ארכיון הקטגוריה: פרק כב – צביון השבת

יא – הליכה ודיבור לצורך מצווה

יא,א – סיכום עם מורה

כתבתי שמותר "אף לשאול מורה עם הוא מוכן ללמד ולספר לו כמה יוכל להרוויח בחודש, אבל אסור לסכם עמו את שכרו בפועל". ובבאו"ה שו, ו, 'ודוקא' הסתפק אם מותר לסכם עם המורה על העבודה בלי לקבוע את סכום המשכורת. וכתב שמב"י והגר"א משמע שמותר. ונשאר בצ"ע.

יא,ב – דיבור על קניית בית בארץ ישראל לעומת סעודת מצווה

נלענ"ד שבשעת הצורך מותר לדבר על סעודת מצווה, כולל פרטיה, היינו כמה תעלה מנה זו וכמה מנה זו, מפני שכל מרכיבי הסעודה בכלל המצווה. אבל לגבי קניית בית בישוב, מותר לדבר באופן כללי על המחיר וגודל הבית ואיכות הבידוד והאיכות, אבל להיכנס למפרט הטכני, ולדון בו ובמחיריו אסור, מפני שעצם הבית ואיכותו הכללית נכללים במצוות ישוב הארץ, אבל כל שאר הפרטים אינם בכלל המצווה אלא קשורים לצרכיו והנאתו של האדם.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

יב – המותר והאסור בקריאה

יב,א – הגדרת שטרי הדיוטות וטעם איסורם

לדעת רש"י (קמט, א, 'שמא ימחוק', 'אסור לקרותו'; קטז, ב, 'שטרי'), ר"י (תוספות קטז, ב, 'וכ"ש') ורא"ש (כג, א), שטרי הדיוטות שנאסרו הם שטרי מקח וממכר ושטרי חובות ומשכונות, משום 'ממצוא חפצך'. והוסיפו חכמים לגזור שלא לקרוא גם בשטרות שאין בהם צורך כלל, כגון: כתב המהלך תחת הצורה (קמט, א), אגרת שלום וספרי חול, מחשש שאם יקרא בדברים אלו יבוא לקרוא אף בשטרי הדיוטות ממש.

וזה לשון הרא"ש כג, א: "ושטרי הדיוטות דאסיר למיקרי בה, פירש ר"י היינו שטרי מקח וממכר ושטרי חובות ומשכונות, משום 'ממצוא חפצך ודבר דבר'… איגרי הרשות הן דברי שלומות ואין בהם צורך… ומדאסרינן כתב שמהלך תחת הצורה ותחת הדיוקנאות שאין בהם צורך כלל ואסרינן משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, נראה דהוא הדין אגרות הרשות". וכ"כ שועה"ר שז, כא- כב: "שטרי הדיוטות, דהיינו שטרי חובות ומקח וממכר ומשכנות וחשבונות וכל כיוצא בהם מחפצים האסורים לעשות בשבת אסור לקרותם בשבת משום ממצוא חפצך… וגזרו על כל כתב אע"פ שאין בו מחפצים האסורים שלא לקרות בו בשבת… גזרה שמא יקרא או יעיין בשטרי הדיוטות". ומכל מקום בארו הפוסקים, שהאיסור לקרוא כתב שתחת הדיוקנות ואגרות הרשות, הוא כשאין בהן הנאה, אבל להנאה מותר.

לעומת זאת דעת הרמב"ם (בפירוש המשניות כג, ב, ובהלכות כג, יט) והמאירי (שבת קמח, ב), שבכלל האיסור כלולים כל הדברים הכתובים, ואפילו דברי חכמה ומדע, חוץ מספרי הנבואה ופרושיהן, כדי שלא יעשה כדרך חול ויבוא למחוק. וזה לשון הרמב"ם כג, יט: "אסור לקרות בשטרי הדיוטות בשבת שלא יהא כדרך חול ויבא למחוק". וכתב בפירוש המשניות כג, ב: "הטעם שאסרו למנותם (רשימת אורחים) מן הכתב שמא יקרא אגרות בשבת, וזה אסור, שכל זולת ספרי הנבואה ופירושיהם אסור לקרותו לא בשבת ולא ביום טוב, ואפילו היה בו דברי חכמה ומדע".

יב,ב – הלכה למעשה

מקובל לפסוק כרש"י ורא"ש. כ"כ ב"ח שז, ה; שועה"ר שז, כא- כב; מ"ב שז, נב; שש"כ (כט, מז-מט, הערה קכד וקכז). ומטעם זה כתבו שאין בקריאת אגרת שלום איסור עצמי אלא האיסור רק מחשש שמא יקרא בשטרי הדיוטות, ולכן למתענגים בהם מותר.

וכן נהגו להתיר קריאה מתוך הכתב לצורך מצווה (מ"א שז, טז; מ"ב מז; ילקוט יוסף עמ' קצ). וביאר בפמ"ג א"א טז, שהתירו זאת משום שסמכו על רש"י והרא"ש שהטעם הוא משום 'ממצוא חפצך', וחפצי שמים הותרו, מה שאין כן לרמב"ם שהאיסור שמא ימחוק אין להתיר גם כשמטרת הקריאה לצורך מצווה. (וכ"כ מנו"א ח"א י, 79, ואשמרה שבת ח"ב עמ' ערב, שהיתר זה הוא רק לרש"י ורא"ש).

ונראה שכך דעת שו"ע שז, יד, שהתיר לקרוא באגרת שמא יש בה צורך הגוף, וכ"כ בילקוט יוסף (ח"ב עמ' קצט. ועיין בארח"ש כב, הערה ריג). אמנם לגבי קריאת ספרי מדע כתב בשו"ע שז, יז, בסתם כרמב"ם שהחמיר, ורק ביש אומרים הביא את דעת הרמב"ן והרשב"א שהתירו. ואולי נטה לדעת הרמב"ם משום שצירף לזה סברה של ביטול תורה, ואולי נטה לאסור רק כשאין לו עונג מכך. וצ"ע.

ועיין בהמשך שפוסקי הספרדים הורו להחמיר כרמב"ם לעניין לימודי מדע, ופוסקי אשכנז הקילו. ואמנם מסתבר שגם פוסקי הספרדים יודו שהרוצה להקל יש על מה לסמוך, שכן דעת רוה"פ והוא דין דרבנן שהלכה בו כדברי המיקל, וגם בשו"ע הזכיר את דעת המקילים. ועיין בילקוט יוסף ע' רו, שכתב שיש למקילים בקריאת חדשות בעיתון כשר על מה לסמוך.

יב,ג – שטרי הדיוטות ממש לצורך מצווה

לפי רש"י ורא"ש, גם שטרי הדיוטות ממש (שיש בהם חשבונות) הותרו לצורך מצווה, כמובא במ"א שכג, ה, ומ"ב כ. וכ"כ במנחת איש כט, מט- נ, שמותר להכין להתרמות של מצווה פתקאות שבהם רשומים סכומים שונים ואח"כ להצמידם לשמות התורמים כדי לזכור את הסכום שתרמו. וכן מותר לגבאי לפרסם את רשימת ההוצאות של בית הכנסת, כמו חשבונות חשמל, או את רשימת הסכומים הנצרכים לצורך מצווה מסוימת, כדי שיתעוררו לתרום, ומותר לאנשים לקרוא את הרשימות הללו בשבת.

יב,ד – פרסומות לצורך מצווה

בארח"ש כב, קכט, הסתפק אם מותר לקרוא מודעות פרסום של מכירת חפצי מצווה, שאולי מפני שכוונת המפרסם לרווח, אף שהרוצה לקנות מכוון למצווה, אסור. וכתב בשם ר"ן קרליץ, שמותר אם אין במודעות סכום. ע"כ. ונלענ"ד שהדין תלוי במידת הצורך בהזכרת המחיר, שאם אין בדבר צורך אסור, וכפי שכתב במ"ב שו, נה, שבמקום שאין מצוי יין כל כך, מותר להכריז היכן ניתן לקנותו, אבל לא יזכירו את המחיר. ע"כ. ומנגד, אם לצורך המצווה חשוב להזכיר את המחיר, משמע שמותר, וכפי שכתב כיוצא בזה במ"ב שז, א, שכאשר יש צורך – לכל הדעות מותר לדבר במעשים האסורים בשבת לצרכי מצווה. ואם כן, כאשר יש בדבר צורך מצווה מותר לקרוא גם את הסכום. וכשם שהתירו מ"א ומ"ב שכג, כ, להזכיר סכומים לצורך צדקה. שדין קריאה בשטרי הדיוטות לדעת רש"י ורא"ש ורוה"פ נלמד 'ממצוא חפציך', וכל שהותר בדיבור לצורך מצווה הותר גם בקריאה. אמנם אפשר לחלק בין סכום שנתרם לצדקה לבין סכום שקשור למקח וממכר, שדינו חמור יותר. אבל הואיל ובפועל אין עוסקים עתה במקח עצמו, על רק מספרים או קוראים על כך, לכאורה אם יש בדבר צורך מצווה מותר.

ונלענ"ד לפי זה, שכאשר מוכרים בתים ביהודה ושומרון במחירים שמושכים את הקונים, אפשר לפרסמם בעיתון, שדווקא על ידי המחיר מעודדים את קיום המצווה. וכן כל כיוצא בזה. וכאשר המחיר אינו מועיל למצווה, אין לפרסמו, ואם פרסמו אותו אסור לקוראו.

יב,ה – עיון והרהור בשטרי הדיוטות (בענייני עסקים)

לדעת אור זרוע (ח"ב שנח), מרדכי (רנד), וראבי"ה (ביצה תשדם), מותר לעיין ולהרהר בשטרי הדיוטות משום 'שדיבור אסור הרהור מותר', והיות והשטר הוא מוקצה לכן גוי יחזיק וישראל יעיין. אולם לדעת הרא"ש (כג, א) בשם רבנו יונה, הרשב"א (בחידושיו קמט, א) ושיבולי הלקט (קכב) בשם רבנו בנימין, אפילו לעיין ולהרהר אסור. לרש"י ורא"ש משום שאי אפשר שלא יבוא מחמת ההרהור לישא וליתן בענייני האגרת (שיבולי הלקט בשם רבנו בנימין). ולרמב"ם משום שגם מהרהור יש חשש שיגיע לידי מחיקה וכתיבה. ועוד, שכל מה שאמרו דיבור אסור והרהור מותר, הוא כאשר מהרהר במחשבה בלבד, אבל לא התירו להרהר מתוך הכתב (יעב"ץ ח"ב קסב). וכן פסק בשו"ע שז, יג. אמנם בסעיף יד, התחשב בדעת הסוברים שהרהור מותר, וכשהתיר לקרוא באגרת השלוחה לו, שמא יש בה דברים הקשורים לצרכי הגוף, התיר לעיין ולא לקרוא בפיו, כמבואר במ"ב שז, נד.

יב,ו – שלטי רחובות

כתב בשו"ע שז, יב, עפ"י הרי"ף סג, ב, והרא"ש כג, א, שכל כתב שיש בו שני שינויים משטר, מצד צורת הכתיבה ומצד המקום שעליו נכתב, מותר לקוראו בשבת ולא גזרו בו שמא יבוא לקרוא בשטרי הדיוטות, ולכן: "אם חקק בכותל חקיקה שוקעת מותר (לקוראו), אבל בטבלא ופנקס, אפילו אם הוא חקוק, אסור לקרותו". וכן יהיה מותר לקרוא כתיבה בולטת על כותל שקשה למוחקה (עיין ארח"ש כב, הערה רכו).

לפי"ז אסר באול"צ ח"ב כה, ו, לקרוא שמות של רחובות מתוך השלטים, הואיל והכתב אינו חקוק בהם. אולם רבים התירו. יש שביארו מפני שהשלטים הללו שונים מדרך כתיבה, שהם מודפסים וחלקם גם מודבקים, והרי דינם כחקוקים (שש"כ כט, הערה קיז; מנו"א ח"א י, 78). ויש שביארו שרק בסיפור דברים החמירו, ולא בקריאת שם בלבד (מגילת ספר עז, א; ארח"ש כב, קמו). ועוד שכאשר יש בכך תועלת למצוא את הדרך, הרי שזה מצרכי הגוף, שרבים התירו, ויש סוברים שאפילו לרמב"ם זה מותר (ארח"ש כב, הערה רכא). ונלענ"ד שאם יש לאדם עונג מידיעת שמות הרחובות, מותר לקרוא בהם, שכן אנו פוסקים כדעת הסוברים שאף שככלל אסור לקרוא סיפורים, למתענג בקריאתם מותר לקורא בהם דרך ארעי (להלן יב, ז).

יב,ז – לימוד בספרי חכמות

הרמב"ם (פירוש המשניות כג, ב) אסר ללמוד בשבת בספרי מדע וחכמה, משום שהם בכלל שטרי הדיוטות שחכמים אסרו, ורק בדברי תורה מותר לקרוא לדעתו. והרמב"ן והרשב"א (תשובה ח"ז רפח), סוברים שמותר ללמוד בספרי מדע וחכמה, משום שלא יבואו להחליף בין דברי חכמה לשטרי הדיוטות (ב"י יז, בשם האגור). בשו"ע שז, יז, הזכיר את הרמב"ם בסתם ואת הרמב"ן והרשב"א ביש אומרים, משמע שפסק כרמב"ם. והרמ"א שז, טז, כתב שמותר לקרוא דברי חול בלשון הקודש, כי הלשון עצמה יש בה קדושה ולומדים ממנה דברי תורה. אבל שטרי ממון גם בלשון הקודש אסור (מ"ב שז, סג).

וכתבו כה"ח קכג, איש מצליח על השו"ע, ומנו"א ח"א י, לה, שצריך להחמיר כדעת סתם שו"ע שאסר קריאה בספרי חכמה. לעומתם, הלבוש, שולחן עצי שיטים (ג, הכותב והמוחק ו), שועה"ר לא, ומ"ב סה, כתבו שהמנהג להקל. והוסיפו הא"ר ומ"ב שם, שירא שמים ראוי שיחמיר.

יב,ח – קריאה שיש לו ממנה תענוג

פסק בשו"ע שז, טו, עפ"י הגמרא שבת קמט, א: "כותל או וילון שיש בו צורות חיות משונות או דיוקנאות של בני אדם של מעשים כגון מלחמות דוד וגלית וכותבים זו צורת פלוני וזה דיוקן פלוני, אסור לקרוא בו בשבת".

עד כה הזכרנו שלרוה"פ אם יש לו בקריאה תענוג, מותר. אולם לדעת המאמר מרדכי שו, ט; שועה"ר (שא, קונטרס אחרון ב) וחמד משה שא, ב, כתב שנאסר משום שמא יקרא בשטרי הדיוטות, אין היתר לקוראו גם כשיש בקריאתו תענוג, שדווקא באיסורים של 'עשות דרכיך' 'ודבר דבר' שנאסרו משום שדומים למעשה חול התירו במקום עונג, שהואיל ומתענג, יש בזה עונג שבת ולא דרך חול. אבל האיסור של 'ממצוא חפצך' לא הותר משום עונג שבת. וכ"כ מנחת איש כט, עו, והרב קרליץ (מובא במקרא קודש עמ' כה).

אמנם לדעת מ"א שא, ד, ופמ"ג, כל כתב שאסרו חכמים לקוראו אטו שטרי הדיוטות, אם יש לאדם עונג בקריאתו אינו בכלל הגזירה. וכ"כ שאילת יעב"ץ א, קסב, שהתיר מעיקר הדין לקרוא חדשות ושמועות בעיתון למי שמתענג בקריאתם. וכ"כ ברכי יוסף שו, יא, שערי תשובה (על השו"ע שו, ח) ונזר ישראל (מובא בשעה"צ שז, עא). וכ"כ מהרש"ם בדעת תורה שז, טו-טז. וכ"כ ריש"א (המובא במקרא קודש עמ' כה), וכן נראה משש"כ (כט, מח, ובהערה קכא). (ודעת המ"ב לא ברורה, עיין שז, סג, שכתב כיעב"ץ, ומאידך בשעה"צ שא, ז, נראה שלא קיבל את המ"א). ונראה שכל מה שהקילו המ"א ודעימיה למתענגים לקרוא סיפורים, הוא כדרך ארעי, באופן שלא יפגע בלימוד התורה, שהוא עיקר תכלית השבת.

וכן נראה למעשה, שהואיל והדין דרבנן, הרוצה להקל לקוראם דרך ארעי רשאי, אבל להקדיש להם זמן רב אסור, כי תכלית השבת ללימוד תורה. ובהקשר זה יש להוסיף את סברת השאלת יעב"ץ (א, קסב), שכתב בסוף דבריו, שהסיבה שאסר שו"ע שז, טז, לקרוא ספרי מלחמות, למרות שמן הסתם מגמת הקורא להנאה, משום שמדובר בקריאת קבע בספרים ממש. הרי שיש לחלק בין קריאה ארעית מענגת לקריאה קבועה.

יב,ט – תמונות רבנים – כתב המהלך תחת הצורה

עפ"י המבואר בגמ' קמט, א, ושו"ע שז, טו, על כתב שמתחת לתמונה, כתב באול"צ ח"ב כו, ב, שאסור לעיין בתמונות של רבנים שמודפסים תחתיהם שמותם. אולם במגילת ספר עז, א, למד מרש"י, שהאיסור לקרוא כתב שתחת לתמונה הוא כאשר כתוב שם סיפור דברים, שיש בזה צד דמיון לשטרי הדיוטות, אבל אם רק מצוין שמו של האדם, מותר. וכ"כ באשמרה שבת ח"ב עמ' עדר. וכמובן לרוה"פ שמתירים במקום עונג, כאשר מתענג בראייתם מותר.

יב,י – קריאת החלקים השונים שבעיתון

יש שאסורים מן הדין, והם פרסומות מכירה, מדורי כלכלה מעשיים, הוראות בישול, הוראות להפעלת מחשב ושדרוגו, תיקון ושיפוץ הבית, וכיוצא בזה.

ויש שאסורים משום גזרה שמא יקרא בשטרי הדיוטות ולרוה"פ הותרו למתענג, והם סיפורי חולין, ידיעות חדשות ושאר ידיעות שאינן נצרכות.

ויש שמותרים מן הדין וירא שמים יחמיר, והם מאמרים העוסקים בחכמת הטבע והרפואה.

ויש שמותרים לכתחילה, והם המאמרים העוסקים בענייני בריאות, מאמרי חינוך, וכמובן דברי תורה.

יב,יא – עצם קריאת העיתון בשבת

בשו"ת שאילת יעב"ץ א, קסב, כתב שמעיקר הדין מותר לקרוא עיתון בשבת למי שמתענג מקריאתו, אך למעשה יש לאסור משום שבסוף העיתון יש מודעות של משא ומתן שאסור לקרוא, 'וסחור סחור אמרינן לנזירא לכרמא לא תקרב'. וכ"כ שערי תשובה שו, ח; ברכי יוסף שו, יא; שולחן עצי שיטים (ג, המוחק והכותב ס"ו), כלכלת שבת (אות לג), ומ"ב שז, סג. וכ"כ במנו"א ח"א י, לו, לאסור כיעב"ץ, ובמיוחד בזמנינו שהמודעות כתובות לכל אורך העיתון.

לעומת זאת כתב בשש"כ כט מח, שמעיקר הדין מותר לקרוא את החדשות שבעיתון אבל לא את המקח וממכר, וראוי לירא שמים להחמיר ולא לקרוא עיתונים כלל בשבת. ע"כ. וריש"א פסק (ארח"ש כב, הערה ריח) שאפשר להקל לקרוא בקצרה חדשות שאינן ידועות לו, ואם הוא מתענג אפשר בדוחק גדול להתיר לקרוא את החדשות והפרשנות בהרחבה.

וצריך לדעת שיש חילוק גדול בין חשיבות המודעות המסחריות בעבר לימינו. בעבר זו היתה הדרך העיקרית לדעת מה לקנות ובמה להשקיע, ובעלי העיתון לא היו צריכים לפזר את המודעות בין הכתבות, אלא די היה לפרסמם בסוף העיתון והכל היו מעיינים בהם. מה שאין כן כיום, שיש ערוצי מידע רבים מאוד, ואדם אינו להוט לקרוא את הפרסומות. בנוסף לכך, רוב הפרסומים נועדו להשפיע בעקיפין, על ידי חשיפת מוצר לתודעה, ולא כדי להציע בפועל הצעת מכירה, ופרסומים אלו אינם דומים לשטרות. ולכן מי שאינו מתכוון לקנות בעתיד דבר ממה שיראה בפרסום, אם הוא נהנה מקריאתם, רשאי לקרוא בהם.

ואמנם בארח"ש כב, קכח, אסר בכל אופן את קריאתם, בין בעיתון ובין במודעת רחוב, גזירה אטו שטרי הדיוטות. אולם יסודו מהאיסור לקרוא כתב שתחת תמונה (שבת קמט, א), ושם אמרו שאם הוא נהנה מקריאתו מותר. וכיוון שפרסום שנועד להגברת המודעות למוצר אינו מעודד קנייה מיידית, כל זמן שהקורא אותו אינו מתכוון לקנות בעתיד מוצר זה, אם הוא נהנה מקריאתו אין איסור. וכן ישנם פרסומים של מכירת דירות ומקומות נופש, ומי שאינו מתכוון לקנות באותו אזור דירה או מקום נופש, רשאי לקרוא בהם להנאתו, כי אינם נחשבים לגביו כשטרי הדיוטות, וגם אין חשש שיבוא למחוק דבר משם. וכיוצא בזה כתב במנחת איש כט, מא, ובהערה 60. ואמנם לכתחילה אין לקרוא בעיתונים, הן מצד ביטול תורה, והן מצד שהוא עלול לקרוא בדברים האסורים. אבל כשנמצאים בשירותים וממילא אי אפשר לעסוק בתורה, מותר לכתחילה לקרוא בעיתון בדברים המותרים.

יב,יב – לגבאי מותר לקרוא ברשימה כי הוא בציבור

לכאורה אסור לגבאי לקרוא ברשימת העולים שהכין, וכפי שעולה מהמשנה שבת קמח, ב, והגמרא קמט, א, לגבי רשימת המוזמנים לסעודה. ואף שהרשימה של הגבאי לצורך מצווה, מכל מקום יש לחשוש שמא יכתוב או ימחק. אבל אם הוא מעיין ברשימה יחד עם עוד אדם, אין חשש שמא ישכח וימחק או יכתוב, ומותר לו לקרוא ברשימה. וכן אם בעלי השמחה נתנו לגבאי את רשימת העולים, הוא יכול לקרוא לעולים מתוכה, מפני שהוא אינו רשאי לשנות את הרשימה, ואם ירצו לשנות, הרי יהיו שם שניים שאחד יזכיר לשני שלא למחוק או לכתוב. וזאת על פי המבואר בחידושי הרשב"א קמט, שאין חשש ששניים שמעיינים ברשימה ימחקו, כמבואר בשבת יב, ב, שמותר לשניים לקרוא לאור הנר ולא חוששים שמא יטו. וכ"כ פמ"ג שז, א"א יז, שמותר לשניים לקרוא ברשימה. והוסיף בארח"ש כב, קנג, הערה רלג, שהואיל ונפסק בשו"ע רעה, ג, שמותר ליחיד לקרוא לאור הנר אם העמיד עליו שומר, כך מותר לגבאי לקרוא ברשימה אם העמיד עליו שומר, למרות שהשומר אינו קורא איתו. ונראה ממנו שאם לא העמיד שומר, אסור לגבאי לקרוא מהרשימה. ולא נראה להחמיר בזה, אלא הואיל והוא קורא מהרשימה בציבור, יזכירו לו שלא לכתוב ולמחוק, ומן הסתם גם אימת הציבור עליו ובנוסף לכך גם אין שם כלי כתיבה. וכך כתב בספר 'מקרא קודש' ע' סג בשם שערי אפרים שער י' פתחי שערים לג, שבציבור תמיד ימצא מי שיזכיר לו והרי זה כשניים שקוראים לאור הנר. גם בילקוט יוסף (ח"ב ע' קצ וע' קצו) התיר לגבאי לקרוא מן הרשימה, שאין חשש שמא יבוא לשנות.

יב,יג – רשימת שמירה

וכן הדין לגבי רשימת שמירה, שאסור לאחראי על הרשימה לקרוא בה, מפני שהוא עלול לשנות בה דבר, ואם יבוא לשם עם חבר שישמור עליו, מותר. ולאחרים, שאסור להם לשנות בה דבר, מותר לקרוא ברשימה.

יב,יד – עלי הגהה

נשאל הרדב"ז ח"ב תרצ, האם מותר לקרוא בספר שרוצים להגיהו,  והשיב, שאם הקריאה היא רק על מנת להגיה במוצאי שבת – אסור, משום 'ממצוא חפצך', וכמו שאסור לאדם לפקוד שדותיו כדי לראות מה הם צריכים. אבל אם כוונתו גם ללמוד וגם להגיה – מותר, כיוון שאין בזה מלאכה גמורה. וגם אין לחשוש שמא יבוא לתקן, כי עד שיביא קולמוס ודיו יזכר בשבת. ועפ"י זה כתבו ציץ אליעזר י, כא, ואז נדברו י, כה, שמותר לקרוא בעלי הגהה בשבת, כאשר הכוונה היא גם ללמוד. והוסיף בציץ אליעזר שצריך שלא יהיו לידו כלי כתיבה.

ובשו"ת ישמח לב או"ח יז, ושש"כ כ, יח, והערה מז, סוברים שעלי הגהה חמורים יותר מהשאלה שהובאה לפני הרדב"ז, כיוון שכל מטרתם לשם הגהה ותיקון, ויש לחשוש שמא יבוא לתקן. ולכן רק כאשר מטרתו ללמוד בלבד מותר, אבל אם מטרתו גם להגיה אסור. ובמנו"א ח"א י, לח, אסר גם כאשר מטרתו היא ללמוד בלבד, שמא יבוא לתקן.

ומי שלומד בספר רגיל, וראה טעות או מקום שהוא רוצה להעתיק במוצאי שבת, מותר לקפל שם את הדף, כדי לזכור לתקן או להעתיק במוצאי שבת. וכן דעת שו"ת ישמח לב או"ח יז; קניין תורה ב, טו. ועיין בפס"ת שז, א, 3-6.

יב,טו – קריאת מכתב אישי וטלטולו בשבת

נחלקו הראשונים אם מותר לקרוא מכתבים של שאילת שלום בשבת: ר"ת (תוספות קטז, ב 'וכ"ש') ורמב"ן (שבת קנא, א 'דהא') – התירו, משום שהם דברי שלום בלבד ואין בהם מעניין צרכיו. רבנו יונה, רא"ש כג, א, ורשב"א בתשובה (ח"ז, שמו) – אסרו, מחשש שיבוא לקרוא בשטרי הדיוטות. וכתב הב"י (שז, יג) בשם רבנו ירוחם, שגם רבנו יונה והרא"ש יתירו באגרת שהוא אינו יודע מה כתוב בה, שמא יש בה דבר שהוא צורך הגוף ובזה לא יטעו להחליף בשטרי הדיוטות. וכ"כ השו"ע (שז, יג-יד) אלא שהוסיף סייג שרק יעיין באגרת ולא יקראנה בפיו, עפ"י אור זרוע (ח"ב שנח), מרדכי (רנד), וראבי"ה (ביצה תשדם), שהתירו לעיין ולהרהר בשטרי הדיוטות. אבל מכתב שכבר קרא בו והוא יודע את תוכנו אסור לקרוא בשבת.

על פי זה, אגרת סגורה שטרם נקראה ולא ניכר תוכנה מעטיפתה – אינה מוקצה, שהרי מותר לפותחה ולעיין בה בעיניים. ואם היא מודבקת, נחלקו הפוסקים אם מותר לפתוח אותה בשבת, והמ"ב שמ, מא, ושש"כ כח, ו, החמירו. והרבה אחרונים הקילו, ומהם ט"ז תקיט, סוס"ק ה', ומ"א תקיט, ד. וכ"כ בהרחבה ביחו"ד ו, כד. והחזו"א סא, ב, התיר את קריעת המעטפה באופן שיקלקל אותה. ועיין לעיל בהרחבות יג, יא, ז.

ואם כבר קרא את האגרת ונמצא שהכתוב בה אסור בקריאה, הרי היא מוקצה. אם היא מסמך חשוב ובעל ערך, הרי היא מוקצה מחמת חסרון כיס (להלן כג, ד), ואם אין לה ערך, דינה ככלי שמלאכתו לאיסור ומותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו (להלן כג, ז).

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

יג – משחקים בשבת

יג,א – משחקים בשבת וחומרת ביטול תורה

ירושלמי תענית ד, ה: "טור שמעון הוה מפיק תלת מאוון דגרבין דמרקוע לקייטא כל ערובת שובא (היו מוציאים שלוש מאות מידות פתיתי לחם כל ערב שבת לעניים – קרבן העדה. או היו קונים שלוש מאות חביות מיני מרקחת לכבוד שבת – פני משה) ולמה חרב? יש אומר מפני הזנות ויש אומרים שהיו משחקין בכדור". וקשה, מדוע יחרב בגלל משחק בכדור? פירש הרוקח (סי' נה): "ובטלים מן התורה". ומשמע משיבולי הלקט קכא, שהאיסור לשחק בכדור משום מוקצה, ואולי העוון היה מצירוף איסור מוקצה וביטול תורה. ויש אומרים שטלטלו את הכדור ברשות הרבים (גר"א לסי' שח, מה).

כתב ב"י שח, מה: "כתב באגור (סי' תקכא) בשם שיבולי הלקט (סי' קכא), שאסור לשחוק בשבת ויום טוב בכדורים, שאינם ראויים לצור על פי צלוחית דממאסי שמטנפי על ידי טיט ועפר. וכן כדור של עץ אסור לטלטלו ולצחוק בו. אבל מהתוספות … (ביצה יב, א, 'ה"ג') משמע שמותר… ומיהו בירושלמי בפרק בתרא דתעניות (ה"ה) מצאתי, טור שמעון למה חרב, יש אומרים מפני הזנות, ויש אומרים שהיו משחקין בכדור". ובשו"ע שח, מה: "אסור לשחוק בשבת ויו"ט בכדור. הגה: ויש מתירין, ונהגו להקל (תוס' פ"ק דביצה)". ועיין להלן כד, ז, א.

יג,ב – שחמט ושאר משחקים בשבת

לגבי משחק שחמט (אישקאקי או סטראנג), נחלקו הפוסקים. כתב רמ"א שלח, ה: "מותר לשחוק בעצמות שקורין טשיך (ממ"א משמע שהוא שחמט, ומהט"ז חמש אבנים או שש בש), אע"פ שמשמיעים קול, הואיל ואינן מכוונין לשיר (הגהות אלפסי סוף עירובין לה, ב, אות ב' ג'). וכל זה בשוחק דרך צחוק בעלמא, אבל בשוחק להרוויח אסור". ומשמע שגם דעת השו"ע מסכימה לזה, מפני שאסר לשחק באגוזים משום אשווי גומות, ועל זה העיר הרמ"א, שהאיסור הוא דווקא על הקרקע, ולכן מותר לשחק על גבי שולחן וכו'.

מ"א שלח, ה: "עצמות – באיסק"קי (שחמט)… ור"א ששון חולק וסבירא ליה, כיוון שאין תועלת בידיעת חכמת האיסק"קי – אסור, כמ"ש סי' ש"ז סעיף י"ז (שיש שהתירו להסתכל באצטרולב, שהיו מנווטים על ידו) עכ"ל. וא"כ ה"ה בכל מיני שחוק. ובמקום שנהגו להקל אין למחות בידם". אמנם ממה שכתב הרמ"א שהמשחק הזה משמיע קול, וכן המשחק באגוזים שנזכר לפני כן בדברי המחבר, משמע שהוא כמו חמש אבנים או שש בש, וכך משמע מהט"ז ג. ובמאמר מרדכי (שלח, ד) כתב שגם משחק בליאר"ט (ביליארד) או טרק"י אין לאוסרם מדינא, מפני שאין בהם השמעת קול של שיר, ואין חשש השוואת גומות, כי הם נעשים על שולחן.

ונעתיק את דברי מהר"א ששון בתורת אמת קפ, על שחמט (שהוזכרו בקיצור על ידי המ"א): "מדברי ריא"ז נראה שאסור ואפי' בחול, ובעל שלטי הגבורים חולק עליו ומתירו אפי' בשבת, לפי שהוא דבר של חכמה. ולי נראה דבשלמא בחול אפשר להתירו… ולא דמי למשחק בקוביא, אבל להתירו בשבת אין סברא, חדא דלא מיקרי הא דבר שבחכמה כמו האצטרולב (כלי שנועד לניווט עפ"י זווית הכוכבים) שמתיר הרשב"א, דאותה החכמה יש תועלת בידי עתה, אבל כאן מה תועלת יש בידיעת חכמת האישקקי. ועוד… דמי למקח וממכר (שהיו משחקים על כסף)… ואפילו בחול היה נראה דלא שבקינן דברי ריא"ז מפני בעל שלטי הגבורים, אלא שהסברא נוטה לדבריו. ותו דאפשר דריא"ז לא פליג באישקאקי בחול דודאי חכמה היא…".

גם החיד"א בברכ"י שלח, א, הביא את דברי  מהר"א ששון שצידד לאסור משחק שחמט, ולזה נטה כנה"ג חו"מ שע. וכתב שאף בחול שומר נפשו ירחק ממנו. עוד הזכיר תשובה מהר"ר יהודה חאמי, שאסר לשחק בשבת, והסכימו עמו מהר"ר חיים כפוסי ומהר"ם גאויזון, "ומפיהם לפידים יהלוכו לבזויי ולאלטויי הפלא ופלא. והגם שהרב כנה"ג בחו"מ סי' שע, כתב דגדולי ישראל נטפלו בו. הנח לגדולי ישראל דודאי מעשיהם לשם שמים, דאפשר דהוי חולים בחולי השחורה, ומשום רפואה לאסוחי דעתייהו בבא 'דואג' ולמהדר אתלמודייהו וכיוצא קעבדי". והביא את דבריו ברב פעלים ח"ב יו"ד ל, ונטה להסכים למחמירים. גם בפתח הדביר (שלח, ד), הסכים לדברי מהר"א ששון. והביא מספר 'חיים שנים ישלם' למהרש"ו, שהתיר לשחק שחמט וכיוצא בו בשבת, כל זמן שאינו על כסף. וכתב שאחר נשיקת הריצפה אלף פעמים, נראה שגם שחמט אסור, כי הוא עצמו מוקצה. ע"כ.

וסיים הרמ"א שלח, ה, שאפילו לגבי המשחקים על כסף, "אין למחות בנשים וקטנים, דמוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין". וכתב ברכ"י ב', אורחא דמילתא נקט, ובאמת אם גדולים לא ישמעו, גם בהם אין למחות.

לסיכום, גם כשמשחקים בלא כסף, הרבה פוסקים מחמירים. וגם לדעת המקילים אין זה לכתחילה לאבד שעות יקרות של השבת על משחקים. ולכן למעשה, אף שמעיקר הדין אין לאסור, שבמחלוקת בדרבנן הלכה כמיקל, נכון שלא לשחק בשבת אלא להרבות בלימוד התורה. וכך משמע ממ"א שלח, ה; מ"ב כא; כה"ח לט.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

יד – שכר שבת

יד,א – שכר שבת עבור מצווה

כתב מרדכי (כתובות פ"ה קפט) בשם רבנו ברוך, והטור תקפה, ה, בשם רבנו יחיאל, שאסור ליטול שכר שבת אפילו לצורך מצווה, שלא נחלל שבת כדי לקיים את המצוות. לעומת זאת, כתב מרדכי (שם) בשם רבנו שמואל, מהר"ם מרוטנבורג תתסז, ושו"ת מהר"י ברונא קיד, שמותר ליטול שכר שבת לצורך מצווה. וכתב מהר"י ברונא, שכן עשו מעשה מהרי"ו ומהרי"ל, שהתירו להשכיר חזן שיתפלל בשבת. וזה עפ"י המבואר בפסחים נ, ב: "תנו רבנן: ארבע פרוטות אין בהם סימן ברכה לעולם… ושכר מתורגמנין (רש"י: שעומדים לפני החכם בשבתות ושומעים מפי החכם ומשמיעים לרבים)", ומבואר בגמ' שהטעם לכך, משום דמיחזי כשכר שבת. הרי שרק סימן ברכה אין בשכר זה, אך איסור אין. שני טעמים נאמרו בזה: האגודה (כתובות פ"ה צ') באר, שאין זה נקרא שכר שבת כיוון שגם בלא השכר הוא היה עושה את המצווה, דניחא ליה לאיניש לקיים מצווה, ואם כן התשלום אינו שכר על העבודה בשבת. וכ"כ א"ר שו, טו, בשם מהר"ם טיקטין וחידושי אנשי שם (סק"ד על המרדכי). והב"י תקפה, ה, באר, שכיוון שאינו איסור גמור של מקח וממכר, שהרי אינו שוכר אותו בשבת עצמה אלא מערב שבת, במקום מצווה לא גזרו.

בשולחן ערוך שו, ה, כתב: "אסור לשכור חזנים להתפלל בשבת, ויש מי שמתיר". (ומ"מ אינו רואה סימן ברכה, מ"ב כג). משמע שדעתו כסתם לאסור. ובסימן תקפה, ה, כתב: "הנוטל שכר לתקוע שופר בראש השנה או כדי להתפלל או לתרגם בשבתות וימים טובים, אינו רואה מאותו שכר סימן ברכה", משמע שמותר.

יש שביארו שדעתו לאסור, כפי שכתב בסי' שו, ה, אלא שבסימן תקפה, ה, הוסיף את מה שמוסכם על כל הדעות, שאינו רואה משכר שבת סימן ברכה. וכ"כ פר"ח (סו"ס תקפה); מחצית השקל תקפה, יב; ברכ"י י; תוספת שבת (שו, יב); מטה יהודה; ושאילת יעב"ץ א, קסא; ישכיל עבדי ז, יט.

ויש אומרים, שכוונת השו"ע בסי' תקפה, ה, להורות, שאכן אין איסור אלא שאינו רואה סימן ברכה. וכ"כ מ"א תקפה, יב; א"ר יז; נחפה בכסף (מובא בברכ"י); מאמר המלך (עמ' קל); באר היטב תקפה, ועוד. וכמה אחרונים ביארו שבסימן תקפה חזר בו שהעיקר להתיר. וכ"כ מעט מים טז; מהרש"ק בשו"ת ובחרת בחיים פט.

וכ"כ למעשה, שהמנהג להקל ליטול שכר עבור המצווה, בשכנה"ג (שו, הגהב"י ב); ב"ח שו, ג; א"ר שו, טו; שועה"ר שו, יא; שואל ומשיב חמישאה כד; שולחן גבוה סו"ס תקפה; פקודת אלעזר כט; ו; מ"ב כד; ציץ אליעזר ז, כח; יבי"א ה, כה; מנו"א ח"א י, כז. ובשש"כ כח, עד, כתב שטוב שיהיה בהבלעה.

וכך כתבתי בהלכה, שהרי גם למקילים, טוב שיהיה מן השכר ברכה, ולכן נכון שיקבל את השכר בהבלעה.

יד,ב – ההיתר המרווח בשכר שבת – הבלעת חול

ההיתר המרווח בשכר שבת הוא מה שכתב ח"א ס, ח, שאם התשלום הוא גם עבור זמן בחול, הרי ששכר השבת מובלע בחול. וכן היתר הנו"ב תנינא או"ח כו, שהתיר לשלם עבור טבילה, כי התשלום מובלע בתשלום שצריך לשלם עבור העצים שבהם מחממים את המקווה.

ואכן בפועל ברוב המקרים אין בעיה של שכר שבת, כי מותר לקחת שכר אגב ההכנה שלפני השבת, כמבואר בערוה"ש שו, יב; תורת השבת ח; א"א בוטשאטש שו; שש"כ כח, סט; ישכיל עבדי ח"ז יט, ד. וכ"כ בציץ אליעזר ז, כח, שברוב המקרים יש מקום לתת את השכר עבור טרחת הכנת השיחה והתקיעות מבחול, ועבור טירחת ההליכה מבעוד יום.

יד,ג – היתרי מהרש"ג ומחנה חיים

במהרש"ג א, סה, התיר לתת מכונה לגוי לשבת, ולקבל עליה תשלום בקבלנות, היינו שעל כל פעולה שיעשו בה, יקבל היהודי סכום מסוים. והיסוד לכך, שכשם שאסור לשכור גוי לשבת אבל מותר לתת לו עבודה בקבלנות, כך אסור להשכיר מכונה וכיוצא בזה לשבת, אבל מותר לתת אותה בקבלנות. אמנם נשאר בקושיה ולא סמך לגמרי על היתרו.

ובמחנה חיים או"ח ג, כא, התיר אם העבודה שנעשית בשבת אינה קשורה דווקא לשבת, כגון שהמחלה אירעה בשבת, ולכן הרופא בא בשבת. והאיסור הוא כאשר העבודה קשורה דווקא לשבת או יו"ט, כמו חזן שצריך להתחזן דווקא מפני שהוא שבת או יו"ט.

אמנם למעשה אין סומכים על היתרי מהרש"ג ומחנה חיים, אלא רק מצרפים אותם להיתרים אחרים.

יד,ד – האם מותר לקבל שכר על פעולה למען מצווה שתיעשה ביום חול

הט"ז תקפה, ז, הקשה על המקילים מברייתא המובאת בגמ' בבא מציעא נח, א, השוכר את הפועל לשמור את הפרה, לשמור את התינוק, לשמור את הזרעים, אין נותנים לו שכר שבת. ובאר רש"י, שמדובר על אדם ששומר לצורך המקדש – שומר פרה אדומה שלא יקרה לה מום ושלא יעלה עליה עול ותפסל, שומר את התינוק מלהיטמא כדי שיוכל לשאוב מים למי חטאת, ושומר את הזרעים של שעורים שעתידים להביא מהם את מנחת העומר. והרי אלו צרכי מצווה? וביאר, שדווקא לצורך מצווה של השבת עצמה התירו לקחת שכר שבת, ולא לצורך מצווה שאינה שייכת לגוף השבת.

ויש שבארו (שו"ת בעי חיי או"ח טז; מטה יהודה תקפה; ויד המלך קז, ע"ג), שיש חילוק בין הכשר מצווה כשמירת הפרה שלא התירו בזה שכר שבת, לבין חזנים וכיוצא בהם, שנוטלים שכר לגוף המצווה. וכן מובא בשם רשז"א בשש"כ כח הערה קנ.

ועוד צריך לדעת שהרבה ראשונים חולקים על רש"י בבאור הגמ' ובארו שאין מדובר בגזבר של הקדש אלא בחולין (רשב"א, ר"ח, ר"ן, רמב"ם ו, כה).

יד,ה – טוב שרופא יבליע את שכרו

כתב בהר צבי או"ח רצ, שדין רופא כדין חזן, שגם לסוברים שמותר לקבל שכר, אינו רואה ממנו סימן ברכה. ולכן נכון שיבליענו בתשלום אחר.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

טו – הכנה משבת לחול וסידור הבית והשולחן

טו,א – הכנה משבת לחול

בדיעבד מותר ליהנות ממה שהכין, כפי שכתב בב"י סו"ס תקג, בשם הרשב"א, לעניין מה שבשלו ביום טוב עבור מוצאי יום טוב. וכ"כ בשו"ע תקג, א. ועיין בילקוט יוסף ח"ב עמ' רטו, יחו"ד ו, סוף עמוד סג.

טו,ב – הכנת עירוב תחומין מיו"ט לשבת ומיו"ט ראשון ליו"ט שני של גלויות

עפ"י ביצה לח, א, שו"ע תטז, ב: "ערב ברגליו בראשון, צריך לערב ברגליו בשני, והוא שילך ויעמוד באותו מקום ויחשוב שם בלבו שיקנה שם שביתה. ולא יאמר כלום, מפני שאסור לעשות שום הכנה מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב אפילו בדיבור, וכל שכן שאינו יכול לערב בפת שלא עירבו בו כבר ביום הראשון, מפני שהיה צריך לקרות עליו שם עירוב ונמצא מכין. עירב בראשון במאכל, אם רצה לערב ברגליו בשני – הרי זה עירוב. ואם רצה לערב בפת, צריך לערב באותה הפת עצמה שעירב בה בראשון, שאינו צריך לומר כלום, שכבר קרא שם עירוב, ואם כן אינו מכין כלום". ואם לא עשה עירוב בראשון, לא בפת ולא ברגליו, אינו יכול לערב לקראת היום השני אפילו ברגליו, מפני שהוא נראה כמכין (מ"ב טז). וכן אם עשה עירוב לרוח אחת, אינו יכול לקנות שביתה במקום אחר לקראת היום השני (מ"ב יז).

גם מיו"ט ראשון ליו"ט שני של גלויות אין להכין, אלא שבדיעבד, אפילו אם עירב בפת, שצריך לומר עליה דברים מפורשים, העירוב כשר. אולם אם עשה עירוב תחומין בפת משבת לצורך יו"ט או מיו"ט לצורך שבת, לא קנה עירוב (באו"ה 'מפני', וצ"ע אם יועיל בדיעבד עירוב ברגליו). ואפילו אם בראשון עירב ברגליו, אינו יכול לערב לקראת השני בפת, ואם עירב, לא מועיל (מ"ב תטז, כ).

טו,ג – שטיפת כוסות כאשר יש כוס נקייה בארון

גם אם יש לו כוסות נקיות בארון, רשאי לשטוף כוס שבכיור כדי להשתמש בה, כי האיסור הוא רק להכין לחול, אבל אם השטיפה היא למען שבת מותר. ועוד, שלא חייבו אותו לרוקן את כל הכוסות שבארון קודם שישטוף את המלוכלכות (שש"כ יב, הערה א; ארח"ש כב, קסא, בשם הרב פיינשטיין והר"ן קרליץ). אמנם מערוה"ש שכג, ז, ולוית חן סט, עולה שאם יש לו כוס נקייה אסור לשטוף את האחרות כדי לשתות באחת מהן. והובא בשש"כ שם, ובילקוט יוסף עמ' רכא-רכב. ונראה שאם עומדות לפניו על מעמד הכלים כוסות נקיות, לא ישטוף את הכוסות שבכיור כדי לשתות, אבל אם הכוסות הנקיות בארון, יכול לשטוף את הכוסות שבכיור כדי לשתות באחת מהן.

טו,ד – כאשר מציאות הכלים בכיור מפריעה לו או מביאה נמלים

כתבתי שמי שמקפיד מאוד בכל השבוע שלא יהיו כלים בכיור, שטיפתם מבחינתו היא כמו סידור הבית לכבוד שבת, ומותר. אבל את הסירים אסור לשטוף, שהם מוקצה. ואין זה נחשב כהסרת גרף של רעי, כי אין הלכלוך שבהם מפריע כל כך.

נראה שגם מי שאינו מקפיד שלא יהיו לו כלים מלוכלכים בכיורו, כאשר הגיעו נמלים לביתו, והן מפריעות לו מאוד, וכל אימת שישאיר כלים מלוכלכים בכיור, יבואו. מותר לשטוף את הכלים, למרות שאינו מתכוון להשתמש בהם בשבת. מפני שכבוד השבת שלא יסתובבו נמלים בכיור ובבית.

טו,ה – הכנת אוכל לסעודה שלישית

אסור להכין לסעודה שלישית סלט בכמות גדולה שתספיק למלווה מלכה, ואין דינו כשטיפת כל הכוסות, כי בכוסות, כל אחת נחשבת לחוד וכל אחת ראויה לשימוש. אבל הסלט נחשב כיחידה אחת, ואם הכין יותר, הרי שהכין למוצ"ש (ארח"ש כב, הערה רנ). ונראה להוסיף סברה, שבכוסות יש מעלה לכבוד שבת שיהיו נקיות, אבל בהכנת סלט גדול אין שום מעלה.

מנחת שלמה ח"ג לה, י, מותר להכין אוכל לסעודה שלישית שתימשך עד אחר צאה"כ ויאכלו אותו בפועל אחר צאת הכוכבים, שהואיל והסעודה נחשבת כהמשך של שבת, ואומרים אחריה 'רצה', אין בזה זלזול בשבת.

טו,ו – סידור הבית והלבשת הילדים עבור בין השמשות

כתבתי שאפשר לסדר את הבית כדי שיהיה מסודר עד מוצאי שבת, ובכלל זה עבור בין השמשות, שאין הסידור עבור זמן זה נחשב זלזול בשבת, כיוון שנוהגים בו ככל דיני שבת. ובסברה זו נפשט הספק המובא בארח"ש כב, הערה רסה.

אג"מ או"ח ח"ד קה, ג, התיר להלביש ילדים בפיג'מות לפני צאת הכוכבים כדרך שנוהגים בחול למרות שתעבור עוד שעה עד שילכו לישון בפועל, שהואיל וכך רגילים, הרי שלבישת הפיג'מות היא עבור אותה שעה ולא כהכנה למוצ"ש. והובא בארח"ש כב, קפא; וילקוט יוסף ח"ב ע' רכד.

טו,ז – גלילת ס"ת והבאת מגילה

מ"ב תרסז, ה, אסור לגלול בשבת את ספר התורה לקראת יום טוב. ולהכין את הספר מיום טוב לשבת, לדעת מ"ב שב, יז, בשם כמה אחרונים, מותר רק על ידי עירוב תבשילין. ולרע"א מותר גם בלא עירוב תבשילין, מפני שמותר להכין מקדושה קלה לקדושה חמורה (ארח"ש כב, קנז).

כאשר פורים חל במוצאי שבת, כתב בשע"ת תרצג, סוס"ק א, בשם מור וקציעה, שמותר להביא מגילת אסתר בשבת בצנעה אם ילמד בה לפני צאת הכוכבים. ובכה"ח שח, מח, הביא מחלוקת אחרונים אם היא מוקצה, שלא"ר אינה מוקצה, ולפר"ח היא מוקצה. ולמהר"י עייאש במטה יהודה, בשבת ט"ו אדר היא מוקצה כי גזרו שלא לקרוא בה שמא יטלטל אותה, ובשאר השבתות אינה מוקצה. ע"כ.

טו,ח – לבישת בגדים מכובדים בשבת חזון עבור תשעת הימים

יש מתירים רק כדרך לבישת הבגדים, היינו להחליף בגדים בשעה שממילא רגילים להתלבש, בבוקר ואחר השינה בצהריים, אבל לא לפשוט וללבוש לצורך הכנה (כה"ח תקנא, צא; שש"כ כח, פד). וכן נראה למעשה. ויש שהחמירו גם לאחר השינה, כי ההיתר בשבת חזון הוא רק בבגד אחד (הר"ן קרליץ). ויש הקילו ללבוש לשם הכנה (הרב קנייבסקי. מובא בארח"ש כב, הערה רפב). ונראה שלצורך גדול אפשר להקל גם לשם הכנה.

טו,ט – אסור להכין משבת לשבת הבאה

בתוספתא סו"פ יג, כתוב: אין מדיחין כלים משבת זו לשבת אחרת. וכן מובא בראב"ן שבת סי' שנט. וכך משמע קצת מלשון רמב"ם כג, ז. אמנם בפירוש ר"ח (שבת קיג, ב) כתב שמותר לעשות הכנה לצורך שבת אחרת. ויש כתבי יד שאינם גורסים בתוספתא איסור בזה (ועיין ארח"ש כב, קנח). ולמעשה כתבו תהל"ד שב, ו, ודע"ת ג, ועוד אחרונים, שאסור להכין לשבת הבאה.

טו,י – האם מותר להתכונן למבחן שרגילים לכתוב לקראתו תרגילים

משמע מציץ אליעזר י, כא, בסוף התשובה, שמותר להתכונן למבחן שכאשר מתכוננים אליו ביום חול רגילים לכתוב לקראתו תרגילים, היות ולא גזרו חכמים על כיוצא בזה, ואין לנו לחדש גזרות חדשות ולאסור דבר שרבותינו לא אסרו. אולם מספר שערי אפרים (שער י, בפתחי שערים לג) עולה שאסור לקרוא דבר שעלולים מתוך כך לכתוב. וכן נראה לענ"ד שאסור להתכונן למבחן שרגילים לכתוב בו, אלא אם כן יש סוג של התכוננות שבו אין רגילים כלל לכתוב.

טו,יא – מבחן באנגלית ומקצועות חול

נראה שיש להחמיר שלא ללמוד לקראת מבחן באנגלית, כי הרמב"ן והרשב"א התירו ללמוד לימודי חול מפני הערך שבלימוד החכמה שבהם, אבל בידיעת שפה אין כל כך ערך עצמי. וגם אין בלימוד זה תענוג, ולכן גם לדעת המקילים (לעיל כב, יב, ז) איסור קריאה בשטרות חל גם על לימוד לאנגלית. ורק בלימוד אנגלית ברמה גבוהה הכוללת התעמקות ברזי השפה יש חכמה, ומותר ללומדה בשבת (לעיל כב, יב, ו). ועיין גם ברמ"א שז, טז, שהיקל לקרוא סיפורים בעברית, מפני הערך שבידיעת העברית, גם כאשר קוראים דברים שאין בהם ערך. אבל עולה בבירור, שאסור לקרוא מילים וסיפורים בשפה אחרת, בדברים שאין בהם ערך של חכמה.

ומה שכתבתי שבשאר לימודי חול, שבשעת הדחק אפשר להקל, הוא מפני שיש בהם ערך. אבל כיוון שתכלית הלימוד למבחן היא לא מצד הערך והרי זה כהכנה משבת לחול, רק בשעת הדחק אפשר להקל.

בתוספת למה שכתבתי בהלכה לעניין התכוננות למבחן במקצועות חול. עיין עוד בשש"כ כח, צב, והערה רכ; ילקוט יוסף ח"ב עמ' רטז; ארח"ש כב, קצ.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

טז – היתרים להכין משבת לחול

טז,א – פעולות קלות שנעשות כדרך שגרה

מצינו שמותר להחשיך על התחום כדי ללכת מעבר לתחום במוצ"ש, וזה גם כאשר הדבר ניכר לכל, כי אין איסור עצמי בהליכה מחוץ לתחום (שו"ע שו, א). וכן מותר לדבר על כך שיפגשו במוצאי שבת (שז, ז-ח). וצריך לומר שהליכה ודיבור נחשבים קלים ביותר ואינם חשובים כמעשה הכנה. אמנם יש להימנע מלומר שהולכים לישון כדי שיהיה כוח במוצאי שבת (מ"ב רצ, ד). כי בזה שאמר כך זלזל בשבת שהקדיש זמן ניכר מזמנה המקודש כדי להתכונן לחול. אבל אם לא היה מדבר על כך, כיוון שיש בשינה ערך עצמי של עונג שבת, לא היה בדבר איסור.

טז,ב – בגד חם לצורך מוצ"ש

היוצא בשבת מביתו ורוצה לקחת בגד חם לצורך מוצאי שבת. בשש"כ כח, פט, היקל וכתב שטוב שלא יאמר שהוא לוקח אותו בשביל הערב. ובארח"ש כב, קפ, הסתפק במקרה שברור שלא ישתמש בבגד בשבת, שהוא דומה למי שלוקח יין בשבת לצורך חול, שאסר במ"ב תרסז, ה. ונראה להקל, כי יש חילוק בין בגד, שהוא נחשב דבר שהולכים עמו והוא צמוד לאדם, ואולי יצטרכו בו בשבת, לעומת יין שלוקחים אותו לצורך מסוים בלבד, ואם הוא סמוך למוצ"ש נראה ברור שהוא לצורך חול.

טז,ג – למנוע הפסד ועירוי מים על בשר שלא נמלח

שבת קכג, ב; שו"ע שח, ד, מותר להכניס כלי שמלאכתו להיתר כדי להניחו במקום משומר שלא יגנב. ואף שברור שאין מתכוונים להשתמש בו בשבת, כתב בארח"ש כב, הערה ער, שההיתר מפני שאין זו הכנה אלא שמירה. וכן לעניין הצלה מדליקה. אבל אסור לטפל בדבר כדי להצילו, וכפי שאסר מ"א שכא, ז, ליתן מים על בשר שלא נמלח קודם שיעברו עליו שלושה ימים כדי שאפשר יהיה לבשלו. ולכן נטה בארח"ש (כב, קסה) לאסור לערות מים על כלים שבכיור כדי ששיירי האוכל לא ידבקו לסיר. ע"כ. אמנם גם בעירוי מים על בשר שלא נמלח יש מתירים, וכפי שמובא שם במ"א. ובמ"ב שכא, כא, כתב בתחילה כמ"א אולם סיים בהבאת דעת א"ר ונו"ב שבשעת הדחק אפשר להקל. וכן נראה למעשה, הואיל והוא דין דרבנן. וכ"כ בשש"כ כח, צא, ובילקוט יוסף ח"ב עמ' ריח. וכן הקילו לערות מים על הכלים שבכיור כדי ששיירי האוכל לא ידבקו לדפנותיהם. וכ"כ במנחת שלמה (ח"ב לה, יב, ו), ושש"כ כח, פט, וילקוט יוסף שם עמוד רכ, ובהערה כא, הרחיב בהבאת מקורות להיתר לטרוח כדי להציל דבר מאיבוד.

וכן לגבי הכנסת מאכלים למקפיא, הסתפק בארח"ש כב, הערה עדר, שמצד אחד מוכח שעושה זאת כדי להכינם לחול, ומאידך אולי זה מקומם. ע"כ. ועל פי המבואר לעיל, מותר כדי למנוע הפסד, כשם שמותר לשפוך מים על בשר שלא נמלח. וכ"כ בילקוט יוסף שם ע' רכג.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

יז – ניגון בכלי זמר והשמעת קול

יז,א – דלת עם פעמונים וכן נעליים

בילקוט יוסף שלח, יג, סמך על המ"א שהתיר לפתוח דלת שמחוברים אליה פעמונים, כי אינו מתכוון להשמיע קול. ובאול"צ ח"ב לט, א, התיר מפני שסמך על השו"ע, שכל שאינו בדרך של שיר מותר, והפעמונים אף שמשמיעים רצף קולות אינם מוגדרים בדרך שיר (שכתב רש"י עירובין קד, א, 'בקול של שיר' "הנשמע כעין שיר בנעימה ובנחת". וכן ברמב"ם עירובין י, יד, "ואין אסור להשמיע אלא קול נעימות קצובות כנגינות של שיר, והוא אמרם לא אמרו אלא בקול של שיר בלבד"). וכ"כ המהרי"ץ בשו"ת פעולת צדיק ג, קצט: "על כן נראה לענ"ד דאלו הקטנים שמניחים בצוואריהם פעמונים תחובים בחוט, גם ברגליהם נותנים טבעת מכסף וסביב לה פעמונים משמיעים קול, שרי. דאין קול זה הנשמע קול של שיר כדי לאוסרו, דאין לאסור רק קול שיר בנועם ובנחת כסדר הנהגת השירים. וכן המנהג פשוט להלביש הקטנים גם הכלות ואין פוצה פה". וכן התיר בילקוט יוסף שלח, יד, להנעיל לילדים קטנים נעליים עם פעמונים שמשמיעים קול, וסיים שהמחמיר תבא עליו ברכה. ע"כ. והרבה פוסקים סוברים שיש להחמיר בדלת כדעת הט"ז, וכ"כ מ"ב שלח, ו, וממילא יש להחמיר גם בפעמונים שבנעלי הילדים. ובשבט הלוי ח"א סא, ד, התיר פעמונים אלה שכמעט ואין שומעים אותם.

יז,ב – פעמונים של ס"ת

הקילו יותר בספר תורה שיש עליו פעמונים מאשר בפתיחת דלת שמניעה פעמונים, משום שבס"ת יש טעם נוסף לקולא, וכפי שכתב הש"ך, שיש בזה צורך מצווה. וכתב בשש"כ כח, מה, בהערה צז, מרשז"א, שאולי יש להחמיר, כי אין צורך כיום שישמעו את הקול וידעו שעוברים עם הס"ת. ובשבט הלוי א, סא, סובר שבפעמונים קטנים גם לט"ז אין איסור, כי קולם אינו נשמע כמעט ועיקרם לנוי.

יז,ג – שריקה בפה וסיוע באצבעות

פסק הרמ"א שלח, א, עפ"י שלטי גיבורים (עירובין לה, ב, אות ב), שמותר לשרוק בפה בשבת, שהואיל ואינו עושה שום מעשה, לא חששו שיבוא לתקן כלי שיר. והחיד"א בשיורי ברכה שלח, א, בשם גבעת פנחס ח"א לו, כתב שגם לשרוק בפיו אסור (ועיין בכה"ח שלח, ז-ח). אולם רוב ככל הפוסקים התירו כרמ"א, וכ"כ מ"א שלח, ב; שועה"ר ב; מ"ב ג; שש"כ כח, מג. וביארו שאפילו אם שורק בדרך שיר מותר. וכ"כ בילקוט יוסף ח"ה עמ' ע, וסיים שהמחמיר תע"ב.

ולדעת ערוה"ש ז, מותר לשרוק גם בעזרת האצבעות, מפני שעיקר הקול בא מהפה, והאצבעות רק מסייעות לקול שיעלה יפה. ובשו"ת משנה הלכות ד, נב, חלק עליו וסבר שהרמ"א התיר רק בפיו ולא על ידי אצבעות, משום שזה כעשיית מעשה שנאסרה שמא יתקן כלי שיר.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

יח – מחיאת כף וריקוד

יח,א – מחיאת כפיים וריקוד לספרדים בשבת חתן ושאר שבתות

בב"י שלט, ג, כתב את דברי המהרי"ק בשם רב האי גאון, שהתיר לרקוד ולמחוא כפיים בשמחת תורה לכבוד התורה. ואמנם משמע שבשאר דברים לא היקל, וכ"כ במ"ב שלט, ח, שאין בזה היתר לשמחת חתן. אמנם באול"צ ח"ב מג, ט, כתב שהמיקל בשבת חתן יש לו על מה לסמוך, שיש מהאחרונים שהקילו בזה (ראה כה"ח שלט, יג), ובנוסף לכך יש שהקילו כיום. אבל בשבת שקודם החתונה אין להקל. ע"כ.

ולענ"ד ספרדי שרוצה להקל גם בשבתות רגילות וכמנהג החסידים, יש לו על מה לסמוך, הואיל וגם הוא יכול לסמוך על הסברה שכיום יש בזה צורך מצווה, והרי זה הרחבת ההיתר שהתירו בשמחה תורה. וכיוון שהדין דרבנן, והוא רוצה להקל בזה לשם שמים, יש לו על מה לסמוך. וכן למעשה, ישנם בני תורה ותלמידי חכמים מעדות הספרדים שנוהגים להקל בזה.

ואם מדובר על הקשה חלשה באצבעו על השולחן, או בהקשת רגלו על הרצפה בקול חלש, כתב באבני ישפה ח"ב לה, ב, שאין בזה איסור ולא גזרו בקול חלש שמא יתקן כלי שיר.

יח,ב – שכירת נגנים גויים לשמחת נישואין בשבת

לדעת רבים מותר לומר לגוי לנגן בכלי שיר בשמחת נישואין שבליל שבת (ראבי"ה, שו"ע שלח, ב). והטעם, משום שאיסור הניגון בכלי שיר מדרבנן, ואמירה לגוי מדרבנן, והרי זה  'שבות דשבות' לצורך מצווה שהתירו חכמים (עיין לעיל ט, יא, 7). ונלענ"ד שהיתר זה אינו קיים היום, מפני שאז עשו חתונות בימי שישי אחר הצהריים, כדי לצרף סעודת ליל שבת וסעודת הנישואין ולחסוך בהוצאות, ולצורך השמחה הביאו נגנים גויים. אבל כיום שרגילים לעשות חתונות מפוארות באולם, ונדרשים לכך פועלים רבים, להוביל ולערוך ולהפעיל מערכות חשמליות, יש חשש שיגיעו לחילול שבת. יתר על כן, בהרבה מקומות תקנו משום כך שלא לערוך חופות לקראת שבת, וק"ו שאין להקל להזמין נגנים.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה