ארכיון הקטגוריה: סוכות

י"ג – סוכות

פתח דבר

א

אודה לה' על שעזרני להשלים את הלכות חג הסוכות, ולסיים בכך את מערכת השבת ושלושת הרגלים. וזאת בנוסף להלכות זמנים, ובו הלכות ר"ח והמועדים שנקבעו על ידי חכמים. עוד נותרו הלכות הימים הנוראים וענייניהם כדי להשלים את כל הלכות החגים במסגרת 'פניני הלכה'. מתחילה חשבתי לכרוך את כל חגי תשרי יחד, אולם משנוכחתי שלא אשלים השנה את הלכות הימים הנוראים, הזדרזתי להשלים לפחות את הלכות סוכות. אקווה שלקראת ר"ה תשע"ה אזכה להוציא את הספר על הלכות הימים הנוראים, וכיוון שיוקדש לו ספר בפני עצמו, אקווה להרחיב בעז"ה בכללי ופרטי הלכות תשובה.

בספר זה הרחבתי יותר בהלכות שהן זכר למקדש, וכך מתאים לעשות סביב חג הסוכות, שכן כל עניין נטילת לולב שבעה ימים הוא זכר למקדש. וכן מנהגי שמחת בית השואבה (כמבואר א, י-יב), ומנהגי ההקפות עם הלולב (ה, ט-י), וחיבוט הערבה (ו, ב-ג). כהמשך לזה הוספתי פרק (פרק ח) על מצוות הקהל, שבדורות האחרונים נהגו לעשות לה זכר.

גם ענייני אמונה התבארו בספר זה, ואף זה מתאים לחג הסוכות, שנאמר לגביו (ויקרא כג, מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". והאמונה קשורה לשמחה, שאף היא מיוחדת לחג הסוכות, ואף עניינה והדרכים להגיע אליה התבארו בספר זה בהרחבה.

 

ב

כמו בספרים הקודמים, מתוך הכללים ביארתי את הפרטים. כמו למשל, מתוך הגדרת הסוכה שהיא דירת ארעי ביארתי בפרק ב' את כל הלכות הסוכה. ומתוך הכלל שישיבת הסוכה צריכה להיות כישיבת הבית ביארתי את כל הלכות הישיבה בסוכה. ובהלכות ארבעת המינים, מתוך קביעת חמשת הפסולים הכלליים ביארתי את שאר ההלכות, כאשר הכלל היסודי הוא שכל מין כצורתו הטבעית כשר.

ג

גם לכרך זה יצטרף כרך 'הרחבות', לסוכות ומועדים, ובו מקורות נוספים וביאורים ונימוקים להלכות, ובמיוחד בהלכות שיש בהן חידוש. מתחילה ספר ההרחבות נכתב מתוך הצורך להשיב על שאלות הלמדנים שמתעמקים בספרי פניני הלכה, ומרבים לשאול על המקורות להלכות ועל הסברות שבבסיסן. וכיוון שכך לא היו בספרי ההרחבות הקודמים שיטתיות. לעיתים הובאו בו הסברים רחבים ומעמיקים, ולפעמים רק ציון של מספר מקורות מצומצם לנושא. לעיתים גם הרחבות לנושאים המחשבתיים שבספר נכנסו בו בהרחבה.

 

ד

חידוש גדול יש בכרך זה, שזכינו שרוב הרחבותיו נכתבו על ידי תלמידי חכמים חשובים, שהתרגלו לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, בדייקנות ובעיון, וצמחו בעזרת ה' בין כתלי הישיבה הקדושה בהר ברכה. והם בעיקר: הרב מאור קיים, הרב אורן דחבש והרב בראל שבח. בכרכים הקודמים נצרכתי להתנצל על כך שההרחבות פחות מלובנות, ועתה שיבא מכשורא (סנהדרין ז, ב). האחריות בכל סוגיה על הכותב אותה ועל העורך הכולל הרב מאור קיים. ועל ידי כך יכולים העניינים להתרחב יותר, בלא לעכב את כתיבת 'פניני הלכה'. יגדיל תורה ויאדיר.

 

ה

במקום דברי התודה שאני רגיל לכתוב בכל ספר, אדפיס הפעם את הדברים שאמרתי בטקס קבלת "פרס היצירה היהודית על שם רבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל" בה' מנחם אב:

"ברצוני להודות (למעניקי הפרס)… הפרס הזה באמת אינו שייך לי, הוא שייך להורי, אבי מורי ואימי מורתי, ולישיבת 'מרכז הרב' ולראש הישיבה הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שאני משתדל ללכת בדרכם.

הוא גם שייך לכל תושבי הישוב שאני מכהן בו כרב כעשרים וחמש שנים, שזוכים לעמוד על משמר עמנו וארצנו בקו הראשון של ההתיישבות במרומי הר ברכה. מתוך חיי המעשה חדורי האידיאלים של תושבי הישוב, ומתוך השאלות שאני נשאל, אני זוכה להעמיק בלימוד התורה באופן שיאיר, יכוון וידריך את החיים, והפירות ב'פניני הלכה'.

הוא גם שייך לכל תלמידי ישיבת הר ברכה ורבניה. בזכות הלימוד הקבוע עמהם, אני זוכה להעמיק ולהרחיב וללבן את כל הסוגיות שב'פניני הלכה'. ולכן בעז"ה אעביר את סכום הפרס כתרומה לישיבה.

ברצוני להזכיר את אלו שעזרו לי במיוחד, הרב יונדב זר, הרב מאור קיים, הרב אייל משה, הרב אורן מצא, הרב אורן דחבש, הרב בראל שבח, הרב שלומי בדש, ר' דוד ויצנר, ר' מאור הורוביץ, ור' נתנאל רוזנשטיין, וכל שאר האברכים והתלמידים שמסייעים בהגהות. וכן את חברי הטוב, הרב זאב סולטנוביץ, שכבר יותר משלושים וחמש שנים אני זוכה ללבן איתו את כל הסוגיות המורכבות. וכן תודה לכל רבני הישיבה שנוטלים על עצמם את עיקר עול טיפוח הישיבה ותלמידיה, ומאפשרים לי להתמסר לכתיבת הספרים.

עוד זכות גדולה עבורי להודות לאנשי המעשה שבכישרון ובחריצות מקדמים כל יוזמה קדושה, ובכלל זה גם את הדפסת הספרים. והם: מנהל הישיבה הראשון, ח"כ לשעבר יעקב כץ כצלה, והמנהל הנכבד דודו סעדה שהמשיך אח"כ לנהל את עיתון 'בשבע', והמנהל הנוכחי יעקב וינברגר, ויחזקאל אמבר ויוני הישראלי חברי העמותה. וכן את האחראים לאורך השנים על הוצאת הספרים: שמואל אביטל, אלון בעל צדקה, ישראל סעדיה, שלו קיים, יוגב כהן, ישראל באום וקרן פוגל.

ועוד תודה מיוחדת, להורי אשתי, ר' טוביה ופנינה כץ, ולאשתי היקרה ענבל שעושה הכל כדי לעודד ולסייע לי בעבודתי, ואף מסייעת לי בליבון הנושאים היסודיים, במיוחד בתחום השקת הרעיונות הרוחניים לחיים.

 

עוד ברצוני להודות ללומדי הספרים. מבחינה מסוימת הם נמצאים עימי בחדרי בעת הלימוד, מעירים ומקשים, מעקמים את פרצופם כשהסברה עוד לא מיושבת כראוי, ושמחים כשהדברים הולכים ומתבהרים. פעמים רבות הם לובשים צורה מוחשית של אחד מחברי או תלמידי או אנשים שפגשתי, שאני יודע שעניין מסוים ודאי יטריד אותם. ואני משתדל לדון עימהם וליישב להם את הסוגיה כהלכה. ולא תמיד מצליח, הם עדיין לא מרוצים, אבל אין לי ברירה, האמת היא שצריכה בסוף להיכתב.

נמצאים שם בחדר הקטן דמויותיהם של האנשים המשכימים לעבודת יומם וחפצים לדעת את חובתם בעולמם; אנשי המעשה העוסקים ביישובו של עולם ורוצים שהתורה תאיר ותרומם את חייהם; נערים וילדים שראשם פתוח ורצונם להבין בבהירות את ההלכה בלא קושיות וסיבוכים; למדנים שמבקשים לעמוד על הקו הישר הנמשך מהסברה המרכזית דרך שורשי השיטות עד ההלכה למעשה. אנשי אקדמיה, קרובים ורחוקים, שמבקשים לעמוד על ההיגיון וההרמוניה שבתורה. תלמידי מכינות קדם צבאיות שמחפשים טעם ואידיאל בתכני ההלכה, וחיילי צבא ואנשים שזמנם דחוק וחפצים לדעת מה חובה ומה רשות ובמה אפשר להסתפק בשעת הדחק.

גם הנשים שמבקשות לדעת את מקומן בהלכה שותפות בספרים, שכן רוב הספרים כתובים לגברים, ונשים שלומדות בהן, תוהות אם הדברים נוגעים להן או לא. ולעיתים כשאני כותב הלכה שעלולה להיראות כפוגמת בכבודן, אני מתעמק יותר ופעמים רבות מגלה, שאם מנסחים את הדברים בדייקנות ועמקות מסתלקות התמיהות. ולעיתים אין בידי תשובה, ואני כאילו מתנצל במבוכה כאומר: אין ברירה, זה מה שההלכה אומרת, ועלינו להתחזק באמונה שכל דרכי התורה ישרים וטובים, ומה שאיננו מבינים עכשיו, נבין בעתיד.

וגם על מבקשי אמת ואמונה מבני אומות העולם אני חושב, ובמיוחד לאחר שהחלו לתרגם את הספרים לשפות שונות, והדברים מונחים לפני כולם ברשת האינטרנט. ואני משתדל שלא יהיו בדברי ביטויים שיגרמו להם צער תוך הקפדה שלא לשנות דבר מהאמת התורנית, ומבאר את תפקידו המיוחד של עמנו, שבחר בנו ה' להיות לו לעם סגולתו, באופן שאינו על חשבונם של הגויים אלא למענם.

 

אסיים בנימה אישית, מטבע העניין – העוסק בכתיבת הלכה עלול להימצא בלחצים שונים. מאלה שרוצים להקל, כדי להתאים את ההלכה להלכי הרוח ולתרבות השלטת, ומנגד, לאלה שרוצים להחמיר ולחשוש לדעות יחידאיות המוזכרות בספרי ההלכה.

לחצים מצד אלה שרוצים שאקצר ואעסוק רק בכללים, ומנגד לחצים מצד אלה שרוצים שאכביר פרטים כמקובל בספרי ההלכה. כדי לעמוד על המשקל המדויק והנכון לפי עניות דעתי יש צורך במעין מרחב מוגן מכל הלחצים הללו. ברוך ה' זכיתי להגנה ותמיכה מירבית מצד תושבי הישוב ומצד משפחתי. אינני יודע אם הייתי מסוגל לסלול את דרכי בלעדי התמיכה החשובה הזו.

יהי רצון שנזכה להעמיק בתורה הקדושה, ומתוך כך להמשיך בבניין הארץ וירושלים, ונזכה לבניין בית המקדש ולביאת גואל צדק במהרה בימינו, ומציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים".

 

ו

ומכל מקום ראוי להזכיר במיוחד את המסייעים בכרך זה, הלא הם: הרב מאור קיים, הרב בראל שבח, הרב יונדב זר, ושמם נזכר גם בספר ההרחבות, כל אחד מהם על הסוגיות שסיכם. וכן תודה לר' מאור הורוביץ על סיועו בהגהות והכנת הספר לדפוס, ולר' נתנאל רוזנשטיין על כתיבת המפתח.

 

אליעזר מלמד

מנחם אב תשע"ג

פורסם בקטגוריה פתח דבר | כתיבת תגובה

א – שמות החג ויסודותיו

שלושה שמות לחג: א) חג הסוכות, על שם מצוות הסוכה. ב) חג האסיף, שבו מסיימים לאסוף את התבואה והפירות. ג) 'הֶחָג'. פעמים שהוא נקרא כך בלא תוספת, שנאמר (דברי הימים ב' ז, ח): "וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג". וזאת מפני שהוא השמח והחגיגי שבחגים, והיתה בו שמחה יתירה בריקודים של שמחת בית השואבה (תוס' יו"ט ר"ה א, ב), ובו היו ישראל מקריבים יותר קרבנות מאשר בשאר החגים (העמק דבר טז, יג). ועניין השמחה המיוחדת שבחג הסוכות יבואר להלן (הלכה ח).

שלושה עניינים יסודיים ישנם בחג הסוכות, ושלושתם כרוכים זה בזה: א) עצם קדושת הימים ובכללם שמיני עצרת, שבהם אנו מסיימים את מערכת החגים השנתית, ובהם אנו שמחים ומודים לה' על אסיף פירות השנה. קדושה זו באה לידי ביטוי במצוות השביתה ממלאכת עבודה ביום הראשון והשמיני שהם ימים טובים, ושביתה חלקית בחול המועד. קדושת הימים מתבטאת גם בקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב בחג, כמבואר בחומש במדבר (כט, יב-לד). ב) מצוות ארבעת המינים, שיש בה תוספת שמחה על אסיף השנה ועל התשובה והכפרה של הימים הנוראים. ג) מצוות הסוכה, שעל שמה נקרא החג – חג הסוכות, למען ידעו כל הדורות את עניין יציאת מצרים והשגחת ה' על עמו. ויש בסוכה רמז לעתיד לבא, שיפרוש ה' סוכת שלומו עלינו ועל כל ישראל ועל כל העולם.

שלושת העניינים הללו מבוארים בפרשיית המועדות שבחומש ויקרא (כג, לג-מד), שבשונה משאר החגים שנזכרו כעניין אחד, עניינו של חג הסוכות מבואר בשלושה שלבים: הראשון (ויקרא כג, לג-לח): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה', בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ".

השני (שם לט-מ): "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

השלישי (שם מא-מג): "וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם".

פורסם בקטגוריה א - חג הסוכות | כתיבת תגובה

ב – חג האסיף

חג הסוכות נקרא גם 'חג האסיף', שנאמר (שמות לד, כב): "וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה", מפני שהוא חל בעונה שבה מסיימים לאסוף את התבואה ושאר הפירות מן השדות אל הבתים והמחסנים. וכן נאמר (דברים טז, יג): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ" (וכן בויקרא כג, לט).

שלושת הרגלים קשורים לעונה החקלאית שבה הם חלים, שנאמר (שמות כג, יד-טז): "שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת חַג הַמַּצּוֹת… לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב… וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה, וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה". חג הפסח במועד האביב, בעת שהכל מתחיל לצמוח, חג השבועות בהשלמת קציר-התבואה ותחילת קטיף הפירות, וחג הסוכות לעת סיום איסוף פירות השנה. ומצוות החגים היא שנשמח ונודה בהם לה' על השפע הטוב שנתן לנו, ולכן שמחת חג הסוכות יתירה, שבו מסיימים לאסוף את יבול השנה כולה (עיין פ"ה מועדים א, ב; יג, ד-ה).

התהליך הטבעי שמתרחש בעולם הזה משקף את התהליך הרוחני שמתרחש בעליונים. חג הפסח הוא זמן של התחלה והתחדשות, ולכן בו יצאנו ממצרים ונעשינו לעם. חג השבועות הוא זמן של הבשלת תהליך הצמיחה של התבואה, ולכן בו קבלנו את התורה. חג הסוכות הוא זמן של סיום אסיף התבואה והפירות אל הבית, וכך גם מבחינה רוחנית, הוא זמן של איסוף הפירות הרוחניים שזכו להם ישראל במשך ימי השעבוד במצרים והנדודים במדבר – אל תוך ביתם, היינו לארץ ישראל שהיא ביתם של ישראל. וכפי שכתב האברבנאל (דברים טז, יג), שעיקר שמחת חג הסוכות על ירושת הארץ. שחג המצות על סגולת ישראל שהתגלתה ביציאת מצרים, חג השבועות על מתן תורה, וחג הסוכות על ירושת הארץ.

שני מעגלים מסתיימים בסוכות: המעגל הארוך, הוא מעגל שלושת הרגלים, שתואם את מחזור העונות החקלאיות, וכך בכל חורף התהליך מתחיל מחדש בזריעה ובהכנה, באביב הצמיחה פורצת, ואז אנו זוכים לחג הפסח, שבו התגלתה סגולת ישראל, שבחר בנו ה' מכל העמים. לאחר מכן בחג השבועות משלימים את קציר התבואה שממנה עיקר מאכלו של האדם, ואז אנו זוכים לקלוט את אור התורה, שהיא עיקר חיינו. ותהליך קטיף הפירות הולך ונמשך כל הקיץ, עד השלמתו בחג הסוכות. הרי שכל הפירות הרוחניים של השנה הולכים ומתקבצים בחג הסוכות, ועל כן השמחה בו רבה יותר משאר החגים.

המעגל הקצר קשור לתהליך התשובה והכפרה שאנו עוברים בחודשי אלול ותשרי. יחד עם כל הדברים הטובים שעשינו במשך השנה, אדם מטבעו גם עלול לחטוא, וכדי להשלים את השנה באופן החיובי ביותר, יש לשוב בתשובה, להתנקות ולהזדכך מכל הרע שדבק בנו. וזו עבודתנו הרוחנית בחודש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. ובזכות התשובה, הכפרה והזיכוך, הטוב שקלטנו במשך השנה נעשה מנופה ונקי מהרע שדבק בו, ועל ידי כך אפשר לשמוח בחג האסיף שמחה כפולה.

עוד הוסיף וביאר מרן הרב קוק, שיחד עם החשיבות העצומה של התשובה, שמזככת את הלב ומטהרת את המעשים מכיעורם, מתלווה אליה כאב שגורם להחלשת הרצון הטוב ועוז החיים. ועל כן השלמת תהליך התשובה הוא בשמחת הקודש של חג הסוכות, שמעצימה בחזרה את הרצון הטוב ועוז החיים הטהור (אורות התשובה ט, י).

פורסם בקטגוריה א - חג הסוכות | כתיבת תגובה

ג – ארבעת המינים

מצוות נטילת ארבעת המינים קשורה לשמחת חג הסוכות, שנאמר (ויקרא כג, מ): "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים". פירשו חכמים שהשמחה בנטילת הלולב קשורה לעניינו של חג האסיף על שני הפנים שלו: הגשמי והרוחני.

הפן הגשמי, שבחג הסוכות מסיימים לאסוף את יבול השנה, והאנשים שמחים ביבולם שמחה יתירה, וכדי שהשמחה תהיה מקודשת ומקושרת להכרת הטוב למי שברא את העולם ומקיימו, נצטווינו ליטול ארבעה מינים כאות תודה לה' (רמב"ן ויקרא כג, לט; החינוך שכד). ותקנו חכמים לנענע את ארבעת המינים למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם, כדי לבטא את אמונתנו במי שהשמים והארץ וארבע רוחות העולם שלו. ויש בזה גם תפילה לשנה הבאה, שיעלה יבולנו יפה, ויציל ה' אותנו מרוחות רעות וטללים רעים (סוכה לז, ב; להלן ה, ד).

הפן הרוחני, שבחג הסוכות סיימנו את תהליך התשובה על חטאי השנה שעברה, ונטילת הלולב היא נשיאת נס לאות ניצחון על הצלחת התשובה וההתקרבות השלימה שלנו אל ה' יתברך. וכפי שאמרו חכמים: משל למה הדבר דומה, לשניים שנכנסו לדין, וכשהם יוצאים איננו יודעים מי ניצח, וכאשר אחד מהם מניף את רומחו, אנו יודעים שהוא ניצח. כך ישראל, בכל שנה בימי הדין באים רשעי אומות העולם לקטרג על ישראל, שאינם ממלאים את תפקידם ואינם ראוים לשאת את שמו יתברך בעולם ואין ראוי לקיימם עוד. והדין מתוח ועומד, ואין אנו יודעים מי ניצח בטענותיו. וכאשר ישראל יוצאים ולולביהם ואתרוגיהם בידיהם, אנו יודעים שישראל ניצחו בדין, והם בניו ועמו של ה' יתברך. ואפילו אומות העולם שמחים עמהם, ועל כן מקריבים עליהם קרבנות בחג הסוכות. וזהו שנצטווינו בתורה: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן" (עפ"י ויק"ר ל, ב; זוהר ח"א רכא, א).

עוד רמזים אמרו חכמים במצוות ארבעת המינים, שהם כנגד ארבעה סוגים של יהודים שצריכים להתאגד יחד לקיום המצווה, ועל ידי אחדותם נעשה קידוש השם בעולם, כמבואר להלן בהרחבה (ד, ב-ג). והאחדות שביניהם מביאה לשמחה גדולה, ולכן על ידי נטילת ארבעת המינים אפשר לשמוח לפני ה' אלוקינו שבעה ימים.

פורסם בקטגוריה א - חג הסוכות | כתיבת תגובה

ד – הסוכה זכר לסוכות במדבר וענני הכבוד

בטעם המצווה לשבת בסוכה שבעה ימים, נאמר (ויקרא כג, מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". לרבי אליעזר הכוונה לענני הכבוד שסככו על ישראל, ולרבי עקיבא הכוונה לסוכות ממש שעשו ישראל בעת צאתם ממצרים (סוכה יא, ב). וזהו שנאמר (שמות יג, יז, כ-כב): "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם… וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת [הרי שעשו סוכות], וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם" [הרי שזכו לענני כבוד].

לדעת רבי עקיבא מצוות הסוכה היא זכר לסוכות שעשו ישראל להגן על עצמם מהשמש והמטר, כדי שנזכור את ימי דלותנו, כשהוציאנו ה' ממצרים מעבדות לחירות, ונדדנו במדבר ארבעים שנה כשסוכות ארעי משמשות לנו מחסה משמש ומטר, בלא בתים ובלא נחלה. ומתוך כך נודה לה' שהביאנו אל ארץ טובה ורחבה, לבנות בה בתים ולנטוע בה עצים. ובזכות זיכרון דלותנו בסוכה, ברכת הארץ הטובה לא תגרום לנו להתגאות ולשכוח את ה', אלא נזכור שהכל בידיו והוא שנתן לנו את הכוח לכבוש את הארץ וליישב אותה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה (רשב"ם ויקרא כג, מג). ועוד יש בזיכרון זה שבח מעלתם של ישראל, שהלכו אחרי ה' במדבר בארץ לא זרועה (רבנו בחיי שם).

ולדעת רבי אליעזר, מצוות הסוכה היא זכר לנס הגדול שפרש ה' עלינו את ענני כבודו להגן עלינו ולהנחותינו במדבר, שנאמר (במדבר י, לד): "וַעֲנַן ה' עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה". בענני הכבוד היה ביטוי לאהבת ה' אלינו, שלא רק שסיפק את צרכינו במדבר ארבעים שנה, במן, בשליו ובאר המים, אלא אף השרה שכינתו עלינו, ופרש עלינו את ענני כבודו, לסוכך ולהגן עלינו (רמב"ן ויקרא כג, מג). אמרו חכמים: "שבעה ענני כבוד היו עִם ישראל… ארבעה מארבע רוחות ואחד מלמעלה ואחד מלמטה ואחד שמקדים לפניהם מתקן להם את הדרכים…" (מכילתא דרשב"י שמות יג, כא; ספרי בהעלותך פג). עוד אמרו חכמים, שבזכות שהלכו ישראל אחרי ה' במדבר בארץ לא זרועה, פרש עליהם את ענני כבודו (זוהר ח"ג קג, ב).

יש בענן גילוי והסתר, מצד אחד הוא מבטא את גילוי השכינה, ומנגד הוא מסתיר את ההארה הגדולה כדי שנוכל לקלוט אותה בהדרגה. וכך היא הדרך שה' מתגלה אלינו, מאיר אלינו אור גדול, וכיוון שהוא גדול מיכולת השגתנו, הוא פורש מסך להסתירו, וכך האור מגיע אלינו בהתאם ליכולת הקליטה שלנו. כמו השמש שממנה האנרגיה מגיעה לעולם, אבל כיוון שאיננו יכולים לעמוד ברוב עוצמתה, פרש ה' את האטמוספרה להגן עלינו מפני עוצמת קרניה. וכפי שרמוז בפסוק (תהלים פד, יב): "כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה' אֱלוֹהִים" (עיין תניא, שער היחוד והאמונה פרק ד).

גם הסכך של הסוכה רומז לכך, הוא מגן עלינו מפני רוב האורה הגשמית של השמש, אבל אינו אטום לגמרי, כדי שנוכל ליהנות מהאור. וכך מבחינה רוחנית, הסכך מגן עלינו מרוב האורה הרוחנית של ה'אור המקיף' שמתגלה בחג הסוכות, ומעניק לנו את האפשרות לקלוט אותו באופן שמתאים לנו (עיין להלן ז).

פורסם בקטגוריה א - חג הסוכות | כתיבת תגובה

ה – טעם מצוות הסוכה למעשה

בנוסף למה שלמדנו בהלכה הקודמת, שלדעת רבי עקיבא הסוכה היא זכר לסוכות ממש שעשו במדבר, ולרבי אליעזר זכר לענני כבוד, הישיבה בסוכה היא גם זכר ליציאת מצרים, שנאמר (ויקרא כג, מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". ולא זו בלבד אלא שגם כל השבתות והחגים הם זכר ליציאת מצרים, כפי שאנו מזכירים בקידוש ובתפילה. חשיבותה הגדולה של יציאת מצרים שבה נתגלתה סגולת ישראל, שבחר ה' בנו להיות לו לעם סגולה, ועל כן הוציאנו ממצרים מעבדות לחירות. ובמובן העמוק, שחרר את רוחנו מהשעבוד לחומרנות, שכן ממלכת מצרים היתה ממלכת החומרנות, ובצאתנו ממצרים לחירות, נשתחררה רוחנו מן העבדות לחומר, להיות בני חורין שיכולים לקבל תורה (עיין פניני הלכה פסח א, ג).

ולכאורה אם הסוכה היא זכר ליציאת מצרים, היה צריך לעשותה באביב, בזמן צאתנו ממצרים. אלא שאז לא היה ניכר שהיא נעשית לשם מצווה, כי באביב רבים רגילים להקים סוכות להנאתם, לפיכך נצטווינו לשבת בסוכה בסתיו, שעל ידי כך ניכר שכל ישיבתה לצורך מצווה (טור או"ח תרכה).

להלכה נפסק כדברי רבי אליעזר, וזה מה שצריך לזכור בעת קיום המצווה, שהסוכה היא זכר לענני הכבוד (שו"ע תרכה, א). והוסיפו האחרונים, שצריך לזכור גם שהסוכה היא זכר ליציאת מצרים (מ"א, שועה"ר, פמ"ג, מ"ב א). ויש אומרים שזו היא כוונתו של רבי עקיבא, שצריך לזכור את הסוכות שעשו ישראל בצאתם ממצרים (ר"ח, ט"ז). ואם כן בזה שאנו זוכרים את ענני הכבוד ויציאת מצרים, אנו נוהגים בפועל כשתי הדעות.

ואף שטעמי המצווה נאמרו במפורש בתורה, שנאמר (ויקרא כג, מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מכל מקום בדיעבד, השוכח לכוון שהסוכה היא זכר לענני כבוד וזכר ליציאת מצרים, יצא ידי חובתו, ובתנאי שהתכוון לקיים את מצוות הבורא (פמ"ג, מ"ב תרכה, א. להלן ג, ג, מבואר שכך הדין גם בלילה הראשון).

פורסם בקטגוריה א - חג הסוכות | כתיבת תגובה

ו – דירת ארעי

רצה הקב"ה להיטיב לנו, ועל כן בחר בנו מכל העמים והוציאנו מעבדות לחירות ונתן לנו את הארץ הקדושה, ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש. כדי שנקיים בה את התורה והמצוות, ניטע בה עצים ונבנה בה בתים, נאכל מפריה ונשבע מטובה, וכל חיינו בה יהיו בקדושה עד שהעניין האלוקי יתגלה בארץ בשלמות, בנשמה ובגוף, בכל תחומי החיים. אולם סכנה גדולה אורבת לפתחינו, שמא בעקבות הישיבה בבתי קבע והיבול הרב שנאסוף בכל שנה משדותינו, ירום לבבנו ונשכח את ה' אלוקינו ואת היעוד שלשמו הוציאנו ה' ממצרים, ויגברו העוונות עד שנאבד מעל הארץ הטובה ונצא לגלות, לנדוד בין העמים לגדל את פירותיהם ולהעשיר את אוצרותיהם. ועל כך הזהירה אותנו התורה (דברים ח, יא-יט): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן…".

וזהו שנצטווינו דווקא בחג האסיף, בעת שאנחנו שמחים בכל היבול שצמח בשדותינו, לשבת בסוכה שהיא דירת ארעי ולזכור בכך את קיומו הארעי של האדם בעולם, ולזכור את הימים שבהם היינו עבדים לפרעה במצרים, ואת ארבעים שנות נדודינו במדבר, בהם ישבנו ישיבת ארעי בסוכות (עפ"י רשב"ם ויקרא כג, מג).

נבאר יותר: הישיבה הנוחה בבתים, עלולה ליצור אצל האדם מצג שווא, כאילו קירות ביתו וגגו יכולים לשמש לו הגנה מכל צרה וצוקה. אולם באמת, חייו של האדם בעולם הזה ארעיים, וגם הבתים החזקים והטובים ביותר אינם יכולים להגן עליו מפני מחלות, אסונות-טבע ומלחמות. וגם אם ישרוד את כל אלה ויזכה לזקנה ושיבה, לבסוף יבואו ימיו לקיצם, ויתברר שכל ישיבתו בעולם הזה היא ישיבת ארעי. ואף באותן השנים שבהן זכה לשבת בשלווה בביתו המוגן – השלווה וההגנה מאת ה'. מי שאינו זוכר זאת, חי בשקר. הוא חושב שככל שישקיע יותר בהבלי העולם הזה כך יזכה לחיים יציבים וטובים יותר, בעוד שהאמת היא שככל שיחבר יותר את עבודתו בעולם הזה אל מקור החיים, אל ערכי הנצח, יזכה לחיי אמת, חיים טובים מלאי משמעות, שיש בהם שמחה אמיתית (עיין עוד בהלכה ט לעניין קהלת).

את כל היסודות הללו, אנחנו זוכים לקלוט בחג הסוכות על ידי היציאה מהבית המוגן לסוכה. ועל כן הסוכה נקראת 'צל האמונה' (צילא דמהימנותא). וזמנה מדויק, מעט לפני שהחורף מגיע והאדם עומד להתכנס אל תוך ביתו, כדי להתגונן מהקור והרוח, מהגשם והמטר, נצטווינו לשבת בסוכה, ולזכור שבאמת ה' הוא השומר והמגן עלינו. "אִם ה' לֹא יִבְנֶה בַיִת – שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם ה' לֹא יִשְׁמָר עִיר – שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר" (תהלים קכז, א).

בזכות הישיבה בסוכת ארעי, שעל ידה אנו מתקשרים לאמונה, נזכה שישרה ה' את שכינתו עלינו, ויפרוש עלינו את סוכת שלומו, ויקים לנו לבניין עולם את סוכת דוד הנופלת ואת בית המקדש, ונשב לבטח בבתי קבע בארץ הטובה שהבטיח לאבותינו ולנו. וכפי שנאמר (עמוס ט, יא-טו): "בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם… וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה' אֱלוֹהֶיךָ".

פורסם בקטגוריה א - חג הסוכות | כתיבת תגובה

ז – הסוכה – אור מקיף

מיוחדת היא מצוות הישיבה בסוכה, שהיא מקדשת את שגרת חייו של האדם. שהאכילה והשתייה, השיחה והשינה, כיוון שהן מתקיימות בסוכה – הרי הן מתרוממות ומתקדשות למעלת מצווה. ורמזו לזה בעלי הקבלה, שאור הסוכה הוא 'אור מקיף', לעומת רוב המצוות ובכללן ארבעת המינים ששייכים ל'אור פנימי'. נבאר יותר:

ההארה שה' מאיר אלינו, היא מעל ומעבר למה שאנחנו מסוגלים לקלוט ולהכיל, ועל כן היא מתחלקת לשני חלקים: אור פנימי ואור מקיף. האור הפנימי הוא החלק הקטן והנמוך שאותו אנחנו מסוגלים לקלוט במחשבה וברגש, ואילו החלק שגדול מיכולת הקליטה שלנו נעשה אור מקיף, שאף שאיננו מסוגלים להכיל אותו, הוא מקיף אותנו ומעניק לנו השראה בעלת השפעה מכרעת על חיינו.

על ידי האור הפנימי אנו מסוגלים לרומם ולקדש את הצדדים הרוחניים המוּדעים של החיים. הוא מתגלה בלימוד התורה ובתפילה, ובעיקר במצוות שבין אדם למקום, שמקשרות את האדם אל מה שמעבר לחיים הרגילים, שבהן בולטת יותר הקדושה שמתגלה לנו. לפי תפישת האור הפנימי, ככל שהדבר יותר רוחני כך הוא במדרגה גבוהה יותר, ומנגד, ככל שהוא יותר קשור לענייני המעשה, כך הוא במדרגה נמוכה יותר. ולזה רומזים ארבעת המינים, שכל נטילתם לצורך מצווה בלבד (להלן ד, ב-ג).

על ידי האור המקיף שהוא גדול בהרבה, אנו יכולים לתקן ולרומם גם את הצדדים הגשמיים והשגרתיים שבחיים. אור גדול זה מתגלה כאשר האמונה והתורה, מאירות את החיים הארציים: את האכילה והשתייה ואת השינה, את חיי המשפחה ואת היחסים שבין אדם לחברו, את העבודה והמלאכה, המסחר והמחקר המדעי. וזה עיקר ייעודו של עם ישראל, לגלות לעולם שה' אחד, בשמים ובארץ. לגלות שגם העניינים הארציים מחוברים ומקושרים לקדושה. ועל כך רומזת מצוות הסוכה, שבה מתגלה סוד האמונה (זוהר ח"ב קפו, ב), שכל מה שאנו עושים בה מתקדש והופך למצווה.

ובזה דומה מצוות הסוכה למצוות ישוב הארץ, ששתי המצוות הללו מקיפות אותנו, והננו נכנסים לאווירת הקדושה שלהן, ועל ידי כך גם המעשים הארציים שלנו מתקדשים. ואמר הגר"א (קול התור א, ז), שרעיון זה רמוז בפסוק (תהלים עו, ג): "וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן". וכן למדנו שעיקר שמחת חג הסוכות על ירושת הארץ (אברבנאל דברים טז, יג; לעיל הלכה ב). ובשתי המצוות הללו מתגלה סגולת ישראל באופן מיוחד, שזה עיקר סגולתם של ישראל, שמגלים את הקדושה בארץ (עי' ע"ז ג, ב).

שתי המצוות הללו מקרינות זו על זו. הסוכה היא זכר לענני הכבוד, שבהם נתגלתה השכינה במדבר, כמו שנאמר (שמות טז, י): "וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה' נִרְאָה בֶּעָנָן". וכן נאמר במעמד הר סיני (שמות יט, טז): "וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר". וכן נאמר בעת שנתגלה ה' אל משה (שמות לד, ה): "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם". והטעם שהשכינה נגלתה אלינו במדבר בעב הענן, כי עוד לא זכינו להיכנס לארץ הקודש, שבה הכל קשור לקדושה. ולאחר שזכינו להיכנס לארץ, תפקידנו לגלות שכינה בארץ, באופן שהשכינה תשרה בכל מעשה ידינו. אולם העיסוק בחיי המעשה בארץ ישראל עלול להשכיח מאיתנו את הכוונה הקדושה, ועל כן נתן לנו ה' את חג הסוכות, כדי שנזכור תמיד את ענני הכבוד והשריית השכינה, ואת התפקיד המקודש שיש לעם ישראל, לגלות את הקדושה בעולם המעשה.

מתוך גילוי הקדושה של חג הסוכות וארץ ישראל, יתוקן העולם לגמרי, כמו שנאמר (ישעיהו יא, ט): "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". ועל ידי כך ייעשה שלום בעולם, כמו שנאמר (שם יא, ו): "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ…" וזהו שנאמר בפרק העוסק בגאולה ובחג הסוכות (זכריה יד, ט): "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד". ואף בני אומות העולם יעלו לירושלים לחגוג עמנו את חג הסוכות, ואפילו על דברים שנראים רחוקים מקדושה, כמצילות הסוס שהם קישוטי הסוס, יהיה כתוב "קֹדֶשׁ לַה'" (שם יד, כ).

פורסם בקטגוריה א - חג הסוכות | כתיבת תגובה

ח – שמחת חג הסוכות – האחדות והשלום

למרות שבכל החגים יש מצווה לשמוח, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", שמחת חג הסוכות יתירה, ולכן דווקא מתוך הציווי על חג הסוכות לימדה אותנו התורה שמצווה לשמוח בכל החגים. שנאמר (דברים טז, יג-טו): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה', כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ". וכן נאמר (ויקרא כג, לט-מ): "אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה' שִׁבְעַת יָמִים… וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים".

אמרו חכמים, שבחג הפסח לא נזכרה השמחה, מפני שנידונים בו על התבואה ועדיין לא יודעים אם תעלה יפה. ועוד, שמתו בו המצרים, ואין השמחה שלימה. ובחג השבועות נאמרה פעם אחת שמחה, שנאמר (דברים טז, י-יא): "וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת… וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ…" מפני שכבר יודעים שהתבואה צמחה ושמחים בה, אבל עדיין דואגים על שאר הפירות. ובראש השנה לא כתוב שמחה, מפני שהוא יום דין לכל באי עולם. ובחג הסוכות, לאחר איסוף התבואה והפירות, ולאחר התשובה והכפרה – השמחה שלימה, ולכן נאמר בפסוקי חג הסוכות שלוש פעמים 'שמחה' (פסיקתא דרב כהנא, סוכות; ב"י או"ח תצ, ד; מ"ב ז).

הרי ששמחת חג הסוכות היתירה היא חגיגת הסיום של השנה, שבה מציינים את אסיף יבול השנה, אסיף גשמי ורוחני, אסיף התבואה והפירות, ואסיף כל הלימודים והמעשים הטובים שעשינו במשך השנה. ואסיף זה זך ונקי, בזכות ימי התשובה והכפרה שעברנו (כמבואר לעיל ב). גם מצוות נטילת לולב מבטאת את שמחת האסיף הגשמי והרוחני (לעיל ג). ומתוך כך הננו מתעלים אל מקור החיים בדבקות, ומתאספים לשמוח לפני ה' אלוקינו. והסוכה, שמקיפה את האדם מכל צדדיו, מבטאת את אסיף כל הדברים הטובים שעשינו במשך השנה, שכולם מתקבצים לכלל הופעה שלימה שמקיפה אותנו וסוככת עלינו באור אלוקי.

על ידי איסוף הטוב על כל צדדיו ומדרגותיו, גם אלו שנראים לכאורה כסותרים, ה' פורש עלינו את סוכת שלומו, ועם ישראל מתלכד ומתאחד. שכל זמן שכל מעלה עומדת בפני עצמה, אין אחדות בישראל. אבל בחג האסיף, שכל המעלות מתאספות בו יחד, מתגלה האחדות. וזהו שאמרו חכמים (סוכה כז, ב): ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת. וכן ארבעת המינים רומזים לכל סוגי היהודים שמתאגדים יחד בחג הסוכות (להלן ד, ב-ג).

מתוך השלמות היחסית שאנו זוכים לה בחג הסוכות בעולם הזה, נזכה לשלמות של העתיד לבא. וכפי שאמרו חכמים: "כל מי שמקיים מצוות סוכה בעולם הזה, אומר הקב"ה: הוא קיים מצוות סוכה בעולם הזה, אני מסיך (סוכך) עליו מחמתו של היום הבא" (פסיקתא דרב כהנא, סוכות). וזהו שאמרו חכמים (ע"ז ג, ב): "אין גיהנם לעתיד לבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה, רשעים נידונים בה וצדיקים מתרפאים בה; רשעים נידונים בה, דכתיב (מלאכי ג, יט-כ): כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה' צְבָאוֹת… צדיקים מתרפאים בה, דכתיב: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. ולא עוד אלא שמתעדנים בה, שנאמר: וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק".

אמרו חכמים, שמהמצוות שאנו עושים בעולם הזה, נעשים לנו לבושים שעל ידם אנחנו יכולים לקלוט את האור הגדול לעתיד לבא (זוהר ח"ב רי, א). והסוכה היא הביטוי לכך בעולם הזה, שהיא המצווה והיא המגן, שעל ידה אנחנו יכולים לקלוט את האור הגדול באופן שמתאים לנו (עיין בסוף הלכה ד).

פורסם בקטגוריה א - חג הסוכות | כתיבת תגובה

ט – מגילת קהלת

רבים נוהגים לקרוא את מגילת קהלת בחג הסוכות (מסכת סופרים יד, א), שעל ידה אנחנו לומדים כיצד לשמוח באמת. והאדם נצרך מאוד ללימוד זה, מפני שמטבעו הוא נוטה לשמוח בהבלי העולם, ולחשוב שככל שיהיה יותר עשיר, ויהיו לו יותר בתים גדולים, בגדים מפוארים, מאכלים משובחים, משקאות טובים, גינות חמד, משרתים ומשרתות, כך ישמח יותר. ובאמת כל אלו הם רק כלים שיכולים לסייע לדבר האמיתי, שהוא מעמדו הרוחני, אמונתו ומידותיו הטובות. וכאשר הרכוש הגשמי הופך לעיקר, הוא משכיח מהאדם את פנימיותו וערכיו, מנתק אותו ממקור חייו, ומותיר אותו מרוקן וחלול, בלא שמחה.

וזה עניינו של חג הסוכות – לשמוח בכל היבול שאספנו במשך השנה שמחה אמיתית. ולכך אנחנו מגיעים על ידי התחזקות בהכרה שכל מה שאספנו במשך השנה – בחסדי ה' הוא, וייעודו העיקרי, לסייע לנו להתחזק באמונה ומוסר, ולתת בידינו רצון ויכולת להיטיב לבריות ולתקן את העולם. על ידי היציאה מבית הקבע לסוכה שהיא דירת ארעי ומקום של מצווה וקדושה, אנו חוזרים להתבונן ביסודות אמונת ישראל, ולומדים שהבית והרכוש הם כלי עזר להגשמת האידיאלים האלוקיים.

רעיון זה בא לידי ביטוי במגילת קהלת, שמבארת שהחכמה, העושר, היופי, וכל שאר המעלות שבעולם הזה, הם הבל הבלים, ורק דבר אחד חשוב: "סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלוֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם" (קהלת יב, יא). שמעתי ביאור יפה לזה: 'הבל' משמעותו אפס, ויראת ה' אחד, שכן היראה היא הראשונה במעלה, כמו הספרה הראשונה בין המספרים (שבת לא, ב). כאשר יראת ה' בראש והחכמה מצטרפת אליה, הרי שעל ידי תוספת האפס, האחד הופך לעשר, ועם עושר הוא נעשה מאה, ועם יופי נעשה אלף, וכך כל מעלות העולם הזה. אבל כאשר יראת ה' אינה בראש, הרי שכל המעלות הללו הן הבל הבלים, אפס מאופס (מדודי הרב אברהם רמר זצ"ל).

וכן למדנו בקהלת, ששמחה שאינה קשורה למצווה או לערך מוסרי היא שמחה שאינה ראויה, ועליה נאמר (קהלת ב, ב): "וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?!". אבל על שמחה של מצווה נאמר (קהלת ח, טו): "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ". ואמרו חכמים: "אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר-שמחה של מצווה" (שבת ל, ב).

יש מהאשכנזים שנוהגים לקרוא את קהלת מתוך מגילת קלף, ולברך לפני קריאתה: 'על מקרא מגילה' ו'שהחיינו'. וכן נוהגים תלמידי הגר"א. ומנהג רוב האשכנזים שלא לברך על קריאתה, ואין מקפידים לקוראה ממגילת קלף (רמ"א תצ, ט; מ"ב יט; פניני הלכה מועדים ב, י).

מנהג אשכנז לקרוא את המגילה בתפילת שחרית של שבת שחלה בחג הסוכות, וקוראים אותה לפני קריאת התורה. ורוב הספרדים לא נהגו לקרוא קהלת בסוכות. ולמנהג תימנים קוראים חלק מקהלת סמוך למנחה של שבת ועוד חלק ביום טוב אחרון (עיין פניני הלכה מועדים ב, י).

פורסם בקטגוריה א - חג הסוכות | כתיבת תגובה

י – שמחת בית השואבה

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו עורכים בחול המועד של חג הסוכות בחצר המקדש שמחה גדולה בריקודים וניגונים. אמרו חכמים (סוכה נא, א): "מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו". לאחר הקרבת תמיד של בין הערביים היו מתחילים בשמחה וממשיכים בה כל הלילה. לקראת עלות השחר היה הממונה מכריז, ושני כהנים שעמדו בשער העליון היו תוקעים בחצוצרות תקיעה תרועה ותקיעה, ומתחילים לרדת מהמקדש עם כל העם בתהלוכה. כשהגיעו הכהנים למעלה העשירית חזרו לתקוע להריע ולתקוע. הגיעו לעזרת נשים חזרו לתקוע ולהריע, והמשיכו בתקיעה עד שהגיעו לשער העזרה היוצא לכיוון מזרח. משם המשיכה התהלוכה לרדת אל מעיין השילוח, לשאוב מים לצורך ניסוכם עם קרבן התמיד של שחר (סוכה נא, ב). וכשעלו נכנסו דרך שער המים, ושוב היו הכהנים תוקעים ומריעים ותוקעים בחצוצרות. וכל התקיעות הללו לשם שמחה היו, שנאמר (ישעיהו יב, ג): "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה" (סוכה מח, א-ב). ועל שם שאיבת המים נקראה שמחה זו 'שמחת בית השואבה'. עוד אמרו חכמים, שמתוך שמחת המצווה, זכו גדולי ישראל לרוח הקודש, וגם על שם כך נקראה השמחה – 'שמחת בית השואבה' – "שמשם שואבים רוח הקודש" (ירושלמי סוכה פ"ה ה"א).

על שני יסודות נשענה השמחה: על השמחה המאפיינת את חג הסוכות, ועל המצווה המיוחדת של ניסוך המים, שהיתה מתקיימת בחג הסוכות בלבד. בכל השנה, יחד עם כל הקרבנות, של הציבור והיחיד, היו מנסכים על גבי המזבח יין. ורק בחג הסוכות בקרבן תמיד של שחר, נוספה מצווה מיוחדת, לנסך יחד עם היין גם מים. לשם כך היו ממלאים שני כלים, האחד ביין והשני במים שהובאו ממעין השילוח, והיו יוצקים את שני הכלים יחד אל תוך ה'שיתין', שהם נקבים שנבראו בששת ימי בראשית ונמשכים מפני הקרקע אל התהום. וכשבנו את המקדש, הקימו עליהם את המזבח, והותירו חלל צר בין המזבח לכבש, כדי שיוכלו לנסך את המים לתוך השיתין (סוכה מט, א). ועיקר בריאת השיתין נועדה לצורך מצווה חשובה זו, כדי שיגיעו המים עד תשתיות הארץ, אבל לצורך ניסוך היין שעם שאר הקרבנות היה אפשר להסתפק בניסוך על גבי המזבח (מהרש"א סוכה נ, ב).

ניסוך המים מבטא את ייחודו של חג הסוכות, שבו מתגלה הקדושה בכל המציאות הטבעית של החיים, כפי שמצוות הישיבה בסוכה הופכת את המעשים הטבעיים כשינה ואכילה למצווה. שבכל השנה היו מנסכים רק יין על גבי הקרבנות, מפני שבדרך כלל, רק התעלות מיוחדת הרמוזה ביין מגלה את הקדושה. אבל בחג הסוכות, לאחר שזכינו לקיים את כל החגים וימי התשובה ולאסוף את כל יבול השנה, הקדושה מתגלה גם בחיים הרגילים, שמתקיימים על ידי המים. ואז השמחה גדולה ושלימה, מפני שהיא כוללת את כל תחומי החיים.

עוד אמרו חכמים, שבחג הסוכות אנו נידונים על המים, ועל ידי מצוות ניסוך המים, אנו זוכים שיתברכו עלינו גשמי השנה הבאה (ר"ה טז, א). ויש לדעת שהמים רומזים לחסד הגדול שמקיים את הכל בלא יוצא מהכלל: עשבים ועצים, פירות וירקות, דגים ועופות, בהמות וחיות, ישראל ואומות העולם. בדרך כלל איננו ראויים להתעלות למדרגת החסד הגדול, אבל בחג הסוכות, לאחר שסיימנו לקיים את כל מערכת החגים והתשובה, אנו זכאים לנסך מים על גבי המזבח, ולהתחבר בזה אל תשתית קיומו של העולם ולפתוח בכך שערי ברכה לכל חי. ועל כן השמחה שבשאיבת המים גדולה מאוד.

פורסם בקטגוריה א - חג הסוכות | כתיבת תגובה

י"א – סדרי השמחה בבית המקדש

מנורות של זהב גדולות על עמודים בגובה של חמישים אמה העמידו בחצר המקדש, ועל כל מנורה ומנורה הפקידו ארבעה נערים מפרחי כהונה, שהיו עולים על סולמות למלאם בשמן ולהדליקם לקראת השמחה שנמשכה כל הלילה. מבלאי מכנסיהם של הכהנים היו עושים פתילות למנורה. והיו המנורות מפיצות אור גדול שהתפשט בכל חצרות ירושלים (סוכה נא, א).

השמחה עצמה התקיימה בעזרת נשים, שהיא החצר החיצונה של בית המקדש. על חמש עשרה המעלות (מדרגות) היורדות מעזרת גברים לעזרת נשים, היו הנגנים עומדים ומנגנים בכלי זמר שונים, ומהם: חלילים, כנורות, נבלים, חצוצרות ומצלתיים (סוכה נא, ב). רוב המנגנים היו לויים, אבל גם ישראלים שידעו לנגן היו מצטרפים לתזמורת.

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים ואבוקות של אש בידיהם, והיו זורקים את האבוקות כלפי מעלה וחוזרים לתופסם. היו שידעו לזרוק ארבע אבוקות, והיו שידעו לזרוק שמונה אבוקות. ולא היו חסים על כבודם, אלא כדוד המלך בשעתו שרקד וכרכר בכל עוז לפני ארון ה' (שמואל ב' ו, טז), אף הם היו מרקדים ומקפצים ומדלגים בשמחת בית השואבה. אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל (נשיא ישראל), כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות בכלים של זהב, והיה זורק אחת ונוטל אחת, ולא היתה אחת מהן נוגעת בחברתה. וכשהיה כורע היה נועץ אגודליו בארץ ונושק לרצפת העזרה ומיד נזקף. והיו מזמרים שירות ותשבחות לה'. חסידים ואנשי מעשה היו אומרים: "אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו", ובעלי תשובה היו אומרים: "אשרי זקנותינו שכפרה את ילדותינו". "אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו". ומתוך שמחתם היו זוכים אז חכמי ישראל לרוח הקודש. אמרו על יונה הנביא, שבזכות שמחתו בשמחת בית השואבה שרתה עליו רוח הקודש וזכה לנבואה (סוכה נג, א; ירושלמי פ"ה ה"א וה"ד).

ולא היו רוקדים שם לפני העם עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות וחברי הסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדים ושמחים לפניהם. וכל העם, האנשים והנשים, היו באים לראותם רוקדים ולשמוע את התזמורת המופלאה (רמב"ם לולב ח, יד). ומן הסתם על מקומם יכלו לשיר ולרקוד מעט.

בתחילה היו הנשים עומדות בתוך עזרת נשים, והגברים עמדו רחוק יותר, ברחבת הר הבית. כשראו חכמים שהגיעו לידי קלות ראש וערבוביה, הורו להקים לקראת השמחה סביב עזרת נשים גזוזטראות (יציעים), שעליהן היו הנשים עומדות, ולמטה מהן עמדו הגברים, ובאמצע העזרה היו הריקודים (סוכה נא, ב).

העיד רבי יהושע בן חנניא, שהיה לוי והיה מהמשוררים בעת הקרבת הקרבנות, שבמשך כל ימי חול המועד של סוכות לא היו ישנים על מיטתם. בבוקר היו שרים בהקרבת קרבן תמיד של שחר, אח"כ התפללו שחרית, חזרו לשיר בהקרבת המוספים, לאחר מכן התפללו מוסף. משם הלכו לבית המדרש ללמוד תורה עד אחר הצהרים. לאחר מכן סעדו סעודת חג, ומשם הלכו לתפילת מנחה, ולאחר מכן הלכו לשיר עם תמיד של בין הערביים, ומיד לאחר מכן התחילו בשמחת בית השואבה עד עלות השחר. וכשהיו מתעייפים, היו מנמנמים מעט זה על כתפי זה (סוכה נג, א).

פורסם בקטגוריה א - חג הסוכות | כתיבת תגובה

י"ב – שמחת בית השואבה כיום

נהגו ישראל לקיים שמחה בלילות חול המועד זכר לשמחת בית השואבה שהיו מקיימים במקדש. ובכל שמחה שעורכים בחג מקיימים מצווה, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ", ובשמחת בית השואבה מקיימים מצווה נוספת, שמציבים זיכרון לשמחה שהיתה במקדש, ומקרבים בזה את בניינו (סוכה מא, א).

ההתחזקות בשמחה זו התרחשה במאות השנים האחרונות, לאחר שיהודים התחילו להתקבץ לארץ ישראל ואור הישועה החל לנצנץ. בתחילה הנהיגו את השמחה בארץ ישראל וממנה התפשט המנהג לגולה. וכפי שכתב רבי חיים בן עטר באגרת ששלח מירושלים (בשנת ה'תקג): "בחול המועד עשינו שמחת בית השואבה, והייתי אני מדליק לילה אחת, ועשינו שמחה גדולה". וכן מסופר בעוד מקומות שהיו רוקדים במעגל ואבוקות בידיהם. וכן סיפרו החסידים שעלו לארץ מאירופה, שקיימו שמחת בית השואבה בצפת בתופים ומחולות ואבוקות.

וכן סיפר רבי יהוסף שוורץ (נפטר ה'תרכה) במכתבו לאחיו, על החגיגות המיוחדות שהיו מקיימים בירושלים, ואף תיאר שבבית הכנסת 'קהל ציון' הותקנה מכונה מיוחדת שהיתה מתיזה מים כלפי מעלה בשעת החגיגות. והרב אורנשטיין (אב"ד חסידי ירושלים מ-ה'תרלג) כתב, שחסידי סדיגורה שעלו לירושלים היו שוכרים מנגנים נוכרים שינגנו בכל לילות חול המועד בשמחת בית השואבה (שו"ת מוהרי"ל עמ' ח). אמנם האשכנזים לא נהגו להדליק אבוקות (עיר הקודש והמקדש ח"ג פכ"ה ח-ט).

גם רבי חיים אבולעפיה תיקן בבתי הכנסת באיזמיר, שיעשו שמחת בית השואבה זכר למקדש, וידליקו נרות רבים בבתי הכנסת, וינגנו כשעתיים פזמונים, וירקדו זקנים ואנשי מעשה, כאשר היו עושים במקדש (חיים וחסד תצז, יא). וכן כתב רבה של טריפולי (בשנת ה'תק"ע) רבי אברהם חיים אדאדי, שעל פי מה שנתייסד על ידי שליח מעיר הקודש, נהגו לקיים שמחה בלילי חול המועד, והיו מנגנים ורוקדים שעתיים עד שלוש שעות, והגבאי היה מחלק נרות לרוקדים, וכל רוקד היה משתחווה תחילה לפני ארון הקודש (ויקרא אברהם, קונטרס מקום שנהגו עמ' קכג). ואף התירו לאבל לנגן בשמחת בית השואבה, כי היא שמחה של מצווה וזכר למקדש (זרע אמת ב, קנז). והיו שנהגו לשיר בשמחת בית השואבה מפיוטי הימים הנוראים (יסוד ושורש העבודה יא, יד).

ואף שאין חובה לקיים את שמחת בית השואבה, יש בה מצווה, ובמיוחד ראוי לעודד את המתבטלים מתורה שישתתפו בשמחה ולא יבטלו את זמנם בדברים בטלים (בכורי יעקב תרסא, ג).

יש נוהגים לומר בתחילת השמחה חמשה עשר פרקי 'שיר המעלות' שבתהלים (קכ-קלד), שסגולתם להרבות מים וברכה. יסוד הדבר במה שאמרו חכמים (סוכה נג, א-ב), שבשעה שפתח דוד המלך את השיתין לצורך ניסוך המים, החל התהום לעלות ואיים לשטוף את הארץ. כתבו את השם המפורש על חרס והניחוהו על פי התהום ושקע ששה עשר אלפי אמה, ונעשה העולם יבש מאוד. אמר דוד המלך חמישה עשר פרקים של 'שיר המעלות', ועל כל פרק ופרק עלה התהום אלף אמה, ונעשה העולם לח.

פורסם בקטגוריה א - חג הסוכות | כתיבת תגובה

י"ג – ישראל ואומות העולם

מיוחד הוא חג הסוכות, שגם לשבעים אומות העולם יש בו חלק, שכן אמרו חכמים (סוכה נה, ב), ששבעים הפרים שנצטווינו להקריב בשבעת ימי חג הסוכות, הם כנגד שבעים אומות. וכבר למדנו (לעיל ז), שבחג הסוכות מתגלה שאין תחום שאינו קשור לקדושה, וממילא מתברר גם ערכן החיובי של אומות העולם. אלא שסדר הקרבת הקרבנות הוא מיוחד, ביום הראשון מקריבים שלושה עשר פרים, בשני שנים עשר, וכך פוחת והולך עד שביום השביעי מקריבים שבעה פרים (במדבר כט, יב-לד). והעניין הוא שהשורש הפנימי של אומות העולם הוא טוב, אבל פעמים רבות שבמעשיהם מתגלים חטאים קשים, ויש צורך לברר את הטוב מהרע, ועל ידי מיעוט הפרים, הכוחות השליליים מתכלים, עד שביום השביעי מקריבים שבעה, שהוא המספר הנכון והמדויק לגילוי הקדושה בעולם הזה, שנברא בשבעה ימים (עיין עין איה שבת ח"א ב, ז).

וכך למדנו בנביא, שלעתיד לבוא חג הסוכות יהיה אבן בוחן לאומות העולם, שכל מי שיעלה לירושלים להשתחוות לה' ולחגוג עִם ישראל את חג הסוכות, יזכה לרוב ברכה. שנאמר (זכריה יד, טז-יט): "וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָיִם, וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִָיִם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת, וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה… עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה' אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת…".

היחסים שלנו עם הגויים מורכבים, שכן במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו פעמים רבות נהגו כלפינו ברשעות, אולם היחס הבסיסי שלנו כלפיהם הוא חיובי. אמרו חכמים (סוכה נה, ב): "אוי להם לגויים שאִבדו ואין יודעין מה שאִבדו, בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר עליהם, ועכשיו מי מכפר עליהם?!". "אמרו ישראל: רבון העולמים, הרי אנו מקריבים עליהם שבעים פרים והיו צריכים לאהוב אותנו, והם שונאים אותנו, שנאמר (תהלים קט, ד): תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה" (במד"ר כא, כד).

וכן מבואר בזוהר במקומות רבים, שמתוך אהבה הננו מקריבים עבור שבעים העמים שבעים פרים, כדי להוסיף להם שפע וברכה (ח"א רכא, א; ח"ג רנו, א). אלא שאם הם שונאים אותנו, הרי שבכך שאנו מקריבים עבורם פרים, הם מתעסקים בשפע שקיבלו על ידי הפרים, ואינם מיצרים לנו (ח"א סד, א; ח"ב קפז, א). ולבסוף, כיוון שהם כפויי טובה ושונאים אותנו ברשעות, השפע שקיבלו מאיתנו נהפך להם לרועץ, בבחינת מה שנאמר (משלי כה, כא-כב): "אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ, וַה' יְשַׁלֶּם לָךְ" (ח"ג רנט, א; כד, א-ב)

מתוך גילוי האחריות שלנו כלפי כל העולם, מתגלה יותר סגולת ישראל, והדבר בא לידי ביטוי בשמיני עצרת, שבו אנו מתייחדים באהבה המיוחדת שבין הקב"ה לישראל. ועל כן אנו מקריבים בו פר אחד בלבד. וכפי שאמרו חכמים (סוכה נה, ב): "פר יחידי (של שמיני עצרת) למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך" (עיין להלן ז, ב).

פורסם בקטגוריה א - חג הסוכות | כתיבת תגובה

י"ד – מנהג האושפיזין

כפי שלמדנו (פ"ה מועדים א, יא), מצווה מהתורה לשתף בשמחת החג את העניים והגלמודים ולהזמינם לסעודה, שנאמר (דברים טז, יד): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ". והם האושפיזין (האורחים) שמצווה להזמינם לסוכה. כנגד זה אמרו חכמים בזוהר, שראוי להזמין לסוכה גם 'אושפיזין עילאין' (אורחים עליונים), כלומר את נשמות שבעת הצדיקים, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, שאורם מתנוצץ בחג הסוכות. ובכל יום אורו של אחד מהם מאיר יותר, והוא נכנס בראש ועימו ששת הצדיקים.

וכן מסופר בזוהר (אמור ח"ג קג, ב – קד, א), על מנהגו של רב המנונא סבא, שכאשר היה נכנס לסוכה היה שמח, והיה עומד על פתח סוכתו מבפנים ומברך ואומר: שבו אורחים עילאים שבו. שבו אורחי האמונה שבו. והיה מרים ידיו בשמחה ואומר: אשרי חלקנו, אשרי חלקם של ישראל שיושבים בסוכה, שכל מי שיש לו חלק בעם הקדוש ובארץ הקדושה, יושב בצל האמונה לקבל אורם של שבעת הצדיקים שמתארחים בסוכה, לשמוח בעולם הזה ובעולם הבא.

ועם כל זה, עליו להקפיד לשמח את העניים, לפי שהחלק של שבעת הצדיקים שהזמין לסוכה, שייך להם. ומי שיושב בצל האמונה של הסוכה ומזמין את האורחים העילאים, אורחי האמונה, ואינו נותן את חלקם לעניים, קמים הצדיקים משולחנו, משום שאין להתארח אצל קמצן, שנאמר (משלי כג, ו-ז): "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו". שהשולחן שהכין לסעודה הוא שולחן שלו ולא של הקב"ה, ועליו נאמר (מלאכי ב, ג): "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם". אוי לו לאותו אדם בשעה שאורחי האמונה קמים משולחנו. ואברהם אבינו שכל ימיו היה עומד על פרשת דרכים להזמין אורחים ולהתקין להם שולחן, רואה שזה שערך את שלחנו לא נתן לעניים את חלקם, קם ואומר: "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה" (במדבר טז, כו). וכל שאר האורחים העילאים מסתלקים אחריו. ובתוך כך יצחק אבינו אומר (משלי יג, כה): "וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר", ויעקב אבינו אומר: "פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה" (שם כג, ח), ושאר הצדיקים אומרים: "כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם" (ישעיהו כה, ח).

עוד אמרו שם בזוהר: לא יאמר אדם, אוכל ואשבע ואשתה תחילה, ומה שיישאר אתן לעניים, אלא ראשית הכל יתן לעניים. ואם הוא נוהג כהלכה ומשמח את העניים ומשביע אותם, הקב"ה שמח עמו. ואברהם אבינו קורא עליו: "אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ" (ישעיהו נח, יד). וכן כל הצדיקים קוראים עליו פסוקים של ברכה כמובא שם בזוהר. אשרי חלקו של האדם שזוכה לכל זה.

צריך להוסיף, שגם מי שנותן צדקה לעניים לפני החג כפי הראוי לו, מקיים את המצווה, שכן הוא דואג לשתפם בשמחת החג, ואע"פ כן מצווה גדולה יותר לארח אותם בסוכה. ובדורנו יש להתחזק בזה יותר, מפני שכיום התמעטו הרעבים ללחם, אבל מאידך, התרבו העצובים והגלמודים, ומצווה גדולה לטרוח להזמינם להשתתף בשמחה.

בסידורים רבים מובא נוסח להזמנת אושפיזין עילאין בכל יום. הסדר המקובל הוא: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. וכך נוהגים ספרדים וחסידים (כה"ח תרלט, ח). ולמנהג אשכנז הסדר הוא: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד (סידור השל"ה). יש נוהגים לדרוש בכל יום מעניינו של האושפיזין המיוחד לאותו יום. ויש נוהגים שאנשים ששמותיהם כשם האושפיזין, עורכים באותו לילה מסיבת חג בסוכתם, ומגישים לאורחים כיבוד ויין, ומזמינים תלמידי חכמים שידרשו להם בדברי תורה.

פורסם בקטגוריה א - חג הסוכות | כתיבת תגובה

א – סוכה – דירת ארעי

מצווה לשבת בסוכה במשך שבעת ימי חג הסוכות, שנאמר (ויקרא כג, מב-מג): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". וכן נאמר (דברים טז, יג): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ".

עניינה של המצווה, שבשבעת ימי חג הסוכות נגור בסוכה. ומהי סוכה? דירת ארעי (סוכה ב, א). שני תנאים צריכים להתקיים בסוכה כדי שתחשב דירת ארעי: א) שתהיה ראויה לדירה, ב) שתהיה ארעית.

לפיכך, אם היה גובה חללה של הסוכה פחות מעשרה טפחים (כ-80 ס"מ), או שהיה רוחב חללה פחות משבעה טפחים (כ-56 ס"מ) – פסולה, הואיל וזו דירה סרוחה שאפילו לדירת ארעי אינה יכולה להיחשב, מפני שגם בדוחק, אדם אחד אינו יכול לשבת בה ולאכול. ואפילו היתה הסוכה ארוכה הרבה, אם רוחבה פחות משבעה טפחים – פסולה (סוכה ב, א; מ"ב תרלד, א).

כיוון שהסוכה דירת ארעי, אין צורך שיהיו לה ארבע דפנות, אלא די שיהיו לה שתי דפנות וטפח. ואמרו חכמים שצריך להעמיד טפח זה במרחק של פחות משלושה טפחים מהדופן השנייה (כמבואר להלן ו).

היתה הסוכה גבוהה מעשרים אמה (כ-9 מטר) – פסולה, הואיל והסוכה צריכה להיות דירת ארעי, ואילו סכך שעומד בגובה כזה חייב שיהיה לו מבנה קבוע כדי להחזיקו. ויש לדעת שעיקר ביטוי הארעיות שבסוכה צריך להיות בסכך, אבל הדפנות יכולות להיות קבועות לגמרי, כל זמן שאין הכרח בכך לצורך הסכך. ולכן מותר להסיר את תקרת הבית ולהניח במקומה סכך, שהואיל וגובה הסכך פחות מעשרים אמה, הוא לא נזקק למבנה קבע כדי להעמידו.[1]

בית שהגג שלו עשוי מעץ פסול לסוכה, מפני שהסכך צריך להיות ארעי, ואילו תקרת הבית קבועה. וכדי שלא יטעו להתיר תקרה של עץ, הוסיפו חכמים ואסרו לסכך בנסרים שהיו רגילים לעשות מהם תקרה, כפי שיבואר להלן (הלכה ד).

כיוון שהסוכה דירת ארעי, אפשר להקימה על עגלה או רכב או ספינה, והיא כשרה גם בעת הנסיעה, ובתנאי שדפנותיה והסכך שלה יכולים לעמוד ברוח מצויה (שו"ע תרכח, ב; שעה"צ יא). כיוון שהסוכה דירת ארעי, היא פטורה ממזוזה (שו"ע יו"ד רפו, יא).

היו דפנותיה של הסוכה רעועות באופן שאינן יכולות לעמוד ברוח מצויה, או שהיה הסכך שלה עשוי גבעולים ועלים שעומדים להתייבש ולנשור במשך שבעת ימי החג – פסולה, שאפילו לכלל דירת ארעי לא הגיעה (שו"ע תרכח, ב; תרכט, יב).


[1]. לשיטת ר"ח נאה עפ"י הרמב"ם ועוד ראשונים, שיעור טפח – 8 ס"מ, וממילא שבעה טפחים – 56 ס"מ, עשרה טפחים – 80 ס"מ, אמה – 48 ס"מ, ועשרים אמה – 9.60 מטר. (לנו"ב וחזו"א שיעור טפח – 9.6 ס"מ, אמה – 57.6 ס"מ). אמנם ממדידות עדכניות התברר ששיעור טפח לפי הרמב"ם והראשונים הוא 7.6 ס"מ, ואמה – 45.6 ס"מ כמבואר בהרחבות, וכך הלכה כמבואר בפ"ה שבת כט, 1, ובהרחבות. אמנם כאן כתבתי בדרך כלל כשיטת ר"ח נאה, וכמה סיבות לכך: א) במשך כשני דורות היה מקובל לחשב לפיה. ב) להלכה צריך לחשב טפח שוחק כדי לצאת מהספק (סוכה ז, א; מ"ב תרלג, ב). לרוה"פ מדובר בתוספת של כשני אחוז (שעה"צ שסג, ס), ובזה התקרבנו כמחצית הדרך לשיעור ר"ח נאה. ויש סוברים שצריך להוסיף יותר (עיין בהרחבות). ג) הסיבה העיקרית, שטפח לשיטתו הוא מספר עגול – 8 ס"מ, ואילו לשיטה המדויקת 7.6, וכדי להקל על הלומדים, נכון לכתוב מספר עגול. וכן נהגו חכמים שנתנו שיעורים עגולים לפי טפח ואמה. אמנם כאשר הדבר נוגע להלכה, העיקר כפי החישוב המדויק. ולכן כאשר יוצאת משיטת ר"ח נאה קולא, לעניין עשרים אמה ולבוד, כתבתי כשיטה העיקרית להלכה. וגם בזה לא דקדקתי לציין את שברי המספרים, אלא פעמים שכתבתי מספר עגול, כמו בשיעור עשרים אמה כ-9 מטר, כאשר לחישוב המדויק הוא 9.12 מטר (ולשיעור ר"ח נאה כ-9.60 מטר). ובשיעור לבוד כתבתי כ-22 ס"מ (המדויק 22.8).

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

ב – ממה עשוי סכך כשר

הסכך הוא עיקר הסוכה, ועל שמו היא נקראת 'סוכה'. על הסכך לעמוד בשלושה תנאים: א) שיהיה ממין צומח. ב) שיהיה מנותק ממקור גידולו. ג) שלא יעבור עיבוד שיכשיר אותו לקבל טומאה. ונבאר יותר:

התנאי הראשון, שחומר הסכך יהיה מדבר שגידולו מן הקרקע, כלומר ממין הצומח, כעצים ושיחים. אבל ברזל, עפר ופלסטיק, אע"פ שמקורם מהאדמה, כיוון שאינם צומחים – פסולים לסוכה. וכן עורות של בעלי חיים, למרות שהם ניזונים מהקרקע, אינם נחשבים גידולי קרקע.

התנאי השני, שהסכך יהיה מנותק ממקור גידולו, לכן ענפי אילן וצמחים מטפסים – פסולים לסכך, הואיל והם מחוברים לקרקע.

התנאי השלישי, שהסכך לא יהיה מדבר המקבל טומאה. ככלל, כל דבר בצורתו הגולמית בטבע אינו יכול לקבל טומאה, ולאחר שעבר עיבוד כדי להיות ראוי לשימוש האדם, הוא יכול לקבל טומאה. למשל, גזעים, ענפים ואף קרשי בניין פשוטים, אינם ראויים לקבל טומאה. אבל אם עשו מהם כלים, כסאות ומיטות – הרי הם מקבלים טומאה ופסולים לסכך. יחד עם עלייתו של החומר לדרגה של כלי בעל משמעות, הוא נעשה מוכן לקבלת טומאה, ואז אם יגע בו מת או אחד משאר הדברים המטמאים – הוא ייטמא. וכבר משעה שהצומח עבר עיבוד והגיע לדרגה שהוא יכול לקבל טומאה, הוא פסול לסכך, למרות שבפועל עדיין לא נטמא.

פירות וירקות שראויים למאכל אדם, יכולים לקבל טומאה ואין מסככים בהם. אבל אם הם ראויים למאכל בהמה בלבד, אינם מקבלים טומאה ומסככים בהם (שו"ע תרכט, ט-יא).

מחצלת שעשויה מקנים או קש, אם עשו אותה לשכיבה – נעשתה ראויה לקבל טומאה ופסולה לסכך, ואם נעשתה כדי לסכך בה – אינה ראויה לקבל טומאה וכשרה. במקום שרגילים לעשות מחצלות לשכיבה בלבד, גם אם עשו מחצלת לסכך – פסולה, מפני מראית עין (שו"ע ורמ"א תרכט, ו).

אין מסככים בשברי מיטה וכלים, ולמרות שלאחר שנשברו הם אינם מקבלים טומאה, אסרו חכמים לסכך בהם שמא יטעו ויסככו בהם בעודם יכולים לקבל טומאה (שו"ע תרכט, א-ב).[2]

אסרו חכמים לסכך בפשתן שהתחילו לעבדו כדי לעשות ממנו חוטים, הואיל והשתנה מצורתו הטבעית. לפיכך, אסור לסכך בנייר וקרטון שהופקו משבבי עצים, הואיל והעיבוד שעברו שינה את צורתם. וכן אסור לסכך בצמר גפן (ירושלמי, רמב"ם, מ"ב תרכט, יג).


[2]. זה טעם הרמב"ם. ולרש"י סוכה טו, ב, וטז, א, גזרו חכמים שהואיל ובאו מכלי, נשאר עליהם האיסור. כלים המקבלים טומאה מדברי חכמים בלבד, כדוגמת שולחן שאין בו כלי קיבול, וכן מעדר ומגרפה, אם נשברו, לדעת הרבה פוסקים כשרים לסכך, שהרי גם במצבם השלם הם פסולים מדברי חכמים בלבד, ואין גוזרים גזרה לגזרה, וכ"כ פמ"ג. ומ"א החמיר. ולסיכום כתב במ"ב תרכט, י, כבכורי יעקב, שבשעת הדחק אפשר להקל. כתב בערוה"ש תרכט, ה, שאם שבר את הכלים כדי להכשירם לסכך – כשרים. ויש מפקפקים בזה, על סמך שו"ע תרכט, ו, שגם אם הסיר את דפנות המחצלת פסולה (עיין מקראי קודש סוכות א, יד, ושבט הלוי ג, צה). עוד בעניין זה כתב בציץ אליעזר יג, סו, שדעת הרב סלנט ששברי כלים פסולים, כל עוד ניכר עליהם מה היו לפני כן, אבל אם השתנו לגמרי – כשרים. ולכן התיר קרשים שנוסרו מארגזים ולא ניכר מקורם. ובחזון עובדיה עמ' יז-יח, החמיר. ואם באו מארגזים שמחזיקים ארבעים סאה כשרים בוודאי.

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | תגובה אחת

ג – צילתה מרובה מחמתה

הסכך צריך להגן מן השמש, וכל זמן שהסכך חוסם את רוב קרני השמש – כשר, שרובו ככולו (סוכה ב, א). ומקום המדידה בסכך. ואם במקום הסכך הצל מרובה מהחמה, וברצפת הסוכה נראה שהחמה מרובה מהצל – הסוכה כשרה. מפני שדרך קרני החמה שהן מתרחבות בדרך ירידתן, אבל בתוך כך הן נעשות קלושות, ובאמת צילתה של הסוכה מרובה מחמתה.

לכתחילה טוב שהסכך יעשה צל רב, כדי שיהיה נעים לשבת בסוכה, אבל מנגד לא יהיה מעובה מדי כדרך בית קבע. כלומר, לכתחילה טוב שיוכלו לראות דרכו כוכבים בלילה, או לכל הפחות נצנוצי חמה ביום. אמנם בדיעבד, גם אם הסכך אטום לגמרי עד ששום קרן חמה אינה חודרת דרכו – הסכך כשר (שו"ע תרלא, ג). ואם הסכך אטום עד שגם גשם לא יכול לחדור בעדו, יש אומרים שהסוכה פסולה, מפני שהיא אטומה כדירת קבע (ר"ת). ויש לחוש לדעתם. אמנם בשעת הדחק, כשלא ניתן לדלל את הסכך, כגון בשבת וחג, אפשר לשבת בסוכה זו ואף לברך על ישיבתה.[3]

אם רוב הסכך צילתו מרובה מחמתו, ומיעוטו חמתו מרובה מצילתו, כל הסוכה כשרה, וגם היושבים תחת הסכך הדליל שחמתו מרובה מצילתו – יכולים לברך על הישיבה בסוכה.[4]

לפעמים הסכך אינו מונח במשטח ישר, ויוצא שבחלק משעות היום חמתו מרובה ובחלק אחר צילתו מרובה. להלכה הולכים אחר המצב בצהרים, שאם אז צילתו מרובה מחמתו – כשר, ואם לא – פסול (פעמים שגם כאשר בצהרים חמתו מרובה, מחשיבים את הסכך כאילו הוא מושטח, ואם באופן זה תהיה צילתו מרובה, יהיה כשר, עיין שו"ע תרלא, ה).


[3]. לדעת רבים, לכתחילה די שקרני חמה ייראו דרך הסכך (רש"י, ר"ן, מאירי ועוד). ולרמב"ם לכתחילה צריך שיראו בלילה דרך הסכך כוכבים גדולים הנראים ביום. ויש אומרים שלכתחילה יראו בלילה כוכבים רגילים (ב"ח, קרבן נתנאל). ובמקומות קרים יש מקום לעבות את הסכך למרות שעל ידי כך יראו רק קרני חמה ביום (מהרי"ל, בכור"י, מ"ב תרלא, ה). לעיתים אנשים מנסים לראות דרך הסכך כוכבים בלילה ולא מצליחים, ומצטערים שאינם מקיימים את המצווה למהדרין. אבל באמת, אם יש בסכך סדקים הסוכה מהודרת, והסיבה שלא רואים כוכבים מפני שהסוכה נמצאת בסביבה מוארת או מפני שהאישונים עוד לא התרגלו לראייה בחושך.

לר"ת אם הגשם אינו יכול לחדור דרך הסכך – הסוכה פסולה. ולרא"ש, רש"י ויראים, כשרה. וכך משמע מכל הראשונים שלא הזכירו תנאי מחודש זה. וכתבו כמה ראשונים ואחרונים שנכון להחמיר כר"ת. ובשעת הדחק אפשר להקל, וכ"כ בברכ"י תרלא, ב; מ"ב תרלא, ו. ומשמע שאפשר אף לברך, וכפי סברת רדב"ז ב, רכט, שכאשר הוכרעה ההלכה שהסוכה כשרה, מברכים ואין אומרים ספק ברכות להקל (וכ"כ שבט הלוי ז, ס; חזו"ע עמ' לז). ועיין בהרחבות.

[4]. רוב צל צריך להיות בשני חשבונות: א' שברוב שטח הסכך יהיה הצל מרובה מהחמה. ב' שבחשבון הכולל של אחוזי הצל והשמש, יהיה הצל רוב.

יש אומרים, שצריך להקפיד שלא יהיה מקום של שבעה טפחים על שבעה טפחים (53.2 ס"מ) שבו החמה מרובה מהצל, שהואיל והוא מקום חשוב, והחמה שבו מרובה, אותו מקום פסול (רמ"א תרלא, ב, לבוש, שועה"ר). ויש מקילים בזה (מאירי, וכך משמע משו"ע). כדי לצאת ידי כולם יש להקפיד שלא יהיה בסוכה מקום של ז' על ז' טפחים שחמתו מרובה מצילתו, ובדיעבד גם אותו מקום כשר לברכה.

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

ד – גזירת תקרה – נסרים ו'סכך לנצח'

בית שתקרתו עשויה מקרשים פסול לסוכה. ואמנם הקרשים מצד עצמם היו יכולים להיות כשרים לסכך, שהם גדלים מהצומח ואינם ראויים לקבל טומאה, אלא שהסוכה צריכה להיות דירת ארעי, ולכן תקרה של בית קבוע פסולה לסוכה.

כדי שלא יטעו ויבואו לשבת תחת תקרת קרשים, גזרו חכמים שלא לסכך בנסרים שרוחבם ארבעה טפחים (כ-30 ס"מ), מפני שהם נראים כקרשים שעושים מהם תקרות (סוכה יד, א). וכיום נוהגים כדעת המחמירים שלא לסכך גם בנסרים שרוחבם פחות מארבעה טפחים (שו"ע תרכט, יח, מ"ב מט), מפני שמקובל להשתמש לבניית תקרות בנסרים צרים יותר (כלבו והגה"מ). אבל נסרים שרוחבם פחות מטפח (כ-7.5 ס"מ) כשרים לכל הדעות, מפני שאין רגילים לבנות בהם תקרה, ובתנאי שלא יתקעום במסמרים או דבק. ובשעת הצורך מותר לסכך גם בנסרים שרוחבם פחות משני טפחים. וקל וחומר שמותר להניח קורה שרוחבה למעלה מטפח כדי להעמיד עליה את הסכך. הרוצה לצבוע את הנסרים הללו רשאי, שאין הצבע פוסל את הסכך.[5]

הרוצה להכשיר תקרת בית העשויה מנסרים, צריך לנתק את הנסרים מחיבורם הקבוע, להגביהם ולהניחם מחדש, וכיוון שעשה בנסרים מעשה כדי שלא יהיו תקרת קבע, הרי הם כשרים לסכך. אבל אם היה רוחבם ד' טפחים (כ-30 ס"מ), גם על ידי מעשה שכזה לא יוכשרו לסכך (רמב"ם, י"א בשו"ע תרלא, ט).

רבים משתמשים ב'סכך לנצח', כלומר בקנים או נסרים דקים שמחוברים זה לזה בחוטים, כעין מחצלת. ויש שטענו שסכך זה פסול, מפני שחיבור הנסרים או הקנים על ידי החוטים גורם שיֵחשבו כנסרים שרוחבם למעלה מארבעה טפחים, והרי הם פסולים משום גזירת תקרה. אבל למעשה לא נהגו לחשוש לזה כלל, מפני שחיבור הקנים והנסרים זה לזה רופף וגמיש ורחוק מלהיות דומה לנסרים שעושים מהם תקרות בתים.[6]


[5]. כתב במ"ב תרכט, נ, שבשעת הדחק, כשאין אפשרות לסכך אלא בנסרים שרוחבם ארבעה טפחים, יסכך בהם, הואיל ומהתורה הם כשרים לסכך, ולדעת רובם המכריע של הפוסקים, כל גזירות חכמים אינם אלא במצב רגיל, אבל בשעת הדחק אינם פוסלים ומברכים על הסוכה. ובשעת הצורך מותר להשתמש גם בנסרים שרוחבם עד שני טפחים, שהואיל ואינם רחבים כל כך, אין לחשוש שיראו כתקרת קבע. וקל וחומר כאשר מדובר רק בקורות ספורות שעליהם מניחים את שאר הסכך (עיין בהרחבות ד, ג-ד).

[6]. רבים הקילו, ומהם: מו"ר הרב שפירא, רשז"א הליכות שלמה ח, ה; שבט הלוי ו, עד; אז נדברו ב, סו. עוד טענו שהחוטים שמחברים את הנסרים מקבלים טומאה, ואין להעמיד את הסכך בדבר שמקבל טומאה. אולם העיקר להלכה שגם אם העמידו את הסכך בדבר שמקבל טומאה הסכך כשר, כמבואר בהלכה הבאה. בנוסף לכך, בדרך כלל חוטים אלו פסולים לסכך מדרבנן בלבד, ולדעת רבים מותר להעמיד בדבר שפסול מדרבנן. בכמה ספרים כתבו שהרב אליהו והרב אלישיב החמירו לגמרי. אולם בהל' חגים נ, לט, לרב אליהו, כתב שבדיעבד יכול לסמוך על המקילים. ובהלח"ב בסוף הספר העיד שהראה סכך קנים שכזה לרב אלישיב והתיר בלא פקפוק. ועיין בהרחבות ב, ד; ה, ג.

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

ה – האם מותר להעמיד סכך על דבר שפסול לסכך?

יש אומרים שכשם שהסכך צריך להיות מדבר שאינו מקבל טומאה, כך גם הדבר שעליו נשען הסכך צריך להיות מדבר שאינו מקבל טומאה, וזאת כדי שלא יטעו ויסככו בדברים שמקבלים טומאה או בשאר דברים הפסולים לסיכוך. לפיכך, אסור לדעתם להשעין את הסכך על מוטות ברזל או קרשים שמקבלים טומאה, או שאר חומרים שפסולים לסכך, כדוגמת פלסטיק שאין גידולו מהקרקע. אמנם גם לדעתם מותר להשעין את הסכך על כותל אבנים, מפני שאין חשש שיטעו ויחשבו שמותר לסכך באבנים.

ואף שלדעת רובם המכריע של הפוסקים מותר להניח את הסכך על דברים שמקבלים טומאה, כי רק הסכך צריך להיות כשר ולא המעמיד שלו. מכל מקום לכתחילה טוב לחשוש לדעה המחמירה, ולא להעמיד את הסכך על דבר שמקבל טומאה. לפיכך, מי שבנה את המחיצות על מסגרת של ברזל, לכתחילה לא יניח את הסכך על הברזל אלא יניח לרוחב הברזל קורות עץ, ועליהם ישעין את הסכך. אבל הרוצה להקל רשאי להניח את הסכך על הברזל, וסוכתו כשרה לברכה.[7]

הרוצה להחמיר שלא להעמיד את הסכך על דבר שמקבל טומאה, ועם זאת חושש שרוח מצויה תעיף את הסכך שלו, יניח על הסכך קרשים כבדים, שהם כשרים לסכך. ואם יהיה צורך יוכל לחבר את הקרשים הכבדים לסוכה בדברים שפסולים לסכך, כחבלים, מסמרים ואזיקוני פלסטיק, שבאופן זה רק 'המעמיד של המעמיד' אינו כשר לסכך, אבל המעמיד של הסכך, היינו הקרשים הגדולים, כשרים לסכך.

ואם החשש הוא רק מפני רוח שאינה מצויה שתעיף את הסכך, מותר גם לשיטת המחמירים לקשור את הסכך עצמו בחבל או אזיקוני פלסטיק. וזאת משום שבמצב רגיל גם בלעדיהם הסכך עומד, וכל מגמתם היא רק לשמור על הסכך מפני רוח שאינה מצויה, ועל כן הם אינם נחשבים כמעמידים את הסכך.[8]


[7]. יסוד המחלוקת בסוכה כא, ב, לחכמים מותר להעמיד את הסוכה בכרעי המיטה ולר' יהודה אסור. נחלקו האמוראים בטעמו של ר' יהודה, י"א מפני שאין להשעין את הסוכה על דבר ארעי כמיטה, וי"א מפני שאסור להעמיד את הסכך בדבר שמקבל טומאה. אם נפסוק כדעת ר' יהודה וכטעם השני, אזי יהיה אסור להעמיד את הסכך בדבר המקבל טומאה. וכן פסקו רמב"ן, ר"ן וריטב"א. אולם דעת רובם הגדול של הראשונים שאין בזה איסור. ראשית, הרבה ראשונים סוברים שהלכה כחכמים, וכ"כ רי"ץ גיאת, רמב"ם בפהמ"ש, רז"ה ורבנו ישעיה, וממילא אין מקום לחשוש להעמיד בדבר המקבל טומאה. אמנם הרבה ראשונים סוברים שהלכה כר' יהודה הואיל והגמרא דנה בשיטתו, אלא שלדעתם העיקר כטעם הראשון, וכ"כ בתרומת הדשן שהרי"ף והרא"ש סוברים שר' יהודה אוסר מפני שאין לסוכה זו קבע, ואם כן אין שום איסור להעמיד את הסכך על דבר שמקבל טומאה. ואף שמלכתחילה נכון לחוש לדעת הר"ן ודעימיה (עיין שו"ע תרכט, ז), מ"מ להלכה מותר להעמיד את הסכך על דבר שמקבל טומאה ולברך על סוכה זו, שכך דעת רובם המכריע של הפוסקים. וכן נפסק בשו"ע תרל, יג. בנוסף לכך, גם לשיטת הר"ן ודעימיה, האיסור מדרבנן בלבד (שעה"צ תרל, ס), וספיקא דרבנן לקולא.

לחזו"א (או"ח קמג, ב) שיטה משלו בהסברת הדעה שאסור להעמיד בדבר שמקבל טומאה, לפיה גם אם המעמיד של המעמיד יקבל טומאה הסוכה פסולה, הואיל ובלא אותו מעמיד של המעמיד, הסוכה לא יכולה לעמוד. לשיטה זו אסור לחזק את המחיצות על ידי מסמרים וברגים באופן שאם ינטלו הסוכה תיפול. אמנם גם לחזו"א יש להחמיר בזה רק בדברים הפסולים לסכך מהתורה, אבל מותר להעמיד את הסכך על מחיצות שרוחבם למעלה מד' טפחים שפסולים לסכך מגזרת תקרה. למעשה, שאר האחרונים לא הסכימו לחידושו, וכ"כ מ"א תרכט, ט; פמ"ג א"א תרכט, ט; גר"א יא, ומ"ב כה, ויסוד דבריהם בריטב"א ורמב"ן ועוד. וכן המנהג למעשה (ועיין בהרחבות).

[8]. אם הסכך עומד ברוח מצויה בלא חיזוקים, אין החיזוקים נחשבים כמעמידים של הסכך, ואין מניעה שיהיו מדברים שמקבלים טומאה או פסולים לסכך (רש"י ומכתם כא, ב; ריטב"א יט, א. וכ"כ שבט הלוי ו, עד; בצל החכמה ה, מד). ואם יש חשש שהסכך יעוף ברוח מצויה, יניח עליו קורות שהן כשרות לסכך. ואם עדיין יש חשש שהרוח תעיף את הקורות, יקשור אותן בחבלים או יחברן במסמרים אל הדפנות, שבאופן זה רק המעמיד של המעמיד מקבל טומאה, וזה מותר גם לדעת הראשונים האוסרים להעמיד בדבר המקבל טומאה, כמבואר בהערה הקודמת. ורק לחזו"א הדבר אסור לשיטת האוסרים, ואף הוא מסכים שבשעת הצורך אפשר לסמוך על רוב הראשונים הסוברים שמותר להעמיד את הסכך בדבר שמקבל טומאה. וכן ראוי לנהוג, כדי להימנע ממצב שתגיע רוח חזקה שאינה מצויה בשבת או יו"ט ותעיף את הסכך ויהיה אסור להחזירו משום מלאכת בונה. ואם החבלים מועילים רק למקרה של רוח שאינה מצויה, אינם נחשבים מעמידים כלל.

יש להוסיף שאין לאסור משום גזירת תקרה לתקוע מסמרים בקורות הגדולות שנועדו לשמור על הסכך שלא יעוף ברוח (גזירה זו מובאת במ"א תרכז, ב, עפ"י התוס'), מפני שרק כאשר מחזקים במסמרים את הנסרים שהם עיקר הסכך יש לחוש לזה, כמבואר בערוה"ש תרכט, לב, ושעה"צ תרלג, ו, אבל כאן שהם רק בקורה שמעל עיקר הסכך, אין מקום לחשש זה. (ושלא כפי שכתב בפס"ת תרכט, יא, והערות 62, 26, שאסור שהמסמרים יעברו מהקורה לדפנות דרך המחצלת או הפלפונים (נסרים דקים). ועיין בספר הסוכה השלם עמ' רץ ועמ' שלה, שיש סוברים שחיבור הסכך במסמרים אינו פוסלו).

כאשר יש הכרח להעמיד את הסכך עצמו כדי שלא יעוף ברוח מצויה, עדיף בחבלים על פני אזיקוני פלסטיק, מפני שפיסולם לסכך מדרבנן, ולרוה"פ גם לדעת המחמירים מותר להעמיד את הסכך בדבר שפסול מדרבנן, כמבואר בהרחבות ה, ג.

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

ו – דפנות הסוכה

כל החומרים כשרים לדפנות, ובתנאי שיעמדו ברוח מצויה. ואין צורך שהדפנות יהיו אטומות כדי להגן מהשמש והרוח, לפיכך אפשר להשתמש בדפנות פלסטיק או זכוכית או גדר רשת (שו"ע תרל, א). גם קירות אבן כשרים לסוכה, מפני שרק הסכך צריך להיות כדירת ארעי, אבל הדפנות יכולות להיות של דירת קבע. וכן נהגו במקומות שונים, לפתוח לקראת סוכות את תקרת אחד החדרים שבבית, ולהניח שם סכך כשר, וזו סוכה מהודרת שנעים לשבת בה גם בימים קרים.

לכתחילה טוב לבנות סוכה מהודרת בעלת ארבע דפנות שלימות, ולעשות לה פתח שאפשר לסוגרו, כדי שהסוכה תהיה נוחה ומוגנת משמש ורוחות (עיין רמ"א תרל, ה). אולם מעיקר הדין, כיוון שהסוכה היא דירת ארעי, אין חובה שיהיו לה ארבע דפנות, אלא מספיק שיהיו לה שלוש דפנות. ואין צורך שהדופן השלישית תהיה שלימה, אלא מעיקר הדין די שרוחבה יהיה טפח, ואמרו חכמים שצריך להניח טפח זה במרחק של פחות משלושה טפחים מהדופן השנייה, וכהמשך לטפח זה צריך לעשות 'צורת פתח' (כמבואר בהערה). וכיוון שדין זה מורכב, נכון להדריך את מי שרוצה לחסוך בדפנות הסוכה, שיקים שתי דפנות שלימות, ובשלישית יעשה דופן שרוחבה שבעה טפחים (כ-56 ס"מ). ואז בכל אופן, גם אם סוכתו תהיה גדולה, וגם אם שתי הדפנות לא יהיו מחוברות זו לזו, אלא יעמדו זו כנגד זו, כיוון שבדופן השלישית יש מחיצה שרוחבה שבעה טפחים, הסוכה כשרה (רמ"א תרל, ג). [9]


[9]. מהתורה צריך שיהיו לסוכה שלוש דפנות, והלכה למשה מסיני שלדופן השלישית מספיק טפח (סוכה ו, ב). ואמרו חכמים (סוכה ז, א) שטפח זה צריך להיות מרווח (טפח ועוד), וצריך להעמידו במרחק של פחות משלושה טפחים סמוך לאחת הדפנות, וכל רווח שהוא פחות משלושה טפחים נחשב 'לבוד' (מאוחה), וכך תיווצר בדופן השלישית מחיצה של ארבעה טפחים שלמים, שהוא שיעור רוב מחיצה של סוכה קטנה. ועוד צריך ליצור כהמשך לטפח צורת פתח ברוחב ג' טפחים, כדי להרחיב את הדופן השלישית לשבעה טפחים. וי"א שצורת הפתח צריכה להיות של ד' טפחים שהוא שיעור פתח, ובפועל יחד עם צורת הפתח הדופן השלישית תהיה ח' טפחים (שו"ע תרל, ב, מ"ב ט-י). היו שתי דפנות זו כנגד זו, כיוון שביניהם הסוכה פרוצה ומפולשת, אמרו חכמים שצריך מחיצה ברוחב של מעט יותר מארבעה טפחים לדופן השלישית, ולהעמידה פחות משלושה טפחים סמוך לאחת הדפנות, ונחלקו הפוסקים אם צריך בנוסף לכך לעשות צורת פתח עד סוף אותה דופן (שו"ע תרל, ג). וכתב הרמ"א, שאם יעשה בשלישית דופן ז' טפחים, בכל אופן הסוכה תהיה כשרה בלא צורך בלבוד וצורת פתח. אמנם אם תהיה בדופן השלישית פרצה של עשר אמות, צריך לעשות לה צורת פתח (מ"ב תרל, יח).

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

ז – גובה הדפנות ודין לבוד

כפי שלמדנו (בהלכה א), גובה הדפנות צריך להיות לכל הפחות עשרה טפחים (כ-80 ס"מ). וצריך להקימן סמוך לקרקע, ואם נוצר רווח של שלושה טפחים (כ-22 ס"מ) בין הקרקע לדפנות, הדופן פסולה. אבל אין שום הגבלה לרווח שבין הדופן לסכך, מפני שרואים את הדופן כאילו היא ממשיכה לעלות עד לסכך (שו"ע תרל, ט).[10]

מותר לעשות דפנות על ידי העמדת מוטות או מתיחת חוטים חזקים במרחק של פחות משלושה טפחים זה מזה, שעל ידי כך חל עליהם דין 'לבוד'. כלומר, כיוון שיש ביניהם פחות משלושה טפחים (כ-22 ס"מ), הרי שכל השטח שביניהם נחשב מבחינה הלכתית מחובר (מאוחה). ואף שהרוח והשמש נכנסים שם, המוטות או החוטים נחשבים כדופן. ואין זה משנה אם המוטות או החוטים במאונך או מאוזן, כל שיש ביניהם פחות משלושה טפחים, הרי הם לבודים. אלא שיש סוברים שהואיל וזו מחיצה גרועה, היא צריכה להקיף את הסוכה בכל ארבע דפנותיה (מ"א, ופתח כמובן שאינו פוסל). ואם המחיצה עשויה שתי וערב, כדוגמת גדר-רשת שמקיפים בה חצירות, אין זו מחיצה גרועה, ומספיק להקיף בה את הסוכה בשתי דפנות ועוד טפח (כמבואר בהלכה הקודמת). ומכל מקום צריך שהסוכה תהיה ראויה לאכילה ושינה בלא צער, כמבואר להלן (בהלכה יד).


[10]. כאשר הסכך מונח כלפי פנים הסוכה, אם המרחק האופקי שבין הקו שעולה ישר מהמחיצה כלפי מעלה ובין הסכך פחות משלושה טפחים (כ-22 ס"מ) עדיין הסכך נחשב כמחובר לדופן. אבל אם מהקו שמעל הדופן ועד הסכך יש רווח שלושה טפחים אוויר, הסוכה פסולה, מפני שאין חיבור בין הסכך לדפנות (שו"ע תרל, ט). גם כאשר הדופן מונחת בזווית מסוימת, מחשבים את הקו שעולה ממנה באופן ישר כלפי מעלה, ולא בזווית של קו הדופן, ומשם מחשבים את המרחק לסכך (עיין חזו"א עירובין עא, ו). אם הסכך נמשך מעבר לקו העולה מהדפנות, הסוכה כשרה.

דופן עקומה: הלכה למשה מסיני, שאם יש בצד הסוכה סכך פסול באורך של פחות מד' אמות, מחשיבים את כל הסכך הפסול כהמשך של הדופן, וזוהי דופן עקומה. היה הסכך הפסול יותר מד' אמות (כ-1.80 מטר), הדופן פסולה, מפני שאין מחשיבים דופן עקומה על יותר מד' אמות, והסכך הפסול חוצץ בין הדופן לסכך. לפיכך, בית שנפחת גגו, וסיכך על מקום הפחת, אם נשאר מהתקרה שסביב פחות מד' אמות, הרי שכתלי הבית נחשבים כתלים לסוכה. ואם נותר מהתקרה שסביב הסוכה ד' אמות, אינם נחשבים כדופן עקומה, וצריך להקים לסוכה דפנות שיקיפו את מקום הסכך (סוכה יז, א; שו"ע תרלב, א). אין צורך שהדופן תגיע עד לסכך, אלא כל שהדופן גבוהה עשרה טפחים היא כשרה, ומחשיבים אותה כאילו היא עולה בקו ישר כלפי מעלה ומגיעה עד הסכך, וכלל זה נקרא 'גוד אסיק מחיצתא'. ונחלקו הפוסקים כאשר הדופן אינה מגיעה לסכך, ובנוסף לכך יש שם סכך פסול פחות מד' אמות, אם אומרים את שני הכללים יחד: 'גוד אסיק מחיצתא' וגם 'דופן עקומה' (מ"ב תרלב, ד).

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

ח – סוכה שדפנותיה מיריעות בד (סוכה לנצח)

(סוכה לנצח)בדורות האחרונים החלו לייצר 'סוכות לנצח', היינו סוכות שמסגרתן מברזל ודפנותיהן מיריעות בד עבה (ברזנט). סוכות אלו מצויות מפני שזול לייצר אותן ולשווקן, קל לבנותן ולפרקן, ונוח לאחסנן. אלא שיש מפוסקי זמננו שפקפקו בכשרותן, מפני שלדעתם דפנות הסוכה צריכות להיות יציבות, וכאשר הרוח מניעה אותם אנה ואנה, הן פסולות.

אמנם להלכה, סוכות אלה כשרות, מפני שכל מה שהזהירו הראשונים הוא, שלא לעשות דפנות מיריעות שאינן מחוברות למטה, וכשהרוח נושבת בהן, הן עולות מעל שלושה טפחים מהקרקע ונפסלות בכך מלשמש דופן. ואף יש חשש שמא הרוח תנתק אותם לגמרי ממקום חיבורן. אבל ב'סוכות לנצח' אין חשש כזה, שכן היריעות מחוברות היטב מכל צדדיהן. ולכן סוכות אלו כשרות ואפשר לברך על הישיבה בהן. והרוצים להדר, מוסיפים בהן מוטות כדי ליצור דופן על ידי 'לבוד'.[11]


[11]. בסוכה כד, ב, מבואר שדפנות שעשויות מענפי אילן שנעים ברוח פסולות, ולכן צריך לחזקן שלא ינועו. וכ"כ רמב"ם ד, ה, ושו"ע תרל, י. ויש שרצו לומר על פי זה, שכל תנועה של הדופן פוסלת אותה (משכנות יעקב או"ח קכג; יחו"ד ג, מו). אולם דבריהם קשים מאוד, כי לא יתכן לחזק ענפי אילן עד שלא ינועו כלל. וכך משמע מדברי כל הראשונים שפירשו סוגיה זו וביארו, שהפסול הוא רק כאשר רוח מצויה יוצרת פרצה של ג' טפחים בין הדופן לקרקע ופוסלת בכך את הדופן, ואז הדופן פסולה גם כשאין רוח. אבל סתם תנועה שאינה יוצרת פרצה – אינה פוסלת. ועיין בהרחבות שכך עולה מדברי רס"ג, מאירי, רשב"א, הגהות אשרי ור"י מלוניל. וכן עולה במפורש מר' פרץ שהובא בטור ושו"ע תרל, י, שרק כאשר יש חשש שהיריעות יתנתקו לגמרי, נכון שלא לעשותן דפנות. וכ"כ המבי"ט, תוס' שבת, פמ"ג, חזו"א או"ח עז, ו; מלומדי מלחמה צו. והרוצים לחוש לדעת המחמירים יקבעו בסוכות הללו מוטות במרחק של פחות משלושה טפחים (22.8 ס"מ) זה מזה, עד לגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס"מ), שכל רווח של פחות משלושה טפחים נחשב לבוד (מאוחה), ועל ידי כך יש להם דופן גם בלא היריעות. אלא שרבים טועים וסומכים על חישוב ר' חיים נאה ששלושה טפחים הם 24 ס"מ ובאמת הם 22.8 ס"מ, ואם המרחק גדול יותר – כבר אין להם שם דין לבוד (כמבואר לעיל בהערה 1). ומ"מ סוכתם כשרה בלא פקפוק, שהלכה כדעת המקילים.

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

ט – הסוכה צריכה להיות תחת כיפת השמיים

הסוכה צריכה לעמוד תחת כיפת השמיים, כדי שהסכך יהיה זה שיסוכך על היושב בה ולא דבר אחר. לפיכך, העושה סוכתו תחת תקרת הבית או תחת האילן – סוכתו פסולה (סוכה ט, ב).

אבל מותר לעשות סוכה ליד בניין גבוה שמונע מקרני החמה להגיע לסוכה. מפני שרק תקרה או ענפים שחוצצים בין הסכך לשמיים פוסלים את הסוכה, אבל כל מה שמצידי הקו הישר שבין הסכך לשמיים אינו פוסל את הסוכה.

אם ענפי העץ שמעל הסכך דלילים מאוד וסכך הסוכה מעובה, עד שגם אם יסירו את הסכך שכנגד ענפי העץ עדיין צילו של הסכך הנותר יהיה מרובה מחמתו, הסוכה כשרה (שו"ע או"ח תרכו, א).[12]

מותר לבנות סוכה מתחת לחוטי כביסה או חוטי חשמל, שהואיל והחוטים דקים וצילם מועט מאוד, וגם אין מגמתם לעשות צל, אינם פוסלים את הסכך שתחתיהם.


[12]. לדעת תוס' ורא"ש, כל זמן שצל הסוכה כשר מצד עצמו גם בלא סיוע הצל שמהעץ, וצל העץ מועט מחמתו, הסוכה כשרה. ולדעת ראבי"ה ור"ן, יש לנכות את כל הסכך שעומד תחת ענפי העץ, ואם עדיין צילו של הסכך הנותר מרובה מחמתו, הסכך כשר. השו"ע תרכו, א, הזכיר את שתי הדעות כשני יש אומרים, ועפ"י כללי השו"ע, הלכה כדעה השנייה המחמירה. וכ"כ בבאו"ה 'ויש אומרים', אלא שהוסיף עפ"י האחרונים, שבשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים (א"ר תרכו, ה; פמ"ג א"א ד; שועה"ר י).

סוכה שיש בצידה ענפי אילן, וכשהרוח מנשבת היא מביאה אותם אל מעל הסוכה, אף שבאותה שעה צילם מרובה, הואיל ואינם קבועים מעל הסוכה, מעיקר הדין אינם פוסלים את הסכך (מהרש"ם בדעת תורה תרכו, ג). והרב פרנק במקראי קודש א, כג, הסתפק בזה, ולכן לכתחילה עדיף לחתוך את הענפים הללו. ועיין בהרחבות. כאשר מסוק או כדור-פורח מרחף מעל הסוכה, באותה שעה היא פסולה, מפני שאינם מתנועעים באקראיות עפ"י הרוח אלא מונחים על ידי אדם (דעת תורה למהרש"ם סי' תרכו). וכשיטוסו לדרכם, הסוכה תחזור לכשרותה, וכעין מה שכתב הרמ"א תרכו, ג.

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

י – צריך לשבת בצל הסכך (דיני קישוטים וכילה)

(דיני קישוטים וכילה)מצוות הסוכה לישב בצל הסכך הכשר. לפיכך, הפורס סדין תחת הסכך כדי להרבות את הצל בסוכה – פסל את הסוכה (שו"ע תרכט, יט). אבל מותר לאדם לשבת בתוך הסוכה כשכובע גדול לראשו, מפני שהכובע טפל לגופו ואינו חוצץ בינו לסכך.

מותר לתלות תחת הסכך מיני פירות וקישוטי נייר, מפני שהקישוטים טפלים לסכך ואינם חוצצים בין הסכך ליושבים בסוכה, ובתנאי שהקישוטים יהיו בתוך ארבעה טפחים הסמוכים לסכך (כ-30 ס"מ). ואפילו אם הקישוטים יכסו את כל הסכך, כל זמן שהם בתוך ארבעה טפחים של הסכך, הרי הם טפלים לסכך ואינם פוסלים אותו. ואם בטעות תלו איזה קישוט שמשתלשל אל מעבר לארבעה טפחים מהסכך, כל זמן שרוחבו פחות מארבעה טפחים – לא פסל את הסכך, אלא שאם יש בו רוחב שלושה טפחים עדיף שלא לשבת תחתיו. ואם רוחבו פחות משלושה טפחים (כ-22 ס"מ), מותר לשבת תחתיו (מ"ב תרלב, ג). אלא שמלכתחילה יש להעלות את כל הקישוטים אל תוך ארבעה טפחים של הסכך.[13]

מיטה שיש עליה כילה קבועה, הישן בה לא קיים מצוות סוכה. ואם הכילה ארעית: אם גובהה פחות מעשרה טפחים, אין בה חשיבות והיא בטלה לסוכה והישן בה מקיים מצוות סוכה. אבל אם גובהה למעלה מעשרה טפחים, יש בה חשיבות והישן בה אינו מקיים את המצווה.

וכן הדין לגבי הישן תחת מיטה או שולחן שבסוכה, כיוון שהחלל שתחתיהם נוצר בדרך אגב, הרי הוא נחשב ארעי, ואזי אם החלל פחות מי' טפחים (76 ס"מ) – הישן שם קיים מצווה, ואם הוא יותר מי' טפחים – הישן שם לא קיים מצווה.[14]

וכן הדין לגבי מיטת קומתיים, אם יש בחלל שבין המיטה התחתונה לעליונה י' טפחים (76 ס"מ), הישן בתחתונה לא קיים מצוות סוכה, ואם החלל פחות מי' טפחים – הישן בה קיים מצוות סוכה.[15]


[13]. מבואר בסוכה י, ב, שאם הקישוטים מופלגים מהסכך ד' טפחים, לדעת רוב האמוראים חוצצים, וכן נפסק להלכה בשו"ע תרכט, יט, ותרכז, ד. אלא שנחלקו הראשונים בטעם הפסול: למאור, ראבי"ה ומאירי, מפני שהוא כמו אוהל תחת אוהל, או סכך תחת סכך, לפי זה רק אם הקישוטים רחבים שבעה טפחים וצילם מרובה מחמתם נחשבים כאוהל וכסכך ופוסלים. לעומתם, רמב"ן, ראב"ד ורא"ש מבארים, שפסול הקישוטים כמו סכך פסול שכבר בד' טפחים פוסל תחתיו, ונחלקו הראשונים בשיטתם: לר"ן גם כשאין צל הקישוטים מרובה מחמתם אם הם מופלגים מהסכך ד' טפחים פוסלים. ולרא"ה רק אם צילם מרובה מחמתם פוסלים (עיין מ"ב תרכז, יא. ובירור הלכה לסוכה י, ב).

לפי זה כל שרוחבו פחות מד' טפחים בוודאי אינו פוסל את הסוכה, ומדינא אין בו איסור כמבואר במ"ב תרכז, טו. ואמנם לכתחילה לא ישב תחתיו. ואם הוא פחות מג' טפחים, לכתחילה מותר לשבת תחתיו (מ"ב תרלב, ג). אלא שלכתחילה יש להעלות את כל הקישוטים אל תוך ד' טפחים של הסכך (רמ"א תרכז, ד) ועיין בהרחבות י, ד-ה.

[14]. עיין בשו"ע תרכז, א-ג, ובמ"ב ז. לסיכום: שלושה תנאים בהגדרת אוהל שהיושב בו אינו נחשב כיושב בסוכה: א) קביעות. ב) גובה י' טפחים. ג) גג רחב טפח (תנאי זה כמעט תמיד מתקיים מפני שאם בתוך ג' טפחים הוא מתרחב לטפח, דינו כגג רחב טפח). כל אוהל שיש בו שני תנאים חוצץ בסוכה. למשל, הישן תחת המיטה, כיוון שהמיטה לא נועדה לשם החלל שתחתיה, חלל זה נחשב ארעי, ולכן אם הוא גבוה עשרה טפחים יש בו שני תנאים, גג טפח וגובה י' טפחים וחוצץ. ואם אינו גבוה י' טפחים, נשאר בו רק תנאי אחד של גג טפח ומותר לישן תחת מיטה זו.

[15]. מודדים י' טפחים מהמשטח שעליו עומד האוהל, ולכן אם העמידו את האוהל על הרצפה, למרות שהכניסו בתוכו מיטה, ובינה לאוהל פחות מי' טפחים, הישן שם לא קיים מצווה (עיין מ"ב תרכז, ה; שעה"צ יא). הישן תחת שולחן, למרות שהניח מזרון, מודדים מהרצפה עד תחתית השולחן, שהמזרון אינו נחשב כקרקע הסוכה.

מיטת קומתיים: אם יש פחות מי' טפחים בין התחתונה לעליונה, הישן בתחתונה מקיים את המצווה, וגם האיש שישן על המיטה העליונה אינו חוצץ (הרב אליהו, שבט הלוי ז, לו; י, פז, ב, פס"ת תרכז, ג, 6, ושלא כקנין תורה ה, א). וצ"ע אם מודדים י' טפחים מהמזרן או מהקרש שעליו מניחים את המזרן. ויותר נראה שמודדים מהמזרן, מפני שהוא מונח שם בקביעות. ויש שהסתפק אולי צריך למדוד מהרצפה (רשז"א), ותימה על כך, שהרי רגלי המיטה העליונה נשענים על המיטה התחתונה, ואינם עומדים לבדם על הרצפה. ומ"מ המתירים לישון במיטה התחתונה לא מדדו מהרצפה, שכן בוודאי יש יותר מי' טפחים בין הרצפה למיטה העליונה.

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

י"א – פסולי סכך ואוויר והישיבה תחתיהם

היה באמצע הסכך הכשר חלק פסול כמו פלסטיק, או שהיתה מעל הסכך הכשר קורת בטון שפוסלת את הסכך שתחתיה, אם מקום הפסול רחב ד' טפחים (כ-30 ס"מ), אסור לשבת תחתיו. ואם מקום הפסול פחות מד' טפחים ויותר מג' טפחים (כ-22 ס"מ), לכתחילה אין לשבת ולישון תחתיו, ובשעת הצורך מותר (מ"ב תרלב, ג). ואם מקום הפסול פחות מג' טפחים, מותר לכתחילה לשבת ולישון תחתיו, מפני שהוא בטל לסוכה.

היה בסכך חלל של אוויר, כיוון שהוא ניכר יותר מסכך פסול, דינו חמור יותר. אם רוחב חלל האוויר שלושה טפחים (כ-22 ס"מ), המקום שתחתיו פסול ואסור לשבת תחתיו. ואם הוא קטן משלושה טפחים, בטל לסוכה ומותר לשבת ולישון תחתיו (שו"ע תרלב, ב), ובתנאי שלא יהיה רוב ראשו או רוב גופו תחת האוויר.[16]

לפעמים יש לאדם מרפסת גדולה שרובה מקורה והחלק שעומד תחת רקיע השמים רוחבו חמישה טפחים בלבד, ולכאורה כיוון שרוחב סוכה כשרה צריך להיות לכל הפחות שבעה טפחים, אין דרך להקים שם סוכה. אולם לפי מה שלמדנו, שסכך פסול שרוחבו פחות משלושה טפחים מצטרף לסוכה ואפשר לשבת תחתיו, ניתן להקים שם סוכה. וכך יעשה: יקים סוכה ברוחב של שבעה טפחים בקצה המרפסת, וכיוון שחמישה טפחים מהסכך תחת הרקיע וכשרים, ופחות משלושה תחת גג המרפסת ופסולים, הרי שגם אותם שני טפחים מצטרפים לסוכה, ומותר לשבת ולישון תחתיהם. ובתנאי שיעשה מחיצה בין שני הטפחים שמצטרפים לסוכה לשאר המרפסת, כדי להבדיל בין שני הטפחים הללו שהם חלק מהסוכה לשאר המרפסת המקורה. וצריך שאורך מחיצה זו יהיה שבעה טפחים, וטוב שתגיע לסכך, ועל המשך הקו שעובר בין הסוכה למרפסת יעשה צורת פתח (עיין חזו"ע עמ' יב; מנח"י ו, ס, כ; שבט הלוי י, צט).


[16]. לר"ח, רי"ץ גיאת, תוס' ורא"ה, מותר לכתחילה לשבת תחת מקום אוויר של פחות מג' טפחים. לריטב"א ור"ן, אסור שיהיה רוב ראשו או רוב גופו תחת האוויר, לרא"ש ורי"ו האיסור הוא רק כאשר האוויר נמשך על פני כל הסוכה, וכ"כ למעשה בבית זבול ג, יד, וחזו"ע עמ' סח. ולמעלה כתבתי לחומרה, והרוצה להקל כרא"ש רשאי. ועיין בהרחבות.

אם חלל אוויר ברוחב ג' טפחים או סכך פסול ברוחב ד' טפחים חוצה את הסוכה, הרי שיש שם שתי סוכות, וצריך לראות אם יש לכל צד שלוש דפנות (רמ"א תרלב, ב).

מה שלמדנו שסכך פסול פוסל בד' טפחים הוא בסוכה גדולה, אבל בסוכה קטנה מי' טפחים, סכך פסול פוסל בג' טפחים, ופחות מג' טפחים אינו פוסל (שו"ע תרלב, א; מ"ב ח).

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

י"ב – הכוונה הנדרשת בהקמת הסוכה

מצווה לעסוק בהכנת הסוכה, ולדעת חכמי התלמוד הירושלמי, אף מברכים על הקמתה: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעשות סוכה" (ברכות פ"ט ה"ג; סוכה פ"א ה"ב). אולם למעשה נפסק בתלמוד הבבלי, שמברכים על המצווה בעת קיומה, היינו בעת הישיבה בסוכה (מנחות מב, א; שו"ע תרמא, א).

ומכל מקום ברור שגם בהקמת הסוכה יש צד של מצווה. וחסידים ואנשי מעשה מזדרזים להתחיל במלאכת הקמת הסוכה בצאת יום הכיפורים, כדי לצאת ממצווה למצווה. ומשתדלים לסיים את הקמתה עד היום שלמחרת, שמצווה הבאה לידו של אדם יזהר שלא יחמיצנה (מהרי"ל, רמ"א תרכד, ה; תרכה, א).

לדעת בית שמאי, צריך להקים את הסוכה מתוך כוונה לקיים בה את מצוות החג, שנאמר (דברים טז, יג): "חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים", ואם לא כיוון לכך – סוכתו פסולה. אולם הלכה כדעת בית הלל, שאין חובה להקים את הסוכה עבור מצוות החג, אלא כל שעשה אותה בשביל צל – כשרה. לפיכך, סוכה שעשו רועים או שומרים כדי להגן על עצמם מן החמה – כשרה. וכן סוכה שעשה גוי לשם צל – כשרה (סוכה ח, א-ב; שו"ע תרלה, א). אלא שאמרו חכמים, שאם לא עשו את הסוכה עבור מצוות החג, לכתחילה צריך לחדש בה דבר לקראת סוכות, כגון שיוסיף בה סכך כטפח על טפח, או שיוסיף בה קנה דק על כל אורכה (ירושלמי, מ"ב תרלו, ד). וכן דין סוכה ישנה, היינו סוכה שנותרה משנה שעברה, מצד הדין היא כשרה, אלא שהואיל והוקמה עבור סוכות דאשתקד, אינה נחשבת כסוכה שהוקמה לשם מצוות סוכה של השנה, ולכן לכתחילה צריך להוסיף בה סכך טפח על טפח או קנה דק לכל אורכה (שו"ע תרלו, א; מ"ב ז).[17]

אם הקימו את הסוכה כדי להסתיר בה דברים – פסולה, הואיל ולא נעשתה לשם צל. וכן העושה סוכה כדי שתשמש לו בית קבע, למרות שהסכך עשוי מעצים שכשרים לסכך – פסולה, משום שאינה דירת ארעי. ואם ירצה להכשיר את הסוכות הללו, יצטרך להסיר את כל הסכך שמעליהן ולהניחו מחדש לשם סוכה.


[17]. לדעת הירושלמי מצווה לעשות סוכה, שכן צריך לברך: "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעשות סוכה". וכ"כ בשאלתות, וזאת הברכה, שאילתא קפט (כמבואר בהעמק שאלה שם). אמנם רבים סוברים שהקמת הסוכה היא רק הכשר מצווה, וכך משמע מהבבלי, שסובר שאין מברכים על הקמתה, וכן משמע מדברי בית הלל שאינם מצריכים כוונה בהקמתה (עיין באו"ה תרנו, סוד"ה 'אפילו', רשב"ש שלד). עוד מבואר בירושלמי, שאם לא הקימו את הסוכה לשם מצווה, מצווה להוסיף בה דבר. וביאר בבנין שלמה א, מג, שטעם הירושלמי מפני שמצווה להקים את הסוכה, ובהוספת הדבר הוא נעשה שותף במצוות הקמת הסוכה, וכן נפסק למעשה כמובא למעלה, ואם כן יוצא שכולם מסכימים שיש צד מצווה בעשייתה.

יש אומרים שלמרות שלהלכה סוכה שעשה גוי כשרה וכן סוכה שעשתה אשה כשרה (סוכה ח, א-ב, שו"ע יד, א; תרלה, א), לכתחילה נכון להדר לעשות את הסוכה על ידי יהודי זכר שהגיע למצוות (לחשוש לדעת ר"ת שפוסל מי שאינו חייב), וכ"כ מ"א יד, ג; בכורי יעקב תרלה, ב; בנין שלמה א, מג. אמנם הדעה הרווחת שסוכה שעשה גוי או אשה כשרה לכתחילה.

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

י"ג – תעשה ולא מן העשוי ודין סוכה גזולה ושאולה

החופר בערמה של גדיש כדי לעשות סוכה, למרות שהגדיש כשר לסכך, הסוכה פסולה, משום שכלל נקוט בידינו: "תעשה ולא מן העשוי". כלומר, צריכים לעשות את הסוכה על ידי הנחת הסכך, ולא שתיעשה מעצמה על ידי שיחפור בגדיש.

וכן צריך להקפיד על סדר בניית הסוכה, להקים תחילה את הדפנות ואח"כ להניח את הסכך. ואם הפך את הסדר והניח תחילה את הסכך, לדעת פוסקים רבים הסוכה פסולה. משום שהסוכה צריכה להיעשות על ידי הנחת הסכך, ואם הניח תחילה את הסכך, הסוכה נעשית על ידי בניית הדפנות.[18]

מותר להתקין גגון מעל הסוכה, כדי שאפשר יהיה לפורשו על הסוכה בשעת הגשמים, ולהסירו לאחר שיפסיקו לרדת, וכך יוכלו להיכנס לסוכה כשהיא יבשה. ובשעה שהגגון פרוש עליה הסוכה פסולה, מפני שהגגון חוצץ בין הסכך לשמיים, ולאחר שיסירו את הגגון הסוכה תחזור לכשרותה. אבל אם בנו את הסוכה בשעה שהגגון היה פרוש עליה, לדעת רבים הסוכה פסולה, משום שהכשר הסוכה צריך להיות על ידי הנחת הסכך ולא על ידי הסרת הגגון (ב"ח, מ"ב תרכו, יח, והרמ"א תרכו, ג, מקל).

רשאי אדם לקיים את המצווה בסוכה שאולה, שחבירו נתן לו רשות להשתמש בה (סוכה כז, ב; שו"ע תרלז, ב). ואם חבירו בעל הסוכה אינו נמצא שם, ואין דרך לבקש ממנו רשות, מותר לשבת בסוכתו, מפני שהעריכו חכמים, שנוח לו ליהודי שיעשו מצווה בממונו. אבל אם ידוע שאותו אדם מקפיד שלא יכנסו לסוכתו, או שיש חשש שמא יחזור וכשיראה שאנשים זרים יושבים בסוכתו יתבייש להיכנס אליה, ויקפיד על כך שהם תופסים לו אותה, אסור לשבת בסוכתו בלא רשות מפורשת (ט"ז ד; בכור"י ד; מ"ב ט).

אסור להקים את הסוכה בשטח פרטי בלא רשות, או בשטח ציבורי כשהציבור או נציגיו מתנגדים לכך. ואם הקים שם סוכה וישב בה, לא יברך על הישיבה בסוכה, שאין זה מברך אלא מנאץ, כיוון שהקמת הסוכה נעשתה באיסור.[19]


[18]. אם עשה את הסכך לפני הדפנות, יש פוסלים: מהרי"ל, רמ"א תרלה, א, לבוש, מ"ב י, בא"ח האזינו ב. ויש מכשירים: ב"ח, ברכ"י, בית השואבה; ערוה"ש ה; וחזו"ע עמ' לח. ומספק יש להחמיר. אם הקים תחילה דופן קטנה בגובה של טפח סמוך למקום הסכך בשיעור הנדרש לשלוש דפנות, ואח"כ הניח את הסכך, כיוון שהתחלת הקמת הדפנות קדמה לסכך, הסוכה כשרה. גובה טפח הוא השיעור המזערי לאוהל, וכך למדנו לעניין גדיש בסוכה טז, א.

[19]. המקים סוכה על שטח של חבירו או ברשות הרבים במקום שמפריע לעוברים ושבים עד שברור שהציבור ונציגיו אוסרים להקים שם סוכה, יצא בדיעבד ידי חובה, הואיל ובפועל לא גזל, שכן השטח נשאר ברשותו של חבירו או ברשותם של הרבים. אלא שהואיל והקמת הסוכה והשהייה בה באיסור – לא יברך (שו"ע תרלז, ג; מ"א תרלז, א; שועה"ר יא). ובצידי רשות הרבים במקום שאינו מפריע כמעט לעוברים ושבים, מותר להקים סוכות כמקובל, שכל זמן שלא מחו בידו, משמע שמסכימים למעשיו (באו"ה תרלז, ג, 'וכן').

הגוזל סוכה שהוקמה על עגלה וישב בה – לא יצא, שהואיל ואינה מחוברת לקרקע, אפשר לגוזלה, ואין יוצאים ידי חובה בסוכה גזולה. הגונב עצים ועשה מהם סוכה, למרות שעשה איסור, יכול לקיים בה את מצוותו בברכה. משום שתקנו חכמים (משום תקנת השבים) שאדם שגזל עצים ותקעם במבנה שהקים, ייעשו העצים שלו לגמרי ועליו לשלם את דמיהם. וכיוון שהעצים שלו בלא שום זיקה לבעליהם הקודם, הוא יכול לקיים בסוכה את המצווה בברכה (סוכה לא, א; שו"ע תרלז, ג; מ"ב טו).

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

י"ד – עד כמה צריך להשקיע במבנה הסוכה

הסוכה היא דירת ארעי שמדרך הטבע המגורים בה אינם נוחים כמגורים בבית. וזו היא המצווה, לגור בדירת ארעי במשך שבעת ימי חג הסוכות. וכיוון שהסוכה היא דירת ארעי, לא נצטווינו לעשות לה קירות וסכך אטומים ומבודדים, כדי להגן על היושבים בה מקור, גשם וחום, כמו בבית רגיל. וכך יוצא שלפעמים השהייה בסוכה כרוכה בצער ואזי פטורים מהמצווה, שהמצטער פטור מהסוכה (להלן ג, ח-י). למשל, בעת שחם מאוד, או בלילות קרים מאוד, וכן בשעה שיורד גשם, פטורים מהסוכה. גם חולה שהישיבה בסוכה גורמת לו צער – פטור מהסוכה, ואין עליו חובה להקים לעצמו סוכה מרווחת ומוגנת כדי שיוכל לשהות בה בנחת כמו בבית (מהר"ח אור זרוע סי' קצד).

אבל מי שהתרשל בהקמת סוכתו, כך שגם במזג אוויר רגיל הוא מצטער בה, לא קיים את המצווה. שכן התברר למפרע שפשע בכך שלא הקים סוכה שראויה לדירת ארעי, שהרי אפילו במצבים רגילים הוא מצטער לשהות בה. ומי שמכיר בעצמו שהוא יכול לשהות בסוכה קטנה ורעועה בלא צער, יכול להקים סוכה כזו ולקיים בה את המצווה, ובתנאי שיקבל על עצמו שלא לטעון באמצע חג הסוכות, שהואיל והסוכה קטנה או רעועה הוא מצטער בה (עיין ביכורי יעקב תרמ, יג; מ"ב תרמ, כד).

לדעת רבים, מי שהקים לעצמו סוכה שאינה ראויה לשינה, כגון שהוא נמצא במקום שהרוח שולטת בו ועשה לסוכה דפנות עשויות רשת, והרוח והקור חודרים לתוכה, גם לאכילה סוכה זו פסולה. וכן מי שהקים סוכה במקום שעבריינים מסתובבים בו בלילה ומסוכן לישון בה, סוכתו פסולה גם לאכילה. שכן המצווה שמוטלת עליו היא, להכין סוכה שתשמש לו כדירת ארעי, לאכילה ושינה, וכיוון שסוכתו אינה ראויה לשינה, אינה נחשבת דירת ארעי, וגם לאכילה היא פסולה (יראים, רמ"א תרמ, ד). ויש אומרים, שגם סוכה שאינה ראויה לשינה כשרה לאכילה. ואף שפשע בכך שלא הקים לעצמו סוכה שראויה לשינה, מכל מקום כיוון שסוכתו ראויה לאכילה, אפשר לקיים בה את מצוות האכילה בסוכה (חכ"צ). ואם הקים סוכה רגילה, שבארץ ישראל אפשר לישון בה, אלא שהואיל והוא גר בארצות קרות, לא ניתן לישון בה, לכל הדעות הסוכה כשרה, שכן לא חייבה התורה להקים מבנה קבע עבור הסוכה (עי' מ"ב תרמ, יח).

לפעמים אדם גר במקום שכדי לבנות בו סוכה הוא צריך להשקיע מאמצים רבים או ממון רב. ואזי עליו להשקיע בהכנת הסוכה כפי שהיה מוכן להשקיע כדי להסדיר לעצמו מקום נוח למגורים למשך שבוע. כלומר, יחשוב לעצמו, אם היה צריך לפנות את ביתו למשך שבוע, כמה היה מוכן לטרוח ולשלם כדי להסדיר לעצמו מקום מגורים נוח. את הטרחה והממון הזה עליו להשקיע כדי לבנות סוכה, או כדי לעבור למשך החג למקום שבו יוכל להקים סוכה. ומי שרגיל לצאת לנופש מעת לעת, צריך להשקיע בבניית הסוכה או בשכירת מקום שאפשר להקים בו סוכה, את הסכום שהוא מוכן לשלם על נופש של שבוע, כל אדם לפי עושרו.

כאשר אדם עומד לקנות בית, עליו להקפיד שיהיה לו שם מקום להקים סוכה, ועליו להשקיע בזה כפי שאדם שצריך לפנות את ביתו בכל שנה למשך שבוע, מוכן להשקיע כדי שיוכל לחיות בנוחות במשך אותו שבוע כל השנים. ועשיר צריך להשקיע כפי שהיה מוכן להשקיע עבור נופש של שבוע בשנה למשך שנים רבות.[20]


[20]. הכלל היסודי הוא "תשבו כעין תדורו", וממילא מה שאדם מוכן להשקיע כדי לחיות בנוחות שבוע, חייב להשקיע כדי לקיים את מצוות הסוכה. וכ"כ פמ"ג א"א תרמ, טו; בכורי יעקב תרמ, כה; דברי מלכיאל ג, לב; כה"ח תרמ, עז.

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

ט"ו – סוכה נאה

מצווה להקים סוכה נאה, מקושטת ונעימה, שנאמר (שמות טו, ב) "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", ודרשו חכמים (שבת קלג, ב): "התנאה לפניו במצות, עשה לפניו סוכה נאה ולולב נאה". וכך בכל המצוות.

בזמן חכמים נהגו לקשט את הסוכה ביריעות צבעוניות וסדינים מצוירים, ולתלות בה פירות כדוגמת: אגוזים, אפרסקים, שקדים, רמונים, אשכולות ענבים, זרי שיבולים, וכלי זכוכית ממולאים ביינות, שמנים ומיני סולת (שבת כב, א). והיה אסור לאוכלם במשך כל החג הואיל והוקצו למצוות קישוט הסוכה, ורק מי שהתנה עליהם לפני החג שיוכל לאוכלם כשירצה, רשאי היה לאוכלם בחג (כמבואר בהלכה הבאה). כיום פחות רגילים לקשט את הסוכה במיני מאכל, ונוהגים לקשט את הסוכה בשרשראות נייר ופלסטיק, פרחי נייר, תמונות יפות ונורות חשמל. וכן פורשים מפה יפה על השולחן ומניחים בסוכה כלים נאים.

נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לקשט את הסוכה בפסוקים, כדוגמת: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מב). יש אוסרים, משום שרק לצורך גדול של לימוד התירו לכתוב חלקים מהתורה (ט"ז, מ"ב תרלח, כד), ויש מתירים, משום שיש בזה תועלת חינוכית (ש"ך, בני יונה). למעשה אפשר להקל, ובתנאי שלא יכתבו את הפסוקים בכתב שכשר לספר תורה (עפ"י רי"ו ותשב"ץ).

בכלל הידור המצווה, להקים סוכה מרווחת, מוגנת מהרוח והשמש, כדי שיהיה נעים לשבת בה.

צריך להקפיד שלא להשאיר בסוכה כלי סעודה מלוכלכים, ולא לעשות בה דברים שאינם מכובדים, ככביסה והחלפת חיתול לתינוק (עיין להלן ג, ב).

אסור לסכך בצמחים שריחם רע או שנושרים מהם עלים, שמא מחמת הריח הרע או העלים הנושרים יניח את סוכתו וילך לביתו (סוכה יב). אמנם בדיעבד, אם סיכך בהם, הסוכה כשרה. ואם הריח רע כל כך, עד שאין בני אדם יכולים לסובלו, הסוכה פסולה מהתורה, מפני שאינה ראויה לדירת אדם (שו"ע תרכט, יד; מ"ב לח).

יש להיזהר מפני שריפות בסוכה, שלא להניח בה נרות וחיבורי חשמל שאינם בטיחותיים, ולהרחיק את נורות החשמל מהסכך (עיין שו"ע תרלט, א; מ"ב ח).

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

ט"ז – קדושת הסוכה וקישוטיה

הסוכה מקודשת למצוותה, שנאמר (ויקרא כג, לד): "חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה'", ולכן במשך כל ימי החג אסור להשתמש בדבר מהסוכה, בין מן הסכך ובין מן הדפנות (סוכה ט, א). הוסיפו חכמים ואסרו להשתמש גם בדברי נוי שנועדו לייפות את הסוכה, שהואיל וגם בקישוטים יש מצווה, הוקצו למצוותם. וגם אם הסוכה נפלה, עדיין חל איסור להשתמש בשבריה וקישוטיה עד סוף החג. וכיוון שהאיסור נמשך עד סוף היום השביעי, ובכלל זה גם בבין השמשות, שהוא תחילת חג שמיני עצרת, ממילא האיסור נמשך עד סוף היום השמיני (ביצה ל, ב; שו"ע תרלח, א-ב).[21]

אמנם כיוון שהסוכה היא דירה, מותר לעשות בדפנות ובסכך כל שימוש שאדם רגיל לעשות בכותלי ביתו ותקרתו. לפיכך, מותר להישען על דופן הסוכה ולתלות עליה חפצים, וכן מותר לתלות על הסכך בגד לייבוש (סוכה י, ב). נמצא שהאיסור הוא לקחת דבר מהסוכה ולהשתמש בו, כגון ליטול קרש מהסוכה לצורך בניין או אפילו קיסם לחצוץ שיניים (רמ"א תרלח, א, מ"ב ד). וכן אסור להסיר את הבדים שתולים על דפנות הסוכה, או את הקישוטים והפירות שתולים לנוי על הסכך, כדי להשתמש בהם לצורך אחר. וגם אסור ליטול מהם דבר בלא סיבה, מפני שהוא פוגם בכך בסוכה או בנויה. גם שטיח או מרצפות שהונחו על הרצפה דינם כקישוטים שהוקצו למצוות הסוכה (אג"מ או"ח א, קפא).

היה בסוכה או בקישוטים דבר שהחל להפריע, כגון קרש שהתרופף ומרעיש, או קישוט שנתבלה ומכער את הסוכה, מותר להסירו ולזורקו דרך כבוד, אבל אסור להשתמש בו לצורך אחר.

החל לרדת גשם שעלול לקלקל את הקישוטים, מותר להסירם כדי לתלותם אח"כ שוב. הגיעו לו קישוטים נאים יותר, מותר להסיר את הישנים כדי לתלות את הנאים יותר במקומם, ובתנאי שלא ישתמש בקישוטים שהסיר לצורך אחר, מפני שהוקצו למצווה.

הרוצה שיהיה מותר לו ליהנות מהקישוטים שתלה בסוכה, יאמר לפני תחילת החג: אני מתנה על הקישוטים שאוכל להסירם וליהנות מהם מתי שארצה, וכך לא תחול עליהם קדושה. אבל על הסוכה עצמה שום תנאי לא יועיל (ביצה ל, ב; שו"ע תרלח, ב).

מותר לפרק סוכה כדי לבנותה במקום אחר, כי איסור המוקצה אוסר להשתמש בקרשי הסוכה לצורך אחר, אבל לצורך סוכה אחרת מותר.

לאחר החג פוקעת הקדושה מהדפנות ומהסכך ומהקישוטים של הסוכה, ומותר להשתמש בהם לכל שימוש של חול, אבל אסור לבזותם, כגון להשתמש בניירות לצורכי שירותים או לפסוע על עצי הסוכה דרך ביזיון (שו"ע תרסד, ח, מ"ב תרלח, כד).


[21]. האיסור מהתורה בשבעת הימים, ובשמיני מדרבנן, משום שהמוקצה נמשך מבין השמשות (רמב"ן, ר"ן, שו"ע תרלח, א). גם על סוכה שנפלה עדיין חל איסור אלא שהוא מדרבנן (תוס', רא"ש, רמ"א תרלח, א). הכל מסכימים שהסכך אסור מהתורה. ולגבי הדפנות, לדעת הרא"ש אין בהם איסור, וההלכה כסוברים שיש בהם איסור. לדעת הר"ן האיסור מהתורה, ובדעת הרמב"ם נחלקו אם איסור הדפנות מהתורה או מדרבנן. הסוכה וקישוטיה נעשים מוקצים למצוותם משעה שמתחילים להשתמש בסוכה (רמ"א תרלח, א), אמנם בפועל גם בלא שהשתמשו בסוכה, במשך השבת ויו"ט הם אסורים בטלטול ומוקצים מפני איסור סותר (מור וקציעה, באו"ה שם 'לא').

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

י"ז – פרגולה

פרגולה הינה מבנה עץ קבוע שמקימים בחצרות וגינות כדי ליצור מקום מוצלל לשבת תחתיו, השאלה, האם עצי הפרגולה הקבועים יכולים להיחשב סכך כשר?

יש מתירים וסוברים, שהואיל והפרגולה לא נועדה לדירה, וגם אינה ראויה לדירה, שהרי הגשם חודר דרכה, עצי הפרגולה כשרים לסכך. אלא שנכון להוסיף לכבוד החג מעט סכך, כדי שהפרגולה לא תחשב סוכה ישנה (כמבואר לעיל בהלכה יב). ואם חמתה של הפרגולה מרובה מצילתה, צריך להוסיף עוד סכך עד שצילתה תהיה מרובה מחמתה.

לעומתם יש מחמירים וסוברים, שהואיל ומבנה הפרגולה חזק וקבוע, דין עצי הפרגולה כדין עצים שקבועים בגג הבית, שהם פסולים לסכך מהתורה. שכן היסוד העיקרי בסכך הסוכה שהוא צריך להיות ארעי, ופרגולה היא מבנה של קבע. למעשה, כיוון שמדובר בספק הנוגע לדין תורה, צריך להחמיר.

לפיכך, אם רוב שטח גג הפרגולה מקורה בקרשים קבועים, יש למעט את הקרשים הקבועים, עד שרוב שטח הגג יהיה פתוח ותהיה חמתו מרובה מצילתו. ויניחו על כל שטח הגג סכך כשר, באופן שגם בלא העצים המחוברים בפרגולה, צילתו של הסכך הכשר תהיה מרובה מחמתו, ועל ידי כך תהיה הסוכה כשרה.

אפשרות נוספת להכשרת פרגולה שצילתה מרובה מחמתה – להסיר את הקרשים הקבועים שבפרגולה ולהניחם שוב בלא להדביקם או לחברם במסמרים, וכל קרש שהונח מחדש כשר לסכך (שו"ע תרלא, ט).

כפי שלמדנו (בהלכה יג), צריך להקפיד להתחיל להקים את הדפנות לפני הנחת הסכך, וכל זמן שהקים בתחילה דפנות בגובה טפח סמוך למקום הסכך, כבר נחשב שהתחיל את הדפנות, והסכך שהניח אח"כ כשר. בהרבה פרגולות יש דפנות של טפח סמוך לגג, ואזי אין צורך לדאוג לקבוע דבר בדופן לפני הנחת הסכך (כמבואר בהערה 18).[22]


[22]. בין המתירים: הרב רבינוביץ' (שיח נחום לט, ובתנאי שלא יצבע את הקרשים), הרב אריאל (אהלה של תורה ב, פה, אמנם לכתחילה החמיר), הרב לאו (יחל ישראל לה), הרב פרופ' הרשקוביץ (תחומין יט). בין האוסרים: הרב מרדכי אליהו (הלכות חגים נ, מב-מג), הרב אלישיב (שבות יצחק עמ' סח), והרב שלזינגר (אלה הם מועדי א, לח). וכך נלענ"ד מסברא כמבואר בהרחבות. ובכל אופן כיוון שמדובר בספק דאורייתא יש להחמיר.

פורסם בקטגוריה ב - הלכות סוכה | כתיבת תגובה

א – כללי המצווה

מצווה שידור אדם בסוכה בשבעת ימי החג כדרך שהוא דר בביתו, שנאמר (ויקרא כג, מב): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים", ואמרו חכמים (סוכה כח, ב): "תֵּשְׁבוּ – כעין תדורו". כלומר, כדרך שאדם רגיל לדור כל השנה בביתו, כך הוא צריך לדור בסוכה עם מיטתו ומצעיו וכלי תשמישו, ומה שאין רגילים לעשות בבית, אין צריך לעשות בסוכה (שו"ע תרלט, א-ב).

ארבעה חלקים למצוות הישיבה בסוכה: א) דברים שחייבים לעשות בסוכה. ב) דברים שמצווה לעשות בסוכה. ג) דברים שאין מצווה לעשות בסוכה. ד) דברים שאסור לעשות בסוכה.

א) כל מה שאדם רגיל לעשות דווקא בבית, חובה לעשות בסוכה. לפיכך, חובה לקיים את סעודות הקבע והשינה בסוכה, שעיקר תפקידו של הבית להיות מקום לסעודות ושינה.

ב) דברים שלפעמים אדם עושה בבית ולפעמים בחוץ, כמו אכילת ארעי, לימוד תורה, קריאת ספר ושיחת חברים, מצווה לעשות בסוכה, ואם עשאם מחוץ לסוכה, אין בידו עוון. אמנם כיוון שיש בעשייתם בסוכה מצווה, יש להתאמץ לעשותם בסוכה, ומי שבלא שום סיבה יוצא מהסוכה ועושה אותם בבית, מבזה בכך את המצווה. כיוצא בזה לגבי אכילה, מצד הדין אין חובה לקבוע סעודות בחול המועד, ואם כן יכול אדם לאכול במשך כל ימי חול המועד אכילות ארעי מחוץ לסוכה. אלא שאם בלא קושי הוא יכול לאכול בסוכה, בכך שהוא אוכל בבית הוא מבזה את המצווה. ואם קשה לו לאכול בסוכה, כגון שקצת קר בה, אם יאכל אכילת ארעי בבית לא יחשב כמבזה את המצווה. ואע"פ כן, כיוון שהאוכל בסוכה מקיים מצווה, נכון שיהדר לאכול בסוכה. ויש אומרים שאף מצווה להתאמץ לקבוע בכל יום שתי סעודות על לחם בסוכה.[1]

ג) דברים שרגילים לעשות תמיד מחוץ לבית, כמו תפילה במניין ושיעורי תורה, מקיימים לכתחילה בבית הכנסת ובבית המדרש, ואין צורך להתאמץ לקיימם בסוכה.

ד) דברי גנאי, כמו החלפת חיתול לתינוק, אסור לעשות בסוכה (עיין להלן ב, 2).

נשים אינן חייבות במצוות הסוכה, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה, אבל נשים שיושבות בסוכה מקיימות מצווה. למנהג אשכנז וחלק מיוצאות ספרד אף תברכנה כמו הגברים 'לישב בסוכה'. ולמנהג רוב יוצאות ספרד, כיוון שאינן חייבות לשבת בסוכה, לא יברכו על ישיבתה (שו"ע תקפט, ו; פ"ה תפילת נשים ב, ח, 9).


[1]. משנה סוכה כז, א, לדעת חכמים המצווה היא שידור אדם בסוכתו כדרך שהוא דר בביתו, וכיוון שרגילים לפעמים לאכול ארעי מחוץ לבית, אם ירצה, יאכל תמיד ארעי מחוץ לסוכה. וכך הלכה (שו"ע תרלט, ג). והאוכל ארעי בסוכה מקיים מצווה, והראייה שמברכים על כך. ויש שהעלו סברה (מ"ב תרלט, כד), שאף שאין חובה לאכול בכל יום שתי סעודות על לחם, מכל מקום מצווה להתאמץ לאכול בכל יום שתי סעודות על לחם. וכפי שסוברים הרא"ש והגר"א ועוד פוסקים לגבי חג המצות (פניני הלכה פסח יב, א). ועיין בהרחבות.

פורסם בקטגוריה ג - ישיבה בסוכה | כתיבת תגובה

ב – לדור דרך כבוד

כל שבעת הימים צריך אדם לעשות את סוכתו קבע ואת ביתו ארעי, שנאמר (ויקרא כג, מב): "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים". על כן צריך אדם להעביר לסוכה את השולחן והכיסאות המכובדים שלו, ואת המיטה והמצעים הטובים שלו, כדי שיחיה בסוכה כדרך שהוא חי בדירתו כל השנה. כלומר, לא מספיק שיאכל ויישן בסוכה, אלא צריך שעיקר דירתו תהיה בסוכה, ואילו הבית ישמש כמטבח ומחסן שנועד לסייע לצורכי הסוכה (משנה וגמרא סוכה כח, ב).

אמרו חכמים שלימוד תורה רגיל נכון לקיים בסוכה, ולימוד עיוני ומייגע בבית או בבית המדרש, מפני שקל יותר להתרכז בהם (סוכה כח, ב; שו"ע תרלט, ד). ומי שמתקשה להתרכז בסוכה מפני החום או הרעש, גם לימוד רגיל עדיף שיקיים בחדר הנוח ביותר, שכן לימוד אינו מהדברים שנעשים דווקא בבית. וכן הלומד ונצרך לספרים רבים שיש טורח להביאם לסוכה, יכול ללמוד לכתחילה בבית המדרש או בחדר הספרים שלו.

ואף שצריך אדם לנהוג בסוכתו כדרך שהוא נוהג בביתו, מכל מקום ישנו הבדל בין הבית לסוכה, שבבית עושים את כל המלאכות, גם המכובדות וגם שאינן מכובדות. אבל בסוכה, משום כבודה, אין לעשות מלאכות שאינן מכובדות, אלא צריך לנהוג בסוכה כדרך שאנשים רגילים לנהוג בחדר הנאה והמכובד שבביתם. על כן אסור להניח בסוכה כלים שאינם מכובדים, כגון דלי וגיגית וכל דבר שאין רגילים להניח בחדר הנאה שבבית. ואסור לשטוף את הכלים בסוכה, ואסור להחליף חיתול לתינוק בסוכה (סוכה כח, ב; שו"ע תרלט, א; ערוה"ש ד).

לאחר סיום האכילה, צריך לפנות בהקדם את כלי האוכל, כצלחות וסכו"ם, מפני שאין כבוד לסוכה שכלי האוכל המלוכלכים ישארו בה. אבל את כוסות השתייה אפשר להשאיר בסוכה, מפני שאין בהם כל כך לכלוך, ולפעמים רוצים לשתות בהם עוד. במקום שרגילים להביא את הסירים לשולחן, מותר להביאם גם לשולחן שבסוכה, ובמקום שהבאתם נחשבת לא מכובדת, אין להביאם לסוכה (סוכה כט, א, שו"ע תרלט, א; מ"ב ג-ו). אסור להניח בסוכה פח לשיירי אוכל, אבל מותר להניח פח לניירות וכדומה, כשם שרגילים להניח בחדרים מכובדים.[2]

אין להניח בסוכה בגדים שצריך לכבסם, אבל מותר למי שהולך לישון להניח את בגדיו על כסא בסוכה, ולחלוץ את מנעליו וגרביו בסוכה, כדרך שהוא נוהג בביתו.

אין שום פגם בכך שישוחח אדם בדברי חול בסוכה, לפיכך הרוצה לשוחח עם חבירו פנים אל פנים או בטלפון, טוב שישוחח בסוכה כדרך שהוא נוהג בביתו, שכל אימת שהוא נמצא בסוכה יש לו מצווה (שו"ע תרלט, א). וכן הרוצים לשחק שחמט או מונופול וכיוצא בזה, טוב שישחקו בסוכה (עי' מהרי"ו קצא, ד"מ תרלט, א). ויש מהדרים שלא לעסוק בסוכה בדברי חול (של"ה, כה"ח תרלט, ה-ו, ועי' מ"ב ב). ואם מפני כך הם נמצאים פחות זמן בסוכה, אין בידם הידור. שכן להלכה, גם הרוצה לעסוק בדברי חול, מוטב שיעשה זאת בסוכה ויקיים בזה מצווה.


[2]. לדעת רבנו מנוח, ראב"ד ורבנו יונתן, בשעה שיש בסוכה כלים מלוכלכים, הסוכה פסולה מדרבנן, ומי שנכנס אז לאכול, אינו יכול לברך 'לישב בסוכה'. אמנם דעת רוב הפוסקים, שגם כאשר פוגמים בכבוד הסוכה, היא כשרה, ומותר לברך בה 'לישב בסוכה'. וכ"כ ר"ת, המאור, רמב"ן ור"ן, ובאחרונים: ב"ח, מ"א, פמ"ג ועוד. ומ"מ לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים (ח"א, מ"ב תרלט, ו, שעה"צ יג).

פורסם בקטגוריה ג - ישיבה בסוכה | כתיבת תגובה

ג – חובת האכילה בלילה הראשון

הבדל גדול ישנו בין הלילה הראשון לשאר ימות החג, שבכל ימות החג, רק אם ירצה אדם לאכול סעודת קבע יהיה חייב לקיימה בסוכה, אבל מי שירצה להסתפק באכילת ארעי, יוכל לאכול מחוץ לסוכה. אולם בלילה הראשון של סוכות, חובה לאכול לחם בסוכה. מצווה זו נלמדת בגזרה שווה מחג הפסח, שכשם שבליל ראשון של פסח חובה לאכול מצה, כך בליל ראשון של חג הסוכות חובה לאכול לחם בסוכה (סוכה כז, א; שו"ע תרלט, ג). אפשר ללמוד מכאן על חשיבותו של הלילה הראשון, שבו מניחים את היסוד לכל החג.

כדי לקיים את המצווה בתיאבון, צריך להיזהר שלא לאכול דברים משביעים כשלוש שעות לפני שקיעת החמה בערב חג הסוכות (מ"ב תרלט, כז).

זמן המצווה מתחיל מצאת הכוכבים. וכיוון שהמצווה נלמדת ממצוות אכילת מצה בפסח, יש לאכול את הלחם לפני חצות הלילה. בדיעבד, מי שלא הספיק לאכול עד חצות, יאכל עד שיעלה עמוד השחר (מ"ב כה-כו; פניני הלכה פסח טז, לא).

לפני תחילת אכילת הלחם בלילה הראשון, יכוון שבאכילה זו הוא מקיים את מצוות ה', שצוונו לאכול בסוכה זכר ליציאת מצרים וזכר לענני הכבוד שפרש ה' עלינו כדי להגן מן השרב והשמש. לכתחילה ראוי לכוון כך בכל שבעת ימי חג הסוכות. אמנם בדיעבד, אפילו בלילה הראשון, כל שידע שהוא מקיים מצווה באכילתו בסוכה, יצא ידי חובה (מ"ב תרכה, א. עיין לעיל א, ד-ה).

כשם שמדקדקים באכילת המצה בליל הסדר שתהיה כשיעור 'זית' לכל השיטות, כך מדקדקים באכילת הלחם בליל ראשון של חג הסוכות. לפיכך, יש לאכול לחם לפחות בשיעור חצי ביצה, ויש מחמירים לאכול לחם בשיעור של יותר מביצה שלימה, וטוב לנהוג כמותם. ואין צורך למעך את החלה כדי לחשב את שיעור נפח הביצה, אלא יש לאמוד את נפחה של החלה כפי שהיא. וצריך לאכול את שיעור הפת בנחת וברציפות. ואם הפסיק באמצע אכילתו יותר משיעור 'אכילת פרס' (כ-6-7 דקות), צריך לאכול שוב כשיעור.[3]

אם ירד גשם בלילה הראשון, יש אומרים שאין מצווה לאכול כ'זית' לחם בסוכה, שמצטער פטור מהסוכה (רשב"א וסמ"ג). ויש אומרים, שבלילה הראשון מצטער חייב לאכול כ'זית' בסוכה, ולכן גם אם יורד גשם יאכל כ'זית' לחם בסוכה (רא"ש ור"ן). למעשה, נכון להמתין כשעה או שעתיים, שאולי הגשם ייפסק, וניתן יהיה לקיים את המצווה לכל הדעות. ואם הגשם המשיך לרדת, או שפסק אבל כיוון שהסכך ספג מים, עדיין נושרות ממנו טיפות בכמות כזו שהשהייה בסוכה כרוכה בצער – יקדש בסוכה ויברך 'שהחיינו' על עיצומו של החג, ויאכל כ'זית' לחם, כדי לקיים את המצווה לפי דעת הסוברים שמצטער חייב לאכול בלילה הראשון בסוכה. אבל לא יברך 'לישב בסוכה', כדי לחוש לדעת הסוברים שגם בלילה הראשון אין מצווה למצטער לאכול בסוכה (רמ"א תרלט, ה, מ"ב לה). ואם עד חצות יפסיק הגשם, ועדיין יהיה לו קצת תענוג באכילת לחם, יחזור ויאכל שם לחם ויברך 'לישב בסוכה', כדי לקיים את המצווה גם לדעת הסוברים שהמצווה היא לאכול שלא בצער.


[3]. בבבלי סוכה כז, א, מבואר שלמדו בגזירה שווה, שכשם שמצווה לאכול מצה בליל ראשון של פסח, כך מצווה לאכול לחם בלילה הראשון של סוכות בסוכה, ומשמע שהכוונה לאכול כשיעור 'זית' לפחות. וכן מבואר בירושלמי (סוכה פ"ב ה"ז), וכ"כ רמב"ם, רא"ש ועוד ראשונים, וכן נפסק בשו"ע תרלט, ג. נחלקו הפוסקים בשיעור כ'זית': לדעת הרבה גאונים וראשונים הוא כשיעור זית שבימינו, ולדעת הרמב"ם קרוב לשליש ביצה, ולדעת תוס' כמחצית ביצה. מחמת הספק נפסק בשו"ע או"ח תפו, א, כשיטת התוספות. ואף שיוצאים בזה לרובם המכריע של הפוסקים, משלושה צדדים יש מקום להחמיר לאכול כשיעור נפח של מעט יותר מביצה. א) לדעת הר"ן המצווה לאכול בלילה הראשון יותר מכביצה, מפני שרק שיעור כזה חובה לאכול בסוכה, וכתב במ"ב תרלט, כב, שלכתחילה נכון להחמיר כדעה זו. ב) לדעת נו"ב שיעור הביצים של ימינו מחצית משיעור הביצים שבימי חז"ל, ולכן הרוצה לאכול כשיעור מחצית הביצה צריך לאכול שיעור נפח ביצה. ובמצוות דאורייתא רגילים יוצאי אשכנז להחמיר כמותו. ג) למרות שספרדים לא נהגו לחוש לדעת נו"ב, נהגו להחמיר לחשב את השיעורים לפי נפח חצי ביצה במשקל מים, ויוצא ששיעורו יותר מנפח ביצה לחם. ויש מבארים שיסוד שיטה זו בכך שאין לחשב את נפח החלה כפי שהיא לפנינו אלא יש למעך אותה (עיין פניני הלכה ברכות י, ה-ו; פסח טז, כב-כג). הרי שלכתחילה משלושה צדדים טוב לאכול מהחלה או הלחם כשיעור של מעט יותר מביצה, שהוא קרוב לשיעור פרוסה רגילה. וכל האוכלו בנחת ובלא הפסק, בוודאי הספיק לאוכלו בשיעור 'אכילת פרס' (פניני הלכה ברכות י, ז).

פורסם בקטגוריה ג - ישיבה בסוכה | כתיבת תגובה

ד – אכילה בסוכה

כפי שלמדנו, מצווה לדור בסוכה כדרך שדרים בבית, וכיוון שאכילת קבע רגילים לאכול בבית, חובה לאוכלה בסוכה. אבל אכילת ארעי, לפעמים אדם אוכל מחוץ לבית, לפיכך מותר לאכול אכילת ארעי מחוץ לסוכה. והמהדרים מקפידים לאכול גם אכילת ארעי בתוך הסוכה, ואפילו מים אין שותים מחוץ לסוכה. אבל אין בכך חובה, ואפילו תלמידי חכמים רשאים לאכול אכילת ארעי מחוץ לסוכה (משנה סוכה כו, ב, ר"ן שם, באו"ה תרלט, ב, 'אבל').

ככלל, אכילת קבע היא אכילה חשובה שאדם אוכל כדי לשבוע, ואילו אכילת ארעי אדם אוכל כדי לטעום מאכל טעים או כדי להפיג מעט את רעבונו, אבל לא כדי לשבוע ממש.

כיוון שהדגן הוא עיקר מאכלו של אדם, שממנו עושים לחם, עוגות ותבשילים משביעים כדוגמת פתיתים, איטריות ודייסה, האוכל ממנו שיעור של יותר מנפח ביצה, נחשב כאוכל אכילת קבע, וחובה לאוכלו בסוכה. ואף שאין שבעים לגמרי משיעור זה, מכל מקום כיוון שרגילים לשבוע ממיני דגן, וגם משיעור של יותר מכ'ביצה' קצת שבעים, הרי זה נחשב כאכילת קבע. אבל אם יאכל כשיעור נפח ביצה בלבד, הרי זו אכילת ארעי שמותר לאוכלה מחוץ לסוכה.[4]

פירות, מים ומיצים, כיוון שאין רגילים לשבוע מהם, אפשר לאוכלם ולשתותם מחוץ לסוכה בלא גבול.

וכן מותר לאכול מעט בשר, דגים וגבינה, מחוץ לסוכה. אבל המתכוון לאכול מהם כשיעור סעודה רגילה שהוא שבע ממנה, חייב לאכול בסוכה (מ"ב טו).[5]

לגבי יין ומשקאות חריפים, נחלקו הפוסקים: יש אומרים, שהואיל ואין שבעים מהם, אין חובה לשתות אותם בסוכה (רא"ש, רמ"א). ויש אומרים, שמפני חשיבותו של היין, השותה ממנו שיעור רביעית חייב בסוכה (ריטב"א). ויש מחמירים גם בשאר משקאות חריפים, שאם מתאספים לשתות אותם בחבורה, חייבים בסוכה (או"ז, מ"א). וכן ראוי לנהוג לכתחילה (מ"ב תרלט, יג, ובאו"ה 'ויין').

חשוב לציין, שבעת הסעודה, הסעודה על כל מרכיביה בכלל אכילת קבע שחובה לאכול בסוכה, ויש להקפיד שלא לטעום דבר מחוץ לסוכה. לפיכך, היוצא באמצע הסעודה מהסוכה לבית כדי להביא דבר מה לסוכה, לא ישתה בבית מעט מים ולא יטעם דבר, ואף לא ימשיך לבלוע את מה שהתחיל לאכול בסוכה (בנין שלמה מא; שואל ומשיב ד, ג, יא; מקראי קודש א, סו"ס לא).


[4]. מבואר בגמרא סוכה כו, א, שאכילת לחם דרך ארעי מותרת מחוץ לסוכה, ואמר אביי, שהוא כפי שטועם תלמיד שממהר ללכת לבית המדרש. ופירשו, שהטעם לפטור אכילת ארעי מסוכה מפני שגם כל השנה אדם רגיל לאכול ארעי מחוץ לביתו (ר"ן וריטב"א). ושיעור ארעי, פירש רש"י, כמלא פיו – ביצה. ואם כן יותר מכביצה הוא קבע. וכן דעת תוס', רא"ש ור"ן. ולרמב"ם ורי"ץ גיאת, גם מעט יותר מכביצה עדיין נחשב ארעי ופטור מסוכה, ורק הרבה יותר מביצה חייב. ונפסק בשו"ע תרלט, ב, שמעט יותר מכביצה חייב בסוכה.

בפשטות כך הדין לגבי עוגות ושאר מאפים ממיני דגן שברכתם מזונות. ואמנם נחלקו אם יברכו על יותר מכביצה 'לישב בסוכה', אבל מוסכם שחובה לאוכלם בסוכה (חיד"א, כה"ח תרלט, לג). ולעניין תבשיל מזונות, דעת רא"ש, טור ושו"ע תרלט, ב, שרק שיעור חשוב שקובעים עליו סעודה, או שאוכלים אותו בחבורה, חייב בסוכה. אולם דעת מ"א ושועה"ר, שביותר מכביצה חייבים בסוכה, וכ"כ ביחו"ד א, סה. וכך כתבתי למעלה, ואמנם בשעת הצורך אפשר להקל בתבשילי דגן, גם ביותר משיעור ביצה, כל זמן שלא קבע עליהם סעודה.

[5]. למהר"ם מרוטנבורג ורמב"ן, הקובע עצמו לאכילת פירות, חייב בסוכה; ולר' פרץ, מאירי, או"ז, וכך משמע מרמב"ם (ו, ו), פטור מסוכה, אבל האוכל בשר או גבינה וכיוצא בהם דרך קביעות, חייב בסוכה. ולדעת רא"ש, טור ושו"ע תרלט, ב, רק במיני דגן יש קביעות סעודה, והאוכלם חייב בסוכה, אבל האוכל בשר וגבינה כשיעור קביעות סעודה פטור מסוכה. ויתכן שלא נחלקו אלא כל אחד דיבר כפי מה שהיה נחשב במקומו אכילת קבע. ולמעשה, י"א שהקובע סעודה על בשר וכיוצא בזה חייב בסוכה (גינת ורדים, חיד"א ודה"ח), וי"א שלכתחילה ראוי להחמיר (ב"ח, א"ר, בכור"י, מ"ב תרלט, טו, כה"ח טו). ויש שהקילו (שועה"ר, יחו"ד א, סה). ונלענ"ד שכיום לדברי הכל הקובע סעודה על בשר או גבינה – חייב בסוכה, שכל טעם המקילים, מפני שלא היו רגילים לקבוע עליהם סעודה (ערוה"ש תרלט, ט), וכיום, שרבים רגילים לאכול ארוחות שלימות בלי לחם, ושבעים מירקות, בשר ואורז וכיוצא בזה, הרי זו כבר נחשבת בעיני כולם כאכילת קבע, וחובה לאוכלה בסוכה. ודין הברכה יבואר בהלכה הבאה.

פורסם בקטגוריה ג - ישיבה בסוכה | כתיבת תגובה

ה – ברכת 'לישב בסוכה'

תקנו חכמים לברך לפני קיום מצוות הישיבה בסוכה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לישב בסוכה". נחלקו המנהגים בשאלה, אימתי מברכים ברכה זו:

לדעת הרבה ראשונים, וכך דעת רי"ף ורמב"ם, בכל עת שאדם נכנס לסוכה כדי לשהות בה, גם אם כוונתו לשבת בה בלא לעשות דבר, כיוון שהוא מקיים בזה מצווה, לפני שישב יברך. וכך נוהגים למעשה עולי תימן, שתיכף לאחר כניסתם לסוכה מברכים בעמידה ומתיישבים.

ומנהג שאר עדות ישראל כדעת רבנו תם, שמברכים על האכילה, כי היא יותר עיקרית, ובברכה שעל האכילה פוטרים את כל שאר הדברים שעושים במסגרת מצוות הישיבה בסוכה. ואף שגם השינה חשובה, מכל מקום יש חשש שיברך לפני השינה ובסוף לא יירדם, אבל האכילה תלויה בהחלטתו של האדם, ולכן עליה ראוי לברך. השאלה על איזו אכילה מברכים?

למנהג אשכנז, העומד לאכול שיעור שחייבים לאוכלו בסוכה, מברך על אכילתו 'לישב בסוכה'. לפיכך, המתכוון לאכול פת או מזונות כשיעור יותר מנפח 'ביצה', יחד עם הברכה על האוכל מברך 'לישב בסוכה'. ומי שאינו מתכוון לאכול כשיעור זה במשך כל שהייתו הנוכחית בסוכה, יברך 'לישב בסוכה' גם על טעימה כל שהיא של מזונות או יין או מאכל חשוב אחר. ואף שיש בזה עוד מנהגים, כך ראוי לנהוג.

למנהג ספרד, מברכים 'לישב בסוכה' על אכילה חשובה שרגילים לקבוע עליה סעודה, ויש בזה הבדל בין לחם לשאר מיני מזונות. על לחם, גם אם יאכל ממנו רק מעט יותר משיעור נפח של ביצה, יברך 'לישב בסוכה'. ועל שאר מיני מזונות, בין עוגות בין תבשילים כדוגמת פתיתים ודייסה, רק אם יאכל מהם שיעור שאפשר לשבוע ממנו בארוחה רגילה, שהוא כנפח של ארבע ביצים, יברך 'לישב בסוכה'.[6]

ונראה שכיום, גם למנהג ספרד, האוכל סעודה בלא לחם ומזונות, כגון שאוכל מרק, בשר, אורז ותפוחי אדמה, צריך לברך. ואף שבעבר ההוראה היתה שלא לברך על סעודה שאין בה לחם, כיום שרבים רגילים לקבוע סעודה מלאה וחשובה בלא מיני דגן, הרי שזו נחשבת סעודת קבע, וצריך לברך עליה. ומי שידוע לו שהוריו מקפידים שלא לברך על סעודות כאלה, רשאי להמשיך במנהגם. אבל כדי לצאת מהספק, עדיף שיקפיד לאכול בסעודות הללו לחם ויברך 'לישב בסוכה'.[7]


[6]. דעת רוב הראשונים ומהם: בה"ג, רב האי גאון, רי"ף, רמב"ם ורש"י, שכל אימת שאדם נכנס לסוכה לשם מצווה, ואפילו הוא מתכוון לשבת בלבד, יברך. וכך נוהגים עולי תימן, וכך דעת הגר"א למעשה. לעומת זאת, דעת ר"ת, העיטור, רב יהודאי גאון ועוד גאונים, לברך על האכילה בסוכה, וכך נוהגים רוב ישראל (שו"ע תרלט, ח, ומ"ב). נחלקו האחרונים במה תלוי מנהג הברכה. יש אומרים שעל כל מאכל שחייבים לאכול בסוכה, מברכים 'לישב בסוכה', כ"כ גינת ורדים, וכך נוהגים אשכנזים (מ"ב תרלט: טז, מו). ולמנהג ספרד, מברכים על סעודת קבע, וכפי שיבואר בהערה הבאה.

לט"ז, ח"א, מ"ב תרלט, מח, וחזו"א, כל מה שנהגו לברך על האכילה, הוא כאשר מתכוונים לאכול, אבל מי שנכנס לשבת בסוכה ויודע שבכל משך שהייתו בה לא יאכל, יברך על שהייתו. ולמאמ"ר ח, מברכים רק על אכילה שחייבים לאכול בסוכה. ורבים מיוצאי אשכנז נוהגים, שאם אין מתכוונים לאכול כשיעור שמחייב סוכה, מברכים גם על טעימה כל שהיא של מזונות או יין או מאכל חשוב אחר, מפני שהעיקר כדעת הסוברים שיש לברך גם על שהייה בסוכה, אלא שהואיל ונהגו לברך על אכילה, טועמים דבר ואגב הברכה על אכילתו מברכים על הסוכה. ועיין בהרחבות ה, ט-י.

[7]. עיין לעיל הערה 5, שהקובע סעודה על מאכלי בשר או גבינה ותוספות, חייב בסוכה. ואמנם כתב ביחו"ד א, סה, שלא יברך, שכן נהגו הספרדים לברך רק על סעודה שיש בה לחם או מזונות כשיעור קביעות סעודה (שואל ונשאל ג, צה, וקסה, וחזו"ע עמ' קלו). ולבא"ח נהגו לברך רק בסעודה על לחם. אולם נראה שכל דבריהם נכונים לדורות הקודמים, שלא היתה קביעות סעודה בלא לחם או לכל הפחות שעיקרה מיני מזונות. אבל כיום, שרבים מאוד קובעים את סעודתם על מאכלים כאלה, הרי שזו סעודה חשובה, ויש לברך עליה. ויש לצרף את דעת רוב הראשונים שסוברים שעל כל ישיבה בסוכה מברכים, ועוד יש לצרף את הסוברים (המובאים בהערה הקודמת), שאם אינו מתכוון לאכול סעודה, יברך על עצם השהייה. וכ"כ בשו"ת דבר חברון או"ח תקפו.

פורסם בקטגוריה ג - ישיבה בסוכה | כתיבת תגובה

ו – מדיני הברכה

כיוון שנוהגים לברך 'לישב בסוכה' לפני האכילה, התעוררה שאלה, איזו ברכה להקדים. למנהג אשכנזים וחלק מהספרדים, מברכים תחילה על האוכל ואח"כ 'לישב בסוכה'. מפני שעל ידי האכילה מתחייבים לשבת בסוכה, ולכן הברכה על האוכל קודמת לברכת הסוכה. ואין צריך לעמוד בשעה שמברכים על הסוכה. ולמנהג חלק מספרדים, עדיף לברך תחילה 'לישב בסוכה' בעמידה, ואחר הברכה להתיישב ולברך על האוכל. ונכון לכל אדם להמשיך במנהג אבותיו.[8]

שכח לברך 'לישב בסוכה' בתחילת הסעודה, יברך באמצעיתה וימשיך לאכול. ואם נזכר לאחר שסיים את עיקר אכילתו, אם עוד יכול לאכול או לשתות דבר מה לפני ברכת המזון, יברך 'לישב בסוכה' ויאכל או ישתה דבר מה. ואם נזכר לאחר הסעודה, לדעת רוב הפוסקים יברך למרות שאינו מתכוון להמשיך לאכול (מ"ב תרלט, מח), ומנהג ספרדים שלא לברך (יחו"ד ה, מח).

כל זמן שאדם נשאר בסוכה, הברכה שבירך עליה בתחילה מועילה לו. וגם אם יאכל סעודה נוספת, לא יברך לפניה 'לישב בסוכה'. וגם אם יצא דרך ארעי לשירותים, או להביא דבר מה, או לשוחח עם חבירו, כשיחזור לסוכה לא יברך שוב, כי הברכה שבירך בתחילה עדיין מועילה לו (מ"ב תרלט, מז). אבל אם יצא לצורך חשוב, כמו להתפלל או לעשות עסקיו, כשיחזור יברך שוב על הסוכה. וגם כאשר היציאה היתה שלא לצורך חשוב אם היא ארכה יותר משעה, כשיחזור יברך שוב (שועה"ר תרלט, יג).[9]

מי שהתחיל לאכול בסוכתו והתכוון להמשיך את סעודתו בסוכת חבירו, אם כשבירך 'המוציא' התכוון לפטור את מה שימשיך לאכול בסעודת חבירו, פטר את עצמו גם מברכת 'לישב בסוכה' בסוכת חבירו. ואם לא התכוון לכך, הרי שלפני שיצא מסוכתו עליו לברך ברכת המזון, ואח"כ בסוכת חבירו, כשם שעליו לברך על האוכל כך עליו לברך על הישיבה בסוכה (לכל מנהג לפי מה שיחייב אותו בברכה).[10]


[8]. סוגיית הברכה מבוארת בסוכה מה, ב – מו, א, ויש בה שני חלקים: א) לדעת הרמב"ם יש לעמוד בעת הברכה, מפני שהמצווה מופיעה בלשון 'תשבו', וצריך לברך לפני המעשה, לפיכך יש לברך בעמידה ומיד לשבת. וכן נוהגים עולי תימן. ולדעת הראב"ד והרא"ש, 'תשבו' פירושו תשהו בסוכה, ולכן גם בעמידה מקיימים את המצווה, וכיוון שנהגו לברך לפני הסעודה, ממילא מברכים בישיבה לפני האכילה. ב) לדעת מהר"ם מרוטנבורג, יש להקדים את ברכת הסוכה, מפני שבמצוות הסוכה מתחייבים תחילה בעת הכניסה לסוכה. והרא"ש כתב, שהמנהג להקדים את הברכה על הלחם, מפני שלפי המנהג לברך על הסוכה בהקשר לאכילה, הרי שהאוכל גורם לברכת הסוכה. עוד כתב הט"ז ב, שיש להקדים 'המוציא' (או מזונות) כי יש להקדים את ברכת הנהנין. למעשה, נהגו באשכנז, מרוקו ותוניס ורוב ספרדים, לברך על האוכל תחילה ואח"כ על הסוכה (רמ"א תרמג, ב-ג; עלי הדס יא, ג). אמנם דעת השו"ע תרמג, ג, שהלכה כרמב"ם וכמהר"ם, שמברכים תחילה על הסוכה ואח"כ על המזון. וכ"כ בא"ח האזינו ה'; כה"ח תרמג: ט, טז; יחו"ד ה, מז. ואף שכתבו שכך עדיף, מ"מ לא ביטלו את המנהג השני.

[9]. לב"ח וט"ז תרלט, כ, אם בירך על סעודתו, ונשאר ברציפות בסוכה ובא לאכול סעודת קבע נוספת, מברך שוב 'לישב בסוכה', שמן הסתם בברכתו הראשונה התכוון לפטור רק עד הסעודה הבאה. ולדעת לבוש, של"ה ומ"א יז, אינו מברך שוב, הואיל ולא הסיח דעתו. וכ"כ שועה"ר, ח"א, מ"ב מז, שעה"צ פו. וכך הלכה, שספק ברכות להקל. ואם יש שם מי שצריך לברך, טוב לבקש ממנו שיתכוון להוציאו. ויש אומרים שאם בין אכילה לאכילה יצא לזמן קצר, אף שיציאה כזו אינה נחשבת הפסק, כאן שהוא עומד להתחיל סעודת קבע חדשה, צריך לברך (יעב"ץ ובכורי יעקב), ויש אומרים שגם בזה לא יברך (דה"ח שועה"ר ועוד). וספק ברכות להקל (שעה"צ פו).

[10]. אמנם למ"א ושועה"ר, אם הלך לסוכתו של חבירו באמצע הסעודה, צריך לברך שוב, אולם לט"ז ולבושי שרד, אם התכוון לכך בשעה שבירך 'לישב בסוכה', אין צריך לברך. והכריע מספק במ"ב תרלט, מח, ושעה"צ צג-צד, שלא יברך. ואם הלך לאחר שסיים את הסעודה ובירך ברכת המזון, מן הסתם לא כיוון בברכת 'לישב בסוכה' על סוכת חבירו, ולכן אם ירצה לאכול בה – יברך 'לישב בסוכה'. ועיין בפניני הלכה ברכות ג, יא, בדין הרוצה להמשיך סעודתו בבית חבירו. ועיין בפס"ת תרלט, יט (ג-ה).

פורסם בקטגוריה ג - ישיבה בסוכה | כתיבת תגובה

ז – שינה בסוכה ודין מתנמנם

חובה לישון בסוכה, בין שינת קבע ובין שינת ארעי. ואמנם לגבי אכילה, אכילת ארעי מותרת מחוץ לסוכה, מפני שגם בשאר ימות השנה אוכלים לעיתים אכילת ארעי מחוץ לבית, כמבואר לעיל (הלכה ד). אולם בשינה הדין חמור יותר, משום שגם לשינת ארעי יש חשיבות, שלעיתים גם שינה מועטת מועילה להפיג עייפות, ואין רגילים לישון ארעי מחוץ לבית, לפיכך גם שינת ארעי חייבת בסוכה (סוכה כו, א; שו"ע תרלט, ב).

אמנם יש אנשים שנוטים להתנמנם בלי משים בנסיעות ושיעורים, והתנמנמות זו, שנעשית שלא ברצונם, אינה נחשבת כשינת ארעי ואין בה איסור. וההבדל ביניהם ברור, בשינת ארעי אדם מניח את ראשו על השולחן או על המשענת כדי לישון מעט, ואנשים רבים מקפידים שלא לישון כך בחוץ. אולם המתנמנם רוצה להישאר ער, ובעל כרחו הוא מתנמנם ומתעורר לסירוגין.[11]

אלא שלגבי השינה התעוררו בעיות נוספות, שמסיבות שונות ישנם אנשים שמתקשים לישון בסוכה, והשאלה מתי הם נחשבים מצטערים ופטורים ממצוות השינה בסוכה. כדי לברר דין יסודי זה, צריך להקדים ולבאר תחילה את דין המצטער.


[11]. אמנם כתב בבא"ח האזינו ח' שיש להעיר את מי שמתנמנם בקריאת התורה. וכן הורה הרב אלישיב. אולם מנגד יש סוברים, שאין צריך להעיר את מי שנרדם שלא ברצונו, הואיל והישן פטור מהמצוות (הליכות שלמה ט, יז), ויש אומרים שאין להעיר אותו כי הוא מצטער (מהרי"ל דיסקין, חזו"ע עמ' רא). וי"א שאם השינה פחות ממהלך מאה אמה (יש ששיערוהו כ-54 שניות), אין בה איסור כלל (עי' מ"ב תרלט, יא, שכך משמע מרי"ץ גיאת). והנראה שעיקר החילוק למעשה הוא בין מי שמתכוון לישון שינת ארעי, ומשעין את ראשו כדי לנוח, שאותו צריך להעיר, הואיל והוא מבטל מצווה מהתורה (אלא אם כן הוא נחשב מצטער). לבין מי שמתנמנם בעל כורחו בעוד שהוא יושב, שאינו נחשב ישן שינת ארעי, כי אינו מתכוון לישון. והנוסע לדבר מצווה, או לצורך דבר האבד, כיוון שנסע ברשות, אם הוא רגיל להשעין את ראשו על הספסל ולישון ארעי, רשאי, מפני שדין הסוכה כדין הבית כל השנה, ובכל השנה ישנם אנשים שרגילים לישון ארעי בנסיעה. אולם אם יצא לטיול ושאר צרכי רשות, אסור לו לישון ארעי (כמבואר להלן בהלכה יד), ורק בנמנום בלא רצון אין איסור. ועיין ברמ"א תרמ, ג, ובהרחבות.

פורסם בקטגוריה ג - ישיבה בסוכה | כתיבת תגובה

ח – חולה ומצטער פטורים מהסוכה

חולה ועוזריו פטורים מהסוכה. ואין מדובר רק בחולה שיש בו סכנה, אלא אפילו חולה שאין בו סכנה, כגון שחש בראשו וישיבת הסוכה קשה לו, פטור מהסוכה. ואם החולה נזקק לעוזר, גם העוזר פטור מהסוכה (סוכה כו, א; שו"ע תרמ, ג).

וכן מצטער פטור מהסוכה, משום שמצוות הסוכה היא, שידור אדם בסוכתו כדרך שהוא דר בביתו כל השנה. וכמו שאין אדם דר במקום שבו הוא מצטער, כך גם בסוכות, בשעה שאדם מצטער מישיבתו בסוכה, אינו חייב לשבת בה. ואמנם הסוכה היא דירת ארעי, ומטבעה אינה נוחה כמו בית, ואי הנוחות הזו אינה פוטרת מהסוכה, כי על כך נצטווינו. אבל כאשר נוסף גורם אחר לכך שהשהייה בסוכה תהיה כרוכה בצער, פטורים מהסוכה. המקרה השכיח של מצטער הוא כאשר יורדים גשמים.

הצער שפוטר מסוכה צריך להיות משמעותי, כזה שגורם לאדם להעדיף לעזוב את ביתו הקבוע ולעבור לדירה אחרת שיש לו ליד ביתו, שהיא פחות נוחה באופן משמעותי. למשל, אם ירדו עליו טיפות ספורות, עדיין יעדיף להישאר בדירתו הקבועה, ועל כן הוא עדיין חייב בסוכה. אבל אם הטיפות יימשכו, עד כדי שיעור שיוכלו לפגום את מאכלו ולהטריד את שנתו, יעדיף לעבור לדירה אחרת, למרות שהיא יותר קטנה ופחות נוחה, ולמרות טורח המעבר, וממילא במצב כזה הוא מצטער ופטור מהסוכה. וכל זמן שהסכך ימשיך לטפטף מים כשיעור שיכול לפגום את מאכלו, עדיין הוא פטור מהסוכה (שו"ע תרלט, ה, א"א בוטשאטש תרמ). ואם הוא מצטער לעניין שינה, אבל לעניין אכילה אינו מצטער, הוא פטור משינה וחייב באכילה (מ"ב תרמ, טז).[12]

אם יצא מהסוכה מחמת גשמים, ולאחר שהתיישב לאכול בבית פסקו הגשמים, לא הטריחו אותו לחזור לסוכה, אלא יסיים את סעודתו בביתו. וכן אם הלך לישון בביתו מחמת הגשמים ופסקו, לא הטריחו אותו לחזור לסוכה כל אותו הלילה, אלא יישן בביתו עד הבוקר (שו"ע תרלט, ו-ז).[13]


[12]. משנה סוכה כח, ב: "מאימתי מותר לצאת מהסוכה – משתסרח המקפה". ומבואר בגמ' כט, א, שהכוונה לתבשיל של גריסים, ופירש רש"י שהוא ממהר להתקלקל במעט גשמים. וכך נפסק בשו"ע תרלט, ה. שיעור זה לאנשים רגילים, אבל הרגישים, מצטערים בפחות. ובשינה, גם אנשים רגילים מצטערים ממעט טיפות, ואף אם לא ירדו כשיעור שתסרח המקפה, פטורים מהסוכה (רמ"א תרלט, ז). ובוודאי שבדברים של רשות, כלימוד ושיחה, במקצת טיפות פטורים (א"א בוטשאטש תרלט, ז). ההשוואה לבית מוזכרת ברמ"א תרלט, ה, בשם כמה ראשונים. והגדיר זאת באשל אברהם בוטשאטש תרמ: "השיעור כפי שיש לאדם בית קטן אצל דירתו, והגדול יותר נוח, ועל ידי צער משהו היה הולך להקטן. והשיעור יש לומר כפי רוב בני אדם, ובזקן יש לומר כפי דעת זקנים כוותיה". והובא בהליכות שלמה ט, יח. נראה שאם השירות המטאורולוגי צופה בוודאות שירד גשם בלילה, והוא דואג ומצטער מזה, פטור מהשינה בסוכה (ועיין בהרחבות).

[13]. יסוד ההלכה בסוכה כט, א, ועיין בב"י ושו"ע תרלט, ו-ז. מבואר שם שהפטור הוא רק עד שיתעורר ויעלה עמוד השחר, אבל אם התעורר אחר עמוד השחר, אם הוא רוצה להמשיך לישון, עליו לעבור לסוכה. ויש סוברים כך למעשה. ויותר נראה שזה אמור לגבי מי שרגיל לקום סמוך לעמוד השחר, אבל מי שרגיל לישון עוד שעה או שעתיים, לא הטריחו אותו לעבור לסוכה לפני השעה שהוא רגיל להתעורר (עיין פס"ת טז, הלח"ב יז, 42). ובוודאי שכך הדין לגבי מי שחושש שאם יעבור לסוכה לא יצליח להירדם שוב, שמדין מצטער אינו חייב לעבור לסוכה. ומנגד נראה, שמי שהמעבר לסוכה אינו אלא טרחה מועטה עבורו, גם אם התעורר באמצע הלילה, נכון שיעבור לישן בסוכתו. וכעין מה שכתב במ"ב מא.

פורסם בקטגוריה ג - ישיבה בסוכה | כתיבת תגובה

ט – המשך דיני מצטער

אם באו זבובים או יתושים רבים לסוכתו, ואין לו דרך לסלקם, והם מצערים אותו, או שהתפשט ריח רע מאוד בסוכתו, או שבצהרים נעשה חם מאוד, או שבלילה נעשה קר מאוד או שהרוח נושבת שם בחוזקה, וגם כשהוא מתעטף במלבושיו החמים הוא מצטער. בכל המקרים הללו, אם הצער הוא כזה שאם היה קורה בביתו, היה מעדיף לעבור לדירה סמוכה שיש לו, למרות שהיא פחות נוחה באופן משמעותי, הרי הוא פטור מהסוכה. וכל זה בתנאי שעל ידי יציאתו מהסוכה הוא אכן יינצל מהדבר שמצער אותו, אבל אם גם בבית יסבול מהיתושים או הריח, עליו להישאר בסוכה (שו"ע ורמ"א תרמ, ד).

במצב שבו אנשים רגישים מצטערים, ורוב האנשים אינם מצטערים, כגון כאשר נושבת רוח בסכך ומשירה מעט עלים על שולחן האוכל – רוב האנשים חייבים בסוכה, והרגישים פטורים. אבל אין אדם יכול לטעון שהוא מצטער מדבר שאפילו אנשים רגישים אינם רגילים להצטער ממנו, שכן בטלה דעתו אצל כל אדם, וחובה עליו לאכול ולישון בסוכה (רמ"א תרמ, ד, מ"ב כח-כט).

מי שהתרשל מתחילה והקים סוכה רעועה מהמקובל, למרות שאינה מגינה כראוי מפני החום או הקור, אינו יכול לטעון אח"כ במשך החג שהוא מצטער בה, כיוון שבכך שהקים סוכה רעועה, התחייב לדור בה במשך חג הסוכות בלא תלונות. ואם בכל זאת יתלונן ויטען שעכשיו הוא מצטער, נמצא שחטא וביטל את המצווה בכך שהקים סוכה לא מתאימה, ועליו לטרוח מיד בחיזוק סוכתו כדי שלא יצטער בה (עיין לעיל ב, יד, ולהלן סוף הלכה יג).

אם כבה האור בסוכתו בליל שבת, ויש לו אור בביתו, כיוון שהוא מצטער לאכול בחושך, יאכל בביתו. ואם יש לו שכן שהוא יכול לאכול בסוכתו בלא טורח רב – ילך אצלו. אבל אם הדבר כרוך בטורח רב או באי נעימות רבה, הרי הוא מצטער ופטור מהסוכה (רמ"א תרמ, ד, מ"ב כב-כג).

מי שנעשה פטור מהסוכה מפני שהישיבה בה כרוכה בצער, כגון בעת שיורד גשם, ובכל זאת התעקש ואכל בסוכה בעוד שהגשם יורד עליו, אין בידו מצווה אלא מעשה הדיוטות. ואף צד של איסור יש בזה, שכן אדם צריך לכבד את ימי החג, ואסור לו לצער את עצמו בהם. אבל אם הוא פטור מהסוכה מפני שקיומה כרוך בטורח רב, כגון שירד גשם בסוכה והתחיל לאכול בבית ופסק הגשם, שמצד הדין הוא אינו חייב לטרוח לשוב לסוכה, ובכל זאת טרח וחזר לסוכה, יש לו על כך שכר, הואיל ובפועל הישיבה בסוכה נעשתה שלא בצער (באו"ה תרלט, ז, 'הדיוטות').

פורסם בקטגוריה ג - ישיבה בסוכה | כתיבת תגובה

י – אימתי אדם נחשב מצטער ופטור משינה בסוכה

אף שחובה לישון בסוכה, בין שינת קבע בין שינת ארעי, רבים נהגו להקל שלא לישון בסוכה, השאלה האם יש להם על מה לסמוך? שתי סיבות עיקריות נזכרו בפוסקים לגבי פטור משינה בסוכה, האחד מצד מצטער, והשני לגבי אנשים נשואים.

בארצות אירופה הקרות, השינה בסוכה כרוכה בצער מפני הקור שבלילות, ואף היו אנשים שנעשו חולים לאחר השינה בסוכה. ועל כן הורו הפוסקים, שהמצטער לישון בסוכה מחמת הקור, ואין לו דרך לחמם את עצמו כראוי, מפני שאין לו שמיכות מתאימות, או מפני שגם בהן הוא מצטער, פטור משינה בסוכה. ובארץ ישראל הקור אינו עז כל כך, אולם מנגד ישנם כיום יותר אנשים מפונקים ורגישים שמצטננים בלילות קרים גם כשהם ישנים עם שמיכה חמה, וגם הם נחשבים כמצטערים שפטורים משינה בסוכה. אולם בלילות שהם יודעים שאין חשש שיצטננו, וכן בשנת הצהרים, כשאין חשש שיצטננו בה, חובה עליהם לישון בסוכה.[14]

יש אנשים שאינם מצליחים להירדם בסוכה, ואף שבאמת אין בסוכה דבר שצריך להפריע לשנתם, מכל מקום הם מתוחים מהסביבה השונה, וכיוון שבפועל הם לא נרדמים, הרי שהם מצטערים ופטורים מהשינה בסוכה. ואין עליהם חובה לבנות לעצמם סוכה מקירות לבנים, כדי שירגישו בה נוח ויוכלו להירדם בלילה, שלא צוותה התורה להקים קירות קבע לצורך מצוות הסוכה. אבל אם יעשו כך, תבוא עליהם ברכה, שיוכלו לקיים את המצווה. וגם מי שפטור מהשינה בלילה, אם ביום הוא מצליח להירדם בסוכה, אם ירצה לישון ביום, חובה עליו לישון בסוכה.

מי שרוצה לישון בצהרים, ובמקום סוכתו ישנם ילדים שמרעישים ומפריעים לישון, וגם אם יבקש מהם, לא יצליחו לשמור על השקט, הרי שהוא מצטער, ואם הוא עייף, מותר לו לישון בביתו.[15]


[14]. מוסכם על פוסקי אשכנז שחיו במקומות קרים בהרבה מארץ ישראל שכאשר קר מאוד פטורים משינה בסוכה, אלא שנחלקו לגבי מקום מגוריהם. למרדכי שחי בגרמניה פטורים, ולרמ"א שחי בפולין חייבים. ולכאורה לפי זה בארץ ישראל שאקלימה הרבה יותר חם חייבים תמיד. אולם בפועל, בלילות הקרים שבהרים, לא מעט אנשים מצטננים מהשינה בסוכה. ואולי מפני שאנו מפונקים יותר. ומ"מ למעשה, מי שחושש שיצטנן צריך להתכסות בשמיכות חמות, ואם יראה מהניסיון שגם זה לא עוזר לו והוא מצטנן בלילות קרים, אזי בלילות אלו הוא פטור משינה בסוכה מדין מצטער. ומי שעלול להצטנן גם בצהרים, גם בצהרים יישן בבית.

[15]. מובן מאליו שמי שבפועל אינו נרדם בסוכה, פטור כדין מצטער. ואמנם אין המצטער פטור אלא בדבר שדרך בני אדם להצטער בו, אולם אם ידוע שהוא מאניני הדעת, וכל אניני הדעת מצטערים בזה, אזי הוא פטור (רמ"א תרמ, ה, מ"ב כח-כט).

כאשר נמצאים אורחים בסוכה, ולא נעים לבקש מהם לצאת, הנצרך לישון רשאי לישון בביתו מדין מצטער (הליכות שלמה ט, יט). ויש מקילים בזה רק כאשר קשה לו למצוא פתרון בסוכת חבירו (ריש"א הובא בסוכת חיים עמ' תלה).

פורסם בקטגוריה ג - ישיבה בסוכה | כתיבת תגובה

י"א – אנשים נשואים

לכתחילה אדם נשוי צריך לבנות סוכה שיוכל לישון בה יחד עם אשתו. ואף שאשה פטורה ממצוות הסוכה, אם תישן בסוכה תקיים מצווה. בנוסף לכך, אם בני הזוג לא ישנו יחד בסוכה, שמחת החג שלהם תיפגם, ולכן נכון לבנות סוכה שגם האשה תוכל לישון בה עם בעלה (עיין לעיל ב, יד; ובהרחבות שם יד, ה).

כאשר אין אפשרות להכין מקום שינה לאשה בסוכה, כגון שמקום הסוכה קטן ומספיק לאיש בלבד, או שישנם עוד אנשים שצריכים לישון בסוכה, ואין באפשרותם לבנות עבורם סוכה נוספת לשינה, ובני הזוג מצטערים כשאינם ישנים יחד. יש אומרים שמותר לאיש לישון בלילות עם אשתו בחדרם שבבית, משום שמצוות הסוכה היא, שיישן אדם בסוכתו כדרך שהוא ישן בביתו עם אשתו, ואם אינו יכול לישון עם אשתו בסוכה, הרי הוא פטור מהסוכה (רמ"א תרלט, ב). ויש אומרים שרק כאשר הם ממש מצטערים מכך שאינם ישנים בחדר משלהם, האיש פטור מהסוכה מדין מצטער (מ"א ח). ויש אומרים שאיש נשוי חייב בסוכה כמו רווק, וגם אם יצטער מחמת שהוא ישן בסוכה ואשתו בבית, הוא חייב בסוכה. ורק בלילות מיוחדים (של מצוות עונה), הוא פטור משינה בסוכה (גר"א, מ"ב תרלט, יח).

למעשה, מי שמאוד מצטער מכך שאינו ישן יחד עם אשתו, צריך להשקיע מאמץ וכסף כדי להכין לעצמו סוכה שיוכל לישון בה יחד עם אשתו. ואם הדבר קשה לו מאוד, אם ירצה, יוכל לסמוך על דעת המקילים לישון בבית עם אשתו.[16]


[16]. לדעת רמ"א (ד"מ תרלט, ג), מצוות הסוכה לישון בה עם האשה, וכך נהגו רבים להקים סוכה שיוכלו לישון בה עם האשה. וכאשר קשה מאוד לבנות סוכה כזו, פטורים משינה בסוכה, כי הפירוד ביניהם פוגם בשמחתם וגורם צער לאיש או לאשה, ואפשר להקל בזה גם בעת שהאשה נידה, ק"ו כאשר הפירוד גורם לביטול מצוות עונה. כעין זה כתב הט"ז תרלט, ט, שאם האיש רוצה לשמח את אשתו בכך שיישן עמה בחדר, אפילו כשהיא נידה, הרי זה עוסק במצווה ופטור מהמצווה. וכ"כ שועה"ר ט. והמ"א ח' סובר עפ"י השל"ה, שרק כאשר האיש מצטער לישון בנפרד מאשתו הוא פטור, וכ"כ הלבוש. ומשמע מהם שגם בשעה שהאשה נידה שייך דין מצטער. ולדעת הגר"א ושער אפרים, אין דין ישיבה בסוכה שיישן בסוכתו עם אשתו. וכ"כ בנשמת אדם קמז, א, שהמצווה לשמח את האשה בקניית בגד ולא בשינה בחדרה. וכן דעת בכורי יעקב תרלט, יח, ומ"ב יח, והוסיפו שבלילות של מצוות עונה האיש פטור מהסוכה בכל הלילה.

כתב הרמ"א בד"מ שם, שהחרד אל דבר ה' ישתדל להכין סוכה שיוכל לישון שם עם אשתו, ויעבוד את ה' בשמחה, וכן נוהגים המדקדקים, ע"כ. וכ"כ דה"ח, שועה"ר, ח"א ועוד. ומ"מ משמע מדברי הפוסקים שאין חובה להשקיע ממון רב כדי לבנות סוכה נוספת כדי לישון בה עם האשה, וכנראה הטעם, מפני שזו דירת ארעי, וצריך להשקיע בה כדירת ארעי, היינו כדרך שאדם משקיע בדירה למשך שבוע. יש לציין שמותר לקיים מצוות עונה בסוכה (באו"ה תרלט, א, 'ואל').

פורסם בקטגוריה ג - ישיבה בסוכה | כתיבת תגובה

י"ב – קטן חתן ואבל

קטן שהגיע לחינוך, חייב בסוכה, וגם הגדולים מצווים שלא לתת לו לאכול סעודת קבע או להשכיב אותו לישון מחוץ לסוכה. גיל חינוך הוא הגיל שבו הקטן מבין את כללי המצווה, כלומר, את החובה לאכול ולישון בסוכה. רוב הקטנים מגיעים לכך בגיל חמש עד שש (שו"ע תרמ, ב). אמנם לעיתים הקטנים מצטערים בשינה בסוכה, משום שהם רגישים יותר לקור, או מפני שהם מפחדים, ואזי דינם כדין מצטער שפטור מהשינה בסוכה. וכן כאשר מבוגרים יושבים ולומדים או משוחחים בסוכה, וקשה לקטן להירדם שם, מותר להשכיב אותו בבית, ואח"כ יעבירו אותו לסוכה.

אסור לערוך נישואים במועד, מפני שאין מערבים שמחה בשמחה (מו"ק ח, א). אבל המתחתנים לפני חג הסוכות, ממשיכים לקיים את שבעת ימי השמחה בתוך החג. ואמרו חכמים שהחתן פטור מן הסוכה, מפני שהסוכה אינה סגורה כמו בית, והחתן והכלה מתביישים לשמוח בה בחופשיות. ואמרו חכמים שגם שושביני החתן וכל הבאים לשמחו ולסעוד עמו פטורים מהסוכה, מפני שהסוכה בדרך כלל צפופה ואינה יכולה להכיל את כל המשמחים, ולכן היו מקיימים את סעודות שבע-הברכות מחוץ לסוכה (סוכה, כה, ב; שו"ע תרמ, ו). אבל את כל שאר סעודות-המצווה חייבים לקיים בסוכה, ובכלל זה סעודת ברית מילה, פדיון בן, בר מצווה וסיום מסכת. וזאת משום שסעודות-מצווה אלו אינן חשובות מספיק כדי לדחות את מצוות הישיבה בסוכה (גר"א, באו"ה תרמ, ו). וכיום נוהגים לקיים גם את סעודות שבע-הברכות בסוכה, למרות שבעקבות זאת יאלצו להזמין פחות אנשים.

אבֵל חייב במצוות הסוכה, ואף שהוא מעדיף לשבת לבדו בצערו, עליו להתעשת ולקיים את מצוות החג (סוכה כה, א; שו"ע תרמ, ה). ובאמת אין אבלות בחג, שכל מי שהתחיל לשבת שבעה לפני כניסת החג, החג מבטל את המשך השבעה. ומי שמת לו מת בתוך חג הסוכות, אינו יושב שבעה במועד, ומיד לאחר ההלוויה הוא ממשיך לשבת בסוכה, ורק לאחר סיום החג יתחיל לשבת שבעה.

אונן, היינו מי שמתו מוטל לפניו ועדיין לא נקבר, פטור ממצוות הסוכה, שהואיל והוא טרוד במצוות הבאת מתו לקבורה, הוא פטור מלעסוק במצוות אחרות (מ"ב תרמ, לא; שעה"צ מח).

פורסם בקטגוריה ג - ישיבה בסוכה | כתיבת תגובה

י"ג – העוסקים במצווה והולכי דרכים

היוצא מביתו לצורכי מצווה, כגון שהוא מלווה חולה שמאושפז בבית חולים, פטור מהסוכה ביום ובלילה. שכך הוא הכלל: "העוסק במצווה פטור מהמצווה". משום שהטרחה לחפש סוכה או ללכת אליה עלולה לפגוע בקיום המצווה שהוא עסוק בה (סוכה כה, א). וגם כשיש שם סוכה קרובה, אם יש חשש שלא יישן בה היטב, יישן במקום הטוב ביותר עבורו. אמנם כאשר קיום מצוות הסוכה אינו מטריח אותו, ואינו מפריע לקיום המצווה שהוא עסוק בה, כגון שיש שם סוכה קרובה ונוחה – באותן שעות שהוא אינו צריך להיות צמוד לחולה, יאכל וישן בסוכה (שו"ע תרמ, ז, מ"ב לז-לח).

חיילים שעוסקים בשמירה ואין להם זמן פנוי, נחשבים כעוסקים במצווה, ואינם צריכים לטרוח לבנות לעצמם סוכה. אמנם המפקדים שצריכים לדאוג לרווחתם, צריכים לדאוג להקמת סוכה נוחה, כדי שהחיילים יוכלו לאכול בה. וכאשר אין בזה חשש ביטחוני, אף לישון בה.

ככלל אסור לעבוד בחול המועד, אולם במקרים מסוימים מותר לעבוד, כגון מי שעובד במאפייה או במחלבה (פ"ה מועדים יא, ג). ואזי אם בשעת העבודה ההליכה לסוכה מטריחה את העובד, הוא פטור מהסוכה. שכך הוא הכלל: "תשבו כעין תדורו", מצוות הישיבה בסוכה כדרך שנוהגים כל השנה. וכשם שבכל השנה אין העובדים טורחים לאכול בחדר אוכל מסודר, כך אינם צריכים לטרוח כדי לאכול בסוכה. וכשם שבכל השנה אם יהיה שם חדר אוכל סמוך יעדיפו לאכול בו, כך אם יש שם סוכה שבלא טורח אפשר לאכול בה, עליהם לאכול בה.

וכן מי שנצרך לצאת לנסיעת עסקים, שאם לא יבצע אותה בחול המועד, עלול להיגרם לו הפסד גדול. כאשר יש לו טורח מסוים בהשגת סוכה בעת נסיעתו, הוא רשאי לאכול מחוץ לסוכה. היה נוסע ביום, חייב בסוכה בלילה. אמנם אם מלאכת הקמת הסוכה או הנסיעה אליה תארך כמה שעות, והדבר יפגע במטרת נסיעתו, גם בלילה הוא פטור מהסוכה (שו"ע רמ"א תרמ, ח, לבוש, באו"ה 'הולכי').

מי שהוכרח לקיים בחג הסוכות טיפול רפואי שלאחריו יסבול עד שיחשב כמצטער, בכל משך הזמן שצערו נמשך הוא פטור מהסוכה. אבל אם ניתן לבצע את הטיפול לפני סוכות או לאחריו, ובכל זאת החליט לבצעו בסוכות, למרות שבפועל הוא מצטער, חובה עליו לשבת בסוכה. שהואיל ובלא כורח הכניס את עצמו למצב של מצטער, אינו נפטר בכך מהסוכה (אור זרוע, הגה"א, רמ"א תרמ, ג).

פורסם בקטגוריה ג - ישיבה בסוכה | כתיבת תגובה