חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – מצוות עונה

א – מעלת המצווה

האדם השלם הוא אדם שחי באהבה ובשמחה במסגרת נישואין, שאין האיש שלם בלא אשתו, ואין האשה שלימה בלא בעלה. ועיקר האיחוד שביניהם בא לידי ביטוי במצוות עונה, שעל ידה הם מתאחדים לגמרי, מבחינה רוחנית וגשמית כאחד, ועל ידי כך הנישואין שלהם שלמים. מצווה זו צריכה להתקיים בתשוקה ושמחה יתירה, כשהאיש רוצה לענג ולשמח את אשתו ככל היותר, והאשה רוצה לענג ולשמח את בעלה ככל היותר (להלן ב, א-ה). ועל כן נקרא שמה של מצווה זו 'שמחת עונה', שאין שמחה גדולה ממנה בעולם הזה, והיא מעין שמחת עולם הבא (להלן ז-ח).

במסגרת הנישואין אדם יכול לקיים בשלימות את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם). מפני שרק בין בני הזוג האהבה מתקיימת בשלימות בכל תחומי החיים, הרוחניים והגשמיים. נמצא שעל ידי שבני הזוג חיים יחד באהבה, כשכל אחד מהם אוהב את בן זוגו לא פחות ממה שהוא אוהב את עצמו, ורוצה לשמח אותו לא פחות ממה שהוא רוצה לשמוח בעצמו, הם מקיימים באופן תמציתי את כל התורה (האר"י ספר הליקוטים עקב).

גדולה מצווה זו שעל ידה השכינה שורה ביניהם, כפי שדרש רבי עקיבא (סוטה יז, א): "איש ואשה, זכו – שכינה ביניהם, לא זכו – אש אוכלתם". בשם איש מופיעה האות 'י', ובשם אשה מופיעה האות 'ה', יחד שם י-ה.

ולא זו בלבד, אלא שמתוך מצווה קדושה זו זוכים לקיים את מצוות פרו ורבו, ועל ידי כך זוכים להיות שותפים עם הקב"ה בהולדת נשמה חדשה, וכפי שאמרו חכמים (נדה לא, א): "שלושה שותפים יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו". ועל ידי כך הם מגלים את השם הקדוש בן ארבע אותיות. שכבר למדנו שהאות י' מתגלה באיש, האות ה' באשה, ועל ידי הבן והבת מתגלות גם שתי האותיות הנוספות, אות ו' בבן ואות ה' בבת (זוהר רע"מ ח"ג לד, א).

לפיכך, בשעת משבר וחשד בין איש לאשתו, ציווה הקב"ה למחוק את שמו שנכתב בקדושה כדי לעשות שלום בין איש לאשתו (נדרים סו, ב). על ידי מחיקת השם הקדוש שכתוב על הקלף, יתקיים השם הקדוש בחייהם של בני הזוג.

גדולה מאוד מעלת הנישואין, עד שאמרו חכמים (יבמות סג, א): "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם". עוד אמרו (שם סב, ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום. וכמובן שגם כל אשה שאין לה בעל, חסרה את כל המעלות הללו. וכיוון שמצוות עונה היא הביטוי היסודי של הנישואין, הרי שכל המעלות הללו קשורות במישרים למצווה זו (להלן ד, ח).

הואיל ויסוד החיבור שבין איש לאשה חשוב כל כך, גם היצר שבו גדול במיוחד, ונתן הקב"ה בחירה לאדם, וכשהוא מטה את היצר הזה לטובה במצוות עונה כהלכתה – אין טוב ממנו, וכשהוא מטה את היצר הזה לרעה – אין רע ממנו (להלן ג, א-ב).

ב – כללי המצווה

מצוות עונה היא שיתייחד האיש עם אשתו באהבה ושמחה יתירה, ויענג אותה ככל יכולתו עד שתגיע לשיא השמחה, ויתייחד עימה בייחוד גמור עד שזרעו יצא לתוכה באותו מקום שבו היא יכולה להתעבר (להלן ב, א). וזהו שנאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". כיוון שהאיש מוגבל ביכולתו הגופנית, עונת המצווה נקבעת על פי מה שיכולתו הגופנית וצרכי עבודתו מאפשרים לו. לפיכך, הטיילים, שהם אנשים בריאים ופרנסתם קלה, חייבים במצוות עונה כל יום. עובדים רגילים חייבים במצווה פעמיים בשבוע, ואנשים שעובדים מחוץ לעיר, חייבים במצווה פעם בשבוע. בנוסף, כאשר אחד מבני הזוג משתוקק לכך, מצוות עונה מחייבת את בן זוגו להיענות לו (להלן ב, ז-ח).

מצווה זו היא עיקר ויסוד הנישואין, והמבטל אותה כדי לצער את אשתו עובר באיסור תורה של "וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". ואם ביטל אותה מתוך רשלנות בלא כוונה לצערה, עובר באיסור מדברי חכמים. ויש אומרים שגם בזה הוא עובר באיסור תורה. [1]

בנוסף, על ידי מצוות עונה מקיימים האיש והאשה בשלימות את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח). ועניינה שידאג כל אחד מהם לטובתו של בן זוגו ככל יכולתו. וכיוון שהתענוג הגדול ביותר שיש לאדם בעולם הזה קשור למצוות עונה, אם האיש מחסיר מאשתו תענוג שמשמח אותה הרי שהוא עושק אותה, שאין לה אדם מלבדו שיכול להעניק לה את השמחה הזו. ואם היא מחסירה ממנו תענוג שמשמח אותו, הרי שהיא עושקת אותו, שאין לו בעולם מי שתשלים את חסרונו (להלן ב, א).

ביטול מצווה זו הוא העילה המרכזית לגירושין. שאם האיש טוען שאשתו מאוסה עליו ואינו מעוניין להתחבר עימה ולשמחה בעונות שהוא חייב בהן, זכותה של האשה לתבוע גירושין תוך שהיא זכאית לקבל את תשלום כתובתה כפיצוי. ואפילו אם הוא מוכן להתחבר עימה, אבל אומר: "אי אפשי (אין רצוני) אלא אני בבגדי והיא בבגדה – יוציא ויתן כתובה", כי אינו מוכן להתחבר עימה באהבה ובלא חציצה. וכן כאשר האשה אינה מסכימה להתחבר עם בעלה בכל העונות הללו, או שהיא מוכנה בתנאי שתהיה לבושה בבגדים, זכותו לגרשה בלא לשלם לה את כתובתה (כתובות מח, א; שו"ע אה"ע עו, יג). האיש או האשה שמסרבים לקיים את העונות נקראים בהלכה 'מורד' ו'מורדת', שהם מורדים בחובה הקדושה שקיבלו על עצמם בעת נישואיהם (כתובות סג, א; שו"ע אה"ע סימן עז. יעויין להלן ב, ז-ח; ב, יא-יב; ב, 6).


[1]. . המבטל מצוות עונה עובר בלאו (רמב"ם אישות יד, ז, טו; שו"ע אה"ע עו, יא). אם אינו מתכוון לצערה אינו עובר בלאו (סהמ"צ לרמב"ם לאווין רסב, מבי"ט ג, קלא). אבל עובר על איסור דרבנן (מרן הרב קוק, הובא בתחומין א' עמ' 9). ויש אומרים שגם כשאינו מתכוון לצערה עובר בלאו מהתורה (שו"ת מהר"ם אלשיך נ). כתבו רס"ג (מצווה עב); האשכול (כז, כ), שיש גם מצוות עשה לקיים העונה, וכן דעת רשב"א ואוהל מועד. והגר"י פערלא ביאר, שהוא על פי הפסוק הקודם (שמות כא, ט): "כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ".
.יש אומרים שבנוסף לכך, ממה שנאמר (דברים כד, ה): "וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח", למדנו שמצווה לאיש לשמח את אשתו במצוות עונה, ואמנם מצווה זו נאמרה לגבי שנה ראשונה, אולם למדנו מכך שמצווה על האיש לשמח את אשתו במצוות עונה בהיותו עימה, ומה שנאמר לחתן הוא, שבשנה הראשונה לא יצא לצבא ויבטל את מצוות עונה. כ"כ סמ"ק מצווה רפה, אוהל מועד (דרך יא, ב), וספר חרדים (כ, ח). ורבנו חננאל (פסחים עב, ב) למד מצוות עשה של עונה ממה שנאמר אחר מתן תורה: "שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם" (דברים ה, כז). ענף ממצווה זו שידור האיש עם אשתו באותו חדר, ואפילו בעת שהיא נדה (עירובין סג, ב). להלן ב, ב, יבואר מדוע הוטלה מצווה זו כחובה על האיש, ובכל אופן מצווה וחובה על האשה להיענות לבעלה בשמחה לקיום המצווה.

ג – משמעות המילה 'עונה'

נאמר (שמות כא, י): "שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע". שְׁאֵרָהּ, היינו שבעת הייחוד יהיו בקירוב בשר. כְּסוּתָהּ, היינו השמיכה והמיטה המשמשות אותם בעת החיבור. וְעֹנָתָהּ זה החיבור עצמו (רמב"ן שם, כתובות מח, א). ויש שפירשו שְׁאֵרָהּ היינו מזונה, כְּסוּתָהּ אלו בגדיה, וְעֹנָתָהּ זה החיבור (רש"י על שמות, כתובות שם). נמצא שהכל מסכימים שמצוות עונה היא עיקר הנישואין, שעל ידה באה לידי ביטוי האהבה השלימה שביניהם. ונחלקו האם חובת הנישואין מהתורה קשורה לזה בלבד, וחכמים הם שתקנו שהבעל גם ידאג למזונה וכסותה של אשתו, כי בלא זה, לא יוכלו לשמוח באמת במצוות עונה. יתר על כן, אהבה שלימה כוללת בתוכה גם תחושה עמוקה מאוד של אחריות לטובתו ורווחתו של בן הזוג, ואיך יתכן שבעל שאוהב באמת את אשתו לא ידאג למזונה וכסותה. ואם אינו דואג, הרי שאין אהבת אמת במעשה החיבור שביניהם. ויש אומרים שהתורה עצמה חייבה את הבעל לדאוג למזונה וכסותה של אשתו, מפני שאף שמצוות עונה היא הביטוי העמוק והמוחשי ביותר של הנישואין, הקשר השלם שביניהם חייב לכלול בהגדרתו גם אחריות מלאה למזונה ובגדיה של בת הזוג. [2]

שלוש משמעויות למילה 'עונה': א) לשון עת וזמן, שמצווה זו מתקיימת לפרקים לפי כוח האיש וצרכי עבודתו (רמב"ן, אבן עזרא שמות כא, י). ב) לשון עינוי ומנגד לשון היענות. כאשר האיש פורש מאשתו הוא מענה אותה, וכפי שאמר לבן ליעקב אבינו (בראשית לא, מט-נ): "יִצֶף ה' בֵּינִי וּבֵינֶךָ… אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי…" ופירשו חכמים, אם תפרוש מלקיים עונתן. וכן כאשר האשה אינה שמחה בבעלה ומונעת את עצמה ממנו, היא מענה אותו. ולכן ביום הכיפורים שנצטווינו להתענות, צריך לפרוש מתשמיש המיטה (יומא עז, ב, ורא"ש; כתובות מז, ב, תוס' וריטב"א). וכן כאשר איש בועל אשה באונס, יש בכך עינוי, שנאמר (בראשית לד, ב): "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ". מנגד, מצוות עונה היא לקיים את הייחוד בתענוג ושמחה, באופן שהם נענים זה לזה. הרי שעונה מלשון היענות ומניעת עינוי.

לשני הפירושים הללו משמעות הלכתית: א) שחובה על האיש לקיים את החיבור בזמנים קבועים, לפי כוחו ועבודתו.
ב) שהחיבור ביניהם צריך לתת מענה משמח לתשוקת אהבתם.

עוד כתבו הראשונים ש'עונה' מלשון מעון, בית, שהאיש צריך לדאוג למקום מגורים לאשתו (מנחם בן סרוק, מובא באבן עזרא וחזקוני שמות כא, י). ויש לזה גם משמעות עמוקה למצוות עונה, שבחיבור שבין האיש לאשתו, מגיע האיש אל מעונו, אל ביתו. וכן מצינו שנאמר (דברים יד, כו): "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ", והכוונה אתה ואשתך. וכן אמר רבי יוסי: "מימי לא קראתי לאשתי אשתי אלא ביתי" (שבת קיח, ב).

מצווה זו נקראת בלשון חכמים 'דרך ארץ', מפני שכל איש מטבעו צריך לאהוב את אשתו, להשתוקק לבוא אליה ולענג אותה ולשמחה ככל האפשר. וכל אשה מטבעה צריכה לאהוב את בעלה ולהשתוקק שיבוא אליה ולענג אותו ולשמחו ככל האפשר. שכך ברא ה' את האדם, שמטבעו הטוב הוא רוצה בכך. ורק מי שחלה בגופו או נפשו אינו חש בתשוקה זו. הרי שהמצווה באה לכוון, לרומם ולקדש את הטבע, אבל לא לבטל את התחושות הטבעיות שעל ידן מקיימים מצווה זו (להלן ב, ד). גם תדירות קיום המצווה נקבעת על פי כללי דרך ארץ, היינו לפי המציאות בה בני הזוג חיים (כמבואר להלן ב, ו-ז).[3]


[2] נחלקו תנאים ואמוראים בפירוש חיוב שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ (שמות כא, י), עיין במכילתא דרשב"י ומכילתא דר' ישמעאל שם, ובבלי כתובות מז, ב, וירושלמי כתובות פ"ה ה"ז. בכל אופן מוסכם שעיקר הנישואין מהתורה הוא מצוות עונה, ונחלקו על מזונות. לרמב"ם (אישות יב, ב), תר"י, מהר"ם מרוטנבורג, רשב"א, חיובם מהתורה. ולשאילתות, רי"ף, רמב"ן, רא"ש, ר"ן, מדרבנן. וצריך לומר, שמוסכם על הכל שאי אפשר לקיים את מצוות עונה כראוי בלא שידאג האיש למזון ובגדים לאשתו, מפני שחיבור שלם באהבה כולל דאגה מלאה לבת הזוג, שלא יחסרו לה מזון ובגדים, ובלא זאת בוודאי לא יוכלו לשמוח יחד כראוי. השאלה האם התורה עצמה הטילה על הבעל לפרנס את אשתו להשלמת השמחה, או שהתורה צוותה שהאיש יאהב את אשתו אהבה שלימה כשהביטוי העיקרי לכך הוא שישמח אותה לגמרי במצוות עונה, ופירשו חכמים שלשם כך חובה עליו לדאוג למזונותיה ובגדיה.
צריך לציין שבעבר, כשעיקר הפרנסה היתה תלויה בכוח העבודה הפיזי, נשים התקשו לקיים את עצמן בלא עזרה מהאב או הבעל, ועל כן חייבה ההלכה את האיש לדאוג לאשתו לכסות ומזונות. אבל אין זה עיקר הנישואין, ולכן מותר לבני הזוג לעשות תנאי ביניהם לפני הנישואין, שהאיש לא יהיה חייב לדאוג למזונות ומלבושי אשתו, כגון במצב שיש לה ממון משלה. אבל אין אפשרות שיתנו ביניהם שיתחתנו על דעת שהאיש לא יקיים מצוות עונה, כי בביטול עונה בטלו הנישואין (רמב"ן ב"ב קכו, ב; שו"ע אה"ע לח, ה). אמנם כאשר מחמת אונס אין לאיש אפשרות לקיים את מצוות עונה, כגון בסריס חמה, אפשר שיהיו נישואין שמבוססים על הקשר הנפשי בלא החיבור (להלן ו, ב, 2), ומן הסתם גם לסריס חמה יש מצווה לשמח את אשתו מבחינה גופנית כפי יכולתו (ראו להלן ב, 3).

[3] ראוי לשים לב לדרך הבעת מצוות עונה בתורה, שנאמרה לגבי מקרה של אדם שהחליט לשאת את שפחתו העבריה לאשה, וצוותה התורה שיקפיד להתייחס אליה בצורה היפה ביותר, וגם אם ישא אשה שנייה מבני מעמדו, לא יקפח את שפחתו שנעשתה אשתו. שנאמר (שמות כא, י): "אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע. וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ, וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף". אפשר ללמוד מכך, שלגבי בני זוג רגילים אין צורך לצוות על כך, מפני שכל אדם סביר מבין מתוך המוסר הטבעי שזו חובתו המוסרית – 'דרך ארץ'! החידוש הוא שגם כאשר אדם עשה טובה לשפחתו בכך שנשאה לאשה, כיוון שעתה היא אשתו, אסור לו למנוע ממנה את עונתה (עיין בספר החינוך מו). כיוצא בזה נאמר לגבי מצוות השבת אבדה (דברים כב, ג): "לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם", מעבר לכך שצריך להשיב אבדה, צריך אדם להרגיש שאינו יכול להתעלם מהאבדה שראה.

ד – מצוות עונה אינה תלויה בפרו ורבו

על ידי מצוות עונה מקיימים מצווה נוספת – 'פרו ורבו'. וגם מכך אפשר להבין את גודל מעלת מצוות עונה, שעל ידה האיש והאשה זוכים להשתתף עם הקב"ה בהולדת אדם. אמנם אין מצוות עונה תלויה במצוות 'פרו ורבו', ולכן מצוות עונה קיימת במלא תוקפה גם בתקופות שאין אפשרות שהחיבור יוביל להיריון, כגון בעת שהאשה מעוברת או מניקה או כשעברה את גיל הפוריות או כשהיא עקרה.

נמצא שמצוות עונה מחייבת יותר ממצוות פרו ורבו, שמצוות פרו ורבו מתקיימת רק בעת שהאשה יכולה להתעבר, ואילו מצוות עונה מתקיימת גם בעת שהאשה אינה יכולה להתעבר. יתר על כן, כאשר אחד מבני הזוג מסרב לקיים מצוות עונה, זו העילה המוצדקת ביותר לגירושין, תוך שהמסרב שנקרא 'מורד' צריך לשאת בכל עלויות הגירושין, הואיל והוא ביטל את מהות הנישואין. לעומת זאת, כאשר בני הזוג אינם זוכים לילדים, רק לאחר שעברו עשר שנים תובעים גירושין (להלן ו, ז).

אמרו חכמים שככל שמקיימים את מצוות עונה יותר בשמחה, כך זוכים שהילדים יהיו בעלי תכונות טובות יותר (עירובין ק, ב; להלן ב, ה). לעומת זאת, כאשר החיבור בין בני הזוג אינו נעשה בנאמנות ואהבה, עלולים להיוולד מהם בנים לא טובים, ואלו הם בני תשע מידות (כמבואר בנדרים כ, ב, להלן ב, יג).

וכן כתב בספר מנורת המאור: "כשהאיש והאשה אוהבים זה את זה ומשמשים בפיוס ומכוונים שיצא מהם זרע הגון, הקב"ה ימלא משאלתם ויוציא מהם בנים הגונים" (נר ג' כלל ו, ב).

עוד אמרו חכמי הנסתר, שמכל חיבור וחיבור שנעשה בקדושה ובאהבה, מתווסף שפע חיים וברכה בעולם. וכפי שכתב השל"ה: "מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. ואף שאין אשתו מתעברת… אינו מוציא זרעו לבטלה, אלא מתהווה מזה נשמה קדושה… כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לוולדות אחרים". ולכן "אברהם היה משמש מיטתו עם שרה אף שהיתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה". וביארו בזוהר (ח"ג קסח, א), שמתוך החיבור השלם, בדבקות ובאהבה, של שני הצדיקים, אברהם ושרה, נבראו נשמות בעולמות העליונים שהשתלשלו ונולדו אח"כ כילדים למשפחות שונות, וכשאותם הילדים גדלו, התקרבו לאברהם ושרה והתגיירו על ידם, ועליהם נאמר (בראשית יב, ה): "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן".

הרי שגם זוגות שלא זכו להיפקד בילדים, כשהם מתייחדים בדבקות ובאהבה, הם נעשים שותפים בהורדת נשמות של ילדים לעולם. כדי להבין את העניין צריך לבאר, שסדר ירידת הנשמות לעולם מורכב ממדרגות רבות ובחינות שונות, ולכן אפשר שכמה זוגות ישתתפו בהורדה של נשמה אחת לעולם (יעויין להלן ח, ו).

עוד ראוי להוסיף, שגם לאחר שבני הזוג כבר הולידו את ילדיהם, על ידי התקשרותם באהבה ובשמחה, הם מוסיפים חיים וברכה בכל העולמות, ובמיוחד לאלה המקושרים לשורש נשמתם. הרי שבכל זיווג שנעשה בקדושה ובתשוקה, הם ממשיכים תוספת הארה וברכה לנשמות ילדיהם. [4]

עוד חשוב להוסיף, שגם מי שכבר קיים מצוות פריה ורביה, אם מתה עליו אשתו, וקשה עליו להתחתן עם אשה שיכולה ללדת, מצווה שיתחתן עם אשה שאינה יכולה ללדת, מפני שזהו מצב החיים השלם של האדם, ובכך הוא מקיים מצוות עונה מהתורה ונמנע מהרהורי עבירה (יבמות סא, ב; להלן ד, ח).


[4] מצוות עונה קשורה תמיד במצוות פרו ורבו, לפעמים בגלוי ובדרך כלל בסתר. וזה לשון השל"ה שער האותיות קדושת הזיווג תב: "מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. דאף שאין אשתו מתעברת, מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה. והאריכו בזה המקובלים וכתבו, שעל כן יש היתר לשמש עם אשתו, אף שהיא כבר מעוברת או מניקה או זקנה או עקרה, כי אינו מוציא זרעו לבטלה, אלא מתהווה מזה נשמה קדושה… כי אברהם היה משמש מטתו עם שרה אף שהיתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה… כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לולדות אחרים, וזהו עניין הגרים… רצה לומר, מכח מחשבת קדושת אברהם בביאה נשפעים נשמות של זכרים, ומכח מחשבות קדושת שרה בביאה נשפעים נשמות של נקבות. ואז יובן אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן, עשיה ממש מכח ביאה". וכל זה על ידי החיבור בדבקות ותשוקה, וכלשון הזוהר ח"ג קסח, א: "באתדבקותא דתיאובתא דאינון תרין זכאין". וכ"כ בשער המצוות לאר"י (בראשית עמ' ז): "… בעניין הזיווג בחדשי העיבור והיניקה, בודאי כי גם בזמנים האלה חייב אדם לקיים מצות עונה, ואין לומר כי אדרבא נראה ח"ו לבטלה. והעניין הוא, כי נודע, כי יש למעלה ב' מיני זיווגים: הא' הוא להוציא נשמות, וזה הזיווג אינו תדירי. והזיווג הב' הוא תדירי ואינו נפסק כלל, והוא לחיות ולקיום העולמות…" וכ"כ בן יהוידע כתובות סב, ב: "אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ… ואז אפילו עָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, רוצה לומר אפילו אם ישמש בימי עיבור ויניקה לֹא יִבּוֹל, שלא ילך לאיבוד, וכל אשר יעשה בימי זקנתה של אשתו, שאז פסקה מראיית הדמים, גם כן יצליח בזיווג שלו, שאם אין מוליד נשמות יועיל לקיום וחיות העולמות כדאיתא בשער טעמי המצוות…" כיוצא בזה אמרו חכמים (נדה לא, א), שהתשמיש בשלושת החודשים האחרונים להיריון "יפה לאשה ויפה לוולד, שמתוך כך נמצא הוולד מלובן ומזורז".

ה – גילוי האחדות

כדי להבין יותר את קדושת המצווה, צריך להקדים ולבאר שרצה הקב"ה לזכות את בני האדם, לפיכך ברא את העולם כשהוא חסר, כדי שיוכלו בני האדם לתקנו ולעשותו טוב ומאושר, ועל ידי כך יזכו להיות שותפים עם הקב"ה בכל הטוב שבעולם, ושמחתם בו תהיה שלימה. הפירוד הוא החיסרון העמוק ביותר שישנו בבריאה. אמנם ה' אחד ברא את כל הברואים, אולם כיוון שהסתיר את אורו, נעשו הברואים נפרדים ממנו יתברך, וממילא גם נעשו נפרדים זה מזה, כשכל אחד דואג לעצמו. ומזה נובעים כל הקטטות, המחלוקות, הסכסוכים והמלחמות. ועל כן העולם הזה נקרא 'עלמא דפירודא' – עולם הפירוד. ולכן הוא גם נקרא 'עלמא דשיקרא' – עולם השקר, שאין מכירים בו את שורש האחדות, וכל הרעות שבעולם נובעות מזה. לפיכך, עיקר אמונת ישראל היא אמונת הייחוד, אמונה בה' אחד.

זאת גם הסיבה לחשיבותה הגדולה של מצוות יישוב הארץ, שהיא מחברת שמיים וארץ, כי הפירוד היסודי ביותר הוא הפירוד בין השמיים והארץ, שמתבטא בפירוד בין הרוח והחומר, בין החזון למציאות, בין הבורא והבריאה. על ידי מצוות יישוב הארץ מתגלה שה' הוא האלוהים בשמיים ובארץ, וכל העניינים הארציים מקושרים לקדושה. לכן אמרו חכמים (כתובות קי, ב): "כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו א-לוה… וכאילו עובד עבודה זרה" (עי' להלן ג, טו).

ערך האחדות הוא גם היסוד לחשיבותה היתירה של מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט, יח), שעליה אמר רבי עקיבא שהיא "כלל גדול בתורה" (ספרא שם).

עתה אפשר להבין את גודל מעלת מצוות הייחוד שבין איש לאשתו, שעל ידה מקיימים את מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" באופן השלם, והיא מבטאת את האחדות הגדולה ביותר, שהיא מאחדת לגמרי שני אנשים נפרדים ושונים. אחדות זו היא כפולה ומכופלת, אחדות של איש ואשתו, ואחדות של הנשמה והגוף. פעמים רבות יש ניגוד בין הנשמה והגוף, הנשמה נכספת לטוב והגוף נמשך לרע, הנשמה חפצה בנצח והגוף בהווה החולף. במצווה זו הנשמה והגוף מתלכדים יחד, ואף היצר הרע מתהפך לטובה. על ידי מצווה זו, הרעיון הנאצל של נאמנות ואחדות מתחבר עם התענוג הגשמי הגדול ביותר. הערך המוסרי של התמסרות מוחלטת מתחבר עם השמחה הגדולה ביותר (עיין זוהר ח"א מט, א; ח"ג פא, א-ב; ברא"ר ט, ז; להלן ג, יג; מהר"ל גבורות ה' פרק מג).

ו – מעלת החיבור שבין איש לאשה

חיבור ואיחוד זה נפלא כל כך, עד שהוא המשל לחיבור העליון שבין הקב"ה לעם ישראל, שנאמר (ישעיהו סב, ה): "וּמְשׂוֹשׂ חָתָן עַל כַּלָּה יָשִׂישׂ עָלַיִךְ אֱלוֹהָיִךְ". "אמר רבי עקיבא: לא היה כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קודשים" (תנחומא תצוה ה'). הרי שהאהבה שבין האיש לאשתו עליונה ונשגבת כל כך, עד שיש בה דמיון וביטוי לקשר המקודש שבין ה' לעמו. יתר על כן, מתוך הקשר שבין ה' לעמו, נמשך הקשר שבין בני הזוג שמתחברים זה עם זה בקדושה ואהבה (להלן ג, טו), ומתוך כך נמשך הקשר שבין הבורא ועולמו, וחיים וברכה ושלום נמשכים לכל הברואים.

וכן מצינו שצורת הכרובים שהונחו בקודש הקודשים על הארון המקודש היתה כצורת איש ואשה בעת קיום מצוות עונה. אמרו חכמים (יומא נד, א): "בשעה שהיו ישראל עולים לרגל מגללים להם את הפרוכת, ומראים להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להם: ראו חיבתכם לפני המקום כחיבת זכר ונקבה". וכשפסקו ישראל לעשות רצונו של מקום, נפרדו הכרובים זה מזה והפנו את פניהם אל הבית (ב"ב צט, א).

כיוון שעניין הנישואין קדוש ועליון, יום הכיפורים היה אחד משני הימים הטובים, שבהם היו עוסקים בשידוכים (משנה תענית ד, ח). וכיוון שיש בחתונה גילוי של אחדות שבאה לידי ביטוי במציאות שלימה של חתן וכלה, מצווה לבטא זאת בשמחה גדולה, ואמרו חכמים (ברכות ו, ב), כל המשמח חתן וכלה זוכה לתורה, ונחשב כאילו הקריב תודה, וכאילו בנה חורבה אחת מחורבות ירושלים (עיין מהר"ל תפארת ישראל ל).

וכן מצינו שלאחר שעם ישראל הגיע לשיא הגשמת החזון, בעת ששלמה המלך זכה לייצב את מלכות ישראל ולבנות את בית המקדש, עשה חג גדול לכל ישראל במשך שבעה ימים ועוד שבעה ימים. "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי שִׁלַּח אֶת הָעָם וַיְבָרֲכוּ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב, עַל כָּל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְדָוִד עַבְדּוֹ וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ" (מלכים א' ח, סו). פירשו חכמים (מו"ק ט, א): "וַיֵּלְכוּ לְאָהֳלֵיהֶם – שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה, שְׂמֵחִים – שנהנו מזיו השכינה, וְטוֹבֵי לֵב – שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר, עַל כָּל הַטּוֹבָה – שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנים לחיי העולם הבא". כלומר, כשם שעל ידי הקמת המקדש בירושלים שׂשׂ ה' על עמו כמשוש חתן על כלה, כך התפשטה הקדושה הכללית אל ביתו האישי של כל אחד מישראל, וחזרו ומצאו את נשותיהם בטהרה לקיים את המצווה בשמחה.

וכן מצינו לאחר מתן תורה, שציווה ה' למשה (דברים ה, כז): "לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם", פירשו חכמים (ע"ז ה, א): "לשמחת עונה". מי שאינו מבין את ערך המצווה יכול לחשוב שלאחר המעמד הנשגב של מתן תורה אין ראוי לעסוק בדברים שכאלה, אולם ההדרכה האלוקית היתה הפוכה, שובו לשמחת עונה! משמע שאדרבה, דווקא מתוך הקדושה שהתגלתה במתן תורה יש לחזור לקיים את מצוות העונה בשמחה. ואכן יש קשר בין הדברים, שמתן תורה היה כעין חתונה בין הקב"ה לישראל, כפי שאמרו חכמים במשנה (תענית כו, ב): "ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש". מתוך החתונה הגדולה נמשכה אהבה ושמחה לכל משפחה ומשפחה בישראל.

עמדה זו קשה לרבים מחכמי אומות העולם, כי לדעתם תענוגי העולם הזה שייכים לחומר ולחטא ומנותקים מענייני הקדושה הרוחניים. אולם תפקידם המיוחד של ישראל לגלות את אמונת הייחוד, שה' הוא האלוהים בשמיים ובארץ, ולכן כאשר הייחוד נעשה כהלכה, מתגלה בו העניין האלוקי. וזהו שנאמר (במדבר כג, י): "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל". אמרו חכמים (נדה לא, א): "מלמד שהקב"ה יושב וסופר את רביעיותיהם (עונת תשמישן) של ישראל, מתי תבוא טיפה שהצדיק נוצר הימנה. ועל דבר זה נסמית עינו של בלעם הרשע, אמר: מי שהוא טהור וקדוש, ומשרתיו טהורים וקדושים, יציץ בדבר זה?! מיד נסמית עינו".

ז – שמחת עונה

במצב רגיל אדם דואג לעצמו, כי אם לא ידאג לעצמו מי ידאג לו? אפשר לטשטש את המציאות הזו על ידי חברויות שטחיות ובידור, אבל ברגעי האמת, כשהאדם מכיר את בדידותו, הוא חש עצבות נוראה. זה הצער הקיומי שמלווה את חייו של האדם, זה המוות שמלווה אותו בעודו חי. ככל שהוא מפוכח יותר, כך מכאובו גדול יותר. הבדידות מביאה את האדם לידי אנוכיות, לכך שידאג לעצמו בלבד, ואז הוא מתרוקן מערכים, ונותר בלא משמעות לחייו ובדידותו גוברת.

התיקון לזה במצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כאשר אנשים מבינים שיש ערך מקודש לחברות שלהם, הם נעשים טובים ומוסריים יותר, והם מתחברים זה אל זה באמת ומפיגים את צער בדידותם. כפי שלמדנו, מצוות "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" יכולה להתקיים בשלימות בין בני הזוג, ובכך היא מתקנת את האדם תיקון גמור. על ידי אהבת אמת זו, האדם מצליח לפרוץ את גבולותיו האנוכיים ולאהוב את בת זוגו ולדאוג לה לא פחות ממה שהוא אוהב את עצמו ודואג לעצמו.

הביטוי הבולט לכך הוא במצוות עונה, בה מרוב אהבה ועונג גבולותיהם נפרצים, האיש יוצא אל אשתו והיא יוצאת אליו, והם נגאלים מבדידותם ומתאחדים. ואז הם שמחים באמת, שמחה שאין דומה לה, ודופק החיים פועם בהם ומתקשר לכל החיים שבעולם ועולה עד למקור החיים.

וכך הוא שמה של מצווה זו – 'שמחת עונה' (פסחים עב, ב; ע"ז ה, א). בשמחה זו יש גילוי אלוקי, וכפי שכתב המהר"ל (באר הגולה ה, ד): "והחבור הזה אל תאמר כי הוא דבר גשמי כמו שאר בעלי חיים, אין הדבר כך, כי יש להם לאיש ואשה כוח החיבור מן השם יתברך… כי בהם נשתתף שמו, הוא שם י-ה… (סוטה יז, א), לומר כי השם יתברך מחבר הזיווג הזה ומאחד אותם, לכך שמו ביניהם".

מצווה זו היא מעין עולם הבא, מעין אלומה של אור ממקומות גבוהים ומתוקנים אל העולם הזה החשוך, שהמסכים והמחיצות מסתירים את האור מלהגיע אליו, עד שאמרו חכמים שהוא דומה ללילה (חגיגה יב, ב). כל המצוות צריכות לשמח את האדם שמחה יתירה, מפני שעל ידן הוא מתקשר למקור החיים, ועל ידן הוא זוכה להשתתף בהוספת חיים לעולם. אולם מפני המחיצות והמסכים שמסתירים את האור והחיים האלוקיים, אין חשים בזה כמעט. אמנם חשים סיפוק על כך שעושים את הדבר הנכון, אבל לא זוכים להרגיש תענוג ממשי בגוף המצווה עצמה. זהו שאמרו חכמים (אבות ד, טז): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין", כי העולם הבא הוא עיקר מקום קבלת השכר. אולם במצווה מופלאה זו האדם זוכה לחוש את התענוג המופלא שראוי לחוש בעת קיום המצווה, והרי היא מעין עולם הבא (גם השבת היא מעין עולם הבא). לכן מצווה זו היא שער שעל ידה יכול אדם לזכות לראות את עולמו בחייו, שעל ידי קיומה כראוי, הוא יכול לזכות גם בשאר המצוות לתענוג שהוא מעין עולם הבא (עיין זוהר ח"ב רנט, א).

אבל החוטאים בזנות או בגילוי עריות או בנדה, משתמשים בתשוקה הזו לרעה. במקום לפרוץ על ידה את גבולות האנוכיות ולהוליד נשמות ולהתקשר לה', הם פורצים בחטאיהם את המסגרת המוסרית הטובה, ועל כן הם נקראים פרוצים. ובכך הם מאבדים את חלקם בעולם הזה, שאינם זוכים לאהבת אמת, ומאבדים את חלקם בעולם הבא, שאינם מתקשרים לחיים הנצחיים, האמיתיים, והם יורשים גיהנום.

ח – בזכות המצווה נגאלו ממצרים

כשהיו אבותינו עבדים במצרים, רצו המצרים למנוע את הגברים מפריה ורביה כדי לבטל את ישראל מן העולם. לשם כך הכבידו עליהם את עוּלם בעבודה קשה ומפרכת, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים, וגזרו עליהם שלא יחזרו לביתם אלא ישנו בשדות. נדמה היה אז לגברים שאבדה תקוותם. נשותיהם יתייאשו מהם וידבקו באדוניהם המצרים. איך יישא הבעל את עיניו לאשתו, הלא הוא אמור לפרוש עליה את חסותו, להגן עליה מפני נוגש ומתנכל, להביא לה פרנסה וכבוד, להיות דוגמא לילדיהם, והנה עתה הוא עבד מושפל, נתון למרמס תחת כפות רגלי אדוניו. כדי שלא לספוג השפלה נוספת, הוא מעדיף שלא לנסות להתקרב לאשתו. הוא מחניק בקרבו את רצון החיים. גם בילדים אינו רוצה, כי אינו יכול להעניק להם עתיד סביר. כשאשתו מתקרבת אליו הוא מתרחק, כי הוא חושש שממילא עוד מעט היא תרצה לעזוב אותו. רוב הנשים במצב כזה היו נעלבות, ומבקשות להסתפח כאשה שנייה לאחד האדונים המצרים. כך היה העם עלול להיכחד כדרך שנכחדו כל העמים המשועבדים.

אמרו חכמים (סוטה יא, ב): "בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור – נגאלו ישראל ממצרים. בשעה שהולכות לשאוב מים, הקדוש ברוך הוא מזמן להן דגים קטנים בכדיהן ושואבות מחצה מים ומחצה דגים, ובאות ושופתות שתי קדירות, אחת של חמין ואחת של דגים, ומוליכות אצל בעליהן לשדה, ומרחיצות אותן וסכות אותן ומאכילות אותן ומשקות אותן ונזקקות להן בין שפתים…" כאילו אמרה כל אשה לבעלה, אמנם בעיני המצרים אתה עבד בזוי, אבל בעיני אתה יקר וחשוב. וכמו שהייתי שמחה לקראתך אילו היית חוזר מעבודה מכובדת כך אני שמחה לקראתך היום, ובאתי אליך לשדה לרחוץ את רגליך העייפות מהעבודה, ולסוך את גופך הכואב ממכות, כי אתה הוא בעלי ואהובי. "משהיו אוכלים ושותים, נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן, זאת אומרת אני נאה ממך, וזה אומר אני נאה ממך, ומתוך כך היו מרגילים עצמם לידי תאווה ופרים ורבים והקב"ה פוקדם לאלתר… וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד (שמות א, ז)… וכל המניין האלו מן המראות" (תנחומא פקודי ט). "כיוון שמתעברות, באות לבתיהן. וכיוון שמגיע זמן מולדיהן, הולכות ויולדות בשדה…" (סוטה יא, ב).

לאחר שכבר יצאו ישראל ממצרים וקבלו את התורה ונצטוו להקים את המשכן, עמדו כל ישראל ונדבו זהב וכסף ונחושת, בדים יקרים ואבנים טובות. אמרו אותן הנשים, מה יש לנו ליתן לנדבת המשכן, עמדו והביאו את אותן המראות שהיו מתקשטות בהן. ואף שהיו חביבות עליהן ביותר, מרוב חיבת הקודש התנדבו להביאן. והיה משה רבנו מואס בהן, מפני שעשויות ליצר הרע. ויש אומרים שאף זעף עליהן, ואמר בלשון גוזמא לאלה שעמדו אצלו: מן הראוי היה ליטול מקלות ולשבור את שוקיהן, על שהעיזו להביא מראות אלו לעבודת הקודש. אמר לו הקב"ה למשה: מראות אלו אתה מבזה?! המראות הללו העמידו את כל הצבאות הללו במצרים! קבל אותן, כי אלו חביבים עלי מן הכל! טול אותן ועשה מהן כיור נחושת וכנו, שבו יהיו הכהנים מקדשים עצמם לעבודת הקודש (תנחומא פקודי ט, רש"י שמות לח, ח).

בתוך כך למדנו דבר נפלא, שאין דבר טהור וקדוש יותר מאהבה זו שאינה תלויה בדבר והביאה חיים לעולם, ועל כן דווקא מהמראות הללו עשו את הכיור שעל ידו הכהנים מטהרים ומקדשים את עצמם לקראת עבודתם במקדש.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן