ארכיון הקטגוריה: פרק יא – זמן ק"ש ותפילת שחרית

א – זמני הבוקר

'עמוד-השחר' שנקרא גם 'עלות-השחר', הוא הזמן הראשון ביום שיש לו משמעות להלכה. בשעת הדחק אפשר לקרוא קריאת שמע ולהתפלל מ'עמוד-השחר', אבל במצב רגיל – אסור. נחלקו האחרונים מהו בדיוק 'עמוד-השחר': האור הקלוש הראשון שבמזרח (מ"א, פמ"ג), או מעט אח"כ כשהאור הקלוש מתפשט מעט על פני המזרח (א"ר, גר"א).

אחרי 'עמוד-השחר' מגיע זמן 'משיכיר', שכבר התפשט מעט אור על הארץ, עד שיכול אדם להכיר את חבירו שאינו רגיל לפוגשו ממרחק של ארבע אמות. ובאותו הזמן אפשר גם להבחין בין תכלת ללבן. ומאותה שעה לדעת רוב הפוסקים כבר אפשר לקרוא לכתחילה את קריאת שמע, אבל זמן התפילה לכתחילה עדיין לא הגיע.

הנץ החמה הוא זריחת השמש, כלומר בעת ראיית החלק הראשון של החמה, אז הוא זמן 'הנץ-החמה'. ומאז מתחיל זמן תפילה לכתחילה. והקורא קריאת שמע לפני הנץ ומתפלל מיד עם 'הנץ-החמה', הרי זה מתפלל תפילת ותיקין ששיבחוה חכמים.

כל המצוות שזמנן ביום, כדוגמת ברית מילה, זמנן מתחיל ב'הנץ-החמה', מפני שזמן היום מוגדר על פי השמש. אולם בדיעבד אם נעשו משעלה 'עמוד-השחר' – יצאו בהן ידי חובה, כי מבחינה מסוימת כבר עם אור ראשון מתחיל היום (מגילה כ, א).

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

ב – חשבון זמני הבוקר

לדעת רבים הפרש הזמן שבין 'עמוד-השחר' ל'הנץ-החמה' בארץ ישראל הוא כשיעור מהלך ארבעה מיל, שהוא כ-72 דקות. והכוונה שבימי ניסן ותשרי, עוברות 72 דקות משעה שהאיר המזרח עד שהחמה זורחת.

וצריך לדעת כי שיעור זמן זה משתנה לפי עונות השנה. בימי ניסן ותשרי (5/3; 5/10) מהלך עליית החמה הוא הקצר ביותר, והחמה זורחת 72 דקות אחר 'עמוד-השחר'. אולם בימי החורף, משך עליית החמה הולך ומתארך, עד שבשיא החורף (22/12) עוברות 78 דקות מ'עמוד-השחר' עד 'הנץ-החמה'. ובקיץ הזמן הולך ומתארך יותר, עד שבשיאו (22/6) עוברות 88 דקות מ'עמוד-השחר' עד 'הנץ-החמה'. כדי לחשב את זמן 'עמוד-השחר' בדייקנות לפי שיטה זו, יש לחשב בכל יום את הזמן שבו תגיע החמה ל-16.1 מעלות מתחת לאופק – ואז הוא זמן 'עמוד-השחר'.

וכל זה לדעה ש'עמוד-השחר', הוא משעה שהאיר אור קלוש את כל פני המזרח, אבל לדעה שהוא משעלה האור הקלוש הראשון שבמזרח, זמנו מוקדם יותר, כשהחמה מגיעה לכ-17.5 מעלות מתחת לאופק. אלא שכדי לא להיכנס למחלוקת, ראוי לנהוג כדעה המאוחרת יותר (16.1 מעלות מתחת לאופק), ומאז אפשר בשעת הדחק לקרוא את קריאת שמע ולהתפלל.[1]

גם לגבי זמן 'משיכיר' נתעורר ספק, כי למרות שחכמים הגדירו אותו לשעה שאפשר להבחין בין תכלת ללבן, ולהכיר חבר שאין רגילים לראותו ממרחק של ארבע אמות, עדיין יש ספק אימתי בדיוק זמן זה. למעשה מקובל להורות שהוא סביב 50 דקות לפני 'הנץ-החמה'. ועיין בהערה על זמנו המדויק.[2]


[1]. נחלקו בתלמוד פסחים צג, ב, צד, א, בשאלה, כמה זמן עובר בין עמוד השחר ל'הנץ- החמה', לעולא הוא כשיעור מהלך חמשה מיל, ולר' יהודה ארבעה מיל. ונחלקו הראשונים בשאלה, מהו שיעור מהלך מיל: י"א 18 דקות (רמב"ם בפהמ"ש ברכות א, א), י"א 22.5 דקות, וי"א 24 דקות (עי' שו"ע או"ח תנט, ב, ובאו"ה שם). למעשה, ישנן בזה שתי שיטות עיקריות: א' – 72 דקות, כשיעור מהלך ארבעה מיל (וכל מיל 18 דקות). ב' – 90 דקות (כל מיל 22.5 דקות). וכך כתוב בהרבה לוחות. ועיין בספר הזמנים בהלכה כא, ו-ט, לרב חיים בניש.

למ"א ופמ"ג עמוד השחר הוא עליית האור הראשון במזרח, ולא"ר והגר"א, עמוד השחר הוא קצת אח"כ, כשהאירו פני המזרח, ולזה נוטה בבאו"ה נח, ד; פט, א. ויש לדעת שלשתי הדעות מדובר באור קלוש מאוד שנראה במזרח, ומי שעומד במקום שיש בו תאורת חשמל, או שהיה במקום מואר, אישוניו מצומצמים, והוא אינו יכול להבחין בשינויים הללו שבמזרח. וכן מי שאינו רגיל להסתכל על 'עמוד-השחר' אינו מבחין באור הקלוש הראשון, ואף לא בהאירו מעט פני המזרח.

השיטה של 72 דקות מובנת היטב, מפני שבירושלים בימי ניסן ותשרי, 72 דקות לפני הנץ מאיר פני המזרח. ואז החמה נמצאת 16.1 מעלות מתחת לאופק. ולפי מצב החמה באותם ימים צריך לחשב בכל השנה, כפי שכתבתי למעלה. ואמנם יש סוברים ששיעור 72 דקות הוא קבוע לכל השנה, וראייתם מהגמ' פסחים שנתנה שיעור קבוע – ד' מיל. אלא שקשה עליהם, שהרי הארת המזרח היא הקובעת, שהיא 'עמוד-השחר', ולא חישוב הזמן. כיוצא בזה כתב בבאו"ה רסא, ב, 'שהוא'. ולכן חייבים לומר שההפרש שבין 'עמוד-השחר' ל'הנץ' משתנה לפי עונות השנה. ועיין בספר הזמנים בהלכה פרק יז, ושם בפרק טז הסביר את סיבת השינוי לפי העונות.

יש לציין שכל החישובים הללו הם בירושלים, ובכל המקומות שבאותו קו רוחב, וככל שמתקרבים לקטבים, כך ההפרש בין 'עמוד-השחר' ל'הנץ' מתארך. ואף בארץ ישראל יש הבדלים, ובצפת שהיא צפונית יותר, משך ההפרש ארוך בכדקה וחצי לעומת ירושלים.

ישנם לוחות שחישבו בהם את עמוד השחר לפי 90 דקות לפני הנץ בימי ניסן ותשרי, שאז החמה 19.75 מתחת לאופק, והמשיכו לפי חישוב זה, ויצא שבשיא הקיץ עמוד השחר הוא 112 דקות לפני הנץ. וקשה עליהם מאוד, מפני שבכל הזמנים הללו אין רואים שום אור במזרח. לפי חשבון האסטרונומים, לפני שהחמה מגיעה ל-18 מעלות מתחת לאופק אפילו מיטיבי הראות אינם יכולים להבחין באור כלשהו, קל וחומר כאשר היא נמצאת 19.75 מעלות מתחת לאופק. לפיכך קשה מאוד לסמוך על הלוחות הללו למעשה.

אמנם את הדעה הסוברת ששיעור ארבעה מיל הוא 90 דקות אפשר להסביר שהתכוונו לשיא הקיץ, שאז בערך 90 דקות לפני הנץ מאיר המזרח (16.1 מעלות יוצא 88 דקות). עוד אפשר לומר, שלשיטה זו עמוד השחר הוא האור הראשון שבמזרח, שהוא נראה כשהחמה בערך 17.5 מעלות מתחת לאופק, ובימי ניסן ותשרי הוא כ-78 דקות לפני הנץ, ובשיא החורף – 85 דקות לפני הנץ, ובשיא הקיץ – 96 דקות לפני הנץ. ואולי הכוונה שהזמן הממוצע של ראיית האור הראשון הוא קרוב ל-90 דקות לפני הנץ. (ויתכן שבנוסף לכך הלכו לפי השיטות המאחרות בכמה דקות את הנץ, מפני שמתחשבים בהרים, עיין בהלכה ו, ואז אכן 90 דקות לפני הנץ הוא הזמן הממוצע של כל השנה. גם את השיטה הסוברת שמיל הוא 24 דקות, וארבעה מיל 96 דקות אפשר להסביר שדיברו בשיא הקיץ). ←

נמצא אם כן לסיכום שהדין נקבע לפי מצב השמש, ויש שתי שיטות: האחת, משהאיר המזרח, כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק, ובימי ניסן ותשרי הוא 72 דקות לפני הנץ. השנייה, מהאור הראשון, כשהחמה 17.5 מעלות מתחת לאופק, ובימי ניסן ותשרי הוא 78 דקות לפני הנץ. וכתבתי לעיקר כסוברים ש'עמוד-השחר' הוא משהאיר המזרח, כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק, מפני שלכך נוטה הבאו"ה, וכ"כ ביחו"ד ב, ח, עפ"י הרמב"ם ושו"ע. בנוסף לכך, לעניין ק"ש ותפילה, הנוהג לפיה יוצא ידי כולם, שאז ודאי התחיל היום, אבל לפני כן הוא זמן ששנוי במחלוקת. אמנם לעניין תעניות, ראוי להחמיר שלא לאכול ולשתות משתגיע מ-17.5, אף שלהלכה אפשר לסמוך על המקלים במחלוקת דרבנן. כדי לחשב במדויק זמנים אלו בכל מקום ומקום אפשר להיעזר בתוכנת "חזון שמיים" של הרב איתן ציקוני.

[2]. בספרי ההלכה האחרונים נזכרו כמה דעות, אימתי הוא זמן 'משיכיר': ביחו"ד ב, ח – 66 דקות לפני הנץ, לכה"ח יח, יח – 60, ובירושלים נהגו 50-55 דקות לפני הנץ, ובכמה מקומות בבני ברק 45 דקות לפני הנץ. למעשה בספרים רבים כתבו שהוא כ-50 דקות לפני הנץ. וכ"כ בתפילה כהלכתה ג, ד, ואש"י יח, א. אלא שכבר למדנו שיש שינויים בין עונות השנה, וקשה שהתעלמו מההבדלים הללו. ואולי חלק מהפוסקים שכתבו זמנים שונים לא נחלקו כלל, וכל אחד מדד בתקופה אחרת בשנה. ועיין ב'הזמנים-בהלכה' כג, ו.

ולפי תצפיות שונות, יש שהכירו כשהחמה הגיעה ל-12 מעלות מתחת לאופק, ויש שהכירו ב-11 מעלות, ויש שהכירו רק ב-10 מעלות מתחת לאופק. למעשה נראה לחשב לפי מצב החמה כשהיא מגיעה ל-11 מעלות מתחת לאופק. והוא בימי ניסן ותשרי 48 דקות לפני הנץ, ובשיא החורף (22/12) 52.5 לפני הנץ, ובשיא הקיץ (22/6) 58 דקות לפני הנץ. הרי שרוב השנה הוא סביב 50 דקות. ומ"מ לכתחילה טוב לאחר את זמן 'משיכיר' בעוד כחמש דקות, ובשעת הדחק אפשר להקדים בכחמש דקות.

עוד יש להוסיף, כי בעבר, כשלא היו שעונים, בוודאי הלכו לפי הראייה, ואם היה יום מעונן איחרו כדי לצאת מהספק. אולם אחר שיש לנו שעונים, כתב בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב קסב, שהולכים לפי השעון.

יש לציין כי לדעת רוה"פ זמן משיכיר את חבירו וזמן משיכיר בין תכלת ללבן הוא אותו הזמן, וכ"כ במ"ב נח, ב.

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | תגובה אחת

ג – זמן קריאת שמע

זמן קריאת שמע של שחרית הוא משעה שבני אדם רגילים לקום משנתם, שנאמר (דברים ו, ז): "וּבְקוּמֶךָ". וכיוון שיש אנשים שמקדימים לקום ב'עמוד-השחר' (עם אור ראשון),1 מן התורה הוא נחשב זמן קימה, ואפשר לקרוא בו קריאת שמע. והטעם, שנאמר 'בקומך' לשון יחיד, משמע אפילו בעת שיחידים קמים משנתם. אבל מי שקורא לפני כן קריאת שמע, לא יצא ידי חובתו, הואיל וקרא לפני שהגיע זמן קימה.

וחכמים עשו סייג למצווה, ותקנו שלא יקראו לכתחילה קריאת שמע אלא בשעה שיותר אנשים רגילים לקום ממטתם, שהיא שעה שכבר יש יותר אור על הארץ, עד שיכול אדם להכיר את חבירו ממרחק של ארבע אמות (שו"ע נח, א), שהוא זמן 'משיכיר' (כ-50 דקות לפני הנץ בימי ניסן).2

בשעת הדחק, כשאדם אנוס ואינו יכול לקרוא קריאת שמע אחר זמן 'משיכיר', יכול לקרוא את שמע משיעלה 'עמוד-השחר'. וכן בדיעבד, אם טעה וקרא את שמע באותה שעה – יצא ידי חובתו. אלא שיש בזה הבדל: אם סיבת הקדמתו נבעה מאונס, אפילו אם נאלץ לעשות זאת בכל יום, יצא ידי חובתו; אבל אם הקדים לקרוא מחמת טעות, יצא ידי חובתו רק אם טעותו אירעה באקראי, היינו אחת לחודש. אבל אם טעה בזה יותר, קנסוהו חכמים שלא יצא, ועליו לחזור ולקוראה אחר 'משיכיר' (שו"ע נח, ג-ד, מ"ב נח, יט).

ונמשך זמנה עד סוף שלוש שעות של היום, שכן יש אנשים כדוגמת בני מלכים שרגילים לאחר בשנתם עד שלוש שעות, נמצא שעד סוף שלוש שעות הוא זמן 'בקומך' (ויבואר בהמשך בהלכות י-יא).

והזמן המשובח ביותר לקריאת שמע הוא כ'ותיקין', היינו מעט לפני 'הנץ-החמה'.[3]


[3]. לדעת רוב הפוסקים, זמן ק"ש משיכיר ועד שלוש שעות, והזמן המובחר כותיקין, וכך דעת תוס', רא"ש, רשב"א, וכן נפסק בטור ושו"ע או"ח נח, א. וכך כתבתי למעלה. אמנם יש דעות נוספות: לדעת תר"י זמנה לכתחילה עד הנץ ורק בדיעבד עד שלוש שעות. לדעת הרי"ף והרמב"ם שעיקר זמן ק"ש כותיקין, היינו מעט קודם הנץ, ואם לא קרא בותיקין יכול לקרוא עד שלוש שעות. והזמן שלפני כן כשר בשעת הדחק. ולדעת ר"ח ור"ת זמן ק"ש מתחיל מאחרי הנץ ונמשך עד סוף שלוש שעות, ואף הנוהגים כותיקין לדעתם אינם עושים כהלכה, כי קוראים ק"ש מעט לפני הנץ. ונראה שגם לדעתם בשעת הדחק אפשר לקרוא ק"ש לפני הנץ (ורק לשיטת המאור אין יוצאים ידי ק"ש לפני הנץ). למעשה אין מתחשבים בדעתם להלכה. ועיין בב"י או"ח נח, א, ובבירור הלכה לברכות ח, ב ציון ב-ג; ושם ט, ב, ציון א; ושם י, ב, ציון ד. בהלכות ז-ח יבואר עד כמה ניתן למעשה להקדים את תפילת שחרית. (לכס"מ להל' ק"ש א, יג, זמן ק"ש מהתורה נמשך כל היום, כי בקומך הוא כל זמן שרגילים להיות ערים, ומדברי חכמים עד שלוש שעות, כדי להצמידה ולהקדימה לתפילת שחרית. ולא נתקבלו דבריו, ולכן ספק הנוגע לסיום שלוש שעות נחשב ספק דאורייתא כמובא בהלכה יא).

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

ד – זמן תפילה

אנשי כנסת הגדולה תקנו להתפלל בכל יום שלוש תפילות, וקבעו זמנם כנגד התמידים. תמיד של שחר היה קרב משעה שעלה 'עמוד-השחר', ולפי זה גם זמן תפילת שחרית היה צריך להיות לכתחילה מ'עמוד-השחר'. אלא שאמרו חכמים שראוי להתפלל אחר 'הנץ-החמה', שנאמר (תהלים עב, ה): "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" (ברכות ט, ב). ואם התפלל משעלה 'עמוד-השחר' יצא, מפני שהתפלל בזמן הכשר להקרבת התמיד של שחר (שו"ע פט, א).

והזמן המשובח ביותר לתפילה הוא כ'ותיקין', שהיו מתפללים עמידה ב'הנץ-החמה'.[4]

ונמשך זמנה עד סוף ארבע שעות, שכן זמן הקרבת תמיד של שחר לדעת רבי יהודה עד סוף ארבע שעות. ואף שלדעת חכמים זמן הקרבת התמיד נמשך עד חצות היום, הלכה כרבי יהודה, מפני שבמסכת עדויות, שכל משניותיה נבחרו להלכה, מובאת דעתו של רבי יהודה. לפיכך זמן תפילת שחרית עד סוף ארבע שעות (ברכות כז, א). ואע"פ כן לא נדחו לגמרי דברי חכמים, ואם עברו ארבע שעות ועדיין לא התפלל שחרית, יכול בדיעבד להתפלל עד חצות. ואע"פ ששכר תפילה בזמנה אין לו, מכל מקום שכר תפילה יש לו (כפי שיתבאר בהמשך בהלכה יא).


[4]. עיין בב"י פט, א, ובשועה"ר פט, ב, ובבירור הלכה כו, א, ציון ח. לסיכום, ישנן שלוש שיטות עיקריות: א) לרמב"ם ור"ח, עיקר תקנת התפילה מהנץ ועד ארבע שעות, ורק בדיעבד אפשר להתפלל מעמוד השחר, וכך נפסק בשו"ע פט, א, ומ"ב ד. ב) לרא"ש זמן תפילה לכתחילה – מעמוד השחר ועד ארבע שעות, כמו הזמן הכשר להקרבת התמיד. ובהנץ הוא מצווה מן המובחר. (לפי הפמ"ג דעת הרא"ש שבעמוד השחר אפשר להתפלל רק בשעת הדחק, ואילו משהאיר המזרח אפשר להתפלל לכתחילה, מפני שכך היה בתמיד שעיקר זמנו מעמוד השחר, אבל תקנו להמתין מלהקריבו עד שיאיר המזרח, כדי שלא יבואו לידי טעות, וכן דעת הפר"ח למעשה. ובמ"ב ובאו"ה פט, א, באר שיש מחלוקת מהו עמוד השחר, אור ראשון או האיר המזרח, וכתב להחמיר). ג) לרבנו ירוחם, מעמוד השחר ועד משיכיר הוא זמן תפילה בדיעבד, ומשיכיר ועד ארבע שעות – לכתחילה, ובהנץ מצווה מן המובחר. (יש שהבינו מרש"י ל, א, ומראב"ן, שבשעת הדחק אפשר להתפלל שחרית אף לפני עמוד השחר, ולא נתקבלה דעתם אף בשעת הדחק).

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

ה – תפילת 'ותיקין' ב'הנץ החמה'

הזמן המשובח ביותר לקריאת שמע ולתפילה הוא כ'ותיקין', שהיו קוראים את שמע מעט לפני 'הנץ-החמה', ומתחילים להתפלל ב'הנץ-החמה'. והטעם לכך, שהמתפלל מאוחר נגרר אחרי טבע העולם, ורק אחר שהשמש כבר זורחת, והחיים מתחילים לפעום במלא שאונם, הוא מתעורר ונוכח שה' הוא האלקים ומקבל על עצמו עול מלכות שמים ומתפלל. אבל ה'ותיקין' מקדימים ומובילים את הטבע, ועוד לפני שהשמש זורחת והטבע מתגלה במלא יופיו והדרו, הם מקבלים על עצמם מתוך אמונה שלימה עול מלכות שמים, ותיכף כשהשמש זורחת והיום מתחיל, הם עומדים בתפילה וממשיכים שפע ברכה לעולם.[5]

אמרו חכמים: כל הסומך גאולה לתפילה כ'ותיקין' אינו ניזוק כל היום כולו (ברכות ט, ב, ותוס' שם).

אבל מי שיודע שאם יקום להתפלל כ'ותיקין' יהיה עייף ולא יוכל ללמוד או לעבוד כראוי, מוטב שיתפלל אחר כך. וכיוון שכיום אירועים רבים וחשובים, כשיעורי תורה וחתונות, מתקיימים בלילה, עדיף לרוב האנשים לישון בסביבת חצות הלילה ולקום לאחר הנץ החמה. והידור 'ותיקין' לגביהם הוא, להזדרז להגיע לבית הכנסת לפני זמן תחילת התפילה.


[5]. מהגמ' ברכות ט, ב, משמע שעיקר 'ותיקין' הוא לצורך התפילה שתהיה עם 'הנץ'. וכך משמע מהרבה ראשונים ואחרונים. אמנם מהמשנה בברכות כב, ב, משמע שיש עניין לקרוא את שמע לפני 'הנץ'. הרי שמעלת הותיקין היא משני צדדים, ק"ש ותפילה. ואכן יש שהקפידו שאף כשאינם יכולים להתפלל בותיקין, לפחות יקראו ק"ש לפני 'הנץ', כמובא בשועה"ר הרב נח, ד, ואפילו שעדיין לא הניחו תפילין. ובכה"ח נח, ח כתב, שאם לא הניח תפילין לא יקרא לפני 'הנץ'. ודין זה תלוי גם במחלוקת שבסי' מו, ט – לב"י ולרמ"א אפשר לכתחילה לצאת בק"ש בלא ברכותיה, ולרא"ה ולגר"א הוא בדיעבד.

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

ו – זמן 'ותיקין' ו'הנץ' המדויק

'הנץ-החמה' הוא עת זריחת החמה, ואף שלכאורה הגדרה זו פשוטה וברורה, בפועל אין הדבר כן.

ראשית, משך עליית החמה, מהשנייה שרואים את הקצה הראשון של החמה ועד שהיא נראית כולה, כשתי דקות וחצי. ונחלקו הפוסקים מתי הוא בדיוק זמן הנץ החמה: לדעת רוב הפוסקים זמן 'הנץ' מיד כשהחלק הראשון של השמש נראה, ואז צריך להתחיל את תפילת עמידה של 'ותיקין'. ויש אומרים ש'הנץ' הוא בגמר עליית החמה, ויש אומרים שהוא נמשך בכל שתי הדקות וחצי של עלייתה, ויש אומרים שהוא נמשך עוד כמה דקות, כל זמן שקרני השמש עדיין אדומות. למעשה, משתדלים לכוון את תחילת תפילת ה'ותיקין' לעת תחילת עליית החמה, אבל אין מדקדקים בזה, מפני שמתחשבים גם בדעות האחרות.[6]

עוד ספק התעורר, האם מתחשבים בהרים שבמזרח המסתירים את זריחת השמש או שהולכים לפי הזריחה האסטרונומית (באופק ישר). ברור שהנמצא מתחת לצוק או בניין גבוה שמסתיר ממנו את המזרח, לא יכול לטעון שהזריחה לגביו היא בזמן שהוא עצמו יראה את השמש, כי אז הזריחה שלו עלולה להיות לקראת הצהרים. השאלה היא, מה הדין, למשל, בירושלים העתיקה שהר הזיתים מסתיר לה את האופק במזרח, ועקב כך החמה נראית מספר דקות מאוחר יותר. ואף לעומדים על הר הזיתים, הרי מואב מסתירים את תחילת הזריחה. יש אומרים שזמן 'הנץ-החמה' הוא רק כאשר רואים בפועל את החמה, היינו אחר שתיראה מעל הר הזיתים. ויש אומרים שאין להתחשב בהר קרוב כדוגמת הר הזיתים, הואיל ואפשר ללכת אליו ברגל, אבל בהרי מואב הרחוקים צריך להתחשב. ההבדל בין שתי הדעות מסתכם בדקות ספורות.

ויש אומרים שאין מתחשבים כלל בהרים שבמזרח, אלא מחשבים את הזריחה לפי אופק ישר, כלומר על פי הזמן שהיה אפשר לראות את זריחת החמה אילו לא היו שם הרים. ישנן כיום תוכנות מחשב המאפשרות לחשב בכל מקום ומקום את זמן הזריחה האסטרונומי המדויק תוך התעלמות מההרים שבמזרח, ורבים נוהגים לקבוע על פי חישוב זה את זמן הזריחה.[7]


[6]. לדעת רוה"פ הנץ הוא תחילת זריחת החמה, וכ"כ בבאו"ה נח, א, 'כמו', וכ"כ בהלכה ברורה (יוסף) נח, ז. ולבא"ח (וארא ג), ואיש מצליח, הוא סוף עליית השמש, ולדעת המאור הוא כל משך עליית החמה. וי"א שגם מעט אח"כ, כל שהשמש סמוכה לארץ, עדיין הוא "יִירָאוּךָ עִם שָׁמֶשׁ" ועת דמדומי חמה, וכך משמע מהרמב"ם בתשובה רנה. (עיין הזמנים בהלכה כד, ג-ד).

[7]. בספר דברי יוסף כתב שהדין תלוי בהראות החמה בפועל, ולכן צריך להתחשב גם בהסתרת הר הזיתים. ואילו לדעת מהרי"ל דיסקין שהובאה בספר נברשת, אין מתחשבים בהסתרת הר הזיתים, הואיל והוא קרוב פחות ממהלך יום אחד, אבל מתחשבים בהסתרת הרי מואב (אמנם לעניין שבת בנוגע לשקיעה, לא הכריע). עוד נסתפקו בעיר שיש בה הרים, האם הולכים בכל שכונה ושכונה לפי גובהה או שהולכים אחר השכונה הגבוהה שבעיר, שבה השמש נראית ראשונה. והמנהג לילך אחר השכונה הגבוהה. ושוב התעורר ספק, אם בנו בעיר גורד שחקים, וקרני השמש הראשונות מנצנצות בראשו דקה לפני שיראו את הזריחה על הקרקע, לפי מה הולכים. וכן אם העיר גדולה מאוד, האם גם אז הולכים אחר המקום הגבוה שבה או שמחמת גודלה מוגדר כל איזור לעצמו. ועיין בספר הזמנים בהלכה פרק ז שהזכיר את הדעות והספקות הללו.

גם לשיטה שמחשבים את הזריחה והשקיעה באופק ישר, יש ספק לפי איזה גובה מחשבים. משום שככל שהמקום גבוה יותר, כך ניתן לראות את השמש בזריחה מוקדם יותר, ובשקיעה מאוחר יותר. למשל, בגובה של 800 מטר מעל פני הים ממשיכים לראות את השמש בשקיעה כ-4.6 דקות מאוחר מאשר בגובה פני הים, ובזריחה כ-4.6 דקות מוקדם. ואכן שיטה זו מתחלקת לשלוש שיטות. יש אומרים שהולכים לפי הזריחה באופק ישר לפי גובה המקום. ועדיין יש ספק מה הדין בעיר שיש בה הרים ועמקים, האם הולכים בכל מקום ומקום לגופו או אחר המקום הגבוה שבעיר. ודעת שועה"ר שהולכים בכל המקומות לפי הזריחה בגובה של שמונה מאות מטר מעל פני הים, כמו גובה ירושלים. וכ"כ באג"מ או"ח א, צז. (כלומר גם כשהמתפללים נמצאים במקום שטוח שבגובה פני הים, תהיה שעת הנץ שלהם 4.6 דקות לפני שיוכלו לראות בפועל את השמש). ויש מי שאומר שהולכים אחר הזריחה האסטרונומית בלא להתחשב כלל בהרים, אלא כפי שהיתה נראית בגובה פני הים (שמכסים את רוב העולם) בלא הרים, וכ"כ הרא"ז מלצר. ועיין על כל זה בזמנים בהלכה פרק ז.   ←

בתוכנת 'חזון שמים', ניתן לקבל את זמן הזריחה האסטרונומי המדויק בכל מקום ובכל יום, לפי קווי אורך ורוחב וגובה המקום. וכיוון שהתוצאה בתוכנה שכזו מדויקת מכל החישובים שנעשו על ידי תצפיות, רבים נוהגים לחשב באופן זה את זמן הזריחה. וכן נראה למעשה לכל המתגוררים בגב ההר, שאינם צריכים להתחשב בהרים ובגאיות שממזרח להם, שאם יתחשבו בהם יצטרכו לחשב לכל בית זמן אחר, לפי גובהו ולפי ההרים המסתירים ממנו את המזרח בכל עונה לפי מקום עליית השמש. ולכן יש לילך לפי האופק האסטרונומי, על פי המקום הגבוה שבאיזור. ואמנם בעבר, כשחיו בסביבה פתוחה, הזריחה היתה מוחשית, והעיקר היה תלוי בראייה ממש. אולם כיום כשרוב האנשים מצויים בין בניינים, ואינם רואים את הנץ, ומנגד שיטות החישוב נעשו קלות, מבחינתנו הזריחה היא לפי האופק האסטרונומי, ובאותה שעה רואים גם את קרני השמש במקומות הגבוהים שבאיזור. אמנם כשיש בצד מזרח של אותו מקום רכס של הרים רחוקים המכסים בשווה את כל המזרח, כמו למשל בשפלת החוף, והם מעכבים את ראיית השמש מכל האיזור במספר דקות, נראה לענ"ד שצריך להתחשב בהם ולאחר את זמן הנץ. (וזמן 'משיכיר' תלוי באור, עפ"י המבואר בהערה 2, כשהשמש נמצאת 11 מעלות מתחת לאופק האסטרונומי, ואין לו כל זיקה לנץ הנראה).

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

ז – עד כמה אפשר להקדים את התפילה

לכתחילה לא יתפלל אדם לפני 'ותיקין', מפני שלדעת כמה פוסקים, זמן התפילה לכתחילה הוא מ'הנץ-החמה' ועד ארבע שעות, והמובחר ביותר הוא מיד בתחילת הזמן כ'ותיקין'. נמצא אם כן, שאדם שתפילתו אורכת כעשרים וחמש דקות מתחילתה עד עמידה, הזמן המוקדם להתחלת התפילה הוא עשרים וחמש דקות לפני הזריחה.

ומי שנאלץ להקדים לצאת לדרכו או למלאכתו, רשאי להתחיל את תפילתו משעה שיכיר את חברו ממרחק ארבע אמות, שאז כבר התפשט מעט אור על הארץ, ואז הוא הזמן הכשר לקריאת שמע ולמצוות ציצית ותפילין. וכבר למדנו שזמן 'משיכיר' הוא כחמישים דקות לפני 'הנץ' (עיין בהערה 2).

מי שצריך להקדים יותר את תפילתו, יתחיל להתפלל עד סיום פסוקי דזמרה בלי טלית ותפילין, וכשיסיים את ברכת 'ישתבח' ימתין לזמן 'משיכיר', ואז יתעטף בטלית ויניח תפילין, וימשיך בתפילתו.[8]


[8]. לכתחילה אין להתפלל לפני ותיקין, מפני שלדעת רוב הפוסקים, וביניהם הרמב"ם ושו"ע, הזמן שמעמוד השחר ועד הנץ כשר רק בדיעבד לתפילה, כמבואר בהערה 4. וגם מצד ק"ש, לדעת מקצת הפוסקים (רמב"ם ור"ת), הזמן משיכיר ועד הנץ הוא בדיעבד, ואמנם לרוב הפוסקים הוא לכתחילה לגבי ק"ש, אבל כיוון שסומכים ק"ש לתפילה, ממילא אין להתפלל לכתחילה לפני ותיקין.

בשעת הצורך, אפשר להתפלל 'משיכיר', שאז הוא תחילת זמן ק"ש לרוה"פ, וכן נפסק בשו"ע נח, א, ונתבאר לעיל בהערה 3. ואז הוא תחילת זמן ציצית ותפילין כמבואר בשו"ע או"ח יח, ג; ל, א. ואפשר לסיים פסוד"ז וישתבח לפני כן, וכשיגיע זמן 'משיכיר' יתעטף בציצית ויניח תפילין, כמובא בבאו"ה נח, א, 'זמן'. אבל לא יקדים יותר, מפני שרק בשעת הדחק אפשר לומר ק"ש וברכותיה לפני 'משיכיר'. זמן 'משיכיר' נתבאר בהערה 2.

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

ח – עד כמה אפשר להקדים את התפילה בשעת הדחק

בשעת הדחק אפשר לומר את ברכות קריאת שמע משיעלה 'עמוד-השחר', שהוא 72 דקות לפני הזריחה (בימי ניסן ותשרי).1 אבל כל זמן שיש איזו אפשרות לומר את ברכות קריאת שמע אחר זמן 'משיכיר', אין לאומרם משיעלה 'עמוד-השחר'. למשל, היוצא לדרך, אם הוא יכול להתפלל תוך כדי הליכה או בישיבה (כשחבירו נוהג), עליו להמתין לזמן 'משיכיר', ויאמר את ברכות קריאת שמע ויתפלל שמונה עשרה תוך כדי הליכה או בישיבה.

ואם הוא יכול לומר את ברכות קריאת שמע בדרכו אחר זמן 'משיכיר', אבל אינו יכול להתפלל שמונה עשרה בדרכו, אזי יקדים להתפלל עמידה אחר 'עמוד-השחר', ואת ברכות קריאת שמע ואת שמע יאמר בדרכו, למרות שלא יסמוך גאולה לתפילה.[9]

וכשאין אפשרות לומר את ברכות קריאת שמע בדרך, כגון שאינו יודע את ברכות קריאת שמע בעל פה, ואין לו אפשרות לקרוא בסידור תוך כדי הליכה או נסיעה, כיוון שהוא שעת הדחק, יכול להקדים את תפילתו. וכך יעשה: יאמר את ברכות השחר, קורבנות ופסוקי דזמרה לפני 'עמוד-השחר', וכשיעלה 'עמוד-השחר', יתעטף בטלית בלא ברכה, ויניח תפילין בלא ברכה, ויאמר את קריאת שמע וברכותיה ויתפלל עמידה. וכשיסיים את תפילת עמידה כבר יגיע זמן 'משיכיר', ואז ימשמש בציצית ובתפילין ויברך עליהם. ולמנהג אשכנזים גם את ברכת 'יוצר המאורות' לא יאמר לפני זמן 'משיכיר', אלא ידחה את אמירתה עד אחר תפילת עמידה.[10]


[9]. בברכות ל, א, למדנו עד כמה אמירת ק"ש וברכותיה לפני 'משיכיר' היא רק לשעת הדחק, שכל זמן שאפשר לאומרם תוך כדי הליכה אחר 'משיכיר', חובה לעשות כן. ורק נותרה שאלה אימתי יתפלל. לדעת ר"ח ותוס' ועוד, יתפלל בעמידה בביתו לפני 'משיכיר', וכן נפסק בשו"ע פט, ח. ולדעת בה"ג, מוטב שיתפלל בהליכה כדי לסמוך גאולה לתפילה, ולמעשה כך נוהגים, כמבואר במ"ב פט, מב, וכה"ח נד. אבל כאשר הוא יכול לומר את ברכות ק"ש בדרכו אך אינו מסוגל להתפלל, כגון שהוא יודע על פה את ברכות ק"ש בלבד, או שהוא נוהג, ויודע בעצמו שיכול לומר תוך כדי נסיעה את ברכות ק"ש, אבל להתפלל אסור כשהוא נוהג (עיין בהמשך יז, טז), אזי ינהג כר"ח ושו"ע, ויתפלל עמידה בביתו אחר עמוד השחר, וידחה את אמירת ברכות ק"ש לדרך כדי שיאמרם אחר זמן 'משיכיר'.

[10]. בימי ניסן ותשרי עמוד השחר 72 דקות לפני הנץ (כשהחמה 16.1 מעלות מתחת לאופק), ובשיא החורף (22/12) – 78 דקות לפני הנץ, ובשיא הקיץ (22/6) – 88 דקות לפני הנץ. ועיין בהערה 1 מדוע כתבתי כשיטה זו. ולכל היותר אפשר להקל באור הראשון (כשהחמה 17.5 מעלות מתחת לאופק) כמבואר שם, ובלוחות רבים כתבו את זמן עמוד השחר בשעה שאין שום אור במזרח, וקשה מאוד לסמוך עליהם.

בהערה 2 כתבתי שזמן 'משיכיר' כשהחמה 11 מעלות מתחת לאופק, והוא זמן ממוצע לפי הדעות והתצפיות השונות. אמנם כאן, בשעת הדחק, אם יוכל לומר ברכות ק"ש כחמש דקות לפני זמן זה, ויספיק על ידי כך להתפלל עמידה בביתו, עדיף שיעשה כך, מאשר שיתפלל אח"כ בהליכה.

בשעת הדחק, אפשר להתחיל ברכות ק"ש מעמוד השחר, כמבואר בשו"ע נח, ג. ויכול לפני כן להתעטף בציצית ולהניח תפילין בלא ברכה, כמבואר לעניין ציצית בשו"ע יח, ג, ומ"ב י, ולעניין תפילין בשו"ע ל, ג, ומ"ב יא. ואמנם כתב בכה"ח ל, ח, עפ"י האר"י שלא יניח תפילין לפני עמוד השחר, וכן פרשת התמיד מבואר בשו"ע א, ו, ומז, יג, שאין לומר לפני עמוד השחר; וכן לגבי פסוד"ז לכה"ח פט, ז, לא יאמר לפני עמוד השחר. אלא שכבר למדנו שי"א שעמוד השחר הוא מעט לפני כן, וי"א 90 דקות לפני הנץ, וכ"כ בכה"ח פט, א, ובשעת הדחק לעניינים אלו שאין בהם ספק ברכה לבטלה – אפשר לסמוך על שיטה זו.

לרבים מפוסקי אשכנז אין לומר את ברכת יוצר המאורות לפני 'משיכיר'. וכ"כ מ"א, ושועה"ר נח, ו, מ"ב נח, יז. ומ"מ אם אמר יוצר המאורות לפני 'משיכיר', הואיל וכבר יצא לדעת השו"ע וכה"ח נח, יט, לא יחזור לאומרה אחר התפילה (באו"ה נח, ד, 'בלא').

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

ט – ותיקין ביחיד מול תפילה במניין

נחלקו האחרונים בשאלה, מה יותר מהודר: להתפלל 'ותיקין' ביחידות, או להתפלל במניין לאחר זמן 'ותיקין'. יש אומרים שהואיל ושבחו חכמים את המתפלל ב'ותיקין', ואמרו שאינו ניזוק כל אותו היום, מוטב להתפלל 'ותיקין' ביחידות. ויש אומרים שעדיף להתפלל במניין, שהתפילה במניין בוודאי נשמעת. בנוסף לכך, יש ספקות אימתי הוא זמן 'ותיקין' המדויק (כמבואר בהלכה ו), ואין ראוי שספק 'ותיקין' ידחה תפילה במניין. ונוהגים להורות שהתפילה במניין עדיפה. אמנם מי שרגיל בכל יום להתפלל 'ותיקין' במניין, ויום אחד אין לו מניין, רשאי להתפלל באותו היום 'ותיקין' ביחידות, כדי שלא לשנות ממנהגו.[11]

ומי שעומדות בפניו שתי אפשרויות, להתפלל במניין לפני הנץ, שהוא זמן תפילה בדיעבד; או להתפלל ביחיד אח"כ ב'ותיקין'. לדעת רבים מוטב שיתפלל ביחיד ב'ותיקין', ויש אומרים שמוטב להתפלל במניין לפני הנץ, ובלבד שיתחיל ברכות קריאת שמע אחר 'משיכיר'. ויש לשאול בזה שאלת חכם. ואם מפני שכמה מהמתפללים יחליטו להתפלל ב'ותיקין' ביחידות יתבטל המניין הקבוע – מוטב שכולם יתפללו במניין לפני הנץ.[12]


[11]. למהר"י שוארץ עדיף להתפלל ותיקין, ולר"ש קלוגר בהאלף לך שלמה מז, עדיף להתפלל במניין. ויש שתלו את הדין בכוונה, אם מכוון היטב – יתפלל בותיקין, ואם אינו מכוון – מוטב שיתפלל במניין (עיין ביבי"א או"ח ח"א, ד, ט). ובשו"ת פרי יצחק ב כתב, שהואיל ויש לנו ספקות אימתי ותיקין (כמבואר בהלכה ו), לפיכך עדיף להתפלל במניין מאשר בספק ותיקין. וכן נהוג להורות. אלא שהואיל ויש חולקים, יחיד הרוצה מפעם לפעם להתפלל בותיקין רשאי לסמוך על דעתם.

ובבאו"ה נח, א, כתב שהזהירים להתפלל בכל יום ותיקין במניין, רשאים כשאין להם מניין להתפלל ביחידות. ובאר בהליכות שלמה ה, יז, מפני שיש להם כעין נדר גם על התפילה בותיקין וגם על התפילה במניין, ולכן הם רשאים לבחור כיצד לנהוג. עי"ש.

[12]. למדנו בהלכה ד והערה 4, שלרוב הפוסקים, וכך נפסק בשו"ע פט, א, ומ"ב ד, הזמן שלפני הנץ כשר רק בדיעבד לתפילה. בנוסף לכך למדנו בהערה הקודמת שיש אומרים שגם כאשר התפילה במניין נעשית אחר הנץ, עדיף להתפלל בותיקין. לפיכך יוצא שלרוב הפוסקים מוטב להתפלל בותיקין ביחיד, ולא לפני הנץ במניין. וכ"כ אבני ישפה יד, א, ויבי"א (ח"ט או"ח קח, מה).

אמנם למדנו שלרא"ש ולרבנו ירוחם זמן תפילה לכתחילה 'משיכיר', ובמ"ב פט, א, כתב לגבי הניעורים בליל שבועות שיכולים להתפלל במניין לפני הנץ. ובישכיל עבדי ח"ה או"ח י, ד, ובאור לציון ח"ב ז, ד, כתבו שעדיף להתפלל במניין לפני הנץ, שזהו מקרה של שעת הדחק, כי לא יהיה לו אח"כ מניין. וכן דעת החזו"א (הובא באש"י יג, ו).

ונלענ"ד שכדרך לרבים עדיף לשמור על התפילה במניין, שהתפילה במניין מתקבלת, וכח הציבור גדול לשמור על קביעות התפילה, ורק הרוצה מתוך חסידות להתפלל בותיקין יתכן שעדיף לו להתפלל בותיקין, אבל בסתם, מוטב להתפלל במניין לפני הנץ.

וק"ו בישוב קטן, שמקצת המתפללים צריכים לצאת מוקדם לעבודתם, ואחר הנץ אין באפשרותם לקיים מניין, שזוהי שעת הדחק ועליהם לקבוע את המניין לפני הנץ. ואף היחידים שיכולים להתפלל אח"כ ראוי שישתתפו בו. (אמנם אם ירצו לקום מוקדם ולהשלים להם מניין ולענות לקדיש וקדושה, ואח"כ להתפלל ביחידות ותיקין – רשאים).

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

י – השעות הזמניות ודיניהן

זמן קריאת שמע נמשך עד סוף שלוש שעות של היום, וזמן התפילה נמשך עד סוף ארבע שעות. והכוונה לשעות זמניות. כלומר, מחלקים את היום לשנים עשר חלקים, וכל חלק נקרא 'שעה-זמנית'. בקיץ שהימים ארוכים – השעות ארוכות, ובחורף שהימים קצרים – השעות קצרות.

השאלה מאימתי מתחילים לחשב את היום. לפי חשבון ה'מגן-אברהם', שעות היום הן שעות האור, כלומר החישוב הוא מ'עמוד-השחר' ועד חשכה גמורה. ואילו לדעת הגר"א החישוב הוא לפי השעות שהשמש נראית, כלומר, מזריחת החמה ועד שקיעתה.[13]

ההבדל בין 'עמוד-השחר' לזריחת החמה הוא כ-72 דקות בימי ניסן ותשרי. כלומר, לפי שיטת ה'מגן-אברהם' מתחילים לחשב את שלוש השעות של זמן קריאת שמע 72 דקות לפני שיטת הגר"א. ולכן סוף זמן קריאת שמע ותפילה לפי 'מגן-אברהם' מוקדם יותר. אלא שהוא אינו מוקדם ב-72 דקות, מפני שכל שעה לפי ה'מגן-אברהם' ארוכה יותר, וכך יוצא שבסוף שש שעות מגיעים לפי שני החישובים לחצות היום (ועיין בהערה).14


[13]. הסוברים שמחשבים מעמוד השחר הם: תרומת הדשן, הב"ח וא"ר. וכן משמע מכמה ראשונים, וביניהם: רש"י, תוס', רמב"ן ורשב"א (עיין הזמנים בהלכה יג, ב). אמנם ה'מגן-אברהם' עצמו (רלג, ג; תמג, ג) הסתפק אם החשבון מעמוד השחר או מהנץ, אך כיוון שק"ש היא מצווה מהתורה פסק להחמיר (נח, א), ונקרא החישוב על שמו.

לעומתם, בשיטת הגר"א עומדים ר"ח, רס"ג, רב האי גאון, רמב"ם, תר"י ועוד; ומהאחרונים – לבוש, תוספות יו"ט, הגר"ז, וכן דעת רוה"פ (ועיין שם יג, ז-ט). וטעם הגר"א (באור הגר"א תנט, שנות אליהו ריש ברכות), שמשמע שהיום והלילה שווים, ועל כן עשרים וארבע שעות היממה מתחלקות לשתים עשרה ביום ושתים עשרה בלילה, ובחישוב כלל השנה, שעות היום והלילה שוות. וזה יתכן רק אם יחשבו את היום לפי השמש, שאז הימים והלילות של כלל השנה יהיו שווים. מה שאין כן אם יחשבו מעמוד השחר ועד חשכה, יהיו הימים ארוכים ביותר משעתיים מהלילות.

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

יא – הלכה למעשה בסוף זמן ק"ש ותפילה

זמן קריאת שמע נמשך עד סוף שלוש שעות של היום, שעד אז עוד ישנם אנשים שקמים משנתם,[14]והקורא אז מקיים את המצווה לקרוא את שמע בזמן קימה – "וּבְקוּמֶךָ". ואע"פ שרוב הפוסקים נוטים לדעת הגר"א, בקריאת שמע שזמנה מן התורה נכון להחמיר כדעת ה'מגן-אברהם', כפי הכלל "ספיקא דאורייתא לחומרא". אמנם יש נוהגים לכתחילה כשיטת הגר"א, ואין למחות בידם.

ואף שזמן קריאת שמע עד סוף שלוש שעות בלבד, אם עברה השעה השלישית ולא קראה, יקראנה עם ברכותיה כל שעה רביעית, ויהיה לו שכר על קריאתה כקורא בתורה (שו"ע נח, ו).

זמן תפילת שחרית וברכות קריאת שמע נמשך עד סוף ארבע שעות, שכן קבעו חכמים את זמנה כנגד הקרבת התמיד שהיה קרב עד סוף שעה רביעית. וכיוון שחיובן מדברי חכמים, הלכה כמיקל, ואפשר להתאחר ולסמוך על שיטת הגר"א. ואע"פ כן לכתחילה זריזים מקדימים למצוות וטוב להקדים ולהתפלל כשיטת ה'מגן-אברהם' (מ"ב נח, ד).[15]

ואם עברו ארבע שעות ולא אמר את ברכות קריאת שמע ולא התפלל, לגבי התפילה מוסכם שאפשר להתפלל עד חצות היום. ואף שהלכה כרבי יהודה שזמן תפילת שחרית עד סוף ארבע שעות, ולא כדעת חכמים שסוברים שזמנה עד חצות, למעשה גם רבי יהודה מודה, שאם לא התפלל עד סוף ארבע שעות, יכול בדיעבד להשלים את תפילתו עד חצות היום. ואף שאין לו על כך שכר תפילה בזמנה, מכל מקום שכר תפילה יש לו, אבל אחר חצות לא יתפלל שחרית (ברכות כז, א; שו"ע או"ח פט, א).[16]

לגבי ברכות קריאת שמע נחלקו הפוסקים. לדעת רוב הפוסקים, רק לגבי תפילה הקילו שאפשר להשלימה עד חצות, מפני שכעקרון רשאי אדם להתפלל בכל עת תפילת שמונה עשרה כתפילת נדבה, לפיכך בכל מצב של ספק אפשר להתפלל. אבל את ברכות קריאת שמע אי אפשר לומר בנדבה, ולכן מי שאיחר ולא אמרן עד סוף ארבע שעות – הפסידן (שו"ע נח, ו, ח"א). ויש סוברים, שאם מחמת אונס לא אמרן עד סוף ארבע שעות, רשאי להשלימן עד חצות היום. וכך נוהגים חלק מיוצאי אשכנז (באו"ה שם).[17]


[14]. יש שחישבו את שעות היום לפי שיטת מ"א, מעמוד השחר ועד צאת שלושה כוכבים, ואזי יצא שלפני הזריחה מוסיפים 72 דקות, ואילו אחר השקיעה רק 18 דקות או 13.5 דקות (מאמ"ר רלג, ג; בן איש חי ש"ר ויקהל ד, דברי יוסף). אלא שקשה עליהם, שיוצא לפי חשבונם שחצות היום הוא לפני שהחמה מגיעה לאמצע הרקיע, וכך יצא להם סוף זמן ק"ש למ"א מוקדם מכפי האמת. והרב טיקוצ'ינסקי, עפ"י גדולי ירושלים, תיקן וחישב את הזמן שאחר השקיעה כשווה לזמן שלפני הזריחה. שאם עמוד השחר קודם לנץ החמה ב-72 דקות, אף אחר השקיעה מוסיפים 72 דקות. וכך לעולם שש השעות הראשונות של היום מסתיימות בחצות היום, הן לפי זמן מ"א והן לפי זמן הגר"א.

לפי זה, ניתן לחשב בקלות את ההפרש בין סוף הזמן למ"א לסוף הזמן לגר"א. תחילה יש לחשב את הזמן שבין עמוד השחר לנץ החמה, ולחלקו לשש שעות. למשל לפי החישוב בימי ניסן ותשרי, שעמוד השחר מוקדם ב-72 דקות להנץ, יוצא שכל שעה לפי מ"א ארוכה ב-12 דקות, ואם כן ההפרש ביניהם אחר שלוש שעות מצטמצם ב-36 דקות, כלומר סוף זמן ק"ש למ"א מוקדם ב-36 דקות מזמן הגר"א. וסוף זמן תפילה מוקדם לפי המ"א ב- 24 דקות. אולם כפי שלמדנו בהערה 1 על השינויים בזמן עמוד השחר לפי עונות השנה, יוצא כי בשיא החורף זמן ק"ש למ"א מוקדם ב-39 דקות. ובשיא הקיץ הוא מוקדם ב-44 דקות מזמן הגר"א.

וכיוון שמדובר בספק דאורייתא, נראה שנכון לחשב לפי מצב השמש ב-17.5 מעלות מתחת לאופק, שאז נראה האור הראשון, ויש סוברים שזהו עמוד השחר, כמבואר בהערה 1. לפי זה בימי ניסן ותשרי עמוד השחר מוקדם ב-78 דקות מהנץ, וזמן ק"ש של המ"א מוקדם ב-39 דקות לפני זמן הגר"א. ובשיא החורף הוא מוקדם ב-42.5, ובשיא הקיץ ב-48 דקות. ובלוחות רבים, מחשבים לפי מצב השמש 19.75 מתחת לאופק, ואזי זמן ק"ש של המ"א מוקדם בכ-45 דקות בניסן וב-56 דקות בשיא הקיץ. אלא שכבר כתבתי בהערה 1, שקשה מאוד על שיטה זו, כי באותה שעה אין רואים שום אור במזרח. ויש שבנוסף לכך שמחשבים 90 דקות לפני הנץ, אחר השקיעה מחשבים רק 18 דקות, ויוצא להם שזמן מ"א מוקדם מזמן הגר"א בשעה ויותר. וכבר כתבתי ששיטתם אינה מובנת.

[15]. יש שרצו לומר שמנהג אשכנזים כגר"א וספרדים כמ"א, ואכן החיד"א כתב שנהגו כמ"א, ובאג"מ או"ח א, כד, כתב שנהגו בליטא כגר"א גם לעניין ק"ש. אולם אין מנהג ספרדים דווקא כמ"א (עי' הליכות עולם וארא ג). ורבים באשכנז החמירו לכתחילה בק"ש כמ"א (מ"ב נח, ד, עוד עיין בתפילה כהלכתה ג, יח).

[16]. ההסבר שזמן שחרית בדיעבד עד חצות מובא בב"י, וכך דעת רוה"פ. אולם יש מפרשים שאין ר' יהודה מודה כלל לחכמים, ואחר ארבע שעות הוא זמן של תפילת תשלומין, ואם כן, מי שבמזיד לא התפלל עד ארבע שעות, אינו יכול להתפלל תשלומין, וכן דעת ראב"ן, פר"ח והגר"א. ובמ"ב פט, ו, חשש לדעה זו, ולכן כתב שהמזיד ולא התפלל עד סוף ד' שעות, יתפלל עד חצות בתורת נדבה. (הרשב"א החמיר יותר וכתב בתשובה שאחר ארבע שעות אין להתפלל כלל). ועיין בבירור הלכה ברכות כו, א (ח-ט).

לגבי החצי שעה שאחר חצות, עיין בירור הלכה ריש פרק ד' בברכות. ואין להתפלל אז שחרית כדברי הב"י והרמ"א פט, א. אלא שהואיל ויש סוברים שאפשר עדיין להתפלל אז שחרית, אם טעה והתפלל, שוב לא יחזור ויתפלל אחר מנחה תשלומי שחרית (מ"ב פט, ז).

[17]. השו"ע פסק כרא"ש והטור, שזמנן עד ד' שעות בלבד. וכ"כ בבן איש חי וארא ה, והרב אליהו בסידורו, וכ"כ בהרחבה בילקוט יוסף נח, ו. והמ"ב סמך דבריו על דעת הרמב"ם והפר"ח, שסוברים שזמן ברכות ק"ש כל היום; ודעת המשכנות יעקב עז, שדינן כדין תפילה, שבדיעבד אפשר לאומרן עד חצות. וכתב המהרי"ל שכך המנהג (אשכנז). ומסיק בבאו"ה שבמקרה שלא אמרם מחמת אונס, אפשר לאומרן עד חצות. ואף שרבים מפוסקי אשכנז החמירו כשו"ע, וביניהם שועה"ר וח"א, מ"מ רבים מיוצאי אשכנז סומכים על המ"ב, וכ"כ בהליכות שלמה ז, טו, ואשי ישראל יח, ז.

כתב הגרע"י (הליכות עולם וארא ד), שגם לעניין ברכות ק"ש אפשר לנהוג כגר"א, ואף שהוא ספק בברכות ולכאורה היה ראוי להימנע מלברך בזמן השנוי במחלוקת, כדין ספק ברכות להקל. מ"מ כיוון שיש סוברים שזמן ברכות ק"ש כל היום וי"א עד חצות, לפיכך אפשר לכל הפחות להקל לאומרם עד סוף ד' שעות לפי הגר"א.

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה

יב – תפילה במניין מול שמירת הזמנים

כיוון שתקנו חכמים לומר את קריאת שמע יחד עם ברכותיה, ומיד אחר כך להתפלל, לכתחילה יש לקבוע את שעת תפילת שחרית באופן שיספיקו לקרוא את שמע לפני שיסתיימו שלוש השעות הראשונות לפי ה'מגן-אברהם'.

כשהציבור מאחר את תפילתו, ויש חשש שיקראו את שמע אחר זמן 'מגן-אברהם', יודיעו למתפללים שיקראו לפני התפילה את פרשת שמע. והרוצה להדר יקרא את שלוש הפרשיות.[18]

כשהציבור מאחר יותר ומתפלל עמידה אחר סוף זמן תפילה ל'מגן-אברהם', נחלקו הפוסקים מה עדיף. יש אומרים שעדיף להתפלל במניין בתוך ארבע שעות לפי הגר"א, שכן דעת רוב הפוסקים. ועוד שזמן שחרית מדברי חכמים, וספק בדברי חכמים להקל. ועוד שבשעת הדחק אפשר להתפלל שחרית עד חצות. לפיכך, מוטב להתפלל במניין כתקנת חכמים, למרות שתפילתם אחר סוף זמן תפילה ל'מגן-אברהם'. ויש אומרים שיותר טוב להתפלל ביחיד בזמן הראוי לפי שיטת 'מגן-אברהם', מאשר להתפלל במניין אחר הזמן לפי ה'מגן-אברהם'.[19]

אבל אם המניין נוהג שלא כהלכה, ומתפלל אחר סיום ארבע שעות לפי הגר"א, לכל הדעות צריך להתפלל ביחיד לפני כן.[20]

מי שאין לו תפילין, לא יאחר את זמן קריאת שמע ותפילה, מפני שבדיעבד אפשר לקיים את מצוות קריאת שמע ותפילה בלא תפילין (מ"ב מו, לג; לעיל יב, ט).


[18]. לדעת רוב הפוסקים, רק הפסוק הראשון מהתורה, ולכן כתבו הב"י והרמ"א מו, ט, שטוב לומר פסוק ראשון של שמע בסדר הקרבנות כדי לצאת בו ידי ק"ש. ובמ"ב מו, לא, כתב שי"א שיקרא את כל הפרשה הראשונה, וי"א את שתי הפרשיות (כי לפר"ח שתיהם מהתורה, ועיין להלן טו, 1). והטוב שיקרא את שלוש הפרשיות, כי לפר"ח טוב לצאת ידי זכירת יציאת מצרים בזמן ק"ש.

אמנם לפי הגר"א עפ"י הרא"ה, אין ראוי לצאת ידי ק"ש בלא ברכותיה. מ"מ כאן כדי לצאת ידי זמן מ"א מוטב להקדים ולקוראה לבדה (באו"ה מו, ט, 'ויוצא'). ומי שרואה שהציבור מאחר לזמן ק"ש של מ"א בדקות ספורות, כתב בשו"ת בניין עולם או"ח ד, שיקדים אותם באמירת ברכות ק"ש, וימתין ב'שירה חדשה' לציבור, וכך יזכה לקרוא ק"ש בזמן מ"א עם ברכותיה וגם להתפלל במניין.

בהגהות רע"א כתב, שהמסתפק אם יספיק לקרוא ק"ש עם ברכותיה לפי זמן מ"א, יקראנה לפני כן בתנאי, שאם הלכה כזמן הגר"א או שיספיקו לקרוא את ק"ש בזמן, אינו מכוון לצאת בקריאה זו, ויצא בק"ש שיאמר עם הברכות. אולם כתבו בדעת תורה ועונג יו"ט ג, שבמצווה דאורייתא לא מועיל תנאי. ונחלקו בזה האחרונים. ורוה"פ הזכירו למעשה את עצת רע"א, וכ"כ ביבי"א (ח"ט או"ח לז, ב), ואשי ישראל יח, יח.

[19]. במנחת יצחק ג, עא כתב, שעדיף להתפלל במניין בזמן הגר"א, וכ"כ באבני ישפה ח, יב. לעומת זאת דעת רשז"א (מובא באש"י יח, הערה מ), שעדיף להתפלל ביחיד בזמן מ"א. וכן לגבי מנהג ספרדים נחלקו (עיין בהערה 15), במנח"י שם כתב שגם לספרדים עדיף להתפלל במניין. ולעומת זאת דעת הרב אבא שאול, שהספרדים נוהגים לפי המ"א, ועדיף שיתפללו ביחיד מאשר במניין אחר זמן מ"א. ובילקוט יוסף פט, ו, כתב שמי שנוהג תמיד כמ"א ויודע שיכוון בכל תפילת שמונה עשרה, עדיף שיתפלל ביחיד לפי זמן מ"א. אבל אם אינו יכול לכוון היטב, מוטב שיתפלל עם הציבור, שאז תפילתו נשמעת.

צריך לסיים חזרת הש"ץ בתוך ד' שעות (מ"ב קכד, ז). ובאור לציון ח"ב ז, כה, כתב בהערה שאין להתחיל חזרת הש"ץ אחר ד' שעות. ובבאו"ה קכד, ב, 'שיעבור', מסתפק שאולי כיוון שזמן תפילה בדיעבד עד חצות, אפשר לומר את חזרת הש"ץ גם אחר ד' שעות. ועיין באש"י יג, הערה ט.

[20]. כשיקדים תפילתו לציבור מפני שהם מאחרים, יש אומרים שיתפלל מחוץ לביהכ"נ, ויש אומרים שכיוון שאינם נוהגים כדין מותר להקדים תפילתו בפניהם. עיין מ"ב צ, לה. ונראה שאם מתפילתו בפניהם ילמדו ממנו ויקדימו להתפלל, מוטב שיתפלל בפניהם. ואם לא, עדיף שיתפלל ביחידות במקום אחר.

פורסם בקטגוריה פרק יא - זמן ק"ש ותפילת שחרית | כתיבת תגובה