ארכיון הקטגוריה: ו – איסורי עריות

א – סוגי העריות

מצוות רבות עוסקות בנושא המשפחה ובאיסורי גילוי עריות. שלושים ושש מצוות מן התורה מזכיר הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה, ועם המצוות העוסקות בעונשים לעוברים על גילוי עריות בזדון והתראה ובפני עדים, מדובר על כחמישים מצוות. גם המתוקנים שבבני אומות העולם קיבלו על עצמם את העקרונות התורניים הכלליים של איסורי העריות, כפי שהם מצווים על פי שבע מצוות בני נח.

ארבעה סוגים של עריות אסורים. החלק הראשון כולל את קרובי משפחתו של כל אדם, כמו – אימו, אחותו, בתו, דודתו, אשת אחיו ואשת אביו. בשעה שאדם מתחתן, מתווסף עליו סוג שני של עריות, הכולל את קרובות המשפחה של אשתו, כמו – אמה, אחותה ובתה. כמובן שאיסור זה חל במקביל על האשה בשעה שהיא נישאת כלפי קרובי בעלה. הסוג השלישי כולל אמנם הגדרה אחת בלבד, אבל למעשה רוב הנשים כלולות בהגדרה זו, והוא איסור אשת-איש. איסור זה חל משעה שהאשה נישאת לבעלה על כל שאר הגברים בעולם. הסוג הרביעי כולל שני איסורים שהם בבחינת שינוי מסדרו של עולם: האחד הוא איסור משכבי זכר (מבואר בפנה"ל 'שמחת הבית וברכתו' ד, יג-יז), והשני – יחסים בין אדם לבין מין אחר, כבהמה, חיה ועוף.

ילד שנולד מגילוי עריות הוא במעמד של 'ממזר' (מבואר להלן בהלכות ח-י).

דרגה חמורה פחות, קיום יחסי אישות עם אשה נידה, היינו בשעת וסתה כל זמן שלא נטהרה על ידי טבילה במקווה. אמנם כיוון שאין ביחסים אלו בגידה של אשת איש או גילוי עריות במשפחה, חומרת איסור זה פחותה משאר איסורי הניאוף, ואם נולד מהם ילד, אינו ממזר.

דרגה פחותה, האיסור לקיים יחסי אישות עם אשה שאינה נשואה, פנויה אלמנה או גרושה, שכן רק במסגרת נישואין מותר לקיים יחסי אישות. אם היא גם נידה, הרי שהצטרף לכך איסור נוסף חמור יותר. בכל אופן, כיוון שאין ביחסים אלו בגידה של אשת איש או גילוי עריות במשפחה, אם נולד מיחסים אלו ילד, אין בו פגם.

איסור נוסף ישנו לאיש, להוציא זרע לבטלה, הואיל ובכך הוא מאבד כוח זה שנועד להרבות שמחה ואהבה בינו ובין אשתו לתאווה חולפת. ונחלקו הפוסקים אם איסור זה מהתורה או מדברי חכמים (פנה"ל שמחת הבית וברכתו ד, א, 1).

פורסם בקטגוריה ו - איסורי עריות | כתיבת תגובה

ב – טעם לאיסור עריות

נושא האהבה, בירורה והכוונתה, הוא אחד מהנושאים שמעסיקים ביותר את האדם. לפיכך יחד עם המצווה להתחתן בשמחה ואהבה אסרה התורה שורה שלימה של עריות: קרובות המשפחה של האיש, קרובות המשפחה של אשתו, אשת-איש, משכב זכור ומשכב בהמה.

יש שואלים מדוע התורה מתערבת ברגשותיו של האדם ומטילה עליו לגלות אהבה מינית כלפי אנשים מסוימים? הסברים רבים נאמרו לאיסורי העריות, ואף חכמת הקבלה עוסקת באריכות בנושא זה, שנחשב לאחד משלושת החלקים העיקריים של חכמת הנסתר. נזכיר כאן את הטעם הפשוט.

חשוב ואף הכרחי שלכל אדם תהיה סביבה תומכת ואוהבת, מספר בני אדם שהקשר שלו עימם יהיה קבוע ולא נתון לשינויים. הסביבה הקרובה והתומכת ביותר היא המשפחה הקרובה, ההורים, האחים והדודים, איתם האדם משתתף בשמחות, ועימם הוא גם מצליח להתגבר על הצרות והקשיים. אם הגורם המיני היה נכנס לתמונה, על כל המתח והתחרות, העליות והירידות הכרוכות בו, האדם היה עלול לאבד את הסביבה הקרובה והתומכת ביותר שלו, והאנשים שהיו צריכים להיות נאמנים ביותר זה לזה, היו הופכים למתחרים קבועים.

מה היה קורה חס ושלום אם בן היה מתחיל לריב עם אביו על אמו, או אם הבת היתה מתחילה לריב עם אימה על אביה. או ננסה לדמיין איך חס ושלום היה ניתן לקיים קשרי המשפחה אם אדם היה צריך לחשוש בכל עת שמא אשתו תתפתה לאחד מאחיה או לאחיו. וכן איך היתה האשה מסוגלת לחיות, אם תמיד היתה צריכה לחשוש שמא בעלה יתאהב לפתע באחותה או באימה, או אפילו בבתה מנישואיה הקודמים. אם היה מותר לאדם להתחתן עם קרוביו, קרוב לוודאי שהמתח המיני היה שובר ומפרק את שלמותה של המשפחה הרחבה, והקשרים בין אחים, הורים ודודים, היו קשרים של תחרות ומתח מתמיד וחוסר נאמנות.

בזכות איסורי העריות, הנושא המיני סולק מהמשפחה ואצל כל אדם הגון ונורמלי אינו עולה כלל לדיון. בזכות זה מסוגלת המשפחה למלא את תפקידה בסיוע רגשי ומעשי לכל אחד מבניה ובנותיה. ואילו אצל משפחה שמצוות אלו אינן נשמרות, הרגשות הפשוטים ביותר מתפתחים בצורה עקומה, וכל חייהם הם מנסים להשתחרר מהפגיעה האנושה שגילוי העריות פגע בנפשם. זה ההסבר הפשוט של איסורי העריות.

פורסם בקטגוריה ו - איסורי עריות | כתיבת תגובה

ג – אשת-איש

באופן כללי אפשר לומר, שכל איסורי העריות שבתורה נועדו לעזור לאדם להפנות את הכוחות העצומים של האהבה, לאפיק חיובי יצירתי, כך שהאהבה בין בני הזוג תלך ותגבר, למען אושרם של בני הזוג והדורות הבאים.

מכל איסורי העריות האיסור שצריך לעמוד ולשמור עליו ביותר הוא איסור אשת-איש. שהרי בזכות איסור גילוי עריות בתוך המשפחה, נושא זה ירד מהפרק אצל רוב בני האדם. ומכאן ואילך אדם מחפש את בת זוגו מחוץ למשפחתו הקרובה, כאשר מותר לו להתחתן עם כל הנשים הפנויות. אולם מרגע שהאשה מתקדשת לבעלה, מיד היא נאסרת לכל העולם כולו, ומה שהיה יכול להיות מותר אתמול נעשה היום לאסור. זהו איסור אשת-איש. וכל כך חמור איסור זה, עד שקבעה התורה שהעונש לעוברים עליו, הן לאשת האיש עצמה, והן לאדם שזנה עימה, הוא מיתה בחנק. אמנם למעשה, אין כמעט סיכוי שאדם ייענש בחנק על המעשה הזה (כמבואר בהלכה הבאה).

לא זו בלבד, אלא הוסיפה התורה עוד איסור, וקבעה שאשה נשואה שזנתה לא תוכל יותר להמשיך לחיות עם בעלה, והיא צריכה להתגרש ממנו תוך ויתור על הכתובה. ואף לאחר גירושיה הוסיפה התורה עוד מצווה האוסרת על האיש והאשה שחטאו להינשא. במלים אחרות: אשת-איש שחטאה בזנות נאסרה על שני אנשים לעולם, האחד הוא בעלה, והשני הוא זה שחטאה עימו. (למעשה, גם אם יש סבירות גדולה שהאשה זנתה, כל זמן שהדבר לא הוכח לחלוטין על ידי עדים, לעיתים בית הדין מתיר לבני הזוג להמשיך לחיות ביחד, וכל מקרה ומקרה נידון בבית הדין לגופו).

והנורא מכל הוא, שאם ממעשה הזנות של אשת האיש נולד ילד, אותו ילד מוגדר כ'ממזר'. גם אשה שנמצאת בתהליכי גירושין, כל זמן שלא קיבלה את גיטה, הרי היא אשת איש, ואם תלד ילד לאדם זר הוא יהיה ממזר. בהמשך (בהלכות י-יא) נבאר את דיני הממזר.

פורסם בקטגוריה ו - איסורי עריות | כתיבת תגובה

ד – עונשי התורה

בהלכות הקודמות למדנו שאיסורי עריות נחשבים לאיסורים מהדרגה החמורה ביותר, שעל רובם גזרה התורה עונש של מיתה. בהלכה זו נסקור בקצרה את מערכת הענישה שבתורה, תוך שימת דגש על העונשים החמורים של מיתה.

ישנם כמה סוגים של ענישה. פעמים שהתורה קובעת קנסות כספיים, ופעמים עונש של שלושים ותשע מלקות, והעונש החמור ביותר הוא מיתה בידי בית הדין. בכל עת שאנו חפצים להשוות שני איסורים זה לזה ולדעת איזה מהם נחשב חמור יותר, בודקים זאת על פי העונש שהתורה קצבה לכל איסור, כאשר עונש מיתה הוא החמור ביותר.

אף עונש המיתה אינו אחיד. ישנם ארבעה סוגים של מיתת בית דין: חנק, הרג, שריפה וסקילה. וזהו גם סדר החומרה שלהם. כלומר, בין החטאים החמורים ביותר, אלה שנענשים עליהם בחנק נחשבים כקלים יותר, ולחטאים חמורים יותר העונש הריגה, וליותר חמורים – שריפה, ועל החטאים החמורים ביותר נענשים בסקילה. ואם למשל עבר אדם שתי עבירות, שעל אחת מהן נתחייב חנק ועל השניה סקילה, יענישו אותו במיתה החמורה יותר שהיא סקילה.

הסמכות לדון אדם למיתה נתונה לסנהדרין המונה עשרים ושלושה דיינים מומחים, שנסמכו איש מפי איש עד למשה מסיני. ואף הסנהדרין, רק לעיתים נדירות מאוד היתה דנה אדם למיתה. מפני שמצווה על בית הדין להפוך עד כמה שאפשר בזכותם של הנידונים למוות. וכבר אמרו חכמים (מכות א, י), שסנהדרין שבמשך שבע שנים גזרה מיתה על אדם אחד, נחשבה לסנהדרין חבלנית, מפני שהיא מרבה להרוג את הנידונים בפניה. ולדעת רבי אלעזר בן עזריה, אפילו אם רק אחת לשבעים שנה היתה גוזרת מיתה, היתה נחשבת לסנהדרין חבלנית. ורבי עקיבא אמר, שאילו הוא היה חבר בסנהדרין, לעולם לא היו דנים בה אדם למיתה, כי תמיד היה מוצא צד של זכות שלפיו החוטא פטור מעונש מיתה. וכנגדו אמר רבן שמעון בן גמליאל: "אף הן מרבין שופכי דמים בישראל", ותוך כך למדנו שהמוצאים להורג על ידי בית הדין היו בעיקר רוצחים.

הסיבה לכך ברורה, ההלכה היא שאין מוציאים אדם להורג אלא אם כן היו שני עדים שהתרו בו ואע"פ כן המשיך בחטאו. כלומר אם מדובר על חטא של גילוי עריות, צריך שיהיו שני אדם שיתרו בחוטאים שאם ימשיכו בניאופם יענשו במיתה. ואין מדובר בעדים שראו אותם נכנסים לחדר סגור, אלא בעדים שרואים אותם מבצעים ממש את החטא. ולפני כן התרו בהם ואמרו: דעו לכם שאם תחטאו תיענשו במיתה, והחוטאים יודעים שיש בידי בית הדין סמכות וכוח לבצע בהם את הדין, ואף על פי כן הם ממשיכים לבצע את חטאם. אין אדם שיחטא בתנאים כאלו. לכן לא היו כמעט מצבים שבית הדין הוציא אדם להורג על חטאים של גילוי עריות או חילול שבת. ומכאן שעונשי המוות שקבעה התורה לחטאי גילוי עריות ושאר העברות נועדו להגדיר את חומרת העבירה ולמנוע את ביצועה בפני אנשים. העבירה החמורה היחידה שלעיתים היתה מתבצעת בפני עדים היא רצח, שכן הרצח מתבצע בעת כעס, והעדים וההתראה לא תמיד מועילים. ולכן אמר רבן שמעון גמליאל שאם בית הדין ירבה בבדיקות צדדיות של העדים כדי לפוסלם, יגרום לריבוי של שפיכות דמים. ואף הוצאה להורג של רוצחים לא נועדה לשימוש תדיר. וכן למדנו (ע"ז ח, ב), שכאשר רבו הרוצחים גלתה הסנהדרין הגדולה מלשכת הגזית למקום שנקרא חנות, ובכך אבדה הסמכות מן הסנהדרין הקטנה, שהיתה בכל עיר ברחבי הארץ, לדון רוצחים למוות.[1]


[1]. המקרה היחיד שבהם החוטאים היו עלולים להמשיך בחטאם למרות העדים וההתראה הוא רצח, שכן הרצח מתבצע בעת כעס. אכן האנשים שהיו מוצאים להורג בבית הדין היו רוצחים בזדון, כפי שעולה ממשנה מכות א, י: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע (בשבע שנים) נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל" הרי שעיקר דין מוות היה לרוצחים, וכן למדנו בגמרא ע"ז ח, ב, שכאשר רבו הרוצחים גלתה הסנהדרין מלשכת הגזית לחנות, כדי לאבד את הסמכות לדון רוצחים למוות. כי ההוצאה להורג נועדה להרתעה ולא לשימוש תדיר.

פורסם בקטגוריה ו - איסורי עריות | כתיבת תגובה

ה – קרובות אשתו

רובם של איסורי העריות קשורים לקרובי המשפחה. ככלל, ניתן לחלק את סוגי הקרובים לשני חלקים עיקריים. האחד הוא הקרובים של כל אדם באשר הוא נולד למשפחתו. כמו הבן עם אמו או האב עם בתו, וכן אח עם אחותו, או בן עם דודתו. והסוג השני של איסורי העריות מתחיל משעה שהאדם מתחתן.

כל אדם שמתחתן, נאסר מיד בשבע נשים הקרובות לאשתו. שש מהן אסורות עליו לעולם, כלומר גם אם יתגרש מאשתו או שיתאלמן, יהיה אסור לו להינשא להן. ואחת אסורה עליו כל זמן שאשתו בחיים.

ואלו הן שש הנשים האסורות עליו לעולם: אם אשתו, וסבתה מצד אימה, וסבתה מצד אביה, ובתה אם היתה לה מנישואים קודמים, וכן נכדתה מצד בנה או נכדתה מצד בתה. במלים אחרות, שלוש קרובות כלפי מעלה ושלוש כלפי מטה, השלוש שכלפי מעלה הן: אם אשתו, סבתה מצד אימה וסבתה מצד אביה. ואם לאשה כבר היו ילדים מנישואים קודמים, הרי שנאסרו עליו גם שלושה סוגים של נשים כלפי מטה, ואלו הם: בִתה של אשתו, וכן נכדתה מצד בִתה וכן נכדתה מצד בנה. כפי שלמדנו, כל הנשים הללו אסורות עליו לעולם, וגם לאחר פטירת אשתו יהיה אסור לו לשאתן.

אבל אחות אשתו היא האשה השביעית שנאסרת עליו משעה שהתחתן, והיא אסורה עליו רק בשעה שאשתו בחיים, ואם נתאלמן, מותר לו לשאתה לאשה.

פורסם בקטגוריה ו - איסורי עריות | כתיבת תגובה

ו – דודה

אסור לאיש להתחתן עם דודתו, אולם מותר לו לשאת את אחייניתו. ההבדל תלוי בשאלה מי החתן ומי הכלה. אם הכלה היא הדודה אזי הנישואין אסורים. ואם התחתנו ונולד להם ילד, הרי הוא ממזר. אבל אם החתן הוא הדוד, והכלה היא בת אחותו או בת אחיו – אזי מותר להם להתחתן.

נפרט יותר את האיסור לשאת דודה. ארבעה סוגים של דודות ישנם. שני סוגים הם אחיות הוריו – אחות האב או אחות האם. ועוד שני סוגים של דודות על ידי נישואין, שהם: מי שנישאה לאח של אביו ומי שנישאה לאח של אמו, ואף הן אסורות עליו לעולם, שגם אם נתאלמנו או נתגרשו, מאחר שעל ידי נישואיהן נעשו לדודות שלו, הרי הן אסורות עליו לעולם.

ואף שלמעשה כל ארבע הדודות הללו אסורות, יש ביניהן חילוק, ששלוש מהן אסורות מהתורה ואחת מדברי חכמים. אחות האב ואחות האם וגם מי שנישאה לאח של האב, אסורות מהתורה. אבל מי שהיתה דודתו על ידי נישואים לאחי האם, אסורה מדברי חכמים, ובמקרה זה, אם חטאו ונולד מחטאם ילד, אין הוא ממזר, כי ממזר הוא זה שנולד מאיסורי תורה שעונשם חמור. איסור חכמים זה נקרא 'שניות לעריות', דוגמאות נוספות לאיסורי חכמים אלו: סבתות לסוגיהן ונשות נכדים ונינות.[2]


[2]. רוב 'שניות לעריות' הם מצבים נדירים, נזכיר את רשימת כל השניות שאסרו חכמים, כפי שסיכמם הרמב"ם הלכות אישות א, ו: "יש נשים אחרות שאסורות מפי הקבלה ואיסורן מדברי סופרים והן הנקראות שניות, מפני שהן שניות לעריות, וכל אחת מהן נקראת שנייה, ועשרים נשים הן ואלו הן: א, אם אמו וזו אין לה הפסק אלא אפילו אם אם אם אמו עד מעלה מעלה אסורה, ב, אם אבי אמו בלבד, ג, ואם אביו וזו אין לה הפסק אלא אפילו אם אם אם אביו עד למעלה אסורה, ד, אם אבי אביו בלבד, ה, אשת אבי אביו וזו אין לה הפסק אפילו אשת יעקב אבינו אסורה על אחד ממנו, ו, אשת אבי אמו בלבד, ז, אשת אחי האב מן האם, ח, אשת אחי האם בין מן האם בין מן האב, ט, כלת בנו וזו אין לה הפסק אפילו כלת בן בן בנו עד סוף העולם אסורה עד שתהיה אשת אחד ממנו שנייה על יעקב אבינו, י, כלת בתו בלבד, יא, בת בת בנו בלבד, יב, בת בן בנו בלבד, יג, בת בת בתו בלבד, יד, בת בן בתו בלבד, טו, בת בן בן אשתו בלבד, טז, בת בת בת אשתו בלבד, יז, אם אם אבי אשתו בלבד, יח, אם אב אם אשתו בלבד, יט, אם אם אם אשתו בלבד,
כ, אם אב אבי אשתו בלבד, נמצאו השניות שאין להן הפסק ארבע, אם האם עד למעלה, ואם האב עד למעלה, ואשת אבי האב עד למעלה, ואשת בן בנו עד למטה".

פורסם בקטגוריה ו - איסורי עריות | כתיבת תגובה

ז – אח ואחות

אחד מאיסורי העריות הוא האיסור של אח עם אחותו. ואיסור זה קיים גם כאשר האחות היא רק מצד אמו, או רק מצד אביו. ולא רק זה, אלא אפילו אם הם נולדו לאותו אב מחוץ לנישואין, כגון שאביהם לא התחתן כלל, וזנה עם כמה נשים, ומאחת הוליד בן ומהשניה בת, גם אז הם נחשבים כאחים ואסור להם להינשא. וכן הדין להיפך, כאשר אמם ילדה אותם ללא נישואין משני גברים שונים, גם אלה נחשבים לאחים ואסורים. וכמו שנאמר (ויקרא יח, ט): "עֶרְוַת אֲחוֹתְךָ בַת אָבִיךָ אוֹ בַת אִמֶּךָ מוֹלֶדֶת בַּיִת אוֹ מוֹלֶדֶת חוּץ לֹא תְגַלֶּה עֶרְוָתָן".

כדי למנוע מקרה כזה, שאח ואחות שנולדו מחוץ לנישואין יינשאו זה לזה, מנהלת הרבנות רשימה של פסולי חיתון, בה מופיעים גם רשימות של אחים ואחיות שנולדו מחוץ לנישואין ונמסרו אחר כך לאימוץ. וכבר קרה שהגיע זוג לרבנות כדי לקבל אישור לנישואין, וכשפתחו את הרשימות, התברר שהמבקשים הם אחים. בעדינות רבה גילו להם את הדבר, והם נמנעו מלהינשא. כמו כן בן ובת שנולדו מאותו תורם זרע, נחשבים אחים, ואסור להם להתחתן.

אבל במקרה שאלמנה שיש לה בן נישאה לאלמן שיש לו בת, וכן להיפך, אין ילדיהם נחשבים לאחים, ומותר להם להינשא זה לזה.

פורסם בקטגוריה ו - איסורי עריות | כתיבת תגובה

ח – עיבור מזרע שאינו של הבעל

מעשה היה באשה אחת שנישאה ועברו עליה יותר מעשר שנים ועדיין לא ילדה, ואמרו הרופאים שהסיבה לזה תלויה בבעל, שיש פגם בזרעו ואינו יכול להוליד. לקחו הרופאים זרע של איש אחר ושמו ברחמה, ומזה נולד לה ילד. ונשאלה השאלה האם הבן הנולד נחשב ליהודי כשר או שמא הוא ממזר הפסול לבוא בקהל ולישא אשה ישראלית?

יסוד השאלה הוא, ההלכה שאשת-איש שזינתה עם אדם אחר, ונולד לה ממנו בן, הרי הוא ממזר, ואסור לו להתחתן עם אשה מזרע ישראל, כמבואר בהלכה הבאה. השאלה אם כן, מה הדין כאשר אשה ילדה ילד מזרע שאינו של בעלה, אולם בלא שנעשה מעשה של גילוי עריות.

להלכה, הבנים שנולדים באופן זה אינם ממזרים, משום שההגדרה של ממזר היא, שלידתו נגרמה על ידי מעשה חמור של גילוי עריות, עד שאם העבירה היתה נעשית במזיד ובהתראה ולפני עדים, היו חייבים עליה מיתה. כמו למשל בן הנולד מאב שזנה עם בתו, או אדם שזנה עם אשת-איש. אבל במקרה שההולדה נעשתה ללא מעשה של זנות, הילד הנולד כשר לבוא בקהל. ולא רק זה, אלא שאם נולדה מזה בת, מותר לה להתחתן עם כהן, כלומר אין שום פסול בילדים הנולדים באופן זה (אג"מ אה"ע א, י).

לעצם המעשה, נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לכתחילה לאשה שבעלה עקר, להתעבר מזרע שנלקח מאדם אחר, יש מחמירים ויש מקילים, ובכל מקרה מצער שכזה יש לשאול שאלת חכם.

פורסם בקטגוריה ו - איסורי עריות | כתיבת תגובה

ט – ממזר

התוצאה המעשית החמורה ביותר שעלולה להיגרם ממעשה של זנות היא הולדה של בן או בת שהגדרתם ההלכתית היא 'ממזר'. ועל זה אמרו חכמים: "איזהו מעוות שאינו יכול לתקון? זה הבא על הערווה והוליד בן ממזר" (חגיגה ט, ב). כי בנוסף לכך שאותם אנשים עשו עוון חמור שעל פי התורה עונשו חנק, ובלא עדים והתראה עונשו כרת, כלומר מיתה בידי שמים, אלא אף הילדים שייוולדו להם מזה יהיה אסור להם להינשא לשום אדם מקהל ישראל. ואמנם לגר או לגיורת מותר להתחתן עם ממזר, אבל הילדים שייוולדו להם יהיו גם הם באותה צרה, ולא יוכלו להינשא לשום אדם מזרע ישראל. במילים אחרות, כל זמן שאחד ההורים הוא ממזר, גם הילדים שייוולדו יהיו ממזרים. ולכן מסתבר שגר או גיורת לא יסכימו להינשא לממזר, כדי שלא לפסול את זרעם.

זה הכלל, ילד ממזר הוא זה שנולד ממעשה של גילוי עריות שכרוך באיסור תורה שעונשו מן התורה מיתה או כרת, כמו למשל מי שנולד מזנות של אח עם אחותו, או זנות של אשת-איש עם אדם זר. וכל זמן שהאשה עדיין לא קיבלה גט ובעלה בחיים, למרות שהיא כבר בתהליכי גירושין, עדיין היא נחשבת לאשת-איש, ואם ייוולד לה ילד מאדם זר, ילד זה יהיה ממזר.

אבל איש שהזדווג עם אשה פנויה בלא נישואין, אף שיש בזה איסור זנות, אין כאן איסור כרת, והוולד אינו ממזר. ואפילו אם היתה האשה טמאת נידה (שלא טבלה אחר וסתה), אין הוולד הנולד לה ממזר. ואף שאיסור נידה חמור ועונשו כרת, אמרו חכמים שזה המקרה היחיד שוולד שנולד מאיסור שעונשו כרת אינו נחשב לממזר. ואמנם יש פגם ביחוסו, אבל פגם זה אינו פוסלו מלהתחתן אפילו עם משפחות כהונה מיוחסות (שו"ע אה"ע ד, יג, באה"ט יא).

איננו מתיימרים לדעת את הטעם המוחלט למצוות התורה, שהרי גבהו מחשבותיו של הבורא ממחשבותינו. אבל אפשר להבין, שעל ידי הגזירה הנוראה הזו של ממזרות, נאבקת התורה בכל תוקף בבעיית הזנות. שהרי אין דבר נורא והרסני לגבי שלמות המשפחה וחינוך הילדים מאשר הזנות. כמובן שכדי לחזק את האהבה המשפחתית צריך בעיקר לעודד את המידות הטובות של אהבה, סבלנות וכבוד. אולם בנוסף ליצר הטוב יש לאדם גם יצר רע, ולעיתים הוא נוטה להתפתות לתאווה רגעית, שבסופו של דבר עלולה להחריב את משפחתו. ואזי רק עונש חמור ביותר, שמביע את החומרה שבעצם המעשה הפגום, יכול להרתיע אותו ממעשה הבגידה.

אכן העונש הקשה הזה מרתיע ביותר, ואמנם לעיתים נדירות ישנם אנשים שסובלים ממנו מאוד, אבל מנגד, התועלת הכללית הנובעת ממנו לחברה כולה אינה ניתנת לשיעור. כמובן שזה רק טעם אחד פשוט, וכל מי שמאמין בתורה מבין שישנם גם טעמים עמוקים יותר, ובורא העולם והנפשות יודע את סוד סדר השתלשלות הנשמות.

עוד חשוב להוסיף, שהפגם הנורא שישנו בממזר הוא דווקא לעניין הנישואים, אבל לגבי כל שאר התורה הממזר שווה לכל יהודי. והוא אף יכול להתעלות במעלות הקדושה ולהגיע לדרגה גבוהה. וכן אמרו חכמים במשנה (הוריות ג, ח), שיש להקדים ולכבד ממזר שהוא תלמיד-חכם יותר מכהן גדול שהוא עם-הארץ.

פורסם בקטגוריה ו - איסורי עריות | כתיבת תגובה

י – ממזר עם שפחה

דרך אחת בלבד ישנה לממזר זכר להוליד בנים שיוכלו בסופו של דבר להתחתן עם כל יהודי או יהודייה וזרעם יהיה כשר. כדי להסביר את הדבר, נחזור על מה שלמדנו. הבעיה הקשה שעומדת בפני הממזר היא, שאין לו כמעט אפשרות להתחתן, מאחר שעל פי התורה אסור לו לשאת בת ישראל. ורק אם ימצא אשה ממזרת, שאף היא נולדה באיסור, יהיה מותר להם להתחתן. אבל הדבר לא יועיל לבניהם, שכן הם יורישו לבניהם ובנותיהם את הממזרות. וכן מותר לממזר לישא גיורת, אבל כיוון שהממזרות תעבור לילדיהם מסתבר שלא תימצא גיורת שתסכים להינשא לממזר.

רק דרך אחת עומדת בפני הממזר, שעל ידה יוכל להכשיר את זרעו, והיא על ידי שפחה. והכוונה כאן לגויה שבאה להיות שפחה אצל יהודי, שעל פי דין התורה בשעה שהיא מקבלת על עצמה להיות שפחה אצל יהודי, עליה לעבור תהליך של גיור חלקי הכולל טבילה וקבלת מצוות, ומאז עליה לשמור את המצוות. ואם תשתחרר, לא תוכל לחזור לעמה הקודם, ובו במקום תיחשב ליהודיה. ואם כן, מצד אחד יש לה דין גויה, וכל יהודי שהוליד ילד מגויה, אין הילד יורש ממנו את ייחוסו, והוא נחשב כאמו הגויה לכל דבר, כי הלאומיות נקבעת על ידי האם. ואם כן, גם במקרה הזה של הממזר והשפחה, הילד לא יירש ממנו את הממזרות הואיל ואין הוא מתייחס לאביו, והוא נחשב עבד כאמו. ומאידך, אם השפחה היתה גויה רגילה, אסור היה לממזר להתחתן עמה, וגם הבנים הנולדים לה היו גויים גמורים. אבל כאן, מאחר שהשפחה כבר התחילה תהליך של גיור, התירו לממזר לישא אותה, והבנים שייוולדו להם נחשבים כעבדים שמחויבים ברוב המצוות, ומיד לאחר שנולדו ניתן לשחררם, ועל ידי כך ייחשבו כיהודים כשרים, כדין כל עבד כנעני שיצא לחופשי.

ואף שמצד הדין אסור לישראל לשאת שפחה, לממזר התירו זאת כדי להכשיר את זרעו (שו"ע אה"ע ד, כ). וכתב הרדב"ז שמעשה היה בקושטא, בממזר תלמיד חכם שנשא שפחה לאשה, ונתקבצו חכמי קושטא בנישואיו לכבודו.

ואף שעל פי ההלכה במצבנו החברתי-כלכלי העבדות אסורה, שכן העבדות היתה כשרה רק כאשר בלעדיה היו רבים מאותם אנשים צפויים למות מרעב, אבל כיום שניתן לפרנסם, העבדות אסורה (עי' פנה"ל שביעית ויובל י, יא). אולם כדי להכשיר את זרעו של הממזר יהיה מותר לקיים את דין השפחה, אף שבפועל היחס אליה צריך להיות כאל אישה רגילה, ובמידה מסוימת אף ראוי שיכבד אותה יותר, שהסכימה להיות שפחתו כדי לסייע לו להכשיר את זרעו.

פורסם בקטגוריה ו - איסורי עריות | כתיבת תגובה

יא – גר נאסר בקרוביו מדרבנן

על פי דין התורה, גר שנתגייר הרי הוא כקטן שנולד, וכל הקשרים המשפחתיים שהיו לו עם הוריו ואחיו בטלים, ואין הוא נחשב יותר כקרוב להם.

נמצא לפי זה, שאם למשל יתגיירו אם ובנה, הואיל ונתגיירו אין הם נחשבים יותר לקרובים, ומותר להם להינשא זה לזה. וכן אח ואחות שהתגיירו, מצד דין התורה, מותר להם להינשא.

אבל מדברי חכמים הדבר אסור, כדי שלא יאמרו הגרים, באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה. שהרי גם הגויים מצווים לשמור על חלק מדיני העריות, על פי שבע מצוות בני נח. ואם כן, כשהיו גויים אסור היה לבן לשאת את אמו, ואיך יתכן שלאחר שיתגייר, יהיה הדבר מותר. ולכן קבעו חכמים, שגם לאחר הגיור, נשארים על הגר כל איסורי העריות שהיו לו בשעה שהיה גוי.

 

כדרך אגב, כדאי להזכיר כאן את ששת איסורי העריות המוטלים לא רק על ישראל אלא גם על כל בני נח, ואלו הם: אם, אשת האב, אחות מצד האם, אשת-איש, משכב זכור, ומשכב עם בהמה.

פורסם בקטגוריה ו - איסורי עריות | כתיבת תגובה

יב – פסולי חיתון לכהנים

לכהנים זכרים אסור להתחתן עם נשים מסוימות, הואיל והוקדשו לעבודת בית המקדש, שנאמר (ויקרא כא, א-ז): "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן… קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלוֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ שֵׁם אֱלוֹהֵיהֶם כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלוֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ. אִשָּׁה זֹנָה וַחֲלָלָה לֹא יִקָּחוּ וְאִשָּׁה גְּרוּשָׁה מֵאִישָׁהּ לֹא יִקָּחוּ כִּי קָדֹשׁ הוּא לֵאלֹוהָיו". לבנות כהן אין הגבלות, אלא כל שכשר לנישואים עם בת ישראל כשר לנישואים עם בת כהן.

אלו נשים האסורות על כהן: זונה, חללה, גרושה, חלוצה וגיורת. זונה היא מי שזנתה עם אדם שאסור לה להתחתן עמו, כדוגמת גוי או בגילוי עריות במשפחה, וגם אם נאנסה על ידו, נאסרה לכהן. אבל מי שזנתה עם ישראל שמצד הדין מותר לה להינשא לו, אינה נחשבת זונה. חלוצה, היא מי שהיתה נשואה ומת בעלה בלא שהיה לו ילד ממנה, שמצווה מהתורה שאחיו ייבם אותה, היינו ישאנה לאשה כדי שיולידו בן שימשיך את הבעל הראשון שנפטר. ואם האח אינו מוכן לזה, אזי אשת האח הנפטר חולצת את נעלו ואומרים נוסח מסוים, ובזה היא משתחררת ממנו, אבל דינה כדין גרושה שאסורה לכהן. חללה היא בת של חלל, היינו בת של כהן שקדושתו חוללה מפני שנולד לכהן שנשא אישה שאסורה עליו כגון גרושה. וכך נמשך הדין עד סוף כל הדורות, שכל בת הנולדת לצאצאי חללים אסורה לכהן.

פורסם בקטגוריה ו - איסורי עריות | כתיבת תגובה