ב – קודש וחול בישוב הארץ

א – נחלת ראובן וגד וחסרון כוונתם

מתחילה לא התכוון משה רבנו לכבוש את עבר הירדן המזרחי, ולמרות שהוא חלק מארץ ישראל, הכוונה היתה להתנחל תחילה בארץ כנען, שהיא בצד המערבי של הירדן, והיא מקודשת יותר, ומשם להתחזק ולהתפשט אל כל גבולות הארץ. אלא שסיחון ועוג יצאו נגד ישראל למלחמה, וניצחום ישראל וכבשו את ארצם (עי' במדבר כא, כא-לה, ורמב"ן שם כא, ועי' להלן ג, יח).

וכשראו בני ראובן ובני גד, שהיה להם מקנה רב ועצום, ששטחי עבר הירדן המזרחי טובים למקנה, באו לפני משה בבקשה, כי לא יעבירם את הירדן, אלא יתן להם את נחלתם בעבר הירדן המזרחי.

תשובתו של משה רבנו היתה מפתיעה בחומרתה. ראשית הטיח בהם – "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה"?! (במדבר לב, ו). עוד הוסיף להאשים אותם, כי הם חוזרים על חטאם של המרגלים שמאסו בארץ ישראל, והניאו את לב העם לבלתי בא אל הארץ, ועוררו חרון אף גדול על ישראל, עד שבעטיים נגזר על כל בני אותו הדור למות במדבר. והנה עתה הם קמים להחטיא שוב את ישראל ולהחלישם שלא יכנסו לארץ, ושמא אף הם יגרמו כמו המרגלים לאסון נורא. והרחיב בדברי תוכחה, בלי לשאול אותם, אם אכן כוונתם שלא להשתתף עם ישראל בכיבוש הארץ (במדבר לב, ז-טו).

לאחר סיום דברי התוכחה של משה, ענו בני ראובן וגד ואמרו, כי אין בכוונתם להשתמט מהמלחמה, אלא יבנו גדרות צאן למקניהם, וערים לטפם, ויצאו חלוצים לפני ישראל לכבוש את כל הארץ. ורק אחר שכל השבטים יסיימו לנחול את נחלתם, יחזרו לארצם שבעבר הירדן המזרחי. לכאורה לאחר הדברים הללו היה צריך משה רבנו להתפייס עמם, ואולי אף להתנצל בפניהם על שחשד בהם. אולם למרות שמשה הסכים שאם אכן יעברו חלוצים לפני ישראל יהיו נקיים מה' ומישראל, היה נראה מדבריו שהוא חושש שלא יקיימו את דבריהם, ולכן חזר לדרוש מהם להתחייב שוב באופן מפורט ובתנאי כפול על התחייבותם להשתתף בכיבוש הארץ.

לכאורה יש לשאול על משה רבנו, מדוע לא הקשיב לבני ראובן וגד עד סוף דבריהם. מדוע התחיל להוכיחם בדברים קשים והאשמות חמורות, בלא לברר תחילה אם הם מוכנים להשתתף בכיבוש הארץ? ומדוע אחר שאמרו לו שהם מוכנים להשתתף בכיבוש הארץ המשיך להתייחס אליהם בחשדנות?

אלא שהיה פגם בסיסי ברצונם לנחול את עבר הירדן המזרחי. סדר הערכים שלהם היה משובש. שהרי לא מפני שהרגישו זיקה פנימית לעבר הירדן, שבו יוכלו להגשים את החזון המיוחד להם, לגילוי שם ה' בעולם, רצו לנחול את עבר הירדן המזרחי. אלא רק מפני שדאגו לממונם רצו לנחול אותו. וידע משה רבנו שכאשר המניע הראשון לישוב הארץ אינו נובע מהערך העליון של מימוש הברית עם הקב"ה וגילוי השכינה בארץ, אחיזתם בארץ תהיה רופפת וח"ו עלולה הארץ שלא להתקיים בידם.^[1]

ולכן גם אחר שהתחייבו לצאת חלוצים לפני ישראל עדיין התייחס אליהם משה בחשדנות. כי אמנם אחר שהתחייבו להשתתף בכיבוש הארץ הרשות נתונה להם לנחול את עבר הירדן המזרחי, שאף הוא ארץ ישראל. אלא שאם לא ירוממו את מגמתם, ויכוונו לנחול את הארץ יחד עם כל ישראל לשם גילוי דבר ה' בעולם, לא יוכלו להתקיים.

וכפי שאמרו חז"ל (במד"ר כב, ז), שיש עשירים שאינם מבינים שהעושר הוא מתנת שמים, ונגררים אחר ממונם, ולבסוף נאבדים מהעולם עם ממונם. "וכן אתה מוצא בבני גד ובני ראובן שהיו עשירים והיה להם מקנה גדול, וחבבו את ממונם וישבו להם חוץ מארץ ישראל, לפיכך גלו תחילה מכל השבטים, שנאמר (דה"א ה, כו): וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה. ומי גרם להם? על שהפרישו עצמם מן אחיהם בשביל קניינם". (כוונת חז"ל "חוץ מארץ ישראל" חוץ מקדושתה העיקרית של הארץ, כמבואר להלן ג, ב; ג, יג).^[2]

ב – יריחו וכיבושה

העיר הראשונה שכבשו ישראל בארץ כנען היתה יריחו. יריחו מבטאת במידה רבה את תמצית הכנעניות, וכל דובשה של ארץ ישראל בא לידי ביטוי ביריחו. על כן שלח יהושע מרגלים לראות "אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ" (יהושע ב, א), הרי שהיתה יריחו שקולה כנגד כל ארץ ישראל, וכמו שאמרו חז"ל: "שהיתה קשה כנגד כולם" (ספרי דברים נב), ו"היתה שקולה כנגד כולם" (ילקו"ש יהושע ח).

מתחילה כל העמק שסביב ים המלח היה כגן ה', ועל כן לוט בחר לגור שם. אולם בעקבות חטאי סדום ועמורה, שאהבו את ממונם ובטחו בו עד שנעשו רשעים גמורים, נהפכו סדום ועמורה, והאדמה הטובה הפכה למדבר שומם, והמים המתוקים הפכו למלוחים ששום דג אינו יכול להתקיים בהם. ומכל המקומות הטובים ההם נותרה רק יריחו, פורחת ומשגשגת, נווה מדבר מיוחד במינו, שכל מלכי עולם חפצו ליהנות מפירותיו הטעימים.

אלא שהשפע הגשמי העצום, שהיה ביריחו ובכל ארץ כנען, בלא משקל רוחני כנגדו, עלול לסחוף את האדם אל תאוות חומריות ועבודה זרה. מקורו של השפע העצום הזה בקדושת הארץ, אולם כאשר אין קולטים את שורשו הרוחני של השפע, התאוות הגשמיות גוברות, ואזי נוצר קלקול הרבה יותר גדול. מפני שאין זו חומרנות רגילה אלא חומרנות שמתגברת ומתעצמת על ידי הרוחניות שנעשית לה ככלי שרת. ולכן הכנענים היו מתועבים במעשיהם יותר מכל האומות (ספרא אחרי ט; מהר"ל גבורות ה' פרק ד). וזה מה שקרה לאנשי סדום ועמורה.

המגמה של ארץ ישראל לגלות את דבר ה' ברוחניות וגשמיות, ולכן השפע של ארץ ישראל מתבטא ביכולת לקבל בה נבואה ובכך שהארץ זבת חלב ודבש, אולם צריכים זהירות גדולה, שלא להיסחף אחר הגשמיות ולהיפרד מהשורש הרוחני עד אבדון.

תמצית הנטייה הכנענית הנסחפת אחר הגשמיות היתה ביריחו. ועל כן המלחמה נגדה היתה קשה ורוחנית, כוחות של קדושה מול שבע הקליפות הטמאות שהיו בכנען. ועל כן הקיפו את העיר שבע פעמים, שבע הקפות של אמונה, כאשר בראש המחנה ארון ברית ה', ומכוח התקיעה בשופרות והתרועה של כל ישראל לפני ה' – נפלו חומות יריחו ובני ישראל לכדו את העיר. ומכאן נפתחה הדרך לכבוש את כל הארץ.^[3]

ג – יריחו וירושלים

עתה מובן מדוע גזר יהושע שכל שללה של יריחו יהיה חרם קודש לה' (יהושע ו, יז-יט), כדי שהצעד הראשון של ישראל בארץ יהיה נקי מכל נטייה גשמית, ובכך לקבוע בלבבות שכיבוש הארץ אינו בשביל מגמות חומריות בלבד, אלא בראש ובראשונה לשם בניית המקדש. לכן גם גזר שלא יבנו את יריחו בניין של קבע. "וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר: אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ, בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ" (שם, כו). כל זאת כדי שיריחו העשירה והדשנה לא תהפוך לעיר מתחרה לשילה ולירושלים. וכך נהגו ישראל במשך דורות, שמקצת העולים לרגל היו באים ליריחו, ומשם היו מספקים מזון טוב לעולים לירושלים, וכך דובשה של יריחו היה מסייע לעבודת ה' שבמקדש.^[4]

לכן חטאו של עכן, שחמד אדרת שנער וכסף וזהב, היה חמור כל כך, כי הוא פגם במגמה הקדושה של כיבוש הארץ. ורמזו חז"ל שבמעשהו גרם לסדק הראשון שהוביל אח"כ לחורבן הארץ. שכן אותה אדרת שנער היתה שייכת למלך בבל (בר"ר פה, יד). וכך לאחר שנים רבות, כשגברו העוונות, יכול היה אחד מבני בניו, נבוכדנאצר מלך בבל, להחריב את בית המקדש ולהגלות את ישראל. שהוא יכול היה לטעון שכבר מתחילה לא נכנסו ישראל לארץ לשם שמים, אלא ככל הגויים ישראל, ומה כל הגויים נבנים ונחרבים, אף ישראל כך.

באחת התקופות הרעות, שבהן נטו ישראל אחר התאוות ועבדו עבודה זרה, עברו על שבועת יהושע, ובנו את העיר יריחו, והיה בכך ביטוי לנטייתם אחר הגשמיות ולהפניית עורפם לקדושה שבירושלים. "וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו. בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי (שהיה שר האוצר שלו) אֶת יְרִיחֹה, בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ וּבִשְׂגוּב צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (מלכים א' טז, לג-לד).

אפשר לומר שהמציאות של חורבן סדום ועמורה מבטאת את העובדה שעדיין אין ביכולתנו לקדש את החומריות באופן שלם, ולכן אם היו ישראל נכנסים לארץ וכל כיכר הירדן היתה דשנה כגן עדן, היה חשש גדול שיגררו אחר שפע הגשמיות, וישכחו לעלות לירושלים ולבנות בה את בית המקדש.

ולעתיד לבוא, כשהעולם יתוקן, יצא נהר מבית המקדש, והמים אשר בו יתרבו ויגאו, עד אשר יגיעו לים הקדמוני, הוא ים המלח, וירפאו את מימיו, והדגה תרבה בו מאוד והמדבר יחזור להיות כגן עדן. "וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה כָּל עֵץ מַאֲכָל, לֹא יִבּוֹל עָלֵהוּ וְלֹא יִתֹּם פִּרְיוֹ, לָחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר, כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים וְהָיָה פִרְיוֹ לְמַאֲכָל וְעָלֵהוּ לִתְרוּפָה" (יחזקאל מז, יב). וזה יהיה ביטוי לגילוי דבר ה' בשלמות, בשמים ובארץ, באחדות, כמו שנאמר (זכריה יד, ט): "וְהָיָה ה' לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ, בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה' אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד".

ד – תגובת שמואל הנביא לבקשת המלך

שמואל הנביא נחשב לגדול נביאי ישראל אחר משה רבנו. אמרו חכמים (תענית ה, ב) שמבחינה מסוימת שמואל היה שקול כנגד משה ואהרן, שנאמר (תהלים צט, ו): "מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ". שעל ידי משה ואהרן נתגלתה הנהגת ה' בחיים הרוחניים שהיו לישראל במדבר, ואילו שמואל המשיך לגלות את דבר ה' בחיים הארץ ישראליים. מכוח פעולתו הכבירה של שמואל, שהיה סובב בערי ישראל, ומלמד תורה במסירות נפש שאין דומה לה, התעורר העם לחזור בתשובה, התפשטה ברכה גדולה, ולאחר שנים ארוכות שהפלשתים שעבדו את ישראל, מכוח הנהגתו של שמואל גברו ישראל על הפלשתים והכניעום והשיבו את הערים אשר לקחו מישראל, ולא הוסיפו עוד הפלשתים לבא בגבול ישראל כל ימי שמואל (שמואל א' פרק ז).

ויהי כי זקן שמואל, ובניו לא הלכו בדרכיו, ויתקבצו כל זקני ישראל ויאמרו אל שמואל: "הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ, עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם". תגובתו של שמואל היתה קשה – "וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ, וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל: שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ, כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם. כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמַּה עֹשִׂים גַּם לָךְ. וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם" (שמואל א' ח, ד-ט).

ואכן שמואל מזהירם מפני העוצמה הרבה שניתנת ביד המלך, שעלולה להביא את המלכות לעריצות ושחיתות, עד שהעם יזעק אל ה' שיצילם מידי המלך. "וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמְרוּ לֹּא, כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ. וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שם ח, יט-כ). שמואל עדיין קיווה שה' ימנע את העם מלבחור מלך, אולם ה' אמר לו שמע בקולם, ושמואל התחיל בתהליך בחירת המלך, שבסופו נבחר שאול שנחבא אל הכלים מפני ענוותנותו. "וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם, וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ: יְחִי הַמֶּלֶךְ" (שם י, כג-כד). אולם היו בני בְלִיַּעַל שבזו לו, ולא הביאו לו מנחה, מפני שהיה צנוע מידי לטעמם.

לימים בא נחש העמוני לשעבד את תושבי 'יבש גלעד', ושאול הזעיק את העם, וניהל נגדו מלחמה מוצלחת, והעם התמלא הערצה לשאול מלכו. "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה. וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל, וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה' בַּגִּלְגָּל, וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה', וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד".

ופתאום, בתוך השמחה הגדולה, התפרץ שמואל הנביא בדברים קשים ונוראים. בתחילה פנה לעם ואמר: אתם בקשתם מלך, והנה שמעתי בקולכם ואמליך לכם מלך. ואני התהלכתי לפניכם מנעורי ועד היום הזה, אִמרו לי לפני ה' ולפני מלככם: האם במשך כל הימים הללו קיבלתי אי פעם מאחד מכם טובת הנאה על שירותי המסור אתכם?! האם לקחתי מאחד מכם שוחד?! האם עשקתי מישהו מכם?! ויענו כולם: חס ושלום! לא עשקתנו ולא לקחת מיד איש מאומה. אז התחיל שמואל לומר להם דברי תוכחה קשים, איך תמיד ה' גמל עמהם חסד, והם פעם אחר פעם זנו אחרי אלהים אחרים. וכשבאה עליהם פורענות בעקבות חטאיהם, היו חוזרים וצועקים אל ה', וה' היה מצילם. ופתאום עכשיו הם שמחים במלך שבחרו, כאילו בזכותו ניצלו מאויביהם. והמשיך להזהירם, שאם ייראו את ה' באמת ויעבדוהו, יתקיימו הם ומלכם, אבל אם לא ישמעו בקול ה', תהיה יד ה' בהם ובמלכם. ולא נחה דעתו עד שאמר, הלא זמן קציר חיטים היום, אקרא אל ה' שיתן קולות ומטר, כדי שתראו עד היכן הגיעה רעתכם בבקשכם מלך.

"וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל ה', וַיִּתֵּן ה' קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּירָא כָל הָעָם מְאֹד אֶת ה' וְאֶת שְׁמוּאֵל. וַיֹּאמְרוּ כָל הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל הִתְפַּלֵּל בְּעַד עֲבָדֶיךָ אֶל ה' אֱלוֹהֶיךָ וְאַל נָמוּת כִּי יָסַפְנוּ עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ רָעָה לִשְׁאֹל לָנוּ מֶלֶךְ. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ, אַתֶּם עֲשִׂיתֶם אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת אַךְ אַל תָּסוּרוּ מֵאַחֲרֵי ה' וַעֲבַדְתֶּם אֶת ה' בְּכָל לְבַבְכֶם. וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה. כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' אֶת עַמּוֹ בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוֹאִיל ה' לַעֲשׂוֹת אֶתְכֶם לוֹ לְעָם. גַּם אָנֹכִי חָלִילָה לִּי מֵחֲטֹא לַה' מֵחֲדֹל לְהִתְפַּלֵּל בַּעַדְכֶם וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם בְּדֶרֶךְ הַטּוֹבָה וְהַיְשָׁרָה. אַךְ יְראוּ אֶת ה' וַעֲבַדְתֶּם אֹתוֹ בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבַבְכֶם כִּי רְאוּ אֵת אֲשֶׁר הִגְדִּל עִמָּכֶם. וְאִם הָרֵעַ תָּרֵעוּ – גַּם אַתֶּם גַּם מַלְכְּכֶם תִּסָּפוּ" (שם יב, יח-כה).

לכאורה יש לשאול, מדוע פתאום שמואל התרעם כנגדם, הרי כבר הסכים למנות להם מלך, ומדוע חזר להוכיחם בדברים קשים? אלא שהוא ידע, שהואיל ומגמתם בבקשת מלך לא היתה לשם שמים, סופה של המלכות שתיחרב וישראל יגלו מעל אדמתם. כי כך הוא טבעו של כל דבר גשמי, שלבסוף הוא מתכלה, ורק ישראל חיים וקיימים מפני ששורשם רוחני. וכיוון שבקשתם את המלך נבעה ממניעים גשמיים בלבד, בסוף הכל ייחרב. על כך הצטער כל כך שמואל. וכדי למנוע את האסון העלול לבוא כיוון שמואל את תוכחתו.

אכן מלכות שאול נפלה. אולם שמואל בשליחות ה' מינה למלך את רעו הטוב ממנו, את דוד, וציווה אותו להכין את בניין המקדש, כדי לקבוע בישראל את מעמד הקודש שהוא מעל לכל. ודוד השתדל לתקן את הפגם, ולכן לא הרגיש בנוח כאשר גר בבית ארזים ואילו ארון האלוהים נותר בתוך משכן יריעות. אבל הנביא אמר לו בשם ה', כי אמנם ישראל לא נהגו כראוי שהשתהו בבניין המקדש, אולם מנגד אין לבנות את בית המקדש בחופזה, ועל כן בנו אשר ימשיך את מלכותו יבנה את בית המקדש (שמואל ב' פרק ז).

שלמה המלך מילא את צוואת אביו ובנה את בית המקדש. ואף הקדים והזדרז להשלים את בית ה' בשבע שנים, ואילו את ארמונו סיים בשלוש עשרה שנה. והיתה לכך משמעות רבה, מפני שארמון המלך כלל בתוכו את כל מרכיבי השלטון, כמו בימינו משרדי הממשלה והכנסת גם יחד. ושלמה הקדים לסיים את בניית בית המקדש, ללמד את העם כולו, כי המקדש קודם למלכות.

ואע"פ כן, הפגם הראשוני לא תוקן לגמרי, החשש של שמואל התקיים, המגמה הראשונה של בקשת המלך ככל העמים גברה, עבודת ה' לא תפשה את המקום המרכזי בחיי העם והמלכות, העוונות גברו והמלכות הסתאבה, עד שנחרב הבית ונחרבה הארץ וישראל גלו מאדמתם. ורק המורשת הרוחנית של הנביאים והמלכים הצדיקים נותרה בלבבות.

ה – שכרם של מיישבי הארץ – עמרי ואחאב

בוא וראה כמה גדולה מעלתה של מצוות ישוב הארץ, שאפילו רשעים שעוסקים בבניינה זוכים לשכר. וכפי שאמר תנא דבי אליהו (אליהו רבה פרק ט'): "פעם אחת הייתי יושב בבית המדרש הגדול שבירושלים לפני החכמים, שאלתי להם: מפני מה נשתנה עמרי המלך, שכל המלכים שלפניו לא זכו להושיב את בניהם תחתיהם על כסא מלכותם, ואילו עמרי זכה להושיב שלושה מלכים מזרעו על כסאו? אמרו לי: לא שמענו. אמרתי להם: רבותי, עמרי זכה להושיב שלושה מלכים על כסאו, משום שבנה עיר גדולה בארץ ישראל".

כלומר, למרות שעמרי המלך עשה הרע בעיני ה' יותר מכל אשר לפניו (מלכים א' טז, כה), זכות מצוות ישוב הארץ עמדה לו ולזרעו, ובזכותה העמיד שלושה מלכים מזרעו על כסא מלכותו, מה שלא זכו לו שאר מלכי ישראל. וכל זה למרות שלא בנה את העיר מתוך כוונות טהורות של ישוב הארץ, אלא היו לו מניעים אישיים לבצר את מעמד מלכותו. שכך אמר עמרי, כשם שירושלים למלכי יהודה כך תהא שומרון למלכי ישראל. מכאן נלמד עד כמה גדולה מעלתה של מצוות ישוב הארץ, שלמרות שהיה פגם משמעותי במניע של עמרי בבניית העיר שומרון, כיוון שבפועל יישב את הארץ, זכה להעמיד שלושה מלכים מזרעו על כסאו (אחאב בנו, אחזיהו בן אחאב, יורם בן אחאב).

מצוות ישוב הארץ קשורה עם אחדות העם, ובימי אחאב נעשה שלום בין מלכות יהודה למלכות ישראל, ויהורם בן יהושפט מלך יהודה התחתן עם בת אחאב, ומלך יהודה ומלך ישראל היו יוצאים יחד למלחמה נגד אויביהם (מלכים א' כב). וכן אמרו חז"ל, שדורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה, ואע"פ כן היו יוצאים למלחמה ומנצחים, מפני שלא היו מספרים לשון הרע. ואילו דורו של שאול היו בני תורה, ואע"פ כן היו יוצאים למלחמה ונופלים, מפני שהיו בהם מספרי לשון הרע (דברים רבה ה, י; ירושלמי פאה א, א). וכן מובא בספרי (במדבר פיסקא מב): "גדול השלום, שאפילו ישראל עובדין עבודה זרה ושלום ביניהם, כביכול אמר המקום אין השטן נוגע בהם, שנאמר (הושע ד, יז): חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ, אבל משנחלקו מה נאמר בהם (שם י, ב): חָלַק לִבָּם עַתָּה יֶאְשָׁמוּ".

וכן מצינו שאחאב כיבד את התורה. כלומר אע"פ שהיה חוטא ועבר על כל העבירות שבתורה,^[5] מתוך רגש לאומי כיבד את התורה. וכן מסופר שכאשר בן הדד מלך ארם גבר עליו וצר על שומרון, תבע ממנו לתת לו את כספו וזהבו ואת נשיו וילדיו. ואחאב שחשב שאבדו סיכוייו לנצח בקרב, נכנע והסכים לתת את כל השייך לו באופן אישי למלך ארם. אולם כאשר הוסיף בן הדד לדרוש את מחמד עיניו, וביארו חכמים (סנהדרין קב, ב) שכוונתו היתה לספר התורה, לא הסכים. הכבוד הלאומי שהתבטא בכבוד ספר התורה שהוא נכס לאומי מקודש, היה יקר בעיניו כל כך עד שהעדיף לצאת לקרב אבוד, ובלבד שלא ישפיל את כבוד ישראל במסירת ספר התורה בידי האויב. וכיוון שזו היתה החלטה גורלית, שרבים היו עלולים למות בעטיה, לא רצה להחליט על כך לבדו והתייעץ עם הזקנים, ואף הם חיזקוהו בהחלטתו שלא להיכנע ולהשפיל את כבוד ישראל. ויבוא נביא בשם ה' לייעץ לאחאב כיצד לנצח. ויצאו בני ישראל ויכו בארם מכה גדולה. ויבוא הנביא בשם ה' להזהירו כי בשנה הבאה יבוא שוב בן הדד כנגדו למלחמה. ואחאב הכין את צבאו כראוי למלחמה, וישראל חזרו וניצחו את ארם (מלכים א' כ, א-ל).

ו – בלא אמונה גם אהבת הארץ והעם בטלה

אולם צריך לדעת, שזכות מצוות ישוב הארץ והאחדות הנובעת מתוך רגש לאומי, אינן יכולות לעמוד לעד. וכיוון שעמרי חטא בעבודה זרה, ובנו אחאב עוד הוסיף לחטוא יותר מכל מלכי ישראל אשר לפניו (מלכים א' טז, ל-לג; כא, כה), וכן עשו שני בניו, גם היחס שלהם לעם ולארץ הלך ונחלש, עד שבאה עליהם לבסוף הפורענות.

כך קרה לאחאב, שבעקבות ריחוקו מה' ומהתורה, נחלש גם בעמדתו הלאומית. ולאחר שהצליח לנצח בחסדי ה' את ארם, במקום להרוג את בן הדד כפי אשר זמם לעשות לישראל, ריחם עליו והעלהו למרכבתו וכרת עמו ברית ושלחו לנפשו. ויבוא הנביא "וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר ה': יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ" (שם כ, מב). וכך היה, לאחר שנים ספורות נהרג אחאב במלחמה נגד ארם (שם כב, לד-לח).

עזיבת ה' גם גרמה להידרדרות מוסרית, שבאה לידי ביטוי חריף ביחסו של אחאב לנבות היזרעאלי. אחאב חמד את כרמו, וכשנבות לא הסכים למוכרו לו, בעצת אשתו המרשעת איזבל הובאו עדי שקר שהעידו כנגד נבות שמרד במלך. בעקבות עדותם נבות הוצא להורג ואחאב ירש את כרמו. ויצווה ה' את אליהו הנביא: "קוּם רֵד לִקְרַאת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן הִנֵּה בְּכֶרֶם נָבוֹת אֲשֶׁר יָרַד שָׁם לְרִשְׁתּוֹ. וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?! וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה': בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה" (מלכים א' כא, יז-יט).

שורש הפורענות של בית עמרי התחיל בנטייתם אחר עבודה זרה. ואחאב עוד הוסיף לחטוא יותר מכל המלכים אשר לפניו, עזב את התורה והמצוות, נטה אחר עבודה זרה, לקח לאשה את איזבל בת אתבעל מלך צידונים, הקים לבעל מקדש ומזבח בשומרון והרס את מזבחות ה' (שם טז). כשעמדו נביאי ה' להוכיחו, רצחם נפש, עד שרק אליהו הנביא נותר לבדו מכל נביאי ה' (שם יט, י). אז נגזרה על בית אחאב גזרה קשה ונוראה, וכמו שאמר ה' לאליהו הנביא: "שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם. וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל, וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ. וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע" (שם יט, טו-יז). אלא שכל זמן שעדיין עמדה להם זכות ישוב הארץ והאחריות הלאומית, נצחו במלחמות, ועדיין היו יכולים לשוב בתשובה ולבטל את הגזירה שריחפה מעליהם. אך הם לא חזרו בתשובה, ובמשך הזמן גם יחסם לעם ולארץ הלך ונחלש, והפורענות הנוראה שנגזרה עליהם נתקיימה.

בתחילה חזאל מלך ארם החל להכות את יהורם בן אחאב (מלכים ב' ח, כח). לאחר מכן אלישע הנביא שלח את אחד מבני הנביאים למשוח את יהוא למלך, וציווהו בשם ה' למרוד ביהורם בן אחאב, ולהכות ולאבד את כל בית אחאב (שם ט, ו-י). וימרוד יהוא ביהורם בן אחאב, "וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶל אֵלִיָּהוּ" (שם י, יז).

ז – העליות בדורות האחרונים

במשך כל שנות הגלות, המשיכו ישראל לכסוף לארצם. המיוחדים שבין גדולי הדורות, כדוגמת ר' יהודה הלוי, הרמב"ם והרמב"ן, אף קיימו בעצמם את המצווה ועלו לארץ. אולם עדיין לא הגיעה השעה שיפקוד ה' את עמו, וגם ישראל לא חזרו בתשובה ולא השתדלו כראוי לעלות לארץ, וממילא הישוב היהודי בארץ לא הצליח להתחזק ולהתבסס.

לפני יותר ממאתיים שנה, החלה התעוררות מחודשת לעלייה לארץ. התנוצצות מוקדמת התרחשה בעליית רבי חיים בן עטר, גדול הרבנים במרוקו, בעל פירוש 'אור החיים' לתורה, שהזכיר במפורש, כי יש בעלייה זו משום ירושת הארץ וקירוב הגאולה (ועי' גם בפירושו לויקרא כה, כה). לאחר מכן, בשנת תקל"ז (1777) עלה גדול תלמידי המגיד ממזריטש, האדמו"ר רבי מנחם מנדל מויטבסק לארץ, ועמו שלוש מאות עולים. אז הונח היסוד לקהילות החסידים בארץ.

אולם מי שדיבר באופן המפורש ביותר על העלייה לארץ ובניינה, היה הגאון רבי אליהו מווילנא. תלמידיו סיפרו שפעמים רבות היה מדבר עמהם בסערת נפש, כי רק על ידי קיבוץ הגלויות ובניין הארץ תוחש הגאולה, ורק על ידי בניין הארץ נינצל מהייסורים הנוראים של חבלי משיח. כפי הנראה צפה הגר"א בעיני רוחו את העלול לבא על יהדות אירופה. אף הוא עצמו יצא בדרכו לארץ, וגם נפרד מבני ביתו באגרת צוואה, אולם מן השמים הורו לו לחזור וחזר. אך את תלמידיו המשיך לעודד לעלות לארץ ולבנותה.

בשנת תקס"ט (1809), כעשר שנים אחר פטירת הגר"א, עלתה הקבוצה הראשונה של תלמידיו לצפת, בראשם רבי מנחם מנדל משקלוב. כשנתיים אחריו עלה רבי ישראל משקלוב, בעל ספר 'פאת השולחן'. עמהם היה רבי הלל משקלוב, ועוד גדולי תורה ומעש. במשך הזמן רבים מהם עברו לגור בירושלים. צרות איומות פקדום, אולם הם התחזקו בדברי רבם הגדול על חשיבות מצוות ישוב הארץ. וכך מדור לדור הלכו והתרבו והתבססו בארץ, ומהם נוסד עיקר 'הישוב הישן' האשכנזי בארץ, ומכוחם נבנו שכונות ירושלים הראשונות שמחוץ לחומה, ומהם יצאו מקימי 'הישוב החדש', כדוגמת: 'פתח תקווה'. מכמה מאות של יהודים צדיקים שעלו לארץ במסירות נפש שאין דומה לה, במשך פחות ממאה שנה נתרבו לעשרות אלפים. אולם לא זכינו שהמוני בית ישראל ילכו בעקבותיהם, וצרות הגלות הלכו וגברו.

כחמישים שנה אחר התעוררות תלמידי הגר"א, קמו רבי צבי הירש קלישר, ורבי אליהו גוטמכר, שניים מגדולי הדור, תלמידי רבי עקיבא איגר, והחלו לעודד עליית המונים לצורך בניין הממלכה היהודית בארץ ישראל. בעקבות דבריהם התרבו העולים לארץ. אבל עדיין היינו רחוקים מהשגת המטרה הכללית, וצרות הגלות הלכו וגברו, האנטישמיות התעצמה וגם תהליך עזיבת הדת הואץ ויהודים רבים החלו להתבולל בגולה.

כמה עשרות שנים אח"כ התעוררו כמה מגדולי ישראל ממזרח אירופה, וביניהם רבי שמואל מוהליבר, רבי מרדכי עלישברג וראש ישיבת וולוז'ין רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (הנצי"ב), לעודד עלייה לארץ במסגרת תנועת 'חיבת ציון'. באותה תקופה כבר התרבו היהודים שעזבו את דרך התורה והמצוות. ואותם הגדולים הסכימו לחבור עם מנהיגי ציבור שלא הקפידו בשמירת מצוות למען מטרת ישוב הארץ. בעקבות פעולתם התעוררה העלייה המכונה 'הראשונה' (משנת תרמ"ב ואילך – 1882). רוב העולים אז היו שומרי מצוות, אך היו רחוקים מרמתם של תלמידי הגר"א, שהיו גאונים וצדיקים. אמנם גם בין העולים אז היו תלמידי חכמים חשובים, כדוגמת רבי מרדכי גימפל יפה (דודו זקנו של הרב קוק) שהצטרף למושבת יהוד והיה לרבה. ואף שבזכות העלייה הזו היישוב הלך וגדל, עדיין המוני בית ישראל לא נענו לקריאה לשוב לציון.

האנטישמיות באירופה הלכה וגברה, גם מספר היהודים שהפסיקו לשמור תורה ומצוות המשיך לגדול. רבים מהעוזבים קיוו שעם עזיבתם את הדת והתבוללותם בין העמים יסתיימו צרותיהם. אולם האנטישמיות גברה. בקרב מקצת היהודים שניסו להתערות בעמים, התבררה ההכרה, כי האופי היהודי הוא מיוחד ואי אפשר להימלט ממנו, ורק על ידי הקמת מדינה עצמאית יהודית בארץ ישראל ניתן יהיה להציל את היהודים מהאנטישמיות שהלכה והתגברה. כך קמה התנועה הציונית בראשות בנימין זאב הרצל. היו מגדולי ישראל שתמכו בה. לימים הם התארגנו במסגרת תנועת 'המזרחי'. היו בין הגדולים שהתנגדו לתנועה הציונית, בעיקר מפני שחששו שמא המוני העם יגררו אחר אורחות חייהם של מנהיגיה החילונים.

הרעיון הציוני בצירוף האנטישמיות שגברה, עורר קבוצות גדולות יותר של יהודים לתמיכה בעלייה ובהרחבת ההתיישבות ולתביעה להקמת מדינה יהודית. אולם האמת חייבת להיאמר, רוב העם היהודי, בין דתיים ובין חילוניים, לא השתתפו בתנועה הציונית.

רק לאחר השואה, כבר היה ברור לרבים מבני העם היהודי, כי מוכרחים להקים מדינה יהודית עצמאית בארץ ישראל. המוני פליטים מאירופה ומארצות ערב עלו לארץ, וכך קמה והתבססה מדינת ישראל.

ח – הכרח השיבה לקודש

דפיקות רבות דפק הקב"ה על דלתה של כנסת ישראל, לעוררה לשוב לארצה. לו היינו זוכים להיענות לקריאתם של הגר"א ותלמידיו, אין לתאר מכמה פוגרומים ופורענויות היינו ניצלים. גם העם היהודי היה נותר קשור יותר לתורה ומצוות, שכן המוני בית ישראל היו רואים בעיניהם איך בזכות הדרכותיה של התורה החיים נבנים כראוי. עזיבת התורה נבעה מתוך תחושה כי הקשור אליה נשאר מאחור. העולם כולו עוסק בהקמת מדינות ומשטרים חדשים, ואילו היהדות עוסקת בהישרדות, בתנאים שהולכים ונעשים קשים משנה לשנה. לו היינו עסוקים בבניין העם והארץ, החזון הגדול של קיבוץ גלויות ובניין הארץ כדברי הנביאים לאור התורה – היה ממלא את הלבבות. כל היהודים המוכשרים שהתבוללו ונתנו את חילם לזרים, במדע, בתרבות, במדינאות ובכלכלה, היו משקיעים את מרצם בארץ, למען עמם ומולדתם. המדינה היהודית היתה קמה מוקדם יותר, לא מלחץ הצרות אלא מתוך מצוות התורה וחזון הנביאים. גם הבעיות עם האוכלוסייה הערבית היו זניחות, כי רק מפני שלא הגענו לכאן בהמונים, נוצר מקום לערבים רבים להגר לארץ בדורות האחרונים.

גם לאחר עלייתם של תלמידי הגר"א, עוד היו לנו הזדמנויות רבות להתעורר. היו שעלו, אבל הרוב המכריע נותר בגלות. רק לאחר השואה התעורר ציבור יהודי גדול לעלייה וישוב הארץ. והארץ נענתה לכל העולים אליה, ונתנה את פירותיה בשפע לבנים השבים מרחוק.

המציאות ההיסטורית הוכיחה, כי אלה שפעלו בדורות האחרונים למען בניינה של ארץ ישראל והצלתו של עם ישראל, בין דתיים ובין חילוניים – זכו לברכה. מן השמים רמזו לנו כי הגיעה השעה לשוב לארץ. מה שנבנה בארץ בדורות האחרונים התקיים ושיגשג, מה שנבנה בחוץ לארץ קרס והתמוטט. נתקיימו דברי הנביא, שהגר"א ותלמידיו הרבו להזכיר: "כִּי בְּהַר צִיּוֹן וּבִירוּשָׁלַיִם תִּהְיֶה פְלֵיטָה" (יואל ג, ה). רבים מאלה שהובילו את בניינה של הארץ זכו לגדולה, למרות שלא תמיד עשו זאת לשם שמים, ולעיתים אף העמידו את החלוציות כנגד שמירת התורה והמצוות.

אלא שזכות המצווה היקרה הזו איננה עומדת לעד. בלא אמונה בה' ודבקות בתורה ובמצוות, לא נוכל להמשיך ליישב את הארץ במסירות הראויה ועלולה לבא פורענות. וכפי שהיה מספר מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, על אביו מרן הרב קוק זצ"ל, כי כמה וכמה פעמים שמע אותו אומר בבכייה ממש: "מפחד אני ממה שאמרו חז"ל על שלושה דורות שלפני ביאת הגואל, שעליהם נאמר: שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ". והכוונה, שמתוך חסרון ההתקשרות אל הקודש, מסתאבים והולכים, ומכוח זה באות פורענויות נוראות של חבלי משיח, שנועדו להשיבנו אל המסלול התשובה והגאולה.^[6]

אנו תפילה שנזכה להתקשר אל השורש המקודש של ישוב הארץ כפי מגמתם של תלמידי הגר"א וממשיכיהם הרב קלישר וחבריו, ומתוך כך נבנה את מדינתינו לאור הדרכת התורה ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו, אמן.