ארכיון הקטגוריה: פרק יד – פסוקי דזמרה

א – טעם אמירתם

הסדר הראוי של התפילה, לפתוח תחילה בדברי שבח לה' ורק אח"כ לבוא לפניו בדברי בקשה, כתפילתו של משה רבנו, שפתח בדברי שבח, ואמר (דברים ג, כד): "ה' אֱלוֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה. אֲשֶׁר מִי אֵ-ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ". ואח"כ ביקש "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה" וגו'. על פי זה דרש רבי שמלאי: "לעולם יסדר אדם שבחו של הקב"ה ואח"כ יתפלל" (ברכות לב, א). ואמנם עיקר הקדמת השבח לבקשה מתקיים בסדר ברכות שמונה עשרה, ששלוש הברכות הראשונות פותחות בדברי שבח ורק אח"כ ממשיכים לברכות הבקשה. אולם, גם את כלל התפילה ראוי לפתוח בדברי שבח, ולכן תקנו לומר פסוקי דזמרה, שהם דברי שבח והלל לה'. ותקנו חכמים לפתוח את פסוקי דזמרה בברכת 'ברוך שאמר', ולחותמם בברכת 'ישתבח'.

ואמנם מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה כמנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, אולם במשך הזמן נתפשט המנהג ונעשה למנהג מחייב, שכל ישראל פותחים את תפילתם בפסוקי דזמרה.[1]

באמירת פסוקי דזמרה אנו עוסקים בגדולת הבורא, ומתוך כך כשנעמוד אח"כ בתפילה, נדע לפני מי אנחנו עומדים. ואם לא כן, יש חשש שנבוא לבקש את צרכינו כאותם עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם היא הצלחתם האישית בענייניהם הנמוכים, ואינם מעוניינים כלל להידבק בה' יתברך, מקור החיים. אולם אחר שטיהרנו ליבנו בהתבוננות בגדולת ה', נדע היאך להתפלל, וגם כשנבקש על הבריאות והפרנסה, נבקש זאת כדי שנוכל להידבק בתורת ה' ולקדש את שמו בעולם. ועל ידי כך תפילתנו תתקבל.

וזה הרמז בשם 'פסוקי דזמרה', מלשון שיר וזמר, וגם מלשון זמירת הכרם. כמו שהזומר את כרמו חותך את הענפים המיותרים, כדי להגביר את צמיחתם של הענפים העתידים להצמיח פירות טובים; כך על ידי אמירת פסוקי דזמרה הננו מכריתים את המחשבות המוטעות וההרגשות הרעות, ומתוך כך תעלה ותתקבל תפילתנו. וההיטהרות הזו לקראת התפילה משמחת ומענגת, ולכן הם נקראים 'פסוקי דזמרה'.[2]


[1]. ברכות ד, ב: "כל האומר תהלה לדוד (אשרי) בכל יום שלוש פעמים מובטח לו שהוא בן העוה"ב", ובשבת קיח, ב: "אמר ר' יוסי יהא חלקי מגומרי הלל (פסוד"ז) בכל יום". מלשונם משמע שלא תקנו חכמים לומר פסוד"ז, אלא שהוא מנהג חסידות שכל ישראל נהגו בו, וכך נעשה למנהג מחייב. וכלשון רס"ג בסידורו (הוצ' מקיצי נרדמים עמ' לב): "התנדבה אומתנו לקרוא מזמורים מספר – תשבחות הקב"ה, ולפניהם ואחריהם שתי ברכות…" וז"ל רמב"ם (תפילה ז, יב): "שבחו חכמים הראשונים למי שקורא זמירות מספר תהלים בכל יום, מתהלה לדוד עד סוף הספר. וכבר נהגו העם לקרות פסוקים לפניהן ולאחריהן, ותקנו חכמים ברכה לפני הזמירות… וברכה לאחריהן". ואף שלמד ר' שמלאי (ברכות לב, א) מתפילת משה שצריך לפתוח בדברי שבח, פירש רש"י בע"ז ז, ב, שהכוונה לפתוח את שמונה עשרה בשלוש ברכות ראשונות של שבח. וכן כתב הרמב"ם פ"א הלכות: ב, ד. וא"כ אין לימוד מהתורה לפסוד"ז, והוא מנהג חסידות.

אולם מהרי"ף (ברכות כג, א), רא"ש (ברכות פ"ה ד-ו) וטור, משמע, שגם פסוקי דזמרה נתקנו כדי לפתוח את כלל התפילה בדברי שבח. ובאר הב"ח או"ח נא, שעל פי דרשת ר' שמלאי מהפסוקים, תקנו חכמים ברכות על פסוד"ז, מפני שאף שלא חייבו לומר פסוד"ז, אם לא היה בזה לימוד גמור מהתורה, שכך הוא סידרה של התפילה, לא היו מתקנים על כך ברכות. (אפשר אולי לומר הן לפי הרי"ף והן לפי הרמב"ם, שחכמים תקנו לומר בכל יום לפני התפילה 'ברוך שאמר' 'תהלה לדוד' ו'ישתבח', ומנהג חסידות היה לומר את שאר ההללויות, ועל זה אמר ר' יוסי "יהי חלקי מגומרי הלל בכל יום". ועיין בבירור הלכה ברכות לב, א. ואע"פ כן אין לומר בקביעות את הברכות ואשרי בלבד, כי בפועל מנהג פסוד"ז כולל כיום את כל ההללויות, כמבואר להלן הערה 10).

לראשונה נזכר נוסח ברכות פסוד"ז בסדר רב עמרם גאון, ויש מסיקים שבתקופת הגאונים נתקנו (ואף להלכה יש סוברים ש'ברוך שאמר' ו'ישתבח' פחות חשובות משאר ברכות, עי' בבאו"ה נא, ב, 'אם'). אולם בתולעת יעקב כתב בשם אור זרוע, שאנשי כנה"ג תיקנו נוסח 'ברוך שאמר' ע"י פתקה שנפלה מן השמים. וכ"כ עוד אחרונים, והובא במ"ב נא, א. ובמשכנות יעקב כתב שבתקופת התנאים חיברו אותן, ולכן אסור לדלג עליהן. וי"א שר' ישמעאל תיקן אותן, כ"כ בס' לקוטי מהרי"ח (עי' מקור התפילות עמ' יג).

עיין להלן הערה 9, שלדעת רב נטרונאי והרשב"א, אם לא אמר פסוד"ז לפני התפילה, לא יאמרם אחריהם, כי עניינם הכנה לתפילה. ולדעת תר"י והרא"ש, יכול להשלימם עם הברכות אחר התפילה. וצריך לומר שלדעתם, אף שתקנום לפני התפילה, מ"מ בדיעבד, יש להם ערך גם אחר התפילה, שעיקר עניינם לזמר לה', ולאו דווקא כהכנה לתפילה.

[2]. עיין בעין איה ברכות לב, א, דרש ר' שמלאי. ובאבודרהם, פסוד"ז הם "כמו פרקליטים לתפילה". ובמנורת המאור, מלשון זמירת הכרם. ובטור או"ח צג, עפ"י הגמ', אין עומדים להתפלל וכו' אלא מתוך שמחה, ולכן נהגו לומר פסוד"ז "כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי שמחה של מצווה שעוסק בתורה".

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה | כתיבת תגובה

ב – מהם פסוקי דזמרה

עיקר פסוקי דזמרה הם ששת הפרקים האחרונים שבספר תהלים. החשוב שבהם הוא הראשון – 'תהלה לדוד' (תהלים קמה). וכל האומרו שלוש פעמים בכל יום, מובטח לו שהוא בן העולם הבא, ששבחיו מסודרים לפי סדר האלף בית, ונזכר בו הפסוק החשוב "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן" (ברכות ד, ב). ונהגו לומר לפניו פסוק 'אשרי', ולכן רגילים לכנותו – 'אשרי'.

אחריו אומרים חמישה פרקים הפותחים ומסיימים ב'הללויה', ועליהם אמר רבי יוסי: "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום" (שבת קיח, ב).

בתקופת הסבוראים (שאחר האמוראים), הנהיגו לומר 'הודו' (דברי הימים א' טז, ח-לו), שהיא השירה וההלל שאמר דוד בעת שהחזיר את ארון האלקים משבי פלשתים לאוהל המשכן. לאחר מכן בבית המקדש היו אומרים את חציו בעת הקרבת התמיד של שחר, וחציו בהקרבת התמיד של בין הערביים (ב"י או"ח נ). למנהג אשכנז אומרים 'הודו' אחר ברכת 'ברוך שאמר', כדי שכל מזמורי השבח וההלל יהיו כלולים בתוך ברכות פסוקי דזמרה (טור או"ח נא). ולמנהג ספרד אומרים 'הודו' לפני 'ברוך שאמר', מפני שהוא המשך לאמירת התמיד (אשכול, כלבו).

עוד תקנו הסבוראים (מס' סופרים יז, יא), לומר לפני 'אשרי' קובץ פסוקים הפותחים ב'יהי כבוד', שיש בהם חיזוק האמונה בה' ובגאולת ישראל. והאר"י הרחיב בביאור סודותיו (כה"ח נא, יג).

לאחר מכן בתקופת הגאונים, נהגו להוסיף לפסוקי דזמרה עוד פרקים ופסוקים. ותקנו לומר 'מזמור לתודה' (תהלים ק), שאמרו חז"ל, שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממנו (ויק"ר ט, ז). ולכן ראוי לאומרו בנגינה. ואין אומרים אותו בשבתות וימים טובים, אלא אומרים במקומו "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צב). ולמנהג אשכנזים הוא כנגד קרבן תודה שהיו בו לחמי חמץ, ולכן אין אומרים אותו בערב פסח וחול המועד פסח וערב יום כיפור, שאין מקריבים בהם קרבן תודה, מפני איסור חמץ או הצום. ולמנהג ספרד אומרים אותו בימים אלו, מפני שעיקרו לשבח והודאה ולא כנגד קרבן תודה (ב"י ורמ"א נא, ח).

כתבו הגאונים, שיש נוהגים לומר 'ויברך דוד' (דברי הימים א' כט, י-יג; ונחמיה ט, ו-יא), ושירת הים אשר שרו משה ובני ישראל לה' (שמות טו, א-יח). ואמנם עיקר פסוקי דזמרה משירי דוד, כפי שאומרים בנוסח ברכת 'ברוך שאמר': "ובשירי דוד עבדך נהללך". אולם בתקופת הגאונים היו שנהגו להוסיף פסוקים מהתורה ומנחמיה, ובסוף תקופת הראשונים כבר נהגו הכל לאומרם.[3]


[3]. 'תהלה לדוד' (אשרי): תר"י (כג, א) כתבו שעיקר תקנת פסוד"ז בשביל 'תהלה לדוד', עפ"י הגמ' בברכות ד, ב. והרא"ש (ה ו), כתב: "אגב אותו מזמור תקנו לומר (את שאר המזמורים) עד סיום תהלים". ועל מה אמר ר' יוסי (שבת קיח, ב): "יהא חלקי מגומרי הלל בכל יום", שהם פסוקי דזמרה? לדעת רי"ף, רא"ש וטור, הם ששה פרקים מתהלים, מ'תהלה לדוד' עד סוף תהלים (פרקים קמה-קנ). וכ"כ במס' סופרים יז, יא. אמנם רש"י שם פירש שהכוונה לשני המזמורים הפותחים ב"הללויה הללו" (פרקים קמח, קנ). והובאו דבריהם בב"י סו"ס נ. ולכן מחלקים ברמת החשיבות בין שני המזמורים שפותחים ב"הללויה הללו" לאלו שפותחים ב"הללויה" בלבד.

שם במסכת סופרים יז, יא, (שנחתמה בא"י בסוף תקופת הסבוראים) נזכר שאומרים 'יהי כבוד' ו'הודו לה" וכו', וששת המזמורים. יותר מאוחר בתקופת הגאונים נזכר שאומרים 'מזמור לתודה' והנוסח מ'ויברך דוד' ועד שירת הים, וכפי שכתב הטור או"ח סי' נא שהוא מתיקון הגאונים. וכן המזמורים שמוסיפים בשבת נזכרו בסדר רב עמרם גאון. לגבי 'אז ישיר', שאינו משירי דוד, כתב הרמב"ם (תפילה ז, יג) שיש נוהגים לאומרו ויש שאין נוהגים, והכל לפי המנהג. ובספר המנהיג כתב, שאין ראוי לדלג על הזכרת שבח הגאולה הראשונה. הפסוקים: "ברוך ה' לעולם אמן ואמן" וכו' שאומרים אחרי ההללויות נזכרו לראשונה ברוקח (מראשוני אשכנז). והאבודרהם (הספרדי) מנמק – מפני שהם פסוקים המסיימים ספרי תהלים. 'מזמור לתודה' נזכר באורחות חיים (מהראשונים). לפני כשלוש מאות שנה נכנס לסידור "מזמור שיר חנוכת הבית", לפני כן אמרוהו רק בחנוכה. ובמקדש היו אומרים אותו בעת הבאת הביכורים (ביכורים ג, ד).

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה | כתיבת תגובה

ג – מנהגים וכוונה באמירתם

אומרים את הזמירות בנחת ולא במרוצה (שו"ע נא, ח).

מפני מעלתה המיוחדת של ברכת 'ברוך שאמר', שרומזת לעניינים עליונים, נהגו לאומרה בעמידה (מ"ב נא, א; כה"ח א). ולמנהג אשכנז עומדים גם בברכת 'ישתבח' החותמת את פסוקי דזמרה, ולמנהג ספרד אין עומדים (רמ"א נא, ז, כה"ח מב).

וכן נהגו לעמוד ב'ויברך דוד' עד "אשר בחרת באברם", משום כבודה של מלכות ישראל שנוסדה על ידי דוד המלך.[4]

אחר שלמדנו שאחד משני הטעמים לאמירת 'אשרי' (תהלים קמה) הוא מפני שנזכר בו הפסוק "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן", צריך לומר פסוק זה בכוונה. ואם אמרו בלא כוונה – צריך לחזור ולאומרו בכוונה. ואף שכבר הגיע לפרקים אחרים – יחזור לאומרו בכוונה, כי הוא החשוב שבפסוקי דזמרה. ויש אומרים שהואיל ולא כיוון בפסוק העיקרי, כל מה שאמר אחר כך עד סוף הפרק אינו נחשב, ועליו לחזור ולומר מפסוק 'פותח' ועד סוף הפרק (מ"ב נב, טז). אבל לרוב הפוסקים מספיק לחזור ולומר את הפסוק 'פותח' בלבד (שו"ע נב, ז).[5]


[4]. למנהג ספרדים אומרים לפני 'ברוך שאמר' "ה' מלך ה' מלך" וכו' פעמיים, ובשבת ויו"ט עומדים, וכתב בב"י נ' בשם שבולי הלקט ע"ו שהטעם לכך, מפני שנתקן עפ"י המדרש שהמלאכים אומרים אותו, והם עומדים. אלא שבחול מפני שמתבטלים ממלאכתם ואין להם פנאי לא נהגו לעמוד. ע"כ. וכיום נהגו לעמוד גם בחול.

[5]. בסדר רב עמרם גאון כתב בשם רב נטרונאי גאון, שהעיקר הוא לומר את הפרק 'תהלה לדוד' לפחות פעם אחת ביום, ומה שאמרו שלוש פעמים – כדי שלא יפשע ולא יאמרו כלל. ולכן לדעתו בשבת אומרים אותו רק פעמיים. וכן משמע מהרא"ש (א, ו) שכתב: "כל האומר תהלה לדוד בכל יום". אמנם בגמ' שלפנינו (ברכות ד, ב) הגירסא: "כל האומר תהלה לדוד בכל יום שלוש פעמים – מובטח לו שהוא בן העוה"ב". וכן הרמב"ם בנוסח התפילה כתב לאומרו שלוש פעמים גם בשבת. ועיין בבירור הלכה ד, ב. עפ"י הסוברים שדי לאומרו פעם אחת ביום, כתב בכה"ח נא, לג, שלא יחזור לומר 'פותח' בתוך פסוד"ז מפני שיש בזה הפסק, אלא יכוון ב'תהלה לדוד' שאחר העמידה. אולם לדעת רוה"פ יש להשלימו בתוך פסוד"ז במקום שייזכר, כי בנוסף לכך שיש לחוש לסוברים שצריך לאומרו שלוש פעמים, פסוק 'פותח' הוא החשוב ביותר בפסוד"ז (כפי שכתב תר"י כג, א), ולכן יש לאומרו בכוונה דווקא בין ברכות פסוד"ז. וכך משמע ממ"ב, וכ"כ בבא"ח ויגש יב, ואג"מ ב, טז, ויבי"א ח"ו ה, ו. ולדעת רוה"פ צריך להשלים את הפסוק 'פותח' בלבד, וכ"כ בשו"ע נא, ז, וכ"כ במ"א ובברכ"י ה, ובשועה"ר ח, ובציץ אליעזר יב, ח. והמ"ב כתב לומר מ'פותח' עד סוף הפרק, ומקורו בלבוש וח"א.

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה | כתיבת תגובה

ד – דיני הפסקה בפסוקי דזמרה

כיוון שברכת 'ברוך שאמר' היא הברכה שלפני פסוקי דזמרה, ו'ישתבח' היא הברכה שאחריהם, הרי שכל פסוקי דזמרה הם חטיבה אחת ואסור להפסיק באמצע אמירתם.

אמנם לצורך גדול, כגון למנוע הפסד, מותר להפסיק בדיבור (טוב שיאמר לפני ההפסק ואחריו פסוקי 'ברוך ה" שלפני 'ויברך דוד'. עי' מ"ב נא, ז). וכן כדי למנוע עלבון מותר לומר שלום (עיין בהמשך טז, ו; ודין הפסקה בין ישתבח לברכו יבואר בהמשך טז, ב).

הנצרך להתפנות באמצע פסוקי דזמרה, יתפנה ואח"כ יברך 'אשר יצר' וימשיך באמירת פסוקי דזמרה.[6]

אם שמע באמצע פסוקי דזמרה ברכות או קדיש, לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו", אבל אמן מותר לענות. ואף שמותר לענות אמן – אין חובה לענות, שהואיל והוא עוסק במצוות אמירת פסוקי דזמרה הוא פטור מהמצווה לענות אחר דברים אחרים שבקדושה. ומי שמכוון כראוי בפסוקי דזמרה וההפסקה לעניית אמן תטריד את כוונתו, מוטב שימשיך לאומרם בכוונה, ולא יענה אמן. אבל אם שמע את הציבור אומרים קדושה, יעמוד ברגליים צמודות ויצטרף אליהם, כדי שלא יבלוט כמי שאינו משתתף עם הציבור בדברים שבקדושה. וכן אם הגיעו ל'מודים דרבנן' או 'ברכו', ישחה מעט ויענה עמהם. ואם הוא מתפלל במניין שנמצא בפסוקי דזמרה, ושמע ממניין אחר קדושה או 'מודים' או 'ברכו', רשאי להמשיך לשבת ולומר פסוקי דזמרה, הואיל ואינו נראה כפורש מהציבור בזה שהוא ממשיך להתפלל כסדרו.[7]

אין לקרוא לתורה למי שנמצא בפסוקי דזמרה. ורק אם הוא כהן או לוי, ואין שם כהן או לוי אחר, יקראוהו לתורה. וכיוון שהוא באמצע פסוקי דזמרה, לא יפסיק כדי לבקש מהגבאי לומר לו 'מי שברך'. ואם הגבאי טעה וקרא לישראל שעומד באמצע פסוקי דזמרה – יעלה, משום כבוד התורה והציבור (מ"ב נא, י).


[6]. אמנם יש אומרים שכדי לא להפסיק באמצע פסוקי דזמרה, מוטב לדחות את אמירת ברכת 'אשר יצר' לאחר ישתבח (כה"ח נא, כח), או לאחר התפילה (אשל אברהם, אג"מ ד, יד). אולם למ"ב נא, ח, יברך מיד, וכ"כ בערוה"ש. וכן נכון לנהוג מפני שאם ידחה את אמירתה, יש חשש שישכחנה.

[7]. בשו"ת ציץ אליעזר יא, ג, ובהליכות שלמה (רשז"א) ו, יב, בארו שכל דיני ההפסק לדברים שבקדושה בפסוד"ז הם רשות, שאין חובה להפסיק כדי לענות, ולכן אם הדבר מפריע לכוונתו, מוטב שלא יענה. ועיין שם שמ"מ יש לחוש שלא יראה כפורש מהציבור, לכן בקדושה יעמוד, ב'מודים' יעמוד ויכרע, וב'ברכו' יכרע מעט. והואיל וכבר הפסיק כדי לעמוד ולכרוע, נראה שמוטב שיענה עמהם. אבל אם הוא שייך למניין אחר אינו נראה פורש, ולכן אינו צריך לעמוד ויכול להמשיך להתפלל כדרכו. (ועי' בהל' ברכות ק"ש טז, ה, והערה 4).

כיוון שאין חובה לענות, אין צורך כ"כ להאריך בדיני ההפסקה, ונזכיר מקצת מהם בקצרה: כתב במ"ב נא, ח, ובאו"ה שם, של'אמן' על ברכות יכול להפסיק אפילו באמצע פסוק, ובתנאי שנסתיים עניין, אבל לצורך קדיש, קדושה ומודים, (שהם דברים שבמניין, ולמנהג אשכנז גם לאמן של ה'א-ל הקדוש' ו'שומע תפילה'), יענה גם במקום שלא נסתיים עניין. והרבה אחרונים לא הזכירו חילוק זה כלל, ובכל מקום אפשר להפסיק לענות אמן. ועונים בקדיש על כל האמנים שעד "דאמירן בעלמא", כל מנהג למנהגו. אבל האמנים שאח"כ, דינם כ"ברוך הוא וברוך שמו", שאין מפסיקים למענם בפסוד"ז. לגבי 'מודים דרבנן', ממ"ב נא, ח, משמע שיכול לענות את כולו, וביבי"א ו, ד, כתב שיאמר רק "מודים אנחנו לך". והשומע ברקים ורעמים, לח"א כ, ג, רשאי לברך, וכן דעת רוה"פ, ויש חולקים (כה"ח נא, כג).

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה | כתיבת תגובה

ה – על מה ראוי לדלג כדי להגיע לתפילה במניין

המאחר לתפילה ורואה שהציבור עומד לסיים את פסוקי דזמרה, מוטב שידלג על פרקים מפסוקי דזמרה כדי להתפלל במניין, מפני שמעלת התפילה במניין גדולה ממעלת אמירת פסוקי דזמרה. שכל עניין אמירת פסוקי דזמרה הוא כדי להתכונן לתפילה, שמתוך כך תתקבל יותר, אבל המתפלל במניין בוודאי תפילתו מקובלת ורצויה (ברכות ח, א). לפיכך, המאחר לתפילה מוטב שידלג על רוב ברכות השחר, קרבנות ופרקים מפסוקי דזמרה, כדי שיספיק להתפלל שמונה-עשרה במניין.

אבל על 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח' לא ידלג, כדי שלא להפסיד את אמירתם. מפני שברכות פסוקי דזמרה נתקנו על אמירת השבחים שלפני התפילה, ומי שלא הספיק לאומרם לפני התפילה, אינו רשאי לאומרם אחריה. וכדי לומר את הברכות של פסוקי דזמרה, חייבים לומר לכל הפחות פרק אחד, לפיכך יאמר את הפרק החשוב ביותר שהוא 'אשרי'.

וכן צריך להקפיד לומר לפני התפילה את ברכת 'אלקי נשמה' וברכות התורה, שאם לא יאמרם לפני התפילה – יפסידם (מ"ב נב, ט, ובאו"ה שם). וכן צריך לפני התפילה להתעטף בטלית ולהניח תפילין.

ואם אין לו זמן לומר את הברכות הללו ו'אשרי' ולהספיק להתפלל במניין, יתפלל ביחידות בלא שום דילוג.

לכתחילה ישתדל לכוון את דילוגיו כך שיספיק להתפלל עם הציבור, היינו עם עשרה שמתפללים עמידה בלחש. אבל אם הוא רואה שלא יוכל לומר את הברכות ו'אשרי' ולהספיק להתפלל בלחש עם הציבור, ישתדל להתפלל עם חזרת הש"ץ, שגם באופן זה הוא נחשב כמתפלל במניין לרוב הפוסקים.[8]

מי שנאלץ לדלג על פרקים מפסוקי דזמרה כדי להתפלל במניין, אינו חייב להשלימם אחר התפילה אבל טוב שישלימם.[9]


[8]. סיכום הסוגיה: לתר"י, רא"ש וטור, כדי להתפלל במניין מוטב לדלג על כל פסוקי דזמרה וברכותיה. ולמרות שאחר התפילה לא יוכל לומר את ברכות פסוד"ז, עדיף להתפלל כתקנת חכמים במניין, שתפילת הרבים מתקבלת בוודאות. ואילו אמירת פסוקי דזמרה יסודה ממנהג טוב שנהגו ישראל, ואף שתקנו להם ברכות, אין הם עיקר התפילה כברכות ק"ש ועמידה. וכדברי רס"ג ורמב"ם שהובאו בהערה 1. ואף לסוברים שהוא מצד הלימוד מתפילת משה, כמובא שם עפ"י הב"ח בביאור הרי"ף, הרא"ש והטור, מ"מ אין משמע שאמירתם חובה גמורה, אלא שנהגו כל ישראל לאומרם, והמנהג מחייב, אבל אינו דוחה תפילה במניין. וכן פסקו שו"ע נב, א, רמ"א, קצוש"ע יד, ז, וכן פסק בשערי תפילה לר"י רקח על פי צ"א פוסקים.

לעומת זאת, רבים מן המקובלים כתבו עפ"י הזוהר, שיש להקפיד מאוד על שמירת סדר התפילה, שרמוזים בו סודות גדולים, וכל המשנה את סידרם מהפך את צינורות השפע הבאים על ידי התפילה. ולכן גם המאחר לא ידלג על שום קטע מן הקרבנות ופסוקי דזמרה, והובאו דבריהם להלכה בכה"ח נב, ב, וכ"כ בישכיל עבדי ח"א או"ח ב, ו. (ועי' בשו"ת רב פעלים ח"ב או"ח ד, שהסכים שבשעת הצורך ידלג על חלק מפסוד"ז וקרבנות). אולם באר בתשובות חכם צבי ל"ו, שכל ההקפדה של הזוהר שלא לשנות סדר התפילה, אמורים על אדם המתפלל ביחידות, אבל מי שיכול להתפלל במניין, ראוי לו לדלג על פסוקי דזמרה כדי להתפלל עם הציבור, מפני שגם לפי הקבלה תפילת הציבור היא המעולה והמקובלת ביותר. (וכ"כ החיד"א בקשר של גודל ה, י, וכ"כ במ"ב נב, א).

ולבעל משכנות יעקב דעה אמצעית, שכדי להתפלל במניין מוטב לדלג על כל המזמורים שבפסוקי דזמרה ועל ברכות השחר ואמירת הקרבנות, ובתנאי שיספיק לכל הפחות לומר את ברכות פסוקי דזמרה – 'ברוך שאמר' ו'ישתבח', שאם לא יאמרן לפני התפילה יפסיד את אמירתן, והן ברכות חשובות שניתקנו בימי התנאים. וכדי לאומרן צריך לומר ביניהן 'אשרי'. וכן דעת ח"א יט, ז; מ"ב נב, ו, באו"ה נג, ב, 'אין'. וכ"כ למעשה הרב אליהו בסידורו עמ' עו. ועיין בהערה 1, שכך אפשר לבאר את דעת הרי"ף והרא"ש, שסוברים שתקנו חכמים לומר ברכות אלו ו'תהלה לדוד' עפ"י דרשת ר' שמלאי. (ואף שהרא"ש פ"ה ו' הזכיר את דעת תר"י למעשה, אולי מפני שסובר שהתפילה במניין יותר חשובה. ועי"ש ברא"ש שמלשון רב עמרם גאון משמע כדעת המשכנות יעקב).

ואף שלפי גדולי הראשונים והשו"ע, עדיף לדלג גם על הברכות כדי להתפלל במניין, לא הזכרתי למעלה את דעתם, מפני שישנו עוד ספק, האם התפילה עם החזן נחשבת כתפילה במניין. לפמ"ג א"א נב, א, אינה כתפילה במניין, וכן משמע מהרמ"א קט, ב. לעומת זאת, לדעת אשל אברהם בוטשאטש והרבה אחרונים, היא נחשבת תפילה במניין (עיין לעיל ב, ג, ובהערה 2). לפיכך, במצב שבו אם ידלג על הכל יוכל להספיק להתפלל בלחש עם הציבור, כבר יותר טוב שיאמר ברכות פסוד"ז וכמה פרקים שיספיק, ויתפלל עם החזן, שלדעת רוב הפוסקים תפילתו במניין. ואם נשאר לו מעט זמן עד שגם אם ירצה להתפלל עם החזן יצטרך לדלג על כל פסוד"ז כולל הברכות, משני צדדים מוטב שלא ידלג: א' – למשכנות יעקב ודעימיה לעולם אין לדלג על הברכות, ב' – יש סוברים שאין זה נחשב כתפילה במניין, וא"כ לשם תפילה שיש ספק אם היא נחשבת במניין, אין מקום לדלג על הברכות. וזה מה שכתבתי למעלה. (אמנם ביחו"ד ה, ה, לא התחשב בספקות הללו ופסק שידלג על הכל אפילו כדי להתפלל עם הש"ץ).

כשעומדות שתי אפשרויות: לא לדלג כלל בקרבנות ופסוד"ז ולהתפלל עם הש"ץ, או לומר ברכות השחר, פסוקי התמיד והקטורת, 'ברוך שאמר', 'אשרי', וכל הללויות ו'ישתבח', ולהספיק להתפלל עם הציבור בלחש, נלענ"ד שעדיף לדלג ולהתפלל בלחש עם הציבור, שלכו"ע היא תפילה בציבור, וכבר אמר את כל הדברים העיקריים שמקורם בתלמוד. ואם כדי להתפלל עם הציבור יצטרך לדלג יותר, נראה שעדיף להתפלל עם החזן.

[9]. כתב הטור בשם תר"י ורא"ש, שאדם שדילג על כל פסוד"ז כולל הברכות (לשיטתו), ישלימם אחר התפילה עם הברכות (ואף שלמדנו בהערה 1, שדעת הרא"ש שפסוד"ז נתקנו כפתיחה בשבח לתפילה, מ"מ דעתו שבדיעבד יש ערך לאומרם גם אחר התפילה, כפי שמשמע מרס"ג ורמב"ם שם). לעומת זאת דעת רב נטרונאי, שלא לאומרם אחר התפילה. וכ"כ רשב"א. בב"י פירש שרק את הברכות לא ישלים לרב נטרונאי, כי תיקנום לצורך הכנה לתפילה, אבל את הפסוקים נכון להשלים. וכן פסק בשו"ע נב. ולדעת הב"ח והפרישה, כוונת רב נטרונאי שגם את הפסוקים לא יאמר. ובערוה"ש ה' כתב לדינא "דשב ואל תעשה עדיף". וכן דעת מהרי"ץ מתימן שלא לומר פסוד"ז אחר התפילה. ורוה"פ כתבו כשו"ע שנכון להשלים את הפסוקים אחר התפילה.

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה | כתיבת תגובה

ו – סדרי עדיפות בדילוג

למדנו בהלכה הקודמת, שבכל מקרה צריך לומר לפני התפילה את ברכת 'אלוקי נשמה' וברכות התורה, להתעטף בטלית ולהניח תפילין, ולומר 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח' ולהמשיך לברכות קריאת שמע. לפיכך המאחר לתפילה, אם יכול לומר את הדברים הללו ולהספיק להתפלל עם השליח ציבור, ידלג על כל השאר כדי להתפלל במניין, ואחר התפילה ישלים את הברכות שהחסיר, וטוב שישלים גם את שאר הדברים שהחסיר. ואם יש לו יותר זמן לפני התפילה, צריך לדעת את סדר החשיבות של הברכות והמזמורים, כדי לדעת את מה לומר תחילה. ונסכם את סדר מעלתם:

תחילה יקדים את כל שאר ברכות השחר. ואף שבדיעבד אפשר להשלימם אחר התפילה, מכל מקום כיוון שחובה גמורה לאומרם, ואמרו חכמים (ברכות ס, ב) שזמן אמירתם לכתחילה עם הקימה מהשינה, יקדימם לכל שאר המזמורים והקרבנות.

כשיש יותר זמן, יוסיף עוד מזמורים לפי סדר חשיבותם. ואף שכל המזמורים והפסוקים חשובים, מכל מקום לצורך התפילה יש מזמורים חשובים יותר ויש פחות. וזהו סדר מעלתם: ראשונים במעלה אחר 'אשרי' הם שני המזמורים הפותחים ב"הללויה הללו" (פרקים קמח קנ בתהלים), שלדעת רש"י (שבת קיח, ב) הם עיקר פסוקי דזמרה, ורבי יוסי שיבח את האומרם בכל יום.

אחריהם במעלה, כל שאר הפרקים הפותחים ומסיימים ב"הללויה", שלדעת הרי"ף והרא"ש הם הנקראים בתלמוד (שבת קיח, ב) פסוקי דזמרה, ורבי יוסי שיבח את האומרם בכל יום. נמצא שכשיש יותר זמן צריך לומר ברציפות את הפרקים מ'אשרי' עד "כל הנשמה תהלל י-ה הללויה".

אחריהם במעלה, פסוקי קרבן התמיד ופסוקי הקטורת, שמקור אמירתם נסמך על דברי התלמוד (תענית כז, ב), שכל הקורא בענייני הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבם.

אחריהם במעלה, 'ויברך דוד' (מ"ב נב, ד), ולאחר מכן יש דעות מה יקדים, והבוחר יבחר.

בשבת יקדים את 'נשמת' לכל פרקי ההללויות, מפני שהיא חלק מ'ישתבח'. ואח"כ יקדים את הפרקים שרגיל לומר בכל יום לפני הפרקים שנוספו בשבת, שהתדיר קודם לשאינו תדיר. [10]

כאן המקום להוסיף, שגם מי שנאלץ להתפלל ביחידות ולקצר את תפילתו כדי שלא יאחר לעבודתו, יקצר על פי הכללים האמורים. וכן מורה שהתעורר מאוחר וצריך להגיע בזמן לתלמידיו, יקצר על פי הכללים האמורים (אג"מ או"ח ח"ד צא,ב).


[10]. באבני ישפה ט, יד, ובהליכות שלמה ו, ז, כתבו על הקדמת ברכות השחר לשאר פרקי פסוד"ז. עוד נוסיף שגם את ברכת 'על נטילת ידיים' אי אפשר לברך אחר התפילה, אבל אין צורך לכתוב זאת למעלה, מפני שממילא מברכים אותה בבית לפני ניגוב הידיים. והמנהג הנכון לברך אח"כ 'אשר יצר' ו'אלוקי נשמה'. לפיכך העיקר לזכור לברך את ברכות התורה לפני התפילה, שאם לא כן יצא ב'אהבת עולם', כמבואר לעיל י, ב, 2.

באבני ישפה ט, טז, כתב שאמירת קרבן התמיד ופסוקי הקטורת באים אחר שני המזמורים הפותחים ב"הללויה הללו" וקודמים לשאר המזמורים הפותחים ב"הללויה". אלא שדבריו לרש"י בלבד, והתעלם מדעת הרי"ף והרא"ש בברכות לב, א, שפסוקי דזמרה הם כל הפרקים מ'תהלה לדוד' עד סוף תהלים. ואם כן, יש להקדימם לקרבנות, שעליהם נתקנו הברכות, וחיוב מנהג אמירתם קודם.

במ"ב נב, ה, כתב עפ"י ח"א יט, ו, ש'נשמת' היא ברכת השיר ולכן קודמת לכל השאר. וכתב באבני ישפה ט, יג, שאם אין לו זמן לומר 'נשמת' יתפלל כסידרו, שמעלתה ממש כמו 'ברוך שאמר', 'אשרי' ו'ישתבח'. אמנם ציין שבבית ברוך פקפק בזה. ואכן כמה אחרונים כתבו שכל המזמורים הנאמרים בכל יום קודמים ל'נשמת' שהם תדירים. (וכ"כ ביחו"ד ה, ה, בהערה). והרב מאזוז כתב בהגהות איש מצליח ש'נשמת' קודמת לכל פרקי ההללויות אבל אינה כ'ישתבח' ו'אשרי', וזוהי דעה אמצעית. וכך כתבתי למעלה.

עיין עוד באבני ישפה פ"ט שסיכם סדר הקדימה לפי נוסח אשכנז וספרד. עוד עיין בערוה"ש שכתב סדר שונה. ובסידור הרב אליהו עמ' עו כתב עפ"י רב פעלים סדר שונה. ולא הארכתי בזה, מפני שממילא רוב האנשים אינם זוכרים את כל הפרטים, וכיוון שאמירת שאר המזמורים הונהגה אחר התלמוד, אין לדקדק כל כך בסדר חשיבותם.

פורסם בקטגוריה פרק יד - פסוקי דזמרה | כתיבת תגובה