חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ו – הושענא רבה

א – הושענא רבה

שביעי של חג הסוכות נקרא 'הושענא רבה', וזאת משום שבחג הסוכות נידונים על המים, וחיתום הדין ביום האחרון של סוכות. וכיוון שבמים תלויים חיי הצומח, החי והאדם, מרבים בתחינות 'הושע-נא' לה'. ולוקחים ביום זה ערבות, מפני שהערבות נזקקות למים יותר מכל, ובהן היובש ניכר מאוד. והקפידו חכמים שלא יחול הושענא רבה בשבת, כדי שיוכלו להתחנן ולזעוק על המים (רוקח סי' רכא).

כשם שהמים מקיימים את החיים בעולם הזה, כך המים הרוחניים שהם התורה מקיימים את חיי הרוח, וזהו שאמרו חכמים (ב"ק יז, א): "אין מים אלא תורה". הרי יוצא שהדין על המים כולל בתוכו דין על כל חיי האדם, הגשמיים והרוחניים. וזהו שאמרו חכמים ששלושה מועדים ישנם לדין, הראשון בראש השנה, השני ביום הכיפורים, והשלישי בהושענא רבה (זוהר ח"ב קמב, א). וכך אמר הקב"ה לאברהם אבינו, אם אין כפרה לבניך בראש השנה, תהיה ביום הכיפורים, ואם לא – תהיה בהושענא רבה (מטה משה תתקנז; כה"ח תרסד, ב).

בלשון אחרת אמרו, שאף שגזר הדין נחתם ביום הכיפורים, ההוראה להוצאת הדין אל הפועל ניתנת בהושענא רבה. משל לבית דין שכבר קיבל החלטה, אבל כל זמן שגזר הדין עדיין לא נכתב על שטר וניתן ביד השליחים שיוצאים להביאו לידי הממונים האחראים על הוצאתו לפועל, עוד אפשר לפעול כדי לשנותו לטובה. וזה עניינו של הושענא רבה, שבו נכתבות הפתקאות של גזר הדין וניתנות ביד השלוחים היוצאים מבית הדין של מעלה להביאן לכל המלאכים הממונים על הוצאת הדין לפועל. וכיוון שהפתקאות עוד לא נכתבו והשליחים עוד לא יצאו, עדיין אפשר להיטיב את גזר הדין. ולכן נכון לחזור בתשובה ביום הושענא רבה (זוהר ח"ג לא, ב). ויש לדעת, שגם לאחר כתיבת הפתקה ב'הושענא רבה', עדיין לא ניתנה רשות לבצע את הדין עד סיום שמיני עצרת, ולכן עד סיום שמיני עצרת עוד מועילה התשובה לבטל את הדין ולהיטיבו (זוהר ח"א רכ, א; ח"ב קמב, א; שער הכוונות דרושי חג הסוכות עמ' שיד-שטז).

יש שנהגו לקיים שמחה גדולה בליל הושענא רבה כמו בשאר הלילות של חג הסוכות (זרע אמת ב, קנז). אבל המנהג הרווח ללמוד תורה בליל הושענא רבה, ומשלבים את הלימוד בשמחת החג, אבל אין עורכים ריקודים עם תזמורת. ומנהג חסידות להישאר ער ולעסוק בתורה בכל ליל הושענא רבה, כדי לתקן את פגמי הנפש ולהזדכך לקראת גמר הדין. והיו שנהגו לקרוא בליל זה את כל התורה (שבולי הלקט שע"א). ועל פי האר"י סודר 'תיקון' שעיקרו קריאת ספר 'דברים' ו'תהלים' (כה"ח תרסד, ג-ד).

כפי שלמדנו (ה, י), בכל יום מקיפים עם ארבעת המינים הקפה אחת, ואומרים עם ההקפה ולפני ההקפה ואחריה מעט תחנונים. וביום הושענא רבה מקיפים לפי אותו סדר שבע פעמים, ומרבים בתחנונים לאחר סיום שבע ההקפות.

מפני קדושתו ומצוותו המיוחדת של היום, נוהגים לעשות ביום הושענא רבה סעודה חשובה (ערוה"ש תרסד, יג).

ב – מנהג הערבה בזמן בית המקדש והיום

בנוסף למצוות התורה ליטול ערבות כחלק מארבעת המינים (לעיל ד, א), ישנה מצווה שמקורה בהלכה למשה מסיני, להביא לבית המקדש ענפים ארוכים של ערבות, ולזקוף אותם בצידי המזבח כשראשיהם כפופים על גבי המזבח. בעת הבאת הערבות היו הכהנים תוקעים תקיעה תרועה ותקיעה. וכך נהגו בכל ימי חג הסוכות, חוץ משבת שבה לא היו זוקפים את הערבות. אמנם אם חל יום הושענא רבה בשבת, היו מקיימים בו את מצוות הערבה, לפי שבו עיקר מצוות הערבה. וכדי שלא לחלל שבת, היו קוטפים את הערבות בערב שבת, ומשרים אותן בתוך גיגיות של זהב מלאות מים כדי שלא יכמושו, ולמחר היו זוקפים אותן בצידי המזבח (סוכה מה, א).[1]

כהמשך לכך הנהיגו הנביאים שלא רק במקדש ייטלו ערבות, אלא בכל מקום ייטלו ישראל ערבות, ועוד הנהיגו לחבוט בהן. לאחר שנחרב בית המקדש המשיכו ישראל במנהג הנביאים ליטול ערבות ביום השביעי זכר למקדש. ואף שבבית המקדש היו נוטלים ערבה בכל ימי הסוכות, לאחר החורבן נהגו ליטול ערבות רק יום אחד. ובחרו ביום השביעי, לפי שבו עיקר מצוות הערבה, ובמקדש הקיפו ביום זה את המזבח שבע פעמים. ובעלי הסוד פירשו שיש קשר פנימי בין היום השביעי למצוות הערבה.

וכל כך חשוב מנהג הערבה, עד שיש אמוראים שסוברים שגם לאחר החורבן, כאשר עוד קדשו את החודש בבית הדין, נמנעו מלקבוע את ראש השנה ביום ראשון, כדי שלא יחול יום שביעי של סוכות בשבת, ויתבטלו ממנהג הערבות של הושענא רבה (סוכה מג, ב). וכן נקבע בלוח העברי שהותקן על ידי בית הדין האחרון בארץ ישראל, שלעולם לא יחול יום הושענא רבה בשבת, כדי שלא יתבטל מנהג הערבות (ר"ן, לבוש. ועיין פ"ה זמנים א, ג).

לכאורה הערבה רומזת ליהודי הפשוט ביותר, שאין בו לא טעם ולא ריח, לא תורה ולא מעשים טובים, וכל מה שצוותה התורה לאוגדו עם שלושת המינים כדי שלא יאבד מן העולם (ויק"ר ל, יב; לעיל ד, ב-ג), ואם כן יש לשאול, מה הטעם ליטול אותה לבד? אלא שיש צד נוסף בערבה, שדווקא מפני שאין בה טעם וריח, היא מבטאת את בעל התשובה, שמכיר במיעוט ערכו ובחסרונותיו, ויודע שרק על ידי הקב"ה יוכל להיוושע. ומבחינה זו בעל התשובה קשור אל הקב"ה יותר מהצדיקים הגמורים. שהצדיקים מתקיימים בזכות מעשיהם הטובים, ואינם נזקקים לעזרה מיוחדת משמיים, ואילו בעל התשובה יודע שהוא תלוי לגמרי בה' יתברך, שלמרות חטאיו פותח יד לקבלו בתשובה, ועל ידי כך הוא מקושר יותר אל ה'. ועל זה אמרו חכמים (ברכות לד, ב): "במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים".

וביום הושענא רבה, לאחר שכבר השתדלנו ככל יכולתנו לעשות את כל סדרי התשובה והתפילה של ראש השנה ויום הכיפורים, אנו באים להיוושע בענווה ותחנונים עם הערבות, כבעלי תשובה שיודעים שכל ישועתם תלויה בה' בלבד. ולכן נקראות הערבות 'הושענות', שבזכות הענווה הרמוזה בהן אנו נושעים. גם מנהג החבטה מבטא את הנכונות שלנו לבטל את עצמנו ואת יצרנו הרע כדי לעבוד את ה' בלבב שלם.


[1]. אמנם מעיקר הדין רק בלולב היה חשש שמא יגיעו לידי חילול שבת, שכן מצוות הלולב מתקיימת על ידי כל אחד מישראל, ויש מקום לחשוש שיהיו אנשים שיטלטלו את הלולב ד' אמות ברשות הרבים, אבל מצוות הבאת הערבה למזבח עפ"י הלכה למשה מסיני מתקיימת על ידי הכהנים במקדש. ויש מקום לומר שגם לפי מנהג הנביאים שכל ישראל בכל מקום נוטלים ערבה, לא היה חשש שיחללו שבת, מפני שהגבאים היו מביאים אותן לבתי הכנסת מערב שבת, ולא היו שאלות הלכתיות לגבי כשרותן, ולכן לא היה חשש שיחללו בהן שבת. אלא שאם היו מקיימים בשבת את מצוות הערבה שאינה כתובה בתורה, היה נראה כאילו היא חשובה ממצוות הלולב שכתובה בתורה, ולכן גם את מצוות הערבה לא היו מקיימים בשבת (סוכה מד, א). אמנם אם חל הושענא רבה בשבת, היו מקיימים את מצוות הערבה במקדש, כדי שידעו הכל את חשיבותה, שהיא הלכה למשה מסיני, ומבחינה מסוימת היא נחשבת כמצווה מהתורה (סוכה מג, ב).

ג – דיני חיבוט ערבה

מנהג ישראל ליטול ערבה ביום השביעי זכר למקדש, וחובטים בה על הקרקע או על הכלי, כפי שהנהיגו הנביאים בזמן שבית המקדש היה קיים (רמב"ם הל' לולב ז, כב). ונחלקו האמוראים האם הנביאים קבעו את החבטה בתורת תקנה שמברכים עליה, או כמנהג שאין מברכים עליו (סוכה מד, א-ב, רש"י). למעשה נפסק שהוא מנהג ואין מברכים עליו (שו"ע תרסד, ב).

אורך הערבה צריך להיות שלושה טפחים כערבה שבלולב. מעיקר הדין אפשר להסתפק בערבה אחת לחיבוט, וכיום נוהגים על פי האר"י ליטול חמש ערבות (שו"ע תרסד, ד; מ"ב טז). יש שהעדיפו שלא לאגוד את חמש הערבות יחד, ויש שהעדיפו לקושרם יחד, וכך נוהגים (מ"ב תרסד, יז; כה"ח לה).

למרות שלמצוות ארבעת המינים, אם נשרו מהערבה רוב העלים – נפסלה, למנהג חיבוט הערבה מספיק שיישאר בערבה עלה אחד בלבד. אמנם אין ראוי להקל בזה, אלא נכון להדר במצווה ולקיים את החיבוט בערבות נאות וכשרות ללולב (שו"ע רמ"א תרסד, ד; כה"ח תרסד, לד).

לכתחילה נוהגים לקחת למנהג החביטה ערבות חדשות שעוד לא חבטו בהן, אבל להלכה אנשים רבים יכולים לקיים את המצווה באותן הערבות. מפני שהחבטה אינה פוסלת אותן, וכל עוד אורך הערבות שלושה טפחים ונותר בכל אחת מהן עלה אחד, אנשים נוספים יכולים לקיים בהן את מנהג המצווה.

חובטים בערבה פעמיים או שלוש על קרקע או כלי (רמב"ם, שו"ע תרסד, ד). ועל פי האר"י נוהגים לחבוט חמש פעמים על הקרקע. כמה אחרונים כתבו שטוב לחבוט תחילה על הקרקע כמנהג האר"י, ואח"כ על כלים כגון ספסלים, מפני שיש סוברים שטוב שייתלשו עלים בחבטה, ועל ידי חיבוט על כלים העלים נתלשים יותר (בכורי יעקב תרסד, טז; מ"ב יט). המדקדקים במנהגי האר"י מקפידים לחבוט חמש פעמים על קרקע שאינה מרוצפת, ומקפידים שהערבות ישארו כשרות ללולב עד סוף החבטות (כה"ח תרסד, לז).

נוהגים שלא ליטול את ארבעת המינים והערבות יחד, אלא את שבע ההקפות עורכים עם ארבעת המינים בלבד, ולאחר מכן ממשיכים לומר עמהם פיוטים ותפילות, לאחר מכן מניחים את ארבעת המינים ונוטלים את הערבות ואומרים עוד כמה פיוטים ותפילות וחובטים בערבות (רמ"א תרסד, ז; מ"ב כו, עפ"י האר"י; כה"ח לב). ומנהג תימנים לאחוז בעת ההקפות של הושענא רבה גם את הלולב וגם את הערבות (וכ"כ שו"ע תרסד, ג).

אין יוצאים ידי חובה בערבה שבלולב, שכל זמן שהערבה אגודה עם הלולב אין אפשרות לקיים בה את מצוות החבטה. אבל אם לאחר נטילת הלולב יוציאו את הערבה מאיגוד הלולב, יוכלו לקיים בה את מצוות החבטה (שו"ע תרסד, ה; מ"ב כא).

ד – ארבעת המינים וההושענות לאחר החג

כפי שלמדנו (לעיל ה, ח), ארבעת המינים מוקצים למצוותם, וכל שבעת הימים אסור להשתמש בהם לשימושם הרגיל, לפיכך, גם לאחר שקיים אדם מצוות נטילת לולב בהושענא רבה, אסור לאכול מאתרוגו ואסור להריח בהדסו (ואם התנה על כך מראש – מותר). ומשעה שיסתיים היום השביעי יפקע מהם האיסור, והרי הם מותרים באכילה והנאה (תוס' סוכה י, ב, 'עד'; באו"ה תרסה, א, 'אתרוג').

ואם אין לו בהם צורך, כבר ביום השביעי לאחר קיום המצווה, מותר לו להניחם בחצר או בכל מקום שמניחים בו גזמי עצים ועשבים. שהואיל והם 'תשמישי מצווה' ולא 'תשמישי קדושה', אינם צריכים גניזה. אבל לא יניחם באשפה מטונפת או במקום שהכל דורכים עליהם, שהואיל ונעשתה בהם מצווה, אסור לבזותם (שו"ע תרסד, ח).

לגבי ההושענות שחובטים בהם, יש שנהגו להצניעם מעל ארון הקודש. ואולי עשו זאת כדי שלא יזרקו את הערבות מחוץ לבית הכנסת ויבואו לדרוך עליהן ולבזותן. אבל למעשה, עדיף לשמור על כבודו של ארון הקודש ולהניח את הערבות בצידי החצר או במקום שבו מניחים ענפים גזומים. ויש נוהגים לשמור את הערבות עד פסח כדי לשרוף בהן את החמץ או לאפות בהן את המצות (רמ"א תרסד, ט). ויש שנהגו להניח אותן בבית או בחצר כסגולה לשמירה.

ה – היציאה מהסוכה

אין לסתור את הסוכה עד סיום חג הסוכות. ואף מי שסיים לאכול את סעודת 'הושענא רבה' ואינו מתכוון לישון עוד במשך היום, לא יסתור את סוכתו. מפני שמצוות הישיבה בסוכה נמשכת עד סיום היום, ואם ירצה ללמוד או לשוחח, מצווה שיעשה זאת בסוכה. אבל כשעתיים וחצי לפני השקיעה, מותר לפנות את הרהיטים מהסוכה לקראת שמיני עצרת (שו"ע תרסו, א).

ראוי לשהות בסוכה לקראת סיום הושענא רבה, כדי להסתופף עד כמה שאפשר בצל המצווה שאנו עומדים להיפרד ממנה למשך שנה שלימה. ויש נוהגים לנשק את הסוכה בעת שנפרדים ממנה בסיום הושענא רבה (של"ה, מ"ב תעז, ה). ויש נוהגים לומר תפילת פרידה, כמובא בסידורים (רמ"א תרסז, א).

סכך הסוכה, דפנותיה וקישוטיה – מוקצים למצוותם, ועד סיום החג אסור להשתמש בהם לצורך אחר. ואף שביום השמיני כבר אין מצווה לשבת בסוכה, כיוון שהאיסור נמשך עד סוף בין השמשות של היום השביעי, שאז כבר מתחיל היום השמיני, האיסור נמשך עד סוף היום השמיני (שו"ע תרסז, א, לעיל ב, טז).

וכיוון שהסכך, הדפנות והקישוטים, הם 'תשמישי מצווה', אינם צריכים גניזה, אבל אסור לבזותם, כגון להשתמש בניירות הקישוטים לצורכי שירותים או לפסוע על עצי הסוכה דרך ביזיון (מ"ב תרלח, כד).

אסור לאכול בסוכה ביום השמיני, וכל מי שאוכל בסוכה לשם מצווה ביום שאינו אחד משבעת ימי חג הסוכות, עובר באיסור תורה, שנאמר (דברים יג, א): "אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". וגם אם אינו מכוון לקיים מצוות סוכה, אסור מדברי חכמים לאכול בסוכה ביום השמיני, מפני שהוא נראה כמי שמתכוון להוסיף על המצווה. ומי שאין לו מקום אחר לאכול, כדי שלא יֵראה כמי שמתכוון להוסיף על המצווה, צריך לפני היום השמיני להסיר מסכך הסוכה מקום של ארבעה טפחים על ארבעה טפחים (כ-32 ס"מ), ובכך יַראה שאינו מעוניין בסכך. וכל החשש שמא יֵראה כמי שמתכוון להוסיף על המצווה הוא ביום השמיני, אבל מי שרוצה לאכול בסוכה לאחר היום השמיני, אינו צריך לפחות מהסכך, מפני שאין לחשוש שהרואים יחשבו שהוא מתכוון להוסיף על המצווה (רמ"א תרסו, א).

בחוץ לארץ אוכלים בסוכה גם ביום השמיני, כי הוא נחשב אצלם ספק שביעי, אבל אין מברכים על הישיבה בסוכה, הואיל ונוהגים בו יום טוב של שמיני עצרת, ואם יברכו על הסוכה נמצאת סתירה במנהגם (סוכה מז, א; שו"ע תרסח, א; עיין פ"ה מועדים ט, 4).

אבל ביום התשיעי שנקרא בחוץ לארץ 'שמחת תורה', אסור לאכול בסוכה, מפני שהאוכל אז בסוכה נראה כמי שרוצה להוסיף על המצווה. ומי שאין לו מקום אחר לאכול, אינו יכול להסיר חלק מהסכך לפני היום התשיעי, משום איסור סותר בחג. וכדי שלא יֵראה כעובר באיסור 'בל תוסיף', יכניס לתוך הסוכה קדרות וצלחות מלוכלכות, שזה דבר שאסור לעשות בסוכה, ועל ידי כך יהיה ניכר שאינו מתכוון לשבת שם לשם מצוות סוכה (שו"ע תרסו, א).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן