ארכיון הקטגוריה: ג – כלאי בהמה ואילן

א – כללי איסורי כלאיים וטעמם

ברא ה' מינים שונים בעולם, ובכמה עניינים צווה אותנו שלא נערבם זה בזה. שנאמר (ויקרא יט, יט): "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ: בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם, וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ". ונאמר (דברים כב, ט-יא): "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם. לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו". איסור זה נקרא בדרך כלל 'כִּלְאָיִם', שפירושו עירוב. כלומר, אף שמדובר במינים שכל אחד מהם כשר בפני עצמו, עירובם יחד – אסור. לכן גם איסור בישול בשר בחלב מכלל איסורי הכלאיים.

שבעה איסורי כלאיים ישנם: א) כלאי בהמה, שלא להרביע שני מיני בעלי חיים. ב) שלא לעבוד בשני מיני בעלי חיים. ג) כלאי אילנות, שלא להרכיב שני מינים. ד) כלאי זרעים, שלא לזרוע שני מיני זרעים יחד. ה) כלאי הכרם, שלא לזרוע תבואה וירקות ליד גפנים. ו) כלאי בגדים, שלא ללבוש בגדים שמעורבים בהם צמר ופשתים יחד. ז) בשר בחלב.

איסור כלאיים חל על מיני צומח וחי. בחלק מאיסורי כלאיים רק העירוב אסור, אבל בדיעבד התוצאה היוצאת אחר העירוב מותרת באכילה או בהנאה, כמו בכלאי זרעים, בכלאי אילן ובכלאי בהמה בהרבעה ובעבודה. ויש מיני כלאיים שגם העירוב אסור וגם הנוצר מהכלאיים אסור בהנאה, כמו בכלאי הכרם ובישול בשר בחלב. ובכלאי בגדים (שעטנז), האיסור הוא רק ללבוש כלאיים, אבל אין איסור לעשותו עבור גויים או שלא לשם לבישה.

המצוות שתלויות בקרקע, כמו כלאי זרעים וכלאי הכרם, נוהגות מהתורה בארץ ישראל בלבד בכל גבול עולי מצרים (להלן יב, 2), ואילו המצוות שאינן קשורות לקרקע, כמו כלאי בגדים, בשר בחלב וכלאי בהמה – נוהגות גם בחוץ לארץ. גם כלאי אילנות, היינו הרכבת שני אילנות זה על זה אסורים בחוץ לארץ, הואיל והאיסור נעשה מעל הקרקע ולא בקרקע עצמה (להלן ה). כיוון שדין כלאי הכרם חמור, שהם אסורים באכילה ובהנאה, גזרו חכמים לאוסרם גם בחוץ לארץ (להלן ד, ד).

אף שאיננו יכולים להבין את עומק משמעות המצוות, שהן אלוקיות ושורשן מעל ומעבר לשכלו של האדם, יש מצוות שאנו מבינים יותר את טעמן והן הנקראות 'משפטים', ויש שאנו מבינים פחות את טעמן והן הנקראות 'חוקים'. מצוות כלאיים היא מהחוקים, שנאמר עליהם (ויקרא יט, יט): "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ". וכן פירש רש"י, שהן גזירות מלך שאין להן טעם. אפשר לפרש, שהחוקים הללו הם התכונות המיוחדות שטבע ה' בכל הנבראים, תכונות שמצביעות על הייחוד והייעוד של כל נברא ונברא. והחוק האלוקי שאין אנו יכולים לעמוד על סודו, הוא הבנת משמעותו וייעודו המיוחד של כל מין ומין שברא ה'. והוזהרנו באיסור כלאיים לשמור את מקומו המיוחד והמכובד של כל מין, שלא לטשטש את ייחודו על ידי עירובו במין אחר (רמב"ן ומהר"ל שם; חינוך רמד). וכן אמרו חכמים (קידושין לט, א): "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ – חוקים שחקקתי לך כבר (בטבע הבריאה) – תשמרו עתה".

עוד יש בפירוש המילה 'כלאיים' משמעות של כלא, שהעירוב כולא את תכונותיו של המין, שאינו יוצא לפועל כראוי בגלל עירובו עם המין השני (זוהר ח"ג פו, א; רבנו בחיי). ראוי לשים לב שבכלאי זרעים וכלאי הכרם, האיסור כבר בכך שהם גדלים סמוכים זה לזה, למרות שהם עצמם אינם מתערבים ומתלכדים, ואיסורם הוא בארץ ישראל, כי בארץ הקודש מתגלה יותר העניין האלוקי ואחדותו, וממילא ייחודו של כל מין ניכר יותר, וצריך לשמור על מקומו המיוחד והמכובד.[1]


[1]. רש"י ויקרא יט, יט, הדגיש שמצוות הכלאיים היא חוק, ולעומתו כתב הרמב"ן (שם) שיש בכלאיים טעם חשוב, שה' צווה לשמור כל מין למינו כפי שבראו "ולא ישתנו לעד לעולם", ואילו הוא בהרכבתו מכחיש ופוגם באיכותו של המין ובכבוד הבורא שכאילו לא השלימו כראוי. ואמרו חכמים (ב"ר י, ו): "אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה עליו ואומר לו גדל", והמערבם פוגם בשורש מזלם. ועוד שהמורכבים והמורבעים אינם מולידים. והקשה המהר"ל (גור אריה שם), הרי "אמרו חכמים (ב"ר יא, ו) כל דבר שהקב"ה ברא בששת ימי בראשית צריך תיקון, כמו החטין לטחון ולאפות, ולא אמרינן בזה שהקב"ה לא השלים עולמו". וכמו שאמרו (תנחומא תזריע ה) על ברית המילה, שהאדם נולד ערל והשלמתו על ידי האדם שמקיים את הברית. ע"כ. אמנם לעניין הרבעה והרכבה הסכים לדברי הרמב"ן, שהוא משנה בכך את חוקות העולם לחבר מינים נפרדים. ואפשר שגם הרמב"ן מסכים שהאדם נברא כדי לשכלל את הבריאה, ואפשר ליצור בהכלאה מינים שונים (להלן הלכה ה) אלא שהמגדל מינים שונים, צריך לתת לכל מין את מקומו ולא לפגוע בו על ידי עירובו במין אחר. ואפשר שזו כוונת חכמים ורש"י, כמבואר למעלה.

פורסם בקטגוריה ג - כלאי בהמה ואילן | כתיבת תגובה

ב – איסור כלאי בהמה

אסור להרביע זכר ונקבה משני מינים של בעלי חיים, שנאמר (ויקרא יט, יט): "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ, בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם". ואף שנאמר בְּהֶמְתְּךָ, הכוונה לכל מיני החי ובכללם הציפורים והמינים המצויים בים, ונאמר בְּהֶמְתְּךָ כדוגמא לשאר המינים, מפני שהבהמות מצויות אצל האדם (ב"ק נד, ב). מן התורה אסור לבצע את הזיווג בידיים ממש, היינו הכנסת "מכחול בשפופרת" (הכנסת האיבר הזכרי בנקבי). והוסיפו חכמים ואסרו לגרום להם להזדווג, כגון על ידי העלאת הזכר על הנקבה באופן שגורם להם להזדווג. אבל אין איסור להכניס מינים שונים למכלאה אחת, ואם יזדווגו אין צריך להפרישם, הואיל ולא עשה מעשה שיגרום להם להזדווג (שו"ע יו"ד רצז, ב-ג).

אף שישנו איסור להרביע שני מיני בהמות או חיות זה עם זה, אם עבר והרביע זכר ממין אחד על נקבה ממין אחר, מותר ליהנות מהנולד מכך. מין הכלאיים המפורסם ביותר הוא פֶּרֶד או פִּרְדָּה, שנולדים מהרבעת חמור וסוסה. בני אדם עשו זאת מפני שהפרדים והפרדות הנולדים מהרבעת חמור וסוסה מסוגלים לעבוד היטב בנשיאת משאות ובחרישה. וכיוון שהאיסור הוא רק לגרום להולדת פרדות, מותר לקנות פרדות ולהשתמש בהם.

הרבעת שני מינים שונים אסורה, אבל שני זנים מאותו המין מותר. לפיכך מותר להרביע שוורים ופרות מזנים שונים זה עם זה, וכן זנים שונים של כבשים, או זנים שונים של חתולים או כלבים. אבל שני מינים שונים, אף שהם דומים יחסית זה לזה, אסור לזווגם. הגדרת המינים נקבעת על פי כלל התכונות והצורה של כל מין (להלן הלכה ד). ככלל ניתן לומר, שהסימן לשני מינים – שהם אינם מסוגלים להוליד וולד פורה. בדרך כלל מהרבעה של שני מינים לא נולד שום וולד, ובמקרים הנדירים שנולד, כמו בחמור וסוסה, הוולד עקר. ואם מצאנו שני מינים שמצליחים להוליד וולדות פוריים, כפי הנראה הם אינם שני מינים, אלא שני סוגים של מין אחד שאין איסור להרביעם זה עם זה.[2]


[2]. כיום מקובל להפרות בעלי חיים מבויתים בהזרעה מלאכותית, על ידי לקיחת זרע מזכר והזרקתו לרחם נקבה. בדרך כלל עושים זאת בשני זנים של אותו מין. ולדעת רבים מהאחרונים גם במינים שונים אין איסור לעשות זאת, כי האיסור הוא להרביע בידיים שני מינים (מנחת שלמה ח"ב צז, כז; הרב ישראלי, כרם שלמה ח"ב כלאיים ב). קל וחומר שהנדסה גנטית מותרת, היינו לקיחת גנים ממין אחד והשתלתם בחומר גנטי של מין אחר, כדי להוסיף בו תכונות נוספות, וכטעם המהר"ל בהערה הקודמת.

פורסם בקטגוריה ג - כלאי בהמה ואילן | כתיבת תגובה

ג – איסור עבודה בשני בעלי חיים ממינים שונים

בנוסף לאיסור להרביע שני מינים זה עם זה, אסרה התורה לעבוד בשני מינים שונים יחד, כגון לחרוש בעזרת שור וחמור יחד, או לרתום עגלה לסוס ולחמור. שנאמר (דברים כב, י): "לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו". ונתנה התורה דוגמא של שור וחמור, כי אלו שני מינים מבויתים שנוח לעבוד איתם, אבל האיסור חל על כל שילוב של שני מיני חיות זה עם זה לצורך עבודה.[3] לא רק העגלון שרותם את הסוס והחמור לעגלתו ומכוון את הליכתם עובר באיסור, אלא כל מי שמסייע לכך. ואפילו מי שמעודד את השור והחמור בקולו, כיוון שהשפיע עליהם למשוך הלאה את העגלה או המחרשה – עובר באיסור תורה (שו"ע יו"ד רצז, יא; יג-יד).

איסור זה נאמר לישראל בלבד. לפיכך, אם יהודי שכר גוי כדי שיוביל את סחורתו לעיר אחרת, והגוי החליט לעשות זאת בעגלה הרתומה לסוס ולחמור, אין בזה איסור, הואיל וליהודי אין עניין בזה (ערוה"ש יו"ד רצז, כא). אבל אסור ליהודי לשבת בעגלה שגוי מוליך על ידי סוס וחמור, משום שהיושב בעגלה נעשה שותף לעבודה, שאם לא יתיישב בעגלה – העגלון לא יצווה על החיות למשוך את העגלה (שו"ע שם יב).

רק כאשר שני המינים קשורים יחד יש איסור כלאיים. ולכן מותר לאדם שרוכב על סוס לתפוס בידו חבל שקשור לכלב. אבל אסור לקשור את רצועת הכלב לאוכף הסוס, שאם יקשור, יחבר אותם יחד, ופעמים שהכלב יקדים את הסוס וימשוך את הסוס קדימה, ונמצא עובר על איסור כלאי בהמה (ערוה"ש שם יט).

כפי שלמדנו, למרות שאין אנו יודעים לעמוד על סודן של המצוות, ובמיוחד החוקים, חכמי ישראל השתדלו להבין את טעמיהן. הרמב"ם (מו"נ ח"ג מ"ט) ביאר שאיסור זה נועד להרחיק את המינים השונים זה מזה כדי שלא ניכשל באיסור הרבעת מין בשאינו מינו. ובספר החינוך (תק"ן) ביאר, שהטעם הוא, כדי שלא לצערם. שכל מין אוהב לחיות עם בני מינו, ולעומת זאת אם יצרפוהו עם בני מין אחר, יסבול. ובמיוחד בעבודה, שאין כוחן של החיות והבהמות מהמינים השונים שווה, וכשלא ימשכו בשווה את העגלה או המחרשה, יסבלו.


[3]. לרמב"ם, כאשר מין אחד טהור ואחד טמא, כדוגמת שור וחמור – עוברים באיסור תורה שעונשו מלקות, אבל אם שניהם ממין טהור או טמא – האיסור מדברי חכמים. ולרא"ש ועוד הרבה ראשונים ואחרונים, כל שעובד בשני מינים, בין שניהם טמאים כסוס וחמור, בין שניהם טהורים – עובר באיסור תורה שעונשו מלקות. (מחלוקת זו עוסקת באיסור עבודה בכלאי בהמה, אבל באיסור הרבעה גם הרמב"ם מודה שאסור מהתורה בכל שני מינים, בין טהורים בין טמאים).

פורסם בקטגוריה ג - כלאי בהמה ואילן | כתיבת תגובה

ד – איסור הרכבת אילן

אסור להרכיב שני מיני עצים זה על זה, שנאמר (ויקרא יט, יט): "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ, בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם". כשם שהכוונה שלא להרביע שני מיני בהמות זה עם זה, כך הכוונה בשָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם שלא להרכיב שני מיני צומח זה על זה: לא עצים ממינים שונים, ולא ירקות ממינים שונים, וכן שלא להרכיב עץ על ירק או ירק על עץ. עצי הסרק כולם נחשבים כמין אחד, לפיכך אסור להרכיב עץ פרי על עץ סרק. אבל מותר להרכיב עץ סרק אחד על חבירו, מפני שכל עצי הסרק נחשבים כמין אחד, כי התכונה שאינם מניבים פירות היא העיקרית לדין זה והיא שמחשיבה את כולם למין אחד (שו"ע רצה, א-ג, רמ"א ו).

איסור זה נוהג גם בחוץ לארץ, ואף שלכאורה הוא קשור לקרקע, בפועל הוא נעשה מעל הקרקע, ופעולתו דומה לאיסור כלאי בהמה שנזכר בצמוד לו בפסוק (קידושין לט, א). כדין הרבעת בהמה כך דין הרכבת אילן, שלמרות שההרבעה וההרכבה אסורים, הנוצר מהם מותר לכתחילה באכילה ובשימוש.

מגמת ההרכבה לצרף את התכונות הטובות שבשני מיני או זני עצים. שכן העצים שמניבים פירות רבים וטעימים נוטים להיות בעלי שורשים חלשים ולהידבק ממחלות ולמות, ואילו העצים החזקים והעמידים בדרך כלל נותנים פירות מעטים ולא טעימים. כדי לפתור את הבעיה מרכיבים אותם זה על זה. שותלים באדמה ענף של עץ עמיד והוא נקרא 'כַּנָּה'. חותכים את ה'כנה' באופן מיוחד, ועליה מחברים ענף מעץ בעל פירות טעימים שנקרא 'רוכב'. חובשים את שני החלקים ביחד עד שהם מתאחים, וכך הם ממשיכים לצמוח, כאשר השורשים ותחילת הגזע שייכים למין העמיד, והמשך הגזע, הענפים והפירות שייכים למין שמניב פירות רבים וטעימים. באופן זה, למרות ששני העצים הורכבו וחוברו, כל חלק ממשיך לתפקד לפי תכונותיו הטבעיות. ה'כנה' המחוברת לאדמה מפעילה את שורשיה כפי טבעה, ו'הרוכב' מוציא פירות לפי טבעו, כך שאין כמעט הבדל בין הפירות הגדלים על ה'רוכב' שהורכב על מין אחר לבין 'רוכב' שגדל באופן טבעי באדמה.

אם ה'כנה' וה'רוכב' משני מינים שונים, המרכיבם עובר באיסור תורה שעונשו מלקות. ואם הם מזנים שונים של אותו מין, מותר להרכיבם זה על זה. לפיכך, מותר להרכיב זן של תפוח גדול, אדום ומתוק על זן של תפוח קטן, ירוק וחמוץ, ששניהם מיני תפוחים. אבל אסור להרכיב אפרסק על שקד, שהם שני מינים שונים. הגדרת המין לעניין כלאיים היא הגדרה מרחיבה, דהיינו, חלוקת המינים נקבעת על פי כלל תכונות העץ כפי שהוא נראה לעינינו, ובכלל זה צורת הפרי, טעמו, ענפי העץ ועליו ואופי גידולו. לכן יתכן שעצים מסוימים ייחשבו אצל חלק מהאנשים או לפי החלוקה המדעית כשני מינים, ואילו להלכה הם ייחשבו כמין אחד. כשעם ישראל היה חי על אדמתו והסנהדרין הגדולה הכריעה בכל שאלה וספק, מסורת חלוקת המינים לעניין כלאיים היתה ידועה וברורה, אולם במשך הזמן וברבות הגלויות, לגבי עצים שונים התעוררו ספקות שקשה להכריעם.[4]


[4]. איסור כלאיים בשני מינים שונים, אבל שני זנים של מין אחד אינם כלאיים זה בזה, וכפי שאמרו חכמים (משנה כלאים א, ב): "חזרת וחזרת גלים, עולשין ועולשי שדה, כרישים וכרישי שדה, כוסבר וכוסבר שדה, חרדל וחרדל מצרי… אינם כלאים זה בזה". כלל נוסף: שני מינים בעלי שמות נפרדים שיש ביניהם דמיון משמעותי עד שנראים כשני זנים של מין אחד, נחשבים כמין אחד לדין כלאיים, לכן למשל ישנם מינים מחמשת מיני דגן שאינם כלאיים זה בזה. וכפי שאמרו (שם א, א): "השעורים ושבולת שועל, הכוסמין והשיפון… אינם כלאים זה בזה". וכ"כ רמב"ם ג, ה, שהולכים בכלאיים אחר מראית העין. ועדיין יש צורך לברר מה המרכיב המרכזי שקובע את חלוקת המינים. בירושלמי מבואר (כלאים א, ה), שלפעמים הולכים אחר הפרי ולפעמים אחר העלים, אמנם כאשר טעם הפרי שונה באופן ניכר, למרות הדמיון בצורה, הם שני מינים. וכ"כ הרמב"ם (ג, ה-ו). ויש שלמדו מהירושלמי שצריך שיהיה דמיון גם בפרי וגם בעלים (ר"ש, ריבמ"ץ).

כמה אחרונים כתבו הגדרות שונות בחלוקת המינים, כשכל אחד בחר מרכיב אחד שלפיו קבע את המין. אולם נראה מכלל דברי חכמים שהגדרת המינים לעניין כלאיים אינה תלויה בשם או בתכונה אחת, אלא במכלול התכונות. וכעין זה כתב מרן הרב קוק (משפט כהן כה). לגבי עצים שונים התעוררו במשך הדורות ספקות. ומדברי חכמים משמע, שהנטייה להרחיב את הגדרת המינים, ולכן שני מינים שנראים כמין אחד נחשבים מין אחד (משנה א, א; רמב"ם ג, ה). ואע"פ כן יש שנטו להחמיר בכל ספק (רמ"א רצה, ו, שערי צדק), ויש שכתבו שלחכמי הדור הסמכות להחליט (חזו"א כלאים ג, ו).

ספק גדול התעורר לגבי מיני הדר. יש סוברים שאשכולית ותפוז הם מין אחד (משפטי עוזיאל ח"א יו"ד כד), ומרן הרב קוק החמיר (משפט כהן כה). ורבים נשארו בספק, ונטו לאסור הרכבתם על ידי יהודי, והתירו את הרכבתם על ידי גוי.

נראה למעשה, שאם לאחר בחינת מכלול התכונות נותרנו בספק, ניתן להכריע את הספק על פי בחינת ההפריה הטבעית, שאם האבקנים של זה יכולים להפרות באופן טבעי את השחלות של זה, הרי שהם מין אחד, וכפי שכתבתי (בהלכה ב) לעניין כלאי בהמה. וכ"כ הרב אלחנן בן נון (תחומין א). וזה שחכמים כתבו סימנים שונים, מפני שקשה לבדוק את עניין ההפריה. בנוסף לכך, הכלל היסודי בחלוקת המינים הוא שהולכים אחר מה שנתפש בעיני בני האדם, וכיוון שכיום התודעה על חלוקת המינים קשורה להגדרה התלויה בהפריה, על פיה יש להכריע את הספקות לגבי ישראל. ועדיין לא תהיה בכך הכרעה לגבי בני נח, שאם יהיה בדבר ספק מפני תכונה אחרת, יוכלו להקל, כמבואר להלן הלכה ו, 5.

פורסם בקטגוריה ג - כלאי בהמה ואילן | כתיבת תגובה

ה – הרכבה והכלאה

הרכבת אילן האסורה היא חיבור שני מיני אילנות זה בזה, באופן שכל חלק נשאר בתכונתו, בלא שום התמזגות גנטית בין שני החלקים, אולם הכלאה של אבקן ושחלה משני מינים מותרת. לכל צמח ישנה פריחה, ובפריחה אבקנים זכריים ושחלה נקבית, ועל ידי החרקים, הפרפרים והרוח נפגשים האבקנים הזכריים עם השחלה ובתוכה הביציות הנקביות, ועל ידי כך נוצר הפרי שבו הזרע שממנו יכול לצמוח עץ נוסף. אם ייקחו אבקנים זכריים מעץ ממין אחד ויפגישו אותם עם שחלה נקבית ממין אחר – תיווצר הכלאה של שני מינים שונים, והפרי שיצמח יהיה בעל תכונות גנטיות משותפות של שני 'ההורים' שלו. אולם מכל הכלאה יצא סוג פרי שונה במקצת, שכן בכל פעם מרכיבים אחרים מן הרצף הגנטי של כל מין יבואו לידי ביטוי, וכך ייווצר מיזוג חדש.

בדרך כלל הכלאה של שני מינים אינה מצליחה, והאבקנים הזכריים והשחלה אינם מתמזגים ומפרים זה את זה, ובפעמים שנוצרת הפרייה, בדרך כלל נוצר פרי לא מוצלח. אבל לפעמים הזיווג מצליח ונוצר פרי בעל טעם מיוחד, או עץ בעל סגולות מיוחדות, כגון שהוא מסוגל לצמוח באקלים שלפני כן לא היה יכול להתקיים בו. לשם כך שוקדים מדענים רבים על יצירת הכלאות שונות ומשונות. ואמנם יש רבנים שסוברים שכשם שאסור להרכיב שני מיני אילן זה על זה, כך אסור להכליאם זה עם זה (שבט הלוי ט, רכד). אולם העיקר להלכה שרק פעולה של הרכבת שני עצים שונים זה עם זה, באופן שהם חיים יחד בניגוד לחוק טבעם, אסרה התורה, ולא פעולה של הכלאה שנעשית עוד לפני שהעץ נוצר. ועוד, שהאבקן לחוד אינו מין, כי אינו יכול לצמוח בכוחות עצמו, וכן הביצית שבשחלה אינה מין, ולכן אין בהכלאתם איסור. קל וחומר שאין איסור הרכבה בהנדסה גנטית, היינו בחיבור מרכיב מתוך גן אחד עם גן אחר (וכן דעת הרב ישראלי התורה והארץ ג; כרם שלמה ב, א; הרב אריאל תחומין לג).

פורסם בקטגוריה ג - כלאי בהמה ואילן | כתיבת תגובה

ו – בני נח בדין כלאיים

לדעת רוב הראשונים והאחרונים, איסור הרכבת אילנות והרבעת בהמה חל גם על בני נח, למרות שאינו מ'שבע מצוות בני נח'. שכן נאמר (ויקרא יט, יט): "אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ", ולמדו מכאן חכמים: "חוקים שחקקתי לך כבר" עוד לפני מתן תורה – תִּשְׁמֹרוּ. וכפי שנאמר (בראשית א, יב): "דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלוֹהִים כִּי טוֹב". מכאן שחוקים אלו מחייבים גם את בני נח (סנהדרין ס, א; שאילתות, בה"ג, רמב"ם, ריא"ז, גר"א, ערוה"ש והרב קוק).

ויש חולקים וסוברים, שאין איסור לבני נח להרכיב אילנות או להרביע בעלי חיים שונים (ריטב"א, רא"ש ורדב"ז). אבל גם לדעתם, אסור ליהודי לבקש מגוי שירכיב את עצו או ירביע את בהמתו. שכשם שאסור ליהודי לבקש מגוי לחלל עבורו שבת, כך אסור לבקש ממנו לעשות עבורו ברכושו איסורי תורה אחרים.

ואפשר שגם לדעה המחמירה, האיסור לבני נח הוא רק באופן שיש איסור הרכבה ברור ונחרץ, אבל כאשר יש ספק אם מדובר באיסור, כגון שאולי ה'כנה' וה'רוכב' משני זנים של מין אחד, אין להם איסור (עי' משפט כהן יג).[5]


[5]. סנהדרין נו, א-ב: "תנו רבנן: שבע מצוות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי… רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים, ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן". הרמב"ם (מלכים י, ו) כתב שכלאיים אלו אסורים עליהם מפי הקבלה. יש שביארו שהרמב"ם פסק כחכמים ולדעתו גם הם מודים שיש איסור לגוי להרכיב אילן אלא שלא נענשים עליו כעל שבע מצוות בני נח (ערוה"ש רצה, ז), ויש שביארו שהרמב"ם פסק כרבי אלעזר (חידושי הר"ן סנהדרין נו, ב; גר"א רצה, ד), הואיל ודרשתו על חוקים שחקקתי לך מובאת בקידושין לט, א, כדבר פשוט. כך או כך דעת רוב הראשונים והאחרונים שאסור מהתורה לבני נח להרכיב אילן ולהרביע בהמה, ומהם: בה"ג (הל' כלאים סי' ד), שאילתות (צט), הגהות מרדכי (גיטין ו, תסד), ריא"ז, מאירי, משנה למלך (כלאים א, ו), גר"א רצה, ד, רע"א, ערוך השולחן, חוקות שדה, ומרן הרב קוק (חוקות הארץ א, ו).

מנגד, לריטב"א (קידושין לט, א), רא"ש, רדב"ז; ש"ך (רצז השני, ג), הלכה כחכמים ואין איסור הרכבה על בן נח. אמנם גם לשיטתם מדברי חכמים אסור לישראל לומר לגוי להרכיב אילן של ישראל מדין 'אמירה לגוי' ('שבות בשאר איסורים'), שכן למדנו, שאסור לישראל לבקש מגוי לעשות עבורו דבר שאסור על היהודי מהתורה (בב"מ צ, א, הסתפקו חכמים אם גם באיסור תורה שאין בו חיוב מיתה יש איסור 'אמירה לגוי', ומחמת הספק רוב הראשונים הכריעו לחומרא, כמובא בפנה"ל שביעית ה, 9). על פי זה כתב הרדב"ז (על רמב"ם כלאים א, ו), שמותר לומר לגוי להרכיב אילן על מנת שאח"כ היהודי יקנה ממנו את האילן המורכב וישתול אותו (מבואר בהערה הבאה שלריטב"א והרדב"ז עוד לפני שהתאחה מותר לשותלו, ולרוה"פ רק לאחר שהתאחה, ויש מחמירים ואוסרים).

אמנם לרוב הפוסקים, אסור לבקש מבן נח להרכיב באיסור גם כאשר הוא מרכיב עצים שלו, מפני שהמבקש זאת ממנו מכשילו באיסור. אבל כאשר מדובר בהרכבה שיש ספק אם היא אסורה, אפשר להקל. ראשית, מפני שמסתבר שלבני נח האיסור הוא רק באופן הברור בלא ספקות. וגם אם לא נקבל זאת, כאשר יש ספק, הרי שלמעשה מדובר בספק ספיקא, שכן יש לצרף את דעת הסוברים שמותר לבני נח להרכיב אילן (וכ"כ חזו"א כלאים א, א). אמנם בעצים שאין לגביהם ספק לכאורה אין פתרון, אולם נראה שאפשר להקל ב'הרכבת שולחן', היינו הרכבה של עצים רדומים, שרק לאחר הדבקתם מניחים את הכנה במקום שתשריש, וכיוון שהרכבה זו דומה להכלאה והזרעה מלאכותית, אפשר שאין בה איסור, הואיל והיא מתבצעת בניתוק מהאדמה (עיין במאמרו של הרב יואל פרידמן באמונת עתיך 92). ואף אם נחשוש שלישראל הרכבת שולחן אסורה, לבני נח מותר, מספק ספיקא. לאחר איחוי שלם של השתיל, אפשר יהיה לשותלו לפי דעת רוב הפוסקים כמבואר בהלכה הבאה.

פורסם בקטגוריה ג - כלאי בהמה ואילן | כתיבת תגובה

ז – האם מותר לשתול ולקיים עץ מורכב

כפי שלמדנו, אף שאסור להרכיב שני מיני עצים זה על זה, הפירות הגדלים מההרכבה מותרים לכתחילה. השאלה האם לאחר שעברו והרכיבו שני אילנות מותר לטפל בשתיל המורכב ולהשקותו כדי שיגדל. שאלה זו מעשית מאוד. למשל, בעצי אגס רוב העצים מורכבים באיסור, וכן בעצי שזיפים ואפרסקים יש שכיחות רבה של עצים מורכבים באיסור, והשאלה האם מותר לשתול שתיל שהורכב במשתלה באיסור, ואם כבר נשתל האם מותר לטפל בו או שצריך לעוקרו.

יש סוברים, שהאיסור הוא להרכיב שני מינים שונים, אולם מרגע שההרכבה נעשתה, אין יותר איסור לקיים את העץ המורכב, ואם הכינו במשתלה שתיל מורכב אף מותר לשותלו בשדה ולטפל בו. מפני שדין הרכבת אילנות דומה לדין כלאי בהמה, שהאיסור הוא רק להרביע בהמה ממין אחד על מין אחר, אבל לאחר מכן מותר לגדל את הבהמה שנולדה ולהשתמש בה.

אולם לדעת פוסקים רבים אסור לקיים עץ מורכב (שו"ע יו"ד רצה, ז). אלא שנחלקו במשמעות האיסור: יש אומרים שחובה על מי שיש לו בשדהו עץ מורכב לעוקרו, ויש אומרים שאסור לעקור את העשבים שסביבו ולגוזמו כדי להיטיב את צמיחתו, אבל מותר להשאירו בשדה ללא טיפול. ויש אומרים שהאיסור לקיים עץ מורכב הוא רק עד השלב שה'כנה' וה'רוכב' מתאחים, אבל לאחר מכן, מותר לקיים את העץ המורכב ואף לשתול אותו.

למעשה, יש שסומכים על השיטה המקילה, שכל האיסור הוא רק להרכיב, אבל לאחר מכן, למרות שההרכבה עוד לא התאחתה לגמרי – מותר לשתול את השתיל המורכב ולקיים אותו ולטפל בגידולו. אולם להלכה, דעת רוב הפוסקים שאסור לקיים את השתיל המורכב עד שעת איחויו, אבל לאחר מכן אין איסור לשתול אותו ולטפל בו. ולכתחילה טוב לנהוג כדעת המחמירים, וגם לאחר שההרכבה התאחתה לא לטפל בעץ מורכב, אלא שבמקום שיש ספק אם הרכבתו נעשתה באיסור משני מינים נפרדים או שנעשתה בהיתר משני זנים של אותו המין, אפשר להקל לקיימו ולטפל בו.

הקונה עץ פרי, צריך לברר שהעץ לא הורכב באיסור, כי גם למקילים וסוברים שמותר לשתול שתיל מורכב, הקונה ממי שמרכיב באיסור מסייע בידי עוברי עבירה. וכיוון שהדין מורכב, אפשר לסמוך בזה רק על מוכר ירא שמיים שבקיא בדינים או שנמצא תחת השגחה אמינה לעניין כלאיים.[6]


[6]. למקילים אין איסור לקיים אילן מורכב, וכך דעת ריטב"א קידושין לט, א; אורחות חיים, רדב"ז, וכן פירשו רבים בדעת הרמב"ם. ולדעת הרב הרצוג (תחומין ה) כך היא דעת רוב הראשונים, ולכן התיר לסמוך עליהם בשעת הדחק (ועי' שמע שלמה ג, יו"ד יא). ויש שהורו לכתחילה לקיימם על ידי גוי עד שיתאחה לגמרי (יבי"א ח"י יו"ד לו).

מנגד, יש אוסרים לקיים אילן מורכב, וכ"כ רא"ש הל' כלאים סי' ג', רבנו ירוחם, טור ושו"ע יו"ד רצה, ז. אלא ששלוש דעות בהגדרת איסור הקיום: א) לדעת רבים, איסור הקיום נמשך רק עד לשעת האיחוי, אבל לאחר מכן אין איסור לטפל בעץ, וכ"כ חתם סופר ו, כה; ערוגות הבושם יו"ד רלג; מהרש"ם א, קעט; ערוה"ש רצה, יח. וכתב הרב הרצוג שלדעתם גם מותר לשתול באדמה שתיל שהורכב באיסור לאחר שהתאחה, ולכך נטה מרן הרב קוק (משפט כהן יד-טו). וכך דעת רוב מורי הוראה (הרב גולדברג תחומין ה). ב) אסור לטפל בעץ שהורכב, אבל אם כבר נשתל אין איסור להשאירו בשדה (כך ביארו דעה זו ר"ז גוטה ושו"ת משנת ר' אליעזר ח"ב יו"ד נא. אמנם הם עצמם נטו להקל כדעת הריטב"א ודעימיה). ג) צריך לעקור את העץ המורכב, וכך דעת החיד"א בברכ"י רצה, ז, ושו"ת דברי יוסף כ"ד, ורבים הזכירו שיטה זו. וכך דעת חזו"א (ב, ט), והוסיף שכאשר ישנו ספק אם ההרכבה אסורה, אפשר להקל לקיים משום ספק ספיקא (כלאים א, א; ב, ט; ג, ג). אם נסבור כמו הלבוש, שגם איסור הקיום הוא מהתורה, הרי שיש בזה ספק דאורייתא, ובלא ספק ספיקא אי אפשר להקל. מנגד, כתב הרב הרצוג שגם לדעת האוסרים, רבים סוברים שהאיסור מדרבנן. וממילא הלכה כדעת המקילים.

למעשה, לכתחילה מורים שלא לקיים עץ מורכב. אמנם בשעת הצורך מורים כדעת החתם סופר ודעימיה, שאחר שהתאחה אין יותר איסור, ואם אפשר לשתול על ידי גוי – עדיף (הלכות הארץ כלאיים ח, יא-יג; קדושת הארץ יח, כה-כח).

פורסם בקטגוריה ג - כלאי בהמה ואילן | כתיבת תגובה