ארכיון הקטגוריה: פרק יא – בורר

יב – הפרדת מרק מחתיכות אוכל שבתוכו

יב,א – הפרדת מרק מחתיכות מאכל שבתוכו בשפיכתו מהסיר

כתב באול"צ ח"א כז, ג-ד, שגם הנעזר בסיר על ידי הטייתו, בלא כלי נוסף, כדי להוציא את המרק שהוא מעוניין בו מתוך הירקות והאיטריות, הוא נחשב כבורר בכלי שאסור מדרבנן, ולכן גם כדי לאוכלו לאלתר אסור מדרבנן. אולם לדעת המ"א ומ"ב שיט, נה, ורוה"פ שמוזכרים בהערה 14, אין זה נחשב כלי. וכן השיב עליו בילקוט יוסף שיט, הערה נב.

יב,ב – הוצאת מאכל מתוך תערובת על ידי שימוש בכף (להערה 13)

כתב בשש"כ ג, הערה קעז, בשם רשז"א, שאולי יש להיזהר שלא לקרב כף שיש בה איטריות ומרק לדופני הצלחת כדי להעלות את האיטריות בלא מרק, כי הוא מוציא את האוכל בעזרת כלי. ובמנו"א ח"ב ז, לד, אסר למי שרוצה רק מרק, להשקיע את המצקת במרק באופן שרק נוזלים יכנסו לתוכה ולא ירקות ואיטריות, כי בזה הוא נעזר בכלי. ועיין בארח"ש ג, עה-עו, שהביא דעות להקל, וכ"כ בנשמת שבת קמד.

ולכאורה היה ראוי לחוש לדעת האוסרים. אלא שגם לאוסרים יהיה האיסור מדרבנן, שכן מדובר בסיוע בכלי שלא נועד לסינון, ובספיקא דרבנן הלכה להקל. וכן יש לצרף את דעת שביתת השבת מלאכת מרקד (סע' יא, בב"ר ס"ק כו), שמתיר להפריד את הירקות והאיטריות מהמרק, משום שגם בלא סינון אפשר לאוכלם כך, וכדין סינון יין. ואמנם השיב עליו רשז"א, כמובא בשש"כ ג, הערה קעג, שהואיל והם שני מינים שונים, יש בהם ברירה. מ"מ אפשר לצרף את דעת שה"ש לצד המקילים. וגם לעניין הצמדת הכף לסיר, כתב רשז"א (שש"כ ג, הערה קעז) בלשון אולי. והוא עצמו כתב סברה (לעניין תיון), שאם הוא לשם אכילה מיידית, גם בכלי אינו נחשב ברירה (שו"ש שיט, ב; שש"כ ג, הערה קמ). כלומר, בנוסף למה שלמדנו בהערה 1, שלדעת התוס' בדעת רש"י, לצורך אכילה לאלתר אפשר להשתמש אפילו בנפה וכברה, ולדעת רבנו אשר מלוניל לצורך אכילה לאלתר מותר להשתמש בקנון ותמחוי. בנוסף לכך, אם האכילה מיידית, זה עוד יותר נחשב כדרך אכילה, וגם לשאר הפוסקים יתכן שאין איסור בכלי שלא נועד לסינון. ובהלכות שבת בשבת ט, ה, 12 (עמ' תקמז) התייחס במפורש לדעת הרשז"א המובאת בשש"כ, וכתב להקל כסברה שכתבתי, וכתב שכך גם שמע מהריש"א.

ומעבר לכך שמדובר בספיקא דרבנן, נראה שמצד עצם הדין מותר לסנן כדרך הוצאת המאכל, וכפי שכתבתי בהלכה. ועיין לעיל (יא, ז, א), שהבאתי מחלוקת אחרונים אם מותר להשתמש בכלי שנועד לאכילה ככף ומזלג כדי לברור. וכתבתי למעשה, שאם הכלי הובא כדי לאכול, מותר, ולכן מותר לקחת גרגירי תירס או טונה במזלג, ולהמתין שהמים יזלו מהם. אבל אם המזלג הובא כדי לברור – אסור. וכן כאן, אם המטרה להוציא את האוכל, תוך כדי הוצאתו מותר לדאוג שרק מה שהוא רוצה יעלה במצקת או בכף. אבל אם הוא מביא כלי שרק נועד לסייע לסינון, אסור, כדוגמת הסיוע לסינון על ידי מכסה הכלי. (דוגמא זו הובאה בשם הרב אלישיב באיל משולש פ"ז הערה קג ואוצה"ש ג, נו).

פורסם בקטגוריה פרק יא - בורר | כתיבת תגובה

יג – דינים נוספים בהפרדת נוזלים ממאכלים

יג,א – הערה 15 – זיתים ומלפפונים ותירס שבקופסאות שימורים

בשש"כ ג, כ, הישן, אסר לשפוך את המים שבקופסת שימורי מלפפונים וזיתים, אלא יוציא את הפרי וישאיר את המים. ובמהדורה החדשה חזר בו ממה שכתב לגבי מלפפונים, ולא הזכיר זיתים. גם בילקוט יוסף שיט, מח; וארח"ש ג, כה, הקילו לשפוך את המים מתוך המלפפונים, ולא הזכירו זיתים.

ולגבי זיתים יש ספק, ובספרי זמנינו, לא מצאתי מי שמיקל. וממילא אסור להשתמש בכלי המיוחד להעלאת זיתים מתוך מימיהם, וכ"כ בארח"ש ג, פג. ושם ג, כו, כתב, שזיתים שהיו במשקה, אם הזיתים מרובים, יש לחוש שהם מעורבים וחל עליהם איסור בורר, היינו שמותר להוציא את הזיתים רק כדי לאוכלם לאלתר. וכן אסור להשתמש כדי להוציאם בכף מחוררת. אבל זיתים בודדים אינם בגדר תערובת, ומותר להוציאם בכלי ואף שלא על מנת לאוכלם לאלתר.

ואפונים ותירס שבמים נחשבים מעורבים, ויוציאם בכף מתוך הכלי. ודרך זו אינה נחשבת ברירה בכלי. (ומה שהוצאת שומן בכף נחשבת כלי למ"ב שיט, סב, הוא מפני שעל ידי הכף הוא בורר לגמרי את השומן מהחלב, ואינה רק כידו הארוכה. משא"כ בהוצאת זיתים על ידי כף, כמבואר לעיל יא, ז, א).

יג,ב – סרדינים וטונה

בילקוט יוסף שיט, מט, מיקל להוציא שמן שבסרדינים, כי אינו מעורב, ואוסר להוציא שמן שבתוך סרדינים וטונה מרוסקים, כי השמן מעורב בהם, ורק אם יוציאו את השמן יחד עם מעט דגים מותר.

אבל למעשה כתבתי שהם נחשבים מעורבים, ואם ירצה ליטול טונה לבד, יקח אותה בכף. אבל לא יקח במזלג, כי בזה הוא נעזר בכלי שמסייע לברירה ולדעת רבים איסורו דרבנן, כמו שיבואר להלן (יא, יג, ה) לעניין כף מחוררת. אבל לצורך אכילה ממש, מותר לקחת את הטונה או האפונים או התירס במזלג, ולהמתין שהמים יזלו מהם, ולהכניס לפה, שכך היא דרך אכילה.

יג,ג – נקיבת חור בקופסת שימורים כדי לקלקל הכלי

כתב שש"כ ט, ג, שלפי הדעה שאסור לפתוח קופסת שימורים בשבת בלא לקלקל, העצה לעשות בתחתית הקופסה חור. ולכאורה יש לאסור זאת משום בורר, שהוא מוציא את הנוזלים שהם הפסולת מתוך האוכל. וכתב שאין בזה איסור בורר מפני שאינו מתכוון לברור, וכל האיסור הוא לשפוך את המים מלמעלה כדי לבררם. ובהערה יח כתב שאין לאסור זאת משום פסיק רישא, וכפי שהתיר בשו"ע שכד, א, ליטול תבן בכברה כדי לתת לתוך האבוס אף שהמוץ נופל מאליו, כיוון שאינו מכוון. וביאר בנשמ"א יח, ב, שפסיק רישא הוא דווקא כשעוסק במלאכה אלא שאינו מתכוון לפעולתה, אבל כאשר אינו עוסק במלאכה, כגון שנוטל תבן בכברה כדי להביאה לבהמה, אף שבפועל המוץ יפול, כל שאינו מתכוון אין בזה שום איסור. ומבאר שכך הדין אפילו אם ודאי יפול מוץ. עוד כתב לעיין בשביתת השבת (במעשה חושב כללי דשא"מ ופ"ר או"ק ב). ושם כתב, שאם כל המוץ יפול, יהיה בזה איסור בורר, שהוא פסיק רישא. וביאר שהשו"ע התיר ליטול תבן בכברה, מפני שלא כל המוץ נופל, וכיוון שאינו מתרקד כולו עד שתשאר התבואה נקייה, אין בזה איסור. וראייתו מירושלמי (מט, א), היה יושב אצל הכרי ובירר כל היום פטור. וגם אם היה חשש שמא על ידי העברת התבן בכברה יתרקד כולו, אין בזה איסור, כי הוא דבר שאינו מתכוון. ע"כ. נמצא לפי הנשמ"א יתכן שגם אם ברור שכל הנוזלים יצאו מהחור שנקבו בתחתית הקופסה, יהיה מותר. אולם לשביתת השבת, במקרה כזה יהיה אסור מהתורה, שהוא פסיק רישא, ורק אם לא ברור שכל הנוזלים יצאו – יהיה מותר. וכשאין מעוניינים ביציאת הנוזלים, נראה שגם כאשר כל הנוזלים יוצאים – אין בזה איסור.

ובטונה, אין הנקב שרגילים לעשות למטה מוציא את כל השמן. אמנם בירקות אחרים, נקב קטן מנקז את כל המים שעמהם. ועדיין יש לברר אם הוא רגיל להוציא את המים, מדוע אין בזה איסור בורר. והאם יעזור שיחזיר אח"כ את המים לתוך הירקות. ומ"מ מחמת הספק נראה יותר לנהוג כדעת המקילים לפתוח קופסת שימורים בלא לקלקל אותה, ועיין להלן טו, יא.

יג,ד – הוצאת מים שמעל לבן (הרחבה מהערה 15)

בשש"כ ג, כ, אוסר לשפוך את המים שמעל הלבן אלא אם כן ישפוך עמהם קצת מן הלבן. ומבאר בהערה מג, שזה כמו שכתב במ"ב נה, לגבי הפרדת השומן מהרוטב, ובאר חזו"א נג, 'וכתב', שבמקום המגע של השומן הם נחשבים מעורבים. אמנם רשז"א בשו"ש שיט, לה, העלה צד להיתר (עפ"י אגלי טל הלכה ג' סק"ה, שמה שנשאר בידו נחשב דבר המתברר, וא"כ הלבן נשאר בידו. ואין זה נחשב ברירה בכלי, שמבואר במ"ב שיט, נה, דמה ששופך מהכלי לא נחשב כבורר בכלי אלא ביד). ומ"מ למעשה לא הכריע להיתר. והעלה צד לאיסור שהמים יוצאים גם מתוך הלבן.

ובילקוט יוסף שיט, מז, הזכיר את דעת המחמירים והמקילים (וחיזוק לסברתם, שיש סוברים שמה שבידו הוא האוכל, וממילא הוציא אוכל מתוך פסולת). וכתב לדינא עפ"י אביו, שאין הלבן שהוא קצת מוקשה והמים שעליו נחשבים מעורבים, וממילא אין בזה צד איסור. ובמיוחד שבדרך כלל נשארים קצת מים בלבן ואינו בורר את כל המים. ואם הלבן דליל והמים מעורבים בו, גם הוא מודה שלא ישפוך את המים לבד. וכ"כ בארח"ש ג, כח.

יג,ה – בעניין כף מחוררת

שו"ע שיט, ח: "אין שורין הכרשינין… אבל נותנן בכברה אע"פ שנופל הפסולת דרך נקבי הכברה". ובאר במ"ב ל, שזה מותר מפני שאינו מתכוון לכך. ובבאו"ה ד"ה 'אע"פ', כתב שלשון השו"ע כלשון הר"ן, ומשמע אפילו יודע בוודאות שקצת מהפסולת ירד דרך הכברה, כיוון שאין רצונו בכך, מותר. אבל לרש"י הוא מותר בתנאי שרק לפעמים תיעשה ברירה.

כתב בשבט הלוי ח"ח נח, שאסור לברור אוכל בהוצאתו מקדירה על ידי כף מנוקבת. ואינו דומה לכברה, כי שם אינו מתכוון לברירה, וכאן מתכוון לכך, ולשם כך נוצרו הכפות הללו (והובא באוצרות השבת ג, מז).

אולם יש שכתבו עפ"י הר"ן (שהעתיקו בשו"ע שיט, ח, כמבואר בבאו"ה) שאם אין כוונתו לברור, מותר, אף שבפועל יברור חלק מהפסולת. וכ"כ בשש"כ ג, נח, שאסור לסנן איטריות מבושלות מהמים שלהן, מכיוון שלא רגילים לשתותם, ואסור להשתמש לצורך זה במצקת מנוקבת. אבל אם כוונתו רק להעביר את האיטריות ישר לצלחת, ואינו שוהה – לית לן בה, הואיל ואינו מתכוון לכך. וכיוצא בזה כתב במנו"א ח"ב ז, לו, שאם כוונתו להפריד את הירקות מהמרק אסור להשתמש במצקת מנוקבת.

ובאול"צ ח"ב לא, י, התיר להוציא אוכל על ידי מצקת מנוקבת, כאשר כוונתו לאכול את האוכל מיד. ומ"מ המחמיר תבא עליו ברכה. והסביר שהטעם להיתר כי העיקר כדברי הגר"ז בסידור, שמה שבידו הוא האוכל, כלומר מה שבמצקת הוא האוכל, ולכן מותר ליטול את האוכל במצקת מחוררת כדי לסנן את המים כדי לאכול לאלתר. וכנגד זה שהוא כלי, ולכאורה אסור כקנון ותמחוי, יש לצרף את הסוברים שאין ברירה בלח. ואף לסוברים שיש ברירה בלח, כאן שהוא בכלי כקנון ותמחוי, כי אינו מיוחד דווקא לברירה, איסורו לכל היותר דרבנן. וסיים שבפרט יש להתיר כשאין כוונתו לסנן (וכפי שלמדנו בזה גם שש"כ היקל, עפ"י פשט שו"ע ובאו"ה).

גם בילקוט יוסף שיט, מב, כתב שיש מתירים להוציא חתיכות בשר וכדומה מקדרת חמין במצקת שיש לה חורים לצורך אכילה לאלתר, ואף שהנוזלים יוצאים מהם. וצירף להיתר את הסוברים שמה שבמצקת הוא האוכל (הגר"ז וח"א). וגם למ"א שסובר שמה שבכלי הוא הפסולת, למהריט"ץ אין ברירה בלח. ולכן אפילו שהוא על ידי כלי אין כלל איסור. ועוד שלא כל הנוזלים נבררים באופן זה. וכתב בשם שו"ת בית אבי ח"ג מז, ה, שהתיר ליקח אפונים בכף מנוקבת כדי להוציא המים, מפני שהוא אוכל מתוך פסולת והכף כידו, דשרי לאלתר. ואע"פ כן סיים בילקוט יוסף שהמחמיר תע"ב.

ונלענ"ד שלגבי כף מחוררת, לכל הדעות מה שבכף הוא האוכל, שאף הפוסקים הסוברים שכאשר שופכים מאכלים מסיר, מה ששופכים הוא האוכל (שכך דעת רוה"פ כמובא בהערה 14), כאן כאשר לוקחים את האוכל בכף מחוררת, ברור שהאוכל הוא מה שבכף. שהדין תלוי ביחסו של האדם, וכאשר הוא שופך מאכל מהסיר, עיקר דעתו על מה שהוא שופך, ולכן הוא נחשב בעיניו כאוכל, אבל כאשר הוא נוטל את האוכל בכף, עיקר דעתו על מה שבכף. אלא שעדיין, הואיל והוא נעזר בכלי, אסור לו לכוון לשם ברירה, כשם שאסור לברור אוכל מפסולת בקנון ותמחוי. ומה שרצו להסתמך על מהריט"ץ (ישנות רג) שאין ברירה במשקים, דעתו של מהריט"ץ היא שדווקא כאשר הוא נוטל את הזבוב בידו אין זה ברירה, אבל בכלי יש ברירה במשקים. ואם כן ניתן לסמוך עליו רק אם יסברו שהכף המחוררת היא כידו, אבל נראה שעשו את הכף הזו עם חורים כדי שתסייע לברור, ולכן דינה ככלי שמסייע לברירה, וממילא גם בנוזלים יש בה איסור בורר למהריט"ץ.

לסיכום: י"א שאסור להשתמש בכף מנוקבת (שבט הלוי ח, נח). וי"א שאם כוונתו לסנן אסור, אבל אם אין כוונתו לסנן מותר (שש"כ ג, נח; מנו"א ח"ב ז, לו). וי"א שאפילו אם כוונתו לסנן מעט מותר לצורך אכילה לאלתר, ומ"מ גם לשיטתם המחמיר תבא עליו ברכה (אול"צ ח"ב לא, י; ילקוט יוסף מב). ונראה למעשה כדעה האמצעית, שאסור להשתמש בכף כאשר כוונתו לסנן, אבל אם אין כוונתו לסנן, מותר להשתמש בה.

וכך כתבתי גם בתחילת ההלכה לגבי נטילת טונה מקופסה שבה היא מונחת בשמן, שיכול לקחת את הטונה בכף. אבל לא כתבתי שיקח במזלג, כדי שלא יברור בעזרת כלי. אמנם כתבתי בהערה 15, שאם כוונתו לאכול מן המזלג את הטונה או התירס, מותר לקחת אותם במזלג, ולהשהותם מעט מעל הכלי כדי שהמים ירדו, כי זוהי ממש דרך אכילה. וכיוצא בזה כתבתי בהערה 13.

יג,ו – הוצאת מים שעל חסה ועל ענבים

ישנו כלי שמניחים בו חסה שטופה, שמסובב את החסה באופן שהמים ניתזים לצדדים והחסה נשארת פחות רטובה, והיו שהתעוררו לשאול, האם מותר להשתמש בכלי זה בשבת, או שמא יש בזה חשש בורר. ונלענ"ד שאין המים שעל החסה נחשבים מעורבים בחסה. כיוצא בזה כתב במנו"א ח"ב ז, לו, שמותר להניח ענבים שנשטפו במים על מסננת, כדי שהמים יזלו למטה, כי אינם נחשבים מעורבים. ואין זה כזיתים ותירס שבתוך נוזליהם, וירקות שבתוך מרק, ששם ממש מין אחד בתוך חבירו, וכאן הוא נמצא על חבירו באופן שאינו מעורב.

פורסם בקטגוריה פרק יא - בורר | כתיבת תגובה

יד – תיון ושקית תה

יד,א – שפיכת תמצית תה דרך פי התיון

באול"צ ח"ב לא, יא, כתב כדעה האמצעית, שכאשר עלי התה נמצאים למטה, מותר למזוג את התמצית דרך המסננת, וכמו שמבואר בשו"ע שיט, יד. אבל אסור כשהם מעורבים. כי לדעתו העיקר הוא מה שידו אוחזת, נמצא שהוא מוציא פסולת מאוכל. ואפילו אם האוכל היה מה שהוא מוזג, לדעתו זה נעשה בכלי ואסור. אבל העיקר שמה שהוא מוזג נחשב כאוכל, אלא שאין להיעזר בכלי שמסייע להוצאת האוכל מהפסולת.

ובמנוחת אהבה ח"ב ז, מג, היקל לגמרי הואיל ורוב בני אדם אינם נמנעים לשתות תה עם עלי תה. ובנוסף לכך הוא אינו מתכוון לסננו, ואף שהוא פסיק רישא, מ"מ כיוון שראוי לשתייה לכל הפחות בשעת הדחק, ודאי אין כאן איסור תורה והוא פסיק רישא באיסור דרבנן שרבים מקילים בו.

יד,ב – הוצאת שקית תה מהכוס

שורש הבעיה, שאם יצאו טיפות מהשקית לתוך כוס התה, אולי הוא נחשב כבורר אוכל מפסולת על ידי כלי. אבל אם השקית אינה כלי, אין איסור לברור אוכל מתוך פסולת. ונראה יותר שהשקית אינה כלי, מפני שכל יסוד האיסור בכלי משום שעל ידו הוא נראה כמלאכה, ובהוצאת השקית וטפטוף התמצית אין נראה שהוא משתמש בכלי. (וסברה זו הובאה גם בארח"ש ג, הערה עט). ויש לצרף את הסוברים שגם בכלי, אם הבירור נעשה לצורך אכילה מיידית, מותר, כמבואר בהערה 1. ונסכם קצת מדברי האחרונים בזה.

בילקוט יוסף שיט, כז, מתיר להוציא שקית תה מהמים, בלא לחוש לבורר. הן מפני שלמהריט"ץ רג, אין ברירה בלח. וגם מפני שהשקית היא מקשה אחת, ואינה מעורבת, והרי היא כאגוז שצף על המים. (וכמדומה שלא דק בדעת מהריט"ץ, שמהריט"ץ סובר שמותר להוציא ביד חרק שנפל למשקה, מפני שאין דרך לברור ביד משקים, אלא איסור בורר במשקים הוא על ידי מסננת, אבל לא אמר כלל שאין ברירה בלח, ולהיפך מצינו כיוצא בזה בשבת קלט, ב, ושו"ע שיט, יד, בשפיכת יין מתוך שמרים, שיש איסור. אמנם יוכל לומר שכאשר צריך לעשות סינון, אין דרך ברירה במשקים ביד אלא דווקא במסננת וגם לא בשקית).

גם במנוחת אהבה ח"ב ז, מד, התיר להוציא שקית תה מהמים, והטעם שאינו מתכוון להוציא את הטיפות שנושרות ממנו, ואע"פ שהוא פסיק רישא, כיוון שהשקית אינה כלי סינון ולא אכפת לו בברירת הטיפות, הוי ליה פס"ר דלא ניחא ליה באיסור דרבנן שמותר מעיקר הדין. וכאן שהוא אינו בורר בידיים אלא רק מוציא את השקית ומתוך כך נוטפות טיפות, הרי זה כגרמא ואפשר להקל בזה לכתחילה.

במנח"י ח"ב צט, ב, חושש להוציאה, שצ"ע אם לדמותו לזבוב שצריך להוציאו עם מים נוספים או לבשר שמותר להוציאו לבדו מתוך רוטב. והעצה לדעתו, להניח את השקית בכוס אחת ואח"כ למזוג ממנה לכוס שנייה, והשקית תישאר בכוס הראשונה. וכך יעשה כל זמן שהמים גבוהים מהשקית, אבל כשירדו מגובה השקית, אם ישפוך משם את התמצית נמצא בורר את המים שבהם על ידי כלי, היינו עטיפת השקית.

ובשש"כ ג, סד, כתב שנכון להוציאה על ידי כף, מפני חשש בורר בטיפות. ובהערה קצב, כתב ששמע מהרשז"א שלא יטפטף ממנה לתוך הכוס, אבל אם מוציא ואין כוונתו לטיפות, יתכן שאף שהוא פסיק רישא מ"מ כיוון שבקל הן יוצאות, וגם הוא רק מגביה ומחזיק והסינון נעשה מאליו, אפשר דלא חשיב בורר, עכ"ד (ע' שו"ש שיט, ב).

פורסם בקטגוריה פרק יא - בורר | כתיבת תגובה

טו – הוצאת חרקים מאוכל ועוד דינים

טו,א – הוצאת חרק ממשקה

מי שנפל לו חרק לכוס שתייתו, כתב הט"ז שיט, יג, שאסור להוציא את החרק כדי לשתות את המשקה אפילו לאלתר, שהרי הוא מוציא פסולת מאוכל שאסור מדאורייתא אפילו כדי לאכול לאלתר. אבל אם יוציא עם החרק מעט משקה, הרי שהוציא עם הפסולת גם אוכל ומותר. וכ"כ שועה"ר שיט, כד; ח"א טז, יב; יד אהרון, מאמר מרדכי ז; ערוך השולחן לג; רוח חיים א. וכ"כ למעשה במ"ב סא, והסביר (בבאו"ה שיט, טז, 'אלא') שכמעט כל האחרונים כתבו כט"ז להלכה. וכ"כ קיצור שו"ע, ושביה"ש (בורר יא), חזו"א (נד), ושש"כ ג, יט.

אולם הרבה פוסקים התירו להוציא את החרק מהכוס מבלי שיוציא עמו מעט משקה ואפילו שלא כדי לשתותו לאלתר. וכ"כ מהריט"ץ (ישנות, רג), וביאר שלא מצינו איסור בורר במשקים כשמשתמש בידו, וכל האיסור לברור בנוזלים הוא על ידי כלי כמסננת. וכ"כ א"ר ח; בית מאיר ג; ברכ"י ה; גדולות אלישע מג. וכן נראה ממו"ק, דעת תורה, מנחת פיתים וטל אורות.

הסבר נוסף להיתר כתב מהר"י חאגיז (עץ חיים הקדמה למס' שבת בורר ז), שאין איסור בורר אלא בדבר שצריך לפשפש ולחפש אחריו בתוך התערובת, אבל דבר שצף מלמעלה, ברור ועומד הוא, ואין איסור להוציאו. ועוד כתב מהר"י אבולעפיא, שאין איסור בורר בשעת האכילה, ולפי"ז יהיה מותר לדעתו להוציא את החרק סמוך לשתייתו. (שכן מה שאמרו רוה"פ, כמבואר בהערה 1, שהאיסור להוציא פסולת מאוכל אפילו כדי לאכול לאלתר הכוונה לאחר זמן מה, אבל ממש סמוך לאכילה למהר"י אבולעפיא מותר).

למעשה, אף שרבים הקילו, וכ"כ למעשה בשו"ת תבואות שמ"ש (או"ח ל), כתבתי שנכון להחמיר, וכפי שכתב בבא"ח (ש"ש בשלח יב), שנכון להוציא לכתחילה מעט משקה מכוסו כדברי הט"ז. אבל אם אין לו כף וכדו' יכול להוציא אותו ביד, שבשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים. וכ"כ בכה"ח (מב), ובמנו"א ח"ב ז, 108.

טו,ב – הוצאת חרקים שמצויים על עלה

הורה רשז"א (שו"ש שיט ח, ב, שש"כ ג, מ), שאם מצא תולעת גדולה על עלה חסה, מותר להסירה, מפני שהיא עומדת בפני עצמה. ואם מצא חרקים קטנים, אסור להוציאם לבדם, אלא יוציאם עם מעט מהעלה. ובאר שהחילוק הוא בין אם אפשר להסיר את התולעת בשטיפה (ואולי גם בנשיפה) לבין אם דבוקה יותר, שאז היא נחשבת מעורבת. ע"כ. לעומת זאת כתב ברבבות אפרים (ח"ו קצד, ד), שמותר להוציא את התולעים גם על ידי שרייה במים, ואין בזה איסור בורר כי הם עומדים בפני עצמם "והוי ליה כנוצה שמסירה מהבגד". וכך נראה יותר. אמנם בחומץ או מי מלח כתב שם שאסור כי זה ממית את התולעים.

פורסם בקטגוריה פרק יא - בורר | כתיבת תגובה

טז – כלים, משחקים, סכו"ם וספרים

טז,א – בורר בכלים, בגדים וספרים

כתבו רוב האחרונים, שכשם שיש איסור בורר במיני מאכלים כך יש איסור בורר בשאר דברים כמו ספרים, כלים ובגדים, ולכן אם יש תערובת של כלים או בגדים מותר להוציא מתוך התערובת את מה שצריכים לאלתר (ט"ז שיט, יב; תו"ש י; שועה"ר ח ; ח"א טז, ה; מחצית השקל; גדולות אלישע יג; בא"ח ש"ש בשלח יג; מנחת חינוך בורר ה; מ"ב טו; כה"ח כה).

אמנם כמה אחרונים חלקו על דין זה וכתבו שאין שייך דין בורר אלא בדברים הנבללים יחד כמאכלים, אבל כלים ובגדים וספרים, כל אחד ניכר לעצמו, ואינם נבללים יחד, וממילא לא נקראים תערובת, ואין בהם איסור בורר (מטה יהודה ד; אור שמח ח, יא; ערוך השולחן ח). וכ"כ ביבי"א (ה לא), שמותר לברור ולמיין סכו"ם שנתערבו, מכיוון שכל אחד ניכר לעין ואין בהם איסור בורר.

למעשה כתבתי להחמיר מכמה טעמים א) כך היא דעת רובם המכריע של הפוסקים, שיש בורר אף בכלים בגדים וספרים שנתערבו. וכך נראה מסברה. ב) זה ספק דאורייתא ולכן יש להחמיר בו (ואף שבאור לציון ח"ב לא, ד, כתב שאיסור ברירה בכלים מדרבנן, כי רק בגידולי קרקע האיסור מהתורה. מ"מ נראה משאר הפוסקים שהאיסור מהתורה).

אלא שפעמים רבות, מפני גודלם של הכלים או הבגדים, אם לא יהיו מהם הרבה, לא יוכלו להיחשב כמעורבים (וכמדומה שזו הסיבה שכתבו כמה אחרונים שאין בורר בכלים ובגדים וספרים, וכ"כ כתב ערוה"ש).

טז,ב – הזזת דברים בתוך התערובת

כתב בארח"ש ג, מז, שהזזת דברים בתוך התערובת מותרת, לפיכך מי שיש לו צרור מפתחות, מותר לו להזיז את המפתחות שאינו צריך כדי לבודד את מה שהוא צריך, הואיל והם נשארים מחוברים בצרור. וכן מותר לחפש בכרטסת כרטיס מסוים, הואיל וכל הכרטיסים נשארים במקומם. ומותר לגבאי להוציא כרטיסים של העולים לתורה, אבל אסור אח"כ להחזירם ולסדרם, כי זה מיון שאסור, הואיל ואינו לצורך שימוש לאלתר.

טז,ג – נתינת לימון לתוך חלב לעשות גבינה אסור משום בורר

אפשר לבצע מלאכת בורר גם בלא נטילת הפסולת או האוכל, כמו למשל על ידי נתינת לימון או קאלציום לתוך חלב כדי לעשותו גבינה, והדבר אסור משום בורר, כי הוא מפריד את החלב לגבינה ומי חלב (מ"ב שיט, סב, שש"כ ג, כא).

טז,ד – ספרים במדף

כתבתי שספרים המונחים במדף אינם נחשבים מעורבים, ומותר לקחת את הספרים הנצרכים לו ללימוד מחר, ואין זה כהוצאת אוכל שלא לאלתר. ואין זה דומה לספרים שמונחים בערימה שהם מעורבבים יותר. ונראה שגם במדף יתכן בורר, שאם יהיו מונחים למשל, הרבה מאוד חומשים משני סוגים, והוא צריך לאחד מהם, יש בזה דין בורר. הכלל הוא שכיוון שהמדף מסודר יותר, כדי שהספרים יחשבו מעורבים צריכים כמות גדולה יותר של ספרים מעורבבים. ונראה שבעקרון גם ארגזים גדולים, אם יהיו בכמות גדולה מאוד, יוכלו להיחשב כמעורבים. ועיין בהערה 3 לעניין בקבוקים ועוגות.

פורסם בקטגוריה פרק יא - בורר | כתיבת תגובה

יז – מלאכת דש

יז,א – דש

לדעת רוה"פ מלילה ביד אסורה מדברי חכמים, וכ"כ רש"י ורמב"ם ומ"ב שיט, כ. וע' שעה"צ שיט, יא. ובביצה יג, ב, התירו למלול ביד ובתוספת שינוי (בראשי האצבעות). ולדעת רש"י ותוס' ההיתר הוא ביום טוב, אבל בשבת גם בשינוי אסור. ולדעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והרמב"ן, ההיתר הוא בשבת, וביו"ט מותר למלול גם ללא שינוי. וכן פסק בשו"ע שיט, ו. ואמנם הרמ"א כתב שיש מחמירים וטוב להחמיר. אולם בהל' יו"ט תקי, א, לא הזכיר את דעת המחמירים. וע' במנו"א ח"ב ו, א.

יז,ב – תלישת תמרים מהמכבדות

נחלקו הפוסקים בשאלה – מה דין תמרים שנותרו מחוברים למכבדות שלהם. מצד מלאכת 'קוצר' אין בעיה, שהרי הענף עצמו תלוש, השאלה האם יש כאן איסור 'דש'. יש אומרים שהואיל ורגילים להוציא את התמרים מאשכולותיהם בשדה, הרי פירוקם נחשב כמלאכת 'דש' (כך משמע מרש"י שבת עג, ב, וביאר זאת בארח"ש ד, ב). ויש אומרים, שמלאכת 'דש' שייכת רק כאשר מוציאים דבר מתוך דבר, ואילו התמרים אינם בלועים בתוך אשכולותיהם (כך משמע מתוס', וכ"כ במנו"א ח"ב ו, ה, עפ"י עוד ראשונים). וכדי לצאת מהספק, יטול תמר ויאכלהו, ורק אח"כ יתלוש תמר נוסף ויאכלהו, שבאופן זה, אין הוא נוטלם כדרך מלאכה אלא כדרך אכילה.

יז,ג – האם יש איסור דש בסחיטת בגד לצורך הנוזלים היוצאים ממנו

נחלקו הראשונים אם הסוחט בגד שיש בו נוזלים לצורך נוזלים היוצאים ממנו עובר באיסור תורה של דש. לדעת הרמב"ם (ט, יא), רמב"ן (שבת קיא, א) ורש"י (קמה, א 'פטור'), אין איסור דאורייתא של דש בסחיטת בגדים. וכמה טעמים נאמרו לכך, או משום שאין דש אלא בגידולי קרקע (רמב"ן; הגהות רמ"ך בדעת הרמב"ם. וגם בגדים שהחומר שלהם צמח בקרקע אינם נחשבים גידולי קרקע, כי פנים חדשות באו לכאן). או משום שהנוזל הספוג בבד לא גדל בתוכו ולכן אינו דומה לדש כלל (רש"י שם בהסברו לדברי רב בדין הסוחט כבשים ושלקות למימיהן; מנחת חינוך בדעת הרמב"ם). ודבריהם מיוסדים על מה שמבואר במלאכת דש שאינו חייב מהתורה אלא על סחיטת זיתים וענבים בלבד (קמה, ב). אולם כתב הר"ן, שגם לדעה זו יש בסחיטת בגד איסור דרבנן של דש. וכן דעת האגל"ט למעשה, שכל הסוחט בגד ממימיו ואין בו מלבן יש בו איסור דרבנן של דש (מלאכת דש, יא).

לעומתם רוב הראשונים כתבו כדעת רבינו תם (תוס' שבת קיא, א 'האי'; תוס' כתובות ו, א 'האי'), שיש שני איסורים של סחיטה מדאורייתא, האחד של מלאכת מלבן, והשני של מלאכת דש. וההבדל ביניהם, שסחיטה של מלאכת מלבן אסורה אף אם המשקה הולך לאיבוד, אבל סחיטה של דש אסורה רק אם הוא צריך למשקה שלהם. ואף על פי שאין איסור סחיטה של דש אלא בדריכת זיתים וענבים בלבד, סחיטת בגדים דומה לזיתים וענבים, שכמו שדרך לסחוט זיתים וענבים מהמשקה שלהם, כך דרך לסחוט בגדים מהנוזלים הבלועים בהם, כי רגילים לייבשם (ר"ת; רשב"א כתובות ו, א; רא"ש שבת כב, ד;ספר התרומה סימן רמד; מאירי שבת קמה, א ועוד).

ועל פי זה מתבארות כמה גמרות, שחששו חכמים שלא יבוא לסחיטת נוזלים שונים, וכיוון שאין מדובר דווקא במים, אין שם סחיטת ליבון, הרי שגם סחיטת דש אסורה מהתורה. בגמ' שבת קכח, ב, דובר על הבאת שמן דרך הספגתו בשיער, ושאלו, הרי יש שם סחיטה, והשיבו שאין סחיטה בשיער, משמע שאם היה בד היה איסור. וכן שם קמא, א: "אמר רבא: לא ליהדוק אינש אודרא אפומא דשישא דילמא אתי לידי סחיטה". ופירש רש"י שמדובר על כד של שמן. וכן שם קמג, ב, בדין ספוג שיש לו בית אחיזה שמותר לקנח בו, ואם אין לו בית אחיזה אסור לקנח בו משום סחיטה, ואין הכוונה דווקא במים, הרי שמדובר בסחיטת דש. ולרמב"ם ודעימיה, יש להסביר, שגם בסחיטת שמן יש ליבון, שיוצא מהבגד דבר שמלכלך אותו (כ"כ המאירי), או שמדובר על איסור סחיטת דש מדרבנן, והרי זה כסחיטת כבשים ושלקות למימיהן (כ"כ רמב"ן ור"ו בדעת רש"י).

פורסם בקטגוריה פרק יא - בורר | כתיבת תגובה

יח – פיצוח אגוזים שקדים ובוטנים

יח,א – הוצאת שקד מקליפתו

עוד עצה מובאת באגלי טל, להוצאת שקד שנמצא בתוך קליפתו הירוקה, והיא לשבור בבת אחת את הקליפה הקשה עם הירוקה, ובאופן זה אין איסור  לקלף כמה שקדים בבת אחת כדי לאוכלם לאלתר, שהואיל ומותר להסיר את הקליפה הקשה, אפשר יחד איתה להסיר גם את הירוקה. ומדברי הט"ז (שיט, ד) יש שלמדו שאם השקדים והבוטנים מנותקים מקליפתם, אין בהם איסור דש (שו"ע הרב שיט, ט). ועיין עוד בנשמת שבת מהדורה ראשונה קפב. מ"מ העצה הקלה והמוסכמת יותר לקלף ולאכול אחד אחד.

יח,ב – קילוף הקליפה הדקה של בוטנים (הערה 22)

כתבתי בהערה שמותר להסיר את הקליפה הדקה (חומה-אדומה) שמעל הבוטן, וכ"כ באול"צ ח"ב לא, ז, ובילקוט יוסף שיט, נט. ובמנו"א ח"ב ז, ב, כתב, שאחר מלילתם וניתוק קליפתם, יש להיזהר שלא להסיר את קליפותיהם על ידי ניעורם בשתי ידיו או העברתם מיד ליד או לנפוח בהם כשהם בשתי ידיו, משום איסור 'זורה'. אבל אפשר לנערם כשהם ביד אחת או לנשוף בהם כדי להסיר את קליפתם, כמבואר בשו"ע שיט, ז.

פורסם בקטגוריה פרק יא - בורר | כתיבת תגובה