטרמן ב'שבט מיהודה' שער חמישי).

ועדיין עומדת בפני בית הדין השאלה, האם הבא להתגייר מוכן לקבל על עצמו את המצוות בלב שלם. שכן רוב הבאים להתגייר לא התעוררו לכך בעקבות מחשבות על אמונה ותורה, אלא מפני הקשר שלהם לעם היהודי דרך בני זוגם או מפני שאחד מהוריהם היה יהודי, והם או הוריהם החליטו לעלות לארץ ולקשור את גורלם עם העם היהודי. וכיוון שלדאבון לבנו לעת עתה רוב היהודים אינם מקפידים לשמור את כל המצוות, באופן טבעי הבאים להתגייר סבורים שקבלת המצוות אינה הכרחית, ולכן גם כאשר הם עומדים בפני בית הדין ומביעים רצון לקיים את המצוות, יש לחשוש שאין מדובר בקבלת מצוות שלימה. ואזי בית הדין צריך להעריך, האם מדובר בקבלת מצוות כנה שמאפשרת להם לקבל את הגר או לא? וההחלטה קשה מאוד. אם אכן כוונתו של הבא להתגייר לשם שמים, וסופו שיקיים את המצוות, ובית הדין חושד בו שלא יקיים את המצוות ולא מקבלו – הרי שבית הדין גרם נזק גדול לעם ישראל ולאותו הגוי, וייענש על כך. כשם שאבותינו נענשו על זה שלא קיבלו את תמנע, שבסופו של דבר התרחקה מאוד, ונישאה לאליפז והולידה את עמלק שציער את ישראל (סנהדרין צט, ב). מאידך, אם בית הדין יקבל את מי שאינו מתכוון לקיים את המצוות – יזיק לעם ישראל, ועל זה אמרו חכמים: "רעה תבוא למקבלי גרים", ו"קשים גרים לישראל כספחת" (יבמות קט, ב; תוספות שם).^[2]

ו – שיטות שמאי והלל

ישנם מקרים מובהקים שבהם ברור שהגר מתכוון בכל מלוא הרצינות לקיים את המצוות, ובית הדין מקבלו בלא פקפוק. ויש מקרים שבהם ברור שאינו מתכוון לקיים מצוות, ובית הדין דוחה אותו בלא ספק. אולם ברוב המקרים יש ספק, וההחלטה נתונה להערכת חברי בית הדין, שעמדתם תלויה במידה רבה באופיים וניסיונם. אם הם נוטים לחסד וגישתם אופטימית או שנפגשו עם גרי צדק רבים, תהיה אצלם נטייה להאמין להצהרת הבאים להתגייר. ואם הם נוטים למידת הדין ועמדתם מפוקחת, חשדנית ופסימית, או שכבר נפגשו עם גרים שנוהגים כחילונים, יפקפקו בכוונת הגר ולא יסכימו לקבלו.

וכן מסופר בתלמוד (שבת לא, א), מעשה בנכרי שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? השיב לו שמאי: שתים, תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב – אני מאמינך, ושבעל פה – איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו שמאי והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל – גיירו. והתחיל ללמדו עד שקיבל על עצמו גם את התורה שבעל פה. שוב מעשה בנכרי שבא לפני שמאי הזקן, וביקש להתגייר על מנת שילמד את כל התורה על רגל אחת. דחפו שמאי באמת הבניין שבידו, שהיאך יתכן ללמוד את כל התורה על רגל אחת?! בא אותו הגוי לפני הלל הזקן, גיירו, ואמר לו: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך, זה הרעיון המרכזי בתורה, וכל השאר פירוש לזה, וכדי להבינו – המשך ללמוד. שוב מעשה בנוכרי אחד ששמע על בגדי הכהן הגדול, התפעל מיופיים והדרם, וביקש להיות כהן גדול. בא אצל שמאי ואמר לו: רצוני שתגיירני על מנת שאהיה כהן גדול. דחפו שמאי באמת הבניין שבידו, שהרי מי שלא נולד כהן – לא יוכל להיות כהן גדול. בא אותו הגוי לפני הלל ואמר לו: רצוני שתגיירני על מנת שאלבש את בגדי הכהן הגדול. קבלו הלל הזקן וגיירו. לימים הזדמנו שלושת הגרים הללו למקום אחד, אמרו: "קפדנותו של שמאי בקשה לטורדנו מן העולם, ענוותנותו של הלל קרבנו תחת כנפי השכינה".

לכאורה יש לשאול, הרי הלכה פסוקה היא, שאם הגר אינו מוכן לקבל על עצמו את עול המצוות כולן, אסור לגיירו, והיאך גייר הלל את זה שהסכים לקיים את התורה שבכתב בלבד? ואיך גייר את זה שהסכים לקיים רק את מה שילמד על רגל אחת? ואיך גייר את זה שרצה להיות כהן גדול בניגוד להלכה? אלא שהלל הזקן הבחין בחכמתו, שכוונתם טובה ובאמת הם רוצים להידבק באמונת ישראל ותורתו, אלא שכיוון שעדיין לא הבינו את מלא משמעותה הם מתבטאים באופן מוטעה, אבל לאחר שיוסיפו ללמוד תורה יקבלו על עצמם את כל מצוות התורה, ולכן קיבלם (תוספות יבמות קט, ב 'רעה'. ב"י רסח, יב).

ואף שבוודאי היו לשמאי הזקן טיעונים כבדי משקל, שכן לפי הערכתו אותם גרים לא התכוונו לקיים את המצוות, ומסתבר שכמו אותם שלושה גרים ששמאי דחה והלל קיבל והתברר שהתגיירו לשם שמיים, כך היו מקרים שגרים שהלל קיבל חזרו אח"כ לסורם והתברר ששמאי צדק. אולם בכל אופן, מהגמרא משמע שעדיף ללכת בשיטת הלל, שכן בחרה הגמרא להביא את הסיפורים על אותם גרים שהלל קיבל והתברר שהיו גרי צדק.

לפיכך טוב שיישבו בבתי הדין לגיור רבנים שנוטים לצד החסד ומאמינים לבריות, שהם ישתכנעו שכוונת המתגייר לקיים את המצוות, ופעמים רבות יתברר שהם צודקים יותר מהנוטים לחשוד. קל וחומר כאשר מדובר בצאצאי יהודים או בבני זוג של יהודים, שבגיורם תלוי עתיד משפחתם בישראל. אמנם יש מקום לקבוע, כי בית דין שמתברר לאחר מספר שנים שרוב המתגיירים אצלו אינם שומרי שבת, יפסיק לעסוק בגיור. ואף שהגרים שכבר גייר הם יהודים לכל דבר, הואיל והתברר שהוא נוטה להאמין לבאים לפניו יתר על המידה, נכון שיפסיק לגייר.

ז – הגיור למעשה בעבר ובימינו

לפי מה שלמדנו, שני בירורים צריך בית-הדין לברר לפני שהוא מסכים לגייר את המבקש להתגייר: הראשון – מה מניע אותו להתגייר. אם כדי לקבל טובות הנאה שונות, כגון שיפור ברמת החיים, אין לקבלו. אם כדי להצטרף לחזון הגדול של עם ישראל, יש לקבלו. כמו כן אם הוא מזרע ישראל, שאביו או סבו יהודי, והוא רוצה לחזור לצור מחצבתו – מקבלים אותו. כמו כן אם מדובר בבת או בן זוג של יהודי, כאשר האפשרות השנייה שהיהודי ימשיך לחיות עמו ויתבולל, כל שהוא באמת מעוניין להצטרף לעם ישראל מקבלים אותו. הבירור השני והקשה יותר – האם הגר מוכן לקבל על עצמו עול תורה ומצוות.

לאחר שמתברר לבית הדין שהתשובה לשני הבירורים היא חיובית, מסתיים תהליך הבירור ובית הדין יכול לגשת לביצוע הגיור הלכה למעשה. אם הגר זכר, עליו לעבור תחילה ברית מילה.^[3] לפני הברית המוהל מברך: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לָמוּל אֶת הַגֵּרִים וְלְהַטִּיף מֵהֶם דָּם בְּרִית, שֶׁאִלְמַלֵי דָּם בְּרִית לֹא נִתְקַיְימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶאֱמַר (ירמיהו לג, כה): אִם לֹא בְּרִיתִי יוֹמָם וָלָיְלָה, חֻקּוֹת שָׁמַיִם וָאָרֶץ לֹא שָׂמְתִּי, בָּרוּךְ אַתָּה ה' כּוֹרֵת הַבְּרִית". לאחר סיום הברית המתגייר מברך שתי ברכות: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לְהִיכַּנֵס בִּבְרִיתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ". "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְמַן הַזֶּה". לאחר הברית מברכים ברכה על כוס יין. אם הגר כבר היה מהול, כגון שנולד מהול או שעורלתו הוסרה בהיותו גוי, מטיפים ממנו טיפת דם לברית בלא ברכה (שו"ע יו"ד רסח, א).

הגיור עצמו מתקיים בטבילה במקווה לשם כניסה לעם ישראל. הטבילה מתקיימת בפני שלושה דייני בית דין, שחוזרים ושואלים אותו אם הוא מקבל על עצמו תורה ומצוות. גיורת טובלת באופן שהדיינים רואים את ראשה בלבד, וגופה שבתוך המים מכוסה בחלוק גדול. לפני הטבילה המתגייר מברך: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלוֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קְדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַטְּבִילָה". המנהג לטבול פעם אחת לפני הברכה, כדי להרטיב את כל הגוף, ואח"כ המתגייר מברך על הטבילה, וטובל לשם כניסה ליהדות. בטבילה צריך שכל הגוף כולל כל שערות הראש יהיה בתוך המים. בסיום הטבילה נשלם הגיור והגר נעשה יהודי לכל דבר. לאחר הטבילה בדרך כלל מכריז בית הדין על השם היהודי של המתגייר או המתגיירת.

ח – משך תהליך הגיור

בעבר תהליך הגיור היה קצר, והיה יכול להסתיים תוך ימים ספורים, שכן למדנו שלפני הגיור צריך ללמד את הגר רק מקצת מצוות חמורות ומקצת מצוות קלות, שאם היו מלמדים אותו בבת אחת את הכל, גם אם כוונתו לשם שמיים היה עלול להירתע ולחשוש שלא יוכל לזכור את כל המצוות וההלכות ולקיימן. אולם כיום, כאשר המניע הראשון לבואם של מרבית הגרים הוא קשרי משפחה עם יהודים, יש צורך לברר יותר לעומק את הנכונות לקיים מצוות. לפיכך החליטה הרבנות הראשית בהנהגתו של הרב שלמה גורן זצ"ל, להאריך את תהליך את הגיור למשך כשנה, ובמשך שנה זו המועמד לגיור צריך ללמוד באולפן גיור את יסודות אמונת ישראל ותורתו והלכות רבות, ואף נבחן על ההלכות שלמד. כמו כן נקבע שכל אחד מהבאים להתגייר יתקשר למשפחה דתית כדי להכיר את אורח החיים הדתי. אם הבא להתגייר חי עם בן זוג יהודי, גם היהודי נתבע להשתתף בלימוד שלקראת הגיור. ואם יש להם ילדים, כבר במשך אותה שנה עליהם לצרפם לחינוך הדתי. במשך שנה זו, רבים מהבאים להתגייר ובני זוגם מתרשמים לטובה מהיהדות, והרצון שלהם להתקשר לעם היהודי, לתורתו ומצוותיו – גובר. מעבר לכך, הנכונות ללמוד על היהדות במשך כשנה, ליצור קשר עם משפחה דתית ולשלוח את הילדים לחינוך דתי, מבטאים רצון עמוק ללמוד תורה ולקיים מצוות. לעומתם, אלה שמרגישים זרות לתורה ולמצוות אינם מוכנים להתחיל בתהליך או שפורשים ממנו בהמשך הדרך. בסיום השנה, בית הדין מראיין את המועמד לגיור ומקבל עליו חוות דעת מהרבנים שלימדו אותו באולפן, ומהמשפחה הדתית שליוותה אותו, ואם הוא משתכנע שאכן רצונו של המועמד לשמור תורה ומצוות, הוא מקבלו לגיור. בפועל, כתשעים אחוז ממי שמסיימים את התהליך עוברים גיור.

כמובן שגם בדרך זו לא ניתן לאמוד בוודאות את מידת רצינותו של המתגייר, ולפעמים המתגייר בעצמו אינו יודע להעריך זאת. אולם במשך השנים התברר ששיטה זו היא היעילה ביותר, הרבה יותר מהניסיון לבחון באמצעות שיחות וחקירות מעמיקות את כוונתו של הגר. בנוסף לכך, עצם התהליך מביא את המועמד למקום נפשי של כבוד לתורה ורצון לקיים את מצוותיה, כך שגם אם הגר נחלש לאחר הגיור, יש מקום להעריך שבעת הגיור הוא באמת רצה לקיים תורה ומצוות, וממילא גיורו גיור.^[4]

ט – גיור קטנים

הורים שרוצים שילדיהם יתגיירו, יכולים לגיירם בבית דין על ידי מילה וטבילה. ולכאורה קשה, הרי אין לקטן דעה בוגרת כדי להחליט להיות יהודי ולשמור תורה ומצוות!? אלא שהואיל ואנו יודעים שזכות היא להיות יהודי, בית-הדין יכול לגיירו (שו"ע יו"ד רסח, ז). כלומר, בנים מתחת לגיל שלוש עשרה, ובנות מתחת לגיל שתים עשרה, שמבחינה הלכתית אין להם דעת, גיורם נעשה על דעת בית-הדין, הקובע שמבחינה עקרונית טוב להיות יהודי, ולכן מזכים את הקטן ומחליטים למענו, ומגיירים אותו.

כמובן, שאין בית-הדין הולך לחפש ילדים גויים כדי לזכותם בגיור, אלא מדובר במקרים שמשפחתו של הקטן רוצה לגייר אותו, כגון שהוריו באים להתגייר והם חפצים שגם בנם יתגייר עימם. לעיתים מדובר באב יהודי ואם שאינה יהודייה, שאמנם אין בכוחה של האם להתגייר אבל הם רוצים שבנם או בתם יתגיירו. כמו כן זוג יהודים שאימץ ילד גוי, יכול לבוא לבית-הדין ולגייר את ילדם המאומץ, שהואיל והם האפוטרופסים שלו ודאי שהילד מעוניין לעשות כרצונם. במקרים נדירים כאשר אין מבוגר שאחראי על הקטן, יכול הקטן לפנות בעצמו לבית-הדין ולבקש להתגייר, ובמידה ויתברר לבית הדין שהדבר מתאים, בית-הדין יכול לגיירו.

אמנם גיורו של הקטן, כל זמן שלא הגיע לגיל מצוות, אינו מוחלט. שאם כאשר הבת תגיע לגיל שתים עשרה או הבן לגיל שלוש עשרה, ימחו ויאמרו שאינם רוצים להיות יהודים, תפקע מהם הגירות. אבל אם בהגיעם למצוות יקיימו מצווה אחת כיהודי, למשל הבת תפריש חלה או תתפלל, והבן יניח תפילין, הרי הם כבר יהודים לכל דבר, ושוב לא יוכלו לחזור בהם (שו"ע יו"ד רסח, ח).

אשה שנתגיירה בהיותה בהריון, הילד שתלד – יהודי לכל דבר, ואין צריך להטבילו לשם גירות, וגם אחר שיגיע לגיל מצוות לא יוכל לבחור להיות גוי, מפני שכבר מלידתו הוא יהודי.