ארכיון הקטגוריה: פרק א – פתיחה

יא – לשמוח ולשמח

יא,א – שהשמחה צריכה להיות עם האשה ובני המשפחה

כתב פלא יועץ בערך ימים טובים: "ובכלל מצות היום לשמח לב אשתו ובניו כפי כחו וכפי הראוי להם לפי רצונם. ואמרו בש"ס משבח אני את העצלנים… ולא יפה עושים אותם שסועדים בבית חבריהם ביו"ט ומניחים את נשותיהם וילדיהם בביתם יחידים, ובודאי צער הוא להם, וראוי לאדם שיבטל קצת רצונו מפני רצונם".

עיין להלן א, יז, ה, בביאור עניין זה ביחס למצוות הקבלת פני הרב, האם מותר להיעדר מהבית בחג כדי לנסוע לרבי.

יא,ב – החובה לשמח עניים

ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה נד: "ולשון התורה הוא שנכלול בשמחה זו החלשים והעניים והגרים, אמר יתעלה (דברים טז, יד): וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה". וכן כתב מגיד משנה להל' יו"ט ו, יח: "וכשהוא אוכל חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר וכו'. דברים אלו מבוארים בכתוב והפסוקים שהביא רבינו לראיה ראויין אליו להביאם".

וכתב בחוט שני כב, ב, עמ' קסא, שמשמע מהרמב"ם שאם אינו משתף בשמחתו עניים ומרי נפש, אינו מקיים מצוות השמחה כלל. מפני שכאשר המצווה היא מעשה חולין, כאכילה, אין יוצאים בה בלא שקיים אותה כצורת הציווי, היינו בשיתוף האלמנה והיתום וכו'. ואע"פ שאם ישמח את אשתו ולא ישמח את בניו, מסתבר שיקיים מצוות שמחה, אם לא ישמח עניים – לא קיים. אמנם אם יכוון במפורש בשמחתו לקיים את המצווה, גם אם לא ישמח אחרים, יקיים את המצווה אבל לא בשלימות. ע"כ. ולא נראה לדקדק כל כך, אלא שעיקר השמחה לשתף בה אחרים, ואם בלא משים לא שיתף אחרים, קיים את המצווה אבל לא בשלימות. ואם התעלם בדווקא מאחרים, אין זו שמחה אלא הוללות.

יא,ג – המצווה כיום במקום להאכיל הלויים משלמי חגיגה

שו"ת בנין שלמה או"ח לג, לר' שלמה הכהן מווילנא: "והיוצא לנו מזה דת"ח העוסקין בתורה ובהלכות עבודה בזה"ז הם דוגמת הכהנים והלויים ממש… והלכך כמו דהטילה התורה מצוות עשה על הישראלים בזמן הבית ליתן תרומות ומעשרות ושאר מתנות כהונה ולויה לכהנים הלוים המחזיקים בתורת ד', הכא נמי מוטל מצוות עשה האידנא על הישראלים ליתן שכירות והספקה לת"ח ולרבני הקהילות מדי שבוע בשבוע כדי שיוכלו להחזיק בתורת ד'. וכמו שהטילה התורה מצוות עשה לשמח את הכוהנים הלויים ברגל ולתת להם צרכי החג, בעבור שברגל הוטל עליהם עול התורה והעבודה ביותר מכל השנה כולה, הכא נמי מוטל מצוות עשה האידנא לשמח את הת"ח ורבני הקהילות ברגל יען שברגלים מוטל עליהם עול התורה ביותר ולהשיב לכל שואל בדבר ה' זו הלכה למעשה בהלכות החג ובאיסור והיתר, כן נראה לענ"ד בעז"ה".

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | כתיבת תגובה

יב – ההוצאות לקראת החג

יב,א – ידו משגת

מדברי התוס' ביצה טו, ב, 'לוו', מוכח שאין לבקש צדקה עבור שמחת יו"ט. ואין חילוק בין יו"ט לשבת, למרות שביו"ט נצטרפה מצוות השמחה דאורייתא. וכ"כ הפוסקים כמובא במ"ב תקכט, יא, שכל החיוב הוא בתנאי שידו משגת. ובשעה"צ יב, הביא מקור מהרמב"ם שבת ל, י: "אכילת בשר ושתית יין בשבת – עינוג הוא לה, והוא שהיתה ידו משגת". וכן ציין לשו"ע רנ, ב: "ירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו". וכ"כ בשועה"ר תקכט, ד: "ישתה יין באמצע סעודתו אם ידו משגת, וירבה בבשר ויין ומגדנות כפי יכולתו. ואל יצמצם בהוצאת יו"ט שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מר"ה חוץ מהוצאות שבתות וימים טובים, שאם פיחת פוחתים לו, ואם הוסיף מוסיפים לו".

וכ"כ רש"י ביצה טו, א: "חוץ מהוצאת שבתות… לפי מה שרגיל ממציאים לו…" וכן מפורש בתורה (דברים טז, י): "וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלוֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ". וכתב רש"י: "די נדבת ידך, הכל לפי הברכה, הבא שלמי שמחה, וקדש קרואים לאכול". וכן משמע מרש"י סוכה מז, ב, 'מכל מקום', שלא היה כוס יין מצוי להם במשך כל ימי חול המועד. ואם כן למדנו שלמרות שיש בשתייתו מצווה, לא נדחקו מעבר ליכולתם.

אמנם בספר חמדת ישראל ח"ב סי' יח, כתב שהואיל וביו"ט יש גם מצוות שמחה, יש להוציא גם יותר מיכולתו. אולם נראה טעמם של הפוסקים שכתבו 'כפי יכולתו', מפני שאי אפשר לאדם לקיים מצוות שמחה כאשר הוא יודע שיכנס לחובות. כיוצא בזה למדנו בהלכות חוה"מ שהיתר מלאכת דבר האבד היא משום שמחת המועד, שאין אדם יכול לשמוח כאשר הוא יודע שיש לו הפסדים.

יב,ב – בין ארבע כוסות ליין ביו"ט

נראה פשוט שמי שאינו אוהב יין אינו צריך לשתותו בחג, כי המצווה לשמוח, והוא אינו שמח בזה. משא"כ בד' כוסות שתקנו חכמים לשתות ארבע כוסות יין. וכ"כ שו"ע תעב, י: "מי שאינו שותה יין מפני שמזיקו או שונאו, צריך לדחוק עצמו ולשתות לקיים מצוות ד' כוסות". וכ"כ מהרש"א חידושי אגדות לנדרים מט, ב; וכן עולה ממ"ב תעב, לו.

עוד הבדל יש בין יין ליו"ט וארבע כוסות, שלגבי יין ליו"ט חלים דבריו של רבי עקיבא (שבת קיח, א; פסחים קיב, א): "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, וכן נפסק בשו"ע (רמב, א). אבל לגבי ארבע כוסות בליל הסדר, הואיל ויש בזה מצווה של פרסום הנס, צריך העני לבקש צדקה או למכור כסותו (פסחים שם), וכפי שכתב ר"ח שם: "ואסיקנא אפילו לר' עקיבא דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, הכא משום ניסא מתיר שיקח אפילו מן התמחוי". כיוצא בזה נפסק לעניין חנוכה, ברמב"ם (ד, יב) ושו"ע (תרעא, א), שמבקשים צדקה עבור נר חנוכה. וביאר המגיד משנה, שלמד זה מדין ארבע כוסות, שעבור מצווה של פרסום נס – צריך לבקש צדקה.

יב,ג – כמה יוציא יותר לסעודת יו"ט

אפשר אולי לומר, שראוי שמחיר המאכלים של יום השבת יהיה לכל הפחות כפול ממחיר המאכלים של יום חול (עיין בהרחבות לשבת ב, ג, ב), ומחיר המאכלים של יום טוב יהיה לכל הפחות פי שלושה ממחיר המאכלים ביום חול, אבל אין צורך להוציא על מאכלי יום טוב פי עשרה.

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | כתיבת תגובה

יג – שירה ריקוד וטיול

יג,א – מצוות השמחה בכל דבר שמשמח

כתב הרמב"ם (ספה"מ עשה נד): "וכולל באמרו וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ מה שאמרו גם כן שמח בכל מיני שמחה… ולשחוק בכלי ניגון ולרקוד במקדש לבד והיא שמחת בית השואבה (סוכה נ, א – נג, ב). זה כולו נכנס תחת אמרו וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. ומה שיתחייב מהם יותר שתיית היין לבד, כי הוא יותר מיוחד בשמחה".

וכ"כ יראים (סי' רכז): "מכאן שכל שמחה הראויה לאדם לכל דבר המשמחו חייב לעשות ברגל" ולגרסת שבולי הלקט רסב: "בכל דבר שלבבו מוצא שמחה וקורת רוח באכילה ושתיה וטיול וכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות".

ואמנם דייק בשועה"ר (קונ"א רמב, ב) מהרמב"ם שהמצווה מהתורה ביין, ושאר דברים מדברי סופרים. אבל לשאגת אריה סה, מצוות שמחה נוהגת מן התורה בזמן הזה בכל מיני שמחות. אלא שצריך לומר שהיין והסעודות והבגדים הם חובה, שכן מתחייבים בהם גם מצד שהחג הוא מִקְרָא קֹדֶשׁ, כמבואר בהלכה ז. ואילו שאר מיני שמחות הן מצווה רק למי ששמח בהם.

וכ"כ הנצי"ב (העמק שאלה, שאילתא טו, ח): "אליבא דר' יהושע, דאית ליה בפסחים דשמחת יו"ט מה"ת… בזמן דאי אפשר (בקרבן שלמים) – הכל בכלל וְשָׂמַחְתָּ".

יג,ב – שירה ותשבחות

כתב רמב"ן (ספה"מ שורש א): "והנראה מדבריהם שהוא מן התורה (אמירת הלל) כמו שפירשתי ויהיה הלכה למשה מסיני או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה… ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה… אם כן אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב שמחה ונתרבו כל מיני שמחות שתהא השירה מכללם".

אמנם לשאגת אריה (סי' סט), הואיל ונשים פטורות מהלל, הרי שאין חיובו מהתורה, ואינו מכלל מצוות השמחה שנשים חייבות בה.

ובעל בנין שלמה (הובא בשד"ח ח"ה, עמ' 410), כתב: "בודאי כל המרבה לומר שירות ותשבחות ביו"ט הרי זה משובח, שמקיים בזה מצות שמחה שנוהגת כל היום. ואפשר דמשום הכי אמרו דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין משום דאין אומרים שירה אלא על היין, שע"י ששותה יין ביו"ט ואומר אח"כ שירות ותשבחות להשי"ת מקיים מצות שמחה כתקנה, שמחה לה' ושמחה לכם דבשניהם כתיב לשון שמחה. ואפשר שעל זה כיונו לכם במה שאמרו חלקהו חציו לה' וחציו לכם, ורצה לומר שישתה יין ויאמר שירות ותשבחות, דהרי כתיב ביין המשמח אלוהים ואנשים, ואמרינן בעירובין אלוהים במה משמח? מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. ובהדיא כתיב בחג השבועות בפ' ראה (דברים כז, ז): וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ, והיינו שירה".

וכ"כ כתב השל"ה בשם אביו (מס' סוכה, נר מצוה כח): "בכל המועדות צריך לשמוח, שהרי על כל המועדים אמרה התורה (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. ולכן חובה עלינו לעבוד השם במועדות בשתי עבודות, עבודת הגוף ועבודת הנפש. עבודת הנפש – בזכרון נפלאות השם יתברך, ולקיים אותם במעש, ולומר לפניו דברי שירות ותשבחות, דברי חג בחג, ודברי פסח בפסח, ודברי עצרת בעצרת… זו היא עבודת הנפש. עבודת הגוף – לאכול ולשתות בשמחה ובטוב לבב, כמו שכתוב במצות המועדים (דברים כז, ז): וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם", וע"ש בדבריו.

וכן העידו על מרן הרב זצ"ל (מועדי הראי"ה, עמ' 107, בשם הרב זאב רבינר, איש בויסק): "הרב היה מהדר מן המהדרין בקיום מצות וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. היה מקשט סוכתו ברוב פאר, בלולבים מארץ ישראל. והרבה לשמוח בשמחת החג ולשמח אחרים בשירות ותשבחות".

יג,ג – ריקוד

נאמר בדברים (טז, יד-טו): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לה' אֱלֹוהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".

כתב הנצי"ב (העמק דבר שם) על המילים "תָּחֹג לה' אֱלוֹהֶיךָ": "קבלת חז"ל שזה אינו אלא להשלמה, אבל מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו גם כן, דבכלל לשון תחוג משמע שמחה הבאה בריקודים ומחולות. כמש"כ בס' שמות (ה, א): וְיָחֹגּוּ לִי, דמשמעו שמחת ריקודים לפני ה', היינו וגילו ברעדת קודש… ". וכ"כ ר' צדוק (פרי צדיק, סוכות יז).

ומובא במועדי הראי"ה (עמ' 124) שמרן הרב היה חוזר על דברי הנצי"ב בשמחת תורה כדי לעודד הרוקדים.

יג,ד – טיול

במשנה ביצה (יב, א): "בית שמאי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן, ולא את הלולב, ולא את ספר תורה לרשות הרבים. ובית הלל מתירין".

ובאר ר"ת (תוספות שם 'ה"ג') שההיתר אינו דווקא לצורך מצווה, כדוגמת תינוק למולו (כן פירשו רוב הראשונים), אלא גם כאשר הוא רוצה לטייל לשמחת יו"ט, ואינו יכול להשאיר הקטן בביתו – יכול להוציאו עמו. וכ"כ רא"ש (א, יח); והגמ"י (יו"ט א, ב). והמרדכי (רמז תרנח) התיר אף שיכול להשאירו. הרי שטיול כלול בשמחת יו"ט. וכ"כ תרומת הדשן (תשובה עז), והביאו להלכה הרמ"א (תטו, א), על ההלכה שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצווה, כגון ללכת לבית המשתה או להקביל פני רבו, והוסיף הרמ"א: "או שרוצה לילך לטייל ביום טוב או שבת בפרדס שיש בו שמחה בזה מקרי דבר מצוה". וכ"כ מ"ב (תקיח, ג). ושבולי הלקט רסב, גורס ביראים כך: "בכל דבר שלבבו מוצא שמחה וקורת רוח באכילה ושתיה וטיול וכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות".

אבל אין לקיים בחג טיולים ארוכים שיפגעו בחציו לה', היינו בחלק המיועד לבית המדרש. כמבואר לעיל בהלכות ה-ו. ועיין להלן י, ו, ג. ובהרחבות לפניני הלכה סוכות פרק ג, יד, א-ג.

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | עם התגים | כתיבת תגובה

יד – מצב רוח חגיגי ואיסור אבלות וצער

יד,א – מצב הרוח בחג מהגר"א

בהקדמה לספרא דצניעותא כתב ר' חיים מוולאז'ין על הגר"א: "זה דרכו בקודש מעולם, הפלגת שמחתו וחדוות ה' מעוזו, אשר היה שש ושמח ביום טוב, כמצווה עלינו בתורתו ית"ש, אשר היה להפליא". ואמרו בשם הגר"א, שמצוות שמחת יו"ט היא המצווה שיותר קשה לקיימה משאר המצוות, והיינו מפני שצריך להסיר מעל עצמו כל צער ודאגה ולהיות שרוי כל היו"ט בשמחה וטוב לבב.

יד,ב – זהירות לקיים מצוות שמחת המועד

כתב הרמב"ם בפיהמ"ש על המשנה אבות ב, א, "והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה": "אחר כך אמר שראוי להזהר במצוה שייחשב בה שהיא קלה, כגון שמחת הרגל ולמידת לשון קודש, ובמצוה שהתבארה חומרתה, כמו מילה וציצית ושחיטת פסח".

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | כתיבת תגובה

טז – לעלות לרגל בזמן הזה

טז,א – מצוות עליה לרגל בזמן הזה

כתב הרמב"ם חגיגה א, א: "שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה שנאמר יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ… הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה…" כלומר, מצוות הראיה תלויה בהבאת קרבן. ואם כן בזמן הזה שבית המקדש חרב ואי אפשר להקריב קרבן ראיה – אין מצווה לעלות לרגל. וכ"כ מנחת חינוך תפט, ב; נודע ביהודה (תניינא או"ח צד); ר' יהונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"א דרוש יב).

ואע"פ כן, מימות החורבן ועד הזמן הזה, המשיכו רבים מתושבי הארץ וסביבותיה לעלות לירושלים ברגלים, משום חיבוב הארץ והגעגועים לבניין המקדש (מהרי"ט א, קלד; אג"מ יו"ד ג, קכב). וכן אמרו בשיר השירים רבה (ד, ב): "עֵינַיִךְ יוֹנִים… מה יונה זו אע"פ שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אע"פ שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה". ועוד טעם, כדי להרבות עגמת נפש ותפילה על בניינו (כפתור ופרח פ"ו).

ולדעת אחרונים רבים, גם בזמן הזה, למרות שאין חובה, העולה מקיים מצווה, ובפרט כשעולה לכותל המערבי. וכ"כ חת"ס (תורת משה, הספד שבסוף פרשת אמור); שדי חמד (ח"ו, פאת השדה מערכת א"י ט); שו"ת שיח יצחק (עמ' קמב); אור לציון (ג, כד, יב); ויחו"ד (א, כה). וכ"כ הרב שאר ישוב הכהן בביאור והרחבה (שי כהן ב, עמ' תקכג); ויש מהדרים לעלות למקום גבוה ולהסתכל על ריצפת הר הבית והעזרות (הר הקודש לר' משה נחום שפירא, עמ' רעז; משוש כל הארץ לרב דבליצקי, י).

טז,ב – שיטת הטורי אבן

בטורי אבן (חגיגה ב, א; ז, א), הקשה על דברי הרמב"ם התולה את מצוות הראיה בקרבן, והעלה שמצוות ראית פנים היא מצווה בפני עצמה, ואינה תלויה בהבאת קורבן. ולכן העולה בלילות הרגל, אע"פ שאינם זמן קורבן – קיים מצוות ראיה. ולכאורה הוא הדין בזמן הזה.

והביא ראיה לדבריו מירושלמי חגיגה א, א: "הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינס נשים ועבדים שאינן משוחררין… מתניתא בראיית קרבן אבל בראיית פנים אפילו קטן חייב, מן הדא הקהל את העם האנשים והנשים והטף". הרי, שמצוות ראיה כוללת שתי מצוות, הראשונה – 'ראיית פנים', שעניינה עצם העליה לבית המקדש, ובה חייבים אף נשים וקטנים. ומצווה שניה – הבאת קרבן, שנאמר "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם", ובה חייבים הזכרים בלבד.

אמנם גם לטורי אבן אין אפשרות כיום לקיים את מצוות הראיה מהתורה, מפני שהמצווה להיכנס לעזרה, ולשם כך צריך להיטהר.

טז,ג – מנהג העליה במשך הדורות

נדרים כג, א: "מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל, ועברה על דעתו ועלתה לרגל, ובא לפני רבי יוסי, אמר לו: ואילו היית יודע שעוברת על דעתך ועולה לרגל, כלום הדרתה? אמר לו: לא, והתירו רבי יוסי". ור' יוסי הוא תלמידו של ר' עקיבא, שחי לאחר החורבן.

וכן מובא בקהלת רבה (יא, א), שר' אלעזר בן שמוע שהיה תלמידו של ר' מאיר וחי זמן רב אחר החורבן, טייל על חוף הים בזמן שעלו ישראל לרגל.

וכן באר הר"ן בתענית (ב, א, 'ואיכא'; הובא בב"י או"ח קיז), שפסקו הלכה ששואלים גשמים מז' במרחשון מפני תקנת עולי הרגלים, ואע"פ שאחר החורבן אין לחוש לתקנתם, לא השתנתה ההלכה לפי שאף אחר החורבן "היו מתאספים מכל הסביבות ברגל בירושלים כמו שעושים גם היום".

וכ"כ תשב"ץ (ג, רא): "ויש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר היא קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות".

ובספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים תרל), הביא שרב האי היה עולה בכל שנה בסוכות לירושלים מבבל, והיו מקיפים את הר הזיתים בהושענא רבה שבע פעמים ואומרים מזמורים. וכ"כ כפתור ופרח פ"ו: "ומה שאנו נוהגין היום עם אחינו אנשי גאולתינו יושבי הארץ כאנשי סין, וחמת, דמשק, צובה, מצרים, ואסכנדריה, לעלות לירושלים בחגים ובמועדים, אינו אלא מפני עגמת נפש, רוצה לומר להרבות עגמת נפש".

וכן נהגו לאחר מכן בתחילת תקופת האחרונים, כמובא בשו"ת מהרי"ט (א, קלד), שמשום חבוב ארץ ישראל, "היו נוהגים בני מצרים וסוריא ובבל בזמן שהשנים כתקנן לעלות ברגלים לירושלים". וכ"כ שו"ת מהרלב"ח (קונטרס הסמיכה): "גם אחר החרבן היו עולין בכל שנה בג' רגלים". וכ"כ חת"ס (ביאורי סוגית, סוגית לא תגודדו; הובא בשד"ח פאת השדה מערכת ארץ ישראל ט): "ואל תקשי לך כשאין מקדש עולי רגלים מנין. זה אינו, דידוע דכמה מאות שנים אחר החורבן עדיין היו עולים לירושלים, ואפילו בזמן הזה עדיין עולים שם הסמוכים".

ויתר על כן, כתב בעיר הקודש והמקדש (ג, עמ' רג): "בזמנים שלא יכלו להראות בירושלם כמו בזמן אנדריאנוס שגזר שלא יראה שום יהודי בירושלם, וכן אחרי זה בימי שלטון מלכי רומי ידועים עוד, או בימי הצלבנים – שלא יכלו להיכנס לירושלם, באו עד ההרים סביב לה, הר הזיתים והצופים, לראות משם את מקום המקדש ולשפוך עליו דמעה… וביחוד לא פסקו העליות לירושלם מארץ ישראל עצמה ומהסביבה כמו מסוריא ומצרים".

טז,ד – טבילה בערב הרגל בזמן הזה

ר"ה טז, ב: "אמר רבי יצחק: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר: וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ… " ודרשו חכמים שהכוונה ברגל.

לרוב הפוסקים החובה להיטהר קודם הרגל היא מפני שברגל נכנסים למקדש לאכול קדשים. וכ"כ תשובת הגאונים (שע"ת קעה); רב שרירא גאון (תשובות גאוני מזרח ומערב, מד); ר"ח (ר"ה שם); רשב"ם (ויקרא יא, ח); רמב"ם (טמאת אוכלין טז, י); ראב"ד (בפירושו על תורת כהנים); תוס' רי"ד (ביצה יז, ב, 'חל להיות'); סמ"ג (עשין רמו). ואם כן אין חובה להיטהר בזמן הזה.

וכ"כ שדין טהרה ברגל תלוי בבית המקדש – שאגת אריה סז; שערי תשובה (תקכט, ד); באר היטב (יו"ד שעג, ד); יד אליהו סח; מזבח אבנים (א, יח) ; ציץ אליעזר (כ, כב); חזו"ע (יו"ט עמ' קב); והלח"ב (יו"ט עמ' כח).

ולרא"ש יומא ח, כד, אף אחר החורבן, אם יכול לטהר עצמו מכל טומאה על ידי אפר פרה אדומה – חייב לטהר עצמו, אע"פ שללא בית המקדש אין ברגל שום מצווה המצריכה טהרה. אמנם גם לשיטתו, כיום שאין לנו אפר פרה אדומה, אין צריך לטבול כלל.

ובבית שואבה (דף קסג, א), הוסיף שהטובל בערב הרגל ואינו טובל בערב שבת, "אפשר דמגרע גריע, ותהא טבילתו דערב יו"ט לחשש חטאה, כי הוא פוגם בטבילתו בכבוד קדושת שבתות דכל השנה, כיון שאין מקום לחיוב טבילה בזמן הזה בערב יו"ט טפי מערבי שבתות. ואי בעי לטבול משום כבוד קדושת יו"ט, למה יגרע קדושת שבת, דהוא קדושתו יותר מקדושת יו"ט".

ובשדי חמד (מערכת ח כלל מז) דחה את דבריו, וכן נראה מהאחרונים הסוברים שיש מצווה לטבול ערב הרגל אף כיום, כמבואר להלן.

טז,ה – שיטת הטור

ירושלמי שבת (א, ג): "רבי חייה רובה מפקד לרב אין את יכיל מיכול כל שתא חולין בטהרה אכול, ואם לאו תהא אכיל שבעה יומין מן שתא". וכתב הטור (או"ח תרג) בשם אבי העזרי, ששבעה ימים אלו הם הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, "וקורא אותם שבעה ימים לפי שבראש השנה לא היה צריך להזהירו לאכול בטהרה שפשיטא שיאכל בטהרה, שחייב אדם לטהר עצמו ברגל".

הצל"ח (ביצה יח, ב), ביאר שלדעת הטור (ולבסוף כתב שכך גם דעת הרמב"ם) החיוב להיטהר בערב הרגל אינו משום ראיה וחגיגה, אלא גזירת הכתוב היא על כל ימים טובים. שהרי בזמן ר' חייא ורב לא היה מקדש. וכן ביאר בית השואבה (עמ' קסג, א) בדעת הטור.

ובקרבן נתנאל (יומא ח, צ), ביאר שהטור התכוון לזמן התנאים והאמוראים שעוד היה אפר פרה אדומה, אך כיום שאין לנו אפר פרה אדומה, אף לטור אין צריך להיטהר קודם הרגל.

טז,ו – הסוברים שחובה לטהר עצמו אף בזמן הזה

כתב בית שמואל (אה"ע נה, י), על פי רש"י (יבמות כט, ב, 'ולא מיטמאת'), שאע"פ שאין בת כהן ארוסה חייבת להטמא לארוסה, אין איסור בדבר, מלבד בזמן הרגל שחייב אדם לטהר עצמו. הרי שסובר שחיוב הטהרה שייך אף בזמן הזה (ועיין קרבן נתנאל יומא ח, צ; ופת"ש אה"ע נה, ד, שביארו שמדובר בזמן שהיה אפר פרה).

וכן משמע מדברי ר' דוד אופנהיים (בתשובתו שבסוף חוות יאיר), שכתב שכאשר ציבור רוצה לבנות מקווה, חייבים כולם לשאת בהוצאות, כיוון שכל ישראל מוזהרים על טומאה ברגל.

ובשו"ת שואל ומשיב (תליתאה א, קכג) כתב שחייבים לטבול בזמן הזה זכר למקדש, וכפי שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, זכר למקדש.

ויש שכתבו שאמנם אין כיום חובה לטבול בערב הרגל, אלא שנהגו לטבול משום תוספת קדושה, וכדי שלא תשתכח טהרת הרגל כשיבנה בית המקדש (שדי חמד כללים ח, מז; אות היא לעולם ב, עמ' קנח).

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | עם התגים | כתיבת תגובה

יז – הקבלת פני רבו ברגל

יז,א – מצוות הקבלת פני רבו ברגל

סוכה כז, ב: "תנו רבנן: מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל, אמר לו: אלעאי, אינך משובתי הרגל. שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב (דברים יד, כו): וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ. איני? והאמר רבי יצחק: מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל – שנאמר (מלכים ב, ד, כג): וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת – מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה! – לא קשיא, הא – דאזיל ואתי ביומיה, הא – דאזיל ולא אתי ביומיה".

לרוב הפוסקים המצווה מדרבנן (פמ"ג פתיחה להלכות יו"ט ח"ב א, כא; בכור"י תרמ, כב), ולכל היותר מדברי קבלה (שנלמד מפסוקי הנביא), וכ"כ ספר חרדים (מ"ע מד"ק ומד"ס התלויות ברגליים אות י); פני יהושע ר"ה טז, ב; שבט סופר או"ח יז; התעוררות תשובה ב, לה; שדי חמד (מערכת ח כלל ק).

אמנם י"א שהיא מצוות עשה מהתורה, כ"כ שואל ומשיב תליתאה א, תסד; יהודה יעלה יו"ד, שי; בני יהודה למהר"י עייאש, עמ' סז. וכן כתב בספר הזיכרון עמ' עו, מהחתם סופר: "לכאורה יש להוכיח מקרא קבול פני רבו ברגל, מדכתיב (שמות לד, כג): יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה', ואֶת לרבות ת"ח (כפסחים כב, ב)… ור' יצחק רצה להוכיח דחייב להקביל ולא מצוה בעלמא אלא חיוב גמור, כי רבוי גמור הא אֶת לרבות ת"ח, ולראיה זה הביא מדאמר לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת ולא אמר לא מועד, שמע מינה במועד לא שפיר דמי לאשה למיזל דמיעטתה קרא זְכוּרְךָ, שמע מינה במועד ורגל הוה חיוב ומצות עשה גמור לזכר למיזל".

ואפשר לבאר שהמצווה לכבד רב מהתורה, ומאחר שתקנו חכמים להקביל פני הרב במועד, כהמשך למצווה לעלות לרגל, נעשתה מצווה זו מהתורה. אבל המקור להקבלת פני הרב מדברי חכמים.

כיוצא בזה כתב בבכורי יעקב תרמ, כב, שאע"פ שהמצווה להקביל פני רבו מדרבנן, כשהולך להקביל פניו מקיים בזה אף מצווה דאורייתא של כבוד רבו. ומטעם זה נפטרו האמוראים בסוכה י, ב, כשהלכו להקביל פני ראש הגולה מאכילה ושינה בסוכה, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה ב, לה. עיין הרחבות סוכה יד, ז.

יז,ב – טעמי המצווה

יש אומרים שהוא משום כבוד רבו, וכ"כ רש"י (חגיגה ג, א, 'להקביל'): "שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים". וכן נראה מהרמב"ם שהביא דין זה בפרק ה' מהלכות ת"ת, העוסק בכבוד רבו. וכ"כ נוב"י (מהדו"ת או"ח צד); מהרי"ל דיסקין (שו"ת ב, קונטרס אחרון נד); ושו"ת דבר יהושע (א, ז). ונראה שלמדו כן מכך שהושווה כבוד רבו לכבוד שמים, וכפי שמצווה ברגל לעלות לראות את פני האדון ה' צב-אות, כך מצווה לראות פני רבו ברגל.

ולדעת רוב הפוסקים מטרת המצווה כדי ללמוד תורה מהרב, וכפי שדרשו חז"ל במגילה לב, א: "תנו רבנן: משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". וכ"כ רמב"ן (שמות כ, ז): "והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש… וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה'…" וכ"כ הרלב"ג (מלכים ב, ד, כג).

וכ"כ הרב חרל"פ בבית זבול (ג, כח), ודייק זאת מדברי הריטב"א, שהטעם משום לימוד ולא משום כבוד בעלמא. וכ"כ שו"ת רמ"ע מפאנו (סי' ו); פני יהושע (ר"ה שם); פמ"ג (א"א תקנד, יב). וכן נראה מדברי ספר חסידים (סי' שיג), וכן באר בדבריו שו"ת בצל החכמה (א, סג).

ואף רש"י שכתב שהטעם משום כבוד, באר בקידושין (נט, ב, 'לרגל'): "כשדורשין בהלכות הרגל היו מקבלין פני הרב". הרי שמוסכם שחלק מהמצווה הוא ללמוד ממנו תורה.

והמקובלים הוסיפו טעמים, אמר האר"י, שעל ידי ראיית פני רבו זוכה שיחול עליו מהשפע אשר על רבו (פע"ח שער יט, ג. הובא בכה"ח תיט, ח). וכתב בראשית חכמה (שער הקדושה פ"ח): "בהסתכל אדם בפני רבו, מצוה היא ותיקון לעינים. כי ע"י ההסתכלות ההוא מקנה בנפשו הארת הנשמה הטהורה המתראה בפניו, בפרט הקבלת פניו בשבת וברגל, והקבלת פני כל חכם הוא תיקון לעינים". ובכה"ח פלאג'י (לד, יז): "כל המבקש פני צדיק, ובפרט בר"ח ובחגים ובמועדים, זוכה ובניו יהיו עומדים תמיד בבית המדרש". וכתב מהרש"א (חגיגה ה, ב, ח"א 'ויחי'), שמוסיפים לו שנים וזוכה לאריכות ימים.

ונראה שכל הטעמים משלימים זה את זה, שמתוך הכבוד לרב, מה שלומדים ממנו נקלט יותר ומשפיע יותר. הרי שיש לדברי התורה ששומעים מהרב ברגל מתוך כבוד ושמחת החג – השפעה יתירה, ומכוח זה זוכה לבנים צדיקים ואריכות ימים.

טעם נוסף כתב ר' יהונתן אייבשיץ (יערות דבש א, דרוש יב), שמאחר שבזמן הזה אין אדם יכול לקיים מצוות ראיה בעזרה, צריך לקבל תמורתו פני תלמיד חכם, מאחר וקבלת פני תלמיד חכם כקבלת פני שכינה.

יז,ג – בגדרי המצווה בחג, שבת ור"ח

ר' יצחק למד מהפסוק במלכים ב, ד, כג: "וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת", שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל (ר"ה טז, ב; סוכה כז, ב). ונראה לכאורה שאף בכל חודש ושבת יש חובה להקביל פני רבו, וקשה מדוע אמר ר' יצחק שהמצווה היא דווקא ברגל ולא בשבת ור"ח.

מגרסת ר' חננאל (ר"ה שם) נראה שכך שאלה הגמרא: "ואקשינן והא ברגל אמרנו. ופרקינן אם רבו שרוי במקום קרוב לו, חייב להקביל פניו בכל חדש ושבת, ואם הוא במקום רחוק חייב להקבילו ברגל". כלומר, יש מדרגות בחיוב, הקרוב לרב חייב להקבילו לעיתים קרובות, והרחוק חייב ברגל, ועל כך דיבר ר' יצחק. וכ"כ בשו"ת רמ"ע מפאנו ו, ובאר שהחילוק הוא בין נמצא בתוך העיר (קרבת מקום), לנמצא מחוצה לה (ריחוק מקום).

וכ"כ ריטב"א (ר"ה שם, סוכה שם): "הקבלה היא בכל תלמיד כפי קירובו לרבו". והוסיף וחילק את המצווה לשלוש רמות. הנמצא באותה העיר – חייב להקביל פניו בכל יום. נמצא חוץ לעיר בה נמצא רבו, אבל בתוך תחומה – צריך להקבילו פעם אחת בשבוע או בחודש (כשונמית). והנמצא מחוץ לתחום העיר – פעם אחת ברגל. ועליו הוצרך ר' יצחק להזהיר, שלא יתעצל מלהקביל פניו ברגל, "דשכיח ביה פשיעותא טפי". ומה שנאמר בפסוק שבת, כולל יו"ט, שנקרא שבתון. והביאו להלכה בבאו"ה (שא, ד, 'להקביל').

ויש מפרשים, שמצווה ולא חובה להקביל פני הרב בכל הימים הקדושים, וזהו ששאל בעלה של השונמית, מדוע את הולכת ביום רגיל שאין בו מצווה. ולמד מכך ר' יצחק, שאם בר"ח ושבת יש מצווה, הרי שברגל שהוא זמן נדיר ומיוחד יותר – יש חובה. וכעין זה כתב במ"א שא, ז; ערוך לנר סוכה כז, ב; יערות דבש א, יב. ובטורי אבן ר"ה טז, ב, כתב ששבת היינו יו"ט, שלפעמים נקרא שבתון, ור"ח היינו ראש השנה, ואלו הם דברי ר' יצחק. ונתחדש לנו מדבריו שהמצווה להקביל פני הרב גם בר"ה. ור' שלמה קלוגר (שנות חיים שלד) כתב שבזמן שבית המקדש היה קיים, השכינה שרתה, והחיוב היה גם בשבת ור"ח. ועתה שנסתלקה השכינה, רק ברגל מתגלה השראת שכינה בבחינה זו שגורמת לחיוב הקבלת פני הרב, ובשאר הימים נותרה מצווה ולא חובה.

יז,ד – הסוברים שאין מצווה בזמן הזה

כתב בנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח צד), שכל עוד ביהמ"ק חרב ואי אפשר לקיים מצוות ראיה, אין חיוב להקביל פני הרב ברגל, כדי שלא יהא כבוד רבו גדול מכבוד שמים, ור' יצחק אמר את דבריו לזמן שביהמ"ק קיים. ומטעם זה הטור והשו"ע שדרכם לפסוק רק את הדינים השייכים לזמן הזה, השמיטו דין זה. ומ"מ ראוי לנהוג כן כיום מצד המוסר של כבוד הרב, ואם הוא הולך גם לשמוע ממנו תורה, אז יש בזה מצווה. וכ"כ שע"ת (תקכט, ב).

אולם הרב חרל"פ (בית זבול ג, כח) כתב שאין להשוות בין מצוות ראיה למצוות הקבלת פני רבו כלל, מאחר ומצוות ראיה ברגל היא מצווה על הכלל, וקבלת פני רבו היא מצווה על הפרט, ועל כן אין בזה משום כבוד רבו גדול מכבוד שמים. ומ"מ כתב, שכיוון שטעם המצווה משום לימוד תורה, "יש לומר שזהו רק בזמן שהיו לומדים בע"פ, משא"כ אחרי שהתירו לכתוב… וכל אחד יכול ללמוד ההלכות בעצמו, אין כ"כ חיוב ללכת דוקא לרבו. ומה שהרמב"ם הביא דין זה מפני שדרכו להביא גם דינים שלעתיד… ודברים שבע"פ לא יהיו רשאים לאומרם בכתב, תוחזר שוב החובה לקבל פני רבו ברגל". (וצ"ע שאם הקלטה נחשבת על-פה גם בעתיד לא יהיה חיוב הקבלה לשיטתו).[3]

ודעת רוב כלל הראשונים והאחרונים, כמובא לעיל, שמצווה להקביל פני הרב בזמן הזה (ועיין שד"ח מערכת ח, כלל ק; ופס"ת תקכט, יב). וביערות דבש (א, דרוש יב), כתב שהחיוב להקביל פני הרב הוא דווקא בזמן הזה, הואיל ונחרב בית המקדש, ובמקום העלייה לרגל צריכים להקביל את פני הרב.

יז,ה – היעדרות מהבית בחג כדי לנסוע לרבו

נחזור למה שלמדנו בסוכה כז, ב, ששיבח ר' אליעזר את העצלנים שאינם יוצאים מבתיהם ברגל, ולכן שאל את רבי אלעאי שבא להקביל את פניו, מדוע אינו שובת ברגל. ושאלו עליו, והרי אמר ר' יצחק שמצווה להקביל פני הרב ברגל. והשיבו: "לא קשיא, הא – דאזיל ואתי ביומיה, הא – דאזיל ולא אתי ביומיה". הרי שהמצווה להקביל פני הרב ברגל כאשר יכול לשוב באותו היום לביתו, כדי שיוכל לשמוח עם אשתו ובני ביתו. אך אם אינו יכול לשוב לביתו באותו היום – אין מצווה. וכ"כ ראבי"ה (ב, תרלט); ריא"ז (סוכה ב, ד); השלמה (סוכה ב, יג); הגמ"י (ת"ת ה, י); ריטב"א (סוכה שם, 'שנאמר'); ומאירי (סוכה שם, 'חייב'). וכ"כ חזו"ע (עמ' צט).

וכן למדו אחרונים נוספים מהפסוק "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (דברים יד, כ), ששמחת החג צריכה להיות עם האשה. ואע"פ שהפסוק נאמר על אכילת מעשר שני, למדנו ממנו שאין האדם שמח שמחה שלימה, אלא כשאשתו עמו. וכפי שאמרו ביבמות סב, א: "כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה". וכ"כ ערוך לנר (יבמות שם), וכ"כ האדר"ת בספרו חשבונות של מצוה, מצוה תפח. וכתב שכן אמר לו מרן הרב קוק. וכ"כ בדבר יהושע א, י.

מאידך, אפשר ללמוד מהרי"ף (ר"ה ג, ב), רמב"ם (ת"ת ה, ז), ורא"ש (ר"ה א, ה), שהמצווה גם כאשר אינו יכול לשוב לביתו בלילה, שכן הם השמיטו מדבריהם את החילוק הזה. וביאר בכסף משנה שלרמב"ם ודעימיה, התנאי שישוב לביתו הוא דווקא לשיטת ר' אליעזר, אבל ר' יצחק ור' אלעאי חולקים עליו, והלכה כמותם (וכן ביארו את הרמב"ם החיד"א בפתח עיניים על עין יעקב סוכה, ושפת אמת לסוכה שם). אולם, הפר"ח בהגהות מים חיים (על הרמב"ם שם) כתב שהרמב"ם לא הזכיר את התנאי שישוב לביתו באותו היום, "משום דדבר פשוט הוא דאי לא אזיל ואתי ביומיה דלא מיחייב, דהא כתיב וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ". וכ"כ במשנת יעקב (על הרמב"ם יו"ט ו, יז), שגדר השמחה היא יחד עם אשתו.

בשבט סופר יז, קיים על פי מה שאפשר ללמוד מהרי"ף, רמב"ם ורא"ש, את מנהג החסידים העוזבים את ביתם ברגל ונוסעים לקבל פני רבם. ובשו"ת משנה שכיר ב, קלט, ביאר שלדעת ר' אליעזר, חיוב השמחה הוא עם אשתו, ואילו לפי מה שלמדנו בפסחים קט, א, יכול לשמחה בבגדים נאים, היינו שאינו צריך לשמחה בגופו, אלא בדבר שמחוץ לגופה. וסיים שרק אם בטוח שיצליח לבסוף לפייס את אשתו, יכול לנסוע.

ולמעשה נראה שלכתחילה אין להקל בזה, ומי שמרגיש צורך רוחני גדול בכך, יכול להקל רק אם אשתו תסכים לכך בלב שלם. וכ"כ בחזו"ע יו"ט עמ' צט.


[3]. הרב חרל"פ בעצמו היה מקביל את פני רבו, מרן הרב קוק זצ"ל ברגל, בפי שמספר הרב נריה זצ"ל בשדה הראי"ה עמ' 339 (הובא ברביבים ג, גדולי ישראל עמ' 36): "הרב חרל"פ היה מדקדק לשבת בסוכה ברציפות כל שבעת ימי החג, ואף לבית הכנסת לא היה יוצא. מניין היה לו בסוכה יום יום. ורק שתי פעמים היה יוצא מן הסוכה, פעם אחת לתפילה על יד הכותל המערבי, לקיים מצוות עליה לרגל, ופעם שנייה לקביל פני רבו, הרב קוק בסוכתו. שאלוהו: מדוע אין הוא מצרף את שני הדברים? והרי על ידי זה ימעט את הליכתו בחוץ ושהייתו מחוץ לסוכה? והשיב: כל עיקר מצוות קבלת פני הרב ברגל הוא עניין של הבעת הכבוד של התלמיד לרבו, ואם תיעשה מצווה זו כטפלה למצווה אחרת, יהיה בזה משום מיעוט יחס הכבוד לרב. ולכן כל צעד להקבלת פני הרב חייב להיות מיוחד כולו לקיום המצווה הנעלה הזו".
פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | עם התגים | כתיבת תגובה