ארכיון הקטגוריה: י"ב – הפסקת הריון

אחת השאלות הקשות בהלכה, היא השאלה האם מותר לאשה במקרים מסוימים להפיל את עוברה. לצורך ברור סוגיה הלכתית-מוסרית זו, נבאר תחילה כמה כללים.

מצד אחד, ברור לכל שישנו איסור להמית את העובר או לגרום למיתתו. ומצד שני ברור שכל זמן שהעובר לא יצא ממעי אימו, עדיין אין עליו דין של אדם חי. הוא אינו יורש את אביו כבכור, ומי שהמיתו, למרות שעבר בזה על איסור, אין בית-הדין מענישו על כך. ורק מרגע לידתו הוא נחשב לאדם, וכל דיני אדם חלים עליו, לדוגמה: הוא יכול להיטמא, והוא יכול להיות יורש כבכור, וההורג אותו חייב מיתה (נדה ה, ג).

כלומר לעובר יש מעמד ביניים, מעמד של מי שעומד להיות אדם אבל עדיין אינו נחשב לאדם. ולכן במקרה של התנגשות בין חייו של העובר לחייה של האם, עדיפים חיי האם על חיי העובר, ומותר להמית את העובר כדי להציל את האם. כגון, במקרה שהאשה מתקשה מאוד בלידתה, והרופאים משערים שהיא עומדת למות מקשיי הלידה, במקרה כזה עדיפים חיי האם על חיי העובר, ומותר להמית את העובר כדי להציל את האם. כמבואר במסכת אוהלות (ז, ו): "האשה שהיא מקשה לילד, מחתכין את הוולד במעיה ומוציאין אותו איברים איברים, מפני שחייה קודמין לחייו". כלומר, אפילו אם נותרו רגעים ספורים עד ללידתו, מאחר שעדיין לא נולד, מותר להורגו כדי להציל את חייה של האם. אבל מרגע שהעובר נולד, כלומר מרגע שיצא ראשו או רוב גופו, הרי הוא נחשב לאדם חי לכל דבר. ואפילו אם האם ניצבת בפני סכנת נפשות ודאית, אסור להורגו כדי להציל אותה. משום "שאין דוחים נפש מפני נפש" – אין הורגים אדם כדי להציל את חבירו.

ובתלמוד (סנהדרין עב, ב) שאלו על זה, הרי ניתן להתייחס ליילוד כרודף, שהרי הוא זה שגורם למיתתה של האם, ומדוע אם כן אסור להציל את האם על ידי הריגתו? ומסבירים חכמים, שהתינוק אינו אשם בכך, שהרי כך הוא טבע העולם, ולכן לא ניתן להחשיבו כרודף. ומאחר שכבר יצא ראשו או רוב גופו לאוויר העולם, יש להתייחס אליו כאל אדם חי לכל דבר, ואסור להורגו כדי להציל את אימו.

עובדה מעניינת היא, שעל פי התורה ישנו הבדל בחומרת האיסור להמית עובר, בין יהודי לגוי. מבלי להיכנס כעת לשאלה, מהו יסוד האיסור להרוג עובר, דבר אחד ברור, יהודי שהרג עובר, למרות שעבר איסור, אינו נענש על כך בבית-הדין. ואילו גוי שהרג עובר, חייב מיתה על פי דין התורה.

כידוע, נצטוו בני נח בשבע מצוות כלליות שנקראות "שבע מצוות בני נח". אחת משבע המצוות הללו היא המצווה שלא לרצוח, והעונש שקצבה התורה לרוצח הוא מיתה. כפי שנאמר לנח לאחר שיצא מהתיבה (בראשית ט, ו): "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם". ודרש רבי ישמעאל, שגם מי שהורג עובר חייב מיתה, שנאמר: "שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ", ואיזהו אדם שבאדם, זהו עובר (סנהדרין נז, ב). על פי זה פסק הרמב"ם, שגוי שהרג עובר, חייב מיתה (מלכים ט, ד).[1]

לסיכום, ישראל שהרג עובר אינו נענש על כך בבית-הדין, ואילו בן נח שהרג עובר חייב מיתה. יתכן שהסיבה לכך שהחמירה התורה על בני נח יותר מאשר על ישראל, מפני שרבים מבין הגויים נוטים לזלזל בערך חיי אדם, והם חשודים על שפיכות דמים, וכדי להציב בפניהם סייג חמור, גזרה עליהם התורה שאפילו הורג עובר יענש במיתה.

ואכן למעשה, מבחינה הלכתית ישנם הבדלים בין ישראל לבני-נח, שבמקרים מסוימים לאשה יהודיה יהיה מותר לבצע הפלה, ואילו לבת נח אסור.

למשל, במקרים שיש חשש שייוולד עובר חולה מאוד, לדעת חלק מהפוסקים, מותר ליהודיה לבצע הפלה, ואילו לבת נח אסור. וכן כאשר ישנו חשש שההריון יגרום למחלה אצל האם, ובמקרה רחוק אף יסכן את חייה, לדעת הרבה פוסקים, ליהודיה מותר יהיה לבצע הפלה, ואילו לבת נח אסור.

אגב, מעניין שעמדת הנוצרים הקתולים היא, שבכל מקרה אסור לבצע הפלה. ואפילו אם ההריון יגרום למיתתה הוודאית של האם, לדעתם, אסור לבצע הפלה. ונימוקם הוא, שעדיפות שתי מיתות על רצח אחד, כלומר, עדיף שהאם והעובר ימותו בצורה טבעית מאשר לבצע הפלה שכמוה כרצח (אסיא א' ע' 108).

באופן כללי עמדה זו תואמת את עמדת התורה שקבעה שאצל בני נח איסור ההפלה נחשב חמור כרצח. אבל במקרה של התנגשות בין חיי האם לחיי העובר, ישנה טעות בידם, שלפי ההלכה אם ההריון יגרום למותה של האם, מותר גם לבת נח לבצע הפלה (דעה שנייה בתוס' סנהדרין נט, א; שו"ת מחזה אברהם ח"ב יו"ד י"ט).

למדנו, שישנו הבדל בין בני נח לבני ישראל באיסור הריגת עובר. בן נח שהרג עובר חייב על כך מיתה, ואילו יהודי שהרג עובר אינו חייב מיתה. והסיבה לכך היא, שבעת שציוותה התורה את בני נח שלא לרצוח, הוסיפה בכלל זה את האיסור להרוג עובר, ואילו בעת שציוותה התורה את ישראל שלא לרצוח, לא נוסף שום רמז על איסור הריגת עובר. ורק במקום אחר מבואר שהחובל באשה וגורם לה להפיל את עוברה, עליו לפצות אותם בכסף, בסכום שייקבע על ידי בית-הדין. שנאמר (שמות כא, כב): "וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים, וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה, וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ (ומתו), וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן (לאשה), עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים".

והשאלה העולה מאליה היא, האם בכלל אסרה התורה על בני-ישראל להרוג עובר. הרי כל מה שנאמר הוא שהפוגע בעובר צריך לשלם על כך פיצויים, אבל אם ההורים רוצים לבצע הפלה, מי אמר שהדבר אסור עליהם?

תשובה לכך נמצאת בכלל המובא בתלמוד (סנהדרין נט, א), שלא יכול להיות דבר שיהיה אסור על בני נח ואילו לבני ישראל יהיה מותר. כלומר, מעצם זה שאנו רואים שלבני נח אסור להרוג עובר, יש ללמוד שגם לישראל אסור להרוג עובר. ואף שבן נח נהרג על הריגת עובר ואילו ישראל אינו נהרג, מכל מקום, האיסור קיים גם לגבי ישראל.

כבר למדנו שאם ההריון מסכן את חייה של האם, מותר לה לבצע הפלה. אבל השאלה הגדולה היא, מה הדין כאשר לא נשקפת לאם סכנת חיים, אולם ההריון עלול לגרום לאחד מאיבריה נזק בלתי הפיך, או שהתברר בבדיקות שהעובר חולה מאוד ועתיד לסבול כל ימי חייו, האם במקרה כזה מותר לבצע הפלה או אסור?

שאלה זו התעוררה ביתר תוקף בתקופה האחרונה, כאשר בעזרת המכשירים הרפואיים החדישים, ניתנה בידינו היכולת לדעת דברים שלא ידענו בעבר אודות העובר ומחלותיו.

כדי לענות על שאלה חמורה זו, יש לברר תחילה מהו יסוד האיסור להמית עובר, ומהי דרגת חומרתו. שאם נאמר שהאיסור להמית עובר נלמד מאיסור רצח, ברור שגם במקרה שהעובר חולה מאוד אי אפשר להתיר הפלה, כמו שאין להתיר הריגת אנשים חולים כדי למנוע מהם סבל. אבל אם יסוד האיסור להפיל אינו ענף של איסור רציחה, ניתן במקרים כאלו להקל. וכן אם יסוד האיסור הוא מן התורה שבכתב, היכולת שלנו להקל מצומצמת מאוד, אבל אם יסוד האיסור הוא מדברי חכמים, ישנה אפשרות להתיר הפלה כאשר העובר חולה.

נחלקו בדבר גדולי הפוסקים:

הדעה המחמירה סוברת, שאיסור הפלה נגזר מאיסור רציחה. ולמרות שהעובר עדיין אינו נחשב כאדם חי, ומי שהורגו אינו נענש על כך בבית-דין, מכל מקום העובר נמצא בתהליך התפתחות לקראת היותו אדם חי, וכבר עתה יש בו מקצת נפש, והפוגע בו עובר על ענף של איסור רצח. לפי דעה זו, גם אם ברור שהעובר סובל מתסמונת דאון – אסור להפילו, כי הפלה זו כמוה כרצח. ורק במקרה אחד מותר לפי דעה זו לעשות הפלה – במקרה שההריון מסכן את חייה של האם (כדעה זו סוברים הרב אונטרמן נועם ו' ע' א, הרב פיינשטיין אג"מ חו"מ ח"ב ס"ט ועוד הרבה פוסקים).[2]

דעה נוספת סוברת שאיסור הפלה נלמד בקל וחומר מאיסור הוצאת זרע לבטלה, שאם על השחתת זרע לבטלה ישנו איסור חמור, קל וחומר שאסור להמית עובר שכבר התחיל להתפתח (מובא בחוות יאיר ל"א). ועל פי דעה זו ניתן להקל להפיל עובר כאשר הוא חולה מאוד, או כשהוא עתיד להיות ממזר (שאלת יעב"ץ א, מג; ציץ אליעזר ח"ט נא, ג, ג).

ויש אומרים שהואיל והעובר אינו נחשב כאדם חי, ההפלה אסורה משום שיש בזה השחתה וחבלה, שכשם שאסור להשחית איבר אחד מאיבריו של אדם, כך אסור להפיל את העובר. ועל פי דעה זו, כשיש צורך גדול לטובת בריאות האם או הילד, מותר לבצע הפלה, כפי שמותר לכרות איבר מגופו של אדם לצורך רפואתו (שו"ת מהרי"ט א, צז; שו"ת תורת חסד מלובלין אה"ע מב, לב; עמוד הימיני ל"ב).

דעה נוספת מבארת, שמאחר שיש מצווה כללית לפרות ולהרבות חיים בעולם, ממילא ברור שהפלה אסורה, כי היא מונעת חיים, והממית עובר מחבל ברצונו של הקב"ה להוסיף חיים בעולם. וגם לפי דעה זו, כשיש צורך גדול לטובת בריאות האם או הילד מותר לבצע הפלה (משפטי עוזיאל ח"ג חו"מ מו).

בהלכה הקודמת למדנו את השיטות השונות אודות חומרת איסור ההפלה, מהן נגזר היחס לשאלת ההפלה במקרה שנודע בבדיקות שהעובר חולה מאוד, כגון שהוא חולה בתיי-זקס או סובל מתסמונת דאון.

אלא שעלינו לדעת שישנו עוד היבט חשוב מבחינה הלכתית, והוא מצב התפתחותו של העובר, או ליתר דיוק שלבי ההתפתחות של העובר. הכלל הוא, שככל שההריון נמצא בשלב מתקדם יותר, כך העובר מפותח יותר, ויותר פוסקים נוטים להחמיר ולאסור את הריגתו. ומאידך, ככל שהעובר נמצא בשלב התחלתי יותר, כך דרגת גילוי החיים שבו פחותה, וממילא לדעת יותר פוסקים ניתן להתיר ביצוע הפלה לצורך הצלתו ממחלה קשה או יסורים. נזכיר כאן שלושה שלבים עיקריים:

השלב הראשון מתחיל מן הימים הראשונים ועד לסוף יום הארבעים, שעד אז איבריו של העובר אינם ניכרים, ובמשך זמן זה, למרבית הפוסקים מותר לבצע הפלה כדי למנוע מחלה קשה מהאם או מהעובר. אמנם צריך לדעת שגם בשלב זה יש מחמירים (הרב אונטרמן).

השלב השני מתחיל מהיום הארבעים ואחד ועד לסוף החודש השלישי. בתקופה זו איבריו של העובר כבר מתחילים להתפתח, אבל עדיין אין ההריון ניכר כלפי חוץ. ובשלב זה, גם בין הפוסקים הנוטים להחמיר ולאסור באופן כללי הפלת עובר בעל מום, מכל מקום אם העובר בן פחות משלושה חודשים, ניתן לדעת חלק מהפוסקים להקל. משום שלדעתם האיסור להפיל מן התורה הוא רק מסוף החודש השלישי, שאז ההריון ניכר, והפוגע בעובר קרוב להיחשב רוצח. אבל לפני סוף החודש השלישי עדיין אין ההריון ניכר, והאיסור להמית עובר הוא רק מדברי חכמים, ולצורך רפואי גדול מותר לדעתם להקל (הגרע"י אסיא א' 93).

השלב השלישי הוא מתחילת החודש הרביעי ועד לשביעי, שאז העובר ניכר, אבל עדיין אינו מסוגל לחיות ללא סיוע האם. בשלב זה, לדעת כל הפוסקים שאיסור הפלה נגזר מאיסור הרציחה, אין שום היתר לפגוע בעובר החולה.

ולסוברים שיסוד האיסור הוא מן התורה, אבל מטעם חובל ומשחית, או שהוא מדברי חכמים – מותר לבצע הפלה כדי למנוע פגיעה חמורה באם או בעובר (ציץ אליעזר ט, נא, שער ג; עמוד הימיני ל"ב).[3]

ובעת צירי הלידה, אם העובר מסכן את חייה של האם, הורגים אותו כדי להציל את אימו, אבל אם כבר התחיל להיוולד ויצא ראשו או רוב גופו, אין פוגעים בו יותר, מפני שהוא נחשב לאדם שלם לכל דבר, ואין הורגים נפש מפני נפש (אוהלות ז, ו).

כיום, כבר במהלך ההריון ניתן לבדוק אם העובר שברחם חולה במחלות מסוימות. למשל, ניתן לבדוק אם העובר חולה בתיי-זקס. זוהי מחלה תורשתית שסימניה: התפתחות לקויה של היילוד בשנת חייו הראשונה, החולה מפגר בהתפתחותו הגופנית והשכלית, הוא מפתח עיוורון ושיתוק, וכתוצאה מכך, כל החולים מתים עד גיל ארבע.

השאלה האם מותר להפיל עובר שהתברר בבדיקה שהוא חולה בתיי-זקס.

לדעת הרב פיינשטיין זצ"ל (אג"מ חו"מ ב, סט), איסור ההפלה הוא ענף מאיסור רציחה, ואף שעל הריגת אדם חייבים בעונש מיתה, ואילו על הריגת עובר אין עונש, בכל זאת, כשם שאסור להרוג אדם חולה, כך אסור להרוג עובר. ולכן אסור להפיל עובר החולה בתיי-זקס. וכן סוברים עוד כמה פוסקים, וביניהם הרב אויערבאך זצ"ל. אולם במקרה שהידיעה שעומד להיוולד לה בן חולה כל-כך, מכניסה את האם למצב נפשי קשה, עד שיש חשש שדעתה תיטרף עליה, במקרה כזה גם לדעה המחמירה מותר לבצע הפלה, משום שמחלת נפש קשה עלולה לגרום לסכנת נפשות, וחייה של האם קודמים לחיי העובר (נשמת אברהם חו"מ תכה, 15).

אולם לדעת הרב שאול ישראלי והרב אליעזר ולדינברג, גם כשאין חשש שהאם תחלה במחלה נפשית, כאשר העובר חולה בתיי-זקס מותר לבצע הפלה, משום שככלל לדעתם אין הפלה נחשבת כרציחה, אלא כחבלה. ואם כן עדיף למנוע מהעובר הזה את כל הסבל שייפול בגורלו, וטוב לו יותר שלא להיוולד כלל. וכן עדיף לחסוך מהאם את הצער הנורא, שתראה את פרי בטנה מתייסר ועיניה כלות ללא יכולת לעזור לו. ועוד, שיש סוברים שאיסור הפלה הוא מדברי חכמים, ולכן כשיש צורך גדול כל כך, אפשר להקל ולבצע הפלה (עמוד הימיני ל"ב).

וכמובן, עדיף לבצע את ההפלה כמה שיותר מוקדם, אולם בדיעבד, כתב הרב ולדינברג, שעד לחודש השביעי מותר לבצע את ההפלה, אבל לאחר מכן הדבר יותר חמור, משום שפעמים רבות הוולד כבר מגיע לידי גמר התפתחותו בחודש השביעי (ציץ אליעזר יג, קב).

עוד חשוב לציין שלדעת השיטות המקילות, אם אפשר, עדיף לבצע את ההפלה בדרך עקיפה, על ידי בליעת תרופה או הזרקתה, ולא בדרך ישירה, על ידי סכין מנתחים וכדומה.[4]

והואיל והדבר שנוי במחלוקת, ראוי לשאול שאלת חכם בכל מקרה לגופו (ועיין בהלכה ט' אודות אמינות הרופאים).

בבדיקות ההריון כיום, ניתן לגלות האם העובר סובל מתסמונת דאון. תסמונת זו מתבטאת בתווי פנים וגוף מיוחדים. המחלה נובעת מעודף של כרומוזום אחד, הגורם לפיגור שכלי וגופני בדרגות שונות. כמו כן אצל בעלי תסמונת דאון ישנה שכיחות רבה יותר של מומים ומחלות שונות, כמו מומי לב, והצרה של התרסריון, נטייה לזיהומים וסרטן הדם. אך למרות זאת בעלי תסמונת דאון יכולים לחיות עשרות שנים, כך שמצבם הבריאותי טוב בהרבה ממצבם של חולי תיי-זקס.

השאלה, האם מותר לאשה שהתברר לה שעוברה סובל מתסמונת דאון להפיל את עוברה? כפי שלמדנו לדעת הרב פיינשטיין (אג"מ חו"מ ח"ב סט), כשם שאסור להרוג ילד הסובל מתסמונת דאון כך אסור להרוג אותו בהיותו עובר. ואף שיש ביניהם הבדל בדין, שההורג ילד חייב מיתה, ואילו ההורג עובר אינו נענש, מכל מקום לדעתו, איסור הריגת עובר הוא ענף מאיסור רציחה, ולכן אין להתיר לאשה כזו להפיל את עוברה.

והרב גורן כתב, שלמרות שיש היתר להפיל עובר החולה בתיי-זקס, זהו מפני שכבר מלכתחילה הוא עומד למות זמן קצר לאחר לידתו. אבל בבעלי תסמונת דאון, מאחר שיכולים לחיות זמן רב, למרות פיגורם הגופני והשכלי, אין היתר לבצע הפלה. אבל אם ישנו חשש שהאיזון המשפחתי יתערער בעקבות לידת ילד הסובל מתסמונת דאון, אזי יש להתיר לבצע הפלה.

ולדעת הרב ולדינברג (ציץ אליעזר ח"ט נא, שער ג; חי"ג קב, (ו); חי"ד קא-קב), מותר לבצע הפלה כאשר העובר סובל מתסמונת דאון, משום שלדעת הרבה פוסקים איסור הפלה הוא מדברי חכמים, ולכן כדי למנוע צער גדול מהיילוד, החולה וההורים, אפשר להתיר לבצע הפלה. ואפילו אם איסור הפלה הוא מהתורה שבכתב, מכל מקום אין הוא חמור כאיסור רציחה, ולכן בצורך גדול כל כך אפשר להקל. וכן פסק הרב ישראלי בספרו 'עמוד-הימיני' (סי' לב).[5]

בסעיפים הקודמים עסקנו במצבים בהם ברור שהעובר חולה, אבל חשוב לברר מה הדין כאשר ישנו חשש סביר שהעובר חולה, אך לא ניתן לקבוע זאת בוודאות. למשל, במקרה שהאם חלתה באדמת בחודש הראשון להריונה, יש סיכון של חמישים אחוז שהיילוד יהיה בעל מום, ואם האם חלתה באדמת בחודש השני להריונה הסיכון הוא ברמה של עשרים וחמישה אחוזים. וככל שעובר הזמן מתחילת ההריון הסיכון פוחת ונעלם. וכן יש תרופות שעלולות לגרום למום בעובר. ומאחר שלא תמיד ניתן לדעת בודאות האם העובר נפגע או לא, עולה השאלה, מה הדין כאשר ישנו חשש סביר שהעובר פגום, האם במקרה כזה מותר לבצע הפלה או לא?

תשובה: לדעת הרב פיינשטיין ועוד פוסקים, ברור שאסור לבצע הפלה. ולדעת הרב ולדינברג (ציץ אליעזר ח"ט נא, שער ג), גם במקרה שיש חשש סביר שהעובר פגום – מותר לבצע הפלה.

כפי ששמעתי מרבותיי, מותר לבני הזוג לבחור לנהוג על-פי השיטה המקילה, ולשאול רב שנוטה להורות כשיטה המתירה להפיל עובר חולה או בעל מום. אולם צריך לבדוק את הדבר היטב, על ידי התייעצות עם רופא היודע להעריך כראוי את חיי העובר ולאחר מכן לשאול שאלת חכם. למרבה הצער, קרו כבר מקרים רבים שרופאים התרשלו במלאכתם, ערכו בדיקות רשלניות, שעל פיהן חרצו את גזר דינו של העובר למוות, ובאמת העובר היה בריא ושלם. לפעמים זה קורה לאחר שמתקבלות תוצאות לא ברורות, והאחריות המקצועית מחייבת לערוך בדיקה חוזרת, אולם הרופא, מתוך יחס של זלזול בעובר, נחפז והורה על הפלה.

שמעתי על אשה ששנים חיכתה עד שזכתה להריון, ולבסוף לאחר בדיקת הריון הודיעו לה שהעובר שבבטנה מת, ויש לבצע הפלה מיידית. אין צורך לתאר את גודל צערה. למזלה, בעודה ממתינה בוכייה בתור לקראת הגרידה, עבר שם רופא אחר שהכיר אותה מטיפולים קודמים, ושאל אותה למעשיה. סיפרה לו שהיא עומדת לפני הפלה, ואותו רופא הציע לה להיבדק אצלו שוב, והנה התברר שהעובר חי. ואכן נולדה בת, ובעזרת ה' היא כבר חגגה את מסיבת בת המצווה שלה.

לא הזכרתי את המקרים הללו כדי לעודד נשים שלא להיבדק, להפך, יש לבצע את הבדיקות, אלא שאין לסמוך בעיניים עצומות על כל רופא או אחות.

אגב, בעקבות מקרים כאלו, ישנם פוסקים שהורו שאין לסמוך כלל על רופא חילוני, מאחר שיש חשש שלא יתייחס ברצינות הנדרשת לחיי העובר, ובכל פעם שיהיה לו ספק קל לגבי מצב העובר, במקום לבדוק שוב באופן יסודי, עלול הוא להיחפז ולהורות על ביצוע הפלה. ולכן המליצו ללכת לרופא ירא שמיים שמתייחס בקדושה לחיי העובר. ואם אין בנמצא רופא ירא שמיים, יש להתייעץ עם שני רופאים שונים שיבדקו כל אחד בנפרד את מצבו של העובר, ולא יתאמו ביניהם את עמדתם. ורק אם שניהם יקבעו שהעובר פגום, אזי ניתן לסמוך עליהם (הרב עובדיה יוסף אסיא א' ע' 92).

ולמעשה, הרבה פוסקים סוברים שניתן לסמוך על רופא חילוני, ובתנאי שיהיה ברור שהוא מתייחס בכל מלוא הרצינות לחייו של העובר, ובכל מקרה שיש ספק קל, יבדוק שוב ושוב עד שיגיע למסקנה ברורה. אמנם צריך לדעת, שישנם מומים שלא ניתנים לאבחנה ודאית, וגם לאחר בדיקות חוזרות ישאר לגביהם ספק. במצב כזה, כפי שלמדנו בסעיף הקודם, לדעת כמה פוסקים אסור לבצע הפלה, ולדעת פוסקים אחרים מותר.

לפיכך, גם כאשר בני הזוג החליטו לילך לפי השיטה המתירה לבצע הפלה, ראוי בכל זאת שיתייעצו עם רב שמצוי בתחום הזה, (וכאמור, מותר להם לבחור ברב שנטייתו להקל בהלכה זו). ראשית, כדי שיוודא שאכן חוות הדעת הרפואית אמינה. שנית, מפני שלא ניתן להקל ללא דיון אחראי בסוגיה, שהרי ההלכה נקבעת על פי כמה מרכיבים, כגון: גיל העובר, סוג מחלתו, צורת ההפלה, איכות הבדיקה ומצב המשפחה. בנוסף לכך, החלטה על הפלה הינה קשה מאוד מבחינה מצפונית לבני הזוג, והתייעצות עם רב מוסמך תקל על מצפונם, ותורה להם דרך טובה להמשך בניית המשפחה.

שאלה שנשים בהריון מרבות לשאול: כיום, כשניתן לבדוק אם העובר חולה בתיי-זקס, או בתסמונת דאון, וכן מחלות אחרות, האם מומלץ על פי ההלכה לבדוק אם העובר חולה או לא?

תשובה: מבין הפוסקים שמחמירים ואוסרים לבצע הפלה גם במקרה שהעובר פגום, היו שהורו שעדיף לא לעשות בדיקות, שהרי ממילא גם אם יתברר שהעובר חולה – לא ניתן יהיה לבצע הפלה. ועוד, למה לנו לעסוק בנסתרות, שהרי כל מה שיעשה הקב"ה – הכל לטובה.

אבל למעשה, נראה שעדיף שנשים יבצעו את כל הבדיקות הנדרשות על ידי הרופאים וממומנות על ידי הקופה. ואף שבאמת לפי הדעה המחמירה גם במקרה שיתברר שהעובר בעל מום, לא יהיה היתר לבצע הפלה, מכל מקום יש דעה אחרת שמקילה. ובמקרה של בעיה תוכל האישה לפנות אל רב שיפסוק לה, האם לנהוג כדעה המחמירה או המקילה. ועוד, במקרה שישנו חשש סביר, שמחמת הצער על לידת הילד החולה, עלולה דעתה של האם להיטרף עליה, גם לפי הדעה המחמירה, מותר לבצע הפלה. משום שטירוף דעת גובל בסכנת נפשות, וכשיש התנגשות בין חיי האם לחיי היילוד, לדעת הכל מותר לבצע הפלה. ואפילו אם יוחלט ללכת לפי השיטה המחמירה, לפחות תוכל האם להתכונן לכך מבחינה נפשית בחודשים שנותרו עד ללידה. ולאור כל הסיבות הללו, ראוי להמליץ בפני נשים לבצע את כל הבדיקות הנדרשות על ידי הרופאים. וכן הורה למעשה הגאון הרב אברהם שפירא שליט"א.

עוד כדאי לציין, שככל שגיל האשה המעוברת גבוה יותר, כך הסיכון שהעובר סובל מתסמונת דאון גובר. למשל אשה בת עשרים, הסיכון שעוברה סובל מתסמונת דאון הוא אחד לאלף שבע מאות ושלושים וארבע (0.05%). ואילו הסיכון שאשה בת שלושים ושבע תלד תינוק בעל תסמונת דאון הוא אחד למאתיים ושלושים וארבע (0.42%). ואילו אשה בת ארבעים וחמש שנכנסה להריון, הסיכון שעוברה בעל תסמונת דאון הוא אחד לשלושים ואחד (3.2%).

לפיכך, מאחר שהסיכון גובר עם הגיל, רצוי שהנשים המבוגרות יחסית, יבצעו בדיקה כדי לברר את מצבו של העובר. השאלה מאיזה גיל נכון לבצע את בדיקת מי השפיר? כמו כן ידוע שהרופאים מציעים לכל אשה בהריון לבצע בדיקות רבות, והשאלה האם צריך לבצע את כל הבדיקות הללו? וצריך לדעת שאין לומר בבדיקות כל המרבה הרי זה משובח, מפני שבנוסף לכך שהבדיקות יקרות, הן מכניסות את הנשים למתח רב. במקום שתקופת ההריון תהיה תקופה נינוחה ושמחה, כל שלב בהריון נעשה מלווה בבדיקות וחרדות מפני מחלות ופגמים שונים.

ככלל ניתן לומר שכל בדיקה שממומנת על ידי משרד הבריאות סימן הוא שיש לה חשיבות מרובה, ונכון לבצעה, ואילו בדיקה שאינה ממומנת על ידי משרד הבריאות, סימן שאינה חשובה כל כך, ולכן אין צורך לבצעה. לגבי תסמונת דאון, כיום (בשנת תשס"ה) קופת חולים מממנת את הבדיקות לנשים מגיל שלושים וחמש ומעלה, מפני שאז הסיכון משמעותי יותר, ואז אכן יש לבצע בדיקות אלו. אבל לפני כן, אין הקופה מממנת, כי הסיכון נמוך יותר, ומנגד יש סיכון מסוים בעצם הבדיקה, ולכן כל זמן שאין מדובר באשה שיש לגביה חששות מיוחדים, אין צורך לבצע את הבדיקה.[6]

יא – לעיתים קורה מקרה מצער, שאשת איש זנתה ונכנסה להריון, והעובר האומלל שייוולד לה יהיה ממזר, שחל עליו האיסור החמור שלא לבוא בקהל, היינו שלא להינשא. והשאלה: האם מותר לאשה כזו להפיל את עוברה?

תשובה: שאלה כזו נשאל הגאון רבי יוסף חיים מבגדאד, האם מותר לאשת איש שזנתה והתעברה לשתות סם שיגרום לה להפיל את עוברה. הרב עצמו לא רצה לפסוק בזה, ורק כתב לשואל שיש בזה שתי דעות. לדעת בעל ה'חוות-יאיר' (ל"א), אסור לה להפיל את עוברה. ואף שכתב המהרי"ל שאם נולד ממזר, אין אומרים בברית המילה את הברכה "קיים את הילד הזה לאביו ולאימו", כי אין להרבות ממזרים בישראל. אבל מכל מקום לפגוע בעובר הממזר ולהורגו – אסור. ולעומת זאת לדעת מהרי"ט (א, צז) ו'שאלת-יעב"ץ' (ח"א מ"ג), מותר לה להפיל את עוברה, משום שאיסור הפלה אינו מן התורה, ולכן לצורך גדול כזה שלא ייוולד ממזר, מותר לה להפיל.

ולמעשה גם כיום הדבר שנוי במחלוקת, לדעת הרב הראשי הספרדי בעת קום המדינה, הרב עוזיאל, מותר לאשה להפיל את העובר הממזר. ולדעת כמה פוסקים וביניהם הרב פיינשטיין, אסור לה להפיל.

נערה שנכנסה להריון שלא במסגרת הנישואין, ברור לכל הפוסקים שאסור לה להפיל את עוברה, משום שרק לגבי ממזר נחלקו הפוסקים אם מותר להפילו, אבל העובר הזה כשר לכל דבר, ואין שום היתר להורגו.

וגם אם האם אינה יכולה לטפל בילד שעתיד להיוולד, או מפני הבושה או מפני שהיא צעירה מדי, אין בכך הצדקה להמית את העובר. ולדעת הרבה פוסקים נחשב הדבר כמעט כמו רצח. וכשם שאין להרוג ילד יתום, כך אין להרוג עובר. וגם לפוסקים שמקילים לבצע הפלה כשהעובר חולה, ברור שבמקרה כזה אין שום היתר להפיל. ובמיוחד היום, שיש כל כך הרבה אנשים טובים שמעונינים לאמץ תינוקות, כך שאין לחשוש שחייו של העובר הזה יהיו קשים במיוחד אם יימסר לאימוץ. ולכן בחורה שנכנסה להריון ואינה מסוגלת לגדל את ילדה, תמסרהו לאימוץ.

בני זוג החושבים שמצבם הכלכלי לא מאפשר להם לגדל ילד נוסף בבית, אם האשה התעברה, ברור שאסור לה לבצע הפלה. ובזוהר אמרו על מי שגורם להריגתו של עובר, שהוא סותר את בניינו של הקב"ה, וגורם בכייה בשמיים, ובעוונו מתרחקת השכינה מהארץ – וצרות מתרבות בעולם (עיין זוהר שמות ג, ב).

אבל לאשה שנאנסה וחוששת להיכנס להריון, יש פתרון. ישנה גלולה, שאם נוטלים אותה בתוך שלושה ימים שלאחר האונס, לא ייווצר הריון. וגם התקן תוך רחמי, אם יוכנס ביום שלאחר האונס – ימנע את ההריון. ולכל הדעות מותר לאשה שנאנסה לעשות כן, משום שאין כאן הריגת עובר, אלא מניעת הריון בלבד.

יג – כבר למדנו, שאם ההריון מסכן את חייה של האם, מותר לה להפיל את עוברה כדי להציל את חייה.[7]

השאלה מה הדין כאשר ברור שההריון לא מסכן את חייה של האם, אבל הוא מחריף את מחלתה. למשל קורה שמחלת עיניים או אוזניים מתחזקת מאוד על ידי ההריון, עד שהאשה עלולה להגיע לעיוורון או לחירשות בשתי אוזניה. במקרה כזה לדעת הרב עוזיאל מותר לבצע הפלה (משפטי עוזיאל ח"ג חו"מ מ"ו). ואילו לדעת הרב פיינשטיין אסור לבצע הפלה.

וכן קורה שההריון גורם להחרפת מחלה שאינה מסכנת את חייה, אבל גורמת לה סבל נורא. ובמקרה כזה לדעת מהרי"ט (א, צז) וה'ציץ-אליעזר' (ח"ט נא, שער ג), מותר לה להפיל. ואילו לדעת הרבה פוסקים וביניהם הרב פיינשטיין אסור לה להפיל.

לעיתים ההריון עלול לגרום לאשה לחלות במחלת נפש, עד שדעתה נטרפת עליה. במקרה כזה כתב בשו"ת 'לבושי-מרדכי' (חו"מ ל"ט), שמותר לה להפיל את עוברה, כי טירוף הדעת הוא בכלל סכנת נפשות, שהרי היא עלולה לאבד את עצמה לדעת. אבל בספר 'נשמת-אברהם' כתב בשם כמה רופאים פסיכיאטרים, שכיום ישנן תרופות שמסוגלות למנוע את התקפי הדיכאון שלאחר הלידה. ואם כן כיום, אשה שחוששת שתחלה במחלת נפש בעקבות ההריון, אסור לה לבצע הפלה, משום שניתן לפתור את בעייתה על ידי כדורים. וכן הסכים הרב אוירבאך (נשמת אדם חו"מ תכה, 10).

אבל ברור שאם יש מחלת נפש שלא ניתנת לטיפול על ידי תרופה, והיא נגרמת מההריון – מאחר שככלל מחלת נפש נחשבת לסכנת נפשות, מותר לה להפיל את עוברה כדי לשמור על חייה.

שאלה: אשה מעוברת שחלתה בסרטן הריאה, שסיכויי הבראתה קלושים, והרופאים אומרים שההריון מקרב את קיצה, משום שהוא גורם להתפשטות מהירה יותר של מחלת הסרטן, האם מותר לה להפיל את ולדה?

מצד אחד, ברור שאם העובר מסכן את חייה של האם, מותר להורגו כדי להציל את חייה. ומצד שני, כאן ההפלה לא תציל אותה ממחלת הסרטן, אלא רק תאט את התפשטותה, ועל ידי כך יוארכו חייה בכמה חודשים. והשאלה: האם גם לצורך חיי שעה מותר לה להפיל?

השיב על כך בשו"ת 'שאלת-ישורון' (ל"ט), שמותר לה להפיל את עוברה, משום שחייה קודמים לחייו, וגם לחיי שעה יש ערך, עובדה שמחללים שבת כדי להאריך את חייו של חולה או גוסס. ועוד יתכן, שאם תמשיך את ההריון, תמות עוד לפני סופו, וגם העובר ימות איתה, כך שממילא לא בטוח שהוא יזכה להיוולד. ולכן למסקנה מותר לה להפיל את עוברה כדי להאריך את חייה.

וכן כתב הרב זילברשטיין, שמותר לחולת סרטן שנמצאת בהריון לקבל טיפולים שממיתים את העובר, כי חייה קודמים לחייו של העובר (נשמת אברהם חו"מ תכ"ה, א, 13).

אבל הוסיף הרב אליעזר ולדינברג בשו"ת 'ציץ-אליעזר' (ט, נא, ג), שאם האשה מעונינת להמשיך בהריון, למרות שברור לה שההריון יקרב את קיצה, במקרה כזה אינה חייבת להפיל. ואף שבדרך כלל אדם מצווה לעשות הכל כדי להמשיך לחיות, בכל זאת כאן, שהמטרה היא לא לפגוע בעובר, אין עליה חובה לבצע הפלה, ומותר לה לקיימו ולהעניק לו מחייה.