ארכיון הקטגוריה: פרק י – בישול

יג – הוספת מים לתבשיל שעל הפלטה כדי שלא ישרף

יג,א – מקור הדין

כתב רבנו יונה באגרת התשובה (יום ה' כלל א' סימן ג'): "מכשלה גדולה בידי מקצת העם, שטומנים מערב שבת קומקום של מים חמים, כדי לתת לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק, ופעמים שהמים אינם חמים כל כך שהיד סולדת בהם, וכשמערים אותם לקדירה שהיד סולדת בה מתבשלים בתוכה, ונמצאו מבשלים בשבת. ועוד, שאפילו אם המים חמים והם רותחים והיד סולדת בהם, כשמערים אותם מתוך הקומקום פסקה רתיחתם לאלתר, ואינם יכולים לבשל, כדין כלי שני שאינו מבשל, ומתבשלים בקדירה שהוא כלי ראשון, ומים מבושלים שפסקה רתיחתם יש בהם משום בישול". ועוד ראשונים הזכירו את דברי רבנו יונה בשני טעמיו, ומהם: מאירי שבת לז, א, ורבנו ירוחם באוהל מועד דרך ג, נתיב ט.

ויש הבדל בין הטעמים, שלטעם הראשון, כל עוד היס"ב אין איסור. ולטעם השני, גם שהיס"ב כיוון שאינם במעלת כלי ראשון אסור. והשאלה מה הטעם העיקרי לרבנו יונה.

בנימוקי יוסף ב"ב יט, א, הזכיר רק את הטעם הראשון, וציטט את דבריו בב"י רנג, ד. והוסיף שכך כתב גם רבנו ירוחם.

וברור שלדעת הסוברים שאין בישול אחר בישול בנוזלים, אין בזה שום חשש. וכך היא דעת רמב"ם (ב, ח), רשב"א (שבת מ, ב), ר"ן (שבת כב, א, בדפי הרי"ף), אור זרוע (ב, סב), ועוד. וגם למנהג אשכנז, כל עוד יש חמימות במים, אין איסור לערותם לקדירה, כמבואר בהלכה ו. (ועיין בהרחבה להלכה ה, בדעת האגל"ט).

יג,ב – פסק השו"ע ומנהג ספרדים ההולכים בשיטתו

כתב שו"ע רנג, ד: "יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמים ונותנים אותם לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק".

כמעט כל האחרונים הסבירו שהשו"ע כתב את דבריו רק על פי הטעם הראשון של רבנו יונה, שכן בקומקום מוטמן אכן יש לחוש שחום המים ירד מחום שהיס"ב. כ"כ לבוש רנג, ג; מ"א לב; ט"ז יז; א"ר ל; תו"ש מא; פמ"ג מ"ז יז; עטרת צבי כח; משנה ברורה פד; ערוך השולחן ל; אגלי טל (האופה ח, סוף השמטה ב); וכן נראה מהגר"א שציין למ"א וט"ז. ועוד נימוק לדעתם, שבב"י ציטט את הנמוק"י שהזכיר את הטעם הראשון בלבד, ולא ציטט את דבריו מהר"ן שהזכיר את שני טעמיו. ואמנם יש שדייקו בנימוקי יוסף שרמז גם לטעמו השני של רבינו יונה. ואינו מוכח.

מנגד יש שכתבו שהשו"ע סובר כרבנו יונה בשני טעמיו, וכ"כ ר' חיים פלאג'י בלב חיים א, צט, וכ"כ ר"ח דוד הלוי בשו"ת עשה לך רב ו, כח, וכ"כ למעשה יחו"ד ד, כב.

ובאור לציון ח"ב, יז, ח, כתב, שיש להחמיר כי אולי השו"ע חשש לשני טעמי רבנו יונה, והמיקל בזה יש לו על מה לסמוך.

ובמנוחת אהבה ח"א ג, טו, כתב שכאשר המים והתבשיל עומדים על גבי אותה האש, אין למחות ביד הנוהגים לערות מים חמים לתבשיל, שבאופן זה אין לחוש שהמים יהיו קרים מהתבשיל, מפני שלדעתו עיקר טעם השו"ע להחמיר מהחשש שמא המים לא יהיו בחום שהיד סולדת בו, וכאן אין מקום לחוש. ועוד שיש מפרשים שעירוי מבשל כדי קליפה בלבד רק כאשר העירוי על מאכל קר, שאז התתאה גבר. אבל אם התתאה יהיה חם, בכוחו של העירוי לבשל יותר. לפי זה אפשר להחשיב את מי העירוי כמבושלים. (ונראה שגם המחמירים יוכלו להקל על ידי מצקת, היינו שהמים יזלו ישר מן המצקת לאוכל, בלא שיהיה שם עירוי. שכן יש סוברים שדין המצקת ככלי ראשון (ט"ז וש"ך), ואמנם יש סוברים שהיא ככלי שני (מהרי"ל ופר"ח). ואולי יסכימו שאם ישהה אותה כחצי דקה בכלי שעל האש, דינה ככלי ראשון. ומ"מ בצירוף כל הפוסקים המקילים לגמרי, אפשר להחשיבה ככלי ראשון. אלא שאם החמין בשרי, אחר שיעשה זאת המצקת תהיה בשרית).

יג,ג – מנהג צפון אפריקה

בצפון אפריקה נהגו להקל בדין זה, שאין בישול אחר בישול בנוזלים. וכ"כ מהר"א אבן טוואה בשו"ת חוט המשולש (שו"ת תשב"ץ חלק ד טור ג, י): "שאלה ששאלו ממני, ראינו נוהגים במקומינו שמקילים שמטמינים מערב שבת קומקום של מים חמין אדעתא דהכי שאם יצטמק התבשיל נותנים בו אלו המים. ותמהנו על זה… תשובה: דעו ישמרכם הא-ל כי מגורשים מארץ קטלוניא אנחנו וע"פ מה שנהגו אבותינו ז"ל בהיותם שם נהגנו גם אנחנו במקומות אלו אשר נתפזרנו בהם בעונותינו. ואתם יודעים שרבני קטלוניא אשר כל מנהגי הקהלות מיוסדים ע"פ הוראת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והר"ן זצ"ל ועוד כמה רבנים גדולים אשר היו בכל דור… ואע"פ שאיני כדאי להכריע, נלע"ד שעל דברי הר"ן יש לסמוך ואין לחלק בין מרק למים. הואיל ובגמ' אמרו סתם כל שבא בחמין ולא חלקו בין שום דבר לדבר. ולכן הרוצה לחלק ולומר שהמים אחר שנתבשלו אם פסקה רתיחתן יש בהם משום בישול, עליו להביא ראיה מהיכן יצא לו חילוק זה, אבל מסברא בעלמא אין שומעין לו. ומאחר שלא מצינו לדברי האוסר בירור וראיה והמנהג הזה הוא מימים קדמונים ראוי להניחם לנהוג מנהגם, והרוצה להחמיר בדבר שאין בו איסור מפורש גורם מחלוקת ב"מ ולא ישמעו לו, וכ"ש שיאמרו שכבר נהגו זה לפני כמה גדולים ולא מיחו בהם".

וכ"כ למעשה הרב מסעוד הכהן בשו"ת פרחי כהונה סימן לג, הרב רפאל ברוך טולידאנו (קיצור שו"ע רצו, כז), והרב פנחס טולידאנו (שו"ת שאלו לברוך סימן עד). וכ"כ הרב משה מלכה בשו"ת מקוה מים (ג, מב), הרב יוסף משאש (מים חיים א, קנב), והרב שלום משאש (שמ"ש ומגן א, ח; תבואות שמ"ש א, כו).

יג,ד – דין אדים שעולים מסיר בשרי לחלבי

כתב הטור (יו"ד צב, ח) בשם אביו הרא"ש, שמחבת מלאה חלב הנמצאת על האש ומעליה יש קדירה של בשר, הזיעה מהחלב עולה ונבלעת בקדירה של בשר ואוסרתה. וכ"כ השו"ע שם.

וגם כאשר יש לזיעה העולה מקום להתפשט לצדדים, לתרומת הדשן ב, קג, ורמ"א צב, ח, הזיעה אוסרת, מפני שמ"מ חלק מהזיעה מגיע אל הסיר שלמעלה. ולב"ח (תשובות החדשות, כד), רע"א, ערוך השולחן יו"ד צב, נה, רק כאשר המקום סתום ואין לזיעה מקום לעלות אלא לקדירה שמעליה, אז היא נאסרת. שכן הזיעה אינה נבלעת בקלות, ורק כאשר אין לה מקום להתפשט היא נבלעת בקדירה שמעליה (בדי השולחן צב ציון שסד). ומשמע שמקובל להורות כרמ"א לחומרא.

וכתב הרמ"א שאין הזיעה אוסרת אלא אם כן היא בחום שהיד סולדת בו. וכשיש ספק אם היד סולדת בה, אין איסור (כ"כ הב"ח בתשובה שם; רע"א; בדי השולחן צב, קעז; זר השולחן צב, קח; מעדני השולחן צב, קנה).

לעומת זאת, הרבה פוסקים החמירו, שגם כאשר אין היד סולדת בזיעה, אם הקדרה שלמעלה רותחת, טעם הזיעה נבלע בקדירה העליונה. וכ"כ מנחת יעקב (נו, כז), פמ"ג (הנהגות או"ה ב, לז), רע"א (על השו"ע), חוו"ד צב, חידושים ל; זב"צ צב, עה; כה"ח צב, צח; מעדני השולחן קנה; זר השולחן קח. (אמנם יש אומרים שהאיסור הוא רק כאשר מחמת הזיעה הזו הקדירה שלמעלה תגיע לחום שהיס"ב – יד יהודה צב, נה, מעדני אשר איסור והיתר ס).

יג,ה – מדוע אדי הקדירה הבשרית אינם עושים את הדוד בשרי

לפי זה לכאורה, אם מערים מדוד של מים חמים לקדירה בשרית, הזיעה העולה מהקדירה הבשרית תהפוך את הדוד לבשרי, ואסור יהיה ליקח ממנו מים לעשיית קפה עם חלב.

ולכן כתבו כמה פוסקים, שצריך להיזהר שהזיעה שתגיע לדוד לא תהיה בחום שהיד סולדת בה. כ"כ רשז"א (מכתבי הגרשז"א המובאים בסוף ספר מאור השבת ח"ב, כה, ד); מעדני אשר (איסור והיתר סימן קד). וכ"כ בספר שבת כהלכה ח"א, ט, מ, 5, והוסיף שלא יערה מן המיחם מיד אחרי שיפתח את מכסה הסיר אלא ימתין מעט כדי שהאידים המרובים שהצטברו בסיר יתפזרו. אולם קשה על דבריהם, שכן הסכימו האחרונים, שאם הקדירה שלמעלה רותחת, אפילו אין היד סולדת בזיעה, טעם הזיעה נבלע בקדירה העליונה. ואם כן מה יועיל שהזיעה לא תהיה בחום שהיס"ב.

ואכן בשו"ת נשמת שבת (על סימן שיח, תשובה ד'-ג) כתב שצריך לדקדק שכלל לא תגיע זיעה למיחם המים אפילו אם אין יד סולדת בזיעה. אך זה לא יתכן שיערו מתוך הדוד ושום זיעה לא תעלה לכיוון הדוד, ואע"פ כן נוהגים להתיר לערות מתוך הדוד מים חמים לקדירה בשרית.

ונראה שיסוד ההיתר הוא מפני שהזיעה המועטת שתגיע לדוד תתבטל בשישים. ואילו היה בדוד חלב, מיד במגע הראשון היתה נוצרת תערובת של בשר וחלב, וכל התערובת נעשית נבלה, והיתה יכולה לאסור את כל הדוד. אולם כאשר הדוד פרווה, אין כאן התנגשות של בשר וחלב, והטעם המועט של הבשר בטל בשישים בדוד. ועובדה היא שאין מרגישים אח"כ טעם בשר במים. וכעין זה כתבו בשו"ת משנה הלכות ט, קנח, והרשז"א שם, ונשמת שבת שם בשם כמה פוסקים.

ואולי יש לצרף עוד את דעת היחידים שסוברים, שרק זיעה ממשקים יש לה כוח לאסור אבל זיעה הבאה ממאכלים בלא משקה אין לה כוח לאסור (פמ"ג הנהגות או"ה ב, לז והובא בפת"ש צב, ו).    

יג,ו – שאין לחשוש שהדוד יעשה בשרי מדין ניצוק (רמ"א יו"ד קה, ג)

בשו"ת מנחת יצחק ו, כ, חשש שלא לערות מהדוד ישירות לקדרה הבשרית מפני שהחיבור ביציקה יעשה את הדוד בשרי.

אולם נראה שמעיקר הדין אין בזה חשש, שכן יסוד דין ניצוק מבואר במשנה מכשירין ה, י, שהמערה משקים צוננים טהורים מכלי עליון לתוך משקים חמים טמאים שבכלי תחתון, מה שבכלי העליון נטמא. אמנם אם שני הכלים היו חמים, אין כאן ניצוק והמשקים העליונים טהורים (וכאן שניהם חמים ולכן רבים מתירים כמבואר להלן).

ונחלקו הראשונים האם יש דין ניצוק בדין איסורי אכילה. למהרי"ל (חדשות נג), ותה"ד (ב, קג), אין דין ניצוק כלל באיסור והיתר (ורק כאשר יש זיעה העליון נאסר כפי שנתבאר לעיל). ואילו לאיסור והיתר הארוך (סוף כלל כט) בשם המרדכי (רמז תשטו), אסור מלכתחילה לשפוך מכלי שיש בו שומן כשר לתוך כד של שומן טריפה חם מטעם תתאה גבר ומחברו בניצוק, ובדיעבד מותר. וכ"כ רמ"א (יו"ד קה, ג).

וביאר ביד יהודה (קה, קצר לב), שבדין זיעה ראינו בוודאות שהזיעה עלתה ולכן אסור, אבל כאן בדין ניצוק לא ראינו שעלתה זיעה, אבל כיוון שהיה חיבור בין הקדירות, יש לאסור לכתחילה. וכ"כ במעדני אשר (איסור והיתר קד).

אולם מ"מ אין הקדירה הבשרית עושה את הדוד לבשרי מדין ניצוק, כי דין ניצוק הוא רק כאשר הקדרה התחתונה חמה והעליונה קרה. וכ"כ הרבה אחרונים: פליתי קה, ח; חכ"א נט, ה; בית הלל קה, ג; ערוך השולחן צב, נה. ואמנם יש שחלקו על דין זה (ע' ביד יהודה קצר ס"ק לא, ומעדני השולחן קה, סו).

בנוסף לכך, למדנו שיש פוסקים חשובים שאומרים שכל דין ניצוק נוגע רק לדיני טומאה. בנוסף לכך, כמו שהקלנו בדין זיעה משום שהדוד פרווה ואין הזיעה מתנגשת בו, כך גם לעניין הניצוק, ולכן טעמם מתבטל בשישים. וכ"כ בשבות יצחק ח"ב עמ' רו בשם הרב אלישיב, ובמעדני אשר (איסור והיתר קד)  בשם רשז"א, כמבואר במכתבו בסוף ספר מאור השבת ח"ב, כה, ד.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

יד – פתיחה לדין השהיית תבשיל בערב שבת

יד,א – אש שאינה דועכת (הערה 13)

כתבתי שגם אש שאינה דועכת, וגם כיריים חשמליות, דינן ככירה שיש בה גחלים, שכל אימת שמקור החום גלוי, חלה עליו גזירת חכמים.

והרב קאפח בפירושו לרמב"ם הל' שבת ג, ב, ס"ק יב, הקל אפילו באש שיכול להגבירה הואיל ואינה דועכת כמו גחלים. וכ"כ בשו"ת מהרש"ג ב, נ; גידולי ציון ט, יא; וציץ אליעזר ח"ז טז, ג. וכתב באול"צ ח"ב יז, א, שמעיקר הדין כך הלכה, אלא שלמעשה החמיר. וכ"כ באשמרה שבת ח"ב ע' סז. ולכך נטה למעשה ביבי"א ו, לב. (אמנם ביבי"א י, כו, א, הזכיר את דעת המקילים כצירוף, ונראה שאף מסכים להם מעיקר הדין, אבל למעשה מחמיר כמבואר בח"ו לב).

ורבים החמירו כפי שכתבתי, ויש להוסיף עליהם: שו"ת פנים מאירות א, סו"ס פד; שו"ת מהרש"ם ג, קסה, ועוד רבים.

והנוהג כמקילים, גם לדעת המחמירים רשאי לאכול את תבשילו, כמבואר בשיח, ב, שרק כאשר לכל הדעות הדבר אסור, אסור ליהנות מן הדבר בשבת. וכ"כ לענייננו באול"צ ח"ב יז, ה.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

טו – ההתיר הראשון – כאשר התבשיל מבושל

טו,א – השהיית בשר על אש גלויה (הערה 14)

מבואר בגמרא ובשו"ע רנד, א, שתבשיל שיש בו בשר, אם הניחוהו סמוך לכניסת השבת, מותר להשהותו על אש גלויה, מפני שבישול בשר אורך זמן רב, וגם אם יחתה בגחלים שתחתיו, בישולו לא יגמר עד לסעודת ליל שבת, ולצורך סעודת שבת בבוקר אין חשש שיחתה בגחלים, כי גם בלא חיתוי התבשיל יתבשל כראוי. אבל אם התבשיל שיש בו בשר כבר התחיל להתבשל מעט לפני כניסת השבת, אסור להשהותו על אש גלויה, כי אולי ירצה לזרז את בישולו לצורך סעודת ליל שבת. ותבשילים שאין בהם בשר מתבשלים בזמן קצר, ואפילו אם יניחום על האש סמוך לכניסת השבת, יכולים להתבשל עד סעודת ליל שבת, ולכן אסור להניחם על אש גלויה לפני כניסת השבת שמא יחתה בגחלים.

ונראה שבשר עוף דינו כשאר התבשילים שמתבשלים במהרה, וההיתר להשהות קדרת בשר שלא התחיל להתבשל הוא בבשר בקר. וכל ההיתר בבשר בקר הוא בתבשיל, אבל אם צולים את הבשר על אש, אסור להשהותו על האש, כי משך הצלייה קצר.

וכיום אין כמעט היתר להשהות בשר בקר חי, מפני שאש הגז חזקה, וגם בשר שור יתבשל עליה עד סעודת ליל שבת. כך מובא בשם רשז"א וריש"א בס' שבות יצחק ח"ב עמ' קכט. וכ"כ בהלש"ב ה, טו, 24 (ע' רג-רד), ורק אם ישהה על אש מאוד קטנה, שגם אם יגביר אותה – הבשר לא יתבשל עד סעודת ליל שבת, יש בזה היתר. וכ"כ בארח"ש ב, כג.

כתב במנחת איש ו, כא-כב, שהיתר זה יכול להיות כיום בבשר קפוא שעד שיפשיר יקח עוד זמן, וברור שלא יספיק להתבשל עד סעודת ליל שבת.

טו,ב – חשש חיתוי בחימום מים לשטיפת כלים ומקווה

לא"ר רנד, ו, ופמ"ג, מותר להשהות מים בתוך תנור החורף על גחלים לצורך שטיפת כלים, למרות שלא תהיה היס"ב בכניסת השבת. ואילו מ"א רנד, יח, ומ"ב נא, מחמירים שמא יחתה.

כתב מהרש"ם בדעת תורה שכו, א, שאם מי המקווה עוד לא התחממו לחום שהיס"ב לפני כניסת השבת, יש לנעול את מקום ההדלקה. וכתב בהלש"ב ה, כז, שכך יש לנהוג לכתחילה. ואם טובלים במים פושרים, כתב מהרש"ם שם שאין צריך לנעול את מקום ההדלקה.

טו,ג – שאין גזירה על חימום הבית ברדיאטור ותנור חימום

כתבתי בסוף הערה 14, שגזירת חכמים שמא יגביר את האש נאמרה לגבי מאכלים, אך בהפעלת תנורי חימום או רדיאטור לצורך חימום הבית אין חשש. וכ"כ בשבות יצחק ח"ב ע' קמח, וארח"ש ב, לד, בהקדמה ובהערות בשם רשז"א וריש"א. וכ"כ מנחת איש ו, טו. אמנם הרב ואזנר והלש"ב ה, כח, החמירו לחמם מערב שבת את המים שבהסקה לחום שהיס"ב.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

טז – ההיתר השני – לכסות את האש

טז,א – התועלת שבקטימה

כללתי בדברי שני טעמים – "שעל ידי שיכסו את האש ויחלישו בכך את חומה, יזכירו לעצמם שלא להגבירה אח"כ. ואם ישכחו ויבואו להיטיב את האש, כשיראו שהאש מכוסה, יזכרו שהיום שבת ויזהרו שלא להגביר את האש".

הטעם הראשון מבואר ברמב"ם ג, ד: "לפיכך אם גרף האש או שכיסה אש הכירה באפר, הרי זה מותר להשהות עליה, שהרי הסיח דעתו מזה התבשיל ואין גוזרין שמא יחתה באש". וכ"כ רמב"ן שבת לו, ב: "והטעם לפי שהמערב אפר ואש, לגמרי סליק דעתיה מחיתוי האש וכבר קלקלו והסיח דעתו ממנו". וכ"כ רשב"א שם. וכן מובא במ"ב רנג, יד.

ובכסף משנה שם כתב בשם הרמ"ך להקשות על הרמב"ם, שמכיוון שהוא רוצה לאכול את התבשיל בליל שבת, לא הסיח דעתו מן התבשיל, אלא "הטעם הנכון משום דעביד היכר כיוון שגרף או קטם דלא אתי לחיתויי". וכ"כ הר"ן (טו, ב, בדפי הרי"ף). וכיוצא בזה כתב רש"י יח, ב, 'וטוחה'. כלומר הקטימה נועדה להזכיר למי שישכח ויבוא לחתות, ששבת היום ואסור.

והלבוש רנג, א, כתב את שני הטעמים: "שכיוון שמיעט חומם גלי דעתיה דלא ניחא ליה שיצטמק יותר ובודאי לא יחזור ויחתה, ועוד דאית ליה היכרא ויזכור".

טז,ב – הערת רשז"א

לרשז"א, טוב להיזהר לכתחילה שאחר שהניח את טס המתכת על האש, לא יגביר או יחליש את האש, שאם יעשה כן, יראה בזה שהכיסוי אינו מועיל (שש"כ פ"א הערה סג, ועיין שבות יצחק ח"ב ב, ב).

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

יז – השהייה בתנור חשמלי ובישול בשעון שבת

יז,א – גדר איסור הנחת מאכל חי בשבת על פלטה קרה שאח"כ תבשלו

בפשטות נראה שהאיסור מדרבנן, והוא עפ"י גמרא ביצה לד, א: "אחד מביא את העצים ואחד שופת את הקדרה ואחד מביא את המים ואחד נותן בתוכו תבלין ואחד מגיס… וכולן פטורין", למרות שאח"כ אחד הביא את האור ובישל. והכוונה פטור אבל אסור. כיוצא בזה כתב בתה"ד סו, שאסור ליהודי להניח קדירה על תנור קר שאח"כ יבוא נכרי להדליקו, וכן הובא להלכה ברמ"א רנג, ה. וביאר במ"א מא, מפני שהוא דומה לאחד נותן את העצים וכו'. וכ"כ הרבה אחרונים. וכ"כ בציץ אליעזר ח"ב ו, א, לגבי המניח קדירה שאינה מבושלת על מקום שיתחיל אח"כ להתחמם בשעון שבת.

ובבית אפרים (או"ח סימן כא), תמה על זה, כי בגמ' ביצה אמרו שפטור אבל אסור, כי סייע ביד היהודי לעבור עבירה, אבל כאשר הגוי ידליק אח"כ את התנור, כיוון שלגוי הדבר מותר, לכאורה גם ליהודי אין איסור, כי בשעת העמדת הקדירה לא עשה דבר, ולא שייך כאן לומר דפטור אבל אסור. אולם למסקנה קיבל בית אפרים את פסק תה"ד והרמ"א.

יז,ב – אפשרות שיש בזה איסור דאורייתא

בשו"ת הר צבי או"ח א, קלו, הביא את דברי בית אפרים, והוסיף שכל זה לגבי נכרי שאח"כ ידליק את התנור, אבל כאשר התנור ידלק על ידי שעון שבת, יש מקום לומר שאולי מניח הקדירה חייב מן התורה. "עפ"י מה שכתבו התוס' סנהדרין (דף עז, א, 'סוף חמה') לענין נזקין וחיוב מיתה, שאם כפתו בפנים והביאו במקום שסוף חמה לבוא דחייב למאן דאמר אשו משום חציו. והרי מבואר בב"ק (דף ס) בלבה ולבתה הרוח ואין בלבויו כדי ללבות פטור, ופריך בגמרא: מ"ש מזורה ורוח מסייעתו דחייב, ומשני רב אשי: לענין שבת מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל הכא גרמא בעלמא. הרי אף מה שלענין היזק פטור, לענין שבת הוי כעושה מלאכה, א"כ ק"ו במקרב הדבר אצל האש דלענין מזיק חייב כ"ש לענין שבת". אמנם לא החליט שאכן מדובר באיסור תורה. וכ"כ במלאכת מבשל ג', שספק אם הדבר אסור מדאורייתא או מדרבנן. וכיוצא בזה כתב באול"צ ח"ב ל, יח. ובמנחת יצחק ד, כו, יז, החליט שהאיסור מדאורייתא, כי בבישול איסור התורה הוא בגרמא.

יז,ג – האיסור משום גרמא ואולי אין איסור

מנגד, כתב החזון איש (לח, ג), שהאיסור משום גרמא בלבד. "וגרמא לא אסרה תורה בכל מלאכות כדאמר (שבת קכ, ב), וזה נקרא גרמא כדין גודר בכלי חרס חדשים וכנותן מים לקבל נצוצות. וכדאמר סנהדרין (עז, א) לענין רציחה. ונראה דגם איסור דרבנן ליכא, דלא דמי לנתינת מים לקבל נצוצות, דהכא עדיין חסר כח החשמל לגמרי, והשעון עדיין לית ליה כח הפתיחה ולא חמיר מכלי חרס חדשים, וכל שכן לפי תוס' דגם מים לקבל נצוצות אינו אלא משום חשש דלמא יכבה בשעת קירוב המים, והכא לא שייך חשש זה. ומיהו למש"כ המרדכי פ' כל כתבי בשם רבינו יואל, דלא התירו גרם כיבוי אלא במקום הפסד, וכן פסק הרמ"א סי' של"ד סכ"ב, הכי נמי בכל מלאכות אסור גרמא בלא הפסד". והביאו ביבי"א י, כו, א.

והרב אויערבאך כתב (שלחן שלמה רנג, לב, ס"ק ד, וס"ק ו), שמעיקר הדין אין בזה איסור, שהואיל והחימום יעשה לבדו, בלא מלאכה אפילו של גוי, אין זה נחשב אפילו גרמא. בנוסף לכך, רבים סוברים שגרמא מותרת אפילו שלא במקום הפסד. אולם למעשה כתב שם בס"ק ד, שחלילה להקל בזה, שבכגון זה אסרו גדולי הדור מכמה טעמים.

יז,ד – האוסרים להתחיל פעולה בע"ש שתגרום בשבת לבישול או חימום

בציץ אליעזר ב, ו, כתב שאסור להניח בע"ש על פלטה שתתחיל לפעול בשבת מאכלים, בין מבושלים ובין חיים, מחשש שמא מתוך כך יבואו להניח בשבת על הפלטה מאכלים חיים לפני שהפלטה תתחיל לחמם. ואף שהאיסור בזה דרבנן, יש לחוש שבדיוק כשיניח את המאכלים הפלטה תתחיל לעבוד. וביותר יש לחשוש מפני הרואים שיאמרו התירו פרושים את הדבר. עוד חשש שמא יבוא להגיס בקדירה. ושם ב, ז, הביא את דברי הרב פרנק שפקפק על חומרתו, וכדי למנוע את ההגסה הציע להדק את המכסה היטב. והביא את דברי הירושלמי שביעית (פ"ב ה"ד) דאין מוסיפים על הגזירה. והציץ אליעזר השיב שקשה למנוע את ההגסה, שהרי צריכים לבדוק אם התבשיל נשרף, וממילא צריכים לפתוח את המכסה. ועוד הוסיף להסביר מדוע יש לגזור בזה. וכ"כ גם שם ג, יח; ז, טז; יב, צא. גם במנחת יצחק ד, כו, החמיר בזה, שמא יניחו בשבת על הפלטה בעודה כבויה מאכלים חיים, ועל כן יש לגזור גם בערב שבת. וכ"כ שם ח, כט, א. והעצה היחידה לדעתם שהפלטה תעבוד בעת כניסת השבת, ואז הנחת התבשיל עליה תהיה כדין כל הנחת קדירה על כירה.

ובשו"ת מלמד להועיל ג, נח, הסכים להניח בערב שבת על הפלטה הכבויה תבשיל שכבר נגמר בישולו, אבל אסר להניח תבשיל שלא נגמר בישולו, שמא יניח אותו בשבת. וכ"כ בשש"כ א, לב.[2]

יז,ה – המתירים

לעומת זאת, רש"ז אויערבאך (מנחת שלמה ב, לד), השיב לציץ אליעזר שאין מקום לגזור איסור בזה. ואם החשש משום הגסה, הלא מצינו שאין חוששים להגסה, שכן אם הכירה גרופה או קטומה, מותר להשהות עליה תבשיל שאינו מבושל, ולא חששו להגסה. וכן עולה מדבריו (כמובא לעיל משלחן שלמה רנג, לב, ס"ק ד, וס"ק ו), שאפילו אם יניח בשבת אין כל כך איסור, ולכן פשיטא שמותר להניח על הפלטה בערב שבת מאכל לא מבושל שיתחיל להתבשל באמצע השבת. וגם לסוברים שהוא איסור גרמא ואפילו איסור דרבנן (כמבואר לעיל), אין מקום לגזור מחמתו בערב שבת.

וביבי"א י, כו, האריך להתיר להניח בשבת על הפלטה הקרה תבשיל נוזלי מבושל, (ואף שהשו"ע מחמיר לאסור לחמם בשבת תבשיל נוזלי, כסוברים שהוא איסור דאורייתא. מ"מ כאשר האיסור דרבנן, הוי ספיקא דרבנן לקולא)[3]. וק"ו שיתיר להניח תבשיל שאינו מבושל בערב שבת. ושם בס"ק א' הרחיב להוכיח שרק כאשר יש חשש שיבואו לחתות בגחלים או להגביר את האש יש לאסור, וכשאין חשש מותר, ובפלטה וכיוצא בה אין חשש כפי שכתבו כמה אחרונים. ועוד הביא דעות שכאשר החום אינו דועך, אף שאפשר להגבירו, אין איסור. ובס"ק ד' דחה חומרת הציץ אליעזר (ב, ו) שחשש שמא יבוא לבשל ממש. ועוד הביא מספר מתא דירושלים שכתב בשם החתם סופר, שסיפר שמופלגי תורה בפרנקפורט נהגו להשאיר חוט דולק שעד שיגיע לעצים יעברו כמה שעות, וכשיגיע לעצים יבשל את הקפה. וכן הסכימו בשו"ת משנה שכיר ב, סו, וילקוט הגרשוני רנה. ואמנם בעל מתא דירושלים החמיר. אבל כתב הגרע"י שבפלטה שלא שייך שמא יחתה, אין לאסור. וכן הסכים הרב עמאר, כמובא בחזון עובדיה שבת א, ע' צח.

וכן התיר באור לציון ח"ב ל, יח, להניח על הפלטה הקרה בערב שבת תבשיל שאח"כ כשהפלטה תדלק בשבת – יתבשל (ע"ש בסוף ההערה).[4]

יז,ו – מכונה לאפיית לחם

דיון זה מעשי מאוד למכונה לאפיית לחם. וראיתי תשובה שכתב הרב רא"ם הכהן, והתיר זאת, משום שאין בה גזירת חיתוי בגחלים, שכן אי אפשר לשנות את תוכנית האפיה לאחר התחלת התהליך. ואמנם יש חוששים מנולד, עפ"י מה שכתב בשו"ע שכה, ד, על פת שאפה גוי בשבת לצורך עצמו – "יש אוסרים ויש מתירים. ובשעת הדחק יש לסמוך על המתירים". אלא שביאר עפ"י יש"ש שגם לאוסר נולד, כאשר ברור מערב שבת שהדבר יגמר בשבת, אין בו דין נולד. אמנם חשש להתיר את הלישה בשבת מחמת קול הלישה. שכן לפי דעת הרמ"א שפסק לכתחילה כדעת תוס' ורא"ש שפסקו כרבה (שבת יח, א), אין להתחיל בערב שבת מלאכה שתעשה רעש בשבת. אולם כפי שכתבתי לעיל ב, ט, ובהרחבות, נראה שמצד זה אין להחמיר. ואמנם יש אוסרים ברעש קל (למשל בהלכות שבת בשבת ב, כב, עמ' עז, אסר גם פעולת פקס ומדפסת). מ"מ נראה שעיקר החומרא ברעש גדול, שהדוגמא לזה טחנת קמח. ואמנם אסרו הפעלת מכונת כביסה (שש"כ מב, ג), אולם יתכן שדיברו במכונות ישנות שהיו רועשות יותר. ומנגד מצינו שבציץ אליעזר ד, לא, התיר הפעלת ממטרות, כי אינן רועשות כל כך. וכיוון שהשו"ע מתיר אף הפעלת טחנת קמח בערב שבת, ואף הרמ"א לא החמיר אלא לכתחילה, והוא דין דרבנן, אפשר להקל שאין הלישה הזו נחשבת רועשת.

אלא שכמובן לכל האוסרים שהובאו לעיל, יש לאסור. ועיין באבני ישפה ה, מט.

יז,ז – סיכום

נראה שמעיקר הדין אין איסור לעשות בערב שבת דברים שיגרמו לבישול בשבת. וכן נראה שדבר זה אינו אסור עפ"י אחת הגזירות שכבר גזרו חכמים. ועוד נראה למעשה, שמותר להניח בשבת מאכלים מבושלים על פלטה קרה או תנור קר, שאח"כ יתחילו לחמם בשעון שבת (כמבואר בהלכה כא). אלא שעדיין צ"ע האם יש מקום שחכמי הדור יגזרו על הכנת הדברים בערב שבת באופן שהבישול יעשה כולו בשבת, כדוגמת מכונה לאפיית לחם. או שימליצו להחמיר. וכמדומה שדברים כאלה מתבררים במשך הזמן, להיתר או לאיסור. שכן במשך הזמן מצטברים מקרים, ואם מתברר לרבנים שהדבר גורם לפירצה מצד שבאים לידי איסור או מצד זילותא דשבת, אוסרים. ואם מתברר שאין חשש – ההיתר מתחזק ונעשה רווח. ודוגמא לכך משעון שבת שבאג"מ או"ח ד, ס, אסר משום זילותא דשבת, ולא נתקבלו דבריו.


[2]. בשו"ת הר צבי טל הרים מבשל ג', הזכיר ששאלו שאלה זו את מרן הרב קוק זצ"ל, והזכיר כי "הגראי"ק אמר לדמות למעשה דאנשי טבריא שהביאו סילון של צונן לתוך החמין. אף דהתם הרי המים באים מאליהם". והעניין הוא שבמשנה שבת לח, ב: "מעשה שעשו אנשי טבריא והביאו סילון של צונן לתוך אמה של חמין. אמרו להם חכמים: אם בשבת – כחמין שהוחמו בשבת ואסורין ברחיצה ושתייה". ופירש רש"י שהביאו את הסילון "מבעוד יום", כלומר שמו את הצינור עם המים הקרים לפני שבת, והמים החמים מחמי טבריא מגיעים בשבת ומבשלים את המים הצוננים בשבת. ואסרו זאת למרות שפעולתם היתה בערב שבת. הרי שמאכל שהתחיל להתבשל בשבת, אע"פ שפעולת האדם היתה מערב שבת, דינו גרוע ממאכל שהתחיל להתבשל בפועל בערב שבת. ולאחר דבריו כתב בהר צבי וצ"ע. ומשמע שגם מרן הרב לא החליט בזה.
ולאג"מ (או"ח ד, ס), וחלקת יעקב (או"ח פ), בכל אופן אסור להפעיל ע"י שעון שבת מכשירים חשמליים, משום זילותא דשבת, ורק בתאורה הקילו. ולדעתם אפילו אם הפלטה תעבוד בערב שבת, אסור שתפסיק לעבוד ע"י שעון שבת ושוב תחזור לעבוד. אמנם חומרה זו לא נתקבלה, וכפי שכתב בציץ אליעזר ב, ו, בתחילת תשובתו, עפ"י השואל ומשיב, מהר"ם שיק ועוד, כמבואר בחלק א, כ, פרק ט. וכן ביבי"א י, כו, ו, דחה דברי האג"מ.
[3]. ובאור לציון ח"ב ל, יח, אסר זאת, שהואיל ולשו"ע חימום תבשיל נוזלי אסור מהתורה, לא התחשב בדעת המקילים. וכך השיב גם הרב ליאור למנהג אשכנזים (עיין בהלכות ה-ו).
[4]. ומהחזו"א לח, ב, משמע שאם אין חשש חיתוי, מותר. אלא שלדעתו כל שמניחים את הקדירה על מקור החום, כגון פלטה, יש גזירת חיתוי ואסור. ומ"מ לכל הפוסקים הרבים שלא קיבלו את חומרתו לגבי פלטה, יש מקום להתיר כאשר אין חשש חיתוי.
פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

יח – הנחה בשבת – שלא יעשה פעולה שנראית כבישול

יח,א – דין הנחה והחזרה

שני דינים כרוכים זה בזה: דין הנחה של מאכל מבושל קר במקום שיתחמם ודין מאכל חם שהורד מהכירה ורוצים להחזירו עליה כדי שישאר חם. בזמן חז"ל, קבעו חכמים את הדינים לפי הנוהג שהיה אז לבשל בכירה. וכך הדין: סיר שכבר היה מונח על הכירה, מותר להחזירו בתנאי שהגחלים שבכירה גרופים או קטומים, ובתנאי שברור שזו פעולה של החזרה (כמבואר בהלכה יט), שאז הדבר אינו נראה כפעולת בישול. אך סיר שלא היה מונח על הכירה, אסרו להניחו מחדש על הכירה אפילו אם היא גרופה או קטומה, מפני שפעולה זו נראית כבישול. ואם הניחו דבר שיחצוץ באופן משמעותי בין הכירה לתבשיל שרוצים לחמם, אין ההנחה על הדבר החוצץ נראית כפעולה של בישול. לפיכך, אם היה מונח על הכירה סיר אחר, מותר להניח על גביו את התבשיל, שאין דרך לבשל באופן זה (שו"ע רנג, ב, ה).

יח,ב – לחמם מאכל מבושל על תנור נפט

מה שכתבתי על תנור נפט וכיוצא בו, שהחשש אם יראה כמבשל תלוי בנוהג, הוא לכאורה פשוט, שכן על פי זה נקבע הדין לגבי פלטה. וכ"כ אג"מ או"ח ד, עד, בישול לד, לגבי רדיאטור. וכ"כ במפורש בשבות יצחק ח"ב עמ' קד. והוספתי שצריך שתהיה חציצה בין האש למאכלים, וזה פשוט שאם לא כן בוודאי נראה כמבשל.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

יט – החזרה בשבת

יט,א – דיני החזרה

המ"א מדייק מהשו"ע, שיש תנאי נוסף להחזרה, שהתבשיל ישאר חם, שרק כך אינו נראה כמבשל, והביאו להלכה במ"ב רנג, סח. ולדעת הגר"א אין צורך בזה, והטעים דבריו בבאו"ה רנג, ה, 'ובלבד'. ולא הזכרתי דברי המ"א כדי שלא להכביד בפרטים, כי ממילא כאשר אוחזים בקדירה, אין אוחזים בה זמן רב והיא נשארת חמה. ובדיעבד, גם המחמירים יכולים לסמוך על הגר"א, שהרי למקילים מותר להניח מלכתחילה על הפלטה תבשיל קר.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

כ – דינים בהנחה והחזרה על הפלטה

כ,א – דינים בהחזרה

כתבתי בהלכה שמותר להעביר את הקדירה שיש בה מאכל מבושל כל צרכו ממקום פחות חם שבפלטה למקום יותר חם. ע"כ. ובאג"מ או"ח ד, סא, מחמיר שאם המקום שהיה מונח עליו בתחילה לא היה בחום שהיד סולדת ממנו, אסור להעביר את התבשיל למקום שהיד סולדת ממנו, כי זו כבר הנחה חדשה ולא החזרה. ובשש"כ פ"א הערה קכה מובא בשם רשז"א שאין נוהגים לחוש לזה, עי"ש. וכ"כ בשבות יצחק ע' עח בשם הרב אלישיב. והסברה שכל עוד התבשיל חם ניכר שאין כאן הנחה חדשה אלא החזרה אל המקום החם שממנו קיבל את חומו בתחילה.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

כב – כללי הטמנה

כב,א – האם יש איסור הטמנה בהכנסת שקית אוכל לחמין

התעוררה שאלה, האם מותר לתת מאכל בתוך שקית ניילון עמידה, ולהניחה בערב שבת בתוך סיר החמין שעל האש. האם יש בזה איסור הטמנה, או שגם מה שבשקית נחשב כחלק מן המאכלים שבסיר.

מערוך השולחן רנח, ג, משמע לאסור, וז"ל: "יש נשים שלוקחות הכלי שהקוגי"ל בתוכה ונותנין את הכלי כולה לתוך הקדירה הגדולה של הצאלינ"ט, וזהו הטמנה גמורה ובדבר המוסיף הבל, כיוון שהקדירה הוא בתוך התנור שמלא גחלים ואסור אפילו מבעוד יום…". וכ"כ שבט הלוי ג, מז, ומנו"א (ח"א ג, כז). וחילקו בין מצב שהוא מטמין אוכל בתוך אוכל, כמו ביצים לתוך החמין שזה מותר, לבין מצב שהוא עוטף את האוכל בשקית או נייר כסף שזו הטמנה גמורה ואסור. וכ"כ שש"כ ח"ב מב, סג, אלא שהתיר כשאינו טומן את כל  השקית עם האורז בתוך החמין או אם יעשה נקבים בשקית. גם בשבות יצחק ח"ב עמ' רנא כתב בשם ריש"א, שאם השקית מקבלת טעם מן המאכלים שבסיר, אין זה הטמנה, אבל אם אינה מקבלת טעם הוי הטמנה, ולכן יש לנקב את השקית. גם במנחת יצחק ח, יז נטה לאסור.

לעומת זאת באור לציון ב, יז, ג, התיר הטמנת שקית אורז בסיר החמין, שאין הטמנת אוכל בתוך אוכל, ואף שהשקית מפרידה בין המאכלים, השקית לא נועדה להטמנה אלא רק כדי למנוע את ערבוב המאכלים. וכן התיר רשז"א (שש"כ ב, מב, הערה רמב בשמו, וח"ג על הערה זו), מפני שכל כוונתו שהאוכל שבתוך השקית לא יתפורר לתוך המרק או החמין ולא כדי לשמור על החום. ונראה שלדעתם גם בשבת אין בזה איסור (ובתנאי שלא יהיה בזה איסור בישול או מחזי כמבשל), שכן דין הכנסת שקית זו לתוך אוכל, כדין העברת מאכל מסיר אחד לסיר אחר.

וכיוצא בזה כתב בהלכות שבת בשבת (עמ' ערה סעיף כ), שאם המאכל שבתוך השקית או נייר הכסף מתבשל עם החמין הרי הם נידונים כתבשיל אחד, כי שניהם צריכים לאש שתחתיהם. אבל אם האורז נתבשל כבר מערב שבת, הרי הוא נחשב כמטמין בתוך הקדירה. וכתב שיש מדקדקים לעשות חורים בשקית. וכן התיר בארח"ש ב, צג, וכתב שיש מחמירים לעשות חורים.

ובהליכות עולם (ד, בא יג) התיר להטמין בערב שבת שקית אוכל בתוך סיר של מאכלים, שכן צירף את דברי הפוסקים שאין הטמנה במאכל שהוא מבושל כל צרכו, וכן צירף דברי הפוסקים שהטמנה לצורך מחר מותרת אפילו בדבר המוסיף הבל.

גם בשבט הלוי שכתב להחמיר, כתב אח"כ בח"ח טו, ד: "מכל מקום שמעתי מאז הרבה ת"ח מקילים בה ואין להזניח הנוהגים קולא".

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה

כג – הטמנה על פלטה וסיר לבישול איטי (קראק פאט)

כג,א – תיאור הכלי

כלי זה מורכב משני חלקים: א' כלי חרס עם מכסה שבתוכו מניחים את המאכלים. ב' מכשיר חימום חשמלי עם כלי קיבול שלתוכו מכניסים את הסיר. יש דגמים שבהם כל הסיר נכנס לתוך כלי הקיבול שבמכשיר החשמלי, ויש דגמים שבהם חלק מהדפנות מגולות. ובכל אופן הצד העליון גלוי. גופי החימום החשמליים אינם נוגעים ישירות בסיר, אלא מכוסים בטס מתכת, או שיש שם דבר שמרחיק את הסיר ממגע בהם. פעמים שגופי החימום רק למטה ופעמים שגם בצדדים. למכשיר החשמלי ישנו כפתור לוויסות דרגות החום של המכשיר. המחלוקת לגבי כלי זה תלויה בכמה סוגיות ונפרטן:

כג,ב – דין הטמנה מכל הצדדים והדין כאשר הסיר גלוי למעלה

לגאונים (כמובא ברשב"א מז, ב), ר"ח (מובא ברשב"א לו, ב, ועוד ראשונים), רז"ה (טו, ב, בדפי רי"ף), רשב"א (לו, ב; מז, ב), ר"ן (טו, ב בדפי רי"ף), הטמנה במקצת אסורה. וכך משמע מרש"י, רמב"ן וריטב"א. וכך פסק השו"ע רנג, א. וכ"כ החזו"א לז, יט.[5]

לעומת זאת, דעת ר"ת בספר הישר רלה, וכ"כ התוס' מז, ב, 'במה' (ותוס' מח, ב, 'דזיתים', ולט, א, 'ואין'), ואור זרוע ח"ב, ח, שהטמנה במקצת מותרת. וכך נראה שדעת הרא"ש ד, ב; מרדכי רמז שכ; סמ"ג ל"ת סה; סמ"ק רפד; תרומה רלא. וכן דעת הרמ"א רנג, א.

בדעת המקילים, לרוה"פ גם אם רק החלק העליון גלוי, אין איסור הטמנה, וכ"כ רמ"א רנג, א; מ"א סוף רנט; מ"ב רנג, מח; רנג, סט. אמנם יש פוסקים שמהם משמע שגם הטמנה ברוב נחשבת הטמנה, ולפמ"ג רנט, מ"ז ג, כך דעת הט"ז. וכך כתב ר"ת בספר הישר רלה: "דהטמנה משמע שמכוסה בה רובו או כולו".

ולמעשה נראה שהעיקר לדעה זו שהטמנה ברוב אינה הטמנה (אשמרה שבת ח"ב ע' קיא). ובמיוחד כאשר החלק העליון מגולה, שאין זה נחשב הטמנה, הואיל והחום בורח שם (ועיין בהלש"ב עמ' רסד סוף הערה 127).[6]

כג,ג – האם יש איסור הטמנה בדבר שאינו מטלטל

בנוסף לכך, לתוס' מח, א, 'דזיתים', רא"ש ד, ב, ספר התרומה רלא, מרדכי רמז שכ, ועוד, לא אסרו הטמנה אלא בדברים שיכולים לטלטל כגחלים, כגון גפת וחול ומלח, אבל בדבר מחובר אין איסור. ולכן אין איסור להטמין בתוך תנור. וכ"כ מ"א רנג, יז; ושועה"ר רנז, י. ולדעתם אין איסור הטמנה בסיר לבישול איטי, כי אין אפשרות לטלטל את גופי החימום כגחלים.

  ולטור רנז, טעם ההיתר להטמין בתנור, מפני שיש אוויר בין דפנות התנור לקדירה ולא דמי להטמנה, וכ"כ שו"ע רנז, ח. ומהם אין מקור להתיר בסיר, אבל גם אין הכרח שיאסרו.

כג,ד – אם מכסים את הכפתורים אין איסור שהייה

איסור שהייה קיים כאשר התבשיל עוד לא סיים את בישולו, כמבואר בהלכה טו. והדרך להתיר שהייה על ידי גריפה או קטימה, כמבואר בהלכה טז. ובהלכה יז, לעניין תנור, למדנו שלדעת רבים, כיסוי הכפתורים מועיל, שעל ידי כך אין חשש שיבוא להגביר את האש. כ"כ בהר צבי או"ח א, קלו; יבי"א י, כו; מנוחת אהבה ח"א ג, ז. ועוד צד להקל כתב בגידולי ציון ט, יא, שהואיל והאש יציבה, אין חשש חיתוי. והובאה סברה זו למעשה ביבי"א שם, וציץ אליעזר ח"ז טז, ג. וגם לסוברים שכיסוי הכפתורים אינו מועיל באש גז, יש שיודו שיועיל כאשר גופי החימום מכוסים, כמו בתנורים ובסיר כזה.

אמנם יש מחשיבים את גופי החימום הללו כאש עצמה, ולכן רק אם יכסה אותם בנייר כסף, או ירחיק את הסיר מגופי החימום באופן משמעותי, יפתור את הבעיה. ודבריהם מובלעים בדברי האוסרים המובאים כאן.

כג,ה – דברי האוסרים

במנחת שלמה ח"ב, לד, ה, אסר את השימוש בכלי זה כי רובו מוטמן, ואין מעט האוויר שביניהם מועיל, כיוון שכך היא הדרך לבשל גם בימות החול. אלא שאם יחצוץ בטס מתכת בין קדירת האוכל למכשיר החשמלי, יהיה מותר, ובתנאי שהאוכל יהיה מבושל כל צרכו לפני שבת (כי צירף דברי כמה ראשונים שאין איסור הטמנה במוסיף הבל כשהתבשיל מבושל כל צרכו, ואין גם בעיית שהייה).

וכן דעת הרב אלישיב (מובא בארח"ש ב, הערה קמט), והתיר אם יגביה את קדירת האוכל באופן שיהיה הפסק אויר ניכר בינו למכשיר החשמלי.

כג,ו – דברי המתירים

בחזון עובדיה (ח"א עמ' סד) התיר, משום ספק ספיקא: א' כמה ראשונים כתבו שכל שההטמנה נעשית לצורך אכילת התבשיל בשחרית של שבת, אין בה איסור. כ"כ הרי"ד (פסקיו שבת פ"ד), שבולי הלקט (נז), מרדכי (שבת רמז ש'). ב' לדעת הרמ"א הטמנה במקצת מותרת. (והוסיף עוד טעם להתיר שהייה, על פי דברי הפוסקים שהובאו בהערה 13, שכל גזירת שהייה היא שמא יחתה בגחלים שהם דועכים משא"כ בדבר שחומו אינו משתנה).

וכן התיר בשבט הלוי ט, נב, משום שהסיר מגולה מלמעלה, ואמנם הביא שיש מחמירים בזה, "אבל קשה להלכה לדחות דברי רמ"א מפורשים שנמשכו אחריו כמה וכמה גדולי אחרונים ובפרט המ"א למעיין בדבריו, והרמ"א כתב שכן נוהגין".

ובהלכות שבת בשבת (עמ' ערב, הלכה טז) כתב להחמיר אבל הוסיף שיש למיקל על מה לסמוך, וסברתו העיקרית לקולא על פי דברי סה"ת ומרדכי שהבאנו לעיל, שלא מקרי הטמנה אלא בדבר המיטלטל ונדבק בדפנות הכלי. וכ"כ באשמרה שבת ח"ב עמ' קיז. והוסיף שאמנם לשו"ע הטמנה במקצת אסורה, אולם כאן כיוון שהקדירה אינה נוגעת ממש במכשיר המחמם, אלא יש ביניהם אוויר מועט – מותר. ועוד, שאפילו אם הקדירה ממש נוגעת במכשיר, יש אומרים שאין איסור הטמנה בדבר קשיח שאינו יכול לעטוף בגמישות את דפנות הקדירה (והביא לזה ראיה יפה מהב"י ע"ש).[7]

כג,ז – החזרה

יש לדון אם מותר להחזיר לדברי המתירים. שהואיל והוא נועד לבישול, הרי החזרה לתוך המכשיר נראית כבישול. וכ"כ בהלש"ב עמ' ערב, סעיף טז. אמנם נראה שאם ברור שמכשיר זה נועד גם לשימור חום התבשיל לאחר שכבר נתבשל כל צרכו, מותר להחזיר אותו על פי כללי החזרה. וגם אם הוא מיועד רק לבישול, אם יניח שם דבר שיגרום לסיר להתרומם באופן משמעותי ממצבו הרגיל, עד שרובו הגדול יהיה מחוץ למכשיר, יהיה מותר להחזיר אותו על פי כללי ההחזרה.


[5]. ישנו ספק אם דברי האוסרים הטמנה במקצת אמורים רק בדבר שמוסיף הבל, או גם בדבר שאינו מוסיף הבל. באור לציון ח"ב, יז, יב, ביאר שדעת השו"ע שיש איסור הטמנה במקצת רק בדבר שמוסיף הבל, והביא לכך ראיה משבת מ, ב. והטעם, שאיסור הטמנה בדבר שמוסיף הבל הוא גם בערב שבת, שמא יטמין ברמץ ויבוא לחתות בגחלים, ובזה יש לאסור גם במקצת. וכ"כ הלכות שבת בשבת עמ' רסז, הלכה יג. מנגד, באשמרה שבת ח"ב עמ' קט, דחה דברי האור לציון מכח דברי הרשב"א מז, ב, 'קופה שטמן', וכתב שגם החזו"א לז, יט, לא חילק בזה, אלא גם בדבר שאינו מוסיף הבל הטמנה במקצת אסורה.

[6]. באחרונים רבים הדברים נראים כסותרים. הפמ"ג רנט, מ"ז, ג, כתב שדעת הט"ז ורשב"א (למ"ד הטמנה במקצת לא הויא הטמנה) שאם מכוסה רובו ורק מגולה מלמעלה מקרי הטמנה. ומאידך הפמ"ג עצמו רנג, א"א, יז, מצדד להקל בזה וכתב שכן הוא דעת הרמ"א. שועה"ר רנז, קונ"א ג, כתב שאם מגולה מלמעלה לא מקרי הטמנה. ומאידך נקט במהדורה בתרא סימן רנט, שבדבר המוסיף הבל גם אם מלמעלה מגולה מקרי הטמנה, משא"כ בדבר שאינו מוסיף הבל רק אם הכל מכוסה הוי הטמנה. ועיין חיי אדם ב, ה, וכ, כב. במ"ב כתב בכמה מקומות, שכל עוד לא מוטמן גם מלמעלה מותר (מ"ב רנג, סט; רנג, מח; רנח, ב, בדעת הט"ז; שעה"צ שם ט, בדעת הרמ"א). אולם בסימן רנז, מג, הביא את דברי הח"א לגבי כלי קפה שמותר להעמיד אותו בחול רק אם החול מגיע עד חציו. והתאמצו הפוסקים להסביר דבריהם.

בהלכות שבת בשבת (עמ' רסד סוף הערה 127) ביאר, שדברי ר"ת שאוסר הטמנת רוב הקדירה הם כאשר הקדירה מכוסה מלמעלה, ואז גם אם רק רוב הצדדים מכוסים הוי הטמנה. אבל אם הקדירה מגולה מלמעלה עדיין נחשבת הטמנה במקצת שמותרת.

בארחות שבת (ח"א בירור הלכה ב, יג) ביאר, שאם ההטמנה היא בדבר שמוסיף הבל מחמת עצמו – אסור אפילו בהטמנת רובה. אבל כאשר ההטמנה בדבר שאינו מוסיף הבל, רק הטמנת כולה ומלמעלה הוי הטמנה. ובשבט הלוי ט, נב, ואשמרה שבת ח"ב עמ' קיא, כתבו שהעיקר כרמ"א, שאין איסור אלא אם מוטמן מלמעלה ומלמטה ומכל הצדדים.

[7]. עוד סברה להיתר כתב בשו"ת אבני ישפה ה, נ, עפ"י דברי החזו"א לז, לב, "ואפשר דכלי מרוצף סביבו בבגד לא חשיב הטמנה דלא גזרו אלא להטמין את הכלי בבגד, אבל ליתן בתוך כלי אינו בכלל הטמנה, דהרי כל כלי מגן על מה שבתוכו שלא יצטנן במהרה, ולא אסרו ליתן בתוך הכלי בשבת". אמנם כתב באבני ישפה שמוכח מהמ"ב רנח, בשם הט"ז, שגם בתוך כלי מקרי הטמנה, ולכן ראוי להחמיר ולהגביה את הקדירה בתוך המכשיר החשמלי.

פורסם בקטגוריה פרק י - בישול | כתיבת תגובה