הגדרת 'אזיל ומודה'
סיכום לסיכום
בראשונים רבים מופיע הביטוי שהגויים שלנו אינם אדוקים בעבודה זרה ולא אזלו ומודו (סמ"ג לאוין מה; כלבו צז; ר"ן על הרי"ף ע"ז א,ב; רשב"א ע"ז ב,א, ועוד רבים מאוד).
ולכאורה קשה, אם פעולת ההודאה היא מעין אמירת 'ב"ה', להבדיל בין טמא לטהור, אזי קשה להניח שהגויים אכן אינם מודים, ולא ברורה טענת הראשונים.
כיווּן ראשון הוא ש'אזיל ומודה' פירושו 'הולך ומודה' כלומר הולך לבית ע"ז ושם אולי משתתף בטקס אלילי שבו הוא מודה לאלילו על הצלחתו. כך עולה מהגמרא (ע"ז לב, ב, בעקבות המשנה בע"ז כט, ב) שאוסרת לסחור עם גוי שנמצא בדרכו לבית ע"ז משום 'דאזיל ומודה', אבל בחזרתו מתירה לסחור עמו 'מאי דהוה הוה' כלומר לא סביר שיחזור לבית הע"ז בשביל להודות שוב.
וכן משתמע מכמה ראשונים שקשרו את הקולא בימינו לכך שהגויים אינם אדוקים ואינם מקריבים באידיהם, ואולי אף מתעצלים מללכת לבית תפלתם (ראב"ן רפח; רמב"ן ע"ז יג, א; ראבי"ה אלף נא), וכן כתב במפורש דברי יוסף (שוארץ. ב, לג) שכל החשש הוא להודאה בבית תפלתם בהתקבצות הציבורית ולא בבית. וכך קצת משמע מהראשונים (וביניהם רש"י ע"ז ב, א; ר"ן ב, א; וכן ש"ך קמח, א) שמסבירים שכל חשש ההודאה הוא ביום האיד (אפילו כאשר אסור לסחור שלושה ימים לפני אידיהם), אבל לפני האיד אין מציאות שהגוי יודה לאלילו. ואמנם מנ"ח (פו, ט) בכיוון אחר מעט, סייג שלא מדובר בגוי ש'מקבלו באלוה' אלא בסך הכל בהודאה של כבוד. מכל מקום, לא נראה שיש מחלוקת.
כיוון נוסף, ניתן למצוא בדברי הריטב"א (ע"ז ו, ב) שהגויים לא מחשיבים את המסחר כל כך עד שיבואו להודות עליו לע"ז, וכן עולה ממהר"ם מלובלין (ע"ז ב, א) ודבר חברון (יו"ד ב, קעט).
כיוון נוסף הוא הטענה שמופיעה בהקשר הזה לראשונה כנראה בדברי האהל מועד (איסור והיתר י) שהגויים שבימינו אינם בקיאים בטיב אלילים, אלא מנהג אבותיהם בידיהם. ונשמע שיש כאן איזו 'ירידת הדורות'. וכן כתבו השו"ע (קמח, יב) והלבוש (קמח, יב). הרעיון הזה הגיע להקצנה בדברי בית דוד (יו"ד עו) שאולי אפילו לגבי כומר אדוק שוודאי שמבצע פולחן תדיר אנו אומרים שהוא לא בקיא בטיב אלילים, ולא הכריע בזה. אמנם בלהורות נתן (טז, לז) שלל כיוון זה.
עוד דגש מסויים שכמה ראשונים מבארים הוא שההודאה מגיעה מתוך התחושה שהע"ז סייעה לו בהצלחתו במסחר (או"ז ד, צז; רא"ש ע"ז א, א; ב"ח קמח, ד).
גוף הסיכום
בבירור זה ננסה לראות כמה כיוונים למשמעות של 'אזיל ומודה'.
בירור זה נולד מתוך העובדה שראשונים רבים כותבים שהגויים שלנו אינם אדוקים ו'לא אזלו ומודו', ולכאורה צריך לעיין באיזו הודאה מדובר. שכן, אם מדובר רק באיזו אמירת תודה סמלית שמתרחשת באופן יומיומי כשגרת לשון – קשה להאמין שהגויים אינם עושים כן. ראשית נביא את לשון הראשונים שממנה נולדה הקושיה.
הם לא אדוקים כל כך ולכן אינם 'אזיל ומודי'
ספר מצוות גדול לאוין סימן מה
"בגוי שאנו מכירין שאינו אדוק בעבודה זרה ולא אזיל ומודה"
כלבו צז
"אבל גוים שבחוצה לארץ שאינם אדוקים בעבודה זרה וקים לן בהו דלא אזלי ומודו וכי האי גונא שרי כדפרש בפ"ק דע"ז עכ"ל"
ר"ן על הרי"ף ע"ז א, ב
"אפי' ביום אידם דקים לן בגוייהו דבזמן הזה לא אדיקי כולי האי ולא אזלי ומודו"
רשב"א ע"ז ב,א
"דקים לן בגוייהו דבזמן הזה לא אדיקו כולי האי ולא אזלי ומודו"
כיוון ראשון שנראה לומר הוא ש'אזיל ומודה' פירושו באופן מילולי 'הולך ומודה', ולאן הגוי הולך? ייתכן שהגוי הולך לבית הע"ז שהוא המקום שבו הוא מודה, ודווקא שם ההודאה מתקיימת, ולא במקום אחר. וראיה לכך מהגמרא הבאה:
הליכה לבית ע"ז
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לב עמוד ב
המשנה אמרה שההולכים לתרפות (בית ע"ז) אסור לשאת ולתת עמהם, ובחזרה מותר. ושמואל בגמרא מנמק שבהליכה אסור שמא ילך ויודה, אבל בחזרה כבר אין חשש שילך ויודה, מאי דהוה הוה. ואיננו חוששים שיודה כעת מבלי לחזור. אבל ביחס לישראל מומר – הוא יותר אדוק מהגויים, ואפילו בחזרה אסור לסחור עימו כי הוא אדוק וודאי ילך. ובאופן ברור החשש הוא שילך לבית ע"ז ויודה שם, והכל סובב סביב השאלה האם הוא ילך לשם. ויש לשים לב – גמרא זו עוסקת בעובדי אלילים אדוקים רגילים, ובכל זאת אינם מודים אלא בבית ע"ז.
"ההולכין לתרפות – אסורין לשאת ולתת עמהם. אמר שמואל: עובד כוכבים ההולך לתרפות – בהליכה אסור, דאזיל ומודי קמי עבודת כוכבים, בחזרה מותר, מאי דהוה הוה; ישראל ההולך לתרפות – בהליכה מותר, דלמא הדר ביה ולא אזיל, בחזרה אסור, כיון דאביק בה מהדר הדר אזיל. והתניא: ישראל ההולך לתרפות, בין בהליכה בין בחזרה – אסור! אמר רב אשי: כי תניא ההיא בישראל מומר, דודאי אזיל."
וכך עולה גם מדברי רש"י, שההליכה לע"ז היא 'הליכה למרחוק'.
רש"י מסכת עבודה זרה דף כט עמוד ב
"לתרפות – לטעות עבודת כוכבים למרחוק."
חיזוק משמעותי לטענה הזאת אנו מקבלים מדברי הראב"ן שקושר את ההיתר בימינו ש'לא אזלי ומודו' לכך שהם לא מכבדים את חגיהם ולא הולכים לבתי תפלתם. יש לשים לב שהוא אומר שאין ודאות שלא ילכו ויודו, אלא שייתכן שכך יהיה. נראה לי להסביר שאולי בכלל לא ילכו לבתי תפלתם, וגם אם ילכו אולי לא יודו על המסחר, כלומר כל עניין ההודאה קשור בהליכה לכנסיות וכו'.
ראב"ן עבודה זרה סימן רפח
"ובאמת שהם לא כל כך מכבדים את חגיהם, לפעמים עובדים בהם ולא הולכים לבית תרפותם.
והני גוים עכו"ם אנו רואין שאין חושבין לאידם שפעמים עושין בו מלאכה ופעמים שאין הולכין לבית תרפותם ביום אידם ודילמא לא אזיל ומודי."
רמב"ן ע"ז יג, א
הרמב"ן קושר את העובדה שהגויים לא אדוקים ולא מודם לכך שהם לא מקריבים לע"ז בימינו. ושוב משמע בבירור שההודאה הזאת היא ממש חלק מפולחן מסודר, ולא סתם שגרת לשון שנאמרת בידי 'מאמין'.
"ועוד אמרינן דהני גוים לא אדיקי בע"ז כולי האי ולא אזלי ומודו ולא מקרבי מידי לע"ז אלא חמרא דמנסכי קמה פורתא. וכ"ת הואיל וגזרו בו אע"פ שבטל דבר לא בטלה גזירה, הא אמר שמואל (ז' ב') בגולה אינו אסור אלא יום אחד בלבד, אלמא לפי המקומות אסרו ולפיהן התירו… אלמא כל דליכא משום דאזיל ומודה לא גזור"
עוד מקור שייתכן שתומך בכיוון זה, הוא בדברי הראבי"ה. בדיונו על המנהג לסחור ביום אידם מביא טענה שבעבר היו מזבחים בימי אידיהם, ובימינו רק אוכלים ושותים, ומצאנו שהתירו בגוי שידעו ש'לא פלח לע"ז', ואמנם אין למכור לכומרים חפצי הקרבה.
ראבי"ה תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף נא
"וגם נראה שבימים קדמונים היו מזבחים לע"ז ביום אידם, אבל עתה נוהגין רק לאכול ולשתות ולחוג וגם היריד שבזמן הזה קבעום לריוח של (עצמה) [עצמם] ולא לשם ע"ז. וגם בפרק בתרא (סה ע"א) גרסינן רב שדר להו קורבנא לבר ששך ביום אידו אמר ידענא ביה דלא פלח ע"ז… ונר' הדברים שמן הוודאין מינין כגון כומרים ראוי להתרחק לישא וליתן עמהם ביום אידם. והני מילי במידי דחזי לתקרובת ע"ז. וכלים שהביאם גוי לכתחילה לשם משמשין אינן אסורין מיד."
אמנם, הוא לא נוקט מפורשות שבגלל זה הם לא אזלו ומודו, ואפשר שכוונתו להסביר מדוע אין חשש של 'לפני עיוור' במסחר איתם, אבל לא משמע כך, כי למעשה גם עם כמרים הוא אוסר למכור רק חפצי הקרבה, וגם אצלם לא חושש לאזיל ומודה. וצ"ע.
והדברים מפורשים ממש בדברי יוסף, שכותב שכל החשש הוא שאין חשש שהגוי יודה לאלילו, אלא רק בהתקבצות הציבורית שיש ביום אידם, מה שאין כן בשאר הימים שאין דרכם ללכת לבית תפלתם לעבוד ע"ז.
הרב יהוסף שוורץ – דברי יוסף, חלק ב תשובה לג, עמודים קטז-קיז
"ולמה לא גזרו אף בשאר הימים כן, שאם העכו"ם מרויח מישראל או שהוא רואה שישראל צריך לו (עין ברא"ש ריש מסכת' ע"ז) ילך ויודה לאלילו בביתו, ומשברו ומקללו, ולמה דוקא קודם וסמוך ליום אידם, אלא שמוכח שלא חששו חכז"ל להודאה זאת בביתו, כ"א ביום אידם שאז מתקבצים כול' לבית אלילם, מה שאין כן בשאר הימים שאין דרכם ללכת שמה לעבוד ולהשתחוות לפסלם".
כדמות ראיה ניתן להביא מכל מי שתרגם את 'אזיל ומודה' ל'ילך ויודה', קרי – המילה 'אזיל' אינה מטאפורה, אלא ביטוי ממש להליכה פיזית למקום מסוים.
רשב"א ע"ז ה, ב
"דכיון דחיישינן דילמא מעתה ילך ויודה אין חלוק בין דבר המתקיים לדבר שאינו מתקיים אלא ודאי שמע מינה דטעמא דת"ק משום דאזיל ומודה ביום אידו הוא ולא אזיל ומודה אלא בדבר שהוא לפניו קיים ביום אידו"
וכמו ברשב"א, רבים באחרונים תרגמו 'אזיל ומודה' ל'ילך ויודה', אמנם כאמור לא ברור שיש כאן ראיה.
קונטרס תולדות צבי – עבודה זרה, מאמר של הרב יוסף אשר כהן, עמוד ס
"אפשר לתרץ שהגמ' שלנו דהיינו לשאת ולתת והמעשה של ר"י נשיאה הוי הרבה יותר קרוב לזה שהעכו"ם ילך ויודה לע"ז שלו כי זה."
וכן הובאה לשון זאת של 'ילך ויודה לע"ז' בספרים רבים, בהם: 'הדרת מלך' – כרך ה, עמוד קה; ברכת שי עבודה זרה עמוד יב; עבודה ברורה עבודה זרה א עמוד ריז.
עוד מקור שניתן לראות בו רמז לכיוון זה, הוא רש"י וההדגשה של הר"ן שבאה בעקבותיו. רש"י מסביר שהחשש של אזיל ומודה הוא שיעשה כן ביום אידם. והר"ן מדגיש שאיננו חוששים שיודה מעכשיו, כי אז היה לנו לאסור למכור דבר שאינו מתקיים גם שלושה ימים לפני אידם. ההדגשה הזו מובילה להבנה שלא מדובר בהודאה 'יומיומית שגרתית' אלא במשהו שמתרחש רק ביום אידם ואפילו לא בימים הסמוכים למרות שדעתו של הגוי נתונה לענייני האיד, ומכאן מסתבר לומר שהודאה זו היא מתרחשת בפועל רק בפני העבודה זרה (גם אם אין זה תנאי מהותי).
רש"י מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א
"מתני'. לפני אידיהן של עובדי כוכבים ג' ימים אסור לשאת ולתת עמהן – וכולהו משום דאזיל ומודה לעבודת כוכבים ביום אידו"
חידושי הר"ן מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א
"והזקיקו לרש"י ז"ל לפרש משום דאזיל ומודה ביום אידם. ולא פי' דאזיל ומודה מהשתא. שאם אתה אומר כן שכל מה שהוא מרויח ג' ימים קודם לאידו מיד הוא מודה לע"ז שלו א"כ למה אמרו בברייתא דתני רב זביד בדבי ר' אושעיא דבר שאין מתקיים מוכרין להם. הא אזיל ומודה סמוך למקחן. אלא ע"כ לא חיישינן דאזיל ומודה. עד יום אידו. ולפיכך כל שאין אותו דבר בעינו ביום אידו אינו מודה עליו:"
שפתי כהן על שולחן ערוך יורה דעה קמ״ח:א:א
"אסור. משום דאזיל ומודה לפני אליל ביום חגו:"
וכמובן שהטענה עצמה שלא חוששים שיודה כעת פשוטה ומוסכמת (מלבד בפירוש ראשון שמביא התלמידי רבינו יונה), והבאתי כאן רק כמה מקורות מייצגים, אבל באמת ברור לנו שאין חשש אזיל ומודה חוץ ליום אידם מלבד מקרים חריגים.
מנגד, המנחת חינוך לא שולל כיוון זה שההודאה היא דבר מיוחד או נדיר שקורה רק בבתי ע"ז וכדומה, כפי שניסינו להראות, אך מסייג שאי אפשר לומר ש'אזיל ומודה' פירושו 'מקבל באלוה' שאם כך היה כאן הכשלת הגוי לא רק מדין 'לא ישמע על פיך' אלא מדין 'לפני עור' ממש.
מנחת חינוך פרשת אם כסף מצוה פו אות ט
כותב שנראה שהגורם לגוי ל'אזיל ומודה' עובר גם על לפני עור. אבל קשה על זה שהסתפקה הגמרא האם יש אסור משום הרווחה או משום לפני עוור. והגמרא נקטה נפק"מ. ואם אכן גם בהרווחה יש לפני עוור אז הגמרא הייתה צריכה לנקוט 'או משום לפני עוור לבד' ולא 'או משום לפני עוור'. ונראה שהכוונה היא שלא עוברים על לפני עוור דאזיל ומודה לא חששו שבן הנח יודה באמירת 'אלי אתה' (שאז באמת הישראל שהכשיל אותו עבר בלפני עור) אלא סביר להניח שיאמר רק דרך כבוד ותו לא. ומתרץ לפי זה את קושיית הט"ז מדוע אין לפני עור ב'אזיל ומודה'.
"והנה העוסק עם העכו"ם בענין דאזיל ומודה בדרך האסור לב"נ חוץ מה שעובר על לאו זה עובר גם כן על לאו דלפ"ע כיון שב"נ מצווה ע"ז. וקצ"ע בע"ז ד"ו דאבעיא שם על איסור מו"מ אי משום הרווחה היינו דעי"ז אזיל ומודה או משום לפ"ע למנ"מ דאית ליה בהמה לדידיה וכו' יקשה הא באזל ומודה עובר על לפ"ע גם כן אם כן הו"ל להש"ס לנקוט הלשון אי משום הרווחה או משום לפ"ע לבד למנ"מ כו' כיון דהרווחה עובר גם כן על לפ"ע ועיין פירש"י שם פירש משום הרווחה דאזיל ומודה ועבר ישראל משום לא ישמע ע"פ. ונראה מדבריו דא"ע על לפ"ע דאזיל ומודה לא חששו שיהי' בדרך שב"נ מוזהר כגון אלי אתה אלא בדרך שא"ח רק דנוהג כבוד והוי כמגדף כו' או נודר ומקיים כו' אבל אם בדרך איסור לב"נ צע"ק לשון הש"ס דגם בהרווחה עובר על לפ"ע. וע"ש ד"ב ע"א תוסד"ה אסור לשאת ולתת כו' שיטת ר"ת שם. שו"ר בט"ז יו"ד הקשה בשם הב"ח על רש"י למה לא פי' משום לפ"ע ותי' דאזיל הוי כמו גיפוף ונישוק כו' כמ"ש והנאני. ומה שהקשה הט"ז דישראל חייב מיתה כה"ג באומר אלי אתה אין קושיא דאזיל ומודה ומפאר אבל אינו אומר אלי אתה ומה שתי' הט"ז על רש"י אין דבריו מובנים לענ"ד."
דגשים וכיוונים נוספים בפוסקים:
המסחר לא חשוב מספיק כדי להודות עליו
ריטב"א ע"ז ו,ב
"ועוד דקים לן בגוייהו דלא אזיל ומודה דלא חשיבא באנפייהו כולי האי"
מהר"ם מלובלין מסכת עבודה זרה דף ב עמוד א
(מפרש את התוספות) ואומר שאין דרכם להודות לע"ז בשביל משא ומתן.
"פי' דאין דרכן דאזיל ומודה לעבודת כוכבים בשביל איזה הנאת משא ומתן וכיוצא:"
ובאופן דומה כתב הרב ליאור:
דבר חברון (יו"ד, ח"ב קעט)
"כיום הגויים פחות אדוקים, ואין הם רואים, בדרך כלל, קשר ישיר בין הצלחתם במסחר לבין אלוהיהם ולכן מותר לקנות מהם בימי אידיהם".
ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן צה-צו
האור זרוע, בניגוד למובא בפרק הראשון, טוען שבגולה אסרו רק יום אידם כי רוב הגויים אינם עע"ז, ולכן אפילו גוי שכן עובד, שם הע"ז שגור על פיו רק ביום האיד. ובגוי סתם כיום שאיננו יודעים אם הוא עובד אנו מתירים אף ביום אידם, וזאת למרות שאנו רואים שהם הולכים לתועבה כל יום (אולי הכוונה בכל יום אידם) מכיוון שהם עושים זאת כמנהג אבות. כלומר המוקד הוא לא שאינם מבצעים פולחן, אלא שליבם כנראה אינו שלם איתו.
"אבל בגולה אין אסור אלא יום האחד בלבד. פי' ואפי' דקים ליה בגויה דפלח לע"ז לא אסור אלא יום אחד בלבד. דהואיל ורובם לאו עובדי ע"ז הם ואינה נשמעת על פיהם. איהו נמי אע"ג דפלח לה אינה שגורה בפיו אלא אותו היום בלבד. כההיא דפ"ק דש"ח דאמר רב חייא בר אבא א"ר יוחנן גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי ע"ז הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם. הילכך סתם גוי בחוצה לארץ דלא ידענא ביה אי פלח לע"ז אי לא פלח סמכינן אדרבי יוחנן ושרינן במשא ומתן דידיה ואפי' ביום אידם דסמכינן אדוכתא דלא פלחי לע"ז ואע"ג דחזינן להו דאזלי לתועבה בכל יום כל מה דעבדי אינו אלא מנהג אבותיהם בעלמא:"
אינם יודעים בטיב ע"ז
האהל מועד סולל דרך מעט שונה, שהיא הגוים 'אינם יודעים בטיב ע"ז', אלא מנהג אבותיהם בידיהם, ולא 'אזיל ומודה'. זו טענה שלכאורה פירושה הוא איזושהי 'ירידת הדורות' אצל הגויים בדבקות ובהבנת הפולחן.
ספר אהל מועד שער איסור והיתר דרך י, ט
"עכשיו הואיל וכמה חנונים גוים מצוין שמוכרין להם כל מה שירצו אין אנו נזהרין לשאת ולתת עמהם אפי' במידי דהקרבה ועוד שאנו יראים מהם משום איבה ועוד שגוים שבחו"ל אינם אדוקים בע"ז שהרי אינם יודעים בטיב ע"ז ומשמשיה אלא מנהג אבותיהם בידיהם ולא אזיל ומודה."
טענה זו רואים גם בבית יוסף שמסביר את לשון הטור, ופוסק כהסברו בשו"ע.
טור יורה דעה קמח, יב
אינם עובדי אליל ולא מודים. ואף שמתנדבים מעות אין בזה תקרובת כי אוכלים ושותים בהם. ועוד שיש איבה אם נפרוש מהם ביום אידם. ועוד שמחניף.
"והאידנא כתב הרשב"ם בשם רש"י שהכל מותר, דלאו עובדי אליל הם ולא אזלי ומודי"
בית יוסף יורה דעה סימן קמח
"וטעמא משום דלאו עובדי עבודה זרה הם כלומר דאינם יודעים בטיב עבודה זרה כ"כ וכדאמרינן בפרק קמא דחולין (יג:) גוים שבחוצה לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם אלא מנהג אבותיהם בידיהם ולא אזלי ומודו"
שולחן ערוך יורה דעה קמח, יב
וכך הוא פוסק בשו"ע.
"יש אומרים שאין כל דברים אלו אמורים אלא באותו זמן אבל בזמן הזה אינם בקיאים בטיב אלילים לפיכך מותר לשאת ולתת עמהם ביום חגם ולהלוותם וכל שאר דברים:"
לבוש יורה דעה סימן קמח, יב
מתיר מטעם שאינם עע"ז ואינם יודעים בטיבה.
"יש אומרים שאין כל הדברים האלו הנאמרים בסימן זה אמורים אלא בזמניהם שהיו הגוים אדוקים בע"ז והיו יודעים בטיב ע"ז לעובדה, אבל גוים שבזמן הזה לאו עובדי ע"ז הם ואינם יודעים בטיב ע"ז"
בניגוד לטענה הזו אנו מוצאים לעיתים שיש ראשונים שלא טענו שהגויים 'אינם מסוגלים' להודות, אלא שלא שכיח שהם עושים כן. הבאנו זאת בראבי"ה בפרק הראשון, וכך הם הדברים בקצרה גם בתרומת הדשן.
בית דוד, יורה דעה סימן עו, לרבי דוד יוסף משאלוניקי (רבו של השולחן גבוה)
הבית דוד דן בראש כמרים ששלח דורון סל ביצים לישראל שכנו יום לפני האיד. הוא מעלה שלושה טעמים להתיר – איבה, זה היה יום לפני האיד, בימינו אינם אדוקים. ולגבי הטעם השלישי מעיר שאי אפשר לומר על גוי ראש כמרים שהוא לא אדוק. אלא שהטור כתב שאינם עע"ז והב"י הסביר שאינם בקיאים בטיב ע"ז, כלומר אפילו אם הם אדוקים הם לא בקיאים ומותר. אלא שזה לא פשוט, כי הרא"ש כתב 'השתא דלא אדיקי' משמע שצריך שאכן לא יהיו אדוקים.
"וכתב הרב"י ז"ל כלומר כל מה שנזכר בסימן זה לאיסור האידנא מותר וטעמא משום דלאו עע"ז כלומר דאינם יודעין בטיב ע"ז כל כך וכדאמר פרק קמא דחולין גוים שבח"ל לאו עע"ז הם אלא מנהג כו' ע"כ הרי דקדק לומר דאינם יודעים בטיב ע"ז כל כך משמע דאע"ג דחזינן להו דאדיקי בע"ז שרי דעקר טעמא לאו משום דלא אדיקי אלא שאינם יודעין כל כך בטיבה איברא מלשון הרא"ש אין נראה שכתב השתא דלא אדיקי כלל אפילו ביום אידם שרי כו' משמע דבעינן דלא אדיקי כלל"
שולחן גבוה יו"ד קמח, סעיף ה, ס"ק יז
כותב שרבו הבית דוד הסתפק מכיוון שמדובר בכומר ראשי, אבל סתם גוי עע"ז שאינו אדוק מותר לקבל ממנו.
"ומתוך דבריו משמע דלא הניח הדבר בשיקול אלא בנדון דידיה דהשולח היה הגלח ראש הכומרים שיודע בטיב ע"ז ואדוק בה כמבואר בדבריו, אבל אם השולח הוא גוי ע"ז ע"ה שאינו אדוק ואינו יודע בטיב ע"ז מותר לקבלו וליהנות ממנו אפילו ביום אידם כך משמע מדבריו יעויין שם".
מנגד, בלהורות נתן פשט את הספק, והכריע שאכן כמרים בימינו ודאי אדוקים, ולא סבר שהטענה של 'לא בקיאים בטיב אלילים' היא טענה עקרונית שלא תלויה באדיקות, כפי שהציע הבית דוד.
שו"ת להורות נתן חלק טז סימן לז
נשאל לגבי מתנה שיהודי קיבל מנזירות ביום חגם. ומציין שלא שייך ההיתר של השו"ע כי מדובר בכמרים שהם ודאי אדוקים ואזלי ומודי, ועיקר כוונתם בחלוקת המתנות להסית ולהדיח.
"ב) אלא שיש לדון במש"כ בשו"ע שם (סעי' י"ב) דבזה"ז אינם בקיאין בטיב אלילים ומותר לשאת ולתת עמהם בחגם וכל שאר הדברים, וממש"כ הש"ך שם (סקי"ב) דמ"מ מה שנזכר בסעי' ט' אסור גם האידנא עיין שם. מוכח דיתר הדברים, וכגון הא דקיבל דורון מעכו"ם, אינו שייך בזה"ז. אך נראה דבנדון דידן לא שייך היתר זה, שהרי כל כונת הכומרים הוא לע"ז, ובודאי שהם אדוקין בזה, וכל עיקר כונתם בחלוקת הדורונות היא כדי לקרב לב ישראל לתיפלותיהם וכידוע בעוה"ר, א"כ ודאי דבדידיהו נוהג דין זה גם בזמן הזה. וכן מצאתי בדרכי תשובה (שם סק"ו) בשם בית דוד הספרדי שהכומרים ודאי דהם אדוקים בע"ז גם בזה"ז עיין שם"
תרומת הדשן סימן קצה
"וכ"ש בזמן הזה דלא שכיחי כולי האי דאזלי ומודו."
מנגד, אכן בעשרות ראשונים נראה שהגויים כלל אינם הולכים להודות, ולא שהדבר אינו שכיח, וכפי שהבאנו מהסמ"ג כלבו ר"ן ורשב"א שהבאנו בפרקים הקודמים.
ההודאה מגיעה מתוך התחושה שהע"ז סייעתו בעסקיו
ספר אור זרוע חלק ד פסקי עבודה זרה סימן צז
כל שלושה ימים ע"ז שגורה בפיו ומודה על כל הנאה שבאה לידו.
"כל רווחא דמטי ליה אזיל ומודה ואומר שע"ז שלו גרמה לו זה הריוח הילכך אסיר בכל משא ומתן אפי' מידי דלאו בר תקרובת."
רא"ש ע"ז א, א
מתרץ שמעת שהגוי עוסק בצרכי הקרבה הוא מודה על כל הנאה שבאה לו.
"ומיהו י"ל כל זמן שעוסק בתקרובת עבודת כוכבים אזיל ומודה בכל הנאה שתבוא לו כי אומר שסייעתו עבודת כוכבים שלו לפי שעוסק בצרכיה"
ב"ח קמח, ד
הב"ח מחדד לנו שההודאה מגיעה מתוך התחושה שהע"ז מסייעת לו.
"פשיטא דאית ביה משום אזיל ומודה ביום אידם כי אומר שסייעתו עבודה זרה שלו לפי שעוסק בצרכיה"