ארכיון הקטגוריה: פרק ב – הלכות עונה

יא – קשיים בקיום המצווה מצד האיש

חולה וזקן במצוות עונה (הרב בראל שבח)

יא, א – חולה וחסר כח גברא

כל העונות האמורות במשנה (כתובות סא, ב) נאמרו באדם בריא, אבל אם הוא חולה או חלוש אין עליו חיוב, אלא כפי אומדן כוחו (טור בשם רמ"ה; שו"ע אה"ע עו, ג; ב"ח שם ד).

מי שמחלתו או תשישותו גורמות לכך שאינו יכול לקיים עונתו פרק זמן ארוך, כתב הרמב"ם (אישות יד, ז), שימתין שישה חודשים עד שיבריא (שכן היא העונה הגדולה ביותר), ואח"כ או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה. וכ"כ ארחות חיים (הל' כתובות טו); מאירי (כתובת סג, א, 'אמר'); טור ושו"ע (אה"ע עו, יא). וכן הובא באוצה"פ (עו, עמ' פא), בשם דינא דחיי (לאוין פא, ב, ט"ב), שהרמב"ם הוא רב מפורסם, והכי נקטינן.

השאלה מה הדין כאשר יש רפואה לחוליו של הבעל, אלא שצריכה האשה לחכות לשם כך יותר משישה חודשים. דיון זה מעשי ונידון בשו"ת ובפסקי בתי הדין, סביב נשים התובעות כתובתן בטענה "יִשָּׁעֵן עַל בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד" (איוב ח, טו), היינו שאין לבעל גבורת אנשים.

מחד, רוב ככל הפוסקים מסכימים שיש לעשות השתדלות שלא לפרק את ברית הנישואין, כי רחמי שמים מרובים, ולא תמהר להפריד בינה ובין אלוף נעוריה, כי קשים גירושין. ועל בית הדין לנסות לדחות את הכרעת הדין ולנסות לדבר על לבה ולרצותה (עיין בשו"ת מהרלב"ח כט; לג). מנגד, צריך להיזהר גם שלא "לצרור בת ישראל באלמנות חיות ולעגנה חינם", והעושה כן עונשו גדול (מהרלב"ח שם), "והרי זה עינוי נורא ואיום לאשה" (פסקים וכתבים לרב הרצוג ו, כט).

כאשר לא הועילו נסיונות הפיוס, והאשה עומדת על שלה ומבקשת להתגרש, לריא"ז (ה, ד, יב): "אם היה מחמת חולי הראוי לרפואה – צריכה להמתין לו עד שיתרפא". וכן עולה משו"ת בשמים ראש (סימן קכ); תשב"ץ (מובא בב"י אה"ע קנד); מהרשד"ם (אה"ע קג); ונוב"י (תניינא פט). וכ"כ חלקת מחוקק (עו, יח), בית שמואל (עו, יז); ותומת ישרים (הובא באוצה"פ עו, עמ' 160).

אמנם לרי"ד (תשובה עט. מובאת גם באו"ז א, תשנד), ורמ"ה (סימן רנג) – על הבעל לגרשה. וכן משמע מהרמב"ם, ארחות חיים, מאירי, טור ושו"ע. וכ"כ ריב"ש (סימן קכז, הביאו מהרלב"ח); ריצב"א (מובא בשו"ת מהרשד"ם קג); ומהרלב"ח (סימן כט; לג); דינא דחיי; משכן שילה (קצ-קצא); שו"ת אשר חנן (ה, יח).

ועיין באבני נזר (חו"מ פג), שהביא מכנסת הגדולה שאפשר שהרמב"ם וריא"ז אינם חולקים. ריא"ז הסובר שעליה להמתין, דיבר בשיש זמן ידוע לרפואתו, ואילו הרמב"ם, שממנו משמע שאינה צריכה להמתין, דיבר בשאין זמן ידוע לרפואתו.

בימינו, עם התקדמות הרפואה, רבים מהסובלים מבעיות של כח גברא יכולים להבריא ולקיים את המצווה כהלכה על ידי תרופות או טיפולים פסיכולוגיים. ומחובתו של הבעל להיעזר בכך כדי לקיים את מצוות עונתו, כפי אומדן כוחו.

יא, ב – חיוב הטיפול בבעיית שפיכה מוקדמת

כתב הרב בספר (הערה 10) שמי שלעיתים זרעו יוצא בעקבות החיבוקים שלפני החיבור, פעמים רבות אינו מצליח לשמח את אשתו כראוי, ואזי עליו לבקש עצה ממומחה ירא שמיים כיצד למנוע זאת. והוסיף הרב בעל פה שאם אשתו דורשת שיטפל בבעיה – חייב ללכת לרופא ולבקש תרופה לכך. אבל אם אינה דורשת – אינו חייב, מפני שבפועל הם מקיימים את החיבור, והוא יכול לשמח אותה עד לשיא השמחה על ידי ליטוף באותו מקום. אמנם גם כאשר האשה אינה דורשת זאת, אם יפנה לקבלת תרופה כדי לשמח יותר את אשתו, יקיים בכך מצווה.

יא, ג – זקן במצוות עונה

שבת קנב, א: "אמר ליה רבי לרבי שמעון בן חלפתא: מפני מה לא הקבלנו פניך ברגל, כדרך שהקבילו אבותי לאבותיך? אמר ליה… משים שלום בבית בטל (אבר תשמיש, רש"י)". עיין עוד ויקרא רבה יח, א.

קידושין פא, ב: "רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה, הוה אמר: הרחמן יצילנו מיצר הרע. יומא חד שמעתינהו דביתהו, אמרה: מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי (מחמת זקנה, רש"י), מאי טעמא קאמר הכי? יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה, קשטה נפשה (בתכשיטיה, קישוטי בשמים ואפרסמון, רש"י) חלפה ותנייה קמיה (עברה לפניו ושנתה פעם שניה, רש"י). אמר לה: מאן את? אמרה: אנא חרותא (שם זונה ניכרת בעיר, רש"י) דהדרי מיומא; תבעה, אמרה ליה: אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא, שוור (קפץ) אזל אתייה ניהלה. כי אתא לביתיה, הוה קא שגרא דביתהו תנורא, סליק וקא יתיב בגויה (להמית את עצמו, רש"י). אמרה ליה: מאי האי? אמר לה: הכי והכי הוה מעשה, אמרה ליה: אנא הואי. לא אשגח בה, עד דיהבה ליה סימני, אמר לה: אנא מיהא לאיסורא איכווני. כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה מיתה".

הרי שבשל זקנותו של רבי חייא בר אשי בטל ממנו כח גברא, ולכן לא בא על אשתו כמה שנים. וכ"כ רד"ל: "משמע דפסק חמדיה ובטל משים שלום בבית, כההוא דשבת. רק כדאקשטה ואמרה דהיא חרותה וכו' בכח היצר הרע שנתעורר בו לאיסורא, אז לפי שעה חזר לנערותו". וכן ביאר האג"מ (אה"ע ח"ד, סה, י) בדברי רש"י: "דפריש מאשתו מצד זקנתו כדפרש"י, ומוכרחין לומר דלא היה יכול להתקשות ולבעול מצד זקנתו, דאם לא כן הרי היה מחוייב במצות עונה לאשתו". הרי שזקן שאינו יכול להתקשות ולבעול – אינו חייב במצוות עונה.

יא, ד – מדד הזִקנה

ביאר היעב"ץ (לחם שמים כתובות ח, ו): "עונות קצובות הללו השנויות כאן עוד צריכות ביאור בגבול השנים. שבודאי הזקן, אע"פ שכבר נתחייב בעונה הקצובה כשנשא אשה ילדה בילדותו ובחרותו, אי אפשר שימשך חיובו זה לעת זקנתו, ככלות כחו ונס ליחו. ויש לזה סעד מפורש בגמרא פ"ד דקידושין בעובדא דרבי חייא בר אשי, דאמרה אשתו הא כמה שנין דפריש ליה מנאי, ומשמע קצת שפירש ממנה נגד רצונה [מכל מקום אינו מוכרח, ויש לומר גם כן דמדעתה עבד פרישה]. ונראה עכ"פ כל עוד שיש לו גבורת אנשים לבעול ולפלוט שכבת זרע בה – אינו רשאי לבטל עונתו בלי רשות אשתו. ביחוד אם היא עדיין בת בנים, שעל זה אמר הכתוב (קהלת יא, ו): בַּבֹּקֶר זְרַע וגו'. וכל זמן שיכול לעמוד על רגלו אחת ולנעול ולחלוץ מנעלו – ילד מקרי, אפילו בן שמונים".

שני דברים חשובים למדנו: א. חיוב העונה משתנה לעת זקנתו "ככלות כחו ונס ליחו". ב. הזיקנה אינה נמדדת לפי גיל, אלא לפי התפקוד.

יא, ה – חיוב זקן במצוות עונה אינו משתנה

עוד פירש הרד"ל שרבי חייא היה בעל כוח גברא אלא שמחלה לו אשתו: "ולולי פרש"י יש לומר שהוא פרש ממנה שמחלה לו, ומזה הוכיחה שאין לו לירא מיצר הרע. אבל באמת לא פסק חמדיה מזקנה עדיין, ולכן כדאקשטה וחלפה ותני' קמיה נתאוה לה".

ולפי הסבר זה דין זקן כדין כל אדם ש"אם חלה או תשש כחו ואינו יכול לבעול ימתין ששה חדשים עד שיבריא, שאין לך עונה גדולה מזו, ואחר כך או יטול ממנה רשות או יוציא ויתן כתובה" (רמב"ם אישות יד, ז; שו"ע אה"ע עו, יא).

וכ"כ שו"ת בנימין זאב (סי' קכו), ופס"ד רבניים (ה, עמ' 154), לגבי אשה הרוצה בילדים ובעלה זקן וחסר כח גברא, שמחויב לתת לה גט. ומבואר בפסה"ד שם שדי בטענה שאין לבעל כח גברא, ואין צורך בטענה שרוצה ילדים כדי לחייבו גט. אלא שנחלקו לעניין כפיה (עיין בפס"ד שם, ובאותו חלק עמ' 240). מכל מקום למדנו שאין שינוי בחיוב עונה לזקן, ודין זקן שאין לו כוח גברא להוציא ולתת כתובה. והוא הדין זקן שאינו יכול לקיים עונתו אחת לששה חודשים לפחות.

וכ"כ הרב קאפח (אישות יד, ז), "וכבר היה מעשה לפנינו שלאחר חמשים וחמש שנות נישואין תבעה האשה גט פיטורין בטענת יִשָּׁעֵן עַל בֵּיתוֹ וְלֹא יַעֲמֹד… ושם מסופר על רבי שמעון בן חלפתא שסיפר את סבלו לעת זקנתו, ולכאורה תמוה, דאדם גדול כמוהו ישעה לנושא זה, אלא כנראה שעזבתו אשתו בשל כך, והיה צריך להטפל בעצמו ולפיכך לא היה יכול לבקר את רבי".

וכ"כ הרב בספר (הערה 10): "ואם הם זקנים ואף מבוגרים, ובמשך שנים רבות היחסים ביניהם היו טובים, גם כאשר אין סיכוי שיתרפא, בית הדין משתדל לשכנע את האשה שלא תעזוב את בעלה, אבל אם תתעקש להתגרש, חובה על בעלה לגרשה (שו"ת מהרלב"ח כט-ל)".

יא, ו – מחילת האשה

משנה כתובות סא, ב: "התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום, הפועלים – שבת אחת". גמ' שם: "ברשות כמה? כמה דבעי". ומכאן שמותר לאשה למחול על עונתה. וכ"כ הרמב"ם אישות טו, א: "האשה שהרשת את בעלה אחר הנישואין שימנע עונתה – הרי זה מותר". וכ"כ שו"ע אה"ע עו, ו.[23]

כתבו הרבה אחרונים שאף על פי שאשתו מוחלת – היא יכולה לחזור בה, עיין אוצר הפוסקים עו, ו, כח, ב.

יא, ז – כשעוד לא קיים פריה ורביה

המשיך הרמב"ם שם: "במה דברים אמורים? בשהיו לו בנים, שכבר קיים מצות פריה ורביה, אבל אם לא קיים – חייב לבעול בכל עונה עד שיהיו לו בנים, מפני שהיא מצות עשה של תורה, שנאמר (בראשית א, כח): פְּרוּ וּרְבוּ". וכ"כ שו"ע אה"ע עו, ו.

כתב המגיד משנה: "ביאר רבינו שמצות עונה ומצות פריה ורביה הם ב' דברים ואין זו תלויה בזו, ופשוט הוא. ושנינו פרק הבא על יבמתו (יבמות סא, ב): לא יבטל אדם מפריה ורביה אא"כ יש לו בנים, ופירושה – שיבעול בכל עונה כמ"ש רבינו, ודבר נכון הוא, דודאי יש לה זמנים ידועים".

כתב עזר מקודש (עו, ו): "נראה שגם בימי יניקה אין לבטל עונה על ידי מחילתה כל שלא קיים עדיין פריה ורביה. כי גם שתיקנו חז"ל שלא לישא מעוברת חברו מצד חשש חסרון הנקה, אין זה כי אם מצד שהוא מסור לרבים בכל הזמנים וכל המקומות, ורובא דעלמא יש בהם קלות הדעת בכזה מצד נטותם אחר הבצע, ומצד עצלות וכדומה, מה שאין כן לגבי המצוה דפו"ר, בכל זמן שאפשר שתתעבר שייך אז מצוה זו. ואטו עני שאין לו במה לפרנס ילדים יהיה פטור ממצוות עשה דפו"ר?! כן הוא בזה, כיון שאפשר למסמס בבצים או לשכור מיניקת, אין על ידי זה שום צד השמטה ממצוות פו"ר, ומי שברא יומו ברא פרנסתו תמיד, וצלע"ע". וכ"כ מ"ב רמ, ב, שיש לקיים את העונה אף בימי העיבור וההנקה.

כפי שלמדנו בעזר מקודש: "בכל זמן שאפשר שתתעבר שייך אז מצוה זו". וכ"כ הרב בספר: "אבל אם עדיין לא קיים (פריה ורביה), חייב בכל העונות שיש בהן סיכוי שאשתו תיכנס להיריון".

ויש לציין שהביא הרב דין מחילת האשה על עונתה בהלכה העוסקת בקשיים בקיום מצוות עונה, והטעם לכך, שביחסים זוגיים תקינים – מקיימים מצוות עונה בשמחה גדולה, ואין מה לדבר על מחילה. אלא רק במקרה שיש קשיים מסוימים או במקרים רחוקים שייך דין זה.

יא, ח – מחילה כשעוד לא קיימו מצוות 'לערב'

מקשה בית שמואל (א, א), על הרמב"ם, שגם אחרי שקיימו מצוות פריה ורביה צריכים לקיים מצוות לערב, ואיך מועילה מחילתה של האשה: "ומשמע אחר שיהיה לו בנים מהני רשות שלה אפילו אם יכול להוליד, ואיני יודע מנא ליה לרמב"ם חילוק זה, דמהני מחילה שלה אחר הקיום פו"ר ולא מהני קודם שקיים פו"ר, דהא אפילו אם קיים פו"ר, מכל מקום חייב לקיים וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ (קהלת יא, ו), אף על גב דכתבתי בסמוך מצוה לערב אינו אלא מדרבנן, מכל מקום מנא ליה דמהני מחילה שלה".

תירץ הט"ז (אה"ע א, א, בתירוצו הראשון) שהרמב"ם כתב שאין לבטל פריה ורביה מדאורייתא, אבל הוא מסכים שגם את המצווה מדרבנן אין לבטל, ולא מועילה לכך מחילתה של האשה. וכ"כ עוד אחרונים, ומובאים באוצר הפוסקים (עו, ו, כט). ונראה שגם לדבריהם יש גבול, ותועיל מחילתה של האשה אם קיימו מצוות 'לערב'.

בברכי יוסף (אה"ע א, ב) תירץ שרק מצוות פרו ורבו מחייבת לבעול בכל עונה: "לכן נראה דלא קשיא מידי, דאם קיים פו"ר אין חייב לבעול בכל עונה, אבל משום וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח – סגי לעתים רחוקות ואין צורך בכל עונה. וקרא הכי כתיב: וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח יָדֶךָ, שלא יניח לגמרי, וכל שנאמרה פקידה באשה בין הפרקים, והגם רחוקים – אַל תַּנַּח קרינן ביה, ומקיים מצווה מדברי סופרים… דמשום וְלָעֶרֶב אַל תַּנַּח מחייב בעת מן העתים כאשר יעלה ברצונו בעת מן העתים, ולא בכל עונה". וכ"כ פת"ש (אה"ע א, א), וערוה"ש (א, י).

וכ"כ מרן הרב קוק זצ"ל (מצות ראיה אה"ע א), והגדיר מה נקרא לעתים רחוקות: "ולע"ד יש לומר כיון שמצינו עונות חלוקות, והנה גם הגמלים והספנים גם כן מקיימים מצוה זו, על ידי עונה אחת לי"ב חודש,[24] ומינה נשמע דלא מיקרי שמניח ידיו על כל פנים גם בעונה כזאת, ואם כן יש לומר דהרמב"ם דייק על 'בכל עונה', אבל כשיש לו יוכל להתבטל על העונה היותר רחוקה. אבל להתבטל לגמרי, הכי נמי דלא מהניא מחילתה".[25]


[23]. וכן מבואר מהמעשה המפורסם המובא בגמ' שם סב, ב: "רבי עקיבא רעיא דבן כלבא שבוע הוה, חזיתיה ברתיה דהוה צניע ומעלי, אמרה ליה: אי מקדשנא לך אזלת לבי רב? אמר לה: אין. איקדשא ליה בצינעה ושדרתיה. שמע אבוה אפקה מביתיה, אדרה הנאה מנכסיה. אזיל יתיב תרי סרי שנין בבי רב. כי אתא, אייתי בהדיה תרי סרי אלפי תלמידי, שמעיה לההוא סבא דקאמר לה: עד כמה קא מדברת אלמנות חיים? אמרה ליה: אי לדידי ציית, יתיב תרי סרי שני אחריני. אמר: ברשות קא עבידנא, הדר אזיל ויתיב תרי סרי שני אחריני בבי רב. כי אתא, אייתי בהדיה עשרין וארבעה אלפי תלמידי…".

[24]. אולי יש ט"ס וכוונת מרן הרב קוק 'אחת לששה חודשים', או שמא כוונת מרן הרב לעונת נשיא ישראל כהלל הזקן שלחלק מהשיטות היא אחת לי"ב חודש (עיין שו"ת חת"ס אה"ע א, קנא), וצ"ע (מאור הורוביץ).

[25]. ומשמע מהדיון כאן שיש גבול לקיום מצוות לערב, שאם לא כן, כל עוד האשה פורייה היא לא תוכל למחול על עונתה, והפוסקים היו צריכים לציין זאת במפורש. עיין הרחבות לפרק ה – ה, ג; ו, א.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה | כתיבת תגובה

יב – קשיים בקיום המצווה מצד האשה

יב, א – וגיניזמוס

מכתב שקיבלנו מהרבנית הרופאה ד"ר חנה קטן על בעיית הוגיניזמוס: "באופן כללי, נשים לא מקבלות היום מספיק הכנה לחיבור בריא עם הגוף, ובמיוחד עם האזור האיניטימי שבגופן. חלק גדול מהבנות שפונות לפני חתונה, ממש מרגישות רתיעה מהמקום הזה, וקיים נתק רגשי בין האשה לבין גופה…

בעת שמכינים את הכלה לחתונה, אפשר להתרשם משפת הגוף והבעות הפנים של האשה – אם אכן קיימת בעיה רגשית, או שפשוט יש קצת חוסר מודעות. זה לא נובע מצניעות יתרה – אף פעם! [זה רק כיסוי לבעיה. הנשים הצנועות ביותר מתענגות בקדושה על גופן…] חלק מסוים מהנשים עברו בעבר סוג של הטרדה, ולעיתים מתוודעות לכך לראשונה, בשיחה אינטימית איתי.

חשוב מאד מאד שהאשה תבין לקראת מה היא הולכת [כולם יודעין למה כלה נכנסת לחופה, חוץ מהכלה…]. לצערי, מדריכות הכלות מדברות על כך רק ממש לקראת החתונה. בנוסף, חלקן ממש מפחידות את הבנות, ונותנות הסברים מעוותים לגבי פציעה וקריעה של בתולין, כאילו היה זה מקום שיש להיזהר ממנו כמו אש… אין לזה כל הגיון – האשה חייבת הכנה נפשית, בצורה תהליכית, בניגוד לגבר שמוכן למעשה, ולכן דוחים את ההדרכה לממש סמוך לחתונה, כדי לא לגרום לו להרהורים אסורים.

חשוב מאד שהאשה (הסובלת מוגיניזמוס) תבין שזה קריטי לשלום בית, חלק גדול חושבות שניתן להסתדר עם מגע חיצוני בלבד, וזה אפילו נעים להן, והבעל בדרך כלל מכיל מדאי, ולא לוחץ לפתרון, ואז הבעיה מתמשכת, לפעמים שנים ארוכות, עם כאב רב.

בתירגול התנהגותי, ישנו סיכוי רב להצלחה, אך זה מותנה בכך שהזוג יפנה כמה שיותר מהר, ולא ימשוך זאת, כי אז יש קיבעון, והסלמה, וקשה מאד למצוא פתרון… בתקווה שהבהרתי במקצת את העניין".

יב, ב – שימוש במשחות

כתב לנו הרב יואל קטן שליט"א: "כדאי להוסיף גם את האפשרות והצורך להשתמש בקרם לחות על בסיס מים במקרים שהתשמיש כואב לאשה או כאשר היא מרגישה לחץ לא נעים בזמן התשמיש, השימוש בקרם הזה לפני תשמיש, גם אצל כלות צעירות, עשוי לסייע מאוד. גם בזמן הליטוף באותו מקום יש נשים שבלי קרם לחות כזה הן מרגישות כאב או לחץ בלתי נעים, והשימוש בקרם הזה עשוי להועיל מאד".

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה | כתיבת תגובה

יג – פגמים בייחוד – בני תשע מידות

פגמים בהתייחדות בין בני הזוג

יג, א – בני תשע מידות – פגם בהתייחדות

נדרים כ, ב: "וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי (יחזקאל כ, לח) – אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות, בני אסנ"ת משגע"ח: בני אימה, בני אנוסה, בני שנואה, בני נידוי, בני תמורה, בני מריבה, בני שכרות, בני גרושת הלב, בני ערבוביא, בני חצופה". כלה רבתי א, טז: "מכאן אמרו: עשרה כממזרים ואינם ממזרים, ואלו הן: בני נדה, בני נדוי, בני אמה, בני שנואה, בני אנוסה, בני מפותה, בני גרושת הלב, בני תמורה, בני שכורה, בני ערבוביא. ויש אומרים אף בני חצופה ובני ישינה, והבועל ארוסתו בבית חמיו".

עניין בני תשע מידות הוא שבני הזוג יתייחדו באהבה ובייחוד גמור בגוף, בנפש ובדעת, והפגמים בייחוד ובאהבה יש בהם צד של ניאוף רוחני, ולכן הגדירו אותם בכלה רבתי 'כממזרים ואינם ממזרים'. וכן למדנו בתנחומא נשא ז: "בזמן שהאשה מתיחדת עם בעלה והוא משמש עמה, ולבה לאיש אחר שראתה בדרך – אין לך ניאוף גדול מזה".[26]

וכ"כ הראשונים, שהפגם של בני תשע מידות הוא חוסר הייחוד, האהבה והשמחה בין בני הזוג. כ"כ הטור (אה"ע כה, א) בביאור בני מריבה: "בני מריבה – שהם מתקוטטים יחד בכל פעם, דהוי ביאה זו כמו זנות כיון שאינה מתוך אהבה"; וכ"כ אוהל מועד (דרך יא, ב): "מפני שהביאה ההיא אינה מתוך אהבה"; וכ"כ הראב"ד (שער הקדושה), בביאור בני שכרות: "בני שכרות, שהוא שכור או שהיא שכורה, ואין בהם כוונת אהבה". וכ"כ הרמב"ם (דעות ה, ד): "ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן, ולא תהיה יְשֵנָה, ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה, אלא ברצון שניהם ובשמחתם".

כפי הנראה אין חומרתם של כל בני תשע המידות שווה, וכפי שכתב הר"ן על בני אנוסה: "בני אנוסה – גריעי טפי מבני אימה, דבני אימה לא הוי אנוסה ממש, ואנוסה מיירי בשאנסה לגמרי".

יג, ב – תשע או עשר

הגמ' אומרת 'בני תשע מידות' ומונה עשר, ומסביר הר"ן (פי' לנדרים שם) לגבי בני אנוסה ובני אימה: "ומתוך ששני אלו קרובין להיות זה כזה – חשיב להו כחד, דהא רבי לוי אמר תשע מידות ובפרטן אתה מוצא עשר". ויש שלא גרסו בני אנוסה (מאירי, ועיין רי"ץ שמובא בשטמ"ק), ויש שלא גרסו בני אימה (טור).

אבל הרא"ש גרס בני אנוסה ובני אָמָה, כלומר שפחה משוחררת, והסביר המהרש"א לשיטת הרא"ש שלמרות שבפועל יש עשר מידות, נקטו תשע בגלל הסימנים שהם תשע (אסנ"ת משגע"ח). ואכן יש ראשונים שגרסו עשר (אוהל מעוד יא, ב), וכך נמצא בכלה רבתי.

יג, ג – דינים ואזהרות שלא להגיע לפגמים בייחוד

הפגם בייחוד בין איש לאשתו חמור, ועל כן נאמרו דינים ואזהרות כדי להינצל מחסרון בשלימות החיבור:

מועד קטן כג, א: "תנו רבנן: כל שלושים יום לנישואין, מתה אשתו – אסור לישא אשה אחרת, עד שיעברו עליו שלשה רגלים". וכתבו תוס' 'עד' בהסבר השני: "כדי שישא אשה אחרת ולא יהא זכור מן הראשונה, שלא יהא ב' דעות במטה".

פסחים קיב, א-ב: "לא תבשל בקדירה שבישל בה חבירך. מאי ניהו – גרושה בחיי בעלה. דאמר מר: גרוש שנשא גרושה – ארבע דעות במטה". רשב"ם: "ארבע דיעות – בשעת תשמיש זה לבו לאשתו ראשונה וזאת לבעלה הראשון, ותניא: לא ישמש אדם עם אשתו ויתן עיניו באשה אחרת ויהיו בניו קרובין לממזירין הנקראין בני גרושת הלב במסכת נדרים (כ, ב)".

ספר חסידים, אזהרות נוספות לצוואת ר' יהודה החסיד: "אם יש לאדם אשה ומתה – לא ישא אחרת ששמה כשם הראשונה, או אם מת בעל לאשה – לא תקח בעל ששמו כשם הראשון, כי יחשבו אחר הראשון, ואם יהיה הדבר כך, לעולם לא יהיה בטוב או ימות אחד מהרה".

יג, ד – הפגם יכול להיות מכל אחד מבני הזוג

הפגמים יכולים להיות בין מצד האיש ובין מצד האשה, וכפי שכתב הרא"ש: "בני שכרות – אם הוא או היא שכורין ואין כונתם שלימה, ובלא דעת נפש לא טוב". וכ"כ הראב"ד בבני שכרות. וכ"כ הרא"ש גם לגבי בני נידוי, שהאיש או האשה מנודים. וכ"כ שו"ע אה"ע כה, ט. וכך מוכח גם מבני חצופה שמדובר באשה.

וכך עולה מספר חסידים תקסג: "אם רואה אדם שאשתו ברגזנות וכעס, ואם ישמש עמה בעודו בכעס תדבר כעסים, אף על פי שאין הכעסים עמו אלא על אחר – מוטב שלא ישמש, כי הולד יהיה רע ולא טוב".

בברכי יוסף רמ, ד, כתב שיש אומרים שאחריותה והשפעתה של האשה גדולות יותר: "בא לידי, יד כהה, קובץ ישן נושן כתיבת יד על קלף, ובו פסקי הלכות מרבוואתא קמאי, ומצאתי שם שכתב וז"ל: צריך לכל איש להזהיר לאשתו להיות זריזה ולשמור עצמה מאד, כי הכל מוטל על האשה לשמור ולעשות כפלים יותר מהאיש, כי ארז"ל (ב"ב יז, א): ד' מתו בעטיו של נחש: בנימין ישי וכלאב (ועמרם), והנה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים נא, ז): הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וכו', ודרז"ל כי אשת ישי שמה הצללפונית, וישי היה שונא אותה, והיה לו לישי פלגש, פעם אחת באה אשתו של ישי במקום הפלגש בלא ידיעת ישי, ובאותו הלילה נתעברה וילדה ממנו דוד, ודאי דעת הצללפונית היתה על בעלה וכל רעיוניה. ומחשבת ישי לא היתה עליה כלל, כי היה סבור לבא על פלגשו, וכו'. וכן ראיה מיעקב אבינו דכתיב (בראשית כט, כה): וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה, הרי שכל הלילה היה סבור יעקב להיות עם רחל. וכן ראיה מיהודה ותמר שלא היה יודע מי היא והיא יודעת שחמיה הוא, ויצאו ממנה בנים צדיקים, עכ"ל".

עוד למדנו בזוהר (קדושים פא, ב): "רבי יצחק אמר, מה כתיב לעילא – קְדֹשִׁים תִּהְיוּ (ויקרא יט, ב), אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד, ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה? – הוי אימא מנוקבא (אדם צריך להתקדש עם אשתו כאחד, וממי השבח גדול יותר בקדושה ההיא? הוי אומר מן הנקבה), בגין כך אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ (שם ג)".

יג, ה – הסרת הפגם לשעה

אם בני הזוג יכולים להתייחד באהבה בשעת החיבור, אפילו שיש חשש שאח"כ ימשיכו להתקוטט, ואולי אף ירצו להתגרש, אין בזה פגם של בני תשע מידות. וכ"כ א"א מבוטשאטש רמ, ג: "מה שאמרו חז"ל בני גרושת הלב, מי שיש לו סכסוך עם אשתו אודות הכתובה ועל ידי זה אולי יהיה ביניהם פירוד, מכל מקום נראה שמועיל זה היסח הדעת, שכמו שאהבה תלויה בדבר, בטל דבר בטילה אהבה (אבות ה, טז), כן בשנאה. ובעידנא דלא עסקי בהסכסוך, והם מרוצים באהבה זה לזו, אין להם לדאוג דאגת מחר, וגם אם היא קשה לפניה להסיח דעתה מזה, כל שיודע בנפשו שכעת אין בליבו הרהור על מה שיהיה וכאילו כל מלאכתו עשויה לפניו, בזה יש זכות. וכל שמצדו מסיר כעס או שנאה וחששות שבזה מלבו יש זכות, גם המחמיר בספיקות בזה וגם בדרכי החסידות".

וכך עולה מהראב"ד (שער הקדושה): "השנואה שאמרנו, ששנואה ומרוחקת בשעת תשמיש היא, שהרי לאה אמנו היתה שנואה מפני רחל, ואעפ"כ היה יעקב אבינו נזקק לה, אלא בשעת תשמיש מיהא רצויה היתה לפניו".

יג, ו – בני שנואה – כשאין שנאה עצמית

כתב בשו"ת תורה לשמה עא: "שאלה: אחד שהכריחו אותו לישא אשה אחת שלא היתה נאה בעיניו בצורתה ותוארה, והוכרח לישאנה בעל כרחו מפני הפחד, ואחר נישואין עדיין אינה רצויה בעיניו ותמיד מתנחם בלבו ומצטער על נישואין שלו עמה, ובעל כרחו הוא צריך להיות עמה בדרך כל הארץ מאחר שכבר נשאה. ונסתפקנו אם יש בבניו חשש בני שנואה.

תשובה: מאחר שהוא אינו שונא אותה עצמה ורק שונא ההתחברות שהיה לו עמה בשביל שאינה יפה, ואם לא היתה אשתו לא היה בלבו כלום עליה, וגם באשר הוא שם אינו חפץ ברעתה, שאינו כדרך שונא דעלמא שחפץ ברעת שונאו, והנה בודאי לא מקרי בניה של זו בני שנואה. צא ולמד מיעקב אבינו ע"ה דכתיב (בראשית כט, לא): וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וכן (שם לג): כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי, והא ודאי לא היתה שנואה כשאר שנאה דעלמא, ורק היה שונא ההתערבות וההתחברות שהיה לו עמה, אבל אותה עצמה היה אוהב כי יודע שהיא צדקת ולא עשתה לו רעה ח"ו ולמה ישנאנה, ומלת שנואה קאי על ההתחברות שהיה לה עמו… ועם כל זה צריך לדבר על לב האיש הזה ולהוכיחו לעזוב המדה הזאת, שאין ראוי עתה למאוס בה אחר שכבר נשא אותה".

יג, ז – בני נידוי

פירשו ר"ן, רא"ש ומאירי, שמנודה אסור בתשמיש המיטה. אמנם במועד קטן טו, ב, הסתפקו אם מנודה אסור בתשמיש המיטה, והסביר הרא"ם (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב), שהגמ' בנדרים סוברת כשיטה שאוסרת תשמיש המיטה למנודה.

להלכה מנודה מותר בתשמיש המיטה, וכ"כ ש"ך יו"ד שלד, יב, ורוב הפוסקים. וביאר בברכי יוסף או"ח רמ, ג, שהמנודה שהוזכר כאן הוא מנודה שאסרו עליו במפורש גם את תשמיש המיטה, שיש כח ביד בית דין להחמיר, וכ"כ כה"ח או"ח רמ, לב.

ובספר הרב הוסיף ביאור שגם אם לא החמירו בנידוי לאסור גם תשמיש המיטה, כיוון שהרחיקו אותו מהחברה בגלל עוונו, אין מעמדו מאפשר לו חיבור שלם: "ואף שלהלכה אין איסור למנודה לשמש את מיטתו (ש"ך יו"ד שלד, יב), כיוון ששאר העם צריכים לפרוש מהמנודה עד שיתקן את מעשיו, החיבור איתו אינו בדבקות ושמחה כראוי".

הראב"ד כתב פירוש אחר: "בני נדוי, פי' בני נדה, ואף על פי שאין ממזר מן הנדה" (לא עסקנו כאן בגדרי בני נדה).

יג, ח – בני תמורה

פירש הר"ן: "שבא על אחת מנשיו וכסבור שהיא צרתה", וכ"כ הרא"ש. והקשה הראב"ד: "מאחר שהוא שוגג והוא סבור שהיא היא המתכוין אליה, למה נקרא מורד ופושע", ולכן פירש: "שהיה מתכוין לערוה ונזדמנה לו אשתו". וכ"כ הרא"ם (מובא בשטמ"ק): "סובר שהיא אשת חבירו, ולאיסורא מיהא איכוין".

ולפירוש הר"ן והרא"ש, שואל הראב"ד: "א"כ יש מן השבטים שהן בני תמורה, שהרי יעקב אבינו ע"ה נתכוין לרחל ונזדמנה לו לאה?" ותירץ ב' תירוצים: א. "עדיין לא נִתנה תורה ולא נאסרו בדקדוקי מצוות". ב. "אפשר שלא נתעברה בלילה ההוא". ולמרות שפירשו חכמים (יבמות עו, א) את דברי יעקב על ראובן "רֵאשִׁית אוֹנִי" (בראשית מט, ג), שהוא נולד מזרע ראשון שיצא ממנו, אפשר לומר שדבר זה נעשה בהשגחה משמיים לסבב כל לידת השבטים, ולכן אין ביד יעקב פגם. כי הפגם הוא כשאינו נזהר בדעתו להתייחד עם אשתו כראוי (ע"ע זוהר סתרי תורה ויצא קנה, א).

באור החיים הקדוש (בראשית מט, ג) כתב שאכן היה פגם בהתהוות ראובן, ולכן נתגלה בו אחר כך חסרון: "ומעתה נשקיף במעשה יעקב, כי בעת הזרעת ראובן היתה מחשבתו לא שלימה בבחינת הטוב בפרט זה שלא עשה מעשה במקום המחשבה, ובחינה זו אינה במדרגת הטוב, וכמו שתמצא שחשבו ז"ל (נדרים כ, ב) בדומה לזה בני תמורה, והגם כי ישתנה מעשה יעקב לצד כי מחשבתו וידיעתו שלימה, פירוש כי היה חושב ברחל גם היה בדעתו ובידיעתו כי היא זאת רחל, לא שהיה יודע שהיא לאה וחשב ברחל שלזה יקרא בני תמורה, אף על פי כן הדבר הוא כל שהוא מבחינת לא טהור, וצא ולמד מה שיצא מזה כי יצא ראובן ובלבל יצועי אביו, הרי שעשה פעולתו מעשה הבלתי טהור מה שלא עשה כן אחד מכל השבטים, ואפילו על ידי נסיון של יוסף. והגם שאמרו רבנן (שבת נה, ב): כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, עם כל זה הכתוב העלה עליו החטא, או לצד שעשאו או לצד שראוי ליקרא עליו".

ומעין זה הביא מ"א רמ, ט: "ובספר עשרה מאמרות כתב שמשום זה לא נטלו שבט ראובן חלק בארץ ישראל רק בעבר הירדן". ע"ע שער הציון רמ, ז.

יג, ט – בני שכרות

כתבו הראשונים שהפגם בשכרות שאינם מתחברים מתוך אהבה ותשומת לב אחד לשני, וכ"כ הראב"ד: "בני שכרות – שהוא שכור או שהיא שכורה ואין בהם כוונת אהבה", וכ"כ אוהל מועד (יא, ב). ובר"ן (נדרים כ, ב): "שמתוך שכרותו אינו נותן דעתו על אשתו". והוסיף היראים (מובא בשטמ"ק) עוד טעם: "שכורה – שאם תתקלקל בנידות לא ירגישו".

כתב פרי מגדים (או"ח רמ, א"א יא): "ושכור זה איני יודע כמה, כי ברביעית לא מסתבר לאסור… ומכל מקום מסתברא כאן דווקא שכור ונתבלבל דעתו", וכ"כ מ"ב יח, וכה"ח לו. ולכן אם שתו מעט והתבסמו אין בכך איסור, וכ"כ דרכי טהרה כא, ב, ו.

יג, י – בני ערבוביא

פירש הר"ן: "שבאו עליה כמה בני אדם", והסביר הרא"ם: "שנשאה תוך שלושה חדשים לראשון, לפי שאין זרעו מיוחס אחריו". וכ"כ הרמב"ם איסו"ב כא, יג.

הרא"ש פירש שיש לו כמה נשים ואינו יודע על איזה מהן בא. מעין זה כתב מאירי: "בני ערבוביא, כגון ששותה בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר". וכ"כ הראב"ד.

יג, יא – בני חצופה

נדרים כ, ב: "אמר רבי לוי: אלו בני תשע מדות… בני חצופה, איני? והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו – הויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם, שנאמר (דברים א, יג): הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים, וכתיב (שם טו): וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם ולא כתיב נבונים, וכתיב (בראשית מט, יד): יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם, וכתיב (דה"י א יב, לג): וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים! – ההיא דמרציא ארצויי".

רבים פירשו בני חצופה – שתובעתו בפה, ומרצייא ארצויי שמפתה אותו בדברי ריצוי ופיוס מבלי לתבוע בפה, וכ"כ רא"ש, ר"ן, ומאירי בפירושיהם לנדרים, וכ"כ פסקי ריא"ז שם. לכאורה לפי דבריהם, כל סוג של תביעה בפה מגונה ונחשבת מבני תשע מידות.

אמנם ביראים (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב), כתב: "אבל תובעת בפה להשביע יצרה הואי חצופה". וכ"כ תוס' ישנים (מובא בקובץ שיטות קמאי נדרים שם): "דארצייה ארצויי – אינה מתכוונת כל עיקרה להשביע יצרה, אלא מתכוונת גם לשמח ולהרבות שלומו". הרי שהכל תלוי בכוונתה.

ולרבים הכל תלוי בצורת הדיבור. וכ"כ רבנו אברהם מן ההר (נדרים כ, ב): "אבל תובעתו בפה בחזקה ובקלות ראש, הרי זו כזונה"; רי"ץ (מובא בשטמ"ק לנדרים שם): "אבל תובעת בפה בחזקה ובקלות ראש ועזות פנים ומקפדת בכך, דומה לאשה מנאפת והבנים אינם מהוגנים"; ראב"ד (בעלי הנפש, שער הקדושה): "בני חצופה, שהיא תובעתו בפה, הרי היא כזונה ואסור לקיימה" (וכן נראה מהמאירי בעירובין ק, ב). ויתכן שכל הראשונים יסכימו לזה.

וכ"כ הרב בספר: "בני חצופה – שתובעת את בעלה לתשמיש בדרך של חוצפה, גסות וניבול פה, שאין בייחוד זה אהבה אלא סיפוק תאווה בלבד".

עיין לעיל ו, א-ב, על מצוות האשה "מרציא ארצויי קמיה", והנהגת לאה אמנו.

יג, יב – בני ישֵנה

בכלה רבתי א, טז, נאמר שיש מוסיפים גם בני ישנה. וכך הביאו מחזור ויטרי תקכח; או"ז א, שנז; מאירי נדרים כ, א. וכ"כ תוס' נדה יב, א, 'בין', שאסור לבוא על אשתו ישֵנה. וכ"כ הרמב"ם דעות (ה, ד): "ולא יהיו שניהם לא שכורים ולא עצלנים ולא עצבנים, ולא אחד מהן, ולא תהיה יְשֵנה… אלא ברצון שניהם ובשמחתם". וכ"כ הרמב"ן (אגרת הקודש ו): "ואל תהי בועל אותה והיא ישנה, מפני שאין כוונת שניכם אחדות, ואין מחשבתה מוסכמת אל מחשבתך, אבל הוי מעורר אותה ומכניסה בדברים". וכ"כ א"ר רמ, ט; מ"ב כא, ועוד ראשונים ואחרונים (עיין בירור הלכה זילבר, קמא עמ' רעג-רעד).

אמנם זהו רק אם ישנים ממש, אבל אם עייפים מאד או אפילו מנמנמים, מותר לקיים את החיבור, וכן מוכח מהרמב"ם (איסו"ב ד, ט): "הלך בעלה למדינה אחרת והניחה טהורה, כשיבוא אינו צריך לשאול לה, אפילו מצאה ישנה – הרי זה מותר לבוא עליה שלא בעונת וסתה, ואינו חושש שמא נדה היא". וכ"כ ראשונים רבים, ופירשו תוס' נדה יב, א, 'בין': "הכא לא לגמרי בישנה איירי, אלא אינה ערה כל כך שתדע להשיב אם היא טהורה אם לאו". והיינו מנמנמת. וכ"כ ט"ז יו"ד קפד, א; ש"ך קפד, לא; חיד"א (כסא רחמים על מס' כלה ב, ז); דרכי טהרה כא, ב, י, ועוד רבים.

אלא שכמובן זהו מצב של דיעבד. ואפילו מצב של עייפות כבדה, וקל וחומר נמנום, פוגם בעוצמת האהבה שבחיבור, ועל כן חשוב להתכונן כראוי ולהגיע לחיבור מתוך עירנות מרבית. וכן כתבו כמה ראשונים על החשיבות של העירנות לשמחה שבין בני הזוג. כתב המאירי נדה יב, א: "אף על פי שאסור לאדם לשמש מטתו אלא בלילה, כל שרואה עצמו מצד טבעו נאנס בשינה בלילה ואי אפשר לו לרצות או שהיא מצד טבעה נאנסת בשינה בלילה ואינה מתרצית, מותר לו לשמש מטתו ביום בהצנע על הדרכים שהזכרנו, כדי שיהו ביאותיו ברצוי ובחיבה ולא דרך דריסה וטירוף". וכ"כ רש"י נדה יז, א, 'אונס': "מתוך שהוא נאנס בשינה, אינו מתאווה לה כל כך ומשמש לקיום מצות עונה בעלמא או לרצותה, ולבו קץ בה והוא מבני תשע מדות דאמרו בנדרים".

יג, יג – מי הם המורדים והפושעים

בפשטות המורדים והפושעים הם הפגמים שמתגלים בילדים, וכן מוכח מכלה רבתי א, טז: "בני נדה, סופן להצטרע; בני נדוי, סופן להנדות מקהל ישראל; בני אמה, סופן שהם מתרחקין מעיקר קדושה; בני שנואה, סופן שהם שונאים את המצות; בני אנוסה, סופן שהן אנוסין; בני מפותה, סופן שמפתין את לבן; בני גרושת הלב, סופן שהן מגרשין כל טוב ומדבקין ברע; בני תמורה, סופן שממירין את ביתם; בני שכורה, שיוצאין בניה כאלו שכורין, כאלו הם שוטים, שנאמר (שמו"א א, יד): וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֵלִי עַד מָתַי תִּשְׁתַּכָּרִין, ומתרגמינן את משתטיא; בני ערבוביא, סופן שיצאו לתרבות רעה כמו המשומדים; בני חצופה, אלו עזי פנים; בני ישינה, אלו העצלנים; והבועל ארוסתו בבית חמיו, פליגו בה רב ושמואל: חד אמר הולד ממזר, וחד אמר הולד שתוקי". וכ"כ הרמב"ם איסו"ב כא, יג: "כל אלו הבנים הילודים מהן – הן המורדים והפושעים שיסורי הגלות בוררין אותן".

אמנם הראב"ד (בעלי הנפש, שער הקדושה) הוסיף, שלא רק שהוולד נפגם, אלא גם הפוגם בייחוד נקרא מורד ופושע: "ואם תלד ומחשבתו על אשה אחרת, או שהיתה אנוסה בשעת תשמיש, או שהיו בה אחת מכל המדות האלו שזכרנו, פוגם את הוולד ופוגם את עצמו שהוא נקרא מורד ופושע". וכ"כ הרא"ם (מובא בשטמ"ק): "אלו בני תשע מדות – שמרד ופשע הוא לבא על אשתו שלא כדת ושלא דרך תרבות".

ולפירוש זה נטה הבית יוסף או"ח רמ, ג: "נראה שהוא ז"ל (הראב"ד) מפרש דהא דאמרינן (יחזקאל כ, לח): וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי, אלו בני תשע מדות, כלומר אנשי תשע מדות, כלומר שהבועלים באחת מתשע מדות אלו הם מורדים ופושעים. וכן בדין, שוולד אחת מתשע מדות אלו למה פושע מבטן קורא לו על פשע אביו וחטאתו והוא נקי כפים, אם לא שנאמר שכל שהורתו באחת מאלה סופו להיות מורד ופושע".

יג, יד – תיקון של פגם בני תשע מידות

למדנו שיש בבני תשע מידות פגם רוחני, אלא שכמובן ביכולתם לחזור בתשובה ולהעמיק ולתקן הפגם משורשו. וכ"כ הרב בספר: "אמנם ברור שגם לבני 'תשע מידות' יש בחירה, ואם יבחרו בטוב, יזכו לשכר גדול יותר, מפני שהצליחו להתגבר על יצרם ועל הדוגמא השלילית שראו בביתם. אך אם לא יתאמצו לתקן את עצמם, נטייתם לרע תגבר".

וכ"כ מרן הרב קוק (מאורות הראיה, שבועות עמ' רפ), על דוד המלך: "ויש לומר עוד, שמאת ה' היתה זאת שיהיה בן תמורה משפחתו של ישי, אם כן מצד הטבע של האב הוא ח"ו בכלל המורדים והפושעים שיתבררו ולא יבואו לתחייה, אלא שמכל מקום נתונה הבחירה, ודוד ע"ה בצדקתו הגביר גם כן הקדושה, אם כן היה לגמרי בבחירתו כל שלימותו".

יג, טו – פרק המורדים (יחזקאל כ)

מתוך ההקשר בפרק ביחזקאל, אפשר להבין שהפגם שבין האיש לאשתו קשור לפגם של ישראל, שבגדו בה' ועבדו אלילים. ואחר שיסיר ה' את המורדים על ידי הגלות, יקבץ גליותינו ותשוב האמונה להתגלות בישראל.

"וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים, חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם ה' אֱלוֹהִים. הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם, אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם. וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים בְּיוֹם בָּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם. בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכָל הָאֲרָצוֹת. וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם.

וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִּשְׁמֹעַ אֵלַי, אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ, וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם… וָאֲבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לָהֶם, וַיִּרְאוּ כָל גִּבְעָה רָמָה וְכָל עֵץ עָבֹת וַיִּזְבְּחוּ שָׁם אֶת זִבְחֵיהֶם וַיִּתְּנוּ שָׁם כַּעַס קָרְבָּנָם, וַיָּשִׂימוּ שָׁם רֵיחַ נִיחוֹחֵיהֶם וַיַּסִּיכוּ שָׁם אֶת נִסְכֵּיהֶם… לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים… בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכָל גִּלּוּלֵיכֶם… וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. חַי אָנִי נְאֻם ה' אֱלוֹהִים אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים. כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם ה' אֱלוֹהִים. וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית. וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'. וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר ה' אֱלוֹהִים, אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם. כִּי בְהַר קָדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֱלוֹהִים שָׁם יַעַבְדֻנִי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכָל קָדְשֵׁיכֶם. בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָה לַאֲבוֹתֵיכֶם. וּזְכַרְתֶּם שָׁם אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֵת כָּל עֲלִילוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר נִטְמֵאתֶם בָּם וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכָל רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה' אֱלוֹהִים".


[26]. וכ"כ עוד ראשונים, שהפגם של בני תשע מידות דומה לניאוף ויש בזה צד של ממזרות רוחנית. וכ"כ ספר חסידים תתשטו: "וגם שלא ישמעו קולם כשמשמשין… פן תשמע אשתו שום איש או הוא אשה ויהרהר אחריהם ויהיו הבנים כממזרים, וכתיב (בראשית ג, טז): וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ – ולא אל איש אחר"; סמ"ק רפה: "… כל אלו הבנים כמו ממזרים".
פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה | כתיבת תגובה

יד – זמנים שאינם ראויים לעונה

יד, א – איסור תשמיש המיטה באבילות

מו"ק טו, ב: "אבֵל אסור בתשמיש המטה, דכתיב (שמו"ב יב, כד): וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ – מכלל דמעיקרא אסור". וכ"כ למעשה בשו"ע יו"ד שפג, א. ואפילו בשבת שבתוך שבעת ימי האבלות, תשמיש המיטה אסור, משום שאבלות שבצנעה נוהגת גם בשבת (שו"ע יו"ד ת, א).

מו"ק כד, א: "יתבי רבנן קמיה דרב פפא וקאמרי משמיה דשמואל: אבל ששימש מטתו בימי אבלו – חייב מיתה… אמר רפרם בר פפא, תנא באבל רבתי: אבל אסור לשמש מטתו בימי אבלו. ומעשה באחד ששימש מטתו בימי אבלו, ושמטו חזירים את גוייתו (גוייתו – כל גופו, ואיכא דאמרי: אבר שלו, רש"י)".

והסביר בשיטה לתלמיד רבנו יחיאל מפאריס: "ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה – מיתה בידי שמיים קאמר, שנאמר (קהלת י, ח): וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ". ומעין זה כתב הרמב"ן (תורת האדם, שער הסוף, ענין הקריעה): "ודאמרינן נמי אבל שלא פרע ושלא פרם חייב מיתה, דכתיב (ויקרא י, ו): וְלֹא תָמֻתוּ – אסמכתא בעלמא היא, ומיתה זו עונש מדברי סופרים כענין כל העובר על דברי חכמים חייב מיתה (ברכות ד, ב). ואמרינן דכוותה אבל ששמש מטתו בימי אבלו חייב מיתה".

וטעם האיסור לא נתפרש בראשונים, ובספר הרב כתב: "מפני שמצווה זו צריכה להתקיים בשמחה, והאבל נמצא בצער".[27]

יד, ב – תשמיש המיטה ביום השביעי לאבילות

כתב שו"ע יו"ד שצה, א: "כיון שעמדו מנחמים מאצל האבל ביום שביעי, מותר בכל הדברים שאסור בהם תוך שבעה, דמקצת היום ככולו".

ולכאורה זה כולל גם תשמיש המיטה שמותר ביום השביעי, אלא שכתב בספר חסידים (רמ) שתשמיש המיטה אסור בכל היום השביעי: "אדם שישב באבילות ביום השביעי לאבלותו – לא ישמש מטתו, אף על פי ששאר דברים עושים לאחר שהתפללו ביום ז', לא ישמש מטתו עד שתחשך ליל שמיני". וכ"כ מהר"ם (הל' אבילות נספח סוף סי' ג); ומהרש"ל (הובא בפרישה שצה, ב).

אמנם הרבה פוסקים התירו תשמיש המיטה ביום השביעי אחרי שקמים מהשבעה, וכן מוכח מהרדב"ז (ג, תקנט), שהתיר תשמיש אפילו בליל שביעי, שאומרים מקצת הלילה כמקצת היום (עיין שדי חמד מע' אבילות כה; פני ברוך כד, הערה י). וכן כתבו עוד פוסקים שדברים שבצנעה, כמו תשמיש המיטה, מותרים גם ביום השביעי: ערוה"ש שצה, ג; בדי השולחן שצה, ו; יבי"א ד, יו"ד לג, ז, והוכיח גם מכמה ראשונים. וכך עולה מהט"ז יו"ד תב, ה (ע"ע ט"ז או"ח סוף סי' תקנה). והוסיף ביבי"א שנראה שדברי מהר"ם וספר חסידים נאמרו כחומרא ולא משורת הדין.

יד, ג – הרחקות בין בני הזוג בזמן אבלות

כתובות ד, ב: "אף על פי שאמרו אין אדם רשאי לכוף את אשתו להיות כוחלת ולהיות פוקסת (בימי אבלה כשמת אביה או אמה, רש"י), באמת אמרו: מוזגת לו הכוס, ומצעת לו המטה, ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו (ולא חיישינן להרגל דבר, רש"י)".

כתב הראב"ד (מובא ברמב"ן תורת האדם, וברא"ש מו"ק ג, לז): "אבל אינו צריך להרחקה אחרת אלא של תשמיש המטה, שהרי אמרנו ומוזגת לו הכוס ומצעת לו המטה ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו, וכל שכן שמותרת לאכול עמו ואפילו בקערה אחת". וכ"כ הרמב"ן (תורת האדם, שער האבל – ענין האבלות): "נמצינו למדין, בדברים שבינו לבינה באבלות, שהוא אסור כל שבעה בתשמיש, ולא בשאר מיני פרישות, מוזגת לו כוס ומצעת לו מטה ומרחצת פניו ידיו ורגליו, ואוכלת עמו אפילו בקערה אחת, ומחבקה ומנשקה כדברי הרב ז"ל". וכ"כ הרא"ש מו"ק ז, לג.

אמנם רבנו ירוחם (נתיב כח, ב, רלב, א, ומשמע שהבין כך ברמב"ן) החמיר לאסור הרחקות שלא נמנו במפורש בגמרא: "וראוי להחמיר, שאין לו להתיר שום קורבה זולתי מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, מדלא התיר יותר בגמרא בהדיא".

יד, ד – חיבוק ונישוק

כתב שו"ע יו"ד שפג, א: "אבל אסור בתשמיש המטה, אבל בשאר דבר קורבה מותר, אפילו במזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו, בין באבלות דידיה בין באבלות דידה, ומותרת לאכול עמו בקערה".

השו"ע לא התייחס לחיבוק ונישוק, אמנם מכך שהתיר רק הרחקות וכתב 'אפילו במזיגת הכוס', משמע שחיבוק ונישוק אסורים, וכן הביא דעת רבנו ירוחם בבית יוסף. וכ"כ הרמ"א (שם) שיש להחמיר בחיבוק ונישוק, וכ"כ הרדב"ז (הל' אבל ה, ה) משום שיש להרחיק כל הדברים שמרגילים לתשמיש. וכן כתבו רוב האחרונים. כך כתבו גם חלק מאחרוני הספרדים: שולחן גבוה שמב, יד, ונהר מצרים הל' אבלות קיג. וכ"כ הרב בספר. וכתב רע"א (על שו"ע שם) שר' זלמן מוולוז'ין הוכיח כדעה זו מהתרגום על הפסוק (קהלת ג, ה): "עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק" – "עידן בחיר לרחקא מלגפפא – בשבעת ימי אבלא".

אמנם הגרע"י (חזו"ע אבילות ב, עמ' קעו) כתב שדעת השו"ע להתיר חיבוק ונישוק, והביא כמה אחרונים שכתבו כן. ודחה את דעת השולחן גבוה, אמנם גם הגרע"י סיים שראוי להחמיר בחיבוק ונישוק משום הרגל דבר.

יד, ה – חיבוק של נחמה ונישוק של נימוס

כתב ב"ח יו"ד שפג, א: "וכתב על זה מהרש"ל (בביאורו לטור), וזה לשונו: ומכל מקום תימה מאחר שאוסר קירוב בשר לגמרי, היאך היא רוחצת פניו ידיו ורגליו… ואפשר לחלק דשאני רחיצת פניו וכו', דנהי שהוא דבר של חיבה מכל מקום עוסקת במלאכתה, מה שאין כן בחיבוק ונישוק שהוא הרגל לדבר תשמיש דאסור, וכן נראה להחמיר בזה".

ונראה שהמהרש"ל וב"ח עוסקים בחיבוק ונישוק של תשוקה שיכול להביא לידי תשמיש, וכפי שכתבו: "בחיבוק ונישוק שהוא הרגל לדבר תשמיש". אבל חיבוק ונישוק של נחמה או נימוס נחשב כמו הרחצת פניו ידיו ורגליו, שלמרות שזה מעשה של חיבה, אין חשש שיגיעו מתוך כך לתשמיש. וכ"כ הרב בספר: "ונראה שחיבוק של נחמה, ונישוק של נימוס, כל זמן שאין בהם תשוקה – מותר". והוסיף הרב בעל פה שנראה שכך גם דעתם של כל האחרונים שהחמירו (עיין באות הקודמת), שרק בחיבוק ונישוק של תשוקה החמירו, ואף רבנו ירוחם לכך התכוון. ודעת המקילים שאפילו בחיבוק ונישוק של תשוקה מותרים. ולמעשה יש לאסור חיבוק ונישוק של תשוקה.

יד, ו – שינה במיטה אחת

כתב הרמב"ן שמותרים לישון במיטה אחת: "ומתיחדת עמו בין ביום ובין בלילה, וישנה עמו במטה אחת הוא בבגדו והיא בבגדה, אבל בלא בגדיהם אסורין אפילו בסינר מפסיק, וכן בשבת וכן ברגל, הכל דין אחד הוא". וכ"כ הראב"ד.

אמנם בשו"ע יו"ד שפג, א, כתב: "ומותר לישון עמו הוא בבגדו והיא בבגדה, ומיהו משום 'לך לך אמרינן נזירא' יש להחמיר שלא יישן עמה במיטה כלל". וכ"כ האחרונים לא לישון במיטה אחת (בית מועד לא, יז; חזו"ע אבילות ב, עמ' קעו, ועוד רבים).

יד, ז – התקשטות אחרי השבעה

כתב שו"ע יו"ד שפא, ו: "אשה לא תכחול ולא תפרקס בימי אבלה, שכל אלו אסורים כרחיצה. ואשת איש אינה אסורה אלא תוך שבעה, אבל אחר ז' מותרת בכל, כדי שלא תתגנה על בעלה". בכתובות ד, ב, מפורש שאף בעלה יכול לכופה להתקשט אחרי השבעה, ולכן כתב הרב בספר שיש מצווה להתקשט לשם מצוות עונה אחרי השבעה, למרות שהיא עדיין בתוך שלושים ימי האבלות.

יד, ח – זמנים שיש ליזהר בהם על פי הקבלה

כתב מ"א רמ, ג, בשם האר"י: "ואין לשמש בליל א' של פסח וליל שבועות וליל שמיני עצרת, אם לא בליל טבילה". וכ"כ באר היטב רמ, ד; בא"ח ש"ש וירא כג; מ"ב רמ, ז; כה"ח רמ, ה.

כתב חכמת אדם קכח, יט: "הזמנים שאסור לשמש על פי כתבי האר"י ז"ל, כגון בליל פסח ועצרת וראש השנה, כל זה אינו אלא לאדם שהוא מלא ביראה ולא יחטא ח"ו, אבל אלו שיצרם מתגבר עליהם והם חושבים שהוא כעין איסור תורה, ועל ידי זה באים ח"ו לידי כמה מכשולים, מצוה גדולה לשמש אפילו בראש השנה, ויטבול למחר, דמצד הדין אין איסור אלא ביום הכיפורים ובתשעה באב ובימי אבלות שלו או שלה". וכ"כ מ"ב רמ, ז.

ולא רק כשיש חשש שיגיע לידי הוצאת זרע לבטלה ממש, אלא אף אם יש חשש שיגיע להרהורים אסורים, וכ"כ החסד לאלפים רמ, ד: "כל אזהרות הספרים שלא לשמש בקצת ימים וקודם חצות, לא נאמרו אלא למי שאין תאוותו גוברת עליו, אבל אם תאוותו גוברת עליו, וחושש פן יבוא לידי קרי והוצאת שז"ל, או לידי קישוי שלא מדעת – מצווה לשמש. זה כלל גדול: טוב איש יכלכל דבריו במשפט בפלס ומאזניים לפי מה שהוא אדם ולפי העניין".

יד, ט – מידת חסידות על חשבון מצוות עונה מהתורה

כתב בדרכי טהרה כב, כד, שלא רק בליל טבילה או כשיצרו מתגבר עליו אין להקפיד שלא לשמש בימים אלו, אלא גם כשאשתו משתוקקת או ביציאה לדרך או בביאה מן הדרך. וגם מי שעוד לא קיים מצוות פריה ורביה אין לו להחמיר בכל הימים הללו.

ובסעיף כו, הוסיף הרב אליהו: "כשנוהג אדם בדרכי חסידות ועבודת ה', ידע לעצמו שאין לו לעבור על קוצו של יו"ד מדברי תורה או מדברי סופרים, בין בדברים הנוגעים לו, ובין בדברים הנוגעים לאשתו. ועל כגון זה אמרו (אבות ב, ה): ולא עם הארץ חסיד. לכן מי שמבטל מצוות עונה שחייב בה מדאורייתא בשביל חסידות – עתיד ליתן על כך את הדין. וכן מי שחסידותו תגרום לו לתור אחרי עיניו, שהיא עבירה מדאורייתא – אין בחסידותו כלום".


[27]. והסברו של הרב ברור, ואעפ"כ אפשר להביא דוגמת ראייה לכך מדברי הרמב"ם (אבל ה, ה) שבתוך האיסור לשמש מיטתו באבלות כתב שאסור לאבל להתחתן, "אף על פי שאין משמשין מטתן". ולמה לכתוב דינים אלו יחד? אלא שטעם האיסור שווה – שאסור לאבל לעסוק בכל דבר משמח.
פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה | כתיבת תגובה

טו – צניעות

צניעות בתשמיש

טו, א – הצניעות היא אחד הביטויים לקדושת המצווה

שבועות יח, ב: "אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: כל המקדש את עצמו בשעת תשמיש (דרך צניעות, רש"י) – הויין לו בנים זכרים, שנאמר (ויקרא יא, מד): וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, וסמיך ליה (שם יב, ב): אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ".

נדה ע, ב – עא, א: "מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? אמר להם: ישא אשה ההוגנת לו, ויקדש עצמו בשעת תשמיש (לשמש בצניעות, רש"י)".

כפי שפירש רש"י, אחת הכוונות של חכמים בלקדש את עצמו בשעת תשמיש – לשמש בצניעות. וכ"כ מאירי שבועות שם: "וראוי לאדם שיקדש את עצמו בשעת תשמיש, ויתנהג בעניניו בצניעות יתרה… ואף על פי שהוא בינו לבינה יבוש מנפשו, ויעיר כל כונותיו לטוב, וכן כל כיוצא באלו הענינים".

וכ"כ מהר"ל (חידושי אגדות שבועות שם): "לפי שתשמיש בעצמו כשהוא עושה שלא בצניעות הוא מעשה בהמה, כמו הבהמה שאין לה צניעות. ואם אין מקדש עצמו בשעת תשמיש הוא אדם בהמי חומרי, ואם מקדש עצמו, דהיינו כאשר עושה מעשה זה בצניעות ולפיכך ראוי שיהיו בניו זכרים, כי הזכר אינו חומרי כמו שהיא הנקיבה שהיא חומרית".

טו, ב – יקדש את עצמו – במחשבתו ובכוונותיו

עוד פירשו שיקדש את מחשבותיו וייחד אותם לאשתו, וכ"כ רבנו בחיי (בראשית ל, לח): "וממעשה הטבע שבפרשה זו יש ללמוד חיוב בני אדם שיש להם שכל ודעת לקדש עצמם בשעה שנזקקין עם נשותיהם, שהרי אנו רואים בבהמות ציור העובר יוצא כפי ציור המחשבה. וע"כ אמרו ז"ל (שבועות יח, ב): לעולם יקדש אדם את עצמו בשעת תשמיש. וקדושה זו היא טהרת המחשבה שלא יחשוב באשה אחרת ולא בדברים אחרים רק באשתו".

וכ"כ הרמב"ן (האמונה והבטחון פרק טו): "ומפני מה נכתב ענין המקלות, זהו באמת מה שאמר הכתוב (שמו"א ב, ג): כִּי אֵ-ל דֵּעוֹת ה' וגו', עשה כדי ללמד לבני אדם שיטהרו עצמם בשעה שיזדקקו עם נשותיהן, כי כפי המחשבה יהיה העובר. וזה שאמרו: לעולם יקדש אדם את עצמו בשעת תשמיש". וכ"כ במאירי (שבועות יח, א, מובא באות הקודמת): "ויעיר כל כונותיו לטוב".

ומעין זה כתב הריטב"א (הגדה של פסח) שיקדש את עצמו – ישמש עם אשתו בחכמה ובדעת: "וכבר אמרנו כי התורה, שהיא לשון הקודש, מכנה לתשמיש בלשון דעת, לעורר לאדם שלא יעשה מעשה ההוא לתאוה והנאה טבעית בלבד כבהמות שאין להם דעת, אלא שיעשה בחכמה ובדעת להשלים מצות פריה ורביה ולקיום הגוף, וגם כי השכבת זרע תחילת יצירתה מן המוח שהוא מקום הדעת, ועשה כן הבורא יתברך כדי שיעיין האדם בזה ויעשה הדבר בשכל ובצנעה, וזהו שאמרו: חייב אדם לקדש את עצמו בשעת תשמיש, שנאמר (הושע יא, ט): בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ, ובתרגום ירושלמי (בראשית ד, כה): וַיֵּדַע אָדָם עוֹד, וחכים אדם עוד".

טו, ג – תשמיש המיטה במקום צנוע

סנהדרין מו, א: "מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך".

וכתב הרמב"ם (איסו"ב כא, יד): "ואסור לאדם לבוא על אשתו בשווקים וברחובות או בגנות ובפרדסין אלא בבית דירה, שלא יראה כזנות וירגילו עצמן לידי זנות, והבועל את אשתו במקומות אלו מכין אותו מכת מרדות". וכ"כ שו"ע אה"ע כה, ד. אין פירוש 'בית דירה', דוקא חדר בבית, אלא כל מקום סגור ומוצנע מותר לשמש מיטתו, ולכן מותר לשמש מיטתו בסוכה (פנה"ל סוכות ג, 16). והוסיף הרב בעל פה שנראה שגם ברכב סגור, שחלונותיו מוצנעים כסוכה, והוא במקום מבודד שאין שם עוברים ושבים – מותר.

טו, ד – תשמיש בפני אחרים

נדה יז, א: "אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן, ואני איני אוהבן… והמשמש מטתו בפני כל חי. אמר ליה רב יהודה לשמואל: ואפילו לפני עכברים? א"ל: שיננא, לא, אלא כגון של בית פלוני – שמשמשין מטותיהן בפני עבדיהם ושפחותיהם. ואינהו מאי דרוש? שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר (בראשית כב, ה), עַם הדומה לחמור".

וכ"כ כל הראשונים (ראב"ד שער הפרישה ב; רמב"ם אישות יד; טו; רבנו ירוחם כג, א; כלבו קמה, ועוד). וכ"כ שו"ע או"ח רמ, ו: "אסור לשמש מיטתו בפני כל אדם אם הוא נעור, ואפילו על ידי הפסק מחיצה עשרה". וכ"כ שו"ע אה"ע כה, ב.

ופשוט שאסור להיות נוכח לפני זוג שמשמש מיטתם. ואפילו לצורך הבנה ולימוד הנהגות תשמיש המיטה הדבר אסור, כפי שלמדנו מדברי רב בברכות סב, א, שאמר לרב כהנא שהתחבא מתחת למיטתו: "כהנא, הכא את? פוק, דלאו אורח ארעא".[28] ויתירה מכך אמרו בעירובין סג, ב: "אמר רב ברונא אמר רב: כל הישן בקילעא שאיש ואשתו שרויין בה – עליו הכתוב אומר (מיכה ב, ט): נְשֵׁי עַמִּי תְּגָרְשׁוּן מִבֵּית תַּעֲנֻגֶיהָ (שבושין הן ממנו, רש"י). ואמר רב יוסף: אפילו באשתו נדה (בושין ממנו לדבר דברים שבצנעה בינו לבינה, רבנו יהונתן)".

טו, ה – בפני אדם שלא שם לב או בפני ישן

כתב חכמת אדם קכח, ה: "אם הוא בעניין שאינם מרגישים כלל – מותר על ידי הפסק מחיצה". וכ"כ מ"ב רמ, כב. אמנם בעולת תמיד רמ, ג, וא"ר רמ, יג, כתבו שאסור לשמש בפני אחר אפילו אם אינו משגיח כלל ולא ידע שזה משמש מיטתו, ואפילו הוא אילם. וכ"כ בדרכי טהרה כג, ג. ואמר הרב בעל פה שכולי עלמא יודו שכך צריך להורות כיום, כשהבתים מרווחים, וכמבואר בהמשך.

כתב הראב"ד (שער הפרישה ב): "וכן אמרו (נדה יז, א): אסור לשמש מטתו בפני כל חי. מדקאמרינן בפני, משמע נעור קאמר – אבל ישן מותר". וכ"כ כלבו (קמה); רבנו ירוחם (נתיב כג, א); מאירי נדה טז, ב. וכ"כ טור ושו"ע או"ח רמ, ו; אה"ע כה, ב. וכתב באו"ה רמ, ו, 'נעור' שמותר אפילו בלא הפסק מחיצה, "ומכל מקום לכתחילה טוב במקום שבני אדם ישינים בבית שיעמיד מחיצה סביב המיטה".

ולמעשה כתב הרב בספר: "אסור לקיים את החיבור במקום שיש בו אדם נוסף. וגם כשהוא ישן אסור, מפני שיש חשש שמא יתעורר". וביאר הרב שחובה להחמיר כיום משום שהואיל ויש לנו חדרים רבים בבתים, אין מקובל כלל לשמש בחדר שיש בו עוד אנשים, ושום אדם סביר לא יקל לשמש בחדר שיש בו אנשים ישנים. וממילא המשמש בפני ישן נחשב כמי שמפר את כללי הצניעות, ונוהג בפריצות חמורה, ואם הישן יתעורר וירגיש בו, יזדעזע מכך. ונראה שמה שהקילו בזה בעבר היה מפני שהבתים היו צפופים ולא היתה ברירה. ואולי גם ישנו עמוק יותר, מפני שהעבודה היתה יותר קשה ומעייפת.

טו, ו – תינוק שאינו יודע לדבר

כתב הראב"ד (שער הפרישה ב): "ומסתברא דתינוק שאינו יודע לדבר כבהמה דמי, ורמיזא הא מילתא בפ' ערבי פסחים (פסחים קיב, ב) בענין המשמש במטה שהתינוק ישן עליה וכו'". וכ"כ כמה ראשונים, שאם התינוק אינו יודע לדבר מותר לשמש בפניו, וכ"כ כלבו (קמה); רבנו ירוחם (נתיב כג, א); רשב"ץ (פסקיו נדה יז, א); טור. וכ"כ שו"ע או"ח רמ, ו. וכתב ערוה"ש רמ, יא: "אבל כשיודע לדבר – אסור, אף שאינו מבין העניין אך יספר מה שראה, ומכוער הדבר". וכתב בדרכי טהרה כג, ג, שגיל זה כבן שנה או שנתיים אבל גדול מזה אסור.

ובספר כתב הרב שרק בלית ברירה אפשר להקל בפני תינוק ישן שאינו יודע לדבר: "מעיקר הדין מותר לשמש בפני תינוק שאינו יודע לדבר, אבל אין ראוי לעשות כן. וכשאין ברירה אחרת, מותר לקיים את החיבור כשהוא ישן. ואם התעורר באמצע, מותר להמשיך".

טו, ז – מידת חסידות להבריח כל בריה

נדה יז, א: "אביי באלי דידבי (מגרש הזבובים שלא לשמש מטתו בפני כל חי, רש"י), רבא באלי פרוחי (יתושים)". וכ"כ רשב"ץ בפסקיו לנדה יז, א: "ובפני בעל חיים, אפילו זבובים, ראוי ליזהר מדרכי החסידות, אבל אין איסור בדבר, וכן דעת הראב"ד והרא"ה". וכ"כ ספר חרדים פרק ז; עולת תמיד רמ, ג; א"ר יג (ועיין בספר חסידים תתשט"ו בביאור טעם מנהג החסידות, שמא יהרהר בניאוף עם בהמות וחיות, ולא חילקו בין גדולים לקטנים).

ורבים מהפוסקים, וביניהם השו"ע, חכ"א ומ"ב, לא הביאו כלל מנהג חסידות זה, כי מה פגם יש בהיות שם זבוב.

כתב בן יהוידע (נדה שם), שהחכמים שגרשו הדבורים והיתושין, "לא משום דחוששין לשמש בפני בעלי חיים, דאלו ודאי לאו בני הרגשה נינהו, אלא עושין כן להחריד את בני אדם שיהיו נזהרין בצניעות זו מאד בראותם דרבנן קפדי אפילו על זבובין".

בדרכי טהרה כג, ד, משמע שטעם מידת החסידות הוא משום שבעלי החיים עלולים להטריד אותם: "והגמ' מספרת שגדולי החכמים לא היו משמשים מיטותיהם אפילו בפני בעלי חיים, עד כדי כך שהיו מוציאים מחדרם אפילו עכברים וזבובים… לכן יש לאדם לסלק כל הגורמים המטרידים אותו שלא יסיח דעתו לדברים אחרים, ובמיוחד לא לנשים אחרות".

טו, ח – ידיעת אחרים על תשמיש מיטתם

בנוסף לאיסור לשמש בפני אחרים, צריכים בני הזוג להצניע את זמן חיבורם.

נדה יז, א: "רבה בר רב הונא מקרקש זגי דכילתא", ופירש רש"י: "פעמונים התלויים בכילה שסביב מטתו, מקשקשן בעת תשמיש לסור בני ביתו משם". ומשמע שמותר שאחרים ידעו מתי משמשים מיטתם. אולם בתוס' 'מקרקש' הקשו: "וקשה לר"ת, דאין זה מדת צניעות, ונראה לו כגירסת ר"ח והערוך (ערך 'גזח') מקרקש גזי זבובים". וכ"כ תוס' חכמי אנגליה, רמב"ן ור"ן נדה שם, מכיוון שאין זה מדרך הצניעות שיוודע לאחרים מתי בני הזוג משמשים מיטתם.

וכ"כ הרמב"ן בראשית לא, לג: "בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה – אבל כי אהלים היו לכולן, כי היה זה מצניעות הצדיק, כי לכל אחת מארבע הנשים היה אהל מיוחד, בעבור שלא תדע האחרת בבואו אל רעותה, גם אסור הוא בדין התורה, כמו שהזכירו חכמים במסכת נדה (יז, א)".

ובמאירי, נדה שם, פירש: "ומה שאמרו רבה מקרקש גיזי דכלתיה, כלומר שהיה גוער בצירעין שבכילה, ואביי כלי דידבי, כלומר שהיה מונע הזבובים, אין הענין כן אלא שירגישו בני ביתו שרוצה הוא לישן ויניחוהו".

ואף לרש"י, אפשר לומר כפי שכתב המאירי, שלא היה מקשקש בפעמונים בשעת תשמיש בלבד, אלא עשה כן כל זמן שרצה "שירגישו בני ביתו שרוצה הוא לישן ויניחוהו". ומעין זה תירץ בערוך לנר: "אפשר שהם לא ידעו מפני מה מקרקש, רק שנתן להם סימן שאם ישמעו קול קרקוש הפעמונים – ירחיקו".

טו, ט – אכסנאי

כתובות סה, א: "אמר רב הונא: מנין לאכסנאי שאסור בתשמיש המטה? שנאמר (שמו"א א, יט): וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיִּשְׁתַּחֲווּ לִפְנֵי ה' וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתָם הָרָמָתָה וַיֵּדַע אֶלְקָנָה אֶת חַנָּה אִשְׁתּוֹ וַיִּזְכְּרֶהָ ה', השתא אין, מעיקרא לא".

וכתב הראב"ד (בעלי הנפש, שער הפרישה, ב): "ומסתברא שאם יחדו לו ולאשתו בית, שהוא מותר, ובלבד שלא ישן בטליתו של בעל הבית. ולא אמרו אסור אלא משום צניעות". וכ"כ שו"ע או"ח רמ, יג.

במטה יהודה רמ, א, החמיר שצריך ממש דירה מיוחדת לבני הזוג: "נראה דהיינו דוקא בייחוד דקביעות, דאז הוי כמו שוכר והוא שכן שם בחצר, ולא סגי לינת לילה אחד בבית לבדם אפילו מדעת בעל הבית… וכן נראה קצת מהך דאלקנה וחנה, דמהתם ילפינן דין אכסנאי אסור בתשמיש, דמסתמא היו ישנין בבית א' לבדם, דאלקנה היה אדם רשום כדאיתא במדרש, ואעפ"כ כיון שלא ייחדו להם בית בקביעות לישיבה ולאכילה ולשינה – מקרי אכסנאי, דבעינן ייחוד בית כמו ביתו של אדם לכל ענין". וכ"כ כה"ח או"ח רמ, פו.

ונראה להלכה שכל עוד יש להם חדר משלהם ואין חשש שייכנסו לשם אחרים מבני הבית, מותר לשמש מיטתם, וזו כוונת הראב"ד שאסרו משום 'צניעות'. וכ"כ מאמר מרדכי (דברי מרדכי רמ, יג), וכ"כ מ"ב רמ, נ, שצריך לייחד להם חדר כזה שאין לבעלי הבית עסק שם. וכ"כ ערוה"ש רמ, יז, שכל החשש באכסנאי שמא ייכנס אחר לתוך החדר. וכ"כ בדרכי טהרה כג, ה-ו. וכ"כ הרב בספר: "מותר לאורחים לשמש מיטתם בתנאי שיש להם חדר סגור, ואין חשש שבני הבית ירגישו בכך או שישאירו סימנים על הסדינים". במשכן ישראל ח"ב עמ' פא, כתב בשם הרב אלישיב, שאפילו אם בני הבית משתמשים בחדר הזה, אם יש לזוג האורחים מפתח לנעול מבפנים, מותר לשמש.

אמנם הרמב"ם (איסו"ב כא, טו) כתב: "ואכסנאי אסור בתשמיש המטה עד שיחזור לביתו", משמע שלדעתו גם אם ייחדו להם בית – אסור, וכך הסביר במגדל עוז, ואכן הראב"ד השיג עליו. ובשו"ע פסק כראב"ד וכ"כ האחרונים.

טו, י – חוסר צניעות יכול להיות עילה לגירושין – הרחבת הערה 15

משנה כתובות עב, א: "ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית… רבי טרפון אומר: אף הקולנית; ואיזו היא קולנית, לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכניה שומעין קולה". ובגמ' עב, ב: "מאי קולנית? אמר רב יהודה אמר שמואל: במשמעת קולה על עסקי תשמיש".

ונאמרו בזה כמה פירושים שמשמעות כולם חוסר צניעות בענייני תשמיש: רש"י 'על': "כשמדבר עמה על עסקי עונה, מריבה עמו ומשמעת לשכניו והוא בוש בדבר". מאירי: "וגדולי הרבנים מפרשים שמסרבת בתשמיש או שממאנת לטבול בשעתה שלא לשום סיבה אלא דרך סרוב, עד שהוא צריך להרבות עליה רעים ורעות וצריך להודיע צערו לרבים". וכתב הרמב"ם (פיהמ"ש): "תובעת תשמיש בקול רם עד ששומעים אותה שכניה". וכ"כ שו"ע אה"ע קטו, ד. וכתב חלקת מחוקק קטו, יג: "ושני הפירושים (רש"י ורמב"ם) עולים להלכה, דהכל בכלל קולנית שאמרו שם בגמ', ואין זה דת יהודית".

עוד במשנה כתובות עא, ב: "אמר לה (כשהדיר את אשתו): על מנת שתאמרי לפלוני מה שאמרת לי או מה שאמרתי לך… יוציא ויתן כתובה". ובגמ' עב, א: "ותימא? אמר רב יהודה אמר שמואל: דברים של קלון".

וכתב הרמב"ם אישות יד, ה, מהם דברים של קלון: "המדיר את אשתו שתאמר לאחרים מה שאמר לה או מה שאמרה לו מדברי שחוק וקלות ראש שמדבר אדם עם אשתו על עסקי תשמיש, הרי זה יוציא ויתן כתובה, שאין זו יכולה להעיז פניה ולומר לאחרים דברי קלון". וכן מפורש בתוספתא כתובות ז, ו.

טו, יא – הצנעת זמן הטבילה

עירובין נה, ב: "אמר רב יהודה אמר רב: יושבי צריפין והולכי מדברות – חייהן אינן חיים, ונשיהן ובניהן אינן שלהן. תניא נמי הכי, אליעזר איש ביריא אומר: יושבי צריפין כיושבי קברים, ועל בנותיהם הוא אומר (דברים כז, כא): אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה. מאי טעמא? עולא אמר: שאין להן מרחצאות, ורבי יוחנן אמר: מפני שמרגישין זה לזה בטבילה (שאין להן מקוואות, והולכות הנשים לטבול במקום רחוק, וקוראה לחברתה ומרגישין השכנים, ויש רשע רודף אחריהן ומתייחד עמהן, ותנן: לא יתייחד אדם עם שתי נשים, רש"י). מאי בינייהו? – איכא בינייהו נהרא דסמיך לביתא".

וכתב בהגהות אשרי שם ה, ג: "מפני שמרגישין זה בזה בטבילה – ונ"ל בשביל זה נהגו הנשים להיות צנועות בליל טבילתן שלא לילך במהומה". וכ"כ האגודה. וכ"כ רמ"א יו"ד קצח, מח: "יש שכתבו שיש לאשה להיות צנועה בליל טבילתה, וכן נהגו הנשים להסתיר ליל טבילתן שלא לילך במהומה או בפני הבריות, שלא ירגישו בהן בני אדם; ומי שאינה עושה כן, נאמר עליה: אָרוּר שֹׁכֵב עִם כָּל בְּהֵמָה (דברים כז, כא)".

וכ"כ בן יהוידע, אחרי שדחה את פירוש רש"י: "ולמ"ד מפני שמרגישין זה לזה בטבילה גם בזה הטעם הוא כך, כיון דאין להם מקום צנוע מרגישין זה בזה, ואז האנשים שיבואו לזקק עם נשיהם מהרהרים כל אחד באשת חבירו".

וכתב בדי השולחן קצח, שעא, שצריך להסתיר את הטבילה אף מנשים אחרות מפני הצניעות, אלא אם כן האשה צריכה עזרה או לוויה למקווה.

טו, יב – גילויי אהבה וחיבה בפרהסיא

לפי מה שלמדנו לעיל טו, ג, רק תשמיש אסור בפרהסיא, ומשמע ששאר גילויי אהבה וחיבה, כמו חיבוק, נישוק או נתינת ידיים, מותרים מדינא. ואכן לרוב הראשונים אין איסור בדברים אלו. אמנם כתב הרמ"א אה"ע כא, ה (על פי הנימוקי יוסף ב"ב נח, א): "יש אומרים דאין לנהוג אפילו עם אשתו בדברים של חיבה, כגון לעיין ברישיה אחר כינים בפני אחרים".

והטעם לכך, שאין ראוי שבני זוג יגלו את אהבתם בפני אחרים, שכן האהבה היא עניין עמוק ואישי מאוד, שאין ראוי לחושפו לעיני זרים. והחושפו – עושה את האהבה לחיצונית וחלולה. וכ"כ הרב בספר, שנכון שבני הזוג יימנעו ממעשים שמבטאים את תשוקתם זה לזה בפני זרים. והוסיף: "אמנם חיבוק ונישוק נימוסי, בחברה שבה הדבר מקובל, אינו נחשב לא צנוע".

בנוסף לכך, עלולה להיות מכך פגיעה בבני אדם שלא זכו לבן זוג אוהב, כרווקים ורווקות, גרושים וגרושות, אלמנים ואלמנות, או בני זוג שבמשך זמן רב אינם מצליחים להיטהר, וכשהם רואים בני זוג שמפגינים את אהבתם בגלוי, ליבם עלול להתכווץ מצער ואולי גם מקנאה.

טו, יג – כיסוי בשעת תשמיש

נדה טז, ב: "אמר רבי שמעון בן יוחאי: ארבעה דברים הקדוש ברוך הוא שונאן, ואני איני אוהבן… ומשתין מים ערום לפני מטתו, והמשמש מטתו בפני כל חי". וכתבו תוס' יז, א, 'ומשתין': "ויש ספרים דגרסי הכא משמש מטתו ערום, וכן הוא בויקרא רבה, וטעמא, שיש לו להיות צנוע בשעת תשמיש, כדאמרינן בנדרים (כ, א)". והביאוהו מ"א רמ, כב, חכ"א קכח, יב, ומ"ב לו. וכתב מ"ב: "ודוקא ערום ממש, אבל אם מכסה עצמו מלמעלה – ליכא שום חשש בדבר". ובשער הציון יח, הוסיף בשם יד אהרן בשם המקובלים שעדיף לשמש בלא בגדים כלל ולהתכסות מלמעלה. וכ"כ בכף החיים רמ, ס, בשם ר"ח ויטאל בשער הקדושה, שמה שהקב"ה שונא למשמש ערום, היינו בלא כיסוי מלמעלה.

בספר חרדים נא, ו, כתב: "אסור לשמש מטתו בלא מכסה של מעלה משום צניעות". וכ"כ דרכי טהרה כה, לט, שצריכים להתכסות בשעת תשמיש, ותשמיש ללא כיסוי נחשב גסות וחוסר צניעות.

אמנם אין חיוב מדינא להתכסות בשעת תשמיש, אלא זה מנהג צניעות. משום שדין זה לא נזכר בראשונים או בשו"ע, ורוב האחרונים לא הביאוהו. וגם האחרונים שהביאו את התוס', לא רצו לחייב כיסוי כמוכח במ"ב. וכ"כ בשו"ת בני בנים ד, יז, שמותר לשמש ללא כיסוי בחדר חשוך, ודייק כך מהקדמת הזוהר. וכ"כ הרב קידר שאין איסור מדינא, ודייק מראשונים שכתבו במפורש להיתר. ולכן הרב כתב בספר: "נוהגים לכסות את הגוף בעת החיבור, גם כשאין שם אור", ולא כתב שחייבים לכסות.

סיפור ושיחה בין איש לאשתו בשעת החיבור ולקראתו

טו, יד – סיפור שלא מענייני התשמיש

נדרים כ, א-ב: "אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ד' דברים סחו לי מלאכי השרת: … חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש… ורמינהו, שאלו את אימא שלום: מפני מה בניך יפיפין ביותר? אמרה להן: אינו מספר עמי לא בתחלת הלילה ולא בסוף הלילה אלא בחצות הלילה, וכשהוא מספר מגלה טפח ומכסה טפח, ודומה עליו כמי שכפאו שד; ואמרתי לו: מה טעם? ואמר לי: כדי שלא אתן את עיני באשה אחרת, ונמצאו בניו באין לידי ממזרות! – לא קשיא: הא במילי דתשמיש, הא במילי אחרנייתא".

כמה טעמים ניתנו לכך שאין לדבר בשעת התשמיש שלא מענייני התשמיש. יש אומרים ש"מבטלים שמחתם מתוך שמסיחים דעתם, ואזהרתם מוְהִתְקַדִּשְׁתֶּם" (פירוש השני ביראים מובא בשטמ"ק), ומעין זה כתב הראב"ד (שער הקדושה): "שלא יתערב דעת אחרת בשעת מעשה, אי נמי מפני שעושה המעשה כעין זנות שאינו מתכוין לו ועושה". ויש אומרים משום שיש חשש שקולם יישמע, וצריך לשמש בצניעות (תוס' נדרים כ, א; פירוש ראשון ביראים המובא בשטמ"ק).

עיין להלן יט, ג-ד, שלפי רוב הראשונים אין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, ולפי דעתם מותר לספר בשעת התשמיש שלא מענייני התשמיש, וכ"כ הלחם משנה (דעות ה, ד) בדעת הרמב"ם, שלא הביא את הדין שאסור לספר שלא מענייני התשמיש, וכ"כ הסמ"ק רפה, שמידת חסידות שלא לספר בשעת התשמיש, אבל לדינא מותר.

אולם לראב"ד, חכמים מסכימים שהלכה כרבי יוחנן בן דהבאי חוץ מהפיכת שולחן, ולכן הביא דין זה כאיסור. וכ"כ למעשה בשו"ע או"ח רמ, ט; אה"ע כה, ב.

טו, טו – דיבור וסיפור זמן מה לפני התשמיש

כתב הראב"ד (בעלי הנפש, שער הקדושה): "ועוד אני מפרש, כי מה שאסרו לספר בדברים אחרים, לא תאמר משהתחילו במעשה בלבד, אלא אף משהוזקקו לאותו מעשה נמי אסור. והטעם, כדי שלא יתערב דעת אחר בשעת מעשה. ולמדתי את זה ממה שאמרו בעירובין (ק, ב) במי שהוא צריך לרצותה שמפייס ואח"כ בועל וזהו דרך ארץ, מכלל דמי שאינו צריך לרצותה אינו רשאי לספר אפילו קודם בעילה… ואם סיפר מה עונשו, עליו הכתוב אומר (עמוס ד, יג): וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין. ובעולם הזה מה עונשו, כך אמרו רבותינו (נדרים כ, א): חרשין מפני מה הויין – מפני שמספרים בשעת תשמיש. ומאי ניהו, במילי אחרנייתא". וכ"כ מנורת המאור (אלנקאוה) פרק י.

וכ"כ שו"ע או"ח רמ, ט: "לא יספר עמה בדברים שאינם מענייני התשמיש, לא בשעת תשמיש ולא קודם לכן, שלא יתן דעתו באשה אחרת; ואם סיפר עמה ושימש, אמרו עליו: מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ (עמוס ד, יג), אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין". וכ"כ באה"ע כה, ב.

טו, טז – סיפור ושיחה לרצות את אשתו

אם צריך לרצות את אשתו כדי להפיג את המתח שבו היא שרויה, או לאפשר לה לפרוק את אשר מטריד אותה, ובכך להנעים את האווירה, מותר לספר אפילו שלא מענייני התשמיש.

וכ"כ הראב"ד (בעלי הנפש שער הקדושה): "כי מה שאמרה שהוא מספר עמה בשעת תשמיש, פי' בגמרא דדוקא במילי דתשמיש שהם צורך לאותו תשמיש, אי נמי כגון שהוא צריך לרצותה ולפתותה שאינו רשאי לבעול עד שיפייסנה, כגון זה הוא רשאי לדבר עמה ולרצותה בכל עניני רצוי. אבל אם אינו צריך לרצותה אינו רשאי לדבר בדברים אחרים חוץ מדברים של אותו תשמיש". וכ"כ שו"ע אה"ע כה, ב; פמ"ג או"ח רמ, א"א כג; לחם משנה דעות ה, ד.

וכן מוכח מספר חסידים תקטו: "החכם אמר דברים עם אשתו במטה עד שדיברה אשתו מן אנשים יפים ולא רצה לשמש עד שדבר שאר דברים לשכח מלבה מחשבת אותם יפים, וכן כשהיתה מדברת עמו מן הרעים לא רצה לשמש עמה עד שמשכה מלבה אותה מחשבה".

טו, יז – סיפור בשעת החיבור בענייני תשמיש

כפי שלמדנו בנדרים כ, ב, מותר לספר בשעת החיבור בענייני התשמיש. והסביר הרא"ש: "להרבות תאוותו". וכ"כ ריטב"א (מובא בשטמ"ק); תוס' ישנים (נדרים שם 'לא קשיא'); טור. וכ"כ שו"ע אה"ע כה, ב; דרכי טהרה כב, ח. ויש אומרים שטוב לעשות כן, וכ"כ היראים (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב): "הא במילי דתשמיש – טוב לספר, שמתוך כך היה מוציא זרע בשמחה, ומתוך כך היו בניו יפים".

והר"ן כתב שהטעם שמותר לספר בענייני התשמיש הוא כדי לרצות את אשתו. וכך למדנו בחגיגה ה, ב: "רבי אילא הוה סליק בדרגא דבי רבה בר שילא, שמעיה לינוקא דהוה קא קרי: כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ (עמוס ד, יג). אמר: עבד שרבו מגיד לו מה שיחו, תקנה יש לו? מאי מַה שֵּׂחוֹ? – אמר רב: אפילו שיחה יתירה (דברי שחוק שלפני תשמיש, רש"י) שבין איש לאשתו מגידים לו לאדם בשעת מיתה. איני? והא רב כהנא הוה גני תותי פורייה דרב, ושמעיה דסח וצחק ועשה צרכיו, אמר: דמי פומיה דרב כמאן דלא טעים ליה תבשילא, אמר ליה: כהנא, פוק, לאו אורח ארעא! – לא קשיא; כאן – דצריך לרצויה, הא – דלא צריך לרצויה".

ועיין לעיל ג, א-ג, על חובת הפיוס והריצוי לפני החיבור, ומעלת המחמאות ודברי אהבה המשמחים.

טו, יח – ניבול פה בשעת תשמיש

כתב הרמב"ם הל' דעות ה, ד: "אף על פי שאשתו של אדם מותרת לו תמיד, ראוי לו לתלמיד חכמים שינהיג עצמו בקדושה… ולא יקל ראשו ביותר ולא ינבל את פיו בדברי הבאי, ואפילו בינו לבינה, הרי הוא אומר בקבלה (עמוס ד, יג): וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, אמרו חכמים אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו עתיד ליתן עליה את הדין…", וכ"כ שו"ע אה"ע כה, ב.

וכ"כ רוקח שיז: "המדבר בתשמיש דברים מכוערים – בניו אלמים". וכ"כ רבנו יונה (ספר היראה): "ובשעת בעילה אל יהרהר באשה אחרת… ואל יכוף אשתו לדבר מצוה אלא יפייסנה… ויזהר מאד מאד שלא יוציא שום ניבול ודבר ערוה מפיו, אף דרך שחוק". וכ"כ מנורת המאור (אלנקאוה) פרק י.

עוד אמרו חכמים (שבת לג, א) על ניבול פה בענייני החיבור: "הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה, אלא כל המנבל פיו, אפילו חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה – הופכין עליו לרעה".


[28]. אמנם שם הגמ' מסיימת עם דברי רב כהנא: "תורה היא וללמוד אני צריך", משמע קצת שרצו לומר שבשביל לימוד אמיתי מותר אפילו דבר כזה, וצ"ע.
פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה | כתיבת תגובה

טז – האיסור באור

 תשמיש המיטה לאור הנר וביום

טז, א – מקור הדין

נדה יז, א: "אמר רב חסדא: אסור לו לאדם שישמש מטתו ביום, שנאמר (ויקרא יט, יח): וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ. מאי משמע? אמר אביי: שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו. אמר רב הונא: ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום. אמר רבא: ואם היה בית אפל – מותר, ותלמיד חכם – מאפיל בכסותו ומשמש… תא שמע: ושל בית מונבז המלך היו עושין ג' דברים ומזכירין אותן לשבח: היו משמשין מטותיהם ביום, ובודקין מטותיהם במילא פרהבא, ונוהגין טומאה וטהרה בשלגים. קתני מיהא משמשין מטותיהן ביום! אימא: בודקין מטותיהם ביום. הכי נמי מסתברא, דאי סלקא דעתך משמשין – מזכירין אותן לשבח? – אין הכי נמי, דאגב דאיכא אונס שינה מגניא באפיה".

ביצה כב, א: "בעא מיניה אבא בר מרתא מאביי: מהו לכבות את הנר (ביום טוב) מפני דבר אחר (לשמש מיטתו, רש"י)? אמר לו: אפשר בבית אחר. אין לו בית אחר מאי? אפשר לעשות לו מחיצה. אין לו לעשות מחיצה מאי? אפשר לכפות עליו את הכלי. אין לו כלי מאי? אמר ליה: אסור".

פסחים קיב, ב: "המשמש מטתו לאור הנר – הויין לו בנים נכפין". וכ"כ בכלה רבתי א, כב.

טז, ב – טעמי האיסור

הגמרא לא מביאה טעם מפורש לאיסור תשמיש המיטה לאור הנר, ואילו בדין תשמיש המיטה ביום, הגמ' מביאה את טעמיהם של רב חסדא (ואהבת לרעך כמוך) ורב הונא (ישראל קדושים). ומכיוון שהגמ' משווה דין תשמיש המיטה לאור הנר לתשמיש המיטה ביום, אנו למדים שהדינים שווים בטעמם. וכ"כ ר"ן (ביצה יא, ב, מדפי הרי"ף).

יש ראשונים שהשמיטו את טעמו של רב הונא, והביאו רק את טעמו של רב חסדא משום ואהבת לרעך כמוך, וכ"כ פסקי ריא"ז (נדה ב, א, יד); ר"ן (ביצה יא, ב, מדפי הרי"ף); ורבנו ישמעאל בן חכמון (פירושו לעירובין ק, ב).

אמנם טעמו של רב הונא מובא גם בשבת פו, א, ובכתובות סה, ב. בנוסף לכך, הרבה ראשונים הביאו רק טעמו של רב הונא: סמ"ג (ל"ת קכו); ראב"ד (שער הפרישה ב); ראב"ן (שלג); ריטב"א ורשב"א כתובות ה, א; טור או"ח רמ. וכך נראה מהרמב"ם (איסו"ב כא, י): "אסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר, הרי שהיתה שבת ולא היה לו בית אחר והיה הנר דולק – הרי זה לא ישמש כלל, וכן אסור לישראלי לשמש מטתו ביום, שעזות פנים היא". ונראה שכוונתו בעזות פנים לפרש מה שאמר רב הונא שישראל קדושים ולא משמשים מיטותיהם ביום (בתורה תמימה ויקרא יט, קכז, תמה על הרמב"ם למה חידש טעם ולא כתב את טעם הגמ'). וכרמב"ם כתבו גם אורחות חיים הל' כתובות ז; כלבו עה; עץ חיים לרבנו יעקב ב"ר יהודה (הל' פו"ר פרק ג); לבוש אה"ע כה, ה (ובאו"ח רמ, יא, כתב את טעמי שני הדינים "משום צניעות").

ויש שהביאו את האיסור לשמש ביום ולאור הנר ללא נימוק, וכ"כ סמ"ק (רפה); אשכול (אלבק, לה, ב); רבנו ירוחם (כג, א); מהר"ח או"ז (דרשות פנחס יז); אוהל מועד (דרך יא, ב). וכ"כ חכ"א קכח, ט, וקיצור שו"ע קנ, ג.

ויש שכתבו את שני הטעמים – גם של רב חסדא וגם של רב הונא. וכ"כ רי"ף (עירובין לג, ב מדפי הרי"ף); רא"ש (עירובין י, יג); מאירי עירובין ק, ב (בנדה יז, א, הביא את טעמו של רב חסדא ובשבת פו, א, כתב: "מדרכי הקדושה והפרישות שלא יהא אדם משמש מטתו ביום", משמע כרב הונא, וכך משמע מפירושו לביצה כב, א).[29] ולפי דבריהם אין מחלוקת בין רב חסדא לרב הונא, אמנם כמה פוסקים דנו בנפקא מינה בין הטעמים (עיין ערוך לנר נדה יז, א, ופתחי נדה שם).

טז, ג – טעמו של רב חסדא

טעמו של רב חסדא (עם פירוש אביי) "שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו" צריך ביאור, הרי מותר לאדם לראות את אשתו בלא בגדים, ואיך חוששים בעת החיבור לאיזה מום שהאיש יראה באשתו ועל ידי כך תתגנה.

בערוה"ש או"ח רמ, טז, פירש את דברי רב חסדא שמא יראה את ערוותה של אשתו סמוך לחיבור, ע"כ. ואזי יש לבאר שמא תתגנה עליו – מראיית אותו מקום בלבד. וכ"כ רבנו אפרים על התורה (אחרי מות): "לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה (ויקרא יח, ו) – פי' שלא יגלה ערותה בשעת תשמיש, אזהרה שלא ישמש מיטתו ביום שמא יראה ערוה ותתגנה עליו". וכך משמע קצת מפסקי הריא"ז נדה יז, א: "שמא יראה באשתו דבר ערוה ויתגנה בעיניו".

ובספר הרב ביאר את דברי רב חסדא, שאין הכוונה שיראה מום מסויים ואשתו תתגנה עליו, אלא שאם משמשים באור, במשך הזמן הסוד והיופי הפנימי והנשגב של החיבור בין איש לאשתו עלול להתפוגג, כי הוא נעשה מוגבל ותלוי במראה החיצוני, ויש חשש שאולי עקב כך אשתו של אדם תתגנה עליו. ומעין זה כתב בדרכי טהרה כב, יג: "ואין הכוונה דוקא מום או כיעור בגופה, אלא יש לחוש שעצם הגילוי יביאנו לזלזל בה".

טז, ד – כמות האור

לעיל למדנו מביצה כב, א, שאפשר להעמיד מחיצה לפני הנר ולשמש מיטתו, ודייק בדרכי משה אה"ע כה, א, שאפשר שהחדר יישאר קצת מואר: "ונראה שם מלשון רש"י דכשעושה מחיצה בינו לבין הנר, דאע"ג דאור הנר עדיין נראה – דשרי, דכתב שם שאפשר לעשות מחיצה בסדין, ובודאי האור נראה דרך הסדין, ואפילו הכי משמע דשרי". וכ"כ רמ"א או"ח רמ, יא: "אבל אם עושה מחיצה גבוה עשרה לפני הנר, אף על פי שהאור נראה דרך המחיצה, כגון שהפסיק בסדין – שרי". וכ"כ הלבוש רמ, יא.

ולגבי מצב שמגיע מעבר למחיצה יותר אור, כתב יש"ש (ביצה ב, ל): "והא דעושין מחיצה בפני הנר, נראה בעיני דאין צריך לעשות אלא הפסק בעלמא, כמו לפני ספר תורה, אבל לא שלא יבהיק אורו למעלה מן המחיצה ומן הצדדין, רק להפסיק בין נר שדולק, ומכל מקום צריך להאפיל בטליתו מאחר שהחדר מלא אור, דלא גרע ממשמש מטתו ביום". משמע שאם החדר אינו מלא אור גם לא צריך להאפיל בטליתו. וכ"כ מ"א רמ, כד, לדעת הרמ"א, שאם הבית מלא אור יאפיל בטליתו, וכ"כ מ"ב מא.

וכך עולה מרש"י (שבת פו, א) לגבי תשמיש המיטה ביום, שמותר לתלמיד חכם להאפיל בטליתו: "תלמיד חכם – שהוא צנוע ולא יסתכל – סגי ליה במאפיל בטליתו". משמע שגם אחרי האפלת הטלית אין חושך גמור, ולכן ההיתר הוא לתלמיד חכם כי הוא לא מסתכל (ועיין לקמן טז, יב, בהגדרת האפלת טלית).

לעומת זאת, כתב רבנו פרץ בהג' הסמ"ק רפה: "צריך לכבות את הנר או להאפיל כל כך שלא תראה שום אורה מחמת הנר". וכך משמע מעוד ראשונים שמדובר על כמות אור שאי אפשר כמעט לראות זה את זה, וכ"כ שטמ"ק בשם היראים (נדרים כ, ב, בפירוש הנהגת רבי אליעזר): "מגלה טפח – מבגדיו, ומכסה אותו טפח מבגדיו. לא שמעתי טעם למה טוב לעשות כן, שאם תאמר כדי לראות חזה שלה ויתאוה לבו, והלא לילה היה". וכ"כ שטמ"ק בשם הריטב"א: "ויש מפרשים כדי שלא יסתכל בה, וזה תימה, כי בלילה ובלא נר היאך יכול להסתכל בה".

טז, ה – דיונים בכמות האור

אם אור מסויים מגיע לחדר, כתב בסדר היום (סדר הנהגות הלילה): "אבל אם האור אינו נכנס ובא בדרך ישר להאיר היטב, אלא שמכח הכאת האור הנכנס מאיר אל עבר הבית מצד אחר, והאורה מועטת, נראה לי דמותר". וכ"כ של"ה (שער האותיות קדושת הזיווג תכ). מעין זה הביאו באוצר הפוסקים כה, ה, ב, בשם כתונת יוסף, שאם האור לא ממש עליהם – מותר, כי בפועל אי אפשר לראות דבר מגונה באשתו, וזיל בתר טעמא. והביא ראייה מבדיקת חמץ לאור הנר. אמנם כתב שאין הוא סומך על עצמו למעשה אלא עד שיתירו חכמים.

בבן איש חי (ש"ש וירא כו) החמיר יותר: "צריך שלא יהיה אור הנר מאיר בתוך המיטה כלל ועיקר, וכמו שכתב רבנו ז"ל בשער טעמי המצוות דף ז עמוד א, יעויין שם. ומלשון רבותינו ז"ל מוכח שאם ישן באכסדרה גדולה או על גג גדול, והנר רחוק מן המיטה ואין מגיע אורו כלל – שרי, אף על פי שהוא רואה בעיניו את הנר הדולק".

עוד דנו הפוסקים לגבי אור הלבנה שמגיע לחדר דרך החלון. בסדר היום (סדר הנהגות הלילה) כתב שאם אור הלבנה נכנס דרך החלון ומאיר לבית, אין חשש, משום שאין האור כל כך מבהיק למי שאינו עומד תחתיה ממש עד שנחוש עליה. וכ"כ של"ה (שער האותיות שם תכג). אמנם בכנסת הגדולה כתב שאם אור הלבנה נכנס דרך החלון שהוא שוכב כנגדו – אסור. במ"ב רמ, לט, הביא את דברי סדר היום להלכה, אבל כתב שטוב לחוש לכנה"ג ולהאפיל בטליתו.

עוד דנו לגבי אור כוכבים, בסדר היום (סדר הנהגות הלילה) כתב שמותר אא"כ האור מאיר עליהם היטב, וכ"כ של"ה (שם תכד).

טז, ו – האיסור בשעת החיבור עצמו

כתב הרב בספר: "איסור זה הוא דוקא בשעת החיבור עצמו", ולא בזמן שמשמחים אחד את השני לפני החיבור. וכך מקובל להורות למרות שחילוק זה לא נזכר כמעט בפוסקים, וביאר הרב שהיסוד לכך, שאין להם איסור לראות זה את זה בלא בגדים, ומאידך חז"ל אסרו תשמיש באור, הרי שאיסור האור הוא בזמן החיבור בלבד. וכ"כ משכן ישראל חלק ב, עמ' עט, שלא נאסרה ראייה באשתו קודם תשמיש. גם הרב קידר (קונטרס קדושת האוהל עמ' לד) דייק מהטור שיש חילוק בין לפני התשמיש לתשמיש עצמו.[30]

ועיין לעיל טז, ג, בביאורו של הרב לטעמו של רב חסדא, ולקמן טז, יד, על קדושת הזיווג כקדושת עמידה.

טז, ז – תשמיש ביום בבית אפל

כפי שלמדנו בנדה יז, א, מותר לשמש ביום כשהחדר חשוך (בית אפל). בפשטות, משמע שהדבר מותר לכתחילה, וכך מבואר בכתובות סה, ב, ושבת פו, א, שהגמ' שאלה הרי אסור לשמש ביום, ועונה הגמ' בבית אפל מותר, ללא שום סייג.

וכך עולה מרוב הראשונים, שמותר לכתחילה לשמש ביום בבית אפל, ולא סייגו זאת לשעת הדחק או לשעת הצורך, וכ"כ רי"ף (עירובין לג, ב); ראב"ד (שער הפרישה ב); רבינו ירוחם (תולדות או"ח כג, א); רשב"א (כתובות ה, א); רא"ה (כתובות סה, ב); ראב"ן (שלג); רוקח (שיז); פסקי ריא"ז (נדה ב, א, יד); רא"ש (עירובין י, יג); ספר היראה לרבנו יונה; אגודה (נדה ב, ט); פסקי רשב"ץ (נדה יז, א). וכך מפורש ברשב"א כתובות סה, ב: "דבבית אפל אי בעי שרי…".

ויש אומרים שרק כשיש צורך מותר לשמש ביום בחדר חשוך, וכ"כ ריטב"א כתובות סה, ב: "הא אמר רבא אם היה בבית אפל מותר. איכא למידק נהי דמותר לעת הצורך, למה מחייבו רשב"ג בכך…" (אמנם בכתובות ה, א, לא סייג את הדין). וכ"כ רבנו אפרים על התורה (אחרי מות); מנורת המאור (אבוהב קעט). באוהל מועד (דרך יא, ב), כתב במפורש שאסור לשמש מיטתו ביום אפילו בבית אפל.[31]

להלכה, כתב שו"ע או"ח רמ, יא, שאסור לשמש ביום אא"כ הוא בבית אפל, ולא כתב שההיתר הוא דוקא בשעת הצורך,[32] וכ"כ מ"א רמ, כו, שמשמע בגמ' (כתובות סה, ב) שמותר לכתחילה ביום, וכ"כ א"ר רמ, יז. וכך עולה מעוד אחרונים שהתירו ללא סייג: לבוש (רמ, יא); חכ"א קכח, ט; ערוה"ש רמ, טז; מ"ב (לא העיר על השו"ע).

אמנם יש פוסקים שכתבו שרק כשיש צורך מותר לשמש ביום, וכ"כ חסד לאלפים רמ, ו; תורה לשמה תלה; כה"ח רמ, פ; אג"מ (אה"ע א, קב); וכך נראה מברכי יוסף או"ח רמ, טז, שפקפק בראיית המ"א. ובדרכי טהרה כב, יג, החמיר יותר וכתב שההיתר לשמש ביום הוא בשעת הדחק.

בספר הרב כתב: "כשאין צורך או יתרון ליום, נכון לשמש בלילה, שהוא הזמן הצנוע והמתאים לכך".

טז, ח – לפעמים מצווה לשמש ביום כבית מונבז

לפעמים עדיף לשמש ביום, כמבואר בגמ' נדה יז, א, על בית מונבז המלך ששימשו מיטתם ביום ושיבחו אותם חכמים שעל ידי כך קיימו את המצווה בעירנות ושמחה (עיין רש"י שם 'אונס'),[33] וכ"כ המאירי נדה יז, א: "אף על פי שאסור לאדם לשמש מטתו אלא בלילה, כל שרואה עצמו מצד טבעו נאנס בשינה בלילה ואי אפשר לו לרצות, או שהיא מצד טבעה נאנסת בשינה בלילה ואינה מתרצית, מותר לו לשמש מטתו ביום בהצנע על הדרכים שהזכרנו כדי שיהו ביאותיו ברצוי ובחבה, ולא דרך דריסה וטירוף".

הרי שאם ביום אפשר לקיים את המצווה ביותר שמחה, יש מקום להעדיף את היום. וכ"כ בשו"ת תורה לשמה ע, שמי שנמצאים בביתו אנשים רבים בלילה, ישמש לכתחילה ביום בבית אפל, והוסיף: "ודע, דאל יקטן בעיניך ביטול מצות עונה, כי ראה תראה מה שאמר הרב הגדול רבינו חיים ויטאל ז"ל, וז"ל: שאלתי למורי זלה"ה אם אמלט עצמי מן העונה בימי עיבורה או מניקתה להיות הזמן קר ואי אפשר לטבול, והשיב כי אם גם האשה מוחלת ואינה מקפדת בודאי פטור, אך עם כל זה טוב לקיימו עכ"ל".

וכ"כ הרב בספר: "ובמקרה שאנשים יכולים לקיים את החיבור ביום ביתר שמחה ואהבה, כגון שהם מכירים בעצמם שבלילה יהיו עייפים, מוטב שישמשו ביום תוך שהם מאפילים את חדרם… וכן כאשר האיש חוזר באמצע היום מהצבא או מנסיעה רחוקה, יכולים להאפיל את החדר ולשמש לכתחילה ביום".

טז, ט – יצחק מצחק את רבקה אשתו

בראשית כו, ח: "וַיְהִי כִּי אָרְכוּ לוֹ שָׁם הַיָּמִים וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ".

וכתב רש"י: "שראהו משמש מטתו", וכך פירשו רשב"ם, ריב"א ועוד. והקשו המפרשים, איך יצחק שימש מיטתו ביום?

ר' חיים פלטיאל (בראשית שם), תירץ ששימש בחדר חשוך: "ואם תאמר והיאך ראהו? והא אמרינן אסור לאדם לשמש מטתו ביום! ויש לומר דבית אפל מותר. ואם תאמר אם היה הבית אפל היאך ראהו? יש לומר, הבין, לפי שהיה החלון סגור". והריב"א (בראשית שם) כתב שהיה מאפיל בטליתו ומשמש. וכ"כ ר' עובדיה מברטנורא (בראשית שם), ומהר"ל בגור אריה (עיין זוהר בלק קפד, ב, שאבימלך לא ראה את יצחק בפועל, אלא ראה דרך "חלון דחכמתא").

ויש שפירשו שיצחק לא שימש מיטתו אלא שמח עם רבקה בהכנות שלפני החיבור, וכ"כ חזקוני: "צחוק שלפני הבעילה, כדכתיב (בראשית לט, יד): הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ ואחריו כתיב לִשְׁכַּב עִמִּי. ואין לומר שראהו בועל, שלא היה יצחק עושה כך לפני רואים וביום". וכ"כ אלשיך (שם): "וַיַּשְׁקֵף, וירא אותו מצחק – שהוא ענין נשוק וחבוק". וכ"כ אור החיים (שם): "מְצַחֵק אֵת רִבְקָה – פי' מעשה חיבה הנעשית בין איש לאשתו". וכך נראה מהעמק דבר: "ענייני צחוק המיוחדים לאשה, ולא נפל ספק אולי מצחק עם אחותו".[34]

עוד פירשו בהדר זקנים (לקט פירושים מבעלי התוס' על התורה, שם): "ואם תאמר ואותו צדיק היכי שמש מטתו ביום? יש לומר, האריכות ימים שהיה לו שלא שמש מטתו, שהיה ירא שמא יהרגוהו, ואהבה מקלקלת השורה ששמש ביום" (והביא אח"כ את התירוצים הנוספים שאולי לא מדובר בתשמיש או ששימש בבית אפל).

עוד מובא במדרש שכל טוב (שם): "וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ – היה משמש מטתו ביום, ובשביל שנתגנה יצחק בכך, לפיכך גזרו הקדושים על כך אא"כ בבית אפל, או תלמיד חכם מאפיל בטליתו. ועיקר לתשמיש בלילה, וכן הוא אומר (איוב ג, ג): וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר, שקילל ליל עיבורו, וירמיה שקילל יום עיבורו, שחלקיהו אביו נזקק לאשתו ביום ועיברה בו, מפני איזבל שהיתה הורגת נביאי ה', וחלקיהו הכהן היה נחבא במערה ויצא ובא ושימש מטתו וברח. וכל כך למה? אמרו רבותינו, שמא יראה באשתו דבר מגונה ותתגנה עליו, והתורה אמרה (ויקרא יט, יח): וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, הלכך במקום אופל מותר".

טז, י – תשמיש ביום ולאור הנר על ידי האפלת טלית

בנדה יז, א, למדנו לגבי תשמיש ביום: "ותלמיד חכם מאפיל בכסותו ומשמש". וכ"כ רמ"א או"ח רמ, יא, וכ"כ כל הפוסקים (עיין לקמן שכתבו הרבה פוסקים שמותר רק בשעת הצורך).

ולכאורה גם לאור הנר מותר לשמש על ידי האפלת טלית. וכ"כ פתח עיניים לחיד"א (נדה שם) בשם רבינו אפרים על התורה, ומאירי נדרים כ, ב. כך נראה מהרמב"ם איסו"ב כא, י, שאחרי הדין שלא לשמש לאור הנר וביום, כתב שתלמידי חכמים יכולים להאפיל בטליתם, משמע בין ביום ובין לאור הנר. וכ"כ בעולת תמיד רמ, ה; החיד"א (כסא רחמים); כף החיים עא, בשם הקדמת הזוהר, וכ"כ כף החיים למעשה, שאם אי אפשר לכבות את הנר או לעשות מחיצה – יש להקל בהאפלת טלית, "ובפרט אם אינו משמש לשם הריון, וגם אין אשתו מעוברת". וכך נוטה בדעת תורה רמ, יא.

אמנם הראב"ד (שער הפרישה סימן ב) דייק מכך שהגמ' בביצה לא נתנה אפשרות להאפיל בטלית, שלאור הנר לא מועיל האפלת טלית: "וכן אמרו (נדה יז, א): אסור לשמש מטתו לאור הנר. ומסתברא אפילו מאפיל בטליתו נמי אסור, משמעתא דמסכת יום טוב (כב, א) דאיבעיא לן התם מהו לכבות את הנר מפני דבר אחר". וכ"כ אוהל מועד (דרך יא, ב); סמ"ק (רפה); רבנו פרץ (הג' הסמ"ק רפה); ריטב"א (נדה טז, ב); הגה"מ (יום טוב ד, ד); לקט יושר (או"ח עמ' מו, ענין א); וכ"כ שו"ע או"ח רמ, יא, ואבן העזר כה, ה. וכ"כ רוב האחרונים (סדר היום; כנה"ג הג' ב"י רמ; יש"ש ביצה ב, ל; לבוש רמ, יא; א"ר רמ, יח; של"ה שער האותיות, קדושת הזיווג, תכב; יוסף אומץ יוזפא קצ; חסד לאלפים רמ, ו; חכ"א קכח, ט; מ"ב רמ, לט; שטו, י). וכ"כ הרב בספר.

בפסקי הרשב"ץ לנדה יז, א, הקשה מה ההבדל בין תשמיש ביום לתשמיש לאור הנר? ומסביר בסדר היום (סדר הנהגות הלילה): "והטעם, שהוא יודע שהשעה צריכה לכך ולא יבוא לעשות לכתחלה, דאסור לשמש מטה ביום. אבל בלילה, דדרך תשמיש להיותו בלילה, אם היינו מתירים לו בהאפלת טלית יבא להקל בכך ויבוא לשמש לאור הנר בהדיא, כי אינו עומד ברשותו אחר שיצרו מתגבר עליו, ואין אפוטרופוס לעריות (כתובות יג, ב), אסרו מכל וכל ואפילו על ידי האפלת הטלית, וטעמא דמסתבר הוא". וכ"כ של"ה (שער האותיות קדושת הזיווג תכב), וכנה"ג (הגב"י רמ).

טז, יא – מתי ולמי מותר לשמש על ידי האפלת טלית

כתב הרמב"ם (איסו"ב כא, י): "ואם היה תלמיד חכמים שאינו בא להמשך בכך, הרי זה מאפיל בטליתו ומשמש, ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול", ופירש מ"א רמ, כו, "פי' כשיצרו מתגבר עליו". ולמרות שבגמ' לא כתוב תנאי זה, הסביר המגיד משנה: "דבר פשוט הוא שאין לו לתלמיד חכם להקל על עצמו אלא מפני הצורך".

רוב הראשונים לא הביאו תנאי זה, וגם השו"ע (או"ח רמ, יא; אה"ע כה, ה) השמיט אותו, אמנם כמה אחרונים הביאו אותו: מ"א רמ, כו; חכ"א קכח, ט; חסד לאלפים רמ, ו; מ"ב מה; ערוה"ש רמ, טז; דרכי טהרה כג, כט.

כתב בשער הציון רמ, כח: "ומחכמת אדם משמע דכשיצרו מתגבר עליו, ויכול לבוא חס וחלילה לידי חטא, מותר על ידי האפלת טלית בכל אדם". וכ"כ דרכי טהרה כב, כט, והוסיף: "ובלבד שיזהר מאד כתלמיד חכם". וכ"כ הרב בספר.

טז, יב – הגדרת האפלת טלית

הפוסקים לא הגדירו מהי האפלת טלית, ובכף החיים או"ח רמ, עא, כתב: "והיינו דצריך לכסות כל גופם ממעלה לראשם ולתחת רגליהם באופן שלא יתראה מהם שום דבר, וגם הטלית צריך להיות עבה באופן שלא יתראה מתוכו שום ניצוץ של אורה". וכ"כ בדרכי טהרה כב, ל. וכעין זה בבן איש חי (ש"ש וירא כו): "הרי זה מאפיל בסדין שיפרסנו עליו ועל אשתו עד שיהיו מכוסין בו לגמרי".

אמנם מכמה ראשונים עולות לכאורה הגדרות אחרות להאפלת טלית. וז"ל רבינו יהונתן על הרי"ף (עירובין לג, ב): "מאפיל בכסותו – על ראשו, ומותר" (אמנם אולי הכוונה גם על ראשו). אהל מועד (דרך יב, א): "ות"ח דיו להאפיל הבית בטליתו" (עיין עוד שו"ת בני בנים ד, יז).

נראה שבהאפלת הטלית יש יותר אור מאשר בית אפל, ולכן רק לתלמיד חכם התירו, כי סמכו עליו שלא יסתכל, מה שאין כן בבית אפל צריך שיהיה חשוך כמעט כמו לילה, ואזי כל אחד יכול לשמש בו. ולפי זה, ההיתר ביום הוא להאפיל בשמיכה דקה (וגם לשון בא"ח: "מאפיל בסדין"), ולאו דוקא כל גופם מראשם עד רגליהם בשמיכה עבה כמו שכתב כה"ח.

טז, יג – האם דין זה הוא איסור או הנהגה נכונה

יש לעיין בשורש הדין, האם זוהי חובה, שאסור לשמש ביום או לאור הנר, או שזו הנהגה נכונה וצנועה. הגמ' אומרת 'אסור' וכך לשון רוב הראשונים והאחרונים, מאידך, הלכה כרבי יוחנן שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה (נדרים כ, ב), ולפי רוב הראשונים, ביאה שלא כדרכה מותרת (לקמן יח, ה), ואף נישוק והסתכלות באותו מקום (לקמן יט, ג-ד; יט, ח), ואיך אפשר לומר שאסור לשמש לאור הנר.

בדומה לזה כתב הרב יוסף משאש (שו"ת מים חיים א, עמ' צב) שכיום לא שייכת הסכנה של בנים נכפים, וגם לא שייך טעמו של רב חסדא, משום שבזמן הזה הנקיון הולך וגדל מיום ליום ובפרט אצל הנשים ובפרט בימי טהרתן, אלא שבפועל הפוסקים אסרו דבר זה משום פרישות וצניעות, ולכן "נראה פשוט דבאקראי בעלמא לפרקים – שרי, אם גבר עליו החומר להשביע גם את עינו, דלא גרע זה מביאה שלא כדרכה אף אם יוציא שז"ל דשרי מדינא באקראי כמו שכתב מור"ם שם באבן העזר. והמקדש עצמו במותר לו, קדוש יאמר לו". וכ"כ ערוך לנר (נדה יז, א) שלטעמו של רב הונא אין איסור, אלא גדר של צניעות וקדושה.

וכך משמע מלשון כמה ראשונים, שאין הכוונה לאיסור ממש. כ"כ אגודה (נדה ב, ט): "המשמש מטתו לאור הנר הרי זה מגונה, וגם ביום". (ובאגודה פסחים י, צז, הזכיר רק את הטעם של סכנה); אשכול (אלבק הל' צניעות דף לה, ב): "ויהא קדוש בשעת תשמיש, שלא ישמש לאור הנר ולא ישמש ערום… ואינו משמש מטתו ביום, ופורש מאשתו סמוך לווסתה. וכמה? אותה עונה – כל הני הוי קדוש"[35]; רד"ק (בראשית כט, כג): "וַיְהִי בָעֶרֶב – הודיענו בספור הזה שאין ראוי לאדם לשמש מטתו לאור הנר, כל שכן לאור היום, ולא לספר עם אשתו בשעת תשמיש אלא בחשאי, ולהיות בצניעות עם אשתו, שהרי יעקב לא הכיר בה אלא עד הבקר, לא במראה ולא בקול"; וכך נראה מהסמ"ק (רפה) שמנה הנהגות רבות בתשמיש המיטה, כולל תשמיש ביום ולאור הנר, וסיים: "וכל זה למידת חסידות פן יבואו הבנים לידי מום, אבל לא לשורת הדין". וכך משמע מלשון המדרש (ב"ר תולדות סד, ה): "אמר רבי יוחנן: המשמש מטתו ביום הרי זה מגונה, דאמר רבי יוחנן: אין תשמיש המטה אלא בלילה, שנאמר (אסתר ב, יד): בָּעֶרֶב הִיא בָאָה וּבַבֹּקֶר הִיא שָׁבָה".

בנוסף לכך, מצינו פוסקים שהתירו תשמיש לאור הנר במצבים מיוחדים, ומבואר מכך שסברו שהדבר אינו איסור מוחלט:

הבן איש חי (ש"ש וירא כו; עי' תורה לשמה קד) כתב שמנהג בגדאד שחתן משמש בליל הכלולות עם כלתו דוקא לאור הנר, "אפילו אם הוא חכם וחסיד, בלי שום פקפוק", והסביר משום שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה (ורבים דחו מנהג זה, עיין טהרת הבית י, ז). ואם מדובר באיסור גמור, איך התירו אפילו לצורך.

המאירי (נדרים כ, ב), בביאור ההנהגות של רבי אליעזר, מסביר את פשר מנהגו 'מכסה טפח ומגלה טפח', למרות שיש חושך בחדר ולא יכול לראות את גופה: "ואף על פי שאסור לשמש מטתו לאור הנר, תלמיד חכם שאני שעוסק בתורה כל הלילה, וכשרוצה לישן מעט הוא פוקד את אשתו וישן לו מעט ומטהר עצמו וחוזר למשנתו". כלומר, התירו לשמש אפילו לאור הנר כשיש צורך חשוב לכך (היה אפשר לומר שמדובר כשמאפיל בטליתו אבל המאירי לא מציין זאת).

למרות כל הנ"ל, לשון הגמרא ורוב רובם של הפוסקים היא 'אסור', ואמנם מצינו פעמים רבות שחז"ל כתבו אסור ואין הכוונה איסור ממש (עיין תורה תמימה ויקרא יט, קכג), אבל נראה שהפוסקים כאן מתייחסים לדין זה כאל איסור.

טז, יד – קדושת הזיווג כקדושת עמידה – תיקוני זוהר

כתב הרב בספר שהחיבור והייחוד בין בני הזוג עמוק ונשגב, צנוע ומוסתר, וזה יסוד האיסור להתחבר באור. "כעין זה מצינו בתפילת עמידה, שלרוב גובה ועומק מעלתה, צריכים לאומרה בלחש, שלא כמו שאר התפילות והברכות שנאמרות בקול".

וכן מבואר בתקוני זוהר תיקון י', כה, א; תיקון זה עוסק בתיקון המלכות, ובו עניינים שונים, ובתוך כך עמד על עניינה של תפילת עמידה, שהיא יחוד זו"ן (זכר ונקבה). "בזמנא דאינון ביחודא חדא צריכין ישראל למיקם בצלותא בחשאי, ורזא דמלה הביאו לה בחשאי (בזמן שהם בייחוד אחד צריכים ישראל לעמוד בתפילה בחשאי, וסוד הדבר הביאו לה בחשאי). ובגין דא, בעמדם ישראל בעמידה, לאתערא לגבה ח"י ברכאן בחשאי, לארקא לה ברכאן, אתמר בחייון (יחזקאל א, כד): בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן דלא צריך למשמע גדפייהו, כגוונא דחנה דאתמר בה (שמו"א א, יג): וְקוֹלָהּ לֹא יִשָּׁמֵעַ (ולכן, בעמוד ישראל בעמידה, לערות אליה ח"י ברכות בחשאי, להריק לה ברכות, נאמר בחיות בְּעָמְדָם תְּרַפֶּינָה כַנְפֵיהֶן שלא צריך לשמוע כנפיהם, כמו חנה שנאמר בה וקולה לא ישמע). והכי צריכין ישראל לייחדא בבת זוגייהו בחשאי בענוה באימה ברתת ובזיע בכסופא (וכך צריכים ישראל להתיחד עם בת זוגם בחשאי בענוה באימה ברתת ובזיע, בבושה), כמה דאוקמוהו קדמאין: כמי שכפאו שד, דאיהי שד מן שד"י, (כמו שהעמידוהו ראשונים כמי שכפאו שד, שהיא שד מן שד"י, מחשש שאם יסור ה'י' ישאר שד), דבההוא זמנא אתעבר מתרעא (שבאותו זמן עובר מהשער. פירוש – על ידי שאדם מקדש עצמו בתשמיש השד מסתלק מהיסוד). ודא רזא דמזוזה, דאתמר בה (דברים ו, ט): וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזֹות בֵּיתֶךָ מזוזת כתיב, זז מות. ואם הוא אתשמע קליה (בתפילת לחש) מיד: לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ (בראשית ד, ז), ולא עוד אלא דאיהו זעיר במהימנותא (ולא עוד אלא שהוא קטן באמונה), ולא למגנא אוקמוה קדמאין, כל המשמיע קולו בתפלתו – הרי זה מקטני אמנה (ולא לחינם העמידוה הראשונים כל המשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה)", וממשיך בעניין קידושין של כלה.

וכן מבואר בתיקוני זוהר נח, צב, א, שכשם שהתפילה צריכה להיות בלא חציצה בין המתפלל לקיר, כך הייחוד צריך להיות בלא חציצה של בגדים. והובא להלן בהרחבות לפרק ג, יב, ט.


[29]. טעם הסכנה שמובא בפסחים ובכלה רבתי שמא יהיו הבנים נכפים הובא בכמה ראשונים: ר"ח פסחים קיב, ב; רוקח נדה שי"ז; ר"ן ביצה (יא, ב, מדפי הרי"ף); אגודה פסחים י, צז; ליקוטי הפרדס מרש"י דף ד, ב; מנורת המאור (אלנקאוה, י, עמ' 82); כלבו קמה.[30]. וכך עולה משו"ת תורה לשמה תקד, שיש הבדל בין שעת החיבור עצמו לבין ההכנות לחיבור: "אחד שבא להזדווג עם אשתו בליל שבת, והואיל והיה הנר עדיין דולק ורוצה להזדווג עמה אחר כבוי הנר, והיא שוכבת בצידו על המיטה, ומתחבקים זה עם זה בקירוב בשר, ומעשה געגועין גרם לה שפלטה זרע שלה לחוץ, שהזריעה היא קודם ששמש עמה בהכנסת האבר" (השאלה שם על זרע לבטלה לאשה).

[31]. הרמב"ם (איסו"ב כא, י) לכאורה השמיט את ההיתר לשמש ביום בבית אפל, (וכן השמיטו עוד ראשונים – סמ"ג לאוין קכו; ארחות חיים הל' כתובות ז), וכתב המ"מ שם: "ולא הזכירו רבנו כדי להרחיק מהרגל תשמיש". החת"ס נדה יז, ב, כתב שהרמב"ם פסק מדינא שאסור לשמש ביום בבית אפל, והבין שזו דעת רבי יוחנן ורב אשי בגמ'. אמנם קשה לומר שלרמב"ם אסור לשמש ביום, שכתב במפורש (הל' איסו"ב כא, ט) שמותר לאדם להיות "בועל בכל עת שירצה", ובפשטות הכוונה גם ביום.

[32]. בשו"ע אה"ע כה, ה, העתיק את הרמב"ם והשמיט את ההיתר של בית אפל.

[33]. אפשר עוד לבאר שהיו עסוקים וטרודים בענייני המלוכה, או שבהיותם עשירים ונכבדים יכלו יותר לחטוא בניאוף, ושיבחו אותם שהיו נאמנים ומתייחדים עם נשותיהם.

[34]. אפשר להביא מכאן מקור לחילוק שבין ההכנות לחיבור, שאין איסור שיהיו באור, לבין החיבור עצמו, עיין לעיל טז, ו.

[35]. הרב יאיר וייץ העיר שבפשטות אין מכאן ראיה כלל, שהרי באותו משפט האשכול כותב 'ופורש מאשתו סמוך לווסתה', ולא ייתכן לומר שהאשכול סובר שפרישה סמוך לוסת זו הנהגה טובה ולא דין. ולכן אין ראיה מכך שאומר 'כל הני הוי קדוש', שזו הנהגת קדושה ולא חובה.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה | כתיבת תגובה

יז – בפני ספרי קודש

יז, א – האיסור לשמש בחדר עם ספר תורה

ברכות כה, ב – כו, א: "רב אחאי איעסק ליה לבריה בי רב יצחק בר שמואל בר מרתא, עייליה לחופה ולא הוה מסתייעא מילתא (דנישואין, שלא היה יכול לבעול, רש"י). אזל בתריה לעיוני, חזא ספר תורה דמנחא. אמר להו: איכו השתא לא אתאי סכנתון לברי! דתניא: בית שיש בו ספר תורה או תפילין – אסור לשמש בו את המטה עד שיוציאם או שיניחם כלי בתוך כלי. אמר אביי: לא שנו אלא בכלי שאינו כליין, אבל בכלי שהוא כליין – אפילו עשרה מאני כחד מאנא דמי. אמר רבא: גלימא אקמטרא – ככלי בתוך כלי דמי. אמר רבי יהושע בן לוי: ספר תורה – צריך לעשות לו מחיצה עשרה. מר זוטרא איקלע לבי רב אשי, חזייה לדוכתיה דמר בר רב אשי דמנח ביה ספר תורה ועביד ליה מחיצה עשרה. אמר ליה: כמאן – כרבי יהושע בן לוי? אימר דאמר רבי יהושע בן לוי – דלית ליה ביתא אחרינא, מר הא אית ליה ביתא אחרינא! אמר ליה: לאו אדעתאי".

מכך שרבי יהושע בן לוי אמר שספר תורה צריך מחיצה, ודעתו לא הובאה כחולקת על מה שנאמר תחילה, משמע שבתחילה דובר על ספרי קודש שאינם ספר תורה, שלהם מועיל שני כלים. אבל דינו של ספר תורה חמור יותר, שאם יש חדר אחר צריך להעביר את ספר התורה לשם, אם אין חדר אחר, צריך להעמיד מחיצה בגובה עשרה טפחים, וכ"כ שו"ע יו"ד רפב, ח: "בית שיש בו ספר תורה, לא ישמש בו מטתו עד שיוציאנו. ואם אין לו מקום להוציאו, יעשה לפניו מחיצה גבוה עשרה טפחים. אבל על ידי הנחת כלי בתוך כלי שאינו מיוחד אינו מותר אלא בתפילין ושאר כתבי הקדש וחומשים, אבל לא בספר תורה, והרמב"ם מתיר אף בספר תורה". וכ"כ שו"ע או"ח רמ, ו.

לרמב"ם, רבי יהושע בן לוי אינו מחדש דין מיוחד בספר תורה אלא מוסיף שניתן לעשות מחיצה בינו לספר או התפילין במקום שני כיסויים, אך גם בשני כיסויים מותר. וכ"כ עוד ראשונים, עיין בירור הלכה זילבר קמא יו"ד רפב, ח.

יז, ב – מדיני המחיצה לספר תורה

המחיצה בפני ספר התורה צריכה להיות בגובה של עשרה טפחים לפחות. ולגבי רוחב המחיצה, כתב בכף החיים או"ח רמ, מד, בשם שו"ת מוצל מאש ב, מה, שצריך להיות ד' אמות. וכ"כ בדרכי טהרה כב, מא.

אמנם בעיקרי הד"ט (ח, כג) הקשה על דברי המוצל מאש, וכתב שמספיק מחיצה ברוחב ד' טפחים: "היה נראה דבד' טפחים לחודייהו נמי ליסגי, דרשות אחר מיקרי, כדאמרינן בעירובין דף עו, ב, ודף פז, א, וכיון דמחיצה עשרה ברוחב ארבעה חולקת הרשויות, כן היה נראה דסגי לחוץ להתיר תשמיש המטה". וכ"כ שיח יצחק (סו"ס תמז). וכך עולה מעוד פוסקים (פמ"ג או"ח קמא מ"ז ג; יחו"ד ג, נט)

כתב המ"א רמ, טו, שצריך שספר התורה יהיה מכוסה מן העין, שלא יראו אותו, ולכן לא מועילה מחיצה של נקבים וחלונות. והביאו במ"ב רמ, כה, והוסיף בשער הציון יב, שגם לדעת מ"א מספיק לכסות את ספר התורה בכיסוי, ואין צורך שהמחיצה תהיה בגובה שיכסה את ספר התורה, "כיון שהמחיצה מפסקת הוי ליה שם כרשות אחרת, אלא דעל כל פנים איכא קצת בזיון משום שנראית, וכיון דמכוסה שרי".

ובמ"ב שם כתב שנהר שלום ותוספת ירושלים מפקפקים על דברי מ"א, ואפשר לסמוך עליהם במחיצה עבור שאר ספרים, אבל לספר תורה צריך להחמיר.

יז, ג – תפילין וספרי קודש

כפי שלמדנו בברכות כה, ב, אסור לשמש גם כשיש תפילין או מזוזה בחדר. ואם מכסים אותם בשני כיסויים, כשאחד אינו הכיסוי הרגיל שלהם – מותר. והוא הדין לכל ספרי הקודש הכתובים ביד, וכ"כ שו"ע או"ח רמ, ו: "ואם יש בו תפילין או ספרים, אפילו של גמרא, אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי; והוא שלא יהא השני מיוחד להם, אבל אם הוא מיוחד להם, אפילו מאה כחד חשיבי, ואם פירש טלית על גבי ארגז, חשוב ככלי בתוך כלי".

יז, ד – מזוזה

כתב מ"א מ, ב, אם כשסוגרים את דלת החדר המזוזה נמצאת על המשקוף מבפנים, דין המזוזה כתפילין וספרי קודש שצריכים לכסותה בשני כיסויים, כשאחד אינו כיסויה הרגיל. וכ"כ אחרונים רבים (א"ר מ, ב; באר היטב ג; מטה יהודה ב; חכמת אדם קכח, י; חסד לאלפים מ, ב; מ"ב ז).

אולם במאמר מרדכי מ, ב, כתב שמשמע מפשטות לשון שו"ע (יו"ד רפו) שלא צריך לכסות את המזוזה בחדר שאיש ואשתו ישנים ומשמשים שם. ועוד הקשה, איך לא הביאו הפוסקים דין זה שהוא יותר מצוי מתפילין. ולכן כתב שלא צריך כלי בתוך כלי למזוזה, שהיא קבועה בכותל, "שהרי מצוה עושה בקביעותה, ומקיים מצותה במה שהיא שם, מה שאין כן בתפילין וס"ת וספרים". ועוד הוסיף סברה שאם המזוזה למעלה מעשרה טפחים, היא תופסת רשות לעצמה. למעשה, כתב המאמ"ר שאין בידו להקל ושראה שנוהגים לכסות את המזוזה בשני כיסויים.

כמה פוסקים הקילו למעשה שמותר לשמש אם המזוזה למעלה מעשרה טפחים, כל שכן אם יש כיסוי אחד. כ"כ שו"ת זבחי צדק או"ח מ; הלכה ברורה (יוסף) מ, ט, ובשם אביו הגרע"י (וכ"כ בהליכות עולם ח, עמ' ערה). גם לערוה"ש (או"ח רמ, יב) מזוזה אינה צריכה כלי בתוך כלי, "כיוון שהמזוזה צריכה להיות שם – די בכיסוי אחד. וכשהיא קבועה במזוזת החדר ומכוסה בנייר או בזכוכית או בשאר דבר – דיו. ומעשים בכל יום יוכיחו".

יז, ה – חשב מתחילה שאחד הכיסויים לא ייחשב לכיסוי הרגיל

חידש חכמת אדם קכח, י: "ונראה לי דבין במזוזה או שאר ספרים אם עשה מתחילה שני כלים שיחשב אחד לכלי בתוך כלי, כגון שכרך המזוזה בנייר ואחר כך הניחה בתיק שלה – מותר". וכ"כ מ"ב או"ח מ, ז.

לעומת זאת, כתב חסד לאלפים מ, ב: "וכן אם המזוזה היא בתוך החדר או במקום שעושין שם תשמיש של גנאי, לא מהני אם יכסנה בכמה כיסויין מתחילת עשייתה, דכולן כלי אחד חשיבי".

ונראה שאפשר להקל כחכמת אדם בצירוף הפוסקים שמותר לשמש כאשר המזוזה מעל עשרה טפחים. וכ"כ דרכי טהרה כב, נה (בפס"ת מ, 48, הביא עוד פוסקים שכביכול חולקים על החכמת אדם, ונראה שלא דק בדבריהם).

יז, ו – קדושת ספרים המודפסים

כתב במשאת בנימין צט, שספרים הנדפסים יש בהם קדושה כמו ספרים הנכתבים. וכ"כ ט"ז יו"ד רעא, ח, והוסיף שהמיקל עתיד ליתן את הדין (אמנם לעניין גט כתב שצריכים כתיבה). וכ"כ פמ"ג או"ח רמ, א"א יח; חכמת אדם קכח, י; פתחי תשובה יו"ד רפב, ח, בשם תשובה מאהבה א, ט; מ"ב מ, ד; דרכי טהרה כב, מז.

בא"ר מ, ב, כתב: "אך יש לגמגם כשמדפיסים אינם מקדישים אותה והשמות. וכן מצאתי בתשובות חוות יאיר קפז, שנוטה להקל בזה בשעת הדחק". וכך משמע מסוף מ"ב מ, ז, שמיקל בשעת הדחק.

בהלכה ברורה (יוסף), מ, ב, בירור הלכה ו, כתב שבזמננו יש להקל אפילו לכתחילה לשמש בחדר כשנמצאים בו ספרי קודש מודפסים שיש להם כריכה אף ללא כיסוי כלל, בצירוף דעת כמה ראשונים שמספיק כיסוי אחד לספרי קודש שאינם עשויים כגלילה, ובצירוף הדעה שהכריכה נחשבת כיסוי (עיין באות הבאה), ובצירוף הדעה שאפילו ספר תורה שנכתב בכתב יד, אם לא קידש השמות הקדושים שבו – אין בהם קדושת שם ה' ומותר למחוק את השמות לשם תיקון הספר (ש"ך יו"ד רעו, יב; נודע ביהודה תניינא יו"ד קפ; עיין הלכה ברורה מג, ז, שער הציון טז). והוסיף שכיום שהדפוס נעשה באופן אוטומטי על ידי חשמל, יתכן שאף המחמירים להחשיב את הדפוס ככתיבה, יודו להקל.

יז, ז – האם כריכת הספרים נחשבת כיסוי לעניין תשמיש המיטה

כתב פמ"ג מ, א"א, ב: "יראה לי, ספרים המכורכים ומסובבין מכל צד (יש עושין כן לשמור הספר), אפילו הכי צריך כלי תוך כלי, ואין הכריכה חשוב כי אם מגוף הספר". וכ"כ מ"ב או"ח מ, ד, שכריכת הספר אינה נחשבת כיסוי מכיוון שהיא מגוף הספר, וצריך עוד שני כיסויים. וכ"כ מהר"ם שיק או"ח צד; וכ"כ כה"ח מ, יד, בשם אוהל יוסף ב.

לעומת זאת, בברכי יוסף (שיורי ברכה קנד, א) כתב: "מצאתי כתוב משם רבינו יהודה בן הרא"ש בספר חוקת התורה שלו, שאל ה"ר שמואל מאקרי לה"ר אליעזר: יודיענו רבינו אם באלו הארמאריו"ס או תיבות המיוחדות לשום שם ספרי הקֹדש אי הוי דינם כתשמיש קדושה או לא, כי ספק הוא בידי אם יוכל להשתמש בהם תשמיש חול. נראה דוקא בימי רבותינו שהיו ספריהם נגללים ואין להם תיק וכיסוי אחר, כדאמרינן (מגילה כו, ב): בקומטרי דספרי – תשמיש קדושה הוא, אבל בזמן הזה שכל ספרינו מכוסים בקרשים או בעורות או בנייר, א"כ אותו כיסוי הוא תשמיש קדושה, והתיבות תשמיש דתשמיש, כך אני מדמה הלכה למעשה. השיב: כדאי הוא רבינו לסמוך עליו כל שעה, אמנם שואל אני אם יש לחוש דלפעמים תוך הארמאדיו"ס או התיבות שמים קונדריסים, ואולי אין אנו משימים אותם אלא לנטורי בעלמא עד שנהיה פנויים לכסותם בקרשים או בעורות, ונמצא כי תיבות אלו הו"ל כמו אנדרונא דלנטורי בעלמא הוא דעבידא. והשיב: כדעתך כן דעתי, משום דאזלינן בתר רוב תשמישיהו, והוא שמשימים בהם ספרים מכוסים, והקונדרסים הוו לגבייהו מיעוטא דמיעוטא ובטלי לגבי שאר ספרים המחופים". ובדעת תורה רמ, ו, כתב שמדבריו מוכח שספרים כרוכים הוי כיסוי, כי כתב שהכריכה נחשבת תשמיש, והארון או הארגז תשמיש דתשמיש (אמנם בדעת תורה לא הכריע אלא הביא גם את הפמ"ג).

וכ"כ להלכה בחסד לאלפים רמ, ח; וכן מפורש להקל במאירי ברכות כו, א: "ספרים שלנו צריכים כסוי בשני כלים, וספרים שמכוסים בעורות התפורין בהם – אותו כסוי עולה לו לאחד, ואם נתן בגד עליהם – דיו, ועל זה אמרו: גלימא עלוי קומטרא שפיר דמי (ברכות כה, ב). לא היו מכוסין בעורות – צריך ליתן עליהם בגד על בגד, שהדבר צריך לכלי בתוך כלי". וכ"כ רשב"ץ ברכות כו, א. וכ"כ הלכה ברורה (יוסף) מ, ב, בירור הלכה ה.

בכף החיים מ, יד, כתב למעשה שיש להקל בספרים המודפסים להחשיב את הכריכה כאחד הכיסויים, בצירוף המקילים בקדושת ספרים המודפסים, וכ"כ דרכי טהרה כב, מט, ופס"ת מ, ג.

יז, ח – האם מועיל להתכסות בשמיכה

כתב ר"ש קלוגר בשנות חיים (קיח), שאם האיש והאשה מכסים את עצמם לגמרי בשעת תשמיש מראשם עד רגליהם, מספיק כיסוי אחד לספרים, ולא צריך כלי בתוך כלי: "ודוקא אם הם מגולין, ורק את הספרים הוא מכסה, בזה להיות הספרים מכוסין, לא מהני כיסוי אחד רק כלי בתוך כלי. ואך אם האיש ואשתו מכוסין, אם כן לא נראה הערוה כלל, בזה די בכיסוי אחד כיון שאין גוף הערוה נראה, ולא שייך ביה וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר (דברים כג, טו)". וכ"כ פתחי עולם רמ, כב. ובחסד לאלפים רמ, ח, כתב שיש אומרים שאם אי אפשר בענין אחר, מותר לשמש בחדר שיש בו ספרים בזמן עונה, ליל טבילה, או ליל יציאתו וביאתו מן הדרך, על ידי שיאפיל בכסותו.

אמנם הבן איש חי (רב פעלים או"ח א, ט) דחה דברי הר"ש קלוגר, וכתב שאין לסמוך עליו.

בכף החיים או"ח מ, יז, כתב למעשה שיש לצרף דברי הר"ש קלוגר בכל מקום שיש מחלוקת בין הפוסקים, וכ"כ הרב עובדיה יוסף (הליכות עולם ג, וירא כא), שיש להקל כר"ש קלוגר בספרי קודש הנדפסים. בדרכי טהרה כב, נז, כתב שאפשר להקל בשעת הדחק כשיש ספרים שאינם ספרי תורה.

וכתב הרב בספר שבשעת הדחק, שאין אפשרות לכסות את הספרים המודפסים שיש בחדר, אפשר לשמש בתנאי שיקפידו להתכסות בשמיכה, ואזי עם כריכת הספרים ייחשב כשני כיסויים.

יז, ט – נטילת ידיים אחרי תשמיש המיטה

בבאר היטב או"ח רמ, כד, הביא בשם השל"ה ליטול ידיים לפני התשמיש ולאחריו. וכ"כ דרכי טהרה כד, ג, שאחר התשמיש יש לשניהם ליטול ידיהם מפני טומאת שכבת הזרע. ויש להזדרז בנטילה זו כדי שהרוח הרעה לא תשרה עליהם זמן רב (עיין נדרים צא, א-ב).

ולכאורה כך דעת שו"ע או"ח ד, יח, שכתב: "אלו דברים צריכים נטילה במים: הקם מהמטה; והיוצא מבית הכסא ומבית המרחץ; והנוטל צפרניו; והחולץ מנעליו; והנוגע ברגליו; והחופף ראשו. וי"א אף ההולך בין המתים; ומי שנגע במת; ומי שמפליא כליו; והמשמש מטתו; והנוגע בכנה; והנוגע בגופו בידו. ומי שעשה אחת מכל אלו ולא נטל, אם תלמיד חכם הוא, תלמודו משתכח; ואם אינו תלמיד חכם, יוצא מדעתו".

אמנם רוב הראשונים לא הביאו דין זה שצריך ליטול ידיים אחר התשמיש, וגם אחרונים רבים לא הביאוהו. וכתב הרב יוסף משאש (מים חיים ב, א, ג), שלא שמע שנוהגים ליטול ידיים, והוסיף שגם לא טוב להזדרז ליטול ידיים, כפי שכתוב בגיטין ע, א: המשמש מיטתו ועמד – קרוב למיתה יותר מן החיים. והוסיף שגם לאשה לא טוב מפני שזה גורם להשחתת הזרע, כפי שאמרו (כתובות עא, ב) האומר שתהא ממלאה ומערה יוציא ויתן כתובה, "ואם כן שניהם פטורים", והוסיף שגם בשו"ע כתוב דין זה בשם יש אומרים.

והרב ביאר בעל פה שאפשר שהשו"ע עסק במי שמשמש מיטתו וקם לעסוק בענייניו, שיש אומרים שעליו ליטול ידיים, אבל מי שמיד אח"כ הולך לישון, הנטילה שלאחר השינה תעלה לו להכל.

וכ"כ הרב ערוסי (טהרת משה ג, יז): "יש הנוהגים ע"פ השו"ע ליטול ידיהם לאחר תשמיש, ומעיקר הדין אין זה חובה". ובהערה כח שם: "כי לא מצאנו לזה רמז בתלמוד, ואף בפוסקים, כהרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור לא זכרו לרוח רעה זו ולנטילה זו. ואדרבה, במנחת גדעון הביא בשם הגר"מ מאזוז כי כל שהולכים לישון עד אור הבוקר יכולים לסמוך על נטילת שחרית, עיי"ש. ונראה להוכיח ממה שאין מברכים על נטילה זו, סימן שאינה מן הדין, ודו"ק". עיין עוד שו"ת עולת יצחק א, מט.

ולמעשה כתב הרב בספר שאין חובה ליטול ידיים לאחר התשמיש, והרוצים להמשיך לישון רשאים.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה | כתיבת תגובה

יח – שלא כדרכה

ביאה שלא כדרכה ותשמיש דרך איברים

יח, א – הפיכת שולחן – ביאה שלא כדרכה

נדרים כ, א-ב: "אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ד' דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? – מפני שהופכים את שולחנם… א"ר יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד… ההיא דאתאי לקמיה דרבי, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר לה: בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך. ההיא דאתאי לקמיה דרב, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שלחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא".

יש שפירשו שהפיכת שולחן היינו שבא עליה באותו מקום אבל מאחוריה, וכך עולה מהראב"ד, שער הקדושה: "מפני שהופכים את שולחנם, פירוש נוהגין בה כמעשה בהמה". וכ"כ אגור (סימן שלו): "שהופכין שולחניהם – פירש שנוהגים כמעשה בהמה פנים כנגד אחור, אבל מ"מ משמש כדרכה". וכ"כ רשב"ץ (מגן אבות ג, ד); ספר חרדים פרק סד; ושל"ה שער האותיות, קדושת הזיווג, שסג (וכ"כ בדרכי טהרה כב, ה). ויש שפירשו שהפיכת שולחן היינו היא למעלה והוא למטה (מרדכי נדה תשלב, בשם ר"י; ריטב"א בהסברו השני, מובא בשטמ"ק; מיוחס לרש"י בפירושו השני).

אמנם רוב הראשונים פירשו שהפיכת שולחן היינו ביאה שלא כדרכה. וכ"כ תוס' ורא"ש בפירושם לנדרים; תוס' (סנהדרין נח, ב, 'מי'); תוס' ישנים (יבמות לד, ב); רמב"ם (איסו"ב כא, ט; פיהמ"ש לסנהדרין ז, ד); ריא"ז (סנהדרין נח, ב, קונטרס הראיות); ארחות חיים (הל' כתובות ז); סמ"ק (רפה); רבנו ירוחם (תולדות או"ח כג, א); אגודה (סנהדרין ז, נב; יבמות ג, לג); ריטב"א בתירוצו העיקרי (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב); מרדכי (הל' נדה שבועות תשלב); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב), ועוד.

ובשו"ת פנים מאירות ב, קנח, הוכיח בראיות ברורות מהש"ס שביאה שלא כדרכה היינו ביאה בפי הטבעת.

וביאר הרב שמתוך תשובתו של רבי: "בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה לך", משמע שאין דעתו נוחה מזה, ולדעתו אין זו הדרך הראויה לכתחילה. אלא שאינו יכול לאסור את מה שהתירה התורה. ואם כן, אם זה רצונו של בעלה, מוטב שתתחשב בו. ומתשובת רב: "מאי שנא מן ביניתא", משמע יותר שאם זה רצונו – מותר, שאין בזה צד של איסור.

יח, ב – מתי מותרת ביאה שלא כדרכה

מסקנת הגמ' בנדרים לפי רבי יוחנן, שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, וממילא, הפיכת שולחן, שהיא לפי רוב הראשונים ביאה שלא כדרכה, מותרת. וכן למדנו בסנהדרין נח, ב: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה – חייב, שנאמר (בראשית ב, כד): וְדָבַק – ולא שלא כדרכה. אמר רבא: מי איכא מידי דישראל לא מיחייב ונכרי מיחייב?!", הרי שבישראל ביאה שלא כדרכה מותרת.

והקשו הראשונים מיבמות לד, ב, שבני יהודה ער ואונן באו על תמר שלא כדרכה ובכך השחיתו את זרעם, ומעשה ער ואונן אסור.

תרצו תוס' סנהדרין נח, ב, 'מי': "ויש לומר דלא אסיר אלא שעושה כך תדיר, שלא תתעבר ויכחיש יופיה, אבל אם רוב תשמישו כדרכה אלא שבאקראי מתאוה לה שלא כדרכה – שרי". וכ"כ רוב הראשונים, שביאה שלא כדרכה להנאתו באקראי מותרת, וכ"כ תוס' רי"ד (יבמות יב, ב, 'תני'); ריא"ז (קונטרס הראיות לסנהדרין נח, א); תוס' ישנים (יבמות לד, ב); רא"ש (יבמות ג, ט, לפי גרסת הב"ח אות ו, ובית יוסף אה"ע כה; וכ"כ במפורש בתוספותיו לנדרים כ, ב); רבנו ירוחם (תולדות או"ח כג, א); מרדכי שבועות (הל' נדה, תשלב); הגהות מיימוניות (איסו"ב כא, אות ד); אגודה (סנהדרין ז, נב; וביבמות ג, לג, הביא את שני התירוצים); ריטב"א בתירוצו העיקרי (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב; כך גם הבין בדעתו ברכ"י או"ח רמ, ה). וכך דעת הרמב"ם לפי חלק מהגרסאות המדויקות (הל' איסו"ב כא, ט; עיין הערה 36).

ויש שתרצו שביאה שלא כדרכה מותרת בתנאי שלא יוציא את זרעו שם, וכ"כ ר"י בתירוצו הראשון (תוס' יבמות לד, ב, 'ולא'): "ואר"י דהתם מיירי בלא הוצאת זרע דשרי, דכיון דליכא השחתת זרע לא הוי כמעשה ער ואונן". וכ"כ ריטב"א בשם יש אומרים (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב); רבנו אברהם מן ההר (בפירושו לנדרים כ, ב); ארחות חיים (הל' כתובות ז); וכך הגרסה הנפוצה בדפוסי הרמב"ם שהביאו הרבה ראשונים (עיין הערה 36). וכ"כ הבית יוסף אה"ע כה, ב: "ודבר קשה הוא להתיר לו להיכשל בהוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי, ושומר נפשו ירחק מזה ומכיוצא בו". ובבדק הבית הוסיף: "ואילו היה ר"י רואה מה שאמר הזוהר בעונש המוציא זרע לבטלה, כי הוא גדול משאר עבירות שבתורה, לא היה כותב זה שכתב".[36]

יח, ג – הוצאת זרע בביאה שלא כדרכה

כפי שלמדנו, לדעת רוב הראשונים ביאה שלא כדרכה מותרת באקראי גם כשמוציא זרעו שם. וקשה, הרי יש בזה איסור הוצאת זרע לבטלה.

ביאר הרי"ד (תוספותיו יבמות יב, ב): "ואי קשיא לך, האיך התירו חכמים להוציא זרעו לעשות כמעשה ער ואונן? תשובה: איזהו מעשה ער ואונן שאסרה תורה, כל שכוונתו שלא תתעבר כדי שלא יכחיש יופיה ואינו רוצה לקיים פריה ורביה ממנה, אבל אם כוונתו שלא תבוא לידי סכנה – מותר, וכן נמי אם מתכוין לתאוות יצרו ואינו מתכוין שלא תתעבר – מותר, כדאמרינן בפרק קמא דנדרים (כ, ב): ההיא דאתא לקמיה דרבי, א"ל ערכתי לו שולחן והפכו, והתיר; והא ער ואונן שלא כדרכה שמשו, כדאמרינן לקמן במסכת (לד, ב), אלא ודאי הם, שהיתה כוונתם שלא תתעבר, היו עוברים, אבל מי שכוונתו להשלים תאוות יצרו אינו עובר, שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, ולא יקרא משחית זרעו, שאילו כן אל ישכב אדם עם הקטנה המעוברת והעקרה".

נמצא שאם מתכוון רק למילוי תאוותו ולא כדי להשחית זרעו או כדי לבטל מצוות פריה ורביה – אינו נחשב מוציא זרע לבטלה, וכ"כ הר"ן סנהדרין נח, ב, בשם תוס'; מרדכי (הל' נדה שבועות תשלב); ריא"ז (סנהדרין נח, ב, קונטרס הראיות); ורא"ש (תוספותיו לנדרים כ, ב).

מרן הרב קוק זצ"ל (עזרת כהן לה) הוסיף לבאר שאם יש תועלת בהוצאת הזרע, אין זו הוצאת זרע לבטלה: "וטעמא דמילתא (שאין השחתת זרע במניעת הריון כשיש סכנה לאשה), יש לומר דלא הוי השחתה כי אם לבטלה בלא תועלת, אבל כיון שיש תועלת, להסיר הסכנה או ספק סכנה, ועצם התשמיש יש בו משום מצות עונה, כיון שיש הנאה לגוף מן הגוף, ואפילו שלא בשעת עונתה איכא דבר מצוה כדרבא בפסחים עב, לא הוי בכלל השחתה כשאי אפשר באופן אחר… ובזה אתי שפיר מה שהקשה בבית שמואל בסי' כג סק"א, אהא דספר חסידים המובא בחלקת מחוקק שם, שאם מתיירא שלא יכשל באיסור אשת איש או נדה ח"ו, טוב לו להוציא לבטלה ויתענה, וזהו נגד דברי השו"ע דאיסורו חמור מכל עבירות שבתורה, וכתב דלאו דוקא הוא. ולפי דברינו יש לומר דבאמת חמור הוא מכל העבירות, כדמשמע מדברי הזוהר שהוא מקור הלכה זו בשו"ע, כמבואר בב"י, אלא דגדר איסור זה הוא דוקא לבטלה בלא תועלת מצוה, וכאן שעושה כדי להנצל מאיסור חמור אין זה לבטלה, ונקלש איסוריה. מה שאין כן בעריות וכל איסורי תורה שבהם לא יש (אין) גדר זה בין לבטלה או לתועלת, דתמיד האיסור עומד במקומו. אבל לפי שהכרח זה בא לו על ידי מה דנטה אחר יצרו, צריך להתענות לכפרה. וזהו גם כן טעמם של היש אומרים בסי' כ"ה ס"ב בהג"ה, שמתירין שלא כדרכה באקראי אפילו אם הוציא זרע, משום דס"ל דגם בכה"ג באקראי כיון שהתורה התירה לשיטה זו, הוי בכלל קצת מצוה ליתובי דעתיה בזה, וממילא אין זה ממש לבטלה… עכ"פ כל אלה הדברים גם כן הרעישו האחרונים, ביחוד חכמי המוסר והמקובלים, כמבואר בשל"ה ובספר חרדים על זה, אבל כשהוא משום הסרת סכנה או ספק סכנה, וקיום מצות עונה, והסרת מכשול של הרהור עבירה או נסיון ח"ו, יש לומר דכולי עלמא מודים דיש לסמוך על המקילים" (וכ"כ גם בעזרת כהן סוף סי' לז, ע"ש).

וכ"כ אגרות משה (אה"ע א, סג): "פירוש לבטלה הוא לבטלה ממש שאין בה שום צורך, ומטעם זה מותר לצורך מצות עונה ושמחת אשתו, לכן סברי הר"י והרא"ש מצד הגמ' דנדרים מקרא דכִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה, שהיא לקוחה לעשות בה כל חפצו, שמזה אמר רבי התורה התירתך, עיין שם בר"ן שבענין אישות לאיש עם אשתו התירה תורה להחשיב גם זה שמתאוה לבעול שלא כדרכה כצורך ואינו לבטלה ומותר".[37]

עיין עוד בהרחבות לפרק ד, א, ו-יא, באופני איסר הוצאת זרע לבטלה וגדריו.

יח, ד – דעת המחמירים

בספר חרדים (מצוות התשובה ב, פרק סד) החמיר מאוד, וכתב שמה שהתירו הראשונים ביאה שלא כדרכה באקראי אפילו כשמוציא זרע, הכוונה פעם אחת בכל ימי חייו. והקשה איך אפשר להתיר איסור הוצאת זרע לבטלה פעם אחת, ואם אינו נחשב זרע לבטלה, היה צריך להיות מותר פעמים רבות. ולבסוף פירש את הגמ' בסנהדרין שלא באה להתיר לישראל ביאה שלא כדרכה, אלא רק באה לפטור גוי שבא על אשת חברו שלא כדרכה (עיין קונטרס הראיות לריא"ז סנהדרין נח, ב, שדחה פירוש כעין זה). ומסקנתו שביאה שלא כדרכה אסורה משום הוצאת זרע לבטלה. וכ"כ של"ה (שער האותיות, קדושת הזיווג, שס-שסד).

בא"ר או"ח רמ, י, האריך לחלוק על פירוש הספר חרדים: "ולענ"ד במחילת כבוד תורתו, כמה שגיאות וטעות בדבריו אלו: חדא, דמה שאמר דהרא"ש דווקא בפעם אחת בכל ימיו התיר, לא משמע כן מדברי תוספות והרא"ש והטור ורמ"א שכתבו דווקא ברגיל אסור, משמע באין רגיל אף שתאב הרבה פעמים מותר. וכן מוכח באגודה פרק ד' אחין (יבמות סימן לג) שכתב זה לשונו: דלא הוי כמעשה ער ואונן אלא ברגיל לעשות כן שלא תתעבר אבל באקראי וכו'. וכן מצאתי להדיא בתוספות סנהדרין דף נח (ע"ב ד"ה מי) זה לשונם: דלא אסור אלא שעושה כך תדיר שלא תתעבר ותכחיש יפיה, אבל אם רוב תשמישו כדרכה אלא באקראי מתאוה לה שלא כדרכה שרי עכ"ל, משמע דאף בהרבה פעמים מותר אם רוב תשמישו כדרכו. והשתא ממילא נדחה מה שתמה על תוספות והרא"ש אי חשיב לבטלה פעם אחת מי התירו, ואם אינו זרע לבטלה פעמים רבות מי אסרו, אלו הן הדברים שאין הדעת סובלתן עכ"ל. ולמאי שפירשתי ניחא, דבאמת אינו זרע לבטלה, והא דאסור ברגיל היינו משום שעושה כדי שלא תתעבר… גם שארי דברים שהאריך לדחות ראיית תוספות מש"ס סנהדרין אינו למעיין". וכ"כ החיד"א (ברכי יוסף רמ, ה): "והרב הקדוש בעל ספר חרדים (סי' סד) האריך בזה וכתב דאיסור גמור הוא לכל הפוסקים, ומה שהותר אינו אלא במקום הראוי רק שאינו פנים בפנים, עיין שם באורך שהגזים מאד מאד". וכ"כ עזר מקודש אה"ע כה, ב, לדחות את דברי ספר חרדים.

יח, ה – להלכה

כפי שלמדנו, לדעת רוב רובם של הראשונים, ביאה שלא כדרכה מותרת, וכך מפורש בכמה גמרות. לרוב הראשונים, אפילו כשהוא מוציא זרעו שם, ובתנאי שעושה כן באקראי ולתאוותו. ולמיעוט הראשונים בתנאי שלא יוציא זרעו שם.

הרמ"א אה"ע כה, ב, מביא שתי דעות אלו: "ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה, או דרך אברים, ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה. ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם הוציא זרע, אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך. ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו – קדוש יאמרו לו".

כמה אחרונים כתבו שהלכה כרוב הראשונים, שביאה שלא כדרכה מותרת באקראי אפילו אם מוציא זרע. וכ"כ א"ר רמ, י (והוסיף שכך משמע בלבוש); תורות אמת (הרב רפאל בירדוגו, אה"ע שם); וכך נראה מברכ"י רמ, ה, ועזר מקודש כה, ב. אמנם גם פוסקים אלו כתבו, כפי שסיים הרמ"א, שאע"פ שמותר, דרך הקדושה להימנע מדברים אלו. ומעין זה כתב בישועות יעקב אה"ע כה, ב, שאף על פי שמותר, "בדורות הללו ראוי להחמיר בכל אלה ובכיוצא באלה".

וכמה אחרונים החמירו יותר, וכתבו כבית יוסף שקשה להתיר להיכשל בעוון הוצאת זרע לבטלה אפילו באקראי, וכ"כ בחלקת מחוקק ב; באר היטב אה"ע כה, ב; ערוך השולחן אה"ע כה, יא; דברי מלכיאל ה, קנז. ולדעת הספר חרדים והשל"ה ביאה שלא כדרכה אסורה.

ויש רבנים שמלמדים בעיקר את דברי הפוסקים שהחמירו, ורק בשעת הדחק מורים ליחידים לקולא. אמנם נדמה שאדרבה, בדורנו שהפריצות נפוצה, והפיתויים והנסיונות בענייני עריות גוברים, צריך להדגיש יותר את הקדושה שבאה לידי ביטוי בנאמנות שבין בני הזוג. ואם בני הזוג רוצים לשמח זה את זה בדרכים שונות – צריך להורות להם את עיקר הדין. ומי שירצה להתקדש יותר, בלא שיפגע בשמחת עונה, קדוש יֵאמר לו. בנוסף לכך, למדנו לעיל יח, ג, שכתב מרן הרב קוק (עזרת כהן לה) שגם הפוסקים שהחמירו, לא החמירו במקרה של חשש הרהור עבירה או נסיון, שאז לכולי עלמא יש לסמוך על המקילים: "אבל כשהוא משום הסרת סכנה או ספק סכנה, וקיום מצות עונה, והסרת מכשול של הרהור עבירה או נסיון ח"ו, יש לומר דכולי עלמא מודים דיש לסמוך על המקילים".

ולמעשה כתב הרב בספר: "אדם שחש בכך צורך, רשאי לסמוך על דעת רוב הפוסקים שהקלו באקראי, ובתנאי שאשתו מסכימה לכך".

יח, ו – הנאה ומצוות עונה בביאה שלא כדרכה

יש ראשונים שכתבו שאשה לא נהנית מביאה שלא כדרכה. כ"כ רש"י סנהדרין נח, ב: "שלא כדרכה – אין כאן דבק, שמתוך שאינה נהנית בדבר אינה נדבקת עמו". וכ"כ תוס' (שם 'מי'): "אלא שלא כדרכה שמצערתה, כדאמר התם (בראשית לא, נ): אִם תְּעַנֶּה אֶת בְּנֹתַי שלא כדרכן, ואמר (שם לד, ב): וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ כדרכה, וַיְעַנֶּהָ שלא כדרכה". וכ"כ יד רמה (סנהדרין שם): "אמר ר"א אמר רבי חנינא: בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה – חייב, מאי טעמא? וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ (שם ב, כד) – דרך דיבוק ולא שלא כדרכה, ויש אומרים שכיון שאין נהנית בדבר אין נדבקת עמו". וכ"כ הרא"ש (תוספותיו לנדרים כ, ב), וכך משמע מספר חסידים תקט.

ואם ברור שאשה לא נהנית מביאה שלא כדרכה, לכאורה אין כאן מצוות עונה, ואיך המתירים הקלו? (עיין בעזר מקודש אה"ע עו, א, ומנחת חינוך מו, ב, שהסתפקו אם מקיימים מצוות עונה בביאה שלא כדרכה; ע"ע אוצר הפוסקים עו, א, ג, ד).

אלא שצריך לומר שהעניין תלוי במציאות בפועל, וכפי שמצינו בקידושין כב, ב, שלפעמים האשה נהנית מביאה שלא כדרכה: "כי קאמרינן – זה נהנה וזה מצטער, הכא זה נהנה וזה נהנה הוא. שלא כדרכה מאי איכא למימר? אמר רב אחיי בר אדא דמן אחא: מאן לימא לן דלאו הנאה אית להו לתרוייהו? ועוד, מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה (ויקרא יח, כב) כתיב, הקישה הכתוב כדרכה לשלא כדרכה".

ובשו"ת תורה לשמה (רצט) ביאר שלפעמים יש לאשה הנאה מהקרבה וההתייחדות למרות שהחיבור עצמו לא מענג: "שאע"ג שמצטערת מצד הביאה באותו מקום, הנה יש לה הנאה מצד אחר, מכח דיבוק בשרם וחיבוקם זה עם זה, כי אפילו בא עליה דרך איברים בין ירכותיה שלא הזריע בפנים כלל, ולא הכניס האבר כלל אפילו בין השפיות, עם כל זה היא יש לה הנאה מזה, וכן הענין בהנאה זו, ולכן כתב הרמב"ם בהל' אישות ג, ה, דמקודשת בביאה בין כדרכה בין שלא כדרכה".[38]

וביאר הרב בעל פה: נראה שדעת המתירים היא, שאם האשה ממש נהנית עד שמגיעה לשיא השמחה, מקיימים בזה מצוות עונה. ואם האשה אינה נהנית מזה אבל מסכימה שבעלה יבוא אליה שלא כדרכה, מתוך שהיא יודעת שבעלה נהנה מזה מאוד, הרי שגם בזה יש סוג מסוים של הנאה שיכול להיחשב לבעל בכלל קיום מצוות עונה. ואם ישמח אותה לפני כן על ידי ליטוף באותו מקום עד שתגיע לשיא התענוג, יקיים בזה את מצוותו. ולכאורה אם יכול לקיים את מצוותו על ידי ליטוף באותו מקום, מה הפגם שאח"כ החיבור יהיה שלא כדרכה, שיש שאוסרים אותו לגמרי, ויש שהתירו אבל משמע שאינו לכתחילה. וצריך לומר שבנוסף לכך שצריך האיש לשמח את אשתו, גם החיבור עצמו צריך להיות בשמחה לשניהם ובדרך הראויה להולדה.

יח, ז – שורש הרצון לביאה שלא כדרכה

כתב בשו"ת נחפה בכסף (אה"ע מב, ג), שהרצון לביאה שלא כדרכה נובע מתאווה למשכב זכר, ולכן התירו באקראי אפילו להוציא זרע כדי שלא יחטא בחטא חמור יותר: "וגם בנידון מור"ם התירו לו באקראי כדי להצילו מעבירה חמורה דמשכב זכר, וישביע יצרו באשתו שלא כדרכה".

מעין זה כתב מרן הרב קוק זצ"ל בשמונה קבצים ו, צט: "ההתעוררות של המדע החדש על דבר הנטייה הטבעית שיש לאיזה בני אדם מראשית יצירתם למשכב זכר, ובשביל כך חפצים הם לעקור את המחאה המוסרית בזה, אבל דבר אלוהינו יקום לעולם, וכבר פירש בר קפרא על זה, תועבה – תועה אתה בה (נדרים נא, א), שהיא נטייה רעה, שצריך אדם, וכללות האדם, להילחם עליה. ומקצת הטינא שאולי תמצא אצל יחיד באופן שאי אפשר לעקרה, זה ראו חכמים מראש, ואמרו על זה (שם כ, ב): כל מה שאדם רוצה וכו' משל לדג הבא מבית הצייד, רצה לאוכלו צלי, שלוק, מבושל – אוכלו. ובזה העמיקו בטבע האדם עד לחמלה על המקולקלים בראשית יצירתם. ומכל מקום העירו (שם ע"א): חגרין מפני מה הויין? מפני שהופכין את שולחנם, ואף על פי שאינה הלכה, מכל מקום היא שיחה של מלאכי השרת, דהיינו חכמים הדומים למלאכי ה', וכל עם ה' על פיהם יחנה וייסע. וכל הנשאר בציון והנותר בירושלים קדוש יאמר, וישנא תהפוכות. ודרך ישרים סלולה".

יח, ח – תשמיש דרך איברים

בפשטות, לפי רוב הראשונים שהתירו ביאה שלא כדרכה באקראי אפילו אם מוציא זרע, גם תשמיש דרך איברים בכלל זה, ומותר להוציא זרע באקראי בתשמיש דרך איברים. וכן מתבאר מלשון כמה ראשונים, כ"כ הרמב"ם (איסו"ב כא, ט, לפי הגירסה המדויקת): "אשתו של אדם מותרת היא לו, לפיכך כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה. בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים". וכ"כ ארחות חיים (הל' כתובות ז); רבנו יונה (סנהדרין נח, ב); וטור אה"ע כה, ב. וכ"כ הרמ"א אה"ע כה, ב.

 

וכ"כ הדרישה (אה"ע כה, ו) בהסבר דעת הראשונים שהקילו להוציא זרע בביאה שלא כדרכה: "ומכאן יש ללמוד שכל תשמיש שאינה כדרך כל הארץ נכלל בשם שלא כדרכה, שהרי ר"י פליג גם אדרך אברים שמותר, וכללינהו בשם שלא כדרכה".

אמנם רוב הראשונים שהתירו ביאה שלא כדרכה באקראי אפילו כשמוציא זרע, לא הוסיפו את המילים 'דרך איברים', ולמרות שלכאורה אותה הסברה שייכת בתשמיש דרך איברים כמו בביאה שלא כדרכה, שמאחר ובני הזוג עושים זאת להנאתם ולא בשביל לבטל פריה ורביה, אין כאן הוצאת זרע לבטלה (עיין לעיל יח, ג), אולי לדעתם אסור כשאין ביאה ממש. ולכך נטה בשו"ת בני בנים ד, יח, שתשמיש דרך איברים גרע טפי מביאה שלא כדרכה, אמנם לימד זכות על העולם על סמך דעת הדרישה.[39]

ביאור המהר"ל לדין שלא כדרכה וההבדל בין ישראל לעמים

יח, ט – ביאה שלא כדרכה

באר הגולה ב, ט: "פרק ב' דנדרים (כ, ב), שהתירו חכמים ביאה שלא כדרכה. ודבר זה הוא זר בעיניהם מאוד מאוד (בעיני חכמי הגוים), עד שכל רודפיה הזילוה, ואומרים כי ראו ערותה. ומעתה נשאל אותם, אם התימה באלו הדברים מהוצאת שכבת זרע לבטלה, הלא כתב הרמב"ם
ז"ל (הלכות איסו"ב כא, ט) שלא הותר רק אם אינו מוציא ש"ז לבטלה (לפי גירסאות הדפוס, עיין לעיל יח, ב, 36), ולפי הרמב"ם ז"ל לא באו לומר רק כי העראה, והוא נשיקת אבר, מותר שלא כדרכו. כי אם היה שלא כדרכו אסור, היה אסור אפילו נשיקת אבר, דהיינו העראה. ובכל מקום נקרא אף נשיקת אבר בלבד 'תשמיש'. ועל זה אמר שהותרה ביאה שלא כדרכה, והיינו העראה, והוא נשיקת אבר. אם כן מצד זה אין כאן קשיא… (ומרחיב לבאר חומרת עוון הוצאת זרע לבטלה).

יח, י – היתר שלא כדרכה בישראל

וכדי שתדע שכל דברי חכמים הם בחכמה עמוקה מאוד… בפרק ד' מיתות (סנהדרין נח, ב) סבירא לרבי אלעזר בשם רבי חנינא, בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה, חייב מיתה. ואף על גב דרבא פליג התם, לא פליג רק משום סברא זאת דלא מצאנו דבר שמותר לישראל ואסור לבן נח. מכל מקום קודם שהותר לישראל, דהיינו קודם שנתנה התורה לישראל, היה דבר זה אסור בבן נח, ובישראל דבר זה מותר. ודבר זה הוא פלא גדול, כי לא בא על ישראל להקל, רק להחמיר. אבל פירוש זה, כי קודם שנתנה תורה לישראל לא היה להם המדריגה העליונה עד שקבלו התורה, ואז היה להם המדריגה העליונה.

יח, יא – שני הפנים שבחיבור איש לאשה

ודבר זה, כי האיש והאשה יש בחבורם שני פנים; האחד, הוא החבור לפריה ורביה, כמו שהוא בחבור כל הבעלי חיים, שחבור שלהם הוא בשביל פריה ורביה, כי לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ רק לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ (ישעיהו מה, יח), ובודאי דבר זה החבור כדרכה. הבחינה השניה מצד כי האיש הוא כמו צורה לאשה, ומצד הזה יש להם חבור ביחד. והאדם, שהוא שלימות הבריאה בתחתונים, ראוי שיהיה שלם. ואין בריאת האדם שלימה כי אם על ידי האשה. וזהו בחינה שניה, כי חבורם ביחד הוא השלמת האדם, והחבור הזה בכל עניין שהוא נקרא חבור, בין כדרכה ובין שלא כדרכה.

יח, יב – ההבדל בין ישראל לבני נח

ודעת רבי חנינא, כי אצל בן נח אין ראוי רק כדרכה, מפני שאין להם מדריגת הצורה, כי מדריגת הצורה אינו רק לישראל, וכמו שהארכנו בדבר זה בחבור גבורות ה' (פ"ד), עיין שם ותמצא מבואר. כי אין מעלת הצורה רק לישראל בלבד, שהם נקראים 'אדם', ואילו האומות, כאשר נתנה התורה לישראל, אין להם דבר זה, כי הם חומריים. וכמו שאמרו ז"ל (יבמות סא, א): אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם. ולפיכך אין חבור איש ואשה מצד בחינה זאת, שיהיה האיש כמו צורה לאשה, כי אין מדריגת האומות כך. ולפיכך חבור שלהם כמו כל שאר נבראים, שהם מתחברים ביחד לפריה ורביה. אבל ישראל שיש להם מדריגת הצורה, וחבור איש ואשה מצד שהאיש כמו צורה לאשה, ומצד הזה החבור. ואין החבור אצל האומות רק דוקא כדרכה, משום פריה ורביה, כמו בהמה וחיה. רק אצל ישראל חבור שלהם חבור חומר וצורה, ולפיכך בכל ענין, בין כדרכה ובין שלא כדרכה, הוא חבור חומר לצורה, אף שלא כדרכה. ומי שמבין המשל שהביא רבי לראיה על זה (נדרים כ, ב), שאמר: משל למי שלוקח בשר מן הטבח, אכלו צלי, שלוק, מבושל, בכל עניין שירצה. וביאור זה, כי אחר שהאיש נחשב כמו צורה לאשה, הכל הוא ממנו, ובכל עניין אשר הוא משמש עמה מותר לו. וכל זה מצד שהאיש נחשב צורה אל האשה ויש לצורה חבור אל הדבר שהוא נחשב צורה לו, ואינו תולה בפריה ורביה. ולכך הותר לישראל ואסור לבן נח. וכיון שהוא מותר לישראל, מותר גם כן לבני נח, שלא מצינו דבר שמותר לישראל ואסור לבני נח. ודי בזה למי שמבין דברי חכמה ותבונה.

יח, יג – שני סוגי החיבורים

ועוד יש לך להבין עניין אלו שני חבורים, האחד הוא כדרכה, והאחד שלא כדרכה. וכבר אמרנו כי חבור איש ואשה הוא חבור חומר וצורה, כמו שהתבאר דבר זה בכמה מקומות. וחבור הצורה אל החומר הוא בשני פנים, האחד הוא חבור צורה בחומר וצורה מוטבעת בחומר, והשני הוא חבור צורה לחומר, ואין הצורה מוטבעת, רק הוא צורה נבדלת. וכנגד זה הם שני חבורים; החבור האחד כדרכה, וזהו חבור גמור, עד שהצורה דבוק לגמרי בחומר. והשני, חבור הצורה הנבדלת, ואין זה כמו חבור צורה בחומר מוטבעת בו לגמרי.

ולכך אמר רבי חנינא (סנהדרין נח, ב): בן נח שבא על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה. מפני שאין לבני נח מדריגה זאת שיש להם מעלת הצורה הנבדלת, רק חבור שלהם הוא חבור צורה לחומר שהוא מוטבע לו. ולכך אם בא בן נח על אשתו שלא כדרכה חייב מיתה, שאין זה חבור הראוי, וכאילו בא על דבר שאין לו חבור אליו… ועתה יש לך להבין המשל שהביא (נדרים כ, ב), משל למי שלוקח בשר מן הטבח, אכלו צלי, שלוק, מבושל. כלומר, בשביל שלקחו ונתן מעות שלו בו, מה שלוקח הוא תחת רשותו, ויכול לאכול אותו כמו שירצה, הן שלוק, הן צלי. וכך האיש שיש לו מעלת הצורה הנבדלת, עד שהאשה שהיא נמשלת כחומר, והיא תחת רשותו לגמרי. ואינו כמו הצורה שהיא מוטבעת בו, כי אז הרי הוא כמותה, ומצד הזה צריך שיהיה החבור כדרכה. אבל חבור צורה הנבדלת, בשביל שהצורה נבדלת מן החומר, והוא תחת רשות הצורה, והחבור הזה הוא בכל עניין, אף אם אינו עומד בו ומוטבע בו. ואלו דברים מופלגים בחכמה מאוד…".

תנוחות שונות

יח, יד – הוא למטה והיא למעלה

כלה רבתי א, כג: "הוא למטה והיא למעלה – הרי זה דרך עזות, ואוחזתו דיליריא. היא למטה והוא למעלה – הרי זה דרך ביאה. שמשו שניהם כאחד הרי זה דרך עקש".

כמה ראשונים הביאו אזהרה זו להלכה, כ"כ הראב"ד בשער הקדושה: "שנינו במסכת כלה (סוף פ"א): הוא למטה והיא למעלה – זו היא דרך עזות, שמשו שניהם כאחת – זו היא דרך עקש". וכ"כ אוהל מועד (דרך יא, ב); אשכול (הלכות צניעות לו, ב); טור (או"ח רמ; אה"ע כה); וכ"כ שו"ע או"ח רמ, ה: "הוא למטה והיא למעלה – זו דרך עזות. שמשו שניהם כאחד – זו דרך עקש". וכ"כ הרבה אחרונים. ובמנורת המאור (אלנקאוה פרק י, עמ' 83) כתב שאסור לשמש כשהוא למטה והיא למעלה.

אמנם רוב רובם של הראשונים, ובראשם הרמב"ם, לא הביאו אזהרה זו, הרי שלדעתם תנוחה זו מותרת לגמרי. וכן מוכח מכל הראשונים שפירשו שהפיכת שולחן היא ביאה שלא כדרכה (עיין לעיל יח, א), שרק בזה עסקה הגמ', אבל שאר התנוחות מותרות. וכ"כ במפורש רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב כג חלק א דף קצב טור ג): "והא דאמרינן בנדרים דשולחן ערכתי לו והפכו שמותר, פירוש ששמש עמה שלא כדרכה, דאינו ר"ל היא למעלה והוא למטה, דודאי זה מותר ולא היתה מתרעמת, אלא בשימש שלא כדרכה נתרעמה, ואמר לה רבי שמותר". וכ"כ הרא"ש (תוספותיו לנדרים כ, ב).

בנוסף לכך, בספר חרדים ושל"ה שאסרו ביאה שלא כדרכה, פירשו שהפיכת השולחן היינו הוא למטה והיא למעלה, ולדעתם תנוחה זו מותרת, כי על זה אמר רבי יוחנן שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה.

ולמעשה כתב הרב בספר: "כיוון שלדעת רוב הפוסקים אין בשינוי מהתנוחה הרגילה איסור, וגם למחמירים מדובר במנהג חסידות, ויש שפירשו שהוא רק כשאינו ברצון שניהם, הרי שהרוצים לשנות מהתנוחה הרגילה רשאים. ואם זה משמח אותם יותר, יש להם בזה מצווה".

יח, טו – פירוש עזות ועקשות

רוב הפוסקים שעסקו בדין זה לא ביארו מהי העזות או העקשות במעשה זה. במנורת המאור (אלנקאוה י, עמ' 83), כתב לגבי עקשות: "שניהם נוטים על צידיהם – הרי זה דרך עקשות. פירוש, אינה שומעת לו להטריח עצמה בתשמיש, שתהא היא למטה והוא למעלה, וגם הוא אינו רוצה שתשכב למעלה והוא למטה, ונתעקשו זה עם זה, עד שנתפשרו ונטו שניהן על צדיהן".

כלומר, העקשות היא שבני הזוג מתקוטטים מי יהיה למעלה, וממילא כך אפשר גם להסביר את העזות, שהאשה מתקוטטת עם בעלה ורוצה להיות מעליו, וכ"כ מאמר מרדכי (או"ח רמ, ז): "נראה לפק"ד שהאי עזות כלפי האשה, שנראה שהוא עזות פנים לאשה להיות על האיש וכאילו היא הפועלת, וכן מה שאמרו ששניהם כאחד זה דרך עקש, שנראה כאילו האשה מתעקשת בדבר שלא להיות היא למטה, ועל כל פנים רוצה מיהא להיות שוה בשוה, שאם אין הבעל רוצה להיות למטה, גם היא אינה רוצה להיות למטה, כנ"ל בטעם דברים אלו, דאם לא כן צריך עיון למה אמרו על זה דרך עזות ועל זה דרך עקש".

ואם כן יוצא, שאם שני בני הזוג שמחים מתנוחות שונות, אין בהן עזות או עקשות, ולכולי עלמא מותר. וכפי שלמדנו באות הקודמת, אם זה משמח אותם יותר, יש להם בזה מצווה.

יח, טז – ביאה שאפשר להתעבר ממנה

בספר חסידים תקט, משמע שכל האזהרה לא לשמש כשהוא למטה והיא למעלה נאמרה בביאה שאפשר להתעבר ממנה: "רק בליל טבילה לא יתכן כי אם הוא למעלה והיא למטה, כי אין הנאה לאשה אם הוא למטה, ואז תתעבר כי קרוב לווסתה היא, ולאיש יש בליל טבילה תאוה, לכך טוב שתהנה היא ממנו, שאם תתעבר יהיה הולד כמוהו חריף, והיא תזריע תחילה והולד זכר, אבל בשאר הלילות יעשה כפי הנאתו, כדי שלא יהרהר אחר נשים אחרות, ורק שיהיה רצון האשה, שהרי כתיב (משלי יט, ב): גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב. כל אלה הדברים לפי דעת אשתו ולפי דעתו, אם מצא אשה טובה שתהיה כרצונו באותם דברים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵה' (שם יח, כב), רָצָה הָאֱלוֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ (קהלת ט, ז)".[40]
וכן דייקו מדברי ספר חסידים בברכי יוסף רמ, ז, ובדעת תורה רמ, ה. וכ"כ בפתחי עולם ומטעמי השולחן רמ, יז. ובדעת תורה סיים: "אבל מסתימת שאר פוסקים לא נראה כן".

וכתב הרב בספר: "וגם כאשר הם שמחים יותר בתנוחה שונה, עדיף שבחיבור שמקווים שממנו יהיה הריון, יתחברו באופן המובחר". ובהערה זה הוגדר כמידת חסידות.

יח, יז – פנים נגד אחור

בזוהר (פקודי רנט, א) משמע שצריך להיזהר לא לשמש כשפניו של האיש כנגד אחוריה של אשתו: "ועל דא תנינן: מאן דשמיש ערסיה מאחורא אכחיש תקונא דאסתכלותא אנפין באנפין לאנהרא כלא כחדא ולאשתכחא כלא אנפין באנפין בדבקותא כדקא יאות (ועל זה שנינו מי שמשמש מיטתו מאחור מחליש תיקון של הסתכלות פנים בפנים להאיר הכל כאחד ולהימצא הכל פנים בפנים בדבקות כראוי), כמא דאת אמר (בראשית ב, כד): וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, באשתו דייקא ולא אחורי אשתו". ועל כן תמוה מה שהביא הבאר היטב רמ, טו, דברי הזוהר על מה שכתב השו"ע לגבי היא למעלה והוא למטה. וכך העיר בשו"ת ברכת יהודה חלק ד, אבן העזר יב, הערה 1.

יח, יח – דרך ביאה

למרות שמותר לשמש בתנוחות שונות, מכמה מקומות בחז"ל למדנו שדרך ההתחברות הרגילה היא כשהאיש למעלה ואשתו למטה. וכפי שכתוב בכלה רבתי א, כג: "היא למטה והוא למעלה – הרי זה דרך ביאה".

נדה לא, ב: "שאלו תלמידיו את רבי דוסתאי ברבי ינאי… ומפני מה איש פניו למטה ואשה פניה למעלה כלפי האיש? זה – ממקום שנברא, וזו – ממקום שנבראת".

סוטה יא, ב: "אמר רבי חנינא: סימן גדול מסר להן (למיילדות במצרים): בן – פניו למטה, בת – פניה למעלה". רש"י: "בן פניו למטה – כדרך תשמישו; בת פניה למעלה – כדרך תשמישתה, והכי מפרש במסכת נדה (לא, ב)". ועל פי המקובלים, תנוחה זו מבטאת שהאיש משפיע, והאשה מקבלת.

לכן כתב הרב בספר: "אמנם כאשר אין רצון מצד אחד מבני הזוג לשנות, עדיף שהייחוד יהיה באופן המובחר".


[36]. כתב הרמב"ם הל' איסו"ב כא, ט: "אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך, כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה. בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים". בגרסא הנפוצה בדפוסי הרמב"ם, המשפט מסיים: "ובלבד שלא יוציא שכבת זרע לבטלה". ולפי זה, דעת הרמב"ם כתירוץ הראשון של ר"י שביאה שלא כדרכה מותרת בתנאי שלא יוציא זרעו שם. וכך הבינו רוב הראשונים בדעת הרמב"ם על פי גרסתם (רבנו אברהם מן ההר; ריא"ז; טור; מגיד משנה, ועוד).במהדורת פרנקל כתבו שברוב כתבי היד לא מופיעה הסיומת "ובלבד שלא יוציא…". וכ"כ הרב קאפח (הל' איסו"ב שם אות טז) שהגרסה המדויקת היא בלי הסיומת, אלא שמשמע מהרב קאפח שלרמב"ם אסור להוציא את זרעו שם, וסמך הרמב"ם על מה שכתב בהל' יח שאסור להוציא שכבת זרע לבטלה, שלא יהיה אדם דש מבפנים וזורה מבחוץ. וממכון פועה שלחו לנו בירור יסודי בכתבי היד השונים של הרמב"ם, והעלו שהגרסא המקובלת ברוב כתבי היד של הרמב"ם בצרפת, אשכנז ובספרד היתה עם הסיומת "ובלבד שלא יוציא…", וחיזקו מאד גרסא זו (אמנם הודו שבכתבי יד רבים, כמו של תימן ואיטליה, לא מופיעה הסיומת; ועיין בדברי פרופ' ישראל משה תא-שמע​, בספרו 'עיונים בספרות הרבנית בימי הביניים' כרך א, פרק שני, עמ' 22 ואילך, לגבי חוסר אמינותם של כת"י אשכנז).

אמנם מסתבר שלפי הגרסה התימנית, שהיא ללא הסיומות, דעת הרמב"ם להתיר ביאה שלא כדרכה באקראי אף אם מוציא זרעו שם (שלא כפי שמשמע מהרב קאפח), שלולא כן, היה עליו לפרש. וקשה לומר שסמך הרמב"ם על הלכה כללית בה ביאר שאסור להוציא זרע לבטלה. והרי הרמב"ם כרך במשפט אחד ביאה כדרכה וביאה שלא כדרכה, וכמו שביאה כדרכה הינה עם הוצאת זרע, כך גם ביאה שלא כדרכה. ומכל מקום, דעת רוב הראשונים להתיר ביאה שלא כדרכה באקראי אפילו אם מוציא זרעו שם.

[37]. עוד כתב באג"מ שם: "וזה ברור שהוא כוונת תוס' רי"ד יבמות שכתב לתרץ האיך התירו חכמים להוציא זרעו כמעשה ער ואונן, דכיון שכוונתו שלא תבוא לידי סכנה מותר, וכן נמי אם מתכוין לתאות יצרו אינו עובר, שודאי אין לפרש שהאיסור תלוי בכוונה, דאין לך שלא בכוונה גדול מאוחז באמתו כדי להשתין שגם אינו פסיק רישא שאסור, וכל שכן שאסור הכא שהוא גם פסיק רישא, אלא הוא כדבארתי להר"י, דמתכוין לתאות יצרו נחשב באיש ואשתו לצורך מחידוש הקרא, וכן הוא שלא תבא לידי סכנה שאינו יכול לקיים מצות עונה ושמחת אשתו אלא במוך, הוא לצורך שמותר, ועוד עדיפא כדבארתי, וחכמים שפליגי הוא רק בג' נשים שלא מחשבי זה לסכנה כדבארתי". עיין שם כל דבריו.

[38]. ועיין באגרות משה אה"ע א, סג, שביאר את הגמרא בקידושין, שלמרות שיש הנאה לאשה בביאה שלא כדרכה, יש גם צער, והצער גדול מההנאה: "ושלא כדרכה אין להתיר משום מצות עונה ושמחת אשתו, משום דאין אשה נהנית בכך, דאדרבה איקרי עינוי ולא יקיים מצות עונה בזה, ואף שבקידושין דף כ"ב איתא לחד לישנא דיש לה הנאה, צריך לומר דהעינוי הוא גדול מההנאה, כדי שלא יסתור לכמה מקומות שמפורש דהוא עינוי".

[39]. וכך משמע מכמה מקומות, שביאה דרך איברים לא נחשבת ביאה ממש. ויתכן שלפי זה לא מקיימים מצוות עונה בביאה דרך איברים. עיין יבמות נה, ב: "אמר רבא, פרט לשקינא לה דרך איברים. א"ל אביי: פריצותא אסר רחמנא?!". רבא דורש מהמילים 'שכבת זרע', באשה סוטה, "פרט לדבר אחר", כלומר רק אם הבעל קינא לאשתו שלא תיבעל בעילה ממש, נחשב קינוי, אבל אם הבעל קינא לאשתו שלא תסתר עם פלוני כדי שלא תיבעל דרך איברים, אינו נחשב קינוי, ואם הסתתרה עמו, לא נאסרה על בעלה. ואביי מוסיף שאין צורך לדרוש זאת מהכתוב, מפני שפשוט שהתורה לא תאסור אשה על בעלה רק משום פריצות. רש"י מסביר מה זה תשמיש דרך איברים: "מיעוך דדים ודש מבחוץ בשאר אברים".

עוד למדנו בסנהדרין שתשמיש דרך איברים נקרא גם מעשה חידודים. ומבואר שם שאין חיוב מיתה בניאוף על מעשה חידודים. מסביר רש"י: "למעוטי מעשה חדודין – מחדד ומקשה אברו בבשרה מבחוץ, דהוא נהנה והיא אינה נהנית, להכי כתיב 'שניהם', שיהיו שניהם שוין נהנין".

[40]. אמנם קשה מדבריו על יסוד דברינו (לעיל א, ב), שעיקר מצוות עונה לשמח את האשה עד שתגיע לשיא שמחתה. ומשמע ממנו שאפשר להסתפק בכך שתהנה בליל טבילתה. ואפשר לומר, שהוא מסתפק בדיעבד בכוונה הפחותה, שהיא למנוע את הבעל מהחטא (כמבואר בראב"ד, והובא בטור או"ח רמ). ואף האשה קצת שמחה בזה, שבעלה נהנה ממנה. אבל בוודאי גם הוא יסכים שהכוונה הטובה היא לשמח את האשה. עוד משמע מדבריו, שלפי השערתנו, שבעבר נשים הגיעו לשיא השמחה בחיבור עצמו יותר בקלות (לעיל א, ד), כשהבעל היה למעלה זה היה יותר משמח, מפני שלא נצרכו לדאוג לשמח את עצמן אלא הוא בדישתו שימח אותן.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה | כתיבת תגובה

יט – שאלות נוספות

נישוק והסתכלות באותו מקום

יט, א – מחלוקת רבי יוחנן בן דהבאי וחכמים

נדרים כ, א-ב: "אמר רבי יוחנן בן דהבאי, ד' דברים סחו לי מלאכי השרת: חיגרין מפני מה הויין? מפני שהופכים את שולחנם, אילמים מפני מה הויין? מפני שמנשקים על אותו מקום, חרשים מפני מה הויין? מפני שמספרים בשעת תשמיש, סומין מפני מה הויין? מפני שמסתכלים באותו מקום… אמר רבי יוחנן: זו דברי יוחנן בן דהבאי, אבל אמרו חכמים: אין הלכה כיוחנן בן דהבאי, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה; משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד. אמר אמימר: מאן מלאכי השרת? רבנן, דאי תימא מלאכי השרת ממש, אמאי אמר רבי יוחנן אין הלכה כיוחנן בן דהבאי? הא אינהו בקיאי בצורת הולד טפי! ואמאי קרו להו מלאכי השרת? דמצייני כמלאכי השרת".

כלה רבתי א, יג-יד: "מכדי רבי יוחנן בן דהבאי לאו מנפשיה קאמר, מאי טעמא לא הודו ליה רבנן? דאמר רבי יוחנן אסורים הם, אמרו ליה רבנן, כי קאמרת משמיה דמלאכי השרת הכי הוא, מיהו אסור – אין איסור. אמר להו רבי יוחנן, אודו לי מיהת דמשום הכי הוא; תדע, דהא אותבוה 'רצה', ולמה לי למיתני לדג הבא מבית הצייד? מקמא אמרו ליה: לבשר הבא מבית הטבח, אמר להו: מה לבשר רצה לאוכלו בחלב אינו אוכלו, הדר אמרו ליה לדג הבא מבית הצייד".

הרי שחכמים מודים למה שאמרו מלאכי השרת, אבל לגבי איסור, סוברים שאין איסור. ובהגהות על מס' כלה הקשה שבנדרים כ, ב, משמע שלחכמים אין עונש כלל, ואם היה עונש, לא היו מתירים. ואפשר לבאר שלדעתם רק לעיתים רחוקות יש על כך עונש, ואף זה בצירוף של סיבות נוספות, ולכן אין בזה איסור. עוד פירש במשכן ישראל ח"ב עמ' נא, הערה 3, שאפשר שהתירו חכמים את הדבר כנגד יצר הרע, וכדרך שהתירו אשת יפת תואר, למרות שיענש על כך שלבסוף שונאה ומוליד ממנה בן סורר ומורה (רש"י דברים כא, יא), ע"כ. אמנם גם בזה ברור שאין הכוונה שכך חייב להיות, אלא הכוונה שנשיאתה עלולה להביא לשנאתה ושיצא הבן רע.

יט, ב – פירוט דעת רבי יוחנן בן דהבאי מכלה רבתי

בכלה רבתי א, יג, מבאר רבא לדעת רבי יוחנן בן דהבאי שעונשים אלו הם מידה כנגד מידה: "אמר רבא, כל מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, הוא הפך שולחנו, לפיכך יהפך רגלי זרעו; הוא נסתכל בדבר הנסתר מכל, לפיכך הכל יהיה נסתר מזרעו; הוא עזב פה המדבר שבו ניתנה הנשיקה, ונשק הסתום, לפיכך נסתם פי זרעו; הוא מספר בשעה שהיה לו לחרוש, לפיכך נחרש אזן זרעו – למה נקרא שמו חרש? שהוא חורש, וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם (בראשית לד, ה)".

ועוד אמר רבא שם שכל מה שהזהיר רבי יוחנן בן דהבאי הוא כשהאשה יכולה להתעבר מאותה ביאה: "אמר רבא: וכולהו הני דאיעברה בהאי ביאה".

יט, ג – הלכה כחכמים

למדנו בגמ' שאין הלכה כרבי יוחנן בן דהבאי, אלא כחכמים, וכך דעת כל הראשונים, שדעת רבי יוחנן בן דהבאי נדחתה. אמנם, כפי שנראה להלן, יש אומרים שדעתו לא נדחתה לגמרי.

יט, ד – דעת רוב הראשונים

רוב הראשונים פסקו שהלכה כחכמים, שכל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, וממילא מותר לנשק או להסתכל באותו מקום.

יש אומרים שאין חסרון קדושה במעשים אלו, וכ"כ היראים (מובא בשטמ"ק נדרים כ, ב): "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה – ואין חסרון קדושה". וכך עולה מדעתם של הראשונים שהביאו את רבי יוחנן בן דהבאי וחכמים, ופסקו שהלכה כחכמים מבלי לציין עוד דרגה של צניעות או קדושה: הגאונים (מובא בשטמ"ק שם כ, ב)[44]41; מחזור ויטרי (תקכח); אשכול (הוצאת אלבק, הל' צניעות דף לד, ב); אגודה (נדרים כ, א); וכך משמע מספר חסידים (תקט; שפ). ובסמ"ג (ל"ת קכו), ובאגרת הקודש המיוחס לרמב"ן, אף שפירטו כללי המצווה ופרטיה, לא הביאו מאזהרותיו של רבי יוחנן בן דהבאי, משמע שלדעתם מותר לנשק או להסתכל באותו מקום, וגם אין בזה חסרון קדושה, שלולא כן היו צריכים לציין זאת.

לעומת זאת, יש אומרים שאמנם הלכה כחכמים, אבל מידת חסידות שלא לנשק ולהסתכל באותו מקום (או לבוא על אשתו שלא כדרכה), וכ"כ הרמב"ם הל' איסו"ב כא, ט: "אשתו של אדם מותרת היא לו. לפיכך, כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו, עושה. בועל בכל עת שירצה, ומנשק בכל אבר שירצה, ובא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה בין דרך אברים. ואף על פי כן, מידת חסידות שלא יקל אדם את ראשו לכך, ושיקדש עצמו בשעת תשמיש, כמו שביארנו בהלכות דעות (ה, ד), ולא יסור מדרך העולם ומנהגו, שאין דבר זה אלא כדי לפרות ולרבות" (וכ"כ בפיהמ"ש סנהדרין ז, ד). וכ"כ סמ"ק רפה; כלבו (עה); צדה לדרך (מאמר ג, כלל ד, פרק יד); מנורת המאור (אלנקאוה, י, עמ' 81). וכ"כ במאירי (נדרים כ, ב): "וכן יהא אדם צנוע בדרכיו, וכל שכן בענייני התשמיש, ואף על פי שאמרו: כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו יעשה, לא דברו חכמים אלא כנגד יצר הרע, שאי אפשר לכל בני אדם לקדש עצמם במותר להם, מכל מקום יהא אדם מקדש עצמו בכל דבר שבתשמיש, הן בהפיכת שולחן הן בשאר מיני קלות ראשו והדיוטות ושלילת גדר טהרה".

יט, ה – יש אומרים שחכמים מודים חלקית לרבי יוחנן בן דהבאי

כתב הראב"ד (שער הקדושה) שלמרות שהלכה כחכמים, ואין סכנה במעשים אלו, חכמים מודים לרבי יוחנן בן דהבאי שאסור לנשק ולהסתכל באותו מקום ולספר בשעת תשמיש. אמנם בעניין הפיכת שולחן, חלקו עליו למעשה, שמותר לשמש שלא כדרכה.

וז"ל הראב"ד: "מה שאמר רבי יוחנן אין הלכה כר' יוחנן בן דהבאי אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, משל לדג הבא מבית הצייד וכו', דמשמע שמותר לעשות כן לכתחלה, נראה לי שאינו אלא על הפיכת השולחן בלבד, כדאיתא בשמעתא דההיא דאתאי לקמיה דרב, אמרה לו רבי שלחן ערכתי לפניו והפכו, אמר לה מאי שנא מביניתא, דמשמע נמי מהכא דהפיכת שולחן אינו אסור. ודוקא על הפיכת השולחן לבד, אבל על האחרות, אף על פי שאינו נדון עליהם דין חמור, מכל מקום איסור יש בהן, כאשר אמרנו למעלה שאסור לאדם לספר בדברים אחרים בשעת תשמיש אלא אם כן הם צרכי תשמיש או שהוא צריך לרצותה. ובמס' חגיגה (ה, ב) אמרו: מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ – אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת הדין. וכן המסתכל באותו מקום עובר על וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלוֹהֶיךָ (מיכה ו, ח), ומעביר את הבושה מעל פניו, וכתיב (שמות כ, טז): וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם – זו הבושה, לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ – שכל המתבייש אינו חוטא, וכל שכן הנושק שיש בו כל אלה".

וכ"כ טור (או"ח רמ; אה"ע כה). וכך עולה מאוהל מועד (יא, ב).

יט, ו – יש אומרים לחשוש לסכנה

כתב הסמ"ק רפה, שלמרות שהלכה כחכמים, מידת חסידות לחשוש לסכנה: "ולא ידבר בשעת תשמיש ולא יסתכל באותו מקום ולא ינשק באותו מקום ולא ישמש שלא כדרכו, וכל זה למידת חסידות פן יבואו הבנים לידי מום, אבל לא לשורת הדין". וכן בחסד לאלפים או"ח רמ, ה, הביא רק את חשש הסכנה של ר' יוחנן בן דהבאי.

יט, ז – בל תשקצו

כפי שלמדנו, כתב הראב"ד (שער הקדושה) שאסור לנשק באותו מקום, והוסיף: "ועוד, שעוברין משום בל תשקצו את נפשותיכם (ויקרא יא, מג), כאשר אמרו רבותנו ז"ל (מכות טז, ב): האי מאן דשתי מיא בקרנא דאומנא – עבר משום בל תשקצו. ורב כהנא דהוה מעבר שושיבה על פומיה ואמר ליה רב: שקליה, דלא לימרו מיכל קא אכיל וקא עבר משום בל תשקצו (שבת צ, ב), וכל שכן הך". וכ"כ שו"ע או"ח רמ, ד.

אמנם כתב הרב רפאל בירדוגו (תורות אמת אה"ע כה): "גם מה שכתב הרב 'עובר משום בל תשקצו' הוא תמוה. דבל תשקצו הוא באוכל דבר מאוס אבל בנשיקה וחיבה בעלמא מה שיקוץ בזה, ודבר שנאהב לכל העולם, ואין הפרש בין זה ובין אוכל כרכשתא של בהמה".

ויש מקום לומר, שכיום שההגיינה יותר טובה, ובני הזוג רוצים דבר זה וממילא עושים את ההכנות הנדרשות, גם הראב"ד ושו"ע יודו שאין בזה בל תשקצו. וכיוצא בזה כתב הרב רב יוסף משאש (שו"ת מים חיים א, עמ' צב), לעניין תשמיש באור (הובאו דבריו לעיל טז, יג).

יט, ח – להלכה – נישוק והסתכלות באותו מקום

השו"ע או"ח רמ, ד, כתב כלשון הראב"ד: "אסור להסתכל באותו מקום, שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים, ועובר על: וְהַצְנֵעַ לֶכֶת (מיכה ו, ח), ומעביר הבושה מעל פניו, שכל המתבייש אינו חוטא, דכתיב: וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם (שמות כ, טז) – זו הבושה, לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ. ועוד, דקא מגרה יצר הרע בנפשיה. וכל שכן הנושק שם, שעובר על כל אלה. ועוד, שעובר על בל תשקצו את נפשותיכם (ויקרא יא, מג)".

לעומת זאת, הרמ"א אה"ע כה, ב, כתב כלשון הרמב"ם: "ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה, בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר שירצה… ואף על פי שמותר בכל אלה, כל המקדש עצמו במותר לו, קדוש יאמרו לו".

וכתבו כמה אחרונים שגם הרמ"א לא רצה להתיר נישוק באותו מקום, אלא כל איבר שירצה חוץ מאותו מקום (בית שמואל אה"ע כה, א; באר היטב שם א; חכ"א קכח, ג; וכך נראה מדרכי טהרה כב, ד). וכ"כ למעשה עוד יוסף חי שופטים טז; ואג"מ יו"ד ב, עה.

אמנם אין זה פשט דברי הרמ"א שהעתיק את לשון הרמב"ם (וכפי שכתבו רבים בדעת הרמב"ם, שמה שכתב ומנשק בכל אבר שירצה, כוונתו להתיר אותו מקום – לחם יהודה דעות ה, ד; עולת יצחק ב, קפב; הרב קאפח איסו"ב כא, טו, ועוד), וכ"כ הגר"א אה"ע כה, טו, שמקור הרמ"א מדברי חכמים שחלקו על רבי יוחנן בן דהבאי. וכ"כ בעצי ארזים אה"ע שם, שהבית שמואל לא דקדק יפה, וברור שהרמ"א בא להתיר נישוק באותו מקום. וכ"כ להלכה הלבוש כה, ב; וערוה"ש יא. וכ"כ תורות אמת אה"ע כה: "מדהוצרך להתיר נישוק בכל איבר, ודאי דלא קאי אלא לאותו מקום שזכר רבי יוחנן בן דהבאי, דאי לאו הכי מאי קא משמע לן, ומי אסר עד שיצטרך להתיר, ומה הוא האיבר שיעלה על הדעת לאוסרו עד שיתיר".

בשו"ת עולת יצחק ב, קפב, כתב שזו מחלוקת, ולמעשה החמיר. אמנם בשו"ת בני בנים (ד, טז), כתב שפשוט שאפשר לסמוך על הרמב"ם ודעימיה כשיש עוד צדדים להקל או שכך המנהג.

למעשה, כתב הרב בספר: "כיוון שדעת רוב הראשונים להקל, ובנוסף לכך גם לאוסרים האיסור מדברי חכמים בלבד, אין בדבר איסור. אמנם כיוון שלדעת רוב הראשונים מצד הצניעות והקדושה עדיף להחמיר, נכון לחוש לדעתם (רמ"א אה"ע כה, ב). אבל כאשר הדבר משמח מאוד אחד מהם, ובלא זה שמחתו פגומה, הרי ששמחת מצוות עונה גוברת, וראוי שינהגו כדעת רוב הפוסקים. ואם ירצו להחמיר, ימנעו מזה בחיבור שיכול להיות ממנו עיבור. וכאשר אחד מבני הזוג חש מזה דחייה, נכון שינהגו כדעת המחמירים".

ועיין לעיל יח, ה, שביארנו למה בדורנו ראוי להורות כעיקר הדין לבני זוג שרוצים לשמח זה את זה.

יט, ט – סברות נוספות להקל

ביאר הרב שיש להבין את סברת האומרים שמידת חסידות שלא ינשק ויסתכל ויהפוך שולחן. כתב הרמב"ם (איסו"ב כא, ט): "ולא יסיר מדרך העולם ומנהגו". ולשון הטור: "מפני שנוהג בה מנהג הפקר". ואם כן אפשר, שכל הפגם בילד הוא כאשר אין זה דרך ארץ, שכן יסוד מצווה זו קשור לדרך ארץ וטבע העולם. ודבר זה תלוי ומושפע מהתקופה והמצב החברתי. וכן כתב הטור, שהמנשק שם עובר על בל תשקצו, ובוודאי איסור זה מושפע מהמקובלות החברתיות. ולכן בזמן שדבר זה נחשב מקובל, הרי שאין בזה גנאי, וממילא אין על כך עונש גם למלאכי השרת. אמנם עדיין צריך לומר שיש מנהג חסידות בתשמיש כדרכו כשהיא למטה, שזהו דרך הטבע, והראייה, שכך הסיכוי להריון גבוה יותר. והדרך השלימה לקיום מצוות עונה היא באופן שבו מקיימים את מצוות פרו ורבו באופן המובחר.

הביא הרב בספר סברה נוספת: "עוד יש להוסיף, שאפשר אולי שלדעת המחמירים איסור הנישוק הוא רק במקום החיבור, היינו הפתח עצמו, אבל לא במקום שבו התענוג מרובה". ולגבי הסתכלות כתב הרב: "ואפשר אולי שלדעת המחמירים איסור ההסתכלות הוא לנוהגות לגלח שיער אותו מקום, שאז הוא גלוי לגמרי". ועיין באות הבאה סברה נוספת להקל בהסתכלות.

יט, י – גדר הסתכלות

כתב עזר מקודש אה"ע כה, א: "מה שכתב בב"י ז"ל באה"ע סי' כ"ה שאסור להסתכל במקום טנופות, נראה שאין זה רק לגבי אותו מקום באשה דאיירי ביה שם, משא"כ חוץ לזה, גם שטוב לשמור את עצמו מכל מקום לא שייך בזה גדר איסור, כי אין להוסיף על דברי חז"ל בכזה. וכבר כתבתי במק"א שאין גדר הסתכלות כי אם במעיין ותוקע דעתו בזה, משא"כ דרך העברה בעלמא אין שום קפידא בכל מילי שאמרו חז"ל שלא להסתכל, ובשבת (פב, א) גבי טייעא דהוה שפיך כקדירה כו' משמע שגם נתן עיניו לראות בזה כיון שיש בזה צד תועלת ידיעה, ומכל מקום באותו מקום יש ליזהר ביותר".

והביא הרב סברה זו (סוף הערה 21) כסניף להקל: "עוד אפשר שאיסור ההסתכלות הוא דווקא במבט ממוקד כשיש אור, אבל במבט שטחי או כשיש אור חלש מאוד, אין איסור".


[44]41. וז"ל הגאונים שם: "זו דברי ר' יוחנן, שלא יהפך שלחנו ולא יספר ולא יסתכל. אבל חכמים אומרים אין הלכה כן, אלא כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, דהתורה הקנה לו כחפץ הקנוי בדמים, דכתיב (דברים כד, א): כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה. על כן הביא משל מבשר ומדג הקנוי לאדם שאוכלו בכל ענין שירצה, אף האשה בתשמיש כן".
פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות עונה | כתיבת תגובה