א – טעם אמירתם
הסדר הראוי של התפילה, לפתוח תחילה בדברי שבח לה’ ורק אח”כ לבוא לפניו בדברי בקשה, כתפילתו של משה רבנו, שפתח בדברי שבח, ואמר (דברים ג, כד): “ה’ אֱלוֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה. אֲשֶׁר מִי אֵ-ל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ”. ואח”כ ביקש “אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה” וגו’. על פי זה דרש רבי שמלאי: “לעולם יסדר אדם שבחו של הקב”ה ואח”כ יתפלל” (ברכות לב, א). ואמנם עיקר הקדמת השבח לבקשה מתקיים בסדר ברכות שמונה עשרה, ששלוש הברכות הראשונות פותחות בדברי שבח ורק אח”כ ממשיכים לברכות הבקשה. אולם, גם את כלל התפילה ראוי לפתוח בדברי שבח, ולכן תקנו לומר פסוקי דזמרה, שהם דברי שבח והלל לה’. ותקנו חכמים לפתוח את פסוקי דזמרה בברכת ‘ברוך שאמר’, ולחותמם בברכת ‘ישתבח’.
ואמנם מתחילה, בתקופת התנאים, נחשבה אמירת פסוקי דזמרה כמנהג חסידות ששיבחוהו חכמים, אולם במשך הזמן נתפשט המנהג ונעשה למנהג מחייב, שכל ישראל פותחים את תפילתם בפסוקי דזמרה.[1]
באמירת פסוקי דזמרה אנו עוסקים בגדולת הבורא, ומתוך כך כשנעמוד אח”כ בתפילה, נדע לפני מי אנחנו עומדים. ואם לא כן, יש חשש שנבוא לבקש את צרכינו כאותם עובדי עבודה זרה, שכל מגמתם היא הצלחתם האישית בענייניהם הנמוכים, ואינם מעוניינים כלל להידבק בה’ יתברך, מקור החיים. אולם אחר שטיהרנו ליבנו בהתבוננות בגדולת ה’, נדע היאך להתפלל, וגם כשנבקש על הבריאות והפרנסה, נבקש זאת כדי שנוכל להידבק בתורת ה’ ולקדש את שמו בעולם. ועל ידי כך תפילתנו תתקבל.
וזה הרמז בשם ‘פסוקי דזמרה’, מלשון שיר וזמר, וגם מלשון זמירת הכרם. כמו שהזומר את כרמו חותך את הענפים המיותרים, כדי להגביר את צמיחתם של הענפים העתידים להצמיח פירות טובים; כך על ידי אמירת פסוקי דזמרה הננו מכריתים את המחשבות המוטעות וההרגשות הרעות, ומתוך כך תעלה ותתקבל תפילתנו. וההיטהרות הזו לקראת התפילה משמחת ומענגת, ולכן הם נקראים ‘פסוקי דזמרה’.[2]
לראשונה נזכר נוסח ברכות פסוד”ז בסדר רב עמרם גאון, ויש מסיקים שבתקופת הגאונים נתקנו (ואף להלכה יש סוברים ש’ברוך שאמר’ ו’ישתבח’ פחות חשובות משאר ברכות, עי’ בבאו”ה נא, ב, ‘אם’). אולם בתולעת יעקב כתב בשם אור זרוע, שאנשי כנה”ג תיקנו נוסח ‘ברוך שאמר’ ע”י פתקה שנפלה מן השמים. וכ”כ עוד אחרונים, והובא במ”ב נא, א. ובמשכנות יעקב כתב שבתקופת התנאים חיברו אותן, ולכן אסור לדלג עליהן. וי”א שר’ ישמעאל תיקן אותן, כ”כ בס’ לקוטי מהרי”ח (עי’ מקור התפילות עמ’ יג).
עיין להלן הערה 9, שלדעת רב נטרונאי והרשב”א, אם לא אמר פסוד”ז לפני התפילה, לא יאמרם אחריהם, כי עניינם הכנה לתפילה. ולדעת תר”י והרא”ש, יכול להשלימם עם הברכות אחר התפילה. וצריך לומר שלדעתם, אף שתקנום לפני התפילה, מ”מ בדיעבד, יש להם ערך גם אחר התפילה, שעיקר עניינם לזמר לה’, ולאו דווקא כהכנה לתפילה.
[2]. עיין בעין איה ברכות לב, א, דרש ר’ שמלאי. ובאבודרהם, פסוד”ז הם “כמו פרקליטים לתפילה”. ובמנורת המאור, מלשון זמירת הכרם. ובטור או”ח צג, עפ”י הגמ’, אין עומדים להתפלל וכו’ אלא מתוך שמחה, ולכן נהגו לומר פסוד”ז “כדי לעמוד לתפילה מתוך דברי שמחה של מצווה שעוסק בתורה”.
