פרק יח – כותב מוחק וצובע

א – כתיבה ומחיקה

מלאכת כתיבה היא מלאכה המביעה רעיון באופן מדויק, על ידי אותיות או מספרים או צורה בעלת משמעות, כדי שיתקיים הרעיון זמן רב. במשכן היו כותבים אותיות על הקרשים, כדי שידעו תמיד איזה קרש צריך להעמיד בצד צפון ואיזה בצד דרום, איזה ראשון בצד צפון ואיזה שני וכך בכל הצדדים. ופעמים שטעו בדבר, ונצרכו למחוק את האותיות ולכתוב תחתיהן אותיות אחרות, וזוהי מלאכת מוחק, היינו מוחק על מנת לכתוב אותיות אחרות (שבת קג, א, רש"י עג, א).

לכאורה נראה שמלאכת הכתיבה היא מלאכה קלה שאין בה ממש, אולם באמת היא התשתית לפועלו של האדם. כמה שיהיה חכם ובעל זיכרון, יתקשה לזכור בדייקנות היכן צריך להניח כל קרש במשכן. וכך בכל הדברים המורכבים, אם לא יכתוב אותם, לא יזכרם בדייקנות ויאבד את היכולת לשחזר את המידע שצבר ואת ההישגים שכבר הגיע אליהם. על ידי הכתיבה האדם מסוגל להתפתח מבחינה מדעית ולשכלל את חייו.

כדי שהמידע יהיה מדויק, צריך לפעמים למחוק אותיות מוטעות על מנת לכתוב במקומן את האותיות הנכונות. גם כשיש בנייר כתם, המוחק אותו כדי לכתוב שם אותיות, עובר על מלאכת מוחק, שבמחיקתו הכשיר את המקום לכתיבה (שו"ע שמ, ג).

פעמים שעצם המחיקה, גם שלא לשם כתיבה, נחשבת מלאכה. כגון שכתב בספר תורה אות מיותרת, ורק לאחר שימחקו אותה יהיה הספר כשר (שבת קד, ב; באו"ה שמ, ג, 'המוחק').

גם כתיבה על ידי חותמת נחשבת כתיבה, ואין בזה הבדל אם אוחזים את החותמת ביד ימין או שמאל, שכן בשתי הידיים נוח לחתום. וכן הפעלת מכונת הדפסה, או מכונת העתקה, או שליחת פקס, אסורה מהתורה, כיוון שעל ידי הפעולות הללו נכתבות אותיות או צורות בעלות משמעות (עי' מ"א או"ח לב, נז; ט"ז יו"ד רעא, ח; אג"מ או"ח ח"ד מ, י).

וכן אסור להקליד אותיות במחשב, וכן אסור לשומרן בזיכרון, וכן אסור לצלם תמונות או להקליט קולות. אך כיוון שפעולות אלה אינן יוצרות אותיות או צורות יציבות, יש אומרים שהאיסור מדברי חכמים.[1]


[1]. אמנם לדעת הרב אלישיב והרב אליהו הקלדה במחשב אסורה מהתורה. וכן לסוברים שהשימוש בחשמל אסור מהתורה, כמבואר לעיל יז, ב, כל שימושי המחשב אסורים מהתורה. ועי' כאן ושם בהרחבות.

ב – גדרי האיסור וההיתרים לצורך פיקוח נפש

חשיבות עקרונית ישנה להגדרה המדויקת בכל מלאכה, מה אסור מהתורה ומה מדברי חכמים, ויש לכך גם השלכות מעשיות. למשל, כאשר צריכים לכתוב בבית חולים או בצבא לצורך פיקוח נפש, לכתחילה יש למעט באיסור ולבצע את הכתיבה באופן האסור מדברי חכמים בלבד. נברר תחילה את האסור מהתורה ומדברי חכמים, ולאחר מכן נפרט כיצד לכתוב לצורך פיקוח נפש.

הכתיבה שאסרה התורה, היא כתיבה כדרכה ביד ימין, אבל הכותב שלא כדרכו ביד שמאל – עובר באיסור חכמים. שמאלי שכתב בשמאל – עבר באיסור תורה, ואם שינה וכתב בימין – עבר באיסור חכמים. הרגיל לכתוב בשתי ידיו, הכתיבה בשתי ידיו אסורה עליו מן התורה (שבת קג, א).

הכותב כשהוא אוחז את העט בשינוי, כגון בפיו, או ברגלו, או באחורי ידו, עובר באיסור מדברי חכמים (רמב"ם יא, יד).

הכתיבה שאסרה התורה היא כתיבה שמתקיימת לזמן חשוב, לפיכך הכותב בעט או עיפרון על נייר – עובר באיסור תורה. אבל הכותב במי פירות שצבעם דוהה תוך זמן קצר, או שכותב בעט על עלה שעומד להתייבש ולהתפורר, או שכותב על ידי קרם או סוכריות אותיות על עוגה – עובר באיסור חכמים.

לדעת רוב ככל הפוסקים, איסור הכתיבה מהתורה חל בכל השפות (רמב"ם יא, י, באו"ה שו, יא). ולדעת כמה פוסקים, רק מי שכותב באותיות הכשרות לספר תורה עובר באיסור תורה, אבל הכותב באותיות אחרות, בלועזית או בעברית באותיות 'כתב' (כתב עגול) – עובר באיסור חכמים בלבד (או"ז).

הנצרך לכתוב לצורך פיקוח נפש, אם אין חשש שהעיכוב יגרום לסכנה, ימעט באיסור ויכתוב בשינוי ביד שמאל. ואם הוא רגיל לכתוב בשתי ידיו, יאחז את העט בגב ידו, או בין הזרת לקמיצה. לכתחילה יש להשיג 'עט שבת', היינו עט שהכתב שלו נמחק מעצמו תוך מספר ימים, שכתיבתו אסורה מדברי חכמים בלבד. כאשר צריך לכתוב במחשב, כשאפשר נכון להקליד בשינוי, כגון בגב האצבע, או בעזרת כפית וכיוצא בזה, וכן עדיף לכתוב באותיות 'כתב'.

לסיכום, כאשר מוכרחים לכתוב לצורך פיקוח נפש, עדיף לכתוב ב'עט שבת', שלכל הדעות הכתיבה בו אסורה מדברי חכמים בלבד, וכשאפשר נכון לכתוב בו בשינוי. וכשאין אפשרות לכתוב ב'עט שבת', אפשר לכתוב לפי הצורך במחשב או בעט רגיל, אבל יש להשתדל לכתוב בשינוי ובאותיות 'כתב'.

ג – מחיקה וכתיבה כדרך אגב

עוגה שכתבו עליה אותיות על ידי קרם או סוכריות קטנטנות וכיוצא בזה, אסור לחותכה במקום האותיות. וכן אם ציירו עליה צורות בעלות משמעות, כמו עץ או בית, אסור לחותכה במקום הצורות. ואף שחיתוך העוגה נעשה לצורך אכילה, כיוון שיש לאותיות ולצורות חשיבות וניכר מאוד שהן נמחקות בעת חיתוך העוגה, יש בזה איסור מדברי חכמים (מרדכי, רמ"א שמ, ג). אבל לחתוך בין האותיות מותר, ואף שעל ידי כך מפרידים את המילה לחלקים, אין איסור מחיקה כאשר האותיות נותרות שלימות. לפיכך, הרוצים להכין עוגה כזו לשבת, יכינו אותה באופן שניתן יהיה לחתוך את פרוסותיה בין האותיות והצורות. ואח"כ יהיה מותר לאכול את הפרוסות, למרות שאכילתן תבטל את האותיות, שהואיל ועוסקים באכילה אין זה נחשב 'מוחק'. ובשעת הדחק, כשאין אפשרות אחרת לאכול מהעוגה, מותר לחתוך גם במקום האותיות והצורות.

כאשר האותיות או הצורות שעל העוגיות הוטבעו בחומר שממנו עשויות העוגיות, כמו האותיות שבביסקוויטים, אין איסור לחתוך אותן או לשוברן. שהואיל ואין לאותיות אלה חשיבות, אין איסור למוחקן דרך אגב (מ"ב שמ, טו).

יש אומרים, שאסור מדברי חכמים להשתמש בספר שכתובות אותיות על חודי הדפים שלו, מפני שבפתיחת הספר מבטלים את האותיות, ובסגירתו מקיימים אותן (לבוש, מ"א). למעשה, כשאין ספר אחר, מותר להשתמש בו, מפני שלדעת רבים, קירוב חלקי האות זה אל זה אינו נחשב כתיבה, והרחקתם אינה מחיקה. בנוסף לכך, הואיל והספר נועד לפתיחה וסגירה תמידית, אין פתיחתו וסגירתו נחשבת אפילו ככתיבה ומחיקה ארעית, ואין בה כל איסור (רמ"א, ט"ז, מ"ב שמ, טז).

יש אומרים שאסור לפתוח אריזות מאכל באופן שיגרום לקריעת אותיות או ציורים, ורק כאשר יש סיכוי שהאותיות והצורות לא ייקרעו, מותר לפותחן בשבת (עפ"י ט"ז). ויש אומרים שאין בזה שום איסור, מפני שבפועל כל חלקי האותיות נותרו ורק הורחקו זה מזה (עפ"י רמ"א). לכתחילה ראוי להחמיר, אבל כשאין דרך לקרוע את האריזה בלא לקרוע אותיות, אפשר להקל, הואיל והקורע אינו מעוניין למחוק, והדבר נעשה כדרך קלקול.

מותר ללכת על אדמה בנעליים שחקוקות על סולייתן אותיות וצורות שונות, למרות שההליכה מטביעה את צורתן על האדמה.[2]

מי שכתב על ידו בעט, רשאי לשטוף את ידו ולנגבה כדרכו, מפני שבדרך כלל האותיות אינן נמחקות בשטיפה וניגוב של פעם אחת. אמנם מי שמעוניין למחוק את האותיות, יזהר לשטוף ולנגב את ידיו בנחת, כדי שלא לסייע במחיקת האותיות.


[2]. לרמ"א בתשובה קיט אין קריעת אותיות נחשבת מוחק, הואיל וכל חלקי האותיות נותרו ורק הורחקו זה מזה. ולט"ז שמ, ב, הדבר אסור משום מוחק, ועפ"י זה אסר בשש"כ ט, יג, לפתוח אריזות תוך קריעת אותיות. אלא שגם לט"ז אפשר להקל בדיעבד, מפני שכפי שלמדנו (לעיל ט, 2), פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן – מותר. ואף כאן הוא פסיק רישא דלא ניחא ליה, שהרי אינו מתכוון למחוק אלא לפתוח את השקית, ויש בזה שני דרבנן: א) מוחק שלא על מנת לכתוב, ב) מוחק בשינוי (או מקלקל). וכ"כ למעשה אול"צ ח"ב כז, ז; וילקו"י שיד, יט. ולכן גם מותר ללכת בנעליים שיחקקו צורת אותיות באדמה, כי האיסור מבוסס על צירוף שני איסורי דרבנן: א) הכתב עומד להימחק מאליו, ב) אין זו דרך כתיבה. והואיל ואין כוונתו בהליכה לרשום אותיות באדמה, מותר. לפי זה צריך לכאורה להתיר גם חיתוך עוגה שיש עליה אותיות, שהיא פסיק רישא דלא ניחא ליה בשני דרבנן. ולרמ"א אין כאן מחיקה אלא רק הפרדה. ולכך נטה הט"ז שמ, ב. וכ"כ דגול מרבבה ועוד כמה אחרונים (הובאו בלוית חן קיט). אמנם דעת הרבה פוסקים להחמיר. ונראה שהחמירו מפני שהאותיות שעל העוגה ניכרות מאוד ויש להן חשיבות, ומאוד בולט שהן נמחקות בעת חיתוך העוגה לכבוד בעל המסיבה, ויש בזה צד של תיקון, שמרבה בכבודו על ידי חיתוך האותיות או הציור שעל העוגה, וכך כתבתי למעלה. וההיתר לחתוך בין האותיות, כי לרוה"פ הפרדת אות מחברתה אינה בכלל 'מוחק' (מאמ"ר, אבני נזר, שש"כ ט, הערה נא). ובשעת הדחק כאשר נחוץ מאוד לאכול את העוגה ואי אפשר לחותכה בלא לחתוך אותיות, אפשר לסמוך על המקילים. ודין הספר מורכב יותר, כמבואר בהרחבות.

ד – כתיבה דרך ארעי ומשחקי אותיות ופאזל

כפי שלמדנו, כתיבה כדרך ארעי אסורה מדברי חכמים, וכן מחיקה של כתב שלא על מנת לכתוב במקומו אסורה מדברי חכמים. לפיכך, אסור לכתוב אותיות על אדים שנתעבו על החלון, וכן אסור למוחקן. וכן אסור לרשום אותיות על חול או למוחקן (מ"ב שמ, כ-כא).

אסור לחרוץ בציפורן סימן בדף, כדי להזכיר שיש שם דבר חידוש או שיש שם דבר לתקן, שהואיל והסימן מתקיים – הדבר אסור מדברי חכמים (מ"ב שמ, כה; כה"ח נא). אבל מותר לקפל את זווית העמוד לשם כך, מפני שאין המטרה לחרוץ סימן בנייר, אלא הקיפול גופו הוא הסימן.

יש מקילים לחולה להשתמש בסרט מד-חום, מפני שאין בזה כתיבה, שכן האותיות כבר היו מוטבעות בסרט והן רק מופיעות לשעה קלה על ידי החום ומיד אח"כ נעלמות (יחו"ד ד, כט). ויש אוסרים משום שזו כתיבה לשעה (שש"כ מ, ב). והואיל והדין דרבנן, אפשר להקל בשעת הצורך (ציץ אליעזר יד, ל; להלן כח, יא).

כיוצא בזה, לכתחילה אין לבצע בדיקה רפואית שגורמת להופעת צבע, ובשעת הצורך אפשר להקל (להלן כח, יא).

מותר להניח קוביות צבעוניות זו ליד זו וליצור צורת אות, וכן מותר להניח חוט בצורה של אות, משום שהקוביות או החוט כבר היו קיימים ורק סידרו אותם בצורה של אות. וכן מותר להצמיד זוג קלפים שביחד יוצרים צורה בעלת משמעות או אות או מילה, מפני שהכל היה כתוב מתחילה ורק קרבום זה לזה.

וכל זה כאשר החלקים אינם מתחברים זה לזה או ללוח, אבל אם הם מתחברים, לרוב פוסקי זמנינו הדבר אסור מדברי חכמים. לפיכך, אסור לדעתם לנעוץ חלקי אותיות בלוח ולהרכיב אותיות, מפני איסור כותב. וכן אסור להרכיב פאזל, שגם כתיבת צורות בעלות משמעות אסורה משום כותב. ויש מתירים, הואיל ואין בזה שום כתיבה, שכן הכל כתוב שם מתחילה, ורק מצמידים את האותיות או את חלקי הפאזל זה לזה. אמנם גם לדעה המקילה אסור לחברם כדי לקובעם כתמונה.

למעשה, הרוצים להקל בזה לילדיהם רשאים, אבל למבוגרים נכון להחמיר, שכך היא דעת רוב הפוסקים. וככלל צריך לדעת שזמן השבת צריך להיות מוקדש לתורה, ולכן יש אומרים שכל המשחקים אסורים בשבת על גדולים (להלן כב, יג; כד, ז, ובהרחבות).[3]

מותר להשתמש במנעול מספרים, מפני שאין בסיבוב המספרים כתיבה, שכן המספרים כבר היו כתובים מתחילה, ורק משנים את מקומם לשעה קלה כדי שמספר מסוים ייראה והמנעול ייפתח (ציץ אליעזר יג, מד).


[3]. בשש"כ טז, כד, החמיר, אך כתב בהערה סו, שאין למחות בקטן, שהוא יכול לסמוך על המקילים. וכך דעת רוה"פ. ובאול"צ ח"ב מב, ו, התיר לבנות קטנות, אבל לבנים קטנים החמיר כדי שלא להרגילם לביטול תורה. ולגדולים אסר משום מוקצה, ועי' בהרחבות.

ה – מלאכת צובע

מלאכת צובע היא מלאכה שנועדה להוסיף יופי. במשכן היו צובעים את חוטי הצמר שביריעות המשכן והפרוכת בצבע תכלת או ארגמן או תולעת שני (אדום-כתום). ואף שגם בעת כתיבה צובעים את הדף באותיות, הבדל ישנו ביניהם, שבכתיבה המגמה להביע רעיון, וגם כאשר רושמים צורה מסוימת, כגון בית או עץ, כיוון שהמטרה לבטא רעיון, עוברים על מלאכת כותב. אבל במלאכת צובע אין הכוונה להביע רעיון, אלא לייפות את הדבר שצובעים. לפיכך, הרושם צורה בעלת משמעות על נייר או קיר עובר על מלאכת 'כותב', וכאשר יצבע אותה כדי ליפותה, יעבור על מלאכת 'צובע' (ירושלמי פ"ז ה"ב).

לפיכך, אסור מהתורה לצבוע בשבת קירות, ארונות, כלים, בדים ובגדים. ואין זה משנה באיזה צבע צובעים, כל שהצבע מוסיף יופי אסור מהתורה. ואף בצבע שקוף שיוצר ברק אסור לצבוע, מפני שגם ברק נחשב צבע. וגם כאשר הקיר כבר היה צבוע, אסור מהתורה לצובעו בצבע אחר או לחדש את צבעו.

וכן אסור מן התורה לצבוע נעליים. ואפילו אם הצבע שקוף, יש בזה איסור תורה, מפני שעל ידו הנעליים יבריקו. ואם מורחים על הנעליים משחה, יש בזה גם איסור ממרח. ופעמים שיש בזה גם איסור מעבד, כאשר חומר הצחצוח משביח את העור (מ"ב שכז, יב, וטז). וגם כאשר המשחה נמרחה בערב שבת, אסור לשפשפה כדי שתבריק, מפני שיש בזה תוספת צביעה. אבל אם יש אבק על הנעליים, מותר להסירו בנחת על ידי מטלית (שש"כ טו, מ).

אין איסור צביעה מן התורה אלא כאשר הצבע מתקיים, אבל כאשר הצבע יורד מעצמו לאחר זמן קצר, האיסור מדברי חכמים (רמב"ם שבת ט, יג).

מי שנצבעו ידיו מפירות או דם או שאר דברים, לכתחילה ישטוף תחילה את ידיו ורק אח"כ יקנחן במגבת, כדי שלא יצבע את המגבת. וכן כאשר נשפך מיץ על מפת שולחן, לא יסיר את המיץ תוך שהוא גוררו על המפה, מפני שהוא צובע בזה את המפה. ואף שצביעה זו מלכלכת, יש מחמירים וסוברים, שהואיל והיא נעשית על בד שרגילים לצובעו, הרי היא אסורה מדברי חכמים (שו"ע שכ, כ). בשעת הצורך אפשר להקל בכל זה, כי לדעת הרבה פוסקים, כאשר הצביעה בדרך לכלוך, אין בה איסור (מ"ב שכ, נט, כה"ח קכב).

כאשר מדובר בתחבושת או ממחטת נייר שאין רגילים לצובען כלל, מותר לכתחילה לנקות בהן דם או שאר צבעים, שהואיל והצביעה נעשית כדרך לכלוך על דבר שלא נועד לצביעה כלל, אין בזה איסור (שועה"ר שב, קונ"א).

לכל הדעות אין לחוש למה שהידיים והפה נצבעים בעת שאוכלים תותים ושאר מאכלים שיש בהם צבע, מפני שאין רגילים לצבוע כך את העור, וצביעה זו היא דרך לכלוך (מ"ב שכ, נח). אמנם צביעה לצורך איפור אסורה, כפי שמבואר לעיל (יד, ד).

כאשר יש באסלה סבון חיטוי צבעוני, נחלקו הפוסקים אם מותר להוריד מים. יש אומרים שהואיל ומעוניינים לצבוע את המים, אף שהצבע לא ישאר זמן רב, הדבר אסור מדברי חכמים. ומנגד, יש אומרים שהואיל ועיקר מטרת הסבון לחיטוי והופעת הצבע נעשית כדרך אגב, מותר להוריד את המים. למעשה, עדיף להשתמש בסבון בלא צבע, אבל מי שנקלע למקום שיש בו סבון צבעוני, רשאי להוריד את המים. והרוצים להקל ולהשתמש בסבון צבעוני, יש להם על מה לסמוך.[4]


[4]. המחלוקת תלויה בכמה צדדים: א) האם יש איסור צביעה במים. לפמ"ג ומ"ב שכ, נו, אסור, אמנם כיוון שאינם נצבעים לזמן ארוך האיסור דרבנן, וכך דעת רוה"פ. וי"א שמותר, כי הצבע אינו נתפס בדבר מסוים (אול"צ א, כט), או כי המים נחשבים משקים ואין בהם צביעה (ציץ אליעזר יד, מז). ב) גם אם יש בזה איסור צביעה, י"א שהואיל והצביעה נעשית בעקיפין על ידי הורדת המים ועל ידי הסרת המונע, הרי זה גרמא, נמצא שמדובר בפסיק רישא בתרי דרבנן (הליכות עולם ח"ד עמ' רפו). וי"א שאין זה גרמא ולכן אסור (שלחן שלמה שכ, לא, ג). ג) עוד נחלקו במציאות, מה כוונת הסבון הזה, לחיטוי או צביעה. למעשה המחמירים הם: שולחן שלמה, מנו"א ח"ג יג, ד, 9, ארח"ש טו, סד, והוסיף, שמי ששכח להוציאו לפני שבת, יסיר אותו ברגלו מפני שהוא מוקצה. והמתירים: ציץ אליעזר, אור לציון, הליכות עולם. וטוב למי שיודע שהצבע חשוב לו שיחמיר.

ו – מלאכת מפשיט, מעבד, ממחק ומשרטט

ארבע מלאכות קשורות להכנת העור לצורך כתיבה. ואלו הן: מפשיט, מעבד, ממחק ומשרטט. בעבר היו רגילים לכתוב גם דברי חול על עור, וכיום רק ספרי תורה, תפילין ומזוזות, כותבים על קלף. בנוסף לכך, העור משמש להכנת בגדים, נעליים, תיקים וציפוי כורסאות. במשכן היו מכינים עורות ליריעות המשכן. במלאכת השרטוט השתמשו להכנת מקום הכתיבה על הקרשים.

'מפשיט', היינו מפשיט את העור מן הבהמה שנשחטה. שתי שכבות יש לעור, השכבה החיצונית נקראת קלף, שעליו כותבים ספרי תורה, תפילין ומזוזות. והשכבה הפנימית נקראת דוכסוסטוס שעליו מותר לכתוב מזוזות בלבד. גם המפריד את שתי השכבות זו מזו, עובר על תולדה של מלאכת 'מפשיט'. ואף שיש איסור להפשיט עור, מותר להפשיט עור של עוף מבושל, מפני שאין איסור 'מפשיט' בבשר שראוי לאכילה.

'מעבד', היינו נותן את העור בסיד או במלח או בחומר אחר ששואב ממנו את כל המיצים והחומצות, ועל ידי כך העור יכול להתקיים מאות שנים. וכל פעולה שמכשירה את העור לשימוש בכלל מלאכה זו. לפיכך, אסור לדרוס על העור כדי לעשותו קשה, וכן אסור לרככו בידיים, וכן אסור לסוך אותו בשמן כדי לעשותו רך וגמיש (רמב"ם שבת יא, ו). לעיל (יב, ט) התבאר דין עיבוד במאכלים.

'ממחק', היינו מחליק את פני העור על ידי הסרת השערות והגבשושיות שעליו. בכלל מלאכה זו כל החלקה של משטח מחוספס כדוגמת עצים ואבנים על ידי נייר זכוכית או פצירה (שבת עה, ב). וכן אסור לשפשף כלי כסף בחומר שמחליק את פניו (שו"ע שכג, ט). וכן אסור לשייף כלי מתכת בצמר פלדה. וכן אסור להשחיז סכין (מ"ב שכג, מ).

למלאכת ממחק יש תולדה שהיא 'ממרח', שעניינה מריחת חומר והחלקתו באופן שווה, וכן מריחת חומר על גוף אחר כדי להחליקו. לפיכך, הממרח משחה על רטייה עובר באיסור תורה (שבת עה, ב, ועי' להלן כח, ח). וכן אסור למרוח משחה וקרם על הגוף, כמבואר לעיל (יד, ה). וכן אסור לצחצח נעליים במשחה. וגם בלא משחה אסור לשפשף את עור הנעליים כדי להבריקן (עי' ערוה"ש שכז, ד; שש"כ טו, מ). לעיל (יב, יא) התבאר שלדעת רוב הפוסקים אין דין ממחק במאכלים.

משרטט, היינו מסמן שורות כדי ליישר את הכתיבה. גם מי שמשרטט קו ישר על עור או עץ או אבן כדי לסמן את המקום שבו צריכים לחתוך אותו, עובר על מלאכה זו. ואין איסור לשרטט בעזרת סכין קווים על עוגה או קליפת תפוז כדי לדייק בחיתוכן, שהואיל ואין איסור מחתך במאכלים, אין בהם גם איסור משרטט (מ"ב שכב, יב ויח; שש"כ יא, טו).