פרק י"ח - מנחה וערבית | תפילת נשים

כפי שלמדנו, יש אומרים שנשים חייבות להתפלל שחרית ומנחה בכל יום (ב, ב). ויש אומרים שנשים חייבות בתפילה אחת ביום, שחרית או מנחה, ואף שעדיף שיתפללו שחרית, מכל מקום אשה שקשה לה להתפלל בבוקר, רשאית להתפלל מנחה (ב, ג). למעשה, טוב להתפלל שחרית ומנחה כדעת רוב הפוסקים, והמתפללת תפילה אחת, יוצאת ידי חובתה (ב, ה).

תפילת מנחה היא תפילת שמונה עשרה. ואף שגברים נוהגים לומר לפניה 'אשרי' ואחריה תחנון ו'עלינו לשבח', נשים אינן חייבות לאומרם. אמנם מי שאינה אומרת 'אשרי' צריכה לשהות לפני תפילתה כמה שניות, כשיעור מהלך ד' אמות, כדי לכוון את דעתה לקראת התפילה (כמבואר לעיל י, א).

זמן תפילת המנחה נקבע על פי הזמן שהיו מקריבים את התמיד של בין הערביים, והוא מחצי שעה אחר חצות היום, היינו משעה שש ומחצה של היום. ואמנם מעיקר הדין זמן הקרבת תמיד של בין הערביים הוא מחצות היום, אלא שחששו חכמים שמא יטעו בהערכת מקומה של החמה, ויקריבוהו לפני חצות, לפיכך תיקנו שזמן תחילת הקרבתו – חצי שעה אחר חצות.

ונמשך זמנה עד הערב, אלא שנחלקו הפוסקים עד אימתי זמנה המדויק. ומחלוקתם תלויה בשאלה, מתי מסתיים זמן הקרבת התמיד של בין הערביים. יש אומרים עד שקיעת החמה (תר"י, הגר"א, מ"ב רלג, יד), ויש אומרים עד הלילה, וכן דעת רוב הפוסקים (שו"ע רמ"א רלג, א).

למעשה, צריך להשתדל לסיים את תפילת מנחה עד שקיעת החמה, אולם בדיעבד אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולהתפלל עוד כ-14 דקות אחר השקיעה, שעד אז לכל הדעות בכל עונות השנה עוד לא התחיל הלילה (פניני הלכה תפילה כד, ד).^[1]

מצוות עשה מהתורה לקרוא קריאת שמע בלילה ובבוקר, שנאמר בפרשת שמע ובפרשת והיה אם שמוע: "בְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ". וכן מצווה לזכור את יציאת מצרים ביום ובלילה, שנאמר (דברים טז, ג): "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ", ומזה שנאמר "כֹּל יְמֵי" למדו שמצווה להזכיר את יציאת מצרים ביום ובלילה (משנה ברכות יב, ב). לשם כך אומרים גם בלילה את פרשת 'ויאמר' שבסופה מזכירים את יציאת מצרים. ואף שהיא שייכת בעיקר ליום, שכן היא עוסקת במצוות ציצית שמצוותה ביום, נהגו לקיים בה את מצוות זכירת יציאת מצרים, מפני שהיא שגורה בפי הכל (תוס' יו"ט שם). ועוד, שיחד עם שתי הפרשיות הראשונות יש בהן רמ"ח מילים (כמבואר לעיל טז, יא), ויש באמירת שלושתן קבלת עול מלכות שמיים שלימה (כמבואר לעיל טז, ד-ה).

הוסיפו ותיקנו אנשי כנסת הגדולה לומר שתי ברכות לפני קריאת שמע ושתי ברכות לאחריה. הראשונה – 'מעריב ערבים', והיא ברכת שבח והודאה על חילופי הזמנים. השנייה – 'אהבת עולם', והיא שבח והודאה על אהבת ה' לישראל ועל נתינת התורה. השלישית – 'אמת ואמונה', והיא שבח והודאה על הגאולה. שלוש ברכות אלו מקבילות לשלוש ברכות קריאת שמע של שחרית. הברכה הרביעית שנוספה בלילה היא 'השכיבנו', בה אנו מבקשים מה' שישמור עלינו בלילה ובשינה. נמצא שברכות קריאת שמע הן שבע, שלוש בשחרית וארבע בערבית, ואמרו בירושלמי (ברכות פ"א ה"ה) שנתקנו על שם הפסוק (תהלים קיט, קסד): "שֶׁבַע בַּיּוֹם הִלַּלְתִּיךָ" (ראו לעיל טז, יב).

זמן קריאת שמע מתחיל בצאת הכוכבים, ונמשך עד חצות הלילה. בדיעבד, אפשר לקרוא קריאת שמע עם ברכותיה עד עמוד השחר.^[2]

כיוון שמצוות קריאת שמע, אמירת ברכותיה וזכירת יציאת מצרים תלויות בזמן, נשים פטורות מהן (לעיל טז, ג). והרוצות להתנדב לקיימן יש להן בכך זכות. כיוון שנשים נוהגות לקרוא פרשה ראשונה של שמע לפני השינה (להלן יט, א), טוב שיכוונו לשם מצוות קריאת שמע, ויזכו גם במצוות קריאת שמע של לילה.

כפי שלמדנו (לעיל א, ז), יעקב אבינו תיקן את תפילת ערבית, ועל פי זה תיקנו אנשי כנסת הגדולה להתפלל שמונה עשרה בלילה, וקבעו את זמן תפילת ערבית כנגד העלאת איברים ופדרים של הקרבנות, שכל מה שלא הספיקו להעלות ביום היו מעלים במשך הלילה (ברכות כו, ב). אלא שמעיקר תקנתם תפילת ערבית היא רשות. כלומר, מצווה להתפלל ערבית אבל לא חובה. הטעם להבדל בין שחרית ומנחה לערבית, ששחרית ומנחה נתקנו כנגד קרבנות התמיד של שחר ובין הערביים, היינו כנגד הזאת דמם. וכשם שבלא הזאת הדם אין יוצאים ידי חובת הקרבת הקרבן, כך חייבים להתפלל שחרית ומנחה. אבל ערבית נתקנה כנגד העלאת איברים ופדרים על גבי המזבח, שאף שמצווה להעלותם, מכל מקום אם לא העלום – הקרבן כשר. לפיכך, תפילת ערבית רשות. כלומר, מי שהיה מעוניין לעסוק במצווה אחרת, או שכבר עלה על מיטתו לישון, או שמחמת כל סיבה אחרת היה קשה לו להתפלל ערבית – לא היה צריך להתפלל ערבית.

במשך הדורות נשתרש המנהג להתפלל ערבית, עד שבתקופת הראשונים כבר נקבע כחובה לגברים. אבל אין אומרים בערבית חזרת הש"ץ, שהואיל ומעיקרה היא רשות, לא תיקנו לה חזרת הש"ץ שנועדה להוציא את עמי הארץ ידי חובתם (שו"ע רלז, א).

נשים פטורות מתפילת ערבית. ואף לסוברים שנשים חייבות בכל התפילות שתיקנו חכמים, הכוונה בתפילות שחרית ומנחה שנתקנו כחובה, אבל תפילת ערבית היא רשות, ומנהג הגברים שקיבלו על עצמם להתפלל ערבית כחובה אינו חל עליהן. ואשה שרוצה להתפלל ערבית, תבא עליה ברכה. וכן נוהגות מקצת נשים צדקניות.^[3]