פרק ב – הכנות לשבת

א – ההכנות לשבת

ששת ימי החול ושבת קשורים זה בזה, שכשם שיש באדם גוף ונשמה, כן לשבוע יש גוף ונשמה. ימי החול הם הגוף והשבת היא הנשמה. וכשם שהאדם השלם הוא אדם שנשמתו וגופו פועלים יחד בהרמוניה, כאשר הגוף מקבל השראה רוחנית מהנשמה, ונותן לנשמה יכולת לבוא לידי ביטוי; כמו כן השבוע השלם הוא שבוע שבו הקשר בין השבת לימי החול הוא קשר הדוק. בימי החול אנו מכינים את כל צרכי השבת, ועל ידי כך ימי החול מתרוממים ומתקדשים, ויונקים מן השבת את ערכם.

אמרו חכמים (ביצה טז, א) על שמאי הזקן, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, היה מוצא בהמה נאה, אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה, אכל הראשונה ושייר השנייה המשובחת יותר לשבת. כלומר, בכל ימות החול היה אוכל תמיד את המאכל הפחות טוב, משום שאת הטוב היה שומר לשבת. נמצא אפוא, שכל ימיו היה אוכל לכבוד שבת וחושב כיצד לכבדה ולקדשה. אבל הלל הזקן מידה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים, ואף את ימות החול היה מכבד ומקדש, שנאמר (תהלים סח, כ): “בָּרוּךְ ה’ יוֹם יוֹם”. לכן כשהיה מזדמן לפניו מאכל טוב בימות השבוע, היה אוכלו, שהיה בוטח בה’ שכמו שזימן לפניו מאכל טוב ליום חול, כך יזמן לפניו מאכל משובח יותר לכבוד שבת קודש. וכך היה נותן לכל יום את הכבוד והערך הראוי לו (רש”י שם; רמב”ן שמות כ, ח).

כתבו הפוסקים, שגם לדעת הלל הזקן, בדרך כלל עדיף לנהוג כשמאי, ולשמור את המאכל הטוב לשבת, אלא שהוא היה מיוחד במידת בטחונו, שבטח בה’ שיזמן לו את המאכל המשובח ביותר לשבת. אבל אדם שאינו בוטח בזה, צריך לכבד את השבת ולשמור את המאכל הטוב לשבת (מ”ב רנ, ב).

בימינו, אין כמעט משמעות לדין זה, משום שבחנויות, מצוי שפע עצום של מוצרים במשך כל ימות השבוע, ואין סיבה לחשוש שאם נאכל מאכל טוב מסוים בימות החול, לא נוכל למוצאו בחנויות לקראת השבת. לפיכך העיקר כיום, לתכנן את הקניות באופן כזה, שמאכלי השבת יהיו המשובחים ביותר.

טוב לומר בשעת הקניות, שקנייה זו “לכבוד שבת קודש”, והרי זה בכלל מצוות ‘זכור’ (רמב”ן שם). וטוב לטעום את המאכלים שמכינים לשבת, כדי להטעימם כראוי ולענג בהם את השבת (מ”א רנ, א, בשם האר”י; מ”ב ב).

ב – יום שישי

אף שמבחינה מסוימת בכל ימות השבוע צריכים להתכונן לשבת, עיקר ההכנה לשבת צריכה להיעשות ביום שישי, שנאמר (שמות טז, ה): “וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ”. וכשם שבני ישראל במדבר היו ניזונים מהמן שירד בלילה, ומיד בבוקר יום השישי יצאו ללקטו, כן מצווה להזדרז ולהכין את צרכי השבת בבוקר יום שישי (שו”ע או”ח רנ, א). ומנהג טוב לאשה להשכים ביום שישי ולאפות חלות לכבוד שבת ולהפריש מהן חלה (רמ”א רמב, א).

אף שיש מצווה להזדרז ולהקדים את קניות השבת בבוקר, מכל מקום אין להקדימן לתפילת שחרית. וכן מי שרגיל ללמוד לאחר התפילה, ילמד כמנהגו, ולאחר מכן יזדרז לקנות ולהכין את צרכי השבת. ורק כאשר יש חשש שמא לאחר התפילה לא ישארו בחנות מוצרי מזון לשבת, מותר להקדים ולקנות את צרכי השבת לפני תפילת שחרית (מ”ב רנ, א).

כתבו האחרונים שיותר טוב לקנות את מאכלי השבת ביום שישי מאשר ביום חמישי, מכיוון שניכר יותר בקניות הנעשות ביום שישי שהן לכבוד שבת. ועוד טעם ישנו, שבעבר, כשלא היו מקררים, לא היו אמצעים לשמר את המאכלים טריים, וכדי שמאכלי השבת יהיו משובחים, היה צורך לקנותם ולבשלם ביום שישי. אולם גם אז, וקל וחומר היום, מאכלים שיתכן שלא ימצאם ביום שישי, או שהכנתם לוקחת זמן מרובה – עדיף לקנות ביום חמישי (מ”ב רנ, ב).

כאשר עומדות בפנינו שתי אפשרויות, לבשל את המאכלים ביום שישי ולהיות עייפים בליל שבת, או לבשלם ביום חמישי ולשמרם במקרר ולהיכנס לשבת בנחת – עדיף לגמור את הבישולים ביום חמישי ורק מעט מן ההכנות להשאיר ליום שישי. משום שהמצווה העיקרית היא לכבד את השבת ולענגה, ולשם כך חשוב להיות עֵרניים ונינוחים בליל שבת.

יש משפחות שמרוב מתח להספיק את כל ההכנות עד כניסת השבת, יום שישי הופך אצלם ליום של עצבנות וקטטות. ואף השטן ויצר הרע מעורבים בזה, שלפני כניסת ‘שבת-שלום’, מתעורר הכוח שכנגד לעורר כעס ומחלוקת, ולמנוע מישראל לקבל את השבת כראוי. וכן מסופר בתלמוד (גיטין נב, א), על בני זוג שבכל שבוע סמוך לכניסת השבת היו מתקוטטים באופן איום ונורא. הזדמן רבי מאיר למקומם, ובמשך שלושה שבועות, בכל ערב שבת שהה בביתם, עד שהשכין שלום ביניהם. שמע בת קול מפי המקטרג: “ווי לי שגרשני רבי מאיר מבית זה”. על מנת שלא לתת למקטרג מקום, צריך לתכנן היטב את ההכנות לשבת, כדי שנוכל לקבל את השבת מתוך נחת ושמחה (וכן משמע מתקנת עזרא המובאת בהלכה ד).

ישנו מנהג קדוש, לגמור את כל ההכנות לשבת עד חצות היום, ולאחר מכן לנוח ולעסוק בלימוד תורה לקראת השבת. וכל הנוהג כך, זוכה לקבל את השבת מתוך נחת ושמחה, וזוכה להרגיש את הנשמה היתירה שמתווספת לו בשבת.

ג – קניית המאכלים לשבת

מצווה לענג את השבת במאכלים ותבשילים משובחים ובמשקאות מבושמים, הכל לפי ממונו של האדם, וכל המרבה בהוצאות שבת ובתיקון מאכלים רבים וטובים, הרי זה משובח (רמב”ם שבת ל, ז). זהו שנאמר (ישעיהו נח, יג): “וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג”. אמרו חכמים (שבת קיח, א – קיט, א), כל המענג את השבת זוכה לדברים גדולים: נותנים לו נחלה ללא מיצרים, וממלאים משאלות ליבו, וניצול מחבלי משיח וממלחמת גוג ומגוג ומדינה של גיהנם, ואף זוכה לעשירות. וזאת משום שהחיים והברכה תלויים בקשר שבין עולם החומר לעולם הרוח. אדם חי הוא אדם שנשמתו שוכנת בגופו, ואילו במוות הנשמה נפרדת מהגוף. כשעולם החומר קשור לעולם שמעליו, הרי הוא מתחייה ומתברך משורשו; וכשהוא מתרחק משורש חיותו, מהאמונה וערכי הרוח, חייו מתמעטים והרי הוא הולך ומתנוון והקללה רודפתו. עניינה המיוחד של השבת שיש בה תוספת קדושה שמתגלה בנשמה ובגוף כאחד, בתורה ובתפילה וגם בסעודות השבת. על ידי כך נוצר איחוד גדול בין הרוח לחומר, בין הנשמה לגוף, והחיים מתגברים והברכה שופעת לעולם. לפיכך אמרו חכמים, שהמענג את השבת כראוי זוכה לברכות רבות וניצול מן הפורענות (ע”ע להלן ז, א).

צריך אדם להשקיע במאכלי השבת כפי יכולתו וכפי רגילותו במשך השבוע. כלומר, אין צורך לקנות לכבוד שבת את המאכלים היקרים ביותר שקיימים בשוק, אלא צריך לקנות מאכלים יותר טובים מהמאכלים שרגילים לאכול בימי החול, כל משפחה לפי מנהגה. אפשר לומר שראוי שמחיר המאכלים של שבת יהיה לכל הפחות כפול ממחיר המאכלים ביום חול. והמהדרים מרבים יותר בהוצאות שבת, ויש להם על זה שכר גדול.

מי שמצבו דחוק ואין ביכולתו לקנות מאכלים משובחים לשבת, יצמצם בהוצאות מאכליו בימות החול כדי שלכל הפחות יוכל להוסיף דגים קטנים לכבוד שבת (שבת קיח, ב). ויש אנשים שרגילים לבזבז כסף על מותרות, ורק כשהם מגיעים להוצאות הקשורות לצרכי מצווה, הם מתחילים לחסוך ולקמץ. אולם באמת ראוי לאדם לחסוך במותרות ולפזר ולהדר בהוצאות מצווה. אמרו חכמים (ביצה טז, א), שפרנסתו של אדם קצובה לו מראש השנה עד ראש השנה, ועליו להיזהר שלא יוציא הוצאות מיותרות פן יחרוג ממה שקצבו לו וישאר ללא כלום. חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים והוצאות בניו לתלמוד תורה, שאם הוציא פחות – פוחתים לו ממה שנקצב, ואם הוסיף והוציא יותר – מוסיפים לו על קצבתו (ט”ז רמב, א).

מי שאין לו כסף מזומן לקניית מאכלי השבת, יִלְוֶוה כסף כדי לענג את השבת. ואל ידאג שמא תארע לו תקלה ולא יוכל להחזיר את ההלוואה, ש”אמר הקב”ה לישראל: בָּנַי, לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע” (ביצה טו, ב). וזאת בתנאי שאינו סומך על הנס, אלא יש לו עסק מסודר או משכורת קבועה או חסכון שעליו הוא יכול להישען. שעליו אמרו חכמים שלא ידאג שמא לא יצליח להחזיר את חובו, כי אם ינהג כראוי, יעבוד בחריצות ולא יבזבז את כספו, ה’ יסייע בידו שיוכל לשלם את חובו.

אבל מי שאינו יודע כיצד יחזיר את חובו, לא יקח הלוואה כדי לענג את השבת, שלא יהיה ח”ו רשע שאינו משלם את חובותיו.[1] וגם לא יפשוט ידו לקבל צדקה, אלא יאכל בשבת מאכלים פשוטים, וכפי שאמר רבי עקיבא: “עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות” (פסחים קיב, א). ובזכות שלא יזדקק לבריות – יתעשר (פאה ח, ט). אבל עני שכבר נאלץ לפשוט ידו לקבל צדקה לצרכים שונים, ייטול צדקה כדי לענג את השבת (מ”ב רמב, א).


[1]. כך משמע מתוס’ ביצה טו, ב, וכ”כ במפורש א”א בוטשאטש רמב מהדו”ת. ובערוה”ש רמב, מד, כתב שילווה רק כשיש לו עסק ויכול להחזיר על ידו. ובהגהות אשרי כתב שילווה על משכון, וכך אין חשש שיהיה “לווה רשע ולא ישלם”, שאם לא ישלם – המשכון יהיה תשלום. וכ”כ א”ר, שועה”ר רמב, ג. אמנם לגר”א, הלווה לצורך שבת, יכול לסמוך על הנס. ואפשר שזוהי מחלוקת ר’ ישמעאל ורשב”י בברכות לה, ב, האם צריך לנהוג כמנהג דרך ארץ או שאפשר לסמוך על הנס. ועי’ בהרחבות.


באנר-פניני-הלכה-לילדים-שבת

ד – כבוד השבת בבגדים

מצווה לכבד את השבת, שנאמר (ישעיהו נח, יג): “וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה’ מְכֻבָּד”. מכבודה של השבת שלא יהא מלבושו בשבת כמלבושו בחול (שבת קיג, א), אלא בגדי השבת יהיו נאים יותר ונקיים. כתבו הפוסקים בשם האר”י ז”ל, שטוב שלא ללבוש בשבת דבר ממה שלבש בחול (מ”א רסב, ב). היינו שהבגדים העליונים יהיו מיוחדים לשבת וחגים, ואת הלבנים יחליף לקראת השבת בלבנים נקיים ומכובסים. ויש מחמירים לקנות אפילו נעליים מיוחדות לשבת (עי’ שש”כ מב, הערה רו). גם מי שנמצא לבדו בשבת, מצווה שיכבד את השבת בבגדים נאים, משום שאין הבגדים לכבוד הרואים, כי אם לכבוד השבת (מ”ב רסב, ו).

אדם שנמצא במקום שאין לו בגדי שבת, או עני שיש לו בגד אחד, ישתדל ליפות את בגדו עד כמה שאפשר לקראת שבת. וכן מסופר בתלמוד הירושלמי (פאה פ”ח ה”ז), שדרש רבי שמלאי בציבור, שצריך שיהיו לכל אדם שני מלבושים, אחד לחול ואחד לשבת. בכו תלמידיו כנגדו ואמרו: עניים אנחנו, ואין לנו אלא מלבוש אחד. אמר להם: אף על פי כן צריכים אתם לייפות אותו לקראת שבת. וכן חיילים צריכים ללבוש בשבת מדי א’, וכשאין להם אפשרות, יסדרו וינקו את בגדיהם כפי יכולתם.

אחת מעשר התקנות שתיקן עזרא הסופר היא, שיכבסו את הבגדים ביום חמישי (ב”ק פב, א). שתי משמעויות לתקנה: א) שאין ללבוש בשבת בגדים שאינם נקיים, ולכן תיקן לכבסם לכבוד שבת. ב) הואיל ומלאכת הכביסה היתה קשה, תיקן שיכבסו ביום חמישי, כדי שיום שישי ישאר פנוי להכנת התבשילים והבית לשבת. אמנם כיום, שמלאכת הכיבוס נעשית במכונה, מותר לכבס בגדים ביום שישי, שאין בזה טורח והפרעה להכנות לשבת. אך את בגדי השבת, טוב להקדים ולכבס ביום חמישי כתקנת עזרא.

ככלל ניתן ללמוד מתקנת עזרא, שיש להיזהר שלא להפוך את יום שישי ליום עמוס בעבודות קשות וטרדות, אלא להשאירו פנוי יחסית, כדי שנוכל להתכונן בו לשבת בנחת ורוגע (כמבואר בהלכה ב).

ה – כבוד השבת בהכנת הגוף והבית

כשם שצריך להכין בגדים נאים ונקיים לשבת, כך צריך להכין את הגוף לקראת השבת, ואף זה מכלל מצוות ‘כבוד השבת’. לפיכך אמרו חכמים (שבת כה, ב), שמצווה להתרחץ לקראת שבת. והרחצה צריכה להיות במים חמים שהם מנקים את הגוף היטב, אבל המתרחץ במים קרים או פושרים, לא קיים את המצווה (שו”ע רס, א). בעבר, כשהיה קשה להביא מים לרחצה, המצווה היתה לרחוץ את הפנים, הידיים והרגליים, ולחפוף את הראש, והמהדרים היו רוחצים את כל הגוף בחמים. אבל כיום, שיש לנו מקלחות ודודי חימום חשמליים, מצווה לרחוץ את כל הגוף בחמים. קל וחומר הוא, שאם לפני אירועים חברתיים אדם רגיל לרחוץ את כל גופו, ודאי שלקראת שבת המלכה יש להתרחץ בצורה המושלמת ביותר.

אין להתרחץ סמוך מדי לשבת, כדי שלא יבוא מתוך כך לחילול שבת בכיבוי האור והדוד, ויצא שכרו בהפסדו.

אדם שצריך להסתפר, מצווה שיסתפר ביום שישי לקראת שבת. ומי שרגיל להתגלח, מצווה שיתגלח לקראת שבת. וכן מצווה לקצוץ ציפורניים לכבוד השבת. ויותר טוב להתגלח ולקצוץ את הציפורניים בערב שבת לאחר חצות, שאז ניכר יותר שמדובר בהכנות לשבת, אבל גם לפני חצות היום הוא זמן טוב להכנות. ומי שיודע שיהיה טרוד ביום שישי, יסתפר ויקצוץ את ציפורניו ביום חמישי (שו”ע רס, א; ערוה”ש רס, ו).

גם את הבית צריכים להכין לכבוד השבת, לנקותו, לערוך את השולחן במפה נאה ולסדר את הכיסאות שסביבו. ויש להקפיד בכל משך השבת, גם בין הסעודות, שהבית והשולחן יהיו מסודרים כראוי (שו”ע רסב, א). כמו כן ראוי לערוך את שולחן השבת לקראת הסעודות בצלחות נאות וסכו”ם נאה וכוסות יפות.

בדרך כלל אנשים סבורים שהקדושה מתגלה רק בענייני הרוח כלימוד ותפילה, ואילו צרכי הגוף, כאכילה ושינה, עיסוק בנוי וטיפוח הגוף, מנוגדים ומפריעים להתעלות רוחנית, ועדיף לאדם לסגף את גופו, שכן שורש יצר הרע בגוף. והנה באה השבת ומלמדת אותנו כי אפשר לקדש את הגשמיות. הקדושה יכולה להתגלות גם באכילה מענגת, בבגדים נאים ובסידור הבית. יתר על כן, השלימות היא דווקא כאשר הקדושה מתגלה בכל מרכיבי המציאות – הרוחני והגשמי. ולכן אנו מברכים איש את רעהו ב’שבת שלום’, שהשבת עושה שלום בין הרוח והחומר, ומתוך כך נעשה שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו (עי’ לעיל א, טז).

זהו שאמרו חז”ל (שבת קיט, ב): “שני מלאכי השרת מלווין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך. ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו”. בשבת אפשר לגלות את ערכי הקודש בשלמות, ברוח ובחומר כאחד, ולכן כשהבית והשולחן ערוכים כראוי, אף המלאך הרע עונה אמן בעל כרחו.

אמנם, גם כאשר הבית והשולחן לא סודרו כראוי, ומאכלי השבת התקלקלו, צריך להיזהר מאוד שלא לכעוס ולהתקוטט, כי כבודה של השבת שיהיו בני המשפחה בשלום זה עם זה. וכפי שנאמר: “טוֹב אֲרֻחַת יָרָק וְאַהֲבָה שָׁם מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ” (משלי טו, יז), “טוֹב פַּת חֲרֵבָה וְשַׁלְוָה בָהּ מִבַּיִת מָלֵא זִבְחֵי רִיב” (שם יז, ט). וכתב בספר חסידים (תתס”ג): “טוֹב אֲרֻחַת יָרָק – בשבת וְאַהֲבָה שָׁם – עם אשתו ובני ביתו. מִשּׁוֹר אָבוּס וְשִׂנְאָה בוֹ – שלא יאמר אדם אקנה מעדני שבת ויודע שיתקוטט עם אשתו או אביו ואמו ואשר עמו… זהו שנאמר (ישעיהו נח, יג): וְכִבַּדְתּוֹ – יכבד את השבת שלא יריב בו”.

ו – המצווה להשתתף בהכנות לשבת

נאמר (שמות טז, ה): “וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ”, מכאן שיש מצווה להכין ביום שישי את צרכי השבת. ואפילו אדם עשיר ונכבד, שיש לו משרתים שמכינים לו את כל צרכיו, ובמשך השבוע הוא אינו נוקף אצבע בביתו, צריך להשתדל לעשות בעצמו משהו לכבוד שבת. ולא יאמר: היאך אטרח במלאכות פשוטות ואפגום בכבודי, אלא ידע שזהו כבודו להתכונן לשבת קודש ולכבדה. ואפילו מי ששוקד בתורה, ויש אחרים שמכינים עבורו את השבת, מצווה שישתתף בעצמו באיזו הכנה לקראת השבת (שו”ע רנ, א; רמ”א רנא, ב).

מסופר בתלמוד (שבת קיט, א), על גדולי ישראל ונכבדי הדורות, שהיו משתתפים בעצמם בהכנות לשבת. רבא היה ממלח דגים לקראת השבת. רב חסדא היה מחתך את הירקות דק דק לקראת השבת. רבה ורב יוסף היו מבקעים את העצים לצורך האש שבתנור. רבי אבהו ורבי זירא היו מדליקים את האש לצורך תבשילי השבת. רב הונא ורב פפא היו מכינים את נרות השבת, ורב נחמן היה מנקה את הבית, מכניס את הרהיטים לצורך השבת, ומפנה את רהיטי החול.

לא כאן המקום לספר בהרחבה על מעמדו של כל אחד מגדולי ישראל שהזכרנו, אולם צריך לציין, שמדובר באנשים נכבדים ביותר, שלא היו בדורם נכבדים כמותם. הם היו גדולי התורה וראשי הציבור. למשל, רבה ורב יוסף, כיהנו כראשי ישיבות בבבל, ובאותם הזמנים, שני ראשי הישיבות הגדולות שבבבל (סורא ופומבדיתא) הנהיגו יחד עם ריש גלותא את כל העולם היהודי. באזור שהיה תחת אחריות ראש הישיבה, לא היה אדם מתמנה למשרה ציבורית ללא הסכמתו, ולא היתה נקבעת תקנה או החלטה על גביית מסים ללא אישורו. והם, עם כל כבודם וגדולתם, היו מבקעים בעצמם עצים לכבוד השבת. גם רב הונא, רב חסדא, רב פפא ורבא, כיהנו כראשי ישיבות בבבל, ורבי אבהו היה מנהיג היהדות בארץ ישראל.

אמרו חכמים (שבת לד, א): “שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשיכה”: א) לשאול אם עִשׂרו את הפירות, שאם לא עִשׂרו – יעשׂר הוא. ב) לשאול אם הניחו עירוב חצרות, שאם לא הניחו עירוב – יניח הוא. ג) להזכיר להדליק את הנר בזמן. כיום בדרך כלל הפירות שאנו קונים מעושׂרים, ואת העירוב הגבאים מתקנים, ולכן אין צורך לשאול על כך. אבל כל אדם צריך לוודא שביתו ערוך לקראת שבת: ששעוני השבת של האור והמזגן והחימום מכוונים כראוי, שהמאכלים מונחים על הפלטה, שהאור במקרר נותק, ובמקררים החדשים – שהועברו למצב שבת (להלן יז, ח-ט). וכן נכון להפריד בערב שבת את גביעי הפלסטיק של מעדני החלב (להלן טו, יד), ולפתוח בקבוקים שיש להם פקקי מתכת (טו, יג). וטוב לפתוח לפני שבת קופסאות שימורים ואריזות שמשמשות לאחסון המאכלים שבהם למשך כמה ימים (טו, יא-יב).

ז – איסור קביעת סעודה בערב שבת

יום שישי הוא יום שבו צריך להתכונן לשבת, לפיכך אסרו חכמים לקבוע בו סעודה ומשתה, יותר ממה שרגילים בימות החול. שאם יאכל סעודה גדולה ביום שישי, לא יהיה לו תיאבון לסעודת ליל שבת (שו”ע או”ח רמט, ב). ועוד, שיש בזה פגיעה בכבוד השבת, שהוא משווה את כבוד השבת לכבוד ימי החול (פמ”ג). ועוד, שיש לחוש שהעיסוק בסעודה הגדולה יפריע להכנות לקראת שבת (מ”א בשם ר”ח). ואפילו סעודת מצווה, כגון שרוצים לערוך סעודה גדולה לכבוד סיום מסכת, אסור לקבוע ביום שישי. אמנם לפני חצות היום, מותר לקיים ארוחה רגילה לכבוד הסיום.

מסופר בתלמוד (גיטין לח, ב) על משפחה אחת שהיתה בירושלים, שהיתה נוהגת לערוך סעודות חשובות ביום שישי, ובעוון זה ירדה מגדולתה ונעקרה.

 

כאשר זמנה של סעודת המצווה קבוע, כסעודת ברית מילה ביום השמיני ופדיון הבן ביום השלושים, מותר לקיימה ביום שישי. שהואיל וזמנן קבוע מהתורה, ומצווה לערוך לכבודן סעודה גדולה, אין בקיום הסעודה הגדולה פגיעה בכבוד השבת. ונכון לקיימה לפני חצות, כדי שלא לפגוע בהכנות לשבת, וכדי שיהיה לסועדים תיאבון בסעודת ליל שבת (שו”ע רמט, ג; מ”ב יג, ותרצה, י; באו”ה ‘מותר’).[2]

וכל מה שאסרו חכמים הוא דווקא סעודה גדולה, אבל ארוחה רגילה מותר מעיקר הדין לאכול במשך כל יום שישי, אלא שאמרו חכמים, שמצווה להימנע מלאכול ארוחה עם לחם במשך שלוש השעות הסמוכות לשבת, כדי להגיע לסעודת ליל שבת בתיאבון. ומעט עוגות ופירות – אפשר לאכול עד לשעת קבלת השבת, ובתנאי שאכילתם לא תפגע בתיאבון של סעודת השבת.

היו חסידים שהחמירו על עצמם שלא לאכול כלל במשך כל יום שישי, משום שהרגישו בעצמם, שאם יאכלו, תאבונם בעת סעודת השבת יפחת. ומי שסובל מהתענית, אין ראוי שינהג כך, כדי שלא יכנס לשבת כשהוא מעונה (שו”ע רמט, ב-ג; מ”ב יח). בכל אופן ראוי לכל אדם לתכנן את מאכליו ביום שישי כך שיכנס לשבת כשהוא רעב, ויוכל להתענג בסעודת ליל שבת.


[2]. לדעת מ”א רמט, ג, מותר לאדם לארס אשה (בקידושין) ביום שישי, כדי שלא יקדמנו אחר. ולדעתו גם נישואין (חופה וכניסה לחיים משותפים) מותר לקיים ביום שישי, כדי להזדרז בקיום מצוות פריה ורביה. וממילא יוצא, שמותר לערוך ביום שישי חתונה, שיש בה אירוסין ונישואין. וכ”כ עוד פוסקים וביניהם הגר”א ובא”ח (ש”ב לך לך כא). אולם מנגד, לדעת רבים, אסור לקיים את סעודת הנישואין ביום שישי, ורק כאשר לא ניתן לדחות את הסעודה ליום אחר, מותר לקיים את החתונה ביום שישי (א”ר, אבה”ע, ערוה”ש). ואם כן כיום, שקובעים את החתונה זמן רב מראש, ואפשר לקבוע את זמן החתונה ליום אחר, ברור שאין לקבוע חתונה וסעודה ביום שישי. וכ”כ בחזון עובדיה עמ’ לב-לד. ולמ”ב רמט, ט, מצד הדין מותר לקיים חתונה ביום שישי, אבל לכתחילה טוב ונכון כשאפשר לדחותה ליום אחר. ויש להעיר, כי דיון זה אינו נוגע למנהג שהיה מקובל בעבר, בעיקר בקרב עניים, לקבוע חתונה ביום שישי אחר הצהרים. כי אז לא קיימו את סעודת הנישואין ביום שישי אלא בליל שבת יחד עם סעודת השבת, וכך חסכו בהוצאות.

ח – איסור עשיית מלאכה בערב שבת

אסרו חכמים לעשות מלאכה בערב שבת מזמן המנחה, והעושה אז מלאכה, אינו רואה ממנה ברכה. וזמן האיסור הוא משעת מנחה קטנה, כלומר בשעתיים וחצי (הזמניות) שלפני שקיעת החמה (רש”י). ואמנם יש מחמירים וסוברים שהאיסור מתחיל כבר מעת מנחה גדולה, היינו חצי שעה אחר חצות היום (מהר”ם). אלא שהואיל ודין זה מדרבנן, אפשר לסמוך על הדעה המקילה ולעבוד עד שעתיים וחצי לפני שבת (שו”ע או”ח רנא, א; מ”ב ג). ואף מי שסיים את כל הכנותיו לשבת, אסור לו לעשות מלאכה באותו הזמן, מפני שאין זה מכבוד השבת שסמוך לכניסתה יעסוק יהודי במלאכה שאינה קשורה להכנות לקראתה (עי’ בהרחבות).

דווקא מלאכת קבע אסרו חכמים באותן השעות, אבל מלאכה ארעית מותר לעשות. לפיכך, אסור לאדם לבצע באותן שעות עבודת נגרות, חייטות, חשמל, עבודות גדולות בגינה, עבודה במחשב, כתיבת סת”ם והגהת ספרים בשכר, שכל אלו עבודות קבועות. אבל מותר למומחה לבצע פעולה קצרה, כגון להניח מצודה לציד חיות, לשרות סממנים לעשיית צבע, ולתת הוראה למחשב לבצע פעולה מתוחכמת, שזוהי מלאכת ארעי. וכן מותר לעשות באותן שעות עבודות שאינן דורשות מומחיות, כדוגמת השקיית גינה, ניקוי חדרים, תפירת כפתורים, כיבוס במכונה, כתיבת חידושי תורה ביד או במחשב. וגם מותר לקבל עליהן שכר. אבל אם משלמים לו שכר כדי שיעשה את המלאכות הללו בכל ערב שבת, אף שאינן דורשות מומחיות, אסור לעשותן, מפני שהשכר והתדירות הופכים אותן למלאכות קבע (עי’ רמ”א רנא, א, באו”ה ‘אגרת’, שש”כ מב, לח-לט, והערה קלג).

לצורך שבת מותר לעשות מלאכה קבועה ואף לקבל עליה שכר, ובתנאי שיהיה ניכר שהמלאכה נעשית לצורך שבת. למשל, מותר לספר אנשים בשכר, משום שברור לכל שהם מסתפרים לכבוד שבת. וכן מותר לנהג לבצע הסעות לפני שבת, כי אף זה בכלל ההכנות לשבת. וכן מותר לחשמלאי לבצע תיקונים בשכר לצורך שבת. אבל אסור לחייט לתפור בגד בשכר באותן השעות אפילו לצורך שבת, משום שאין ניכר שהוא תופר לצורך השבת, כי יתכן שאותו הבגד נועד ליום אחר. אך אם יעבוד בחינם, מותר לו לתפור לעצמו או לחבירו בגד לקראת שבת. וקל וחומר, שמותר לאדם שאינו חייט מקצועי, לתפור או לתקן בגדים בחינם לכבוד שבת באותן שעות (שו”ע רנא, ב; מ”ב ז; באו”ה ‘לתקן’).

בשני מקרים נוספים הקילו חכמים לעשות מלאכה קבועה באותן השעות: א) עני שאין לו לצרכי שבת, מותר לו להמשיך לעבוד באותן השעות (מ”ב רנא, ה). ב) כדי למנוע נזק או הפסד. לפיכך, מותר לאומן לגמור את מלאכתו, כאשר יש חשש שאם לא יסיים את מלאכתו יפסיד את לקוחותיו (באו”ה רנא, ב, ‘ואינו’. וכן כל מה שמותר לעשות בחול המועד מותר לעשות באותן שעות, מ”ב ה).

מסחר, לדעת הרבה פוסקים אינו נכלל באיסור מלאכה, ומותר למכור בחנויות באותן השעות. ומכל מקום יש לסגור את החנויות לפחות חצי שעה לפני כניסת השבת, כדי להספיק להתרחץ ולהתלבש לקראת שבת. כיום נוהגים להחמיר ולסגור את החנויות כמה שעות לפני שבת, ורק חנויות שמוכרות צרכי שבת פותחים עד סמוך לשבת (מ”ב רנא, א, ד; באו”ה ד”ה ‘העושה’ ‘ואינו’).

הנוסעים לקראת שבת, צריכים לתכנן את נסיעתם כך שיוכלו להגיע למחוז חפצם לכל הפחות חצי שעה קודם כניסת השבת, כדי שיוכלו להתארגן לשבת. ואם הנסיעה ארוכה, צריכים לקחת בחשבון תקלות שעלולות לקרות בדרך. והרב מרדכי אליהו זצ”ל המליץ, לתכנן זמן כפול ממה שהדרך אורכת בדרך כלל. שאם היא אורכת שעתיים, יצאו לדרך ארבע שעות לפני כניסת השבת.

ט – מלאכות שמתחילות לפני שבת ונמשכות בשבת

מותר לבצע ביום שישי מלאכות שיסתיימו מעצמן במשך השבת. למשל, מותר להניח על גבי פלטה רותחת סיר שיש בו מאכלים לא מבושלים, כדי שימשיכו להתבשל במשך השבת, ובתנאי שמעת כניסת השבת ועד שהתבשיל יתבשל כל צורכו לא ייגעו בסיר ולא ייטיבו את חומו (להלן י, טז). וכן מותר להניח בדים בתוך מיכלי צבע, כדי שיקלטו את הצבע במשך יום השבת. וזאת משום שאיסורי שבת חלים רק על מעשים שאדם עושה בשבת עצמה, ולא על פעולות שנעשות מעצמן במשך יום השבת. ואמנם לדעת בית שמאי, כשם שאדם מְצֻווה שבהמתו תשבות ממלאכה בשבת, כך הוא מְצֻווה שגם כליו ישבתו ממלאכה ביום השבת. אבל ההלכה כדעת בית הלל, שאין איסור שבת חל על כליו של אדם, ולכן מותר לאדם לעשות בכליו מלאכות ביום שישי שיסתיימו מעצמן ביום שבת (שו”ע רנב, א).

לפיכך, מותר לכוון ביום שישי ‘שעון שבת’ שיכבה וידליק את האור בשבת לפי הצורך (להלן יז, ו). וכן מותר להפעיל לפני כניסת השבת צינורות השקיה או ממטרות, ואף שאסור להשקות בשבת (להלן יט, ד), כאשר הפעלת ההשקיה נעשית לפני שבת, אין בזה איסור. וכן הדין לגבי מכונות תעשייתיות שעובדות ברציפות ימים רבים, שכל זמן שאין חשש שיהודי יצטרך להפעילן או לתקנן בשבת, אין חובה להפסיק את פעולתן לקראת השבת (היכל יצחק יט).

אבל לגבי מלאכה שעושה רעש גדול, כדוגמת רחיים, נחלקו: יש מחמירים וסוברים, שאסור שתמשיך להתבצע בשבת, משום כבוד השבת. ויש אומרים, שהואיל וההפעלה עצמה נעשתה לפני שבת, ובשבת לא נעשית שום מלאכה, אין בזה איסור. וכן נפסק בשולחן ערוך (רנב, ה). ולדעת הרמ”א, לכתחילה יש להחמיר שלא להתחיל במלאכה שתיצור רעש בשבת, אבל במקום שיש הפסד או צורך גדול, אפשר להקל.[3] (ועי’ להלן כב, יט, שאסור לשמוע רדיו או לצפות בטלוויזיה בשבת).


[3]. בשבת יח, א, לרבה מלאכה שעושה רעש כרחיים אסורה משום כבוד שבת, וכך פסקו ר”ח, תוס’, רא”ש וסמ”ג. ולרב יוסף מותרת, וכך פסקו רי”ף, רמב”ם, ר”ת, ושו”ע רנב, ה. והרמ”א החמיר לכתחילה, ובמקום הפסד היקל. ועל פי זה כתבו האחרונים, שלשיטת השו”ע מותר להפעיל את מכונות הכביסה הישנות סמוך לכניסת השבת, אף שהן מרעישות, ולרמ”א אסור. אבל בשעת הצורך, כגון חייל שמגיע מהצבא בערב שבת ובגדיו צריכים כיבוס, ומיד בצאת השבת עליו לחזור לבסיסו, גם לדעת הרמ”א מותר להפעילן בערב שבת (עי’ יחו”ד ג, יח, ושש”כ מב, מג). ויתכן שבמכונות החדשות שכמעט ואינן מרעישות, גם הרמ”א יתיר לכתחילה.

י – הפלגה בספינה לטיול שיימשך ביום השבת

איסורי שבת חלים ביום השבת בלבד, ולכאורה לפי זה, מותר לאדם לצאת ביום שישי לטיול במקום מסוכן, ולהמשיך בטיול עד דקה לפני שבת, וכשתיכנס השבת יטען שהוא נמצא במקום מסוכן, ופיקוח נפש דוחה שבת, וכדי להינצל מהסכנה הוא מוכרח להמשיך לנסוע למקום הישוב הקרוב. אכן למעשה, אם הוא כבר נמצא במקום סכנה ביום השבת, מותר לו לחלל שבת כדי להציל את עצמו. אלא שמלכתחילה אסור ליהודי להכניס את עצמו למצב שבו יצטרך אח”כ לחלל שבת. ואמרו חכמים שכבר מיום רביעי צריך יהודי לתכנן את מעשיו באופן שלא יגרום לעצמו אח”כ לחלל שבת.

לפיכך, מיום רביעי ואילך, אסרו חכמים להפליג בספינה לצרכי רשות כמו טיול, והאיסור הוא גם כאשר המלחים גויים (שבת יט, א). כמה טעמים לכך: יש חשש שמא ייווצר מצב של פיקוח נפש, והיהודי יצטרך לבצע מלאכות אסורות מהתורה כדי לסייע בהשטת האונייה (רז”ה). גם כשאין סיכוי שהמלחים יבקשו ממנו עזרה, אם מחצית מהנוסעים הם יהודים, נמצא שהמלחים יעבדו עבורם בשבת, ומדברי חכמים אסור ליהודי ליהנות ממלאכה שגוי עושה עבורו בשבת (רמב”ן). גם כאשר רוב נוסעי הספינה גויים, אם הספינה תשוט במים רדודים, במקום שאין עשרה טפחים בין הספינה לקרקע הים, יעבור על איסור יציאה מתחום שבת (ר”ח). גם כאשר הספינה תשוט במים עמוקים או תעגון בשבת בלב ים, עדיין יש בדבר איסור, משום שרבים מהמפליגים בספינה סובלים בימים הראשונים ממחלת ים, ונמצא שהפלגתו מבטלת אותו ממצוות עונג שבת (רי”ף).

אבל במצב שאין חשש לכל הטעמים הללו, כגון שמלחי הספינה ורוב נוסעיה גויים, ואין סיכוי שיבקשו מהיהודי עזרה, והם מפליגים במים עמוקים, והספינה גדולה ויציבה, ולכן מסתבר שלא יחלה שם במחלת ים ויוכל לקיים את מצוות עונג שבת – במצב כזה מותר לצאת להפלגה אפילו דקה אחת לפני כניסת השבת, ואפילו אם ההפלגה נועדה לצורך טיול.[4]

בשלושת הימים הראשונים של השבוע, מותר לצאת להפלגה לצורך רשות וטיול, גם כאשר יש חשש שיגיע בשבת לידי איסור. מפני שבאותם ימים אין האדם צריך להגביל את מעשיו מחשש שמא הדבר יגרום לו אח”כ לחילול שבת או ביטול עונג שבת. (ואם ברור בוודאות שיגיע לחילול שבת, לדעת הרז”ה, הריב”ש ושו”ע רמח, ד, מותר לצאת בשלושת הימים הראשונים, ולדעת מהריב”ל והרדב”ז, אסור. ועי’ בהערה 7).


[4]. הדוגמא שניתנה בהלכה להפלגה שאינה גורמת לביטול עונג שבת היא הפלגה בנהרות, שאין שם גלים. אמנם כיום בספינות הגדולות והחדישות אין כמעט חשש של מחלת ים, עובדה שמפליגים בהן לצורך בילוי, ורק הרגישים ביותר עלולים לחלות בהן במחלת ים.

עוד יש לציין, שנחלקו הראשונים אם האיסור חל שלושה ימים לפני השבת, היינו מיום רביעי (הכוונה מהלילה שהוא תחילת היממה), או שהוא חל מיום חמישי, ויום שבת בכלל אותם שלושה ימים. ועי’ בב”י רמח, ומ”ב רמח, ד. ונראה שיש הבדל בין טעמי האיסור, שבמקום שיש חשש שמא יעבור על איסור בשבת – במלאכה שהוא עצמו יצטרך לעשות או שהמלחים הגויים יעשו עבורו, או שיעבור על תחום שבת, האיסור חל מיום רביעי, שכן שלושת הימים הסמוכים לשבת נקראים ‘קמי שבתא’ (גיטין עז, א), וצריך להיזהר שלא לעשות בהם דבר שיגרום לו אח”כ לחילול שבת. אך אם החשש מפני ביטול עונג שבת, בזה האיסור חל מיום חמישי בלבד, שכן כמה מהראשונים שהזכירו חשש זה (ביניהם הרא”ש), הזכירו שהאיסור חל מיום חמישי, והטעם, שביום השלישי הנוסע כבר מתרגל לים, ויכול לענג את השבת. ועי’ במנו”א ח”א א, ב.

עוד חשוב לציין, כי התנאי שרוב הנוסעים יהיו גויים הוא דווקא באונייה המפליגה לאחר שהוזמנו בה מספר מסוים של מקומות, אבל באונייה שמפליגה בזמנים קבועים, בין אם יעלו עליה הרבה נוסעים או מעט, גם כאשר במקרה יצא שרוב הנוסעים יהודים, מצד התנאי הזה, אין איסור להפליג בה בשלושת הימים הסמוכים לשבת, הואיל וגם ללא היהודים שבה – המלחים הגויים היו מבצעים את עבודתם (שש”כ ל, סו).

יא – הפלגה לצורך מצווה, והפלגה בספינה של יהודים

מה שלמדנו, שאסור לצאת להפלגה בשלושת הימים שלפני שבת, כדי שלא יגיע בשבת לידי איסור או ביטול מצוות עונג שבת, הוא דווקא כאשר ההפלגה אינה לצורך מצווה. אבל אם ההפלגה לצורך מצווה, והאונייה של גויים, אפילו בערב שבת מותר לצאת. ויש אומרים, שצריך להתנות עם בעל האונייה שיעגון ביום השבת, ואם לא יסכים, אסור להפליג עמו. אבל לדעת רוב הפוסקים, גם אם הגוי לא הסכים להתחייב לעגון בשבת, מותר להפליג עמו לצורך מצווה. [5]

בשבת עצמה, אפילו באונייה של גויים ולצורך מצווה, אסור לצאת להפלגה, שגזרו חכמים שלא לשוט בשבת שמא יבוא לתקן סירה (ביצה לו, ב; שו”ע שלט, ב). ואם מועד ההפלגה נקבע לשבת, מותר לעלות על הספינה לפני כניסת השבת ולהישאר עליה עד מועד ההפלגה. ויש מקילים למי שקיבל את השבת על האונייה, שיחזור אח”כ לביתו וישוב לאונייה לקראת זמן ההפלגה, ואין למחות ביד הנוהגים כן (שו”ע ורמ”א רמח, ג).

עד כה עסקנו בהפלגה באוניות השייכות לגויים, אבל אם האונייה שייכת ליהודים מחללי שבת, נחלקו הפוסקים אם מותר להפליג בספינתם. יש אומרים, שבשלושת הימים הראשונים של השבוע מותר לצאת להפלגה בספינתם, כי באותם ימים אין חובה לתכנן מה יהיה ביום השבת (ציץ אליעזר ה, ז). אולם למעשה, אסור לתת יד לחילול שבת, ואפילו בשלושת הימים הראשונים של השבוע, אסור לצאת להפלגה באונייה של יהודים מחללי שבת (רבי מנחם מנדל שניאורסון, מנחת יצחק ג, לט, יחוה דעת ו, טז).[6]


[5]. בשבת יט, א, נחלקו התנאים: לדעת רבי, צריך להתנות עם הגוי שיעגון בשבת, ולדעת אביו, רשב”ג, אין צריך להתנות שישבות. ונחלקו הראשונים כמי ההלכה: הרמב”ם ושו”ע פסקו כרבי, ור”ח והטור כרשב”ג. עוד נחלקו האחרונים, האם לפי רבי שאמר: “ופוסק עמו על מנת לשבות, ואינו שובת”, התנאי מעכב. למ”א התנאי מעכב, ואם הגוי אומר שימשיך להפליג בשבת, אינו רשאי לעלות על ספינתו בשלושת הימים שלפני השבת אפילו לצורך מצווה, ורק אם נותר ספק שאולי יעגון בשבת, מותר לעלות. ולא”ר ושועה”ר, לדעת רבי המצווה על היהודי לבקש שישבות, אך גם אם הגוי לא הסכים, מותר להפליג עמו, וכתב במ”ב רמח, ב, ושעה”צ א, שכך דעת רוב האחרונים.

מהו צורך מצווה? ללמוד תורה, לאסוף צדקה, וכיוצא בזה. וכתב הרמ”א רמח, ד, שיש אומרים (ר”ת וראבי”ה) שגם נסיעה לצורך פרנסה נחשבת לצורך מצווה, ואפילו אם יש לו כדי קיום והוא נוסע להרוויח יותר. ולמקילים יש על מי לסמוך. וכתב במ”ב רמח, לו, שבמקום שלא נהגו להקל, אין כדאי לכתחילה להקל, שכמה פוסקים סוברים שרק לצורך מצווה גמורה מותר להפליג בימים שלפני השבת. עלייה לארץ ודאי נחשבת צורך מצווה, ובן חו”ל העולה לביקור בלבד, לפמ”ג גם זה מצווה, ולמ”א אינו מצווה.

[6]. אונייה של יהודים היוצאת להפלגה של יותר משבוע ימים, ההלכה היא שאם מבחינה בטיחותית הם יכולים לעגון בלב ים למשך יממה, עליהם לשבות בשבת. וכתב רבי מנחם מנדל שניאורסון, שבירר אצל מומחים כי ניתן לעגון בלב ים ואין בזה סכנה. והובאו דבריו במנח”י ג, לט, ויחו”ד ו, טז. אמנם היו מומחים שסברו כי יש בדבר סכנה ומוכרחים להמשיך להפליג בשבת, ואם אכן אמת דברו, וגם אין אפשרות לעגון בנמל ביום השבת, אזי פסק בציץ אליעזר ה, ז, שלצורך מצווה מותר להפליג בשלושת הימים הסמוכים לשבת. ואם אינו לצורך מצווה, מותר להפליג בשלושת הימים הראשונים של השבוע. ודבריו מיוסדים על דעת הרז”ה והריב”ש, הסוברים שגם כשברור שיאלץ לחלל שבת מפני פיקוח נפש, מותר לו לצאת בשלושת הימים הראשונים לצורך רשות, שאז אין צורך לחשב כלל מה יהיה בשבת, ובשלושת הימים הסמוכים לשבת מותר לצאת רק לצורך מצווה, מפני שאז צריך לחשב מה יהיה בשבת, וכשעוסק במצווה פטור מחשבון זה. וכן נפסק בשו”ע רמח, ד. ועי’ באג”מ או”ח א, לט. אלא שכפי הנראה, אפשר לעגון בלב ים, ואזי צריך להימנע מלסייע לעוברי עבירה. ועוד, שלדעת הרדב”ז ומהריב”ל, אם יש ודאות שיגיעו לחילול שבת, אסור מדברי חכמים לצאת להפלגה אפילו בשלושת הימים הראשונים של השבוע, ואפילו לצורך מצווה, ויש סוברים שצריך להחמיר כמותם (מנח”י ג, לט). ועי’ בהלכה הבאה.

יב – נסיעה במטוס או רכבת בערב שבת

אסור לעלות ביום שישי על רכבת או מטוס שנסיעתם או טיסתם נמשכת בשבת. וגם כאשר הנהג או הטייס אינו יהודי הדבר אסור מכמה טעמים: א’ מפני איסור תחומין, שאסור מדברי חכמים לצאת מהעיר ביום השבת יותר מאלפיים אמה (כשיעור מיל – 912 מטר). ואם יוצאים יותר משנים עשר מיל, לדעת כמה פוסקים עוברים על איסור תורה (להלן ל, א). נמצא שהעולה על מטוס או רכבת לנסיעה שמחוץ לעיר גורם לעצמו לעבור בשבת על איסור תחומין. ב’ משום ביטול מצוות עונג שבת, שהאדם מיטלטל במטוס וברכבת, וגם מקומות הישיבה בדרך כלל צפופים שם, וקשה לענג כך את השבת. ג’ מצינו שחכמים אסרו לשבת בקרון שמונהג על ידי גוי מתוך שחששו שמא היהודי יקטוף זמורה כדי לסייע בהנהגת הבהמה, וגם כשאין חשש כזה, האיסור נשאר במקומו. ד’ יש בנסיעה זו זלזול בכבוד השבת ונסיעה זו היא מעשה של חול (עובדין דחול), וכתב ה’חתם-סופר’ (ח”ו סי’ צז) על פי דברי הרמב”ן, שכל מי שאינו שובת, ומתנהג בשבת כמו שהוא נוהג בחול – מבטל את מצוות התורה לשבות בשבת (עי’ להלן כב, א). (עי’ להלן ל, יא, לגבי דין תחום שבת למי שמטוסו נחת או אונייתו עגנה בשבת).[7]


[7]. עי’ בשערים מצוינים בהלכה עד, א, ו-עד, ד; ובציץ אליעזר א, כא, לעניין מטוס; ובילקוט יוסף רמח, ג-ה.

לגבי הרוצה לנסוע לצורך מצווה, לכאורה הדין תלוי במחלוקת: שלדעת הרז”ה; ריב”ש יז; תשב”ץ א, כא; ושו”ע רמח, ד, גם כשברור שיציאתו לשיירה תגרום שאח”כ יאלץ לחלל שבת, כיוון שהוא יוצא ביום חול לצורך מצווה – מותר. וכ”כ בציץ אליעזר ה, ז, ויבי”א יו”ד ה, כג, א. ואילו לדעת הרדב”ז ד, עז, וריב”ל, ההיתר הוא רק כשיש ספק אם יצטרך לחלל שבת, אבל אם ברור שיחלל שבת באיסור דאורייתא – אסור. וכ”כ במ”ב רמח, כו, ובמנחת יצחק ב, קו, עפ”י החת”ס ו, צז. (מחלוקת זו קשורה למחלוקת האם הלכה כרבי או רשב”ג, שנזכרה לעיל בהערה 5, שהסוברים כרשב”ג מן הסתם יסברו כרז”ה, והסוברים כרבי, אפשר לבארם כרז”ה ואפשר לבארם כרדב”ז).

לכאורה לפי כללי ההלכה, היינו צריכים להקל כדעת הרז”ה ודעימיה, שכן גם לדברי הרדב”ז, האיסור לצאת בערב שבת הוא מדרבנן (וכ”כ בתוספת שבת סק”ה). בנוסף לכך, לא ברור שבמשך הטיסה והנסיעה ברכבת עוברים באיסור תורה (עי’ כאן בהרחבות), ואם כן גם לדברי הרדב”ז יש מקום להקל. אלא שנראה למעשה, שלכל הדעות, ובכלל זה גם לדעת הרז”ה, יש כיום להחמיר. שכן כתב שבולי הלקט (עניין שבת קיא), שכל יסוד ההיתר שהתירו חכמים לפי הרז”ה הוא רק מפני ההכרח, שאם לא כן היה קשה מאוד לצאת להפלגות ושיירות. אבל כיום, כל טיסה ונסיעה ברכבת, אפילו למקומות הרחוקים ביותר, יכולה להתחיל ולהסתיים בימי החול, ועל כן אין בזה שום היתר. עוד אפשר לומר, שהתירו רק דברים נדירים כהוראת שעה, שכן רק לעיתים רחוקות יצאו להפלגה ושיירה. אבל כאשר מדובר בנסיעות וטיסות שכיחות כמו בימינו, אין בזה היתר (וכיוצא בזה כתב במשנה הלכות ג, לז. ועי’ כאן בהרחבות).

דילוג לתוכן