ארכיון הקטגוריה: פרק כ – ברכת כהנים

א – מצוות ברכת כהנים

מצוות עשה מהתורה שהכהנים יברכו את ישראל, שנאמר (במדבר ו, כב-כז): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר, כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם. יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם".

מצווה זו נוהגת בכל יום, וכל כהן שקראו לו לעלות לדוכן לברך את ישראל וסרב, אף שמצד הדין הוא מבטל מצווה אחת בלבד, נחשב לו הדבר כאילו ביטל שלוש מצוות מן התורה. משום שמלשון הפסוקים משמע שהקב"ה מתאווה לברך את ישראל, ולכן שלוש פעמים נזכר לשון ציווי וזירוז לכהנים לברך את ישראל, שנאמר: "כֹּה תְבָרֲכוּ, אָמוֹר לָהֶם, וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי". לפיכך סירובו של הכהן לקיים את רצון הבורא ולברך את ישראל, נחשב כביטול שלוש מצוות מן התורה (סוטה לח, ב; רמב"ם תפילה טו, יב).

ואף אם כבר ברך פעם אחת באותו יום את ישראל, אם קראו לו במניין אחר לעלות לדוכן, מצווה שיעלה ויברך פעם נוספת. אבל אם לא עלה, אינו מבטל מצוות עשה מהתורה (שו"ע קכח, ג).

כתב בספר חרדים (יב, יח) חידוש חשוב, שלא הכהנים בלבד מקיימים מצווה מהתורה בברכת כהנים, אלא אף הישראלים העומדים מולם בשתיקה ובכוונה, ועונים אמן אחר ברכתם, שותפים בקיום מצוות התורה.

בברכת כהנים אנו לומדים לשים לב לעובדה היסודית, שהקב"ה הוא המעניק לנו את הברכה, וההתייצבות שלנו בכל יום לברכת כהנים, משרישה בקרבנו את האמונה הזו (מו"נ ח"ג פרק מד; העקדה שער עד). וככל שנהיה מודעים יותר לעובדה שהקב"ה הוא המברך את עמו ישראל באהבה, כך נהיה פתוחים ומוכנים יותר לקבל את הברכה (עיין בחינוך שעח). הבחירה החופשית היא יסוד העולם, ולכן הברכה שהקב"ה מברך אותנו קשורה להשתדלות מצידנו. או כפי שהדבר מתבטא בלשון הקבלה: "באתערותא דלתתא תליא אתערותא דלעילא", כלומר על-ידי התעוררות הרצון שלנו לקבל את ברכתו, מתעורר רצון עליון להשפיע ברכה לישראל. על ידי קיום מצוות ברכת כהנים, עם ישראל מבטא את רצונו לקבל את הברכה האלוקית.

פורסם בקטגוריה פרק כ - ברכת כהנים | כתיבת תגובה

ב – כוונת ישראל

בשעת ברכת כהנים צריך כל אחד ואחד מישראל לעמוד מול הכהנים, ויכוון דעתו לברכה, ולא יביט בכהנים או בדבר אחר, כדי שלא יסיח את דעתו מהברכה (שו"ע קכח, כג; מ"ב פט).[1]

תקנו חכמים, שכהן שיש בגופו דבר משונה, שעלול לגרום לאנשים להתבונן בו ולהסיח את דעתם מן הברכה, לא יעלה לישא את כפיו. לכן, לפני שנהגו הכהנים לכסות את פניהם וידיהם בטלית, כל כהן שהיה לו מום בפניו או בידיו, כגון שהיו בפניו בהרות מיוחדות, או שהיו אצבעותיו עקומות, לא היה עולה לדוכן. אבל היום, שכל הכהנים נוהגים לכסות את פניהם וידיהם בטלית, מום שבפנים או בידיים אינו מונע את הכהן מלברך. אך גם היום אם יש לכהן מום שניכר ברגלו, לא יעלה לישא את כפיו, שמא הדבר יסיח את דעת השומעים. ואם הוא תושב קבוע באותו מקום, כך שהמום שלו כבר לא מסקרן את האנשים, יכול הכהן בעל המום לעלות לדוכן, משום שמן הסתם הדבר לא יסיח את דעת השומעים (שו"ע קכח, ל, לא).

וכן מי שיש לו מבטא משונה, כגון מי שמבלבל את הגיית האות 'אלף' בהגיית 'עין', לא ישא את כפיו, משום שהדבר יסיח את דעת השומעים מן הברכה. אבל מי שמדבר במבטא המקובל, אף שאין מדגישים בו את ה'עין' וה'חית' כראוי, כיוון שמבטאו מוכר, אין הוא מסיח את דעת השומעים. וכן ביחס לכל המבטאים המוכרים, אשכנזי, תימני וכיוצא בזה, שהואיל והם מוכרים אינם מסיחים את הדעת. ורק מי שממש מבלבל או משבש את ההגיות מעבר למקובל, או שהוא מגמגם מאוד, לא ישא את כפיו (שו"ע קכח, לג; מ"ב שם).

בכל אופן למדנו מדינים אלו עד כמה צריכים השומעים לכוון בברכת כהנים, שתקנו חכמים שכל כהן שיש בו דבר שעלול לבטל אותם מכוונתם – לא יעלה לדוכן.


[1]. אחר ברכת כהנים ישנו נוסח לתפילת הציבור 'אדיר במרום', אלא שנחלקו הפוסקים אימתי צריך לאומרו. לשו"ע קל, א, כאשר אומרים נוסח הטבת חלום בעת ברכת כהנים, יש לומר אחריו 'אדיר במרום', וכן משמע מהגמ' ברכות נה, ב. ובכה"ח קל, ט, כתב עפ"י הזוהר שאין לאומרו בברכת שים שלום. ובמ"ב קל, ו, כתב שיש נוהגים לומר 'אדיר במרום' בכל פעם אחר ברכת כהנים, ואומרים אותו בעת שהחזן אומר 'שים שלום'. ומקור דעה זו בדברי הרי"ף, הרא"ש והט"ז. וכל אדם ימשיך במנהגו.

פורסם בקטגוריה פרק כ - ברכת כהנים | כתיבת תגובה

ג – מקום עמידת המתברכים

בשעה שהכהנים מברכים, צריכים המתברכים להימצא מולם, שנאמר (במדבר ו, כג): "כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם", ודרשו חז"ל, שברכת כהנים צריכה להיות כפי שאנשים מדברים עם חבריהם, שעומדים פנים כנגד פנים, ומדברים בקול רם שכל המתברכים יוכלו לשומעם.

ואף שהכהנים המברכים חייבים לעמוד, מעיקר הדין המתברכים יכולים לשבת, אלא שכבר נהגו הכל לעמוד בשעת ברכת כהנים. אבל אדם חולה או חלש שקשה לו לעמוד, יכול לשבת בעת הברכה (מ"ב קכח, נא; ציץ אליעזר יד, יח).

מי שעומד אחר הכהנים אינו נכלל בברכה, אבל מי שעומד ממש בצידיהם, יפנה את פניו לכהנים והרי הוא נכלל בברכה. והיושבים בשורות הראשונות בבית-הכנסת, צריכים למדוד את מקומם ביחס לכהנים, אם הם לפניהם, או אפילו ממש מול צידיהם, רשאים להישאר במקומם ויפנו את פניהם לכהנים. אבל אם מקומם נוטה לצד שאחרי הכהנים, עליהם לעבור למקום אחר בעת ברכת כהנים (שו"ע קכח, כד).

כל מי שעומד בבית-הכנסת מול הכהנים נכלל בברכה. ואפילו אם עומדים לפניו אנשים גבוהים שחוצצים בינו לבין הכהנים, או שלפני מקומו יש עמוד שחוצץ בינו לכהנים, הואיל והוא נמצא בצד שמול פניהם, הרי הוא בכלל הברכה. אבל מי שמפנה את גבו לכהנים – אינו נכלל בברכה.

מי שמחמת אונס לא בא לבית-הכנסת נכלל בברכה, כמו למשל מי שהיה צריך לצאת לעבודתו. וכן נשים וילדים שאינם צריכים לבוא לבית-הכנסת, נכללים בברכה שמופנית כלפי כל ישראל. ורק אלו שיכולים לבוא ולעמוד לפני הכהנים ומתרשלים ואינם באים – אינם נכללים בברכה (באו"ה קכח, כד, 'אם').[2]


[2]. העומד באמצע שמונה עשרה מאחרי הכהנים, לא ילך באמצע תפילתו לעמוד לפניהם. ונראה שיש להחשיבו כאנוס, ולכן הוא מתברך במקומו. וכפי שנוהגים החזנים, שגם כשהכהנים אחריהם אינם הולכים לעמוד לפניהם. ואף שההליכה אינה הפסקה גמורה, מ"מ בלא הכרח אין ללכת, ומסתבר שהחשיבום לאנוסים שמתברכים במקומם. (באג"מ או"ח ח"ה כ, כג, כתב שילך. ובח"ד כא, ב, כתב בסוף התשובה להיפך).

העומד באמצע תפילת עמידה והגיעו לברכת כהנים, ישתוק ויכוון לברכתם. ואף שלגבי קדושה ואמן יהא שמיה רבה, אם אינו רוצה – אינו חייב להפסיק, כאן שיש סוברים שגם הישראלים המתברכים מקיימים מצווה מהתורה –  עדיף להפסיק ולשמוע את ברכת הכהנים, ולא יענה עליהם אמן. ואם הוא נמצא עם החזן, יענה אמן על שלושת פסוקי הברכה, אבל על הברכה שלפניהם יש אומרים שלא יענה. ועיין במ"ב קכח, עט, שכך כתב לגבי החזן, ועיין בנשיאת כפיים כהלכתה טו, הערה נא, ובאשי ישראל לג, ג.

פורסם בקטגוריה פרק כ - ברכת כהנים | כתיבת תגובה

ד – ארבע הלכות מהתורה

ארבע הלכות מן התורה ישנן בברכת כהנים: "אין מברכין אלא בלשון הקודש ובעמידה ובנשיאת כפיים ובקול רם" (שו"ע או"ח קכח, יד). כשלא ניתן לקיים אחת מהן, אין לשאת כפיים.

ההלכה הראשונה, לברך בלשון הקודש. כידוע מצוות רבות מתבצעות על-ידי דיבור, וביארו חכמים במשנה (סוטה לב, א), שמצוות קריאת שמע ותפילה וברכת המזון אפשר לקיים גם בשפות אחרות (עיין א, י; טז, ט). אבל את ברכת כהנים צריכים לומר דווקא בלשון הקודש, שנאמר (במדבר ו, כג): " כֹּה תְבָרֲכוּ", בלשון הזו שכתובה בתורה.

יתכן שההסבר לכך הוא, שקריאת שמע – עניינה לבטא את האמונה שלנו בפה, ולכן פחות חשוב שתאמר בלשון הקודש. וכן לגבי תפילה, העיקר שנבטא את תפילתנו בצורה מובנת. אבל ברכת כהנים היא ברכה שבאה מה' אלינו, והשפה שבה הקב"ה מגלה את רצונו בעולם היא לשון הקודש, ולכן הכהנים מצוּוים לומר את הברכה האלוקית בדיוק כפי שנכתבה בתורה.

ההלכה השניה, לומר את ברכת כהנים בעמידה. לפיכך, כהן חלש או נכה הנאלץ לשבת בכסא גלגלים, ואינו יכול לעמוד על רגליו אפילו בעת ברכת כהנים, לא ישא את כפיו. מפני שדין נשיאת כפיים כדין העבודה במקדש, שנאמר (דברים י, ח): "לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ", מה העבודה במקדש נעשית בעמידה, אף הברכה חייבת להאמר בעמידה (סוטה לח, א).

ההופעה השלימה של האדם היא בעמידה, כך הוא נראה מראשו ועד רגליו, ובכך הוא מבטא את מכלול כוחותיו, הרוחניים והמעשיים. וכדי שעבודת הכהנים וברכת הכהנים יהיו בשלימות, הן צריכות להתבצע דווקא בעמידה.

ההלכה השלישית, נשיאת כפיים, כלומר הכהנים צריכים לפשוט את ידיהם בעת הברכה כלפי המתברכים, שנאמר (ויקרא ט, כב): "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם". כהן שידיו חלושות ורועדות, ואין בכוחו להחזיקן נשואות בעת הברכה – אינו רשאי לעלות לדוכן ולברך. וגם לא מועיל להתקין רצועה או מוט שיסייעו לו להרים את ידיו, משום שעל הכהן לשאת את כפיו בכוחות עצמו, ללא שום סיוע (מ"ב קכח, נב).

בטעם העניין באר רבי נחמן מברסלב, שנשיאת הידיים מבטאת את עוצמת רצונו של הלב לברך את ישראל באהבה. יש קשר ושייכות בין הידיים ללב, ולכן הידיים סמוכות ללב, ותנועות הידיים הן כלי הביטוי של הלב, כמו שנאמר (איכה ג, מא): "נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵ-ל בַּשָּׁמָיִם". כשהכהנים פורשים את ידיהם לברך את ישראל, הם מבטאים בכך את אהבת הלב כלפי ישראל בעוצמה חזקה (ליקוטי הלכות נשיאת כפיים ה, ג).

הוסיף הרב קוק, שנשיאת הכפיים קדימה מבטאת את העתיד, שהרי הידיים מתקדמות אל מעבר למקומו של הגוף. ולכן הכהנים נושאים את כפיהם, לבטא את הכמיהה והתפילה אל עולם שלם ומתוקן (עולת ראיה ח"א רפד).

ההלכה הרביעית, לברך בקול רם, כדי שכל המתפללים בבית-הכנסת יוכלו לשמוע, שנאמר: "אָמוֹר לָהֶם", כדרך שאדם אומר לחבירו (סוטה לח, א). אם בית-הכנסת קטן, מספיק שהכהן יברך בקול בינוני, שכך רגילים לדבר במקום קטן. ואם בית-הכנסת גדול, צריך לברך בקול רם, כך שגם אם היה מברך לבד, היו כולם שומעים אותו. כהן שקולו חלוש, עד שאי אפשר כמעט לשומעו, לא יעלה לישא את כפיו (מ"ב קכח, נג). אבל אם יש שם כהנים אחרים שקולם נשמע היטב, מותר לכהן שקולו חלש לברך עמהם (עיין ציץ אליעזר טו, כא).

פורסם בקטגוריה פרק כ - ברכת כהנים | כתיבת תגובה

ה – הקשר בין ברכת כהנים לתפילה ולקרבנות

בזמן שבית-המקדש היה קיים, היו הכהנים מברכים ברכת כהנים לאחר סיום עבודת הקרבנות. וכך נאמר בתורה על היום השמיני של חנוכת המשכן, היום בו התחילו הכהנים לעבוד במשכן: "וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם, וַיֵּרֶד מֵעֲשֹׂת הַחַטָּאת וְהָעֹלָה וְהַשְּׁלָמִים" (ויקרא ט, כב). מכאן שנשיאת כפיים נעשתה בסיום עבודת הקרבנות. וטעם הדבר, שאחר הקרבת הקרבנות, שמבטאים את הנכונות שלנו להתבטל ולמסור את נפשנו לה' יתברך, אנו ראויים לקבל את ברכתו.

שלא במקום המקדש, קבעו חכמים שברכת כהנים תאמר בעת התפילה, משום שהתפילה היא במקום הקרבנות. ויש דמיון בין הקרבנות לתפילה, שבשניהם באה לידי ביטוי ההשתוקקות לקרבת אלוקים. וכמו שאחר הקרבנות ברכו הכהנים, כך תקנו שלקראת סיום תפילת שמונה עשרה הכהנים יברכו.

כדי להדגיש יותר את השייכות של ברכת כהנים לסיום עבודת הקרבנות, קבעו חכמים שהכהנים חייבים לעקור את רגליהם ולהתחיל ללכת לכיוון הדוכן בעת ברכת 'רצה', שהיא הברכה על החזרת הקרבנות. וכל כהן שלא עקר את רגליו בעת ברכת 'רצה', הפסיד את המצווה, ואסור לו לעלות לדוכן באותה התפילה (שו"ע קכח, ח). לכתחילה יעקור את רגליו בתחילת ברכת 'רצה', אולם כל זמן שהחזן לא הגיע לסיום הברכה, עדיין רשאי הכהן לעקור את רגליו ולעלות לדוכן (מ"ב קכח, כה).

כהן שהתאחר, ורואה שלא יספיק לגמור ליטול את ידיו עד לסיום ברכת 'רצה', יפסע פסיעה קטנה לכיוון הדוכן בעודו עומד ליד הכיור, ועל-ידי פסיעה זו יחשב כמי שהתחיל לפסוע לכיוון הדוכן בברכת 'רצה', אחר-כך יסיים את נטילתו, וימשיך ללכת לדוכן לשאת את כפיו (עיין מ"ב קכח, כז, כח; שעה"צ ל, ספר נשיאת כפיים כהלכתה ז, ב, הערה ח).

מאחר שברכת כהנים קשורה לעבודת הקרבנות, למדו חכמים שכשם שזמן הקרבנות הוא דווקא ביום, כך גם ברכת כהנים נאמרת ביום, ולכן אין נשיאת כפיים בתפילת ערבית. ולכאורה בתפילת המנחה היה מקום לברך ברכת כהנים, אלא שקבעו חכמים שלא לברך במנחה, מפני שזמן תפילת מנחה הוא לאחר הארוחה, ויש חשש שכהן ששתה יין בסעודה יעלה לאחר מכן לדוכן ויחלל את הברכה. שכידוע, אסור לכהן שיכור לעבוד בבית המקדש, ואסור לו לשאת את כפיו (שו"ע קכח, לח). אבל בתפילת נעילה ובמנחה של תענית ציבור נושאים כפיים, שהואיל והם בתענית, אין חשש שכרות (שו"ע קכט, א). וזאת בתנאי שמתפללים מנחה של תענית אחר פלג המנחה, אבל כשמתפללים מנחה של תענית לפני פלג המנחה – אין נושאים כפיים.[3]


[3]. אמנם יש סוברים שאפשר לשאת כפיים גם במנחה גדולה של תענית, אבל לרוב הפוסקים רק אחר פלג המנחה נושאים כפיים. מפני שעיקר הדין לומר נשיאת כפיים אחר הצהרים נאמר לגבי נעילה, ואכן ביום הכיפורים אין נושאים כפיים במנחה. והטעם שמא יטעו להשוות מנחה של תענית למנחה של שאר ימים שיש בהם חשש שכרות. ובתענית שאין בה נעילה, נושאים כפיים במנחה, ובתנאי שתהיה בזמן נעילה, היינו סמוך לסוף היום. ועיין בתורת המועדים תעניות ג, ג, ובנשיאת כפיים כהלכתה ב, ה. ואף שיש דעות כיצד לחשב פלג המנחה, שעה ורבע זמניות לפני השקיעה או לפני צאת הכוכבים. העיקר הוא לפני השקיעה, מפני שהדעה שסוברת שהוא לפני צאת הכוכבים כוונתה לצאת הכוכבים לפי ר"ת, היינו 72 דקות אחר השקיעה, כמבואר לעיל יא, 14. (כלומר פלג המנחה לפי ר"ת הוא בין 2 דקות ל-18 דקות לפני השקיעה הנראית. ורבים לא דייקו בזה). ומ"מ טוב לאחר ולהתחיל בתפילת המנחה כחצי שעה עד שלושת רבעי שעה לפני השקיעה, שזה הזמן היותר קרוב לזמן נעילה, וכך יאמרו ברכת כהנים סמוך לשקיעה.

פורסם בקטגוריה פרק כ - ברכת כהנים | כתיבת תגובה

ו – נטילת ידיים לפני הברכה

לפני שהכהנים נושאים את כפיהם, עליהם ליטול את ידיהם עד הפרק, שהוא מקום חיבור הזרוע וכף היד. ורמז יש לדבר, שנאמר (תהלים קלד, ב): "שְׂאוּ יְדֵכֶם קֹדֶשׁ וּבָרְכוּ אֶת ה'". וכל כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו (סוטה לט, א). נחלקו גדולי הראשונים בדין נטילת ידיים זו: לדעת הרמב"ם (תפילה טו, ה), רק כאשר הידיים מלוכלכות יש חובה לנוטלן, אבל כהן שנטל את ידיו בבוקר והקפיד שלא לנגוע במקומות מטונפים, אין צורך שיחזור ויטול את ידיו לפני ברכת כהנים. ולדעת רש"י ובעלי התוספות (סוטה לט, א), גם אם הידיים נקיות צריכים לנוטלן ולקדשן לכבוד ברכת כהנים.

למעשה מחמירים, וגם כהן שידיו נקיות צריך ליטול את ידיו לפני ברכת כהנים, כדעת רש"י ותוספות. אבל אין מברכים על הנטילה, ואפילו אם נגע לפני כן במקומות מטונפים, משום שיש ספק אם תקנו לה חכמים ברכה (מ"ב קכח, כד עפ"י הא"ר).

מהזוהר משמע שנטילה זו נועדה לקדש את הכהנים ואת ידיהם לקראת הברכה. וכדי להוסיף קדושה על קדושה, נהגו שלוי יצוק מים על-ידי הכהנים. וכשאין בבית-הכנסת לוי, רצוי שבכור, שיש בו קצת קדושה, יטול את ידי הכהנים. וכשאין שם לוי או בכור – יטול הכהן את ידיו בעצמו (שו"ע קכח, ו, מ"ב כב).

כאשר הכהן חושש שמא לא יהיו לו מים בבית הכנסת ולא יוכל ליטול את ידיו לפני נשיאת כפיים, יטול את ידיו בביתו לפני התפילה, ויקפיד לשמור אותן בנקיות, וכך יוכל לשאת את כפיו. אבל אם הכהן לא נזהר בשמירת ידיו לאחר נטילת ידיים של שחרית, ולא היו לו מים לנטילת ידיים לפני ברכת כהנים, לא יעלה לדוכן לשאת את כפיו.

בכל מקרה שהכהן אינו רשאי לשאת את כפיו, רצוי שיצא מבית-הכנסת לפני זמן ברכת כהנים, כדי שהגבאי לא יטעה לקרוא לו לעלות לדוכן בשעה שאינו רשאי לעלות. ואם יהיה שם ולא יקראו לו, יש לחוש שמא יהרהרו אחריו, שנפסל לכהונה.

פורסם בקטגוריה פרק כ - ברכת כהנים | כתיבת תגובה

ז – שותפות ישראל בברכת כהנים

כשמגיע זמן ברכת כהנים, אין הכהנים רשאים להתחיל בברכתם עד שהחזן או הגבאי יכריז "כהנים", משום שנאמר למשה בתורה (במדבר ו, כג): "אָמוֹר לָהֶם", כלומר משה, שאינו כהן, צריך לומר לכהנים לברך את ישראל. ומכאן למדו חכמים, שתחילה יש לקרוא "כהנים" ורק לאחר מכן יתחילו הכהנים בברכתם. ואם רק כהן אחד עולה לדוכן, אין מכריזים "כהנים", משום שנאמר בתורה: "אָמוֹר לָהֶם", משמע שרק כאשר ישנם לפחות שני כהנים מכריזים "כהנים" (שו"ע קכח, י). ויש שלמדו מכך, שעיקרה של ברכת כהנים הוא כאשר יש לפחות שני כהנים (רבינו פרץ המובא בטור קכח; עיין ערוך השולחן קכח, ט).

גם את ברכת הכהנים עצמה אין הכהנים אומרים מעצמם, אלא החזן מקריא להם מילה מילה, והכהנים חוזרים אחריו. ויש טועים ומקריאים בקול חלש, ואינו נכון, אלא צריך שקולו ישמע בבירור לכהנים, ויהיה חלש במעט מקולם של הכהנים (עי' ציץ אליעזר יד, יז; נשיאת כפים כהלכתה יב, ג). והקהל עונים אחרי כל פסוק אמן.

כבר למדנו (בהלכה א) ש"באתערותא דלתתא תליא אתערותא דלעילא". כלומר, כאשר ברא הקב"ה את העולם, קבע שהבחירה החופשית תהיה יסוד מרכזי, ולכן רק לאחר שאנחנו מתעוררים מלמטה לרצות דבר חיובי מסוים, מתעורר כנגד זה רצון מלמעלה לסייע לנו לזכות באותו הדבר. לכן צריך שתחילה אחד מהישראלים המתברכים יכריז "כהנים", ובזה יביע בפיו את הרצון שלנו לקבל את ברכת ה', ורק אז יתחילו הכהנים בברכתם. וגם אחר-כך, החזן צריך לקרוא תחילה כל מילה ומילה, ועל-ידי כך יבטא את רצוננו בכל פרט ופרט בברכה, ולאחר מכן חוזרים הכהנים על אותה מילה, והקב"ה משפיע עלינו את ברכתו (ליקוטי הלכות למהר"ן, נשיאת כפיים ג, ד).

פורסם בקטגוריה פרק כ - ברכת כהנים | כתיבת תגובה

ח – חובת חליצת הנעליים לפני הברכה

אחת מתשע התקנות שתיקן רבן יוחנן בן זכאי (שחי בתקופת חורבן בית המקדש השני), נוגעת לדין נשיאת כפיים. תקנתו היא שהכהנים לא יעלו לדוכן לשאת את כפיהם כשלרגליהם סנדלים או נעליים. אחד הטעמים לתקנתו – משום כבוד הציבור, שאין זה יאה שהכהנים יברכו את העם כשלרגליהם הנעליים שבהם התהלכו ברפש. וכן עבודת הכהנים בבית-המקדש היתה ללא נעליים, משום קדושת המקום, שאין ראוי שידרכו עליו בנעליים. והנימוק ההלכתי, שחששו שאם יהיו שרוכים לנעליים, עלולים השרוכים להיפתח, ותהיה בזה אי נעימות, הואיל והכהן עומד על הדוכן שהוא מקום גבוה וכל העם רואים אותו, וכדי להסתיר את חרפתו, יתכופף לקשור את נעליו, ויחשדו בו שאינו כהן, ולכן הוא מתכופף ונמנע מלשאת את כפיו (סוטה מ, א).

על פי הטעמים הללו אין לעלות לדוכן עם נעליים או סנדלים שהולכים בהם ברחוב, וכן אין לעלות לדוכן בנעלי בית שיש להם שרוכים. ונעלי בית שעשויות עור, אפילו הן בלא שרוכים, אסור לעלות בהן לדוכן, משום שסתם נעל עשויה עור, וכל נעלי העור נאסרו בתקנת רבן יוחנן בן זכאי. אבל בנעלי בית שאינן עשויות עור, ואין להן שרוכים, מותר לעלות לדוכן.

במקום שאין רגילים לבוא בפני אנשים מכובדים יחפים או בסנדלים בלא גרביים, ראוי שהכהנים יעלו לדוכן עם גרביים לרגליהם (מ"ב קכח, יח). ובמקום שגם בפני אנשים מכובדים נוהגים לילך בסנדלים ללא גרביים, מותר לשאת כפיים יחפים (עולת תמיד ס"ק יא).

לעיתים מתעוררת שאלה, מה יעשה כהן נכה שאינו יכול לחלוץ את נעלו, וכן מה יעשה כהן בצבא, כשאין לו זמן לחלוץ את נעליו הצבאיות. במקרים כאלו של שעת הדחק, ישנם פוסקים שמקילים לכהן שישא את כפיו ויעמוד על קרקע בית הכנסת ולא יעלה לדוכן. כי יש סוברים שכל התקנה היא דווקא שלא לעלות לדוכן בנעליים, משום שהדוכן הוא מקום גבוה, ואז הרגליים והנעליים של הכהנים נראות היטב ויש בכך גנאי. אבל אם הכהן עומד על הרצפה בגובה שווה לשאר הציבור, אין איסור לשאת כפיים בנעליים. בשעת הדחק, יכולים הכהנים לסמוך על הפוסקים הללו, ולברך את ישראל בנעליים שלא על גבי הדוכן, ובלבד שהנעליים יהיו נקיות (עיין אג"מ או"ח ח"ב לב לגבי נכה; ולעניין שעת הדחק בציץ אליעזר יד, יא, וביחו"ד ב, יג).

פורסם בקטגוריה פרק כ - ברכת כהנים | כתיבת תגובה

ט – תפקיד הכהנים

בנוסף לעבודת הקרבנות בבית המקדש, היו לכהנים שני תפקידים עיקריים: האחד, לחנך ולהורות הלכה בישראל, וכפי שנאמר (מלאכי ב, ז): "כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ". והשני, להיות אנשי חסד ושלום, כאהרן הכהן שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות א, יב). סיפרו על אהרן הכהן שהיה יודע כיצד להשלים בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, ובזכותו נתקיימו אלפי זוגות בישראל, שעל ידי השלום שעשה ביניהם לא נפרדו. ומתוך כך נולדו להם ילדים, והיו קוראים את הבנים אהרן על שמו.

כדי לאפשר לכהנים לפתח את שני היסודות הללו, החכמה והחסד, קבעה התורה שהכהנים לא יקבלו נחלה בארץ-ישראל, ופרנסתם תהיה על התרומות ומתנות-הכהונה שבני ישראל יעניקו להם, ועל-ידי כך יוכלו להתפנות ללימוד התורה, לחינוך הציבור ולהדרכתו. וכיוון שהישראלים נותנים להם את המתנות, נעשים כל ישראל שותפים בעבודתם הרוחנית. ועל-ידי העובדה שאין להם אדמות והם אינם שותפים בתחרות הכלכלית, יוכלו ביתר קלות לפתח בקרבם את האהבה ואת החסד כלפי כל העם.

האהבה היא גם היסוד של ברכת כהנים, שמתוך אהבתם לעם ראויים הכהנים להיות השליחים שמברכים בשם ה' את ישראל. וזו לשון הברכה: "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לברך את עמו ישראל באהבה". כתבו הפוסקים, שכל כהן שהציבור שונא אותו, או שהוא שונא את הציבור, ואפילו אם הוא שונא אדם אחד בלבד מן הציבור, אסור לו לברך ברכת כהנים. ואם יברך מתוך שנאה, יביא על עצמו סכנה. אלא עליו למחות את השנאה מליבו, או שיצא מבית-הכנסת לפני ברכת כהנים, כי עיקר עניינה לברך את ישראל באהבה (מ"ב קכח, לז; הרצי"ה עולת ראיה ב, תיג).

פורסם בקטגוריה פרק כ - ברכת כהנים | כתיבת תגובה

י – כהן רשע

המצווה לשאת כפיים חלה על כל הכהנים, בין צדיקים בין רשעים. לפיכך, גם כהן שחוטא באכילת מאכלים אסורים או בגילוי עריות ובשאר עבירות (חוץ מהעבירות שיפורטו בהמשך), חייב לעלות לדוכן. ואם ימנע עצמו מלברך, יוסיף חטא על פשע. וכמו שכתב הרמב"ם (הלכות תפילה טו, ו): "שאין אומרים לאדם רשע, הוסף עוד רֶשַע והימנע מן המצוות".

ואין לתמוה איך כהן רשע יברך את ישראל, כי באמת ה' הוא המברך את עמו ישראל באהבה. וכדי שהברכה תתגלה בעולם, נצטוו הכהנים לבטאה בשפתיים. וכיוון שהכהנים ככלל הם הקבוצה בעלת התפקיד המקודש ביותר בעם ישראל, הם נבחרו לבטא את הרצון האלוקי לברך את עם ישראל. אבל אין הברכה תלויה בצידקותו הפרטית של הכהן המברך, אלא ברצון האלוקי לברך את עם ישראל (רמב"ם שם ז; ועיין עולת ראיה ח"א עמ' רפג).

אבל אם חטא הכהן בחטאים הפוגעים בכהונתו, כגון שנשא גרושה או שאינו נזהר להיטמא למתים, אסרו עליו לעלות לדוכן. והטעם, שהואיל ואיסורים אלו נועדו לשמור על קדושתם המיוחדת של הכהנים, החוטא בהם פוגע בכהונתו, ולכן קנסו אותו חכמים שלא יוכל לעלות לדוכן, וכן תיקנו שלא יעלו אותו לתורה בעלייה הראשונה המיוחדת לכהנים.

ואם יחליט לחזור בתשובה, עליו לגרש תחילה את אשתו, ולידור נדר על דעת רבים שיותר לא ישא נשים שאסורות עליו, ולאחר מכן יוכל לחזור לישא את כפיו. וכן אם היה רגיל להיטמא למתים, עליו לקבל על עצמו ששוב לא יטמא למתים (שו"ע או"ח קכח, מ-מא).

כהן שעבד עבודה-זרה נפסל מלברך ברכת כהנים. ולומדים זאת מדין עבודת בית-המקדש, שכשם שכהן שעבד עבודה-זרה פסול מעבודת בית-המקדש, כך הוא פסול מלשאת את כפיו (מנחות קט, א, ותוס' שם). אבל אם חזר בתשובה שלימה, יוכל לחזור ולשאת את כפיו (שו"ע או"ח קכח, לז).

ישנם פוסקים שמשווים את דינו של מחלל שבת בפרהסיא, היינו בפני עשרה יהודים, לדין עובד עבודה-זרה, שאסור לו לעלות לדוכן. וכן פסק בעל ה'משנה-ברורה' (קכח, קלד). אבל לדעת כמה מגדולי האחרונים, מכמה טעמים, גם כהן שמחלל שבת יכול לעלות לדוכן. ראשית, מפני שלא ברור שאכן דין מחלל שבת כדין עובד עבודה-זרה. שנית, יש לחלק בין מחללי שבת בימינו למחללי שבת בזמנים שעברו. בעבר, כל מי שחילל שבת בפרהסיא, הפנה בכך עורף ליהדות תוך התרסה כנגד התורה והמצוות. אולם כיום, מחללי השבת אינם מתכוונים להכעיס, ואפילו אם הם מחללים שבת בפרהסיא, הם עושים זאת מחוסר אמונה ולימוד. ולכן כהן שמחלל שבת שלא במטרה לחלל את שם ה' ולפגוע בתורה, יכול על פי הדעה המקילה לעלות לדוכן.[4]

אבל כהן שמחלל שבת להכעיס, כגון כהן שמשתתף בארגון אוטובוסים בשבת או שמפגין בעד פתיחת בתי עסק ובתי קולנוע בשבת, כל זמן שלא חזר בתשובה, הרי הוא כעובד עבודה זרה ופסול לעלות לדוכן.


[4]. יש מקילים כדי שבניהם לא יחשבו שהם אינם כהנים וינשאו לפסולות לכהונה, וכ"כ בשו"ת אחיעזר ח"ד ג, וכך מובא בשם האדר"ת. ובאג"מ או"ח א, לג, כתב, שמעיקר הדין מחלל שבת אינו פסול לעלות לדוכן. ושם ב, ד, כתב, שגם הלבושי מרדכי מיקל בזה. ועיין לעיל פרק ב' הערה 10, דעות אחרונים לצרף למניין מחלל שבת, הואיל וכיום אינם מתכוונים להכעיס.

פורסם בקטגוריה פרק כ - ברכת כהנים | כתיבת תגובה

יא – כהן שהרג פסול לדוכן

כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו, שנאמר (ישעיהו א, טו): "וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם וכו' יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ" (ברכות לב, ב). כלומר רק ידיים שנקיות מדם, כשרות לברכת כהנים. דומה הדבר למזבח, שאין להכין את אבניו בעזרת ברזל, משום שהברזל מקצר את ימיו של האדם ואילו המזבח נועד לעשות שלום ולהאריך את ימיו של האדם. וכן כהן שידיו מגואלות בדם, אינו יכול לשאת את כפיו ולהשפיע על עם ישראל ברכה ושלום. תפקידו של הכהן להוסיף חיים וחסד, כמו אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום ורודף שלום, וכהן שהרג, פגם ביסוד כהונתו.

לדעת ה'שולחן-ערוך' (או"ח קכח, לה), שום תשובה לא תועיל לכהן שרצח את הנפש, ואפילו אם הרג בשגגה לא תועיל לו תשובה, משום שאין קטיגור נעשה סניגור, וידיים שהרגו אדם פסולות לעולם לנשיאת כפיים של ברכת כהנים.

אולם לדעת הרמ"א, אם הכהן יעשה תשובה שלימה, וילך אצל חכם שיסדר לו סדר תשובה בתעניות וצדקות וקבלה לעתיד, אזי לאחר גמר תהליך התשובה, יוכל לשוב ולישא את כפיו. והטעם לכך הוא, שאדם ששב בתשובה הרי הוא כאדם חדש, ולכן אפילו אם רצח במזיד, אם עשה תשובה שלימה, יכול לחזור ולישא את כפיו.

ויש דעה אמצעית, שכהן שרצח בשגגה ועשה תשובה – יכול לשאת את כפיו, אבל כהן שרצח במזיד, גם לאחר התשובה לא יוכל לשאת את כפיו (פר"ח, א"ר; באו"ה קכח, לה).

למעשה, כהן שהרג את הנפש בשוגג או מזיד ילך אצל רבו שידריך אותו בסדר תשובתו, ויורה לו אם אחר כך יוכל לשאת את כפיו.

גם כהן שדרס בשגגה אדם למוות – פסול מלעלות לדוכן לברכת כהנים. וכאמור נחלקו הפוסקים אם תועיל לו תשובה. אבל אם לא היתה שום רשלנות בנהיגתו, כגון, שפתאום קפץ ילד אל מתחת לגלגלי המכונית שלו, ולא היה ביכולתו למנוע את דריסתו. כיוון שהוא לא נחשב כהורג בשוגג אלא כהורג באונס, לכל הדעות אם יעשה תשובה על פי הוראת חכם, יוכל אח"כ לשוב ולישא את כפיו (יחו"ד ה, טז).

פורסם בקטגוריה פרק כ - ברכת כהנים | כתיבת תגובה