ארכיון הקטגוריה: י"ז – חברה ושליחות

לחברים ולשכנים השפעה רבה על האדם, אם הם טובים לטובה, ואם רעים, חס ושלום, לרעה. וכל כך חשובה השפעת החברים על האדם, עד שלדעת אחד מגדולי התנאים, רבי יהושע, הדרך הישרה שצריך האדם להידבק בה, שיחפש לעצמו חבר טוב; לעומת זאת הדרך הרעה שצריך להתרחק ממנה, הוא להתרחק מחבר רע (אבות ב, ט). וכן אמר נתאי הארבלי: "הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע" (אבות א, ו).

וכן מסופר על יהושפט, מלך יהודה, שהיה צדיק, וכשבאו בני עמון ומואב ושעיר להלחם נגדו בעם רב, האמין בה' והתפלל, ונענה, ובעזרת ה' ניגפו לפניו, ושלושה ימים בזזו חייליו את רכושם. ואחר כך כשהתחבר עם אחזיהו מלך ישראל, שהיה רשע, ובנה עימו אוניות, נכשל. וזהו שאמר לו הנביא אֱלִיעֶזֶר בֶּן דֹּדָוָהוּ מִמָּרֵשָׁה: "כְּהִתְחַבֶּרְךָ עִם אֲחַזְיָהוּ פָּרַץ ה' אֶת מַעֲשֶׂיךָ וַיִּשָּׁבְרוּ אֳנִיּוֹת וְלֹא עָצְרוּ לָלֶכֶת אֶל תַּרְשִׁישׁ" (דב"ה ב, כ, לז).

וכבר דוד המלך שיבח את האיש אשר לא ישב במושב ליצים, ועל סמך זה אמרו חז"ל (קידושין מא, א): "כל שאינו לא במקרא ולא במשנה ולא בדרך ארץ – נדור הנאה ממנו, שנאמר: ובמושב ליצים לא ישב". ופרש רש"י: "וזה שאינו באחד מאלה במה יתעסק אם לא בליצנות".

השפעת החברה הרעה לעיתים מודעת ובדרך כלל אינה מודעת. זה כוחה של החברה שהיא קובעת נורמות, ובלא לשכנע באופן ישיר, היא משפיעה על אורחות המחשבה והחיים. בחברת אוכלי אדם, בדרך כלל גם האנשים ההגונים סבורים שזהו דבר ראוי. ובחברה שבה מקובל להיזהר בכבוד חברים, תופעות של מכות ורצח נדירות. גם על דפוסי החשיבה החברה משפיעה, עובדה היא שבחברה שבה יש הערכה גדולה ללימוד ולהשכלה, יימצאו יותר מדענים מוכשרים בעלי הישגים. ואילו בחברה שבה אין הערכה ללימוד, כמעט ולא יימצא מדען בעל שיעור קומה.

למעלה מזה בקודש, בקהילות שבהן הושם דגש על לימוד בתורה בנוסף לקיום המצוות, צמחו גדולי תורה רבים. הקהילה הלומדת השפיעה באופן ישיר ועקיף על כל חבריה. וכן כיום, אדם שמצטרף לקהילה שרבים מחבריה קובעים עיתים לתורה, אף הוא יקבע עיתים לתורה. ואם יצטרף לקהילה שחבריה אינם מקפידים לקבוע עיתים לתורה, יקשה עליו לקבוע עיתים לתורה. וכן בחברה שבה מקובל להעריך את השירות הצבאי, רבים המתנדבים ליחידות קרביות. גם בחורים שמטבעם אינם ספורטיביים במיוחד, ובכל חברה אחרת היו משתדלים להשתמט משירות צבאי קשה, אם הם שייכים לחברה אידיאליסטית, גם הם מתנדבים לשירות קרבי.

וזהו מה שאמרו חכמים בפרקי דר' אליעזר (פרק כה): "וכן הוא אומר: הולך את חכמים חכם, למה הוא דומה? לאדם שהוא נכנס לבית המרקחים, אף על פי שלא לקח ולא נתן – ריח טוב לקח ויצא. כך כל מי שהוא מהלך עם הצדיקים לוקח מדרכיהם וממעשיהם הטובים. לכך נאמר: וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ".

לעיתים אנשים אינם מודעים להשפעה העצומה של החברה. הם רגילים לייחס חשיבות למי שמדבר עימם ומשכנע אותם. אבל להשפעה הסביבתית אינם שמים לב. והאמת שבדרך כלל השפעת החברה היא המשמעותית ביותר. ולכן רבנו הקדוש צווה את בניו שלא ידורו בשכנציב, משום שהיו יושביה ליצנים וימשכום אחר ליצנותם (פסחים קיב, ב).

על סמך כל זה ועוד, הורה הרמב"ם בהלכותיו (דעות ו, א): "דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר ריעיו וחבריו נוהג כמנהג אנשי מדינתו, לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד כדי שילמד ממעשיהם, ויתרחק מן הרשעים ההולכים בחשך כדי שלא ילמד ממעשיהם, הוא ששלמה אומר: הוֹלֵךְ אֶת חֲכָמִים יֶחְכָּם וְרֹעֶה כְסִילִים יֵרוֹעַ (משלי יג, כ), ואומר: אַשְׁרֵי הָאִישׁ וגו' (תהלים א, א). וכן אם היה במדינה שמנהגותיה רעים ואין אנשיה הולכים בדרך ישרה, ילך למקום שאנשיה צדיקים ונוהגים בדרך טובים. ואם היו כל המדינות שהוא יודעם ושומע שמועתן נוהגים בדרך לא טובה כמו זמנינו, או שאינו יכול ללכת למדינה שמנהגותיה טובים מפני הגייסות או מפני החולי – ישב לבדו יחידי, כעניין שנאמר (איכה ג, כח): יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם. ואם היו רעים וחטאים שאין מניחים אותו לישב במדינה אלא אם כן נתערב עמהן ונוהג במנהגם הרע – יצא למערות ולחוחים ולמדברות, ואל ינהיג עצמו בדרך חטאים, כעניין שנאמר (ירמיה ט, א): מִי יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר מְלוֹן אוֹרְחִים"

ובאגרת השמד הוסיף וכתב: "ולא עוד, אלא אפילו שתי עיירות מישראל, אחת מהן יותר טובה במעשיה ובמנהגיה, ויותר מדקדקת ונכנעת למצוות מן האחרת – יחויב ירא ה' לצאת מאותה מדינה שמעשיה אינם כל כך טובים לאותה העיר הטובה. וכבר הזהירונו רבותינו ז"ל, שלא ידור אדם בעיר שאין בה עשרה צדיקים, ולמדו לזה מסדום, דכתיב (בראשית יח, לב): "אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה".

וכן מסופר בפרק קניין תורה (אבות ו, ט): "אמר רבי יוסי בן קיסמא: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ונתן לי שלום והחזרתי לו שלום. אמר לי: רבי, מאיזה מקום אתה? אמרתי לו: מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני. אמר לי: רבי, רצונך שתדור עמנו במקומנו, ואני אתן לך אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות. אמרתי לו: בני, אם אתה נותן לי כל כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות שבעולם איני דר אלא במקום תורה, לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד". הרי שגם אדם גדול כרבי יוסי בן קסמא חשש שמא אם יגור במקום שאינו תורני, יאבד את תורתו ומעשיו הטובים.

וכך אכן קרה לרבי אלעזר בן ערך, שהיה אחד מגדולי תלמידי רבן יוחנן בן זכאי, והכתירוהו בתואר "מעיין המתגבר". ועליו אמר אבא שאול (אבות ב, ח): "אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בן ערך בכף שנייה, מכריע את כולם". ועליו סיפרו (שבת קמז, ב) שהזדמן למקומות שנקראו פרוגיתא ודיומסית, שהיו בהם מרחצאות טובות ויינות משובחים, נמשך אחריהם עד שעבר לגור שם. וכיוון שהיה חריף כל כך בתורה אמר בליבו, אין אני נצרך לחברי, אלא הם צריכים לי, ואם כן ראוי שיבואו אחרי לכאן. אבל חבריו לא הצטרפו אליו, עד שנעקר ממנו תלמודו ושכחו. וכשחזר למקומם של חבריו עמד וניסה לקרוא בתורה וטעה. בקשו חבריו עליו רחמים, וחזר לתלמודו. "והיינו דתנן רבי נהוראי אומר: הוי גולה למקום תורה, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך, שחבריך יקיימוה בידך, ואל בינתך אל תשען". ויש אומרים, שלא רבי נהוראי שמו של בעל השמועה הזה, אלא רבי אלעזר בן ערך, שמתוך ניסיונו אמרה. וכפירוש רש"י: "הוי גולה למקום תורה – אם תלמיד חכם אתה אל תשב אלא במקום תלמידי חכמים חבריך, ואל תאמר תלמידים הם יבואו אלי…"

ולכן קנסה התורה את הצדיקים שהתגוררו בעיר הנידחת (שיושביה עבדו עבודה זרה), שכל ממונם שבאותה העיר נאבד, וכפי שאמר רבי שמעון: "מפני מה אמרה תורה: נכסי צדיקים שבתוכה יאבדו, מי גרם להם שידורו בתוכה? ממונם, לפיכך ממונם אבד" (סנהדרין קיב, א). ואמנם אין להשוות את עמי הארץ לחוטאי עיר הנידחת, ומי שגר במקום של עמי הארץ, אינו נענש כל כך שממונו נאבד, מכל מקום הרי הוא יורד בתורתו ובמעשיו הטובים.

אפילו אברהם אבינו, שאין צורך לתאר את גודל צידקותו, ביקש להיפרד מקרובו, לוט, מפני שהיו רועיו פרוצים בגזל. ולמרות שאהב את לוט, וגם אחר שנפרדו, כששמע שנפל בשבי, מסר נפשו ונלחם בארבעת המלכים כדי להצילו. בכל זאת, כשראה שהוא מתנהג ברשעות לא רצה לגור בשכנותו. בתחילה ניסו רועי אברהם להוכיח את רועי לוט על שהם רועים את בהמתם בשדות אחרים, וכשלא קיבלו תוכחתם, וכפי הנראה גם קיבלו גיבוי מלוט עצמו, אמר אברהם ללוט: "הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי".

והמעניין הוא, שאפילו אברהם אבינו, עמוד העולם, לא הרגיש עד כמה רעה השפעתו של לוט עליו. שכל זמן שלוט היה עימו, היה הדיבור האלוקי פורש ממנו, ואברהם אבינו כפי הנראה לא ידע מפני מה פרש הדיבור ממנו. ורק אחרי שנפרד מלוט, נאמר (בראשית יג, יד): "וַה' אָמַר אֶל אַבְרָם אַחֲרֵי הִפָּרֶד לוֹט מֵעִמּוֹ שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה" (רש"י שם עפ"י תנחומא ויצא י). אז ידע אברהם שהשכן הרע עיכב את הנבואה מלהתגלות אליו. כדרך אגב, אפשר ללמוד מכאן רמז, שההתרחקות משכנים רעים מקרבת את ירושת הארץ, שאחר שנפרד מלוט, קיבל אברהם אבינו נבואה על ירושת הארץ.

על כן צריך האדם להתחבר לחברים טובים. ועוד יותר מזה עליו להקדיש תשומת לב מרובה לבחירת מקום מגוריו, שככל שאווירתו תהיה מוסרית, תורנית ואידיאליסטית יותר, כך גדלים הסיכויים שהוא ובני משפחתו יתעלו בדרך הישר.

אין בדברים אלו הוראה שצריך ליצור סביבה סטרילית שבה לא ניפגש עם אנשים שאינם שלמים בתורה ומצוות. להפך, כל זמן שיש חסרונות בעולם, טוב לאדם שיכיר אותם. טוב להכיר את האנשים השונים, את דעותיהם, שאיפותיהם ואורחות חייהם. את מעלותיהם וחסרונותיהם. אפשר ללמוד מזה דברים רבים, ולהבין מתוך כך יותר לעומק את הדרכותיה של התורה, ועד כמה הן אכן נותנות מענה שלם לשאיפותיו הנעלות של האדם.

מנגד, כאשר מגדלים ילדים בסביבה סטרילית, יש חשש שכאשר יגדלו ויפגשו אנשים שונים, לא יהיו בידם כלים להתמודד עמם. הם עלולים לחשוב כי כל האנשים השונים מחוגם, הם יצורים רעים וריקים, ופתאום יתברר להם שמדובר באנשים אנושיים, שיש בהם צדדים חיוביים רבים, וכל החומה שבנו סביבם תתמוטט. תופעה זו נקראת "הלם תרבותי". לכן טוב שיכירו את המציאות על מעלותיה וחסרונותיה, וידעו כי אף שיש מעלות רבות ביהודים החילוניים, מכל מקום דרך חייהם מוטעית, ועל כן השאיפות הטובות שלהם לא יוכלו להתמלא כראוי, מפני שאין להם אמונה ותורה.

אלא שהכרת החוגים השונים אינה מחייבת שאדם ישתייך אליהם מבחינה חברתית. ועל זה הורו חכמים לאדם שיבחר לעצמו חברה טובה, שממנה יהיה מושפע לטובה. כדי שכל הערכים הטובים, והנטיות המצפוניות שלו, יקבלו הד חיובי וממריץ מהחברה שלו. בלבושו יהיה ניכר יותר ערך הצניעות מאשר הניסיון לרדוף אחרי האופנה האחרונה. תרומתו לחברה על ידי צדקה ומעשי התנדבות תוערך לפי האמת שבה ולא לפי הביטוי החיצוני והפרסומי שלה. מבנה המשפחה יוערך ביחס למשפחות הטובות שמשקיעות בילדים ובחינוכם ולא ביחס למשפחות שמשקיעות את מיטב כוחן ומשאביהן בהישגיות מוחצנת חומרנית. השמחות יהיו מלאות עונג רוחני וגשמי, של נעימות וטעם טוב, שמחה טבעית ולא מסיבות של התפארות גאוותנית.

עוד חובה להעיר, כי פעמים רבות מושגי הטוב והרע אינם נהירים. קל לאנשים לדרג את הטוב והרע לפי גודל הכיפה ואורך הזקן והציציות. אבל מושגי הטוב נקבעים על פי התורה כולה, כלומר: המצוות שבין אדם למקום והמצוות שבין אדם לחבירו, כולל המצוות הכלליות, כמו: ישוב הארץ והגנת ישראל, ודרך ארץ הקודמת לתורה. ולזה אולי התכווננו חז"ל (שבת סג, א): "אם עם הארץ הוא חסיד, אל תדור בשכונתו". וכפירוש רש"י: "שאינו יודע בדקדוקי מצוות ואין חסידותו שלם וסופך ללמוד ממנו". כלומר, כיוון שהוא עם הארץ, אין לו שיקול דעת כללי של תורה, ופעמים שיתעקש על דבר לא נכון בטענה כי כך כתוב באיזה ספר, ופעמים שיוותר על יסוד גדול שלא עמד על עומקו. פעמים יפרש את הצניעות כסגפנות, ואת החסידות כדבר המנוגד לדרך ארץ. וכן יש שמדקדקים במצוות מסוימות ומנגד מזניחים יסודות גדולים בתורה.

עוד יש להעיר, שמושג השכנות בחברה שלנו אינו זהה לשכנות בימי חכמים, משתי סיבות: ראשית, אנו חשופים היום לתקשורת המונים, שהשפעתה עלולה להיות משמעותית יותר מכל שכן רע; שנית, בעולם של ניידות גבוהה, יש שחבריו של אדם אינם שכניו ושכניו אינם חבריו. כיוון שהכלל של "התרחק משכן רע" בא ללמד על זהירות מהשפעה שלילית, אפשר שהוא יחול פחות על שכנים שאין עימם קשר, ולעומת זאת הוא יחול ביתר שאת על צריכת התקשורת, ועל החברים שאדם בוחר לעצמו במעגלים השונים של חייו.

אף על פי כן, לקהילה שבה אדם חי, יש משקל רב על כל אדם, וביותר על הילדים. ועל כן צריך אדם לשקול היטב את הקהילה שבה הוא בוחר לחיות. שאם לא יבחר כראוי, הרי הוא מסכן את עתידו ואת עתיד משפחתו. ורבים נכשלו והתרשלו בבחירת מקום מגוריהם, ושילמו על כך ביוקר.

אמנם ברור שיש לאדם אחריות לתיקונו של עולם. וכן נצטוונו (ויקרא יט, יז): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא". ושורש מצווה זו נובע מהמצווה שבפסוק הבא: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". וכשם שיש מצווה לתת צדקה לעני, כך מצווה להשפיע תורה ומוסר לעניים בדעת. ולכן מצווה גדולה לצאת לשליחות חינוכית גם במקומות רחוקים מתורה.

וכן אמרו חכמים (סנהדרין יט, ב): "כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". ועוד אמרו על מי שמקרב רחוקים לתורה, ש"זוכה ויושב בישיבה של מעלה", ועל כן היה רבי יהודה הנשיא מחזר אחר קירובם של בנים שהתרחקו מדרך התורה (ב"מ פה, א).

וכאשר אדם עוסק בשליחות להפיץ את אורה של האמונה והתורה, אין הוא צריך לחשוש כל כך מהנזק הרוחני שעלול להיגרם לו עקב פגישתו עם אנשים רחוקים ורעים.

וכן למדנו מאברהם אבינו, שהאיר את העולם והיה ראש למפיצי האמונה, המוסר והתורה בעולם, וכל ימיו טרח לקרב רחוקים. ואפילו את מי שהיו נראים כעובדי עבודה זרה של האבק שברגליהם, השתדל לקרב לתורה ומצוות, ושחט למענם בן בקר רך וטוב (רש"י בראשית יח, ד-ה).

והוא לא היה צריך לחשוש שמא ישפיעו עליו לרעה, מפני שהוא אירח אותם כדי לקרבם לאמונה ותורה. אברהם אבינו לא ניסה להשתלב בסביבתו, אלא עמד על יחודו, ובאהבה רבה התאמץ להשפיע עליהם. ולכן, למרות שחשב שהם עובדי עבודה זרה, ואסור לתת מתנה לרשעים עובדי עבודה זרה (ע"ז כ, א), מותר היה לו לארח אותם. וחשוב להבין, כי באמת ראוי למאמין לאהוב את כל הברואים, אלא שלא ניתן להגיב בשוויון נפש כלפי רוע, ועל כן יש צורך להתרחק מהם כדי להביע מחאה כנגד הרשעות. אולם כאשר יש אפשרות לקרבם, חוזרת האהבה הבסיסית להתגלות, וכפי שאברהם אבינו ארח אותם באהבה רבה.[1]

שני תנאים בסיסיים צריכים להתקיים ביוצא לשליחות: התנאי הראשון, שהולכים למקום שיש בו אנשים שרוצים לשמוע ממנו תורה, שאם אין שם מי שרוצה לשמוע ממנו דברי תורה, אזי אמרו חכמים (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע".

וכפי הנראה רבי יוסי בן קסמא (אבות ו, ט) לא רצה לגור באותה העיר (לעיל ג), מפני שהבין שאינם רוצים ללמוד ממנו. ואף שאותו אדם הציע לו אלף אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, יתכן שהם רצו להתכבד בתורתו, אבל ללמוד ממנו דרכי תורה ומצוות לא רצו. ואולי רק אותו אדם שהציע את הכסף והזהב רצה ללמוד ממנו, אבל רבי יוסי בן קסמא ידע ששאר בני אותו מקום אינם חפצים בתורה, וחשש שמא מגוריו עמהם יגרמו לו ולמשפחתו שיאבדו את מדרגתם בתורה ומצוות.

התנאי השני, שלא יהיה חשש שהשליח יושפע לרעה. כדי שאדם יוכל לגור בקרב אנשים רחוקים מתורה ומצוות בלא להיות מושפע מאורחות חייהם, צריך שהמגמה המרכזית בחייו תהיה לקרבם לתורה ומצוות. אבל אם הוא אינו תקיף באמונתו, ואינו מודע לכל חסרונותיהם של שכניו ורואה לעצמו שליחות לפעול לתיקונם, יש חשש שהוא יושפע מהם, ואזי מצוותו תבוא בעבירה, ובוודאי ששליחותו לא תשא פרי.

בימינו כמעט בכל מקום יש אנשים שמוכנים לשמוע תורה, ולכן יש מקום לעודד יציאה לשליחות. אולם התנאי השני הוא החשוב לימינו ועליו צריכים להקפיד מאוד – אם היוצאים לשליחות חינוכית-רוחנית, אוהבים את אלו שבאו להשפיע עליהם, ועם זאת מודעים לחטאים ולפגמים שבקרב עוזבי התורה, ומתקוממים כנגדם באופן עמוק ואמיתי, אזי יש סיכוי גדול שיצליחו בשליחותם. וככל שתודעת השליחות יותר גדולה – מתמעטת הסכנה שמא יושפעו מאווירת המקום לרעה. שכן עיקר ההשפעה השלילית של המקום והשכנים מחלחלת בלא מודעות, כשהאדם באופן טבעי מנסה להשתלב בחברה ומסיר את מנגנוני ההגנה שלו. אבל כאשר אדם מודע מראש לכך שהמקום ויושביו אינם מתוקנים, ולשם כך בא לפעול לתיקונם ולחינוך ילדיהם, הרי הוא עומד על המשמר ואינו נפגע. וכן ידוע ששליחי חב"ד שיוצאים במסירות נפש למקומות נדחים להפיץ תורה ויהדות זוכים לרוות נחת מילדיהם שהולכים בדרכם. גם יוצאי ישיבת 'מרכז-הרב' שהלכו למקומות רחוקים מתוך מסירות לקרב רחוקים, הצליחו בחינוך ילדיהם.

ולעיתים אבי המשפחה אכן נמצא בתודעת שליחות, אבל אשתו וילדיו אינם חשים כך, ומנסים לחיות שם חיים רגילים, ולהשתלב בחברה, והם מושפעים לרעה. והנכון הוא שמי שמקבל על עצמו שליחות חינוכית, שיתאמץ להחדיר את תודעת שליחותו לכל בני משפחתו. ואם אינו מצליח בכך, מוטב שיבחר למשפחתו סביבה טובה, והוא לבדו יתנדב ויחנך בסביבת מקום מגוריו.

לפיכך, ראוי לכל שליח, לבחון מעת לעת את מצב משפחתו, שמא תוך שהוא משתדל להשפיע ולקרב ולרומם רחוקים, בני משפחתו יורדים ומתרחקים, ואזי יש לשקול היטב את שכר המצווה כנגד הפסדה. יתר על כן, כאשר משפחתו אינה שותפה פעילה לשליחותו, גם שליחותו נפגמת. שהציבור שואל, אם הוא כל כך צודק בדבריו, מדוע הערכים שעליהם הוא מדבר אינם משפיעים על בני משפחתו.

יש להוסיף שכאשר יוצרים גרעין של קבוצת משפחות שתומכות זו בזו ויוצרות קהילה ערכית, חינוכית, אידיאליסטית, סכנת ההשפעה הרעה מתמעטת, וקל יותר מתוך גרעין כזה להפיץ אור של תורה.

ראוי לדעת כי אופיים של רוב האנשים אינו מתאים לחיים של שליחות. כולם יכולים להיות שליחים לפעמים. לקרב חבר במקום העבודה או בצבא, לקבוע שיעור או חברותא עם אנשים שמתעניינים ביהדות. אבל מעטים יכולים לחיות בחברה חילונית כשהם כל הזמן תחת המתח המתמיד של שליחות, שכולל דריכות מתמדת לקראת כל הזדמנות לקרב יהודי נוסף לאביו שבשמיים, דריכות בשחרית מנחה וערבית, במכולת ובתחנת האוטובוס.

אמנם בדור שבו צריכים יותר שליחים כמו דורנו, גם אנשים שההתאמה שלהם לשליחות היא חלקית, ובדור אחר היו עוסקים בתחומים אחרים, מתוך הנחיצות העצומה בדורנו, מפתחים את הצדדים המתאימים שבאישיותם לשליחות ויוצאים לחינוך וקירוב רחוקים. אבל רוב הציבור אינו מתאים לדריכות המתמדת שבחיי שליחות. ומי שאיננו חי תחת תחושת השליחות, מנגנון ההגנה שלו נסדק והוא ומשפחתו עלולים להיות מושפעים לרעה.

צריך גם לציין שיחד עם הערך הגדול שבחיי שליחות, יש בזה גם חסרון. הרצון והצורך המתמיד להשפיע חוסם את האפשרות להתפתח ולהתעלות. יש ערך בקליטת רעיונות מבחוץ, מההישגים המדעיים והתרבותיים. אולם מי שעוסק בשליחות, אינו יכול להיות פתוח לזה. אם יתעסק בקליטת רעיונות מבחוץ ימעל בשליחותו ויש חשש גדול שייפול ויושפע לרעה. מי שעוסק בבירורים עמוקים ביחס לתרבות ולמדע, צריך לחיות בתוך חברה חזקה מאוד, כדי שיהיה לו כוח לברור את הטוב מתוך הרע שבתרבות האנושית.

נמצא אם כן, שעל פי כל מה שלמדנו, ההדרכה הנכונה לרוב האנשים, היינו לכל אלה שאינם מקדישים את חייהם לשליחות, לחיות במסגרת קהילה של שומרי תורה ומצוות, בעלי מוסר ודרך ארץ. הקהילה צריכה להיות גדולה וחזקה, כדי שתוכל לתת משענת והד חיובי לכל השאיפות החיוביות שבקרב חבריה.

ואמנם להיפרד בשנאה מאחינו בית ישראל – אסור. שכל ישראל, גם אלה שאינם שומרי תורה ומצוות, הם בניו רחומיו של הקב"ה, וגנוזה בהם סגולה קדושה, שודאי תתגלה במשך הזמן. לכן גדולי ישראל התנגדו להפרדת הקהילות, ולהרחקת עוזבי תורה מתוך קהל ישראל. ובענייני הכלל עלינו לפעול ביחד למען המטרות החיוביות, כישוב הארץ, שירות בצה"ל, קליטת עלייה, פיתוח הכלכלה, חיזוק הערכים המשותפים וכיוצא בזה. על ידי הקשר המתחייב מכך, נפתחת גם האפשרות לחזרתם בתשובה, לימוד הצדדים הטובים שבהם וקליטתם. אבל לחיי החברה היום-יומיים צריכים לבחור את החברה שמסגרותיה מתוקנות יותר לפי המסורת היהודית.

ואף שהננו מצווים לאהוב כל אחד ואחד מישראל, אהבה זו אינה מבטלת את ערכי הטוב והרע. להפך, דווקא מפני הכרתנו את ערכו של הטוב הננו אוהבים כל אחד ואחד מישראל, שגנוזה בתוכו סגולה לתיקון עולם. ואף שאין בכוחנו כיום לתקן ולקרב את כולם, הננו בטוחים באמונה שלמה שכולם יתקרבו לבסוף לתורה ומצוות.

וככל שנצליח לבנות יותר קהילות טובות וגדולות, כך כוח המשיכה שלהם יהיה חזק יותר, ורבים יותר ירצו להתקרב ולשוב בתשובה שלמה. שאינם דומים מעטים העושים את התורה למרובים העושים את התורה (תו"כ על בחוקתי כו, ח), שהשפעת המרובים זה על זה עצומה. ובמיוחד כאשר הקהילה תכלול בתוכה את כל מרכיבי החברה, כגון: תלמידי חכמים ומדענים, מורים וסוחרים, בעלי ומלאכה ואישי ציבור, עובדי ניקיון ורופאים. בקהילה כזו, תיווצר הפריה הדדית בין המרכיבים השונים של החברה. יתקיימו מניינים שונים, שמתאימים לכולם, לבני העדות השונות, לרוצים להתפלל באריכות ולרוצים להתפלל בזריזות, למקדימים ולמאחרים. יהיו בה שיעורים מגוונים, בגמרא בקיאות וגמרא עיון, בהלכות שבין אדם לחבירו ובהלכות שבין אדם למקום, בתנ"ך ואמונה, במוסר ואגדה. יהיו שיעורים לילדים ונערים, למבוגרים ופנסיונרים, לגברים ונשים. בבית הספר שבקהילה כזו יהיו כיתות רבות, שיתאימו ברמתן לכל סוגי הילדים, למוכשרים ללימודים עיוניים ולמוכשרים לעבודה מעשית. אם הקהילה תהיה גדולה מאוד אף ניתן יהיה להקים בה מוסדות מגוונים עם דגשים שונים, למשל, אחד עם דגש מיוחד על לימוד גמרא והלכה, השני על שילוב של תורה ומדע, והשלישי עם הכשרה למקצועות מעשיים.

בקהילה כזו ניתן יהיה לשמור על הבריאות ושמחת החיים הטבעית לשם שמיים, כדי להתחזק בעבודת ה'. יהיו בה חוגי התעמלות לגברים ולנשים. התעמלות והדרכה מיוחדת למי שיושב שעות מרובות בעבודתו, והתעמלות והדרכה מיוחדת לנשים אחר הריון ולידה. בבריכת השחייה יהיו שעות נפרדות לגברים ונשים.

הרוצים יוכלו להרחיב את אופקיהם בקורסים קצרים במקצועות החול השונים, שכולם יהיו מוארים באורה של תורה ומשולבים בלימוד הלכה ואמונה. בקהילה כזו גם יוקמו חבורות התנדבותיות לעזרה לחולים, לנזקקים, לעולים וישישים.

קהילות כאלה שיהיו דבקות בתורה יוכלו גם לברר מתוך אמונה איתנה, ובלא חשש, את הטוב מתוך הרע שבהלכי הרוח שבעולם המדע והתרבות החילונית. קהילות כאלה יהיו דגם ומופת של תורה עם דרך ארץ. אליהם ירצו המוני בית ישראל להצטרף.

מהרה יתקיימו בנו דברי הנביא ישעיה (יא, ט): "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים".