ארכיון הקטגוריה: ד – הלכות קריאת התורה

הלכות אלו נדפסו לראשונה בפניני הלכה ב' מהדורה קמא, והם שכתוב של שיחות ברדיו. לאחר מכן בפניני הלכה תפילה פרק כב הובאו עיקרי דיני הקריאה בתורה, היינו ההלכות השכיחות שעל סדר הקריאה (חלקן הלכות נוספות על מה שכאן). במהדורה זו הוסרו ההלכות שכבר הובאו בפניני הלכה תפילה, ונותרו ההלכות שלא הובאו, וכן נותרו הלכות שהן משמשות מבוא להלכות אחרות. אין כאן תוספת הלכות על מה שנדפס בכרך ב' מהדורה קמא, לבד מתיקוני נוסח ומעט תוספות. בהלכות אלו בא לידי ביטוי הרעיון הכללי של תקנת הקריאה בתורה, אבל אין בירור מקיף של פרטי ההלכות.

א – תקנת הקריאה בתורה

לפני שנתחיל לעסוק בכמה הלכות מהלכות קריאת התורה, חשוב להקדים ולבאר, שישנה מצווה ללמוד תורה, ומצווה זו חשובה כל כך עד שאמרו חז"ל שהיא שקולה כנגד כל המצוות. ואין לה זמן מיוחד, אלא כל אדם צריך לקבוע לעצמו עיתים ללימוד התורה. בנוסף למצווה זו, ישנה תקנה ציבורית עוד מתקופת משה רבינו, לקרוא בתורה בכל יום שני, חמישי ושבת, באופן שלא יעברו יותר משלושה ימים שבהם לא יקראו בתורה.

ואמרו חכמים (ב"ק פב, א) שתקנה זו נוסדה אחר מה שנאמר (שמות טו, כב): "וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם". והבינו משה רבנו ותלמידיו הזקנים והנביאים, שהצמאון למים נגרם מפני ששלושה ימים רצופים לא עסקו ישראל באופן ציבורי בתורה. והתורה נמשלה למים, שכשם שהמים מחיים את כל החי והצומח בעולם, כך התורה מחיה את הנשמה. ומאחר שהתנתקו מעט מהתורה, פסקו גם מעיינות המים מלנבוע. ומן הסתם תלמידי החכמים שבדור למדו באותם שלושה ימים, אלא הכוונה ששלושה ימים לא עסקו ישראל בתורה באופן ציבורי, ולכן תיקנו שיקראו בתורה בכל יום שני, חמישי ושבת, כך שלעולם לא יעברו על ישראל שלושה ימים ללא קריאה ציבורית בתורה.

חשוב לדעת שמגמת תקנת הקריאה בתורה אינה לשם קיום מצוות תלמוד תורה בלבד, מפני שלצורך מצוות תלמוד תורה אין צורך בספר תורה כשר, שכן אפשר להיעזר בחומשים או ללמוד בעל פה. אלא עיקר התקנה שהציבור ישמע את התורה מתוך ספר תורה המקודש, הכתוב בדיו על הקלף, כפי שנצטווה משה רבנו בסיני לכותבו.

לכן גם מקפידים להגביה את ספר התורה ולהראות את אותיותיו לכל הקהל, ואף אמרו חכמים (מגילה לב א) שהגולל, והכוונה למגביה, נוטל שכר כנגד כל מי שעלה לתורה. לכן ראוי לכבד בהגבהה את אחד מנכבדי הקהל. כיום נוהגים לכבד בהגבהה גם אנשים פשוטים, אבל המנהג היותר נכון הוא, לכבד בהגבהה את נכבדי הקהל. ומכל מקום, צריך להיזהר שלא לכבד בהגבהה מי שיש חשש שהספר יפול מידיו.

כפי שנלמד בהמשך (הלכה טו), לדעת מקצת מהראשונים, בדיעבד, ציבור שאין לו ספר תורה כשר, יכול לקרוא בתורה מספר תורה פסול ואף לברך על הקריאה בו. למשל, אם חסרה בספר אות אחת, או שהיא כתובה שלא כהלכתה, הרי הספר פסול, ואף על פי כן לדעתם אפשר לקיים בו בשעת הדחק את מצוות הקריאה בתורה, הואיל והוא כתוב בדיו על הקלף, כנתינתו מסיני. ולדעת רוב הראשונים, גם בשעת הדחק אין לקיים את מצוות הקריאה בתורה בספר תורה פסול, וכמובן שאין לברך על הקריאה בו. וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (או"ח קמג, א): "אפילו בכפרים שאין נמצא להם ספר תורה כשר, אין מברכין על ספר תורה פסול" (ויבואר יותר בהלכה טו).

לסיכום: יסוד תקנת הקריאה בתורה הוא, שהציבור ייפגש אחת לכמה ימים עם ספר התורה המקורי והמקודש, כפי שניתן למשה מסיני.

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ב – מספר העולים

בכל שבוע קוראים לפחות ארבע פעמים בתורה: ביום שני, ביום חמישי, בשבת בשחרית ובשבת במנחה. בנוסף לכך, תקנו חכמים שבימים מיוחדים, כמו חגים וראשי חודשים, יקראו בתורה מעניינו של יום.

מספר העולים שמעלים לתורה משתנה לפי קדושת היום, ככל שהיום מקודש יותר, כך מעלים בו יותר עולים לתורה (משנה מגילה כא, א).

המספר המועט ביותר של העולים הוא שלושה, כנגד כהן, לוי וישראל (מגילה כא, ב). ולכן בקריאות התורה של ימי החול, דהיינו בימי שני וחמישי, וכן בתעניות ציבור, בחנוכה ובפורים, מעלים לתורה שלושה עולים.

בראשי חודשים ובחול המועד, נתווספה קדושה הבאה לידי ביטוי בתפילת מוסף שנתווספה בימים אלו, ומוסיפים בהם עוד עולה ומעלים לתורה ארבעה עולים.

בחגים, דהיינו ביום טוב של חגי פסח, שבועות, סוכות וראש השנה, שבהם נתווספה קדושה, המתבטאת באיסור עשיית מלאכה, מוסיפים עוד עולה, כך שקוראים בהם חמישה עולים.

יום הכיפורים – מעלתו יתירה על החגים, שבחגים מותר לבשל ולאפות לצורך האכילה, ואילו ביום הכיפורים אסור, ולכן הוסיפו ביום הכיפורים עוד עלייה, ומעלים שישה עולים.

וביום השבת מעלים שבעה עולים. ואמנם מהרבה בחינות יום הכיפורים מקודש משבת, מכל מקום, העונש שהתורה קבעה למחלל שבת, שהוא סקילה, חמור מהעונש של מחלל יום הכיפורים שהוא כרת בידי שמיים. ולכן תקנו חכמים שביום השבת יקראו שבעה עולים וביום הכיפורים שישה (מגילה כג, א).

במנחה של שבת מעלים שלושה עולים, משום שזו אינה הקריאה העיקרית של השבת, אלא תקנה מאוחרת של עזרא הסופר. והטעם לתקנה זו הוא "משום יושבי קרנות" (ב"ק פב, א). ופרש רש"י: שיושבי החנויות היו עוסקים בימות החול במסחר ונעדרים מבית הכנסת, וכדי להשלים להם את הקריאה של ימות החול, תיקן למענם עזרא הסופר את הקריאה במנחה של שבת. ויש מפרשים (שבולי הלקט), שהואיל וזמן המנחה הוא הזמן שמועד לשכרות, תיקן עזרא הסופר קריאה בתורה, כדי שיושבי הקרנות יימנעו משכרות לכבוד הקריאה בתורה (ועיין עוד בפניני הלכה שבת ד, ז).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ג – מספר הפסוקים

אחת מעשר התקנות שתיקן עזרא הסופר היא, שכל עולה לתורה יקרא לפחות שלושה פסוקים. וביום שיש בו רק שלושה עולים, אזי ביחד יקראו לפחות עשרה פסוקים (ב"ק פב, א). כלומר אחד מהעולים צריך לקרוא ארבעה פסוקים, וכך יצא שיקראו לפחות עשרה פסוקים (מגילה כא, ב).

בתקנה זו יש ביטוי לכך שצריך להתבונן בתורה במבט כללי, "תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ" (תהילים יט, ח), דווקא כשהיא מופיעה בשלמות היא משיבת נפש, אולם כשמאבדים את המבט הכללי, ורואים כל פרט לחוד, שוב איננה משיבת נפש. המספר שלוש מבטא בכל מקום את הרעיון השלם, המורכב משני הצדדים והמרכז, או תזה, אנטי-תזה וסינתזה. ולכן תיקן עזרא הסופר שכל עולה יקרא לא פחות משלושה פסוקים, כדי שיהיה לו איזה שהוא מבט רחב יותר. להלכה, אם טעה אחד מהקוראים וקרא פחות משלושה פסוקים, צריך לשוב ולקרוא שלושה פסוקים עם הברכה שלפני הקריאה ושלאחריה (שו"ע או"ח קלז, ד).

וכל העולים יחד צריכים לקרוא לא פחות מעשרה פסוקים. אם המספר שלוש מבטא רעיון שלם, הרי שהמספר עשר מבטא הופעה שלימה של דבר בעולם, שיש בו גם צד רעיוני וגם צד מעשי. לכן, העולם כולו נברא בעשרה מאמרות, וכן במעמד הר סיני מניין הדיברות – עשרה. וגם המניין הנצרך לכל דבר שבקדושה כולל עשרה אנשים. ולכן תיקן עזרא הסופר שכל שלושת העולים ביחד יקראו לפחות עשרה פסוקים, שיש בהם ביטוי רחב יותר לדבריה של התורה. ולא משנה מי יקרא את ארבעת הפסוקים, העולה הראשון, השני או השלישי (מגילה כא, ב).

ורק פעם אחת בשנה אנו קוראים תשעה פסוקים בלבד, והיא בפורים, כשקוראים את פרשת "ויבא עמלק", שיש בה רק תשעה פסוקים. והטעם שאין מוסיפים עוד פסוקים כדי להשלים למניין עשרה פסוקים, כדי לרמוז לנו שכל זמן שיש עמלק בעולם, עדיין אין שמו של הקב"ה יכול להתגלות בשלמות, ואף קריאת התורה שלנו מצטמצמת לתשעה פסוקים.

אמרו חכמים (מגילה כא, ב) שגם הפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" עולה למניין שלושת או עשרת הפסוקים. וצריך היה לומר זאת, כי לולא כן היינו עלולים לחשוב, שהואיל ותקנו שכל אחד יקרא לפחות שלושה פסוקים, צריך שיהיה בפסוקים האלה תוכן חדש, ומאחר שפסוק "וידבר" חוזר על עצמו פעמים רבות בתורה, אולי לא ייחשב כאחד הפסוקים. לכן לימדונו חכמים, שאף הוא נחשב לפסוק. והאמת היא שהפסוק "וידבר ה' אל משה לאמר" שחוזר על עצמו כל כך הרבה פעמים, מביע רעיון מרכזי שאין דומה לו. שהרי העובדה שה' בכבודו ובעצמו נתן לנו תורה על ידי גדול הנביאים משה רבנו, זהו החידוש הגדול ביותר. ולכן אולי חוזרת עליו התורה פעמים רבות כל כך.

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ד – תקנת הנכנסים והיוצאים

ישנם דינים, שהם כל כך עקרוניים בקריאת התורה, עד שחכמים תקנו כמה תקנות כדי שאפילו הנכנסים והיוצאים באמצע הקריאה בתורה, לא יטעו לחשוב שהקורא עבר עליהם. מדובר בשתי הלכות: האחת, שכל עולה צריך לקרוא לא פחות משלושה פסוקים, והשנייה, שצריך לברך ברכת התורה לפני הקריאה ולאחריה.

נתחיל בעניין שלושת הפסוקים. כפי שלמדנו כל עולה צריך לקרוא לפחות שלושה פסוקים, כדי שהמבט על התורה לא יהיה מצומצם, אלא מבט שכולל לפחות שלושה פסוקים כאחד. וכל כך חשוב שכל עולה יקרא לפחות שלושה פסוקים, עד שחכמים קבעו, שלעולם אין להפסיק את הקריאה, פחות משלושה פסוקים לאחר הפרשה או לפני הפרשה, מפני תקנת הנכנסים והיוצאים. וכדי להבין, צריך לדעת שאין הכוונה כאן לפרשת השבוע, אלא שכל התורה מחולקת לפרשיות קטנות, שמופרדות בספר התורה על ידי רווח של שיעור כתיבת תשע אותיות, לפחות. יש פרשות סתומות, כלומר שהרווח שלפניהן הוא באמצע השורה. ויש פרשות פתוחות, שהרווח שלפניהן מגיע עד לסוף השורה, והן מתחילות לאחר מכן בתחילת השורה הבאה, וכפי שנתבאר לעיל (ג, יב).

ואם כן ההלכה היא, שאסור להפסיק את הקריאה פחות משלושה פסוקים לפני סיום הפרשיה, וזאת כדי שאם אדם אחד יצא באותו זמן מבית הכנסת, לא יעלה בדעתו שהעולה הבא יקרא עד סוף הפרשיה פחות משלושה פסוקים. וכן אין לעצור פחות משלושה פסוקים לאחר תחילת הפרשיה, וזה כדי שאדם הנכנס אז לבית הכנסת, לא יחשוב בלבו, שהקורא הקודם התחיל לקרוא מתחילת פרשיה זו וקרא פחות משלושה פסוקים.

כלומר, לא רק שחובה על כל עולה לקרוא לפחות שלושה פסוקים, אלא אף צריך לדאוג שלא יֵראה הדבר כאילו מישהו קרא פחות משלושה פסוקים (מגילה כא, ב; שו"ע או"ח קלח, א).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ה – ברכות התורה

למרות שכל אדם מברך בבוקר את ברכות התורה, קבעו חכמים שהעולים לקריאת התורה יברכו שוב לפני הקריאה ולאחריה את ברכות התורה. וזאת כדי לקבוע בלב העולה והשומעים את מקורה האלוקי של התורה.

מתחילה היה המנהג שרק העולה הראשון והאחרון ברכו, הראשון ברך את הברכה הראשונה לפני קריאת התורה, וכל שאר העולים היו עולים ללא שום ברכה. והעולה האחרון היה מברך את הברכה האחרונה לאחר סיום הקריאה.

אבל לאחר זמן תקנו חכמים שכל עולה ועולה, יברך גם בתחילה וגם בסוף. וטעם לתקנה זו הוא מפני היוצאים והנכנסים. שחששו חכמים שמא אדם יכנס באמצע קריאת התורה, ולא ישמע את העולה הראשון כשהוא מברך בתחילה, ויחשוב שאין ברכה לפני קריאת התורה. ולכן תקנו שכל עולה יברך לפני קריאתו. ועוד חששו שמא אדם יצא באמצע קריאת התורה, ומאחר שלא ישמע את העולה האחרון מברך ברכה בסיום הקריאה, יחשוב שאין ברכה לאחר הקריאה. ולכן תקנו שכל עולה יברך ברכה בסיום קריאתו (מגילה כא, ב).

מהלכה זו אפשר ללמוד על חשיבותה העצומה של ברכת התורה, עד שאפילו כדי שאדם אחד לא יטעה ויחשוב שאין ברכה לפני הקריאה או לאחריה, תקנו חכמים שכל עולה ועולה יברך גם לפני הקריאה וגם לאחריה.

וכך מובא בתלמוד (נדרים פא, א), שלא ידעו חכמים על מה אבדה הארץ. שהרי ישראל היו עוסקים בתורה, ואם כן מדוע חרבה הארץ? נשאלה שאלה זו לחכמים ולא ידעו לענות, לנביאים ולא ידעו לענות, ואף מלאכי השרת לא יכלו לבאר מדוע חרבה הארץ למרות היותם עוסקים בתורה. עד שהקב"ה בכבודו ובעצמו פירש, שהארץ חרבה על שלא ברכו בתורה תחילה, כלומר עסקו בתורה, אבל שכחו את המקור האלוקי של התורה, שכחו את האמונה, ולכן התורה לא הגנה עליהם. ומכאן נוכל להבין מדוע הקפידו כל כך על ברכת התורה (עיין עוד בפניני הלכה תפילה י, א).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ו – הקורא והעולה

מתחילה היה המנהג, שכל מי שקראו לו לעלות לתורה, היה קורא בעצמו. וכידוע אין בספר התורה ניקוד וטעמים, ולכן כל אדם היה לומד את פרשת השבוע היטב עם טעמים, באופן כזה שאם יקראו לו לעלות לתורה, יוכל לקרוא את חלקו. ואם קראו לו לעלות לתורה, ועדיין לא הספיק לחזור על הפרשה פעמיים שלוש בינו לבין עצמו, לא היה עולה (שו"ע או"ח קלט, א).

והיה מעשה שקראו לרבי עקיבא לעלות לתורה, ולא רצה לעלות. שאלו אותו תלמידיו, וכי לא לימדתנו רבנו שהתורה היא חיינו ואורך ימינו, ולמה כשקראו לך לעלות לא עלית? אמר להם: מפני שלא סדרתי את הקריאה ביני לבין עצמי פעמיים או שלוש. שאין אדם רשאי לומר דבר תורה לפני הציבור עד שיפשוט אותו בינו לבין עצמו פעמיים או שלוש (מדרש תנחומא יתרו טו).

כיום כמעט רק עולי תימן נוהגים שכל עולה קורא בעצמו בתורה, אבל בשאר הקהילות נוהגים להעמיד חזן שיקרא לכל עולה את חלקו. העולה מברך את הברכות, לפני הקריאה ולאחריה, והחזן קורא בתורה. והטעם לכך, מפני שלא כל בני הציבור יודעים לקרוא היטב בתורה בלא נקודות וטעמים. וכדי שלא לקפח ולא להעליב את אלה שאינם יודעים לקרוא כראוי, נהגו שאחד יקרא לכולם, וכך גם אלה שאינם יודעים לקרוא היטב יוכלו לעלות לתורה (ר"ן). ועוד, שיש אנשים שחושבים שהם יודעים לקרוא, ובאמת הם נוטים לטעות טעויות שפוסלות את הקריאה, ואם לא יתנו להם לקרוא בתורה – יעלבו ויתקוטטו (רא"ש). וכאשר בוחרים את הקורא הטוב ביותר, אינם נפגעים, וכך כולם יכולים לעלות לתורה.

העולה צריך לקרוא בלחש עם בעל הקורא מילה במילה. שהרי הוא זה שבירך על התורה, ואם לא קרא בעצמו, יש חשש שברכותיו לבטלה. אבל יקרא בלחש, באופן שלא ישמיע את קולו לאוזניו, כדי שלא יפריע לשאר השומעים, שאין שני קולות נשמעים (שו"ע או"ח קמא, ב).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ז – דין מי שאינו יודע לקרוא ועיוור

שאלה: האם אפשר שיעלה לתורה אדם שכלל אינו יודע לקרוא, או עיוור שאינו מסוגל לקרוא מאחר שאינו רואה?

לדעת ה'שולחן-ערוך' (או"ח קלט ב), אע"פ שכיום המנהג שבעל הקורא הוא זה שקורא לפני הציבור בתורה, מכל מקום הואיל והעולה חייב לקרוא בעצמו בלחש את כל הקריאה מהספר, אין להעלות לתורה אדם שאינו יודע לקרוא בעצמו. ובשעת הדחק אפשר להעלות אדם שאינו יודע לקרוא היטב, אבל לאחר שישמע את בעל הקורא יוכל לחזור ולקרוא אחריו מילה במילה. אך אם גם באופן זה הוא אינו יכול לקרוא, מפני שאיננו יודע כלל לקרוא, או שקריאתו מאוד איטית, או שהוא עיוור שאינו רואה את הכתב – אע"פ שהוא יכול לחזור בעל פה אחר קריאת החזן, אין להעלותו לתורה, מפני שהמצווה היא לקרוא בתורה ממש, ועל זה הברכה. ומאחר שאנשים אלו אינם יכולים לקרוא בעצמם, אינם יכולים לברך את ברכת התורה.

אבל לדעת הרמ"א (או"ח קלט, ג), אפשר להעלות לתורה גם עיוור וגם מי שאינו יודע לקרוא. כי בזה שישמע את קריאת החזן, יצא ידי חובה, שדין השומע כדין המוציא את המילים מפיו, ועל זה הוא מברך את ברכות התורה.

כלומר, לדעת ה'שולחן-ערוך', הכרחי הוא שהעולה יקרא בעצמו בתורה, וזה שהחזן קורא בקול רם מועיל רק לציבור אבל לא לעולה שצריך לקרוא בעצמו בלחש. ואילו לדעת הרמ"א, כשם שהחזן מוציא את כל הציבור ידי חובה, למרות שאינם קוראים בעצמם בספר התורה, כך גם העולה לתורה יוצא בזה ידי חובה.

למעשה, המנהג כיום להעלות לתורה עיוור או אדם שאינו יודע לקרוא. ואפילו אלו שנוהגים תמיד כדעת מרן ה'שולחן-ערוך', בדין זה סומכים על דעת המקילים, ומעלים לתורה את העוורים ואת אלו שלא למדו לקרוא, כדי שלא לגרום להם צער ובושה.

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ח – האם מותר להוסיף עולים?

לאחר שלמדנו (בהלכה ב) כמה עולים צריכים להעלות לתורה בכל יום, יש לברר האם בשעת הצורך, כשיש אנשים רבים שרוצים לעלות לתורה, כמו למשל בשבת חתן, מותר להוסיף ולהעלות יותר עולים ממה שתקנו חכמים.

התשובה תלויה ביום. בשבתות ובחגים שבהם אין יוצאים לעבודה, מותר לציבור להעלות עולים נוספים על מה שתקנו חכמים. אבל בימי החול שבהם יוצאים לעבודה, כגון בימי שני וחמישי שבהם עולים שלושה, וכן בראשי חודשים שבהם עולים ארבעה, וכן בחול המועד שמותר לעשות מלאכת דבר האבד, אין רשות להוסיף בהם על מספר העולים, מפני 'טירחא דציבורא' וביטול מלאכה (מגילה כא, א).

ואף שכאמור, מצד הדין בחגים מותר להוסיף על העולים, מכל מקום יש שנהגו שלא להוסיף על העולים בחגים, כדי שלא לבטל את ההבדל שבין החגים ליום כיפור ושבת במספר העולים. ורק בשבת נוהגים להוסיף כשצריך (שו"ע ורמ"א או"ח רפב, א). ויש אומרים שהואיל והיום אנו נוהגים שכל עולה מברך לפני העלייה ואחריה, ראוי שלא להוסיף על מספר העולים שתקנו חכמים, כדי שלא להוסיף ולהרבות בברכות שאינן צריכות (רשב"ץ, הובא במ"א רפב, א). ויש אומרים שראוי שלא להוסיף משום 'טרחא דציבורא' (מ"ב רפב, ד).

למעשה, בשבתות, כשיש צורך להוסיף עולים, כגון כשיש בבית הכנסת חתן או ברית מילה, מותר להוסיף על העולים. וכן אם כל הקהל מסכים להוספת עולים, ואין תרעומת על אריכות התפילה – מותר להוסיף על העולים, שכך היא דעת רוב הפוסקים (מ"א שם). ובמקומות שנהגו שלא להוסיף על העולים, גם כשיש אורחים בשבת חתן אין מוסיפים על העולים, ורק אם במקרה נוצר מצב ששכחו להעלות את אחד האורחים, ואם לא יוסיפו עלייה ויעלוהו ייווצר עלבון גדול, מותר להוסיף. וכך ראוי לנהוג לכתחילה.

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

ט – הקדמת הכהן מפני דרכי שלום

במשנה במסכת גיטין (גיטין נט, א) מובאות כמה תקנות שתקנו חכמים מפני דרכי שלום. אחת מהן קשורה לקריאת התורה, והיא שהכהן יעלה תמיד ראשון, ואחריו הלוי ואחרי הלוי ישראל. והטעם לתקנה הוא, שהרי ברור שהעלייה הראשונה היא המכובדת מכל העליות, ולכן נוצר חשש שמא ייגרם מתח רב מידי סביב העלייה החשובה. זה יאמר: אני תרמתי יותר כסף לבית הכנסת ולכן אני קודם לכולם, וזה יאמר: אני זקן מכם ולכן עליכם להקדים אותי, ואחר יאמר: אני יותר מיוחס, ועוד אחד יבוא ויאמר: אני למדתי תורה יותר מכם. מובן שאין זה ראוי לריב על דברים כאלה, אבל אי אפשר להתעלם מהמציאות, ואנשים רבים נוטים לריב ולכעוס, ועל כן תקנו חכמינו ז"ל, שהכהן יעלה תמיד ראשון והלוי שני, וכך לא יתווכחו על חלוקת העליות הראשונות.

וכיוון שהעליות הראשונות כבר חולקו, אין טעם להתווכח על העלייה השלישית. מה עוד שיש סוברים שאע"פ שהעלייה השלישית היא העלייה הראשונה שמכבדים בה ישראלים, מכל מקום מאחר שהיא אינה ראשונה לקריאה, איננה המכובדת ביותר בין העליות של הישראלים, אלא דווקא העלייה השישית היא המכובדת ביותר, משום שהיא רומזת לספירת ה'יסוד' שהיא מידתו של יוסף הצדיק. ואחרים נהגו להחשיב את העלייה הרביעית לחשובה ביותר, כי היא רומזת למשה רבנו. ויש שנהגו לכבד את הגדול שבציבור דווקא בעלייה האחרונה (מ"ב קלו, ה). ויש שרואים בעליית המפטיר את העלייה המכובדת, הואיל והעולה בה זוכה לברך הרבה ברכות. כך שלמעשה, כמעט כל העליות חשובות, השלישי מצד שהוא ראשון הישראלים, הרביעי כנגד משה, השישי רומז ליוסף הצדיק, השביעי הוא המסיים, והמפטיר מתחזן וזוכה לברך שבע ברכות. לכן אין סיבה להיפגע ולהיעלב, והכל צריך לבוא על מקומו בשלום.

ויש לציין, שגם לפני תקנת חכמים היה צריך להקדים את הכהן, שנאמר לגביו "וקדשתו" (ויקרא כא, ח), היינו שיש מצווה להקדימו לכל דבר שבקדושה. אלא שמצווה זו היא דווקא כאשר הכהן והישראל שווים במעלתם. והתקנה באה להוסיף, שאפילו אם הישראל גדול בתורה יותר מהכהן, בכל זאת יקדימו את הכהן מפני דרכי שלום.

אבל אם הכהן הוא עם הארץ והישראל תלמיד חכם, נחלקו הראשונים בדינו. לדעת הרשב"א, צריך לקרוא לעלייה הראשונה את הישראל שהוא תלמיד חכם. ולדעת רב עמרם גאון ורב נטרונאי גאון ועוד כמה ראשונים, אפילו אם הכהן הוא עם הארץ, בכל זאת לעניין עלייה לתורה יש להקדימו לתלמיד חכם הישראל. וכך נוהגים למעשה (שו"ע קלה, ד).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

י – הקדמת הכהן בימי חול

ואמנם הגמרא (גיטין נט, ב) מבארת שהתקנה שהכהן יקרא ראשון היתה דווקא בשבתות, שאז מתאספים אנשים רבים לבית הכנסת, אבל בימי שני וחמישי, שבהם המתפללים מועטים יותר, אין צורך להקדים דווקא את הכהן, מפני שחשש המחלוקת מסתלק. אולם כתבו התוספות שבזמנינו גם בימי שני וחמישי באים אנשים רבים לבית הכנסת, ולכן יש לנהוג שבכל הימים יעלה הכהן ראשון ואחריו הלוי ואחריו ישראל. וכן נפסק ב'שולחן-ערוך' (שו"ע או"ח קלה, ג).

לעיתים בימי שני וחמישי מגיעים לבית הכנסת שני חתנים ישראלים, ומאחר שהעלייה הראשונה והשנייה תפוסות על ידי כהן ולוי, יוצא שאם לא נוסיף עוד עלייה, יקופח אחד החתנים ולא יוכלו לכבדו בעלייה לתורה. ואמנם לדעת הרמ"א, מותר לצורך זה להוסיף עוד עלייה, אולם למעשה נפסק שאסור להוסיף על שלושת העולים (שו"ע קלה, א; מ"ב ג). והעצה היא, לבקש מהכהן לצאת מבית הכנסת בעת שיקראו לעלייה הראשונה, וכיוון שלא יהיה שם כהן, יעלו ישראל לעלייה הראשונה, וכך יוכלו להעלות את שני החתנים (ע' יבי"א ח"ו כג).

וכאשר אין כהן, אף שיש שם לוי, אין צורך להעלותו ראשון, אלא אפשר להעלות לתורה שלושה ישראלים.

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

יא – הוצאת ספר שאינו מוכן לקריאה

אין גוללים ספר תורה מפרשה לפרשה בציבור מפני כבוד הציבור (יומא ע, א; שו"ע או"ח קמד, ג). כדי להבין את ההלכה, צריך לזכור שספר תורה כתוב כולו על רצף אחד של יריעות עור, כאשר תחילתו בבראשית כרוכה על עמוד אחד, וסופו שבסוף ספר דברים על עמוד שני.

גלילת ספר תורה מתחילתו ועד סופו אורכת כחמש דקות. כדי שלא לפגוע בכבודו של הציבור, שיהיה דומם ובטל בעת שיגללו את ספר התורה למקום שצריכים לקרוא בשבת או בחג, תקנו שהגבאים יגללו את הספר למקום הקריאה עוד לפני התפילה, וכך לאחר הוצאת ספר התורה, יוכלו להתחיל לקרוא בו מיד, והציבור לא יאלץ להמתין בחינם.

אלא שנשאלת השאלה, מה הדין במקרה שהגבאים אכן הכינו ספר תורה לקריאת היום, אך בעת שהוציאו את הספר מהארון, נפלה טעות, ובמקום לקחת את הספר המוכן לקריאה, לקחו ספר אחר שגלול על מקום אחר. האם צריך להחזיר מיד את הספר לארון ולקחת תחתיו את הספר שהוכן לקריאה, או שמא יש בכך פגיעה בכבוד הספר שהוציאו, שעלולים הרואים לומר שהוא פסול, ולכן לקחו תחתיו ספר אחר.

המנהג הרווח שאין מחליפים אותו, ולמרות שהציבור יצטרך להמתין עד שיגללוהו למקום הקריאה, מכל מקום זהו כבודו של ספר התורה, שאחר שהוציאוהו שוב אין מחליפים אותו באחר (כה"ח קמד, יג). ויש אומרים, שמפני ביטול זמנו של הציבור, רשאים להחליף את ספר התורה שהוצא בטעות, ואפילו אם כבר הניחוהו על הבימה. ובשעת הצורך, כאשר הציבור מקפיד על זמנו, אפשר לסמוך על דעתם (אג"מ או"ח ח"ב לז).

כאשר צריכים לגלול ספר תורה, צריכים להיזהר שלא לנגוע בידיים חשופות בקלף. אלא נוגעים בעמודים שעליהם נגלל הספר בלבד. וכשצריך לסדר את הקלף בעת שגוללים את ספר התורה, עוטפים את היד במטפחת ומסדרים את הקלף. ורק לסופר, לצורך תיקון ספר התורה, מותר לנגוע בידיים חשופות בקלף, וטוב שיטול ידיו לפני כן (שו"ע או"ח קמז, א).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

יב – איסור דיבור בעת הקריאה בתורה

אמרו חכמים (סוטה לט, א), שמשעה שנפתח ספר התורה כדי לקרוא בו, אסור לקהל לדבר זה עם זה אפילו בדבר הלכה, וזאת מפני הכבוד שצריך כל אחד לבטא כלפי הקריאה הציבורית בתורה. וכן נאמר בספר נחמיה (נחמיה ח, ה), "וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כָל הָעָם, כִּי מֵעַל כָּל הָעָם הָיָה, וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כָל הָעָם". כלומר, בשעה שפתח עזרא הסופר את התורה כדי לקרוא בה, עצר כל העם מעסקיו ודיבוריו.

ואפילו לדבר בדברי תורה עם חברו בין קריאה של עולה אחד לחבירו אסור, והטעם שמא ימשיכו בדיבורם גם לאחר שהקורא יחזור לקרוא בתורה (שו"ע או"ח קמו, ב, א"ר). ויש אומרים שמותר לשוחח בדברי תורה בהפסקות שבין העליות, במיוחד כאשר הגבאים מאריכים באמירת 'מי-שברך' (ב"ח). והעיקר לדעה זו, שהדיבורים בדברי תורה לא יימשכו גם בשעת הברכות והקריאה (ערוה"ש קמו, ג).

וללמוד לבד בהפסקה שבין קריאה לקריאה לכל הדעות מותר (מ"ב קמו, ו). ובעת הקריאה אסור ללמוד בעניינים אחרים, אבל לקרוא את הפרשה שניים מקרא ואחד תרגום, לדעת רבים מהפוסקים – מותר, בתנאי שהקריאה תהיה בלחש, שלא תפריע לשאר השומעים (שו"ע או"ח קמו, ב). ויש אומרים שאפילו בלחש אסור, מפני שצריך להאזין דווקא לבעל הקורא, ולא לקרוא באותה שעה פסוקים אחרים, ואפילו הם מאותה הפרשה (פר"ח, של"ה וגר"א). וודאי שגם לדעת אלו שמתירים לקרוא פסוקים אחרים מהפרשה בעת הקריאה, מכל מקום המנהג המשובח הוא להאזין לקריאה, ולא לקרוא בפסוקים אחרים (שו"ע שם).

מותר לרב לענות לשאלה דחופה בהפסקות שבין העליות (מ"ב קמו, ו). וגם לגבאים מותר לדבר בהפסקות בעניינים נחוצים הקשורים לתפילה. וכשאין ברירה אחרת, מותר לרב לענות לשאלות אפילו בעת הקריאה. וכן רשאים הגבאים לדבר בעניינים דחופים שאינם סובלים דיחוי, למשל, כדי למנוע עלבון מאחד המתפללים המצפה לעלייה.[2]


[2]. בפניני הלכה תפילה כב, ח, מבוארות עוד הלכות הקשורות לכבוד התורה. שאסור לצאת באמצע הקריאה, ולצורך דחוף מותר בין קריאת עולה לחבירו. ויש נוהגים לעמוד בעת הקריאה בתורה (רמ"א קמו, ד), ולדעת רבים אין צריך לעמוד (שו"ע קמו, ד), וכך נהג האר"י.

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

יג – הקריאה בטעמים ובניקוד ואיזה טעות מעכבת

כפי שלמדנו (הלכה ו) הקורא צריך להכין את הקריאה היטב, מפני שבספר התורה אין ניקוד וטעמים, והקורא צריך לדעתם על פה, כדי לקרוא במדויק הן את האותיות בנקודותיהן, והן את המילים על פי המנגינה של טעמי המקרא.

בדיעבד, כאשר אין שם מי שיודע לקרוא בטעמים, יקראו בלא טעמים, שאין הקריאה בטעמים מעכבת, ואף יברכו את ברכות התורה על קריאתם (שו"ע קמב, ב). אבל כשיש ביניהם שני אנשים מוזיקליים שמכירים את הטעמים, אפשר שאחד יחזיק בידו ספר מודפס עם טעמים, והוא ילחש על אוזנו של הקורא את מנגינת הקריאה, וכך הקורא בספר התורה הכשר יוכל לקרוא עם טעמים (מ"ב קמב ח). אבל כאמור, אם אינם מסוגלים לכך, יקראו בלא טעמים.

ואם הקורא טעה בניקוד האותיות, אפילו באות אחת, אם זו טעות שגורמת לשינוי במשמעות המילה, מחזירים אותו כדי שיקרא נכון. אך על טעות בניקוד שאיננה משנה את משמעות המילה – אין מחזירים (רמ"א או"ח קמב, א). ויש מדקדקים ומחזירים גם על טעות שאין ממנה שינוי משמעות.

למשל, אם קרא יָשַב במקום יוֹשֵב, יש כאן שינוי משמעות בין עבר להווה. וכן יַעשה בפתח תחת ה'י', במקום יֵעשה בצירי. אבל כשהטעות הדקדוקית אינה משנה את המשמעות, כגון שקרא ידעתם במלעיל במקום ידעתם במלרע, כיון שאין הבדל במשמעות בין הביטוי הנכון לבין הטעות, אין להחזיר על כך את הקורא.

ואפילו אם טעה בטעמים, טעות כזו שגורמת לשינוי בהבנת המשפט, צריך להחזיר על כך את הקורא (מ"ב קמב, ד).

יש טעויות שאין בהם שינוי משמעות, אבל הטועה השמיט או הוסיף אות אחת, כגון שקרא מצריים בשני 'יודים' במקום מצרים ב'יוד' אחת, או קרא הרון במקום אהרון, כלומר השמיט את האות 'א'. יש אומרים שהואיל ואין בכך שינוי משמעות, בדיעבד יצאו ידי חובה ואין צריך לחזור (א"ר, מ"ב קמב, ד). ויש אומרים שהואיל והוסיף או השמיט אות שלימה, חייב לחזור ולתקן את טעותו (פר"ח, ח"א, כה"ח קמב, ב).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

יד – כיצד מתקנים כאשר המשיכו לקרוא אחר הטעות?

אם טעו בטעות שמשנה את המשמעות, ושמו לב לטעות רק אחר שהמשיכו לקרוא, צריכים לחזור ולקרוא את המילה כהלכתה, ולהמשיך ולקרוא ממנה והלאה כסדר, עד לסיום קריאת העולה. לפעמים לא מספיק לקרוא נכון מאותה המילה שטעו בה, מפני שקריאה כזו לא תמיד מובנת, שהרי פעמים רבות הטעות נעשתה באמצע משפט, וכדי שהתיקון יהיה מובן, צריך לחזור ולקרוא מתחילת הפסוק שבו נעשתה הטעות. אבל אם הקורא תיקן את עצמו מיד, אין צורך לחזור אלא מאותה המילה שבה נעשתה הטעות.

לעיתים קורה שהטעות נעשתה בעת הקריאה של העולה הראשון, אבל הגבאים ובעל הקורא חשבו שאין בכך טעות. ורק בעת העלייה השביעית הגיעו למסקנה שאכן נעשתה טעות. ואזי נשאלת השאלה כיצד מתקנים את הטעות שנעשתה בעלייה הראשונה.

פסק ה'משנה-ברורה', שכל מה שקראו לאחר הטעות אינו נחשב, ולכן העולה השביעי צריך לברך את הברכה הראשונה, ואחר כך יקרא בעל הקורא ממקום הטעות שבעלייה הראשונה ועד לסוף הפרשה (באו"ה קמב ד"ה 'מחזירין').

אבל אם כבר גמרו את הקריאה בתורה, ורק לאחר מכן נזכרו שנפלה טעות בקריאה, יחזרו ויקראו לפחות שלושה פסוקים סביב המקום שבו טעו, מפני שאין קוראים בתורה פחות משלושה פסוקים, אולם לא יברכו על קריאה זו, וכן לא יקראו שוב את כל הפרשה. וזאת משום שישנה דעה שיוצאים ידי חובה אפילו בקריאה שיש בה טעויות, וכיוון שלדעה זו כבר יצאנו ידי חובת הקריאה, אין רשות לברך שוב את ברכות התורה. וכן מאחר שכבר סיימו את כל הקריאה, אין להטריח את הציבור לקרוא שוב את כל הפרשה (שם בבאו"ה).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

טו – האם מותר לקרוא בספר תורה פסול?

ספר תורה כשר הוא ספר תורה שכל אותיותיו כתובות כהלכתן לשם שמיים בדיו על הקלף, ואם אפילו אות אחת נכתבה שלא כהלכתה, ספר התורה כולו פסול.

הלכה זו מבליטה בפנינו את אופיה המיוחד של התורה, היא אינה אוסף של מעשים והלכות פרטיות, אלא כל כולה רעיון אלוקי אחד שלם, המתבטא בכל המצוות, ההדרכות ואותיות התורה. ואם תחסר אפילו אות אחת מן התורה, כבר יש כאן פגם בשלמותה המוחלטת של התורה והספר פסול.

אלא שישנה שאלה מרכזית בהלכות קריאה בתורה, האם הקריאה בתורה חייבת להיעשות דווקא מספר תורה כשר, או שמא ניתן בדיעבד לקרוא בתורה גם מספר תורה שיש בו מספר טעויות, ובלבד שבאופן כללי הספר נכתב כהלכתו בדיו על קלף.

כפי שלמדנו (בהלכה א) לדעת רוב הפוסקים, מצוות הקריאה בתורה בציבור צריכה להתבצע מתוך ספר תורה כשר, ואם אין ספר תורה כשר, לא מתקיימת המצווה. ולכן אף אם יחליטו לקרוא מספר פסול כדי שלא תשתכח הקריאה, מכל מקום אסור יהיה לברך עליו את ברכות התורה, הואיל והוא פסול (רשב"א, רא"ש ורמב"ם בהלכותיו).

אולם ישנם כמה פוסקים הסוברים שאמנם כדי לצאת ידי מצוות כתיבת ספר תורה, צריך שהספר יהיה מושלם בכל אותיותיו, אבל לגבי הקריאה בתורה בציבור, אפשר בשעת הדחק לקרוא גם בספר תורה פסול ואף לברך עליו את ברכות התורה (תשובת הרמב"ם לחכמי נרבונא, מרדכי).

למעשה נפסק, שחובה לקרוא בתורה דווקא מספר תורה כשר, ואפילו בכפרים שיש להם ספר פסול בלבד, לא יברכו עליו את ברכות התורה (שו"ע או"ח קמג, ג).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה

טז – מה הדין כשנמצאה טעות באמצע הקריאה?

אם התחילו לקרוא בתורה, ובאמצע הקריאה נתגלתה טעות שפוסלת את הספר, צריך להוציא ספר תורה כשר מן הארון, ולהמשיך ולקרוא בו עד לסוף הפרשה. אבל על מה שכבר קראו אין צריך לחזור, והטעם לכך, שהואיל ויש כמה פוסקים שסוברים שמצד הדין יוצאים ידי חובה בקריאה בספר פסול, אף שמלכתחילה אין פוסקים כמותם, מכל מקום בדיעבד, לגבי מה שכבר הספיקו לקרוא לפני שנתגלתה הטעות, ניתן לסמוך על דעתם, שכבר יצאו ידי חובה בקריאה בספר הפסול. אבל לגבי ההמשך, הואיל ורוב הפוסקים סוברים שאסור לקרוא בספר תורה פסול, חייבים להוציא ספר אחר ולקרוא בו.

וכן כשיש ספק לגבי הטעות שנמצאה, אם היא אכן פוסלת את ספר התורה. מספק אין להוציא ספר תורה אחר, משום שיש כאן שני צדדים להקל. ראשית, יתכן שאכן הטעות אינה פוסלת את הספר, שנית, אף אם האמת שהטעות הזו פוסלת את הספר, הרי למדנו שיש דעות שבשעת הדחק אפשר לקרוא בספר תורה פסול, ולכן במקרה שיש ספק אם הטעות פוסלת את הספר, ממשיכים לקרוא בו.

וכאמור, אם הטעות פוסלת בוודאות יש להוציא מהארון ספר תורה כשר ולהמשיך לקרוא בו. אלא שאם נמצאה הטעות באמצע הקריאה, יש הבדל מסוים בין דעת ה'שולחן-ערוך' לרמ"א.

לדעת ה'שולחן-ערוך', צריך מיד להחליף את ספר התורה הפסול בכשר, ולהמשיך ולקרוא בו לפחות שלושה פסוקים, כדי שהעולה יוכל לברך את הברכה האחרונה על ספר תורה כשר.

אבל לדעת הרמ"א, אם הקורא הגיע למקום שניתן לסיים בו את הקריאה (היינו שאינו פחות משלושה פסוקים לפני או אחרי פרשה), יברך העולה ברכה אחרונה על מה שקרא בספר הפסול, וזאת כדי שלא להחליף את הספרים באמצע העלייה. אבל אם נמצאה הטעות במקום שבו לא ניתן להפסיק, מאחר שגם אי אפשר להמשיך ולקרוא בספר הפסול, עליהם להחליף את הספרים ולהמשיך לקרוא בספר הכשר, והעולה יברך את הברכה האחרונה על הספר הכשר (שו"ע קמג, ד, מ"ב יג).

פורסם בקטגוריה ד - הלכות קריאת התורה | כתיבת תגובה