בירור הדעות חד עברי דנהרא לפני עיוור בגוי
הסוברים שאין איסור מסייע
המרדכי (ע"ז, רמז תשצה) הביא בשם הראבי"ה בשם אביו, שמותר למכור לעובדי ע"ז חפצים לעבודה זרה, כאשר יש להם אפשרות להשיג זאת במקום אחר:
"אומר רבי אבי העזרי בספרו משם אביו רבינו יואל להתיר (*להלוות על) [למכור לעובד כוכבים] בגדי הכומרים שמרננים בהם לעבודת כוכבים כל היכא דאית להם לכומרים אחריני אף על גב דברור (*קא זבני) [*דקנו] לעבודת כוכבים שרי".
וכן דעת תוספות בעבודה זרה (ו, ב 'מנין') שכתבו לעניין הושטת איסור ליהודי מומר לע"ז, שרק כאשר יש תרי עברי דנהרא אסור להושיט לו איסור, אך בלא זה אין איסור:
"ולפי זה אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור אף על פי שהוא שלהם כי הדבר ידוע שיאכלוהו והוא נאסר להם דכישראל גמור חשבינן ליה, ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה וכדמסיק דקאי בתרי עברי נהרא".
וכן פסק הרא"ש (ע"ז א, ב) כדברי תוספות:
"הלכך אסור להושיט למומרים דבר איסור אפי' שלהן היכא דקאי בתרי עברי דנהרא".[1]
וכך פסק רבינו ירוחם (תולדות א"ו, נתיב יז, חלק ו) שכאשר הגוי והיהודי נמצאים בחד עברי דנהרא, מותר ליהודי לתת לגוי את האיסור:
"אסור להושיט אבר מן החי לבני נח משום ולפני עור לא תתן מכשול, ודוקא שאין יכול ליטלו בלא ישראל כגון דקאי בתרי עברי נהרא ולא יעבור לולי הישראל הנותנו לו, אבל אם יכול ליטלו בלא הישראל מותר ליתנו לו פשוט בעבודה זרה".
וכן משמע מהרא"ה (ע"ז כא, ב) שכתב בעניין עשיית שותפות עם גוי לעניין שבועה ואיסור "לא ישמע על פיך" שכל זמן שמדובר בחד עברי דנהרא אין איסור לפני עיוור:
"ואפילו דרבנן משום לפני עור לא תתן מכשול ליכא, אלא במה שאין בידו אלא שמגיע לו על ידי ישראל כגון מושיט כוס יין לנזיר במקום שאין בידו ליטלו, כדמוכח בגמרא".
והרמב"ן (הובא בר"ן על הרי"ף ע"ז ז, א, 'גרסינן') ביאר גם כן שכאשר מדובר במציאות של חד עברי דנהרא אין איסור 'לפני עיוור' לא מהתורה ולא מדרבנן:
"והרמב"ן כתב דמאי דאמרינן אסור לישראל לעשות שותפות עם העובד כוכבים לאו איסורא ממש קאמר, דהא לא מיתסר אפילו מדרבנן דמשום לפני עור ליכא אלא במה שאי אפשר לו לעשות אלא ע"י ישראל כמושיט כוס יין לנזיר בדקאי בתרי עברי נהרא".
וכך מוכח מהסמ"ג (לאוין קסח) שסתם שכאשר אין תרי עברי דנהרא אין איסור:
"עוד תניא בעבודה זרה (ו, ב) ובפסחים (כב, ב) מניין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת"ל לפני עור לא תתן מכשול, ומעמידין (בע"ז שם) דקאי בתרי עברי נהרא שאינו יכול ליקחנה אם לא יושיטנה לו ולכך תפס לשון הושטה, והוא הדין שאסור להושיט דבר איסור למשומדים כעניין זה".
והאהל מועד (שער איסור והיתר, דרך י נתיב ט) כתב שכל דבר שאסור למכור לגוי, ויש אפשרות לגוי לקנות אותו ממקום אחר, הרי שמותר למכור לו:
"כל דבר שאסרו למכור לגוי, אם יש בידו של גוי לקנות ממקום אחר מותר ואין בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול".
ומבואר גם כן בתלמידי רבינו יונה (ע"ז ו, ב, 'ודוקא') שכאשר מדובר בחד עברי דנהרא בגוי, אין איסור בדבר כלל:
"ודוקא היכא דקאי בתרי עברי נהרא דלא מצי איהו שקיל ליה, אבל אם היה הגוי יכול לקחתו שלא על ידי ישראל מותר לישראל לתת לו את האבר, שהרי בלא סיוע ישראל היה הגוי לוקח אותו, ואין איסור בדבר כלל…".
וכן כתב בפשטות במשפט אחד תוספות רבי יהודה מפאריש (ע"ז סא, ב, 'נראה'):
"ואיסור מסייע ידי עוברי עבירה בגוי לא שייך".
הסוברים שיש איסור מסייע
מנגד, תוספות בשבת (ג, א, 'בבא') כתבו בהקשר הדיון על המשנה הראשונה במסכת שבת במקרה של העני ובעל הבית, שגם כאשר אין איסור 'לפני עיוור' אעפ"כ יש איסור מסייע, וזה שייך גם בנכרי:
"וא"ת והא קא עבר אלפני עור לא תתן מכשול, ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דמס' עבודת כוכבים (דף ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא, מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור ואפילו אי מיירי בנכרי דלא שייך לפני עור מיהו איסור דרבנן מיהא איכא, כדתניא בשילהי פירקין (דף יט.) נותנין מזונות לנכרי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו. משמע דווקא כשהנכרי בחצר אבל אם עומד בחוץ ופושט ידו לפנים משמע דאסור ליתן להדיא ע"מ להוציא".
והרא"ש (שבת א, א) נקט גם כן כדברי תוס' והביא את לשונם, מהם עולה שיש איסור דרבנן של מסייע אף בגוי ובמציאות של חד עברי דנהרא:
"וקשה והיכי קאמר דפטור ומותר לגמרי והא קעבר משום לפני עור לא תתן מכשול וכמו מושיט כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח. ואין לומר דהכא מיירי בכה"ג דאפילו אם לא היה נותנו בידו היה יכול ליטלו דהשתא ליכא משום לפני עור לא תתן מכשול כדמוכח פ"ק דע"ז דף ו: דמוקי להא דנותן כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח דקיימי בתרי עברי דנהרא ולא היה יכול ליטלו אם לא שהושיט לו, דמ"מ איסורא דרבנן איכא, דאפילו קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו. וכי תימא דהכא מיירי בנכרי דלא שייך ביה לפני עור והא דקתני העני חייב לסימנא בעלמא אם היה ישראל היה חייב — מ"מ איסור דרבנן איכא דתניא בשילהי פרקין (דף יט.) נותנין מזונות לפני הנכרי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו ומשמע דוקא כשהנכרי בחצר אבל אם היה עומד בחוץ ופשט ידו לפנים אסור דנראה כנותן לו על מנת להוציא.
וי"ל דהכא מיירי כשהחפץ של הנכרי וכה"ג ליכא איסור אפילו נראה כנותן לו על מנת להוציא כיון שאין החפץ של בעל הבית. ובאשכנז ראיתי מורין לאיסור אף בחפץ של עו"ג, וכן מסתבר כיון שאסור הוא משום מראית העין כי הרואה סבור שנותן לו על מנת להוציא, אין לחלק, כי הרואה אינו מכיר של מי החפץ.
וכל זה הדקדוק אינו נראה לי, דלעולם בישראל מיירי ואע"ג דאיכא איסורא דלפני עור לא תתן מכשול לא איירינן הכא אלא באיסורי שבת וקרי ליה פטור ומותר כיון דליכא איסורא משום שבת".[2]
וכן לדעת הר"ן (ע"ז א, ב מדה"ר. 'מנין') אף שאין איסור תורה של לפני עיוור בחד עברי דנהרא, מכל מקום יש איסור דרבנן של מסייע:
"מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר. רבותא קא משמע לן דאפילו כוס יין לנזיר דלדידן לא אסיר איכא משום לפני עור, ולא מיבעיא כוס יין לנזיר דבר ישראל הוא, אלא אפילו אבר מן החי לבני נח דלאו ישראל הוא איכא משום לפני עור:
ודוקא דקאי בתרי עברי נהרא. עובד כוכבים מצד זה וישראל מצד אחר דכי לא יהיב ליה האי לא מצי שקיל:
דיקא נמי דקתני לא יושיט. דלשון הושטה משמע שהוא אינו יכול לנטלו. ומיהו משמע דהני מילי לענין איסורא דאורייתא אבל מ"מ מדרבנן מיהא אסור שהרי מחויב הוא להפרישו מאיסור והיאך יסייע ידי עוברי עבירה".[3]
וכך גם מבואר בהגהות מרדכי (שבת, רמז תנ) וכדברי התוספות לעיל:
"ואי תימא הא עבר אלפני עור לא תתן מכשול, ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה נותנו בידו דאז לא עבר כדאמרינן בפ"ק דע"ז דקאי בתרי עברי דנהרא, מ"מ איסורא דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסורא. ואפילו אי מיירי בנכרי איכא איסור דרבנן דתניא בסוף פרקין (דף יט.) נותנין מזונות לנכרי בחצר נטלן ויצא אין נזקקין לו משמע דוקא כשהנכרי בחצר, אבל אם עומד בחוץ ופושט ידו לפנים משמע שאסור שנותן להדיא ע"מ להוציא. ויש לומר דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי שאפילו מכניס ומוציא כל היום אין איסור כלל כיון שאין החפץ שלו, אי נמי אע"ג שעבר זה אלפני עור מאיסור שבת מיהא פטור ומותר".
ובשו"ת התשב"ץ (ג, קלג) נשאל האם מותר ליהודי לשחוט כבש פסח של הערבים ואסר זאת. ולדעתו אף שאין כאן 'לפני עיוור' שכן אפשר להישחט בדרך אחרת, מכל מקום יש איסור במסייע לגוי:
"אבל כבש פסחם נראה שאסור ישראל לשחוט אותו, לפי שזו מצוה קבועה להם ואין מניחין לבני נח להוסיף על שבת מצוות שלהם שהרי אמרו בפרק ארבעה מיתות בן נח ששבת חייב מיתה, והוא הדין לשאר מצוות כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות מלכים. ואם כן היאך בר ישראל רשאי לשחוט להם, והוא חייב למונעם. והרי אמרו אסור להושיט אבר מן החי לבני נח, ואע"פ שאינו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול אלא כדקאי בתרי עברי נהרא כמו שהוזכר בפרק קמא דע"ז, מכל מקום אסור לסייעם שהרי חייב להפרישם. וכן כתבו בתוספות בפרק קמא דשבת".
דעת הרמ"א
הרמ"א בדרכי משה (יו"ד קנא, א***) ציין שיש בשאלה זו האם יש איסור מסייע מדרבנן בגוי במצב של חד עברי דנהרא מחלוקת ראשונים, שיש אוסרים ויש מתירים. וכתב שהמנהג להקל וכפי שמקילים להשתתף עם הגוים במסחר וכד', מפני שהם עובדים ע"ז בשיתוף:
"וכתב המרדכי רפ"ק דע"ז (סי' תשצה) כתב ראבי"ה בשם אביו ר' יואל הלוי להתיר ללות בגדי כומרים שמרננים בהם לע"ז שקורין קלקלני"ש כל היכא דאיתא לכומרים אחריני, אף על גב דברור דקנו לע"ז שרי עכ"ל. ואפשר דבכהאי גוונא אף ספרי דתן וכל דבר שרי ולזה נהגו האידנא שמוכרין לגוים מחרוזות של קשרים הנקראים פטור הכלים, אף על גב שמשבחין בהם לע"ז וסתמן לע"ז הואיל ואית להו אחריני. אמנם בהר"ן פ"ק דע"ז דף (שמ"ד ע"ב) (א: ד"ה מניין) דאסור להושיט לגוי מדרבנן אף על גב דיכול ליטלו בלאו הכי משום דאסור לסייע ידי עוברי עבירה עכ"ל. ובתוספות שם (ו: ד"ה מנין) משמע כדברי המרדכי דאפשר ליטלו אפילו איסורא ליכא אפילו ליתנו לישראל חבירו, ועיין בתוספות פ"ק דע"ז. אבל בריש הגהות מרדכי דשבת (סי' תנ) משמע כדברי הר"ן וכן הוא פ"ק דשבת בתוספות (ג. ד"ה בבא) ואשר"י (סי' א). מיהו בזמן הזה יש להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם ועיין באורח חיים סימן קנ"ו".[4]
וככה פסק ברמ"א על השו"ע (יו"ד קנא, א) והוסיף 'שבעל נפש יחמיר לעצמו':
"י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו".
דעת הש"ך
מנגד לרמ"א, הש"ך (שם, ו) סבר שאין מחלוקת בין הראשונים, ויש לחלק בין גוי ומומר לבין סתם ישראל. כלומר, לכו"ע אין איסור מסייע במצב של חד עברי דנהרא כאשר מדובר בגוי או מומר. ומנגד, כאשר מדובר בישראל כולם מסכימים שאסור לסייע לו מפני שיש בזה סיוע לדבר עבירה. הש"ך הוסיף לבאר שעמדה זו מתחזקת מכך שלולא כן תהיה סתירה בדברי כמה מהראשונים (וכפי שכבר ציינו לעיל בהערות). וזו לשונו:
"י"א כו'. דס"ל דכי היכי דאמרינן בש"ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא, הוא הדין הכא. ויש מחמירין וסוברין דמ"מ איסור מדרבנן איכא אפילו לא הוי כמו תרי עברי דנהרא. וכל זה לדעת הרב אבל לפעד"נ דלא פליגי, דכ"ע מודים להמרדכי ותוס' בפ"ק דעבודת כוכבי' דבעובד כוכבי' או מומר שרי והגהות מרדכי ותוס' והרא"ש בפ"ק דשבת והר"ן פ"ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור, וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב"ד מצווים להפרישו, כל שכן ישראל גדול. מה שאין כן בעובד כוכבי' וישראל מומר שאינו חייב להפרישו. תדע שהרי כתב הרב בד"מ דדעת התוס' רפ"ק דעבודת כוכבים כדעת המרדכי שם דשרי ולשון הרא"ש רפ"ק דעבודת כוכבים הוא כלשון התוס' שם, אם כן לפי דעת הרב יהיו דברי הרא"ש סותרים זה את זה וכן רבינו ירוחם נתיב י"ז ריש ח"ו כתב כדברי התוס' רפ"ק דעבודת כוכבים ובנתיב י"ב ח"ג כתב כדברי התוס' רפ"ק דשבת, אלא ודאי כדפי'".
הסוברים כרמ"א
הקרבן אליצור (ע"ז סג, א) נקט להצדיק כדברי הרמ"א. והובאו דבריו בשדי חמד ובספרים נוספים.
והגר"א (יו"ד קנא, ח) הקשה על שיטת הש"ך מגמ' במסכת נדרים ממנה עולה שיש איסור מסייע דרבנן בגוי אף שאין 'לפני עיוור' בחד עברא דנהרא. וכן כתבו הפוסקים ששיטתו כדעת הרמ"א:
"כמש"ש ו' א"ב ועתוס' שם סד"ה מנין. ומיירי כו' אבל הר"ן שם כ' דכל מש"ש היינו לאיסור דאורייתא אבל מ"מ אסור מדרבנן שהרי מחוייב להפרישו מאיסור והיאך יסייע ידי עוברי עבירה וכ"כ תוס' בשבת ג' א' ד"ה בבא כו' והרא"ש שם. ד"מ וז"ש ויש מחמירין כו' ומגמ' דעבודת כוכבים שם משמע דאפילו מדרבנן מותר בעובד כוכבים דאל"כ הדק"ל מאי נ"מ הא מתני' אינו אלא מדרבנן וקושית הר"ן ותוס' דשבת י"ל דוקא בישראל אסור לסייע אבל דינו של המרדכי לא נראה דדוקא באית ליה אמרו שם דאינו עובר ולא במוצא דאל"כ תקשי ההיא דנדרים ס"ב ב' וכי לא היה עצים בעולם ועי"ל כמ"ש הר"ן דמדרבנן אסור ומ"מ נ"מ דלפני אידיהן כיון דאין ידוע שקונה לעבודת כוכבים אלא דרבנן גזרו בכה"ג לא גזרו סוף סוף ההיא דנדרים מכרעא כסברא שניה וכ"ה דוחק גדול שכל המתני' וכן שם ט"ו ב' רבה זבין כו' שלא ה"ל ליקח חמור במקום אחר וכן כלי זיין דשם".
ומדברי שיורי ברכה (שם, א) נראה כי הוא נוטה לדברי הרמ"א שאכן יש בזה מחלוקת ראשונים ודלא כש"ך, שכן הביא ראיות לשיטתו והקשה על הש"ך. ומנגד בפעמים מסוימות גם הוכיח כמו הש"ך. אמנם הוא לא לגמרי הכריע בזה וסיים כי "צריך להתיישב בכל זה", אולם מכלל דבריו נראה כי הוא נוטה לכך שיש מחלוקת:
"י"א הא דאסור למכור וכו' היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו וכו' ויש מחמירין וכו'. דעת היש מחמירין ביאר הרב בדרכי משה (אות א) דהיינו ממ"ש הר"ן פ"ק דע"ז (א: ד"ה מניין), דאע"ג דיכול ליטלו בלאו הכי אסור מדרבנן, משום דאסור לסייע ידי עובדי עבירה. והוא דעת התוס' (שבת ג. ד"ה בבא) והרא"ש (שם סי' א) והגהות מרדכי ריש שבת. ע"ש באורך.
וחזיתיה להרב שפתי כהן (ס"ק ו) עשה שלום ביניהם, דלא פליגי, דמ"ש התוספות והרא"ש ריש שבת והר"ן פ"ק דע"ז, מיירי בישראל, שהוא חייב להפרישו מאיסור, משא"כ בגוי וישראל מומר, דאינו חייב להפרישו. עש"ב. ולפום ריהטא נראה להביא ראיה דגם הישראל אסור ליתן לגוי מדרבנן – ואם כנים אנחנו בזה הלא טוב לנו לומר כמו שהבין מור"ם בדעת התוספות והרא"ש והר"ן – והוא ממ"ש בנדרים דף ס"ב, רב אשי הוה ליה ההוא אבא, זבניה ליה לבי נורא, אמר ליה רבינא לרב אשי האיכא לפני עיור לא תתן מכשול, אמר ליה רוב עצים להסקה נתנו. ומסתמא הוו שכיחי עצים למזבן, ואפילו הכי אמר ליה רבינא האיכא לפני עיור. ואי אמרת בשלמא כדעת מור"ם, דלהר"ן פ"ק דע"ז ודעמיה, גם להגוי איכא איסור מדרבנן אף דיכול ליטול בלאו הכי, משום מסייע ידי עוברי עבירה, שפיר קאמר ליה רבינא האיכא לפני עיור, כלומר דמדרבנן מיהא אסור, אף דשכיחי עצים לקנות. אלא אי אמרת כדעת הרב שפתי כהן, דלא אסרו אלא בישראל, אבל לא בגוי, דאינו מצווה להפרישו, א"כ מאי פריך רבינא האיכא לפני עיור, הא אסיקנא (ע"ז ו ב) דליכא לפני עיור אלא בדקאי בתרי עיברי דנהרא, והכא הא שכיחי עצים.
הן אמת דאף לדעת מור"ם תקשי מהא דנדרים להמרדכי פ"ק דע"ז (סי' תשצה) ודעמיה, דשרו למכור להם אם מוצאים לקנות ממקום אחר, דא"כ מאי פריך רבינא לרב אשי, הא עצים שכיחי, ובכהאי גוונא שרי. ודחיקא מילתא לומר דלא שכיחי עצים כי הני דאבא דרב אשיא.
עוד נראה להביא קצת ראיה ממ"ש הרמב"ם פ"ח דשמיטה דין ח', מחזיקין ידי גוים בשביעית בדברים בלבד וכו' מפני שאינן מצווין על שביתת הארץ וכו'. ע"ש. אלמא משמע דאי היו מצווין היה אסור להחזיקם אפילו בדברים. ומעתה להר"ן פ"ק דע"ז ודעמיה, דסברי דאף דיכול ליטלו אסיר מדרבנן, דאסור לסייע ידי עוברי עבירה, הוא הדין נמי לגוי, כיון דהא אשכחן דלהגוי נמי כשהוא מצווה אסור להחזיקו אף בדברים.
גם מלשון הר"ן פ"ק דע"ז משמע קצת כדעת מור"ם, דהרי הר"ן קאי על כוס יין לנזיר ועל אבר מן החי לבני נח, ועל שניהם הוא אומר דדוקא בתרי עברי, ואף דלא קאי בתרי עברי אסיר מדרבנן. ומסתמות דבריו משמע דקאי גם אאבר מן החי לגוי. ע"ש. וכדברי הריטב"א בחידושי פ"ק דע"ז (ו ב). ודוק. ולשון פסקי תוס' פ"ק דשבת (אות א) שכתבו צריך להפריש "חבירו" מעבירה וכו', משמע קצת כדברי הרב שפתי כהן.
וזה חזיתי להרב מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה סימן ה' מי"ד, דפירש דברי התוספות דסנהדרין דף ס"ג, גבי שתוף, דכתבו דליכא לפני, דאין גוים מוזהרים, דכונתם דאף דלא קאי בתרי עברי איסורא איכא. ע"ש. וזה כדעת מור"ם. אבל אין דבריו מוכרחים בתוס', ובפרט לפי מ"ש הרב פרי חדש בא"ח סימן תצ"ו במנהגי אסור אות כ"ב, דכיון דאין האיסור מזומן לפני האוסר, והמתיר מזמינו, הו"ל כתרי עברי. ע"ש. וצריך להתישב בכל זה".
ואתה תחזה להרב באר שבע בתשובותיו סימן ס"א, בעצים שנותנין הגוים ביום אידם, ונוטלין גם מישראל, והביא הרב ז"ל ההיא דפרק בן סורר דף ע"ד, קוואקי ודימונקי היכי יהבינן להו, ואסר ליתן להם בידים. ע"ש. והרב משאת בנימין סימן פ"ו, לנדונו, הביא הך שמעתא, והתיר לתת אף בידים. והביאו הרב כנה"ג סימן קמ"ח הגה"ט אות י"א, ולא זכר מדברי הרב באר שבע. ועמ"ש הרב חוות יאיר בהשמטות דף רס"ז ע"ב ודף ע"ר ע"ב (סי' קפב וסי' ריב). יעויין שם."
באגרות משה (או"ח ג, כז) נשאל אודות מכירת מבנה מסוים לבית תפילה של גויים האם הדבר מותר.
בתשובתו התייחס לסוגייה דידן וכתב לדון האם יש כאן איסור 'מסייע'. מדבריו נראה שאכן הוא סובר כדעת הרמ"א, שכן הוא מציין לדעות המחמירות, ומביא שיש שחלקו על הש"ך. ולכן סבר להתיר רק בגלל שמדובר במקום הפסד ושעת הצורך. הרי שלדעתו דעת הש"ך אינה מוסכמת להלכה:
"… ומצד לפני עור הוא שאלה אף לבתים בעלמא, אבל כיון שודאי ישיגו מקום לבית תיפלה שלהם הא ליכא משום לפנ"ע. ומצד איסור דרבנן דמסייע לדבר עבירה שבתוספות שבת ריש דף ג' והוא היש מחמירין ברמ"א יו"ד סימן קנ"א סעיף א', הנה הש"ך סובר בסק"ו שלעכו"ם ליכא איסור זה והסכים לו בדגמ"ר, ואף שיש חולקים עלייהו אף בעכו"ם עיין בהגר"א שם סק"ח, מ"מ כיון שהיא פלוגתא דרבוואתא באיסור דרבנן יש להקל במקום הפסד גדול כזה וצורך הגדול כזה להמעות להורות כהש"ך ודגמ"ר, וגם הרמ"א הא כתב שנהגו להקל מטעם דמקילין להשתתף עמהם, אבל כיון שעכ"פ מכוער הדבר טוב שימכרו לסוחר והוא ימכור להם."
וכן פסק הרב רחמים חי חויתה הכהן (שמחת כהן יו"ד א, רטו) בתשובה על עניין מכירת טריפות. בתוך דבריו ביאר שהעיקר כדברי הרמ"א ולא כש"ך:
"… וגם להש"ך שם שחולק על דברי הרמ"א וסבירא לה דבגוי וישראל מומר דאין מצווין להפרישו ליכא איסור מסייע, מכל מקום יש לומר דמודה במזיד דאיכא איסור מסייע דודאי מצוה להוכיחו. וכן נראה מדלא נקט הש"ך רק ישראל מומר ולא נקט מזיד. וגם אם נאמר דבמזיד חולק הש"ך פשיטא דנקטינן להלכה כהרמ"א וכל הפוסקים דקאי בשיטתיה דגם בגוי איכא איסור מסייע, ומה שכתב הרמ"א שם דנהגו להקל כסברא הראשונה היינו מטעם אחר כמו שכתב הש"ך שם אבל בעלמא לא".
והרב שמואל טל האריך להוכיח במאמרו (האוצר גליון מט) שדעת הרמ"א היא הנכונה והמתיישבת, שאכן יש מחלוקת בין הראשונים בדבר. ויישב את הסתירות השונות בראשונים, למשל שהרא"ש לא סתר את עצמו שכן מה שכתב בשבת ממנו עולה שיש איסור מסייע, הם דברי תוס', ועל זה כתב לדעתו "ולא נראה לי".
הסוברים כש"ך
המגן אברהם (או"ח שמז, ד) הבין כדברי הש"ך, שכתב שבגוי אין איסור מסייע כלל כאשר מדובר במצב של חד עברי דנהרא, וביאר זאת גם כן בדעת הר"ן, וכפי שביאר הש"ך עצמו:
"דקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול, ואם הוא מונח באופן שאם אפי' לא היה בידו היה יכול ליטלו לא עבר אלפני עור, ומ"מ איסורא דרבנן איכא דאפי' קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו (הרא"ש) ועיין סימן שמ"ג. ונ"ל דלעכו"ם ליכא אסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי, אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו. וכן איתא בהדיא בע"א דף ו' וכ"כ הר"ן רפ"ק דע"א".
וכן פסק הכתב סופר (יו"ד פג) בשאלה אודות האם למכור לפני חג של הגויים למכור להם נרות ושמנים וכיוצ"ב, בתשובתו עסק רבות בסוגיות נוספות, אמנם בסוף דבריו גם עסק בסוגיית מסייע לגוי. לאחר שציין לדעות הראשונים ודעת הרמ"א והש"ך, אכן הסכים עם דעת הש"ך שבנכרי אין איסור מסייע כלל. הוא אמנם התקשה בדבריו לעניין מומר, וכפי שהתקשו עוד כמה פוסקים (ואין זה מסוגייתנו) אבל מ"מ הסכים ושלא כדעת הרמ"א, שלכו"ע אין איסור מסייע בנכרי:
"… והנה הש"ך מזרע דאהרן קאתי עביד עובדא דאהרן לעשות שלום בין הראשונים דלא פליגו דתוס' רא"ש והגה"מ פ"ק דשבת ור"ן פ"ק דע"ז דווקא לסייע לישראל אוסרי' דמצוה להפרישו, אבל בנכרי ומומר דליכא מצות פרישה מותר לסייעו, והוכיח חילוק זה דאל"ה סתרו דברי הרא"ש בפ"ק דע"ז עם מ"ש פ"ק דשבת וע"כ כהנ"ל, והנה מ"ש הש"ך בנכרי ליכא מצוה להפרישו אמת נכון הדבר דאין אחריות הנכרי עליו במה שהוא מצווה להפרישו והוכח תוכיח את עמיתך וכל ישראל ערבי' זה בזה ולא עם נכרים, והר"ן בפ"ק דע"ז בוודאי רק בישראל אמר דהרי כ' משום דמצוה להפרישו אבל בנכרי ליכא איסור. ועיי' מג"א סי' שמ"ב שכ' בשיטת הר"ן פ"ק וספ"ק דע"ז דלנכרי ליכא איסור לסייע, וכוונתו מדכ' הר"ן משום דמצוה להפרישו. וכן בספ"ק בשם רמב"ן דמותר לעשות שותפו' עם הנכרי נראה דאפי' איסור מסייע מדרבנן ליכא ומרדכי בע"ז ג"כ אינו מתיר רק לנכרי, ויש ראיה דבנכרי ליכא משום מסייע מדקאמר ש"ס בע"ז נ"מ אי משום הרווחה או לפ"ע באית לי' משום ל"ע ליכא וקשה הא איכא איסור דרבנן דמסייע כמו משום הרווחה דאינו אלא דרבנן, וע"כ בנכרי ליכא משו' מסייע, אבל י"ל דווקא יש לו מותר אבל לא יוכל לקנות הוי מסייע יותר ועיי', אבל מ"ש ביישוב תוס' ורא"ש דכתבו דמותר לתת למומר את שלו דאין מצוה להפרישו הוא תמוה הא הוא כישראל לכל דבר, כבר עמד עליו כזה בתשובת חו"י סי' קפ"ה, ומה שהקשה עוד שם הא בריית' קתני כוס לנזיר ואמה"ח לב"נ משמע דשניהם שווי' נכרי וישראל ונדחק, קושי' זו לא קשה מידי הא ברייתא דר"נ אמר מניין שלא יושיט כוס לנזיר ואמה"ח לב"נ דכתיב לפני עור וכו' הכי איירי מאיסור דאורייתא דל"ע ובזה שניהם שווי' היכא דאיכא ב' עברי דנהרא ולכן נקיט שלא יושיט אבל ליתן מיד ליד ליכא לפ"ע בשני' ומשום מסייע ענין אחר איסור דרבנן הוא ומזה לא איירי ופשוט אבל קושי' ראשונה חמורה וכן כ' בדג"מ דוודאי מומר דין ישראל גמור יש לו, ומ"ש הדג"מ בכוונת ש"ך לחלק בין שוגג דצריך להפרישו ובין מזיד מלבד כי מעייל פילי וכו' בדברי הש"ך, גם לעצמינו א"א לומר בכוונת הרא"ש דבשוגג קאי כמ"ש לעיל, וגם סברא לא ידענו למה באמת א"צ להפרישו אדרבא מצוה לענשו ולעכבו כל האפשר במזיד יותר הרבה מבשוגג…
והנה הרמ"א כ' ונוהגי' להקל, וש"ך מביא לשון ד"מ מטעם דמקילי' להשתתף עמהם וציין על או"ח סי' קנ"ז. ונ"ל הא דכתב רמ"א וכל בע"נ יחמיר לעצמו משום שלדעתו איכא פלוגתא בי' ראשוני' גבי נכרי ג"כ ורבו האוסר' ונהגו להקל משום דמקילין להשתתף עם הנכרי ולכן כ' בעל נפש יחמיר לעצמו ולא יסמוך עכ"ז אבל לפי דעת הש"ך או לפי עניית דעתינו דבנכרי כ"ע שווי' דליכא משום מסייע ידי עוברי עבירה כה"ג נראה דאפילו בעל נפש א"צ להחמיר, דאין מקום טעם להחמיר במקום דכל הדיעות שוות…".
וכך נראה מערך השולחן (יו"ד קנא, ה. לרב טייב) שציין לדברי הש"ך והמג"א, והוסיף שכך מוכח מהראשונים. ובדבריו רק דן האם למומר יש דין של יהודי או גוי:
"הגה ויש מחמירין וכו', אבל הש"ך כתב דלכ"ע מותר לסייעו גוי ומומר ודוקא ישראל חייב להפרישו, וכל שכן דאסור לסייעו עיין שם. והרב מג"א סימן שט"ז (צ"ל שמז. א.ד) כתב שכן מבואר בע"ז דף ו ע"ש. ויש לומר כיון דאיסור יום אידם דרבנן כדמוכח שם דף י"ב ע"ש ברש"י ותוס', לא חששו לסיוע… … וכן נראה דעת הרמב"ן שהביא הר"ן ספ"ק דע"ז וז"ל דמאי דאמרינן אסור לישראל לעשות שותפות עם הגוי וכו', לא מיתסר אפילו מדרבנן דמשום לפני עור ליכא אלא במה שאי אפשר לו לעשות אלא על ידי ישראל כמושיט כוס יין לנזיר בדקאי בתרי עברי דנהרא, ועוד דאפשר שאין בני נח מוזהרים וכו' עיין שם. משמע דאפילו היו בני נח מוזהרים ליכא משום לפני עור אף מדרבנן אם אפשר לו לעשות בלא ישראל…".
ובשו"ת הרי בשמים (סימן כז) כתב שנראה כדברי הש"ך שאין איסור מסייע בגוי שאין בו ערבות. והוכיח זאת גם מהגמ' בחגיגה שלמדה לגבי איסור לימוד תורה לגוי שאם יש גוי אחר שיכול ללמדו כעיקרון היה אפשר ללמד את הגוי ואין בזה מסייע:
"ובאמת נראה כדברי הש"ך דבנכרי לא שייך איסור מסייע מדברי התוס' בחגיגה יג. מהא דאמר התם אין מוסרין ד"ת לכותי שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בלא ידעום. והקשו תיפוק ליה דכותי העוסק בתורה חייב מיתה ועובר המלמדו משום לפני עיוור. ותירצו דאיצטריך היכי דאיכא כותי אחר שרוצה ללמדו דליכא לפני עיור אלא בדקאי בתרי עברי דנהרא, ולכאורה הרי גם בחד עברא מדרבנן אסור משום מסייע. והך איסורא דלא עשה כן לכל גוי גם כן לא הוי רק אסמכתא דרבנן, ועל כרחך דבכותי לא שייך זה. ומצד הסברא יש לנו לומר הכי על פי מה שהובא בר"ן ובריטב"א ע"ז ו. ובאס"ז הנ"ל דאיסור מסייע הוא משום שישראל חייב להפריש ישראל חבירו מאיסור מטעם ערבות. וכן נראה מדברי הרא"ש רפ"ק דשבת עיין שם ולא שייך זה בנכרי….".
וביביע אומר (ח"ב, או"ח טו) בתשובה על דבר יהודי עשיר שהוצע לפניו לקנות בניין משרדים שיש בהם יהודים שעובדים בשבת, דן בסוגיית לפני עיוור בגויים ומומרים. הרב עובדיה כתב שדברי הש"ך צודקים, שכן מסברא אין מצווה להפריש גוי מעבירה וממילא אין איסור מסייע. ובנוסף כך מוכח מדברי הראשונים כהר"ן ועוד, שבגוי אין איסור מסייע כאשר מדובר בחד עברא דנהרא:
"… והרמ"א ביו"ד (סי' קנא ס"ה) כתב בזה"ל… והש"ך (שם סק"ו) כתב, שנ"ל דלא פליגי הפוסקים זה. וכ"ע מודים להמרדכי (פ"ק דע"ז) דבעכו"ם או מומר שרי, היכא דלא קאי בתרי עברי דנהרא. ומ"ש התוס' והרא"ש (בפ"ק דשבת) לאסור מדרבנן בזה, מיירי בישראל שחייבים להפרישו מאיסור, משא"כ בעכו"ם וישראל מומר שאינו חייב להפרישו. תדע דאל"כ יהיו דברי הרא"ש (בע"ז ושבת) סותרים זה את זה. וכן ר' ירוחם (נתיב יז) כ' כד' התוס' פ"ק דע"ז, והוא עצמו (נתיב יב) כתב כדברי התוס' פ"ק דשבת. אלא ודאי כדפרישית עכת"ד. והנה מה שחילק בין ישראל לעכו"ם, הוא נכון בסברא, מכיון שאינו מצווה להפרישו מעבירה, ה"נ אין בזה משום מסייע ידי עוברי עבירה, היכא דלא קאי בתע"ד. וכ"נ עוד מהר"ן (ספ"ק דע"ז) בשם הרמב"ן, שכתב, דמה שכתוב שאסור לישראל לעשות שותפות עם העכו"ם, לאו איסורא ממש קאמר, דהא לא מיתסר אפילו מדרבנן, דמשום לפני עור ליכא אלא במה שא"א לו לעשות אלא ע"י ישראל, כמושיט כוס יין לנזיר דמיירי בדקאי בתרי עברי דנהרא. אלא מדת חסידות בעלמא הוי. ע"ש. ומאי דוחקיה לו' דמדת חסידות הוא, והרי הוא עצמו כ' (בפ"ק דע"ז ו:), דאף היכא דלא קאי בתע"ד איכא איסורא מדרבנן. אלא ודאי שלא אמר כן אלא גבי ישראל, וכמו שסיים (בפ"ק) שהרי מחוייב הוא להפרישו. אבל גבי עכו"ם אין שום איסור כלל בזה. [שו"ר שכ"כ ה' טל אורות דט"ו רע"א. וע"ש]. וכן מוכח מהגמרא (ע"ז ו:) דמשני התם דקאי בתע"ד, ואכתי תקשה דהא מדרבנן מיהא אסור, אלא ודאי דבעכו"ם מותר לגמרי…
ותבט עיני בביאורי הגר"א יו"ד (סי' קנא סק"ח) שכ', דמהגמרא (ע"ז ו:) מוכח דאפילו מדרבנן מותר בעכו"ם, היכא דלא קאי בתע"ד. דאל"כ הדק"ל דמאי נ"מ, הא מתני' אינה אלא מדרבנן. אלא ודאי דדוקא בישראל אסור לסייע. ועי"ל דלעולם מדרבנן אסור ומ"מ נ"מ היכא דאית ליה בהמה לדידיה משום שאינו ידוע שקונה לע"ז אלא דרבנן גזרו לפני אידיהן, ובכה"ג דלא קאי בתע"ד לא גזרו. עכת"ד. וכב' התירוצים הללו כ' בשו"ת בית יהודה עייא"ש (חיו"ד סי' יז). ע"ש. ותנא דמסייע להו הוא הרשב"ץ ח"ג (סי' קלג), שכ' להדיא שאף בגוי אסור לסייעו וצריך להפרישו. אולם כבר הוכחנו לעיל (אות ב) מדברי הר"ן (ספ"ק דע"ז) דבעכו"ם מותר לגמרי. וכעת מצאתי להמג"א (סי' שמז) שכתב בזה"ל: ונ"ל דלעכו"ם ליכא איסורא לסייעו במידי דאסור לו, כגון אבר מן החי, אם לא דקאי בתע"ד. וכן איתא בהדיא בע"ז (ו). וכ"כ הר"ן (ריש פ"ק דע"ז, וסוף פ"ק). וכ"כ התוס' קידושין (נו) עכ"ל. מבואר דהמג"א קאי בשיטת הש"ך, דלעכו"ם שרי היכא דלא קאי בתע"ד. וראייתו מהר"ן (ספ"ק דע"ז). כמש"כ לעיל בס"ד. ותלי"ת שכיונתי לדעתו הגדולה…".
וכן נקט בנין אב (א, לה) שהעיקר כדעת הש"ך שרבים סוברים כמותו:
"ואמנם נחלקו הראשונים אם בלא קאי בתרי עברי דנהרא יש איסור לסייע מדרבנן, וכתב הרמ"א (בסימן קנ"א שם) וז"ל… והנה הש"ך (ס"ק ו) יישב דברי התוס' וכתב שאין כאן שני דעות אלא שבשבת מיירי בישראל, ואף שאין איסור לפני עור אם יכול לעשות האיסור בעצמו, מכל מקום אסור לסייע לישראל לעבור עבירה שהרי מצווין להפרישו והרי הוא בכלל ערבות. ועל כן אסור בכל ענין לסייע לידי עוברי עבירה. ואילו התוס' בע"ז מיירי במומרים ובעכו"ם שאין מצווים להפרישו ועל כן אין איסור לסייע לו בעבירה, אלא א"כ קאי בתרי עברי דנהרא. ורבים הפוסקים הסוברים כהש"ך… עכ"פ גם אם נאמר כדעת הרמ"א ששני דעות הם הרי כתב הרמ"א שהמנהג להקל כסברא ראשונה ורק בעל נפש יחמיר על עצמו".
גם הרב אלישיב (הערות על שבת ג, א, 'והנראה') נקט כדעת הש"ך:
"והנראה בזה וכן תירץ הש"ך סימן קנא סק"ו להדיא על קושיא זו, דכל מה שכתבו התוס' שאיכא איסור מסייע אפילו בחד עברא דנהרא היינו דוקא בישראל, אבל בגוי לא שייך איסור מסייע, והיינו דהרי כל יסוד האיסור מסייע מבואר בתוס' וברא"ש דהוא משום שאנו מצווין להפרישו, וכל שכן שאין לנו לסייע לזה, ואם כן כל זה דוקא בישראל דאנו צריכים לדאוג בשבילו לתקנתו בזה ובבא, ולכך חייב למונעו מן החטא, אבל בעכו"ם מאי איכפת לה אם יחטא ואין אנו צריכים להפרישו מזה, ועל כרחך לא שייך איסור מסייע…".
וכן נקט בפשיטות תשובות והנהגות (א, תתב) בשאלה אודות קניית סחורה מגוי שנראית גנובה, שאין איסור מסייע כלל בנכרי וציין לדברי הש"ך:
"אמנם היכא דיקנה מהגוי המוכר הזה בקביעות חוששני לאיסור לפני עור, שעל סמך זה שהוא קונה ממנו ימשיך הגוי לגנוב עוד והואיל ובן נח מצווה שלא לגזול נמצא מכשילו, ואפשר אולי דהואיל ומסתמא ימצא קונים גם בלעדיו שרי דליכא לפני עור, ומשום מסייע אין בנכרי איסור (בק"ו ממומר שכתב הש"ך והדג"מ סימן קנא)…".
[1] בהמשך נראה שלכאורה ישנה סתירה בדברי הרא"ש, והדברים יבוארו.
[2] רבים כתבו שאכן דעת הרא"ש להחמיר וכתוס', ולכאורה יש סתירה בדברי הרא"ש. ככה ביארו ש"ך (יו"ד קנא, ו), בנין ציון (טו) ועוד. וגם נראה ככה בספרי סיכומים שונים בימינו. אמנם במאמר של הרב שמואל טל (האוצר גיליון מט, עמ' רכג) ביאר שהרא"ש הביא את דברי תוס', אך בעצמו לא נקט כן, שכן כתב בסוף: "וכל זה הדקדוק אינו נראה לי…". והרב טל הבין מכך שהרא"ש רק הביא את דברי תוס' כלשונם אך עצמו לא סבר כן, והוכיח מכמה פוסקים חשובים שפעמים שדרכו של הרא"ש לעשות כן.
[3] יש לציין כי על פניו נראה שדברי הר"ן סותרים. שכן לעיל הביא בשם הרמב"ן לעניין גוי שאם יש מצב של חד עברי דנהרא הדבר מותר ואין כאן לפני עיוור כלל. דבר זה יתבאר לקמן.
[4] לשון הרמ"א שם:
"ויש מקילין בעשיית שותפות עם הגוים בזמן הזה, משום שאין הגוים בזמן הזה נשבעים בעבודה זרה, ואף על גב דמזכירין העבודה זרה, מכל מקום כוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר, ולא מצינו שיש בזה משום ולפני עור לא תתן מכשול, דהרי אין הגוים מוזהרין על השתוף (ר"ן סוף פרק קמא דעבודה זרה, ורבינו ירוחם נתיב י"ז חלק ה' ותוספות ריש פרק קמא דבכורות), ולתת ולשאת עמהם בלא שותפות לכולי עלמא שרי בלא יום חגיהם (הגהות מיימוני פרק קמא מהלכות ע"ז), (ועיין ביורה דעה הלכות ע"ז סימן קמ"ז)".