פרק יב – הכנת מאכלים

א – מלאכת טוחן

מרכיבים שונים בטבע מופיעים בצורה מגובשת, והאדם למד לפורר ולטחון אותם כדי להפיק מהם דברים חדשים ומשובחים. על ידי טחינת חיטים ושאר מיני דגן עושים קמח שאפשר לאפות ממנו לחם, עוגות, פתיתים וכדומה. על ידי טחינת פלפל חריף מכינים תבלין, ועל ידי טחינת פולי קפה אפשר להכין קפה. על ידי טחינת צמחי מרפא מכינים תרופות, ועל ידי טחינת צמחים אחרים מכינים צבעים. וכיוון שיש בטחינה פעולה של יצירת דבר חדש, הרי היא בכלל המלאכות האסורות בשבת. גם מתכות אסור לטחון, וכן אסור לפורר גוש אדמה או גוש טיט.

בדרך כלל הטוחן עושה מן הדבר הנטחן קמח או אבקה, אולם איסור טוחן קיים גם כאשר מפוררים את הדבר לחתיכות קטנות. לדוגמא, המחתך עצים לחתיכות קטנות כדי שיבערו יפה, עובר באיסור טוחן (שבת עד, ב).

מי שנצרך לטחון פלפל חריף וכדומה לצורך מאכלי השבת, מותר לו לטחון אותו בשני שינויים. למלאכת הטחינה צריכים שני כלים, האחד שבו מניחים את החומר הנטחן (מדוכה), והשני שעל ידו כותשים וטוחנים (עלי או מדוך). אם טחן בשני הכלים הללו – עבר באיסור תורה. אם שינה באחד מהם – עבר באיסור חכמים. אבל לצורך מאכלי שבת התירו לטחון בשני שינויים, כגון לכתוש בקת הסכין על גבי קערה (שו”ע שכא, ז). ואף שבדרך כלל גם בשני שינויים אסרו חכמים לעשות מלאכה לצורך מאכלי השבת, כאן שאין המעשה נראה כמלאכה אלא כדרך אכילה – התירו.

איסור טוחן קיים לגבי דברים שנתגבשו באופן טבעי, כגון צמחים, פירות ומתכות, אבל אין איסור לטחון מאכלים שכבר נטחנו ושוב נתגבשו באופן מלאכותי. לפיכך, מותר לפורר לחם, מצה, עוגיות, שוקולד וסוכר שנתגבש (רמ”א שכא, יב). וכן מותר לפורר אבקת טבק שנתגבשה. וכן חולה שמותר לו ליטול גלולה בשבת והוא מתקשה לבולעה, רשאי לשוחקה, שהואיל ומרכיביה כבר נטחנו לפני הפיכתה לגלולה, אין בה יותר איסור טחינה (שש”כ לג, ד). ויש אומרים שרק אם טוחנים אותם כדי לאוכלם לאלתר מותר, ולכתחילה ראוי לחוש לדעתם (ח”א יז, ד). ומכל מקום, גם כשמותר לטחון ולפורר, אסור לעשות זאת בכלים שנועדו לטחינה כדוגמת מגרדת (שו”ע שכא, י; מ”ב לו).

טיט או בוץ שהתגבשו, כיוון שהתגבשו באופן טבעי, המפורר אותם לשם שימוש בעפרם עובר באיסור תורה. ואם אינו צריך לעפרם, עובר באיסור חכמים. לכן, מי שנדבק לבגדו או נעלו בוץ או טיט יבש, אסור לו להסירם אם הסרתם תגרום בהכרח לפירורם, אבל אם יש ספק אם הסרתם תגרום להתפוררותם לעפר, מותר להסירם. וגם כשברור שיתפוררו, בשעת הצורך, מותר להסירם בשינוי, למשל, יסיר את הבוץ מבגדו על ידי טפיחה בגב ידו, ויסיר את הבוץ מנעלו על ידי שיכה נעל בנעל.^[1]

ב – חיתוך ירקות ומיעוך בננה ואבוקדו

נחלקו הראשונים אם יש איסור טוחן בחיתוך ירקות לחתיכות קטנות לסלט. יש אומרים, שהואיל ויש תועלת מחיתוך הירקות לחתיכות קטנות, הרי שיש בזה איסור טוחן. ולדעת רוב הראשונים, האיסור לחתוך ירקות הוא רק כאשר לא ניתן לאוכלם בלא שיחתכום, כגון שחותכים אותם לקראת בישול. אבל אם הירקות ראויים לאכילה גם כשהם חיים, אין בחיתוכם איסור. למעשה, כיוון שהמחלוקת נוגעת לאיסור תורה, יש לחוש לדעת המחמירים, ואסור לחתוך ירקות לחתיכות קטנות לסלט (שו”ע שכא, יב). אבל אם מכינים את הסלט סמוך ממש לארוחה, גם למחמירים מותר, מפני שבאופן זה אין חיתוך הירקות כדרך מלאכה אלא כדרך אכילה, שכן רשאי אדם לאכול את מאכלו בשבת כשהוא חתוך לחתיכות קטנות (רשב”א, ב”י, רמ”א שכא, יב). ולכתחילה טוב שגם המכינים סלט לארוחה סמוכה, לא יחתכו אותו לחתיכות קטנות במיוחד (ב”י, מ”ב מה).^[2]

יש מחמירים ואוסרים למעך בננה ואבוקדו במזלג גם לצורך אכילה סמוכה, אבל בכף מותר למועכם, מפני שהוא מועכם בשינוי. למעשה הלכה כדעת המתירים למעך במזלג בננה או אבוקדו לצורך אכילה סמוכה, שכבר למדנו, שאין איסור טחינה במה שמכינים לצורך אכילה סמוכה, ובתנאי שהמיעוך לא יעשה בכלי שמיועד לטחינה.^[3]

מותר לחתוך בסכין בשר צלי קשה לחתיכות קטנות, גם כדי לאוכלו לאחר זמן. וכן הדין לגבי גבינה קשה. וכן מותר לרסק במזלג ביצה קשה. בכל אופן, גם כאשר מותר לחתוך ולפורר דבר, אסור לעשות זאת בכלי שנועד לטחינה, כגון מגרדת (פומפיה). (שו”ע שכא, ט-י). אבל מותר להשתמש בכלי שנועד לחתוך חתיכות גדולות. לפיכך, מותר להשתמש בסכין שנועד לחתוך פרוסות מגבינה צהובה, וכן מותר להשתמש ב’מקצץ ביצים’, שיש לו שורה של להבים המרוחקים זה מזה, ועל ידם ניתן לחתוך את הביצה לפרוסות, וכן מותר לחתוך באופן זה לחם לפרוסות (שש”כ ו, ג). ^[4]

ג – מלאכת לש

מלאכת לש היא המלאכה העושה מקמח ומים בצק. גם כאשר הנוזלים קרושים, כדוגמת דבש ומיונז, אסור ללוש בהם קמח, שכל זמן שעל ידי גיבולם חלקיקי הקמח מתלכדים לבצק, הרי זה לש. וכן המגבל מים בעפר כדי לעשות לבנים או לסתום חורים בקיר, עובר באיסור לישה.

גם עשיית חלק מתהליך הלישה אסור, לפיכך, אסור לשפוך מים על קמח. וגם לאחר סיום לישת הבצק, אסור לערוך אותו בצורתו הסופית.^[5]

על ידי הלישה נוצר דבר חדש בעל תכונות שלא היו בחומרים בעודם נפרדים, שבעוד הקמח לחוד והמים לחוד, לא יכלו לתפוח, ולא ניתן היה לאפותם, ורק לאחר שנילושו אפשר לעשות מהם לחם ועוגות. כיוצא בזה, בעוד העפר היה לחוד והמים לחוד, לא היה ניתן לבנות בהם, ולאחר שנתגבלו אפשר לעשות מהם לבנים ולסתום בהם חורים.

מהתורה איסור לישה הוא רק בעיסה עבה, וחכמים הוסיפו ואסרו לעשות גם עיסה רכה (כפי שיבואר בהלכה הבאה). אבל אם כמות החומר מועטה כל כך עד שתתמוסס בנוזלים בלא שתיווצר שם עיסה אלא הנוזלים ישארו כצורתם, אין בזה איסור לש. לפיכך, מותר לתת קפה וסוכר במים. וכן מותר להכין דייסת מטרנה על ידי עירבוב האבקה במים, שהואיל והאבקה אינה עושה את המים לעיסה, אלא הם נשארים נוזליים כצורתם, עד שאפשר לשתות אותם מן הבקבוק, אין בזה איסור לש (ויש לעשותה בכלי שלישי כדי לצאת מחשש בישול, לעיל י, ז).^[6]

ד – מותר להכין עיסה רכה בשינוי

כפי שלמדנו, איסור לישה מהתורה הוא בלישת עיסה עבה, שעל ידה החלקיקים מתקבצים לגוש אחד מלוכד, ואם יניחוה בצלחת לא תיזל ותתפשט לצדדים. אבל עשיית עיסה רכה, שניתן לשופכה מכלי לכלי, ואם יניחוה בצלחת תתפשט לצדדים, אינה אסורה מהתורה. וזאת משום שאין בעשייתה פעולה של לישה אלא רק בחישה. אלא שהואיל ויש חשש שמא יטעה ויעשה עיסה עבה ויעבור על איסור תורה, עשו חכמים סייג לתורה ואסרו לעשות עיסה רכה. אבל בשינוי התירו לעשות עיסה רכה, שעל ידי השינוי יזכרו את האיסור ויזהרו שלא לעשותה עבה.

השינוי הוא בסדר נתינת החומרים. אם רגילים להניח תחילה את החומר היבש ולערות עליו את הנוזל, יניח תחילה את הנוזלים ויערה עליהם את החומר היבש. ואם רגילים להניח תחילה את הנוזלים ולערות עליהם את החומר היבש, יניח תחילה את החומר היבש ויערה עליו את הנוזלים. ובאופן זה, יערה את כל הנוזלים בבת אחת, כדי שלא תיווצר בתחילה עיסה עבה.

אח”כ בשלב הבחישה, יש אומרים שאין צורך לשנות כלום, רק שלא יערבב בחוזקה כדרך חול. ויש מחמירים לעשות שינוי גם בצורת הבחישה, כגון שבמקום לערבב את העיסה על ידי סיבוב הכף, יוליך את הכף בקווים ישרים מצד לצד או שתי וערב. או שיערבב באצבעו, או שיערבב את העיסה על ידי נענוע הכלי, או שיערה את העיסה מכלי לכלי וכך תתערבב. לכתחילה נכון לצאת ידי כל הפוסקים ולשנות גם בסדר נתינת החומרים וגם בצורת הבחישה.

כאשר אין סדר קבוע לנתינת החומרים, יניח תחילה את החומר היבש ויערה עליו את הנוזלים, ובנוסף לכך, יקפיד לעשות שינוי בבחישה.^[7]

מותר להוסיף נוזלים לעיסה עבה ולעשותה רכה, שכן הוספת המים לתוכה גורמת לפעולה הפוכה מלישה, שהלישה מקבצת את החלקים לחטיבה אחת, ואילו הוספת המים מחלישה את חיבורם (באו”ה שכא, טו, ‘יכול’).

לפי זה מותר להוסיף מים על עיסה של טחינה גולמית, הואיל והמים יעשו אותה רכה יותר. ואמנם יש אוסרים מפני שבתוך התהליך יש שלב שהעיסה מתקשה מעט (שש”כ ח, לא). אולם למעשה, העיקר כדעת המקילים, הואיל ולבסוף היא נעשית עיסה רכה. בנוסף לכך, כיוון שכבר נטחנה ונילושה בערב שבת, לדעת רבים, אין בה יותר איסור לישה (שו”ע שכא, טו). וכדי לצאת מן הספק נכון לבחוש את העיסה בשינוי של שתי וערב.

ה – אם מותר לעשות עיסה עבה בשינוי

נחלקו הפוסקים, האם לצורך מאכלי שבת מותר ללוש עיסה עבה בשינוי. יש אוסרים, ולדעתם רק עיסה רכה שאיסור לישתה מדברי חכמים התירו חכמים ללוש בשינוי, אבל עיסה עבה שאיסור לישתה מהתורה, אסור מדברי חכמים ללוש בשינוי (רמב”ם). ויש סוברים, שלצורך מאכלי שבת, גם עיסה עבה התירו חכמים ללוש בשינוי (תוספות).

למעשה, בשעת הדחק כשיש בדבר צורך גדול, אפשר לסמוך על המקילים ללוש עיסה עבה בשינוי. למשל, בזמן שהיה קשה להכין מאכל לתינוק זולת דייסה עבה, התירו לעשותה בשינוי. וכן כאשר לא היה אוכל לבהמות זולת אם יגבלו עבורם סובין בעיסה עבה, התירו לעשותה בשינוי.

השינוי הוא בסדר נתינת החומרים ובצורת הלישה. אם יש סדר קבוע לנתינת החומרים – יהפוך את הסדר. ואם אין סדר קבוע – יתן תחילה את החומר היבש ועליו את המשקה. השינוי בצורת הלישה הוא, שבמקום לערבב בסיבוב, ימשוך את הכף בקווים ישרים הלוך וחזור או שתי וערב. בעיסה שגם באופן זה אין ניכר כל כך שינוי, יוציא את הכף מהעיסה בין משיכה למשיכה.^[8]

אמנם למעשה, נדיר מאוד שיצטרכו להקל בזה, כי בדרך כלל אין צורך דחוף להכין בשבת עיסה עבה. ואע”פ כן יש חשיבות מרובה לדעת המקילים, מפני שיש מקרים שבהם יש לנו ספק לגבי עיסות עבות אם יש בהן איסור לישה, ואזי נוכל לצרף את דעת המקילים וללוש אותן בשינוי. וטוב לעשות זאת סמוך לאכילה (שבזה הרשב”א מיקל).

אבל כאשר מוסכם על רוב ככל הפוסקים שהדבר אסור, אין ללוש בשינוי עיסה עבה. למשל, אסור ללוש שומשמין ואגוזים על ידי דבש. וכן אסור לערב חמאה, קקאו וסוכר, הואיל והם נעשים עיסה עבה. ואפילו בשינוי ולצורך אכילה מיידית אסור.^[9]

ו – דברים שמותר לערבבם כדרכם או בשינוי

אין איסור לישה בתבשיל שנתמעך, שהואיל ונתמעך ונתרכך, פעולת הלישה אינה עושה בו שינוי מהותי. לפיכך, מותר לערבב תבשיל שיש בו בשר, תפוחי אדמה וגריסים שנתמעכו, ומותר אף להוסיף בו מים ולעשותו חטיבה מגובשת. וכן מותר להוסיף רוטב לפירה ולערבבו, שהואיל וכבר נתמעך, אין בו איסור לישה (תשובות רמב”ם, כמובא בב”י שכא, יט).^[10]

עיסה שכבר נילושה מערב שבת, ובמשך הזמן חלק מן המים נתפרדו מהעיסה, מותר בשבת לחזור ולערבב אותה, שאין לישה אחר לישה. וכיוון שהדבר מותר לכל הדעות, אין צורך לעשות בזה שינוי ממשי, אבל אין לערבב אותה במהירות כדרך חול. למשל, סלט חצילים שחלק ממימיו נפרדו וצפו, מותר לשוב ולערבם בחצילים. וכן חמאת בוטנים שחלק מן השמן שבה נפרד וצף, מותר לשוב לערבו בחמאה.

עיסה שכבר נילושה מערב שבת, משמע מדברי כמה פוסקים שמותר להוסיף בה עוד חומרים, אולם יש מחמירים. לפיכך, מותר לערב אותם בשינוי. למשל, מי שיש לו סלט חומוס ורצה לערב בו חריף, רשאי לעשות זאת על ידי שיבחש בשינוי. וכן מי שבישל בערב שבת חצילים ולש אותם במימיהם, מותר לו בשבת להוסיף בהם מיונז, ויערבם בשינוי (עי’ שו”ע שכא, טו-טז). וכבר למדנו (בהלכה הקודמת) שהשינוי הוא שימשוך את הכף בקווים ישרים הלוך וחזור או שתי וערב. ובעיסה שגם באופן זה אין ניכר כל כך שינוי, יוציא את הכף מהעיסה בין משיכה למשיכה.

מותר לערב פירורי עוגה בגבינה או חלב, שהואיל וכבר לשו את הבצק בעת הכנת העוגה, שוב אין על הפירורים איסור לישה. וכיוון שיש מחמירים וסוברים שהואיל והמאפה התפורר נתבטלה לישתו הראשונה, יערבב אותו בשינוי לצורך אכילה סמוכה.

עוד כלל צריך לדעת: מלאכת הלישה היא מלאכה שמגבשת את החומר היבש שיהיה מלוכד, אבל אם החומר היבש מתפזר בחומר הנוזלי אין בזה לש. לפיכך, מותר להוסיף לגבינה עלי תבלין, הואיל והעלים מתפזרים ואינם מתקבצים זה לזה. וכן מותר לערב פתיתי גרנולה בגבינה, הואיל והפתיתים אינם נדבקים זה בזה ונעשים לגוש אחד, אלא הם דבוקים לגבינה. וכן מותר לערב חתיכות תותים ובננות בשמנת, הואיל ואין החתיכות נדבקות זו בזו ונעשות לגוש אחד. וכן מותר להוסיף לגבינה סוכר וקקאו, כי אין הכוונה להדביק את גרגירי הסוכר והקקאו זה בזה, אלא להטעים את הגבינה.

הסתפקו האחרונים בשאלה, האם מותר לערב שתי עיסות זו בזו, כדוגמת גבינה לבנה בדבש. יש אומרים שהואיל והם מתגבשים לעיסה עבה, הרי שהוא לש (שש”כ ח, טז), ויש אומרים שרק כאשר מערבים חומר יבש בנוזל יש איסור לש, אבל עירוב שני מרכיבים שיש בהם משקים – מותר (אג”מ או”ח ד, עד). למעשה, מותר לערבם בשינוי.

ז – דינים שונים

אסור לעשות פודינג שעיסתו עבה, היינו שאינו נשפך. אבל פודינג שעיסתו רכה ונשפכת מותר לעשות בשינוי, וכפי שלמדנו (בהלכה ד), יתן תחילה את החומר ועליו את הנוזל, ויערב אותם בשינוי (אג”מ או”ח ד, עד, לש, ז). ונזכיר שוב כי השינוי הוא, שבמקום לערבב בסיבוב, ימשוך את הכף בקווים ישרים הלוך וחזור או שתי וערב, ואם אין ניכר בזה השינוי, יוציא את הכף מהעיסה בין משיכה למשיכה.

אסור להכין ג’לי על ידי עירוב אבקת ג’לי במים, ואף שבתחילה התערובת נוזלית, כיוון שלבסוף היא מתקשה, הרי שהמערב את המים באבקת הג’לי עובר על מלאכת לש (הערה 6).

אסור להכין פירה על ידי עירוב אבקת פירה במים, הואיל ועל ידי עירוב המים בקמח הוא עושה עיסה עבה. לפיכך אסור להכין ‘מנה חמה’ של פירה. אבל מותר להכין מנה חמה של קוסקוס, ויבחש אותה בשינוי, וישפוך את המים מכלי שני.^[11]

לכל הדעות מותר לערבב ירקות שאינם קצוצים דק עם שמן או מיונז, שהואיל והחתיכות אינן קטנטנות, אינן מתגבלות לעיסה. אבל אם קצצן דק, נחלקו הפוסקים אם מותר לערבן עם מיונז. יש אומרים שכל זמן שאינן נעשות עיסה אחת וגוש אחד, אין בזה איסור (מהרש”ל). ויש אומרים, שגם כשאינן נעשות לגוש אחד, אם הן נדבקות זו בזו – אסור (ט”ז). והרוצה להקל רשאי, ויערבב את הירקות בשינוי, ויכין את הסלט סמוך לסעודה (מ”ב שכא, סח. ועי’ לעיל הלכה ה, 8-9).

גם לגבי סלט ביצים עם חתיכות בצל ומיונז התעורר ספק, מצד אחד יש בו כמה צדדים להקל, וביניהם, שכל מרכיביו מוכנים לאכילה, ואינו נעשה עיסה אחת לגמרי כמו בצק. ומנגד, רגילים לעשותו כעיסה אחת עבה. למעשה, מותר להכין סלט ביצים ולרסק את הביצים במזלג, ובלבד שיערבב את הסלט בשינוי ויקפיד להכינו כדי לאוכלו לאלתר.

וכן דין סלט טונה עם ביצים מרוסקות ומיונז, וסלט כבד עם ביצים, שאף שהם נעשים כעיסה אחת, מותר לערבם, בתנאי שיקפיד לערבם בשינוי כדי לאוכלם לאלתר.^[12]

ח – סחיטת פירות

הסוחט פירות כדי להפריד מהם את מימיהם, עובר באיסור ‘מפרק’, שהוא תולדה של מלאכת ‘דש’. במלאכת ‘דש’ מפרידים את גרגירי החיטה מן השיבולים, וה’מפרק’ מפריד את המשקה מהפרי. האיסור מהתורה הוא לסחוט זיתים לשמן וענבים ליין, שהשמן והיין משקים חשובים ורוב הזיתים והענבים מיועדים לסחיטה, אבל שאר הפירות שאין עיקרם למשקה, אסורים בסחיטה מדברי חכמים.^[13]

האיסור לסחוט הוא כאשר המטרה להוציא מהפרי מיץ כדי לשתותו, אבל אם המטרה להוסיף טעם בתבשיל, מותר לסחוט פירות לתוכו, שאז הסחיטה אינה יוצרת משקה, אלא מוציאה את המיץ ממאכל אחד למאכל אחר. לפיכך, מותר לסחוט ענבים לתוך תבשיל, ולימון לתוך סלט ירקות, ותפוז לתוך גזר מרוסק. וכן מותר לסחוט לימון על דג מטוגן, ואף שהטיפות לא ייבלעו בתוך הדג, כיוון שהן נועדו להטעימו הרי הן טפלות לו ונחשבות כחלק ממנו (שו”ע שכ, ד; שש”כ ה, הערה טו).

הרוצה לסחוט לימון כדי לעשות משקה לימונדה, לא יסחט את הלימון לכלי ריק או לתוך המים. אלא יסחט את הלימון לתוך הסוכר, באופן שכל המיץ יבלע בסוכר, שאז הוא מוציא אוכל לאוכל, ואין בדבר איסור.^[14]

מאכלים שנתבשלו וספגו הרבה שמן, וכן כבושים שספגו הרבה נוזלים, מותר לסוחטם כדי להטעימם על ידי הוצאת הנוזלים המיותרים שבהם. וכן מותר לסוחטם לתוך מאכל אחר. אבל אם הוא מעוניין במשקים היוצאים מהם, אסור לסוחטם (שו”ע שכ, ז).

מותר לחתוך אשכולית ולאכול ממנה בכפית, ואף שתוך כך זבים ממנה משקים, כיוון שהמשקים נשארים בתוכה, אין בדבר איסור. וכן מותר לחתוך פירות כדי לעשות סלט, ואף שהחיתוך גורם לקצת משקים לזוב מהפרי, אין בזה איסור, כי אין כוונה להפרידם מהפרי, ורוב המשקים נשארים יחד עם הפירות. ואם לאחר סיום אכילת סלט הפירות או האשכולית ישאר מעט מיץ בתחתית הצלחת – מותר לשתותו.^[15]

ט – איסור כבישה ומליחה במאכלים

אסרו חכמים לכבוש מלפפונים וזיתים וכיוצא בהם במי מלח או חומץ, מפני שפעולת הכבישה דומה לבישול. וכן אסרו חכמים למלוח מאכלים שהמלח גורם להם לשנות את טבעם, כדוגמת צנון, בצל, שום, לפת ומלפפונים. שעל ידי המלח הם מזיעים ומרירותם יוצאת, והם נעשים רכים או קשים וטעמם משתבח. והרי זה דומה למלאכת עיבוד עורות (להלן יח, ו), והשפעתה על המאכלים דומה להשפעת הבישול (שו”ע שכא, ב-ו, מ”ב טו).

מותר לטבול חתיכה אחת במלח ולאוכלה, שבאופן זה הוא אינו נראה כמתכוון לכבוש. ולדעת רבים אף מותר למלוח כמה חתיכות ולהניח אותן לפניו כדי לאוכלן מיד זו אחר זו (שו”ע שכא, ד), אבל המנהג להחמיר ולאכול מיד כל חתיכה שטבלוה במלח, מפני שאם ישהה את החתיכה הטבולה במלח עד שיטבול עוד חתיכות, יֵראה בינתיים ככובש מאכל (מ”ב שכא, כ; כה”ח כו).

כאשר מוסיפים שמן, מותר למלוח כמה חתיכות יחד, שהשמן מפיג את המליחות, ואין זה דרך כבישה אלא דרך הטעמת המאכל (מ”ב שכא, יד). וכן מותר לתת מלח בסלט מלפפונים וצנון שמכינים לארוחה סמוכה, שהואיל ומוסיפים להם שמן ותבלינים שמחלישים את כוח המלח, ניכר שאין כובשים אותם (ט”ז שכא, א; מ”ב יד). וכן מותר לתת מלח בלא הגבלה על ירקות שאין רגילים לכבוש במלח, כדוגמת עגבניות (שש”כ יא, ב).

גם דברים שנראים כמו כבישת מאכלים אסרו חכמים לעשות. לפיכך אסרו להכין כמות גדולה של מי מלח או שאר משקים שרגילים לכבוש בהם מאכלים. אבל מותר להכין כמות שנועדה לצורך טיבול מאכלים של סעודה אחת. מי מלח מרוכזים, שאחוז המלח בהם הוא שני שליש, אסור להכין אפילו בכמות מעטה, משום שהוא נראה כמכין ציר לכבישת דגים (שו”ע שכא, ב).

י – צביעה במאכלים

כלל נקוט בידינו, אין איסור צביעה במאכלים. לפיכך, מותר לתת כורכום בתבשיל, אף שהוא מוסיף בו צבע צהוב. וכן מותר לטבול לחם ביין, אף שהוא נצבע באדום (שו”ע שכ, יט). משום שאיסור צביעה מהתורה הוא בצבע שמתקיים זמן רב, כמו בצביעת בגדים וקירות, והוסיפו חכמים ואסרו גם צביעה לזמן קצר, אבל במאכלים שעיקר עניינם בטעם ולא בצבע, ואין רגילים לצובעם, לא אסרו חכמים לצובעם דרך ארעי.

יש מחמירים שלא לצבוע משקים, כי בהם ניכרת יותר הצביעה, ויותר רגילים לצובעם, שכן לפעמים מכינים צבעים נוזליים לצביעת בגדים וקירות, ולכן למרות שהם נועדו לשתייה אסור לצובעם מדברי חכמים (בא”ח ש”ש פקודי ג-ד). ולדעת רוב הפוסקים, גם במשקים אין איסור צביעה, וכן הלכה (ד”מ שכ, ב). אולם לכתחילה כשאפשר, עדיף לחוש לדעת האוסרים ולא לצבוע משקים. לפיכך, כאשר מערבים יין אדום ולבן, עדיף שלא לשפוך את האדום לתוך הלבן, שכך הלבן נצבע, אלא לשפוך את הלבן לתוך האדום, שאז צביעתו אינה ניכרת, כי היין הלבן מתבטל לתוך האדום. וכן כאשר מכינים מיץ, עדיף להניח תחילה את התרכיז ולשפוך עליו את המים, שאז המים נבלעים בתרכיז ואין ניכר שהם נצבעים. וכן כאשר מכינים תה בעזרת תמצית נוזלית, טוב להניח תחילה את התמצית ועליה לערות את המים (שעה”צ שיח, סד-סה. ועי’ לעיל י, ח, שיש לערות את המים מכלי שני).^[16]

יא – כתיבה, בניין ומירוח במאכלים

אסור לכתוב אותיות וצורות בעזרת סוכריות או קרם על גבי עוגה, ואמנם אין בזה איסור תורה, מפני שהאותיות עומדות להתבטל במהרה, אבל הדבר אסור מדברי חכמים.

אם היו מצוירות על העוגה אותיות או צורות בעלות משמעות כמו עץ או בית, אסור לחתוך את העוגה במקום האותיות או הצורות, אבל בין האותיות והצורות מותר. ובשעת הדחק מותר לחתוך במקום האותיות והצורות. ואם מן החומר של העוגה עצמו יצרו את האותיות, כדוגמת האותיות שיש בביסקוויטים, כיוון שאין להן חשיבות, מותר לכתחילה לחותכן (להלן יח, ג, 2).

הנצרך לקרוע שקית שיש בה אוכל, ועל השקית כתובות אותיות, ישתדל שלא לקרוע במקום האותיות, ובלית ברירה אפשר לקרוע את השקית גם במקום האותיות (כמבואר להלן יח, ג).

אסור לגבן חלב לעשות ממנו גבינה, ולדעת רבים האיסור מהתורה, שזוהי תולדה של מלאכת ‘בונה’, שהוא הופך את החלב הנוזלי לגבינה מגובשת (שבת צה, א; רמב”ם י, יג). וכן אסור להעמיד מאכל בצורה מיוחדת כדרך בניין (מ”א שמ, יז; ח”א לט, א).

מותר למרוח ממרחים וסלטים על פרוסה, שאין איסור ממרח במאכלים. וכן מותר להחליק את הממרח על הפרוסה כדי לייפותו, וכן מותר להניח סלט חומוס על צלחת מרכזית ולהחליק את פניו בצורת עיגול כדי לייפותו, ואין בזה איסור ממרח, הואיל והמאכל כבר מוכן לאכילה, ואין החלקתו מועילה לו. ויש שהחמירו שלא להחליק מאכלים כדי לייפותם, והמחמיר בזה תבא עליו ברכה (רמ”א שכא, יט).

יב – ריסוק קרח למים והפיכת קרוש לנוזלי ולהיפך

אסרו חכמים לרסק שלג, ברד וקרח כדי לעשות מהם מים, מפני שריסוקם דומה למלאכה, שכן יוצרים מהקרח מים. אבל מותר לתת חתיכות קרח בתוך מים והקרח ימס מאליו, שהואיל ואין עושים מעשה בידיים, אין בזה איסור (שבת נא, ב). וכן מותר לשבור קרח כדי להניחו בכוס או קנקן, למרות שתוך שבירתו יצאו מים, הואיל ואין עושים זאת כדי להוציא מהקרח מים. וכן מותר ללכת על השלג, למרות שתוך כדי ההליכה מעט מן השלג יימס, משום שאין מתכוונים לכך (שו”ע שכ, ט-יב).

לדעת מקצת מן הראשונים (התרומה והרא”ש), טעם האיסור לרסק קרח ולהופכו למים, מפני שמולידים בזה דבר חדש, שדבר קרוש הפך לנוזלי. ולפי דעתם אסור גם לחמם מאכל קרוש ולהופכו לנוזלי. אולם לדעת רוב הפוסקים, האיסור לרסק שלג או ברד אינו מפני שנוצר מזה דבר חדש, אלא מפני שריסוק השלג נעשה בידיים, וזה דומה לפעולה של סחיטת פירות. ולדעתם מותר להפוך את הרוטב הקרוש לנוזלי על ידי פעולה עקיפה של חימום (רמב”ם, רמב”ן, רשב”א, סמ”ג, סמ”ק). וכן מנהג ספרד להקל בזה. ולמנהג אשכנז, לכתחילה יש להחמיר שלא להפוך מאכל קרוש לנוזלי על ידי חימום, ובשעת הצורך אפשר להקל (שו”ע שיח, טז).

וכן הדין לגבי הקפאת מים כדי לעשות קרח, למנהג ספרד מותר, ולמנהג אשכנז, יש מחמירים לכתחילה שלא להכינו בשבת, ובשעת הצורך כמו ביום חם, מותר להכינו (שש”כ י, ד). ויש מפוסקי אשכנז שמקילים לכתחילה להכין קרח גם ביום שאינו חם. משום שהקרח אינו עתיד להתקיים באופן עצמאי כמוצק, ומיד כשיוציאוהו מהמקפיא יהפוך לנוזל, נמצא שלא הוליד בזה דבר חדש (ציץ אליעזר ו, לד; ח, יב).

מותר לתת תבלינים שמוסיפים טעם וריח במאכלים, שאף שאסור להוליד ריח בבגדים, אין איסור להוליד ריח במאכלים (שו”ע תקיא, ד, מ”ב כד).

לדעת רבים אסור לעשות קצפת מביצה או שמנת מתוקה, משום שהוא נראה כמכין אותן לבישול (שבת קט, א, לרש”י, מ”ב שכא, סח). ויש מקלים בזה (עי’ לוית חן סו).