ארכיון הקטגוריה: פרק ג – ברכת המוציא

יא – אם מותר לצאת מהבית באמצע הסעודה

יא,א – טוב שהממשיך סעודה בבית אחר יאכל שם כזית לחם

לנוהגים לכוון ב'המוציא' להמשיך סעודתם בבית אחר, נכון להקפיד שיאכלו גם בבית השני כזית לחם, כדי שברהמ"ז תהיה במקום הסעודה (ע' שערי הברכה ט, הערה נב, ופס"ת קעח, 54).

יא,ב – הרחבת הערה 13 – בירור דעת רב ששת

פסחים קא, ב, לדעת רב ששת לפי הרמב"ם, מי שיצא ממקומו באמצע סעודתו, ורצה אח"כ להמשיך לאכול, צריך לברך תחילה ברהמ"ז על מה שאכל ו'המוציא' על מה שהוא מתכוון לאכול, כי בזה שיצא ממקומו סיים את סעודתו והתחייב בברהמ"ז. וכך נפסק בשו"ע קעח, א-ב. אמנם אם התחיל לאכול בלא לברך ברהמ"ז, לא יפסיק לברך ברהמ"ז, כי כבר ייפטר בברהמ"ז שיברך בסוף הסעודה, ע' שו"ע קעח, ד.

ולדעת הרמב"ם, אין חילוק בין דברים הטעונים ברכה במקומם (לחם וי"א גם מזונות, וי"א כל שבעת המינים, כמבואר ד, יד), לדברים שאינם טעונים ברכה במקומם, בכולם אם יצא צריך לברך ברכה אחרונה ושוב ברכה ראשונה. ולדעת ראב"ד, ר"ן ורמב"ן, הלכה כרב ששת, אבל רק בדברים הטעונים ברכה במקומם צריך היוצא לברך ברהמ"ז ושוב ברכה ראשונה, אבל בדברים שאינם טעונים ברכה במקומם, גם רב ששת מודה שמתחייבים רק בברכה ראשונה. ולדעת המאור והמאירי, גם בדברים הטעונים ברכה במקומם, לדעת רב ששת היוצא צריך לברך שוב רק ברכה ראשונה ולא אחרונה.

יא,ג – דעת רב חסדא והלכה למעשה

דעת רב חסדא, שבדברים שטעונים ברכה במקומם, הואיל ועוד נותרה לו זיקה למקום אכילתו, אין היציאה מהווה הפסקה. ולכן כל זמן שלא הסיח דעתו לחלוטין מהסעודה, יכול להמשיך לאכול בלא ברכה, בין במקום הקודם ובין במקום החדש. וכך פסקו רשב"ם, תוס', רא"ש ורמ"א. והואיל ומחלוקת זו נוגעת בספק ברכות, רבים מאחרוני הפוסקים הספרדים הורו כרמ"א, וכ"כ בא"ח בהעלותך ב, כה"ח קעח, יד, וילקוט יוסף קעח, ג.

אמנם באול"צ (ח"א יז) כתב לנהוג כשו"ע, מפני שלדעתו הואיל ואין כאן חשש ברכה לבטלה אלא רק ברכה שאינה צריכה, טוב לברך ולצאת מהספק. ולשאר הפוסקים, הואיל ובפועל הוא פטור מהברכה, שהרי הוא מתכוון להמשיך לאכול לחם, אסור לו לברך ברכה שאינה צריכה. ורק כאשר יש גם הגיון עצמי במה שהוא עושה, מותר לו לעשות פעולה שתגרום לו לברך ברכה נוספת כדי לצאת מספק. כגון שהוא רוצה לאכול פהב"ב לקינוח בסעודה, וכדי שלא יהיה בספק, הוא מברך ברהמ"ז ואח"כ יאכל פהב"ב בברכה. וההגיון הוא שאכן אכילת העוגה שונה מאכילת הסעודה, ופעמים שאנשים רוצים להפריד בין שני סוגי האכילות, וכמו שהיו נוהגים בעבר בדין 'אחר הסעודה'. וכיוצא בזה לגבי מאה ברכות בשבת, עיין להלן יב, ב.

יא,ד – כיצד לנהוג לכתחילה

לכתחילה יש להיזהר שלא לצאת מהבית באמצע הסעודה, ראשית כדי לחוש לדעת השו"ע, שנית, גם לשיטת הרמ"א לכתחילה אין לצאת, שמא ישכח לחזור לברך ברהמ"ז, ושמא ישהה עד שיהא רעב ויפסיד הברכה (רמ"א קעח, ב, מ"ב לג).

ומי שצריך לצאת ליותר מחצי שעה, אף שהוא מתכוון לחזור ולהמשיך לאכול, אם אינו ממהר, נכון שיברך לפני יציאתו ברכת המזון, ואחר שיחזור יטול שוב ידיים ויברך 'המוציא'. שכן אפשר לומר שאלו שתי אכילות שונות, ואין כאן חשש ברכה שאינה צריכה. אבל אם הוא יוצא לזמן קצר, כיוון שהאכילה שאח"כ נחשבת המשך סעודתו, לא יברך, כי לסוברים כרב חסדא זו תהיה ברכה שאינה צריכה (מ"ב קעח, לה, באו"ה ד"ה 'בלא').

ועיין להלן י, יג, לעניין הפסק בשאר מאכלים, אימתי נכון לברך על הכל ברכה אחת, ואימתי כמה ברכות. ועל פי זה, אם הוא יוצא ליותר מחצי שעה אבל השאיר שם את חבריו שממתינים לו, גם אם יש לו פנאי, לכתחילה עדיף שלא יברך, שכן הישארותם של חבריו יוצרת את רצף הסעודה. וק"ו אם הם שניים, שלא יברך, שכן הוא עוד צריך לחזור ולזמן עמהם.

יא,ה – להערה 14 – מדוע הכוונה ב'המוציא' מועילה

לגבי הסברה שכוונה ב'המוציא' תועיל למקום אחר, לשו"ע הרב קעח, ד, הכוונה עושה את האדם כהולך דרכים, וממילא יוכל להמשיך לכתחילה לאכול בכל מקום שירצה. ולב"ח, מ"א ח, ומ"ב לג, הכוונה מכילה את הברכה על שני המקומות, וממילא היא מועילה רק למקום שאליו התכוונו.

פורסם בקטגוריה פרק ג - ברכת המוציא | כתיבת תגובה

יב – מאכלים שנאכלים לפני הסעודה

יב,א – אימתי אין מעלה בדחיית האכילה והשתייה לתוך הסעודה

כתבתי בהלכה ככלל, שהרוצה לאכול דבר מה לפני הסעודה, מוטב שיתחיל בסעודה ואח"כ יאכל אותו, כדי לצאת מספק. אמנם אין זה כלל מוחלט, שכן לגבי פהב"ב, גם בסעודה יש לו ספק. והטוב ביותר הוא: או שידחה את אכילת הפהב"ב לאחר הסעודה. או שיאכל אותה לפני הסעודה ויעשה הפסק של רבע שעה לפחות או טיול קצרצר. או שיאכל אותה בסעודה לפי העצות שנתבארו בהערה 9.

ואמנם יש לשאול, מדוע אחר הסעודה אין צורך בהפסק, ואילו לפני הסעודה יש צורך בהפסק. והעניין הוא, שמה שלפני הסעודה יותר מצטרף אל הסעודה, שכן הוא מתכוון לאכול, וכל אכילותיו מכוונות ככלל למטרה אחת. אבל אחר הסעודה הוא כבר שבע, ואכילתו שלאחר הסעודה להנאה בלבד. כיוצא בזה מצינו לגבי שניים שאוכלים יחד לחם ויין, שבתחילה עדיף שאחד יברך לחבירו, ובסוף, כיוון שהם עומדים להיפרד, הזיקה ביניהם נפסקת, וכל אחד צריך לברך לעצמו (שו"ע ריג, א, מ"ב ח, ולהלן יב, ז).

וכן לגבי מים, המהודר ביותר שישתה לפני הסעודה פחות מכשיעור, או שישתה בסעודה יין ויפטור את המים. כפי שנתבאר בהלכה ו, ובהערה 7.

יב,ב – ברכה אחרונה על מאכלים ומשקים שאכל ושתה לפני הסעודה

הרחבת ההערה: א) אם אכל לפני הסעודה מאכלים שנפטרים בברכת 'המוציא', כיוון שהחליט לאוכלם לפני הסעודה, הרי שאין להם שום קשר לסעודה, וממילא חייב לברך עליהם ברכה אחרונה. ואם שכח ולא בירך עד שסיים סעודתו ובירך ברהמ"ז, יש אומרים שגם אחר ברהמ"ז יברך 'בורא נפשות' (סדבה"נ א, יז, אוצר הלכות קעו, ד, בשם ברכת הבית נב). ויש אומרים שהואיל והם משביעים, בדיעבד ברהמ"ז פוטרתם (כה"ח קעז, ז, ברכ"ה ח"ג י, עח, וכך משמע מח"א מא, ב). ומספק לא יברך.

ב) אכל לפני הסעודה פירות, אם אינו מתכוון לאכול פירות בסעודה, עליו לברך עליהם ברכה אחרונה. וכפי שלמדנו, אם נזכר לאחר שבירך ברהמ"ז, כבר לא יברך עליהם ברכה אחרונה. ואם הוא מתכוון להמשיך לאכול פירות בסעודה, לא יברך אחריהם ברכה אחרונה. וזאת משום שהפירות אינם נפטרים בברכת 'המוציא', ונמצא שהברכה שבירך על הפירות לפני הסעודה תפטור את הפירות שיאכל בסעודה. וכמו שברהמ"ז תפטור את הפירות שיאכל בסעודה כך תפטור גם את הפירות שאכל לפני הסעודה (ח"א מא, א, מ, מ"ב קעו, ב (א). ואף שיש פוסקים שאינם מסכימים לכך (כה"ח קעז, ט, ועיין וזאת הברכה ע' 81). למעשה, ספק ברכות להקל. (ולגבי תמרים, יש פחות לחוש לדעות המובאות בכה"ח, מפני שאם גם יאכלם בסעודה, לכל הדעות לא יברך על מה שאכל לפני הסעודה 'מעין שלוש', הואיל וברהמ"ז פוטרת תמרים, כמבואר בשו"ע רח, יז).

ג) נחלקו הפוסקים לגבי מאכלים ומשקים שנאכלו כדי לעורר התיאבון. לרא"ש (פסחים י, כד), כל מאכל שנועד לעורר התיאבון, אף שנאכל לפני הלחם, נחשב כחלק מהסעודה, וברהמ"ז פוטרתו.

ולרשב"א (ברכות מא, ב), כל מה שנאכל לפני הלחם אינו נכלל בסעודה, ואין ברהמ"ז פוטרתו, וכך כתבו כמה ראשונים לעניין הכוס השנייה בליל הסדר שצריך לברך עליה ברכה אחרונה (רמב"ן במלחמות פסחים קט, א, רבנו דוד, ר"ן, ומהר"ם חלאוה שם). בשו"ע קעד, ו, פסק לעניין יין שלפני הסעודה כדעת הרא"ש, שאין לברך עליו ברכה אחרונה. ומשמע שכל דבר שנועד לפתיחת התיאבון, גם אם אוכלים אותו לפני הסעודה הוא שייך לסעודה, ולכן אין לברך עליו ברכה אחרונה. וכ"כ ביחו"ד א, פב, עפ"י כמה אחרונים. אמנם אין לנהוג כך לכתחילה, שיש לחוש לדעת הרשב"א ודעימיה, ורק היין של קידוש נפטר לכל הדעות בברהמ"ז, מפני שהוא זה שמתיר את האכילה, שאסור לאכול לפני הקידוש (ע' באו"ה קעד, ו, 'וכן פוטרת'). (וערוה"ש קעו, ה-ח, ביאר שאין כאן מחלוקת, שגם הרשב"א יודה שבדברים שנועדו לפתוח התיאבון, אין צריך לברך ברכה אחרונה). למעשה, כדי לצאת מהספק אין לאכול או לשתות כשיעור מדבר שנועד לעורר את התיאבון לפני הסעודה, ואם אכל או שתה, לא יברך ברכה אחרונה (מ"ב קעו, ב, ג, וע' באו"ה קעד, ו, 'ואפילו', יחו"ד א, פב).

וכן הדין לגבי יין ומשקאות חריפים, הואיל והם פותחים את התיאבון, אין לברך עליהם ברכה אחרונה, שכך כתב בשו"ע קעד, ו, לעניין יין, וכך משמע בבאו"ה 'ואפילו'. וכ"כ באג"מ או"ח ג, לג, פס"ת קעד, יא.

ומ"מ הרוצה לצאת ידי כל הפוסקים, יתחיל לשתות מהמשקה החריף פחות מכשיעור לפני הסעודה, ויפטור בזה את מה שישתה בסעודה.

ואם שתה יין לפני הסעודה כשיעור, ומתכוון להמשיך לשתות גם בתוך הסעודה, אפילו אם לא שתה את היין שלפני הסעודה כדי לפתוח את התיאבון, יצא בברהמ"ז, שכמו שברהמ"ז תפטור את היין שבסעודה, כך תפטור את היין שלפני הסעודה (מ"ב קעד, כה).

ד) על מים ששתה לפני הסעודה בלא לכוון שהם כדי לפתוח תיאבון, לרוה"פ יברך ברכה אחרונה ואפילו אם כבר בירך ברהמ"ז, וכ"כ ברכ"י קעד, ב, שועה"ר קעד, ו, באו"ה קעד, ו, 'ואפילו'. (ושלא כהליכות עולם ח"ב נשא ב). אמנם אם המשיך לשתות מים בסעודה, נלענ"ד שהואיל ויש ראשונים שסוברים שעל מים שבתוך הסעודה צריך לברך 'שהכל' (כמובא לעיל בהערה 7), וממילא נפטרו בברכה שבירך על המים שלפני הסעודה, ואזי כמו שברהמ"ז תפטור את המים שבסעודה כך תפטור את המים שלפני הסעודה. ולכן מספק יש להורות שאם בירך כבר 'המוציא' והוא מתכוון לשתות מים בסעודה, מחמת הספק לא יברך על המים שלפני הסעודה ברכה אחרונה. ועיין שם בהערה 7 לגבי המחלוקת אם מברכים על משקים בתוך הסעודה, ומנהג המהדרים לשתות מעט לפני הסעודה בברכה. ועליהם לשתות פחות משיעור כזית, מפני שביותר מכזית, לרוב הפוסקים יצטרכו לברך 'בורא נפשות'.

ה-ו) לגבי פהב"ב ישנן שלוש דעות: 1) דעת המ"ב: אם אכל לפני הסעודה מאפה שהוא ספק פהב"ב ספק פת (עיין לעיל הלכה ח הערה 9, ולהלן ו, ב), מחמת הספק לא יברך 'על המחיה', שכן אולי מדובר בפת, וממילא ברהמ"ז פוטרתו. אבל אם ברור שהוא פהב"ב, הרי שהוא נפרד לגמרי מהסעודה, וצריך לברך עליו 'על המחיה' (באו"ה קעו ד"ה 'בירך'). וכ"כ בפס"ת קעו, א. (וגם הסוברים כמו הרשב"א כמובא בהערה 9, יכולים להסכים שצריך לברך על פהב"ב שלפני הסעודה 'על המחיה', שהרי הוא הסכים שאם היה דין אחר הסעודה, היה צריך לברך על פהב"ב, אלא שהוא סובר שאין כיום דין אחר הסעודה. אבל מה שהוא אוכל לפני הסעודה, בוודאי מנותק מהסעודה, וצריך לברך עליו בתחילה ובסוף).[2]

2) לדעת ילקוט יוסף קעז, יא, אפילו על פהב"ב בוודאות, לא יברך 'על המחיה'. ואין נראה כמותו. (וכמו שגם לגבי מים יש לנהוג כרוה"פ הסוברים שיש לברך עליהם 'בורא נפשות' אם שתאם לפני הסעודה).

3) לדעת בא"ח נשא ד, והרב אליהו (וזאת הברכה ע' 83), גם בספק פהב"ב צריך לברך 'על המחיה' לפני שיתחיל בסעודה. וכ"כ באול"צ ח"ב יב, ז, שגם אם הוא ספק פהב"ב צריך לברך 'על המחיה', שאם לא כן, הרי הוא נכנס לספק נוסף, שאם פהב"ב זו היא פת, ברכת 'מזונות' שבירך לפניה פטרה גם את הלחם, ואם היא מזונות, לא פטר בברכתה את הלחם. וכדי לצאת מהספק, חובה לברך עליה תחילה 'על המחיה', ואח"כ יוכל לברך 'המוציא' על הפת. ע"כ. אולם אפשר לומר, שהואיל ולא כיוון לפטור את הלחם בברכת 'מזונות' שבירך על ספק פהב"ב, ממילא לא פטרו.

ולמעשה, כאשר מוסכם שמדובר בפהב"ב, לרוב ככל הפוסקים צריך לברך 'על המחיה', וכך נכון לנהוג למעשה. אבל כאשר הוא ספק פהב"ב, יש יותר מקום לספק, ולכן אינו יכול לברך. והטוב, שיברך 'על המחיה' ויצא לטיול קצרצר.

אבל על תבשילי דגן, הואיל ואין ספק שאינם כלחם, וגם ברור שלא נועדו לעורר את התיאבון כפתיחה לסעודה, צריך לברך 'על המחיה'. ואם שכח לברך לפני שהתחיל לאכול מן הלחם, רבים סוברים שכל זמן שלא בירך ברהמ"ז עדיין צריך לברך עליהם 'על המחיה' (ח"א מא, ד, גר"ז סדבה"נ א, יז, מ"ב קעו, ב). וי"א שאחר שבירך 'המוציא' שוב לא יברך 'על המחיה' אלא יצא בברהמ"ז (בא"ח נשא ד, ילקוט יוסף קעז, יא). וספק ברכות להקל.

יב,ג – התועלת שבטיול קצרצר

כאן המקום לבאר את התועלת שבטיול קצרצר במקרה שיש ספק אם צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל לפני כן. שאם מדובר במאכל שאין צריך לברך עליו ברכה אחרונה במקומו (עיין בפרק זה הערה 13 ובהרחבות), הרי שהיציאה מהמקום יוצרת הפסק, שאם ירצה אח"כ להמשיך לאכול, חייב לברך מחדש ברכה ראשונה, וממילא לפני שיצא יברך ברכה אחרונה על מה שכבר אכל. ואם הוא דבר שצריך לברך עליו במקומו, יש מחלוקת אם היציאה מהווה הפסק, ואף שלמעשה נפסק שאינה הפסק, כמבואר בפרק ג, 13, מ"מ לרמב"ם ועוד הרבה ראשונים הוי הפסק. ולגבי מזונות דעת הרשב"א ודעימיה, שאינם טעונים ברכה במקומם, ולגבי שבעת המינים, עוד ראשונים סוברים שאינם צריכים ברכה במקומם (עיין שו"ע קעח, ה, ולהלן ד, יד). וא"כ לסיכום, בנוסף לסוברים שמה שאכל לפני הסעודה טעון ברכה אחרונה, נצטרפו הסוברים שכל יציאה נחשבת הפסק (רמב"ם ודעימיה), וכן הסוברים שמזונות אינם צריכים ברכה במקומם, ולכן היציאה מהווה הפסק. כיוצא בזה כתב בקרן לדוד או"ח נט, שיציאה לטיול מועילה להצטרף לעשיית הפסק גם בשבעת המינים. ועוד, שאף לסוברים שבמזונות ושבעת המינים היציאה אינה מהווה הפסק, כאן שמדובר בשתי אכילות שונות, יש יותר כוח לטיול שהוא עיסוק בדבר אחר, להוות הפסק, ולחייב בברכה אחרונה את מה שאכל לפני הטיול. וכיוצא בזה מובא בשעה"ב ז, הערה כו.


[2]. ולבאו"ה שגם על עוגה ממולאה המברך בתוך הסעודה לא הפסיד, ממילא גם אם אכל אותה לפני הסעודה, המברך 'על המחיה' לא הפסיד. ובאג"מ או"ח ג, לג, ביאר את המ"ב כדעת המאמר מרדכי, שכן הביאו בבאו"ה קסח, ז, 'והלכה', ששלושת הפירושים אינם חולקים, וממילא על כולם בוודאות מברכים 'מזונות', וממילא אם אכלם לפני הסעודה, חייב לברך אחריהם 'על המחיה'. ומה שכתב בבאו"ה קעו 'בירך', שבמקום ספק לא יברך 'על המחיה', כוונתו רק בלקך שנילושה במעט דבש, שלדעת הרמ"א (קסח, ז) היא פת גמור, ולשו"ע היא מזונות. ע"כ. ואין נוהגים כן, וגם מקובל לומר שבאו"ה חושש לסוברים ששלושת הפירושים בפהב"כ חולקים.
פורסם בקטגוריה פרק ג - ברכת המוציא | כתיבת תגובה