ארכיון תגיות: הרב אורן דחבש

ב – מלאכת דבר האבד

ב,א – טעם היתר מלאכת דבר האבד

כדי להסיר דאגה מן הלב, ויוכלו לשמוח, שהחושש מהפסד נעשה טרוד ומתקשה לשמוח (ריטב"א מו"ק יג, א; הגה"מ יו"ט ו, מ, בשם ראבי"ה). בנוסף לכך, עיקר מגמת איסור מלאכה כדי שיהיו פנויים לעסוק בתורה בשמחה, והדואג מן ההפסד מתקשה להתרכז בלימוד (מהרי"ל הל' חול המועד). ועוד שהתורה חסה על ממונם של ישראל (המנהיג הל' חול המועד).

ב,ב – ההגדרה של דבר האבד תלויה בדעת בני אדם

ומהו דבר האבד? "כל שבני אדם חושבין אותו להפסד וטורחין בו משום כך" (לשון הרמב"ן סוף פסקי דיני מלאכת יו"ט וחוה"מ, והובא בשש"כ סז, א). וכתבתי שיש לבחון זאת לפי דבר שאדם טורח עליו ביום חופשתו. כלומר, יש לראות את ימי חול המועד כימים של חופש משפחתי, וכמו שאדם אינו רוצה להפסיק את חופשתו לדבר שאינו חשוב, כך אין לבטל את חוה"מ עבור כל הפסד.

כיוצא בזה מצאתי שכתב ידידי הרב עזריאל אריאל ב'מועדי ארץ' ב, 3: "יש לומר שנזק שאדם אינו מתחשב בו כאשר הוא צריך לוותר על מסיבה משפחתית, טיול וכדומה – אינו נחשב דבר האבד".

ב,ג – מקור החלוקה בין הפסד למניעת רווח

כתבו הראשונים שרק הפסד מהקרן נקרא דבר האבד, ולא מניעת רווח, וכ"כ תוס' (י, ב, 'ובדבר'); רא"ש (א, כג); רמב"ן (תורת האדם, ענין האבילות); ריטב"א (י, ב, 'ובדבר'); סמ"ג (לאוין עה); סמ"ק (קצה); ועוד. וכ"כ שו"ע תקלז, א: "דבר האבד, מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי. לפיכך בית השלחין שהתחיל להשקותה קודם המועד, מותר להשקותה, שכיוון שהתחיל להשקותה קודם לכן אם לא ישקנה עכשיו תפסד; אבל שדה הבעל שאין משקין אותה אלא להשביחה יותר, אסור להשקותה". ובתקלט, ד: "אם יש לו סחורה שאם לא ימכרנה עתה יפסיד מהקרן, מותר למכרה; אבל אם לא יפסיד מהקרן, לא".

וכן מצינו בעוד דינים: כתב שו"ע תקלט, ו: "מציאה, אסור לטרוח ולחפש עליה; כגון נהר שהציף דגים על שפתו, אסור לאספם כדי לכבשם, אלא א"כ יהיו ראויים לאכול מהם במועד". והטעם משום שנחשב רווח בעלמא ולא הפסד (מ"ב כד). וכן בשו"ע תקלג, ג: "פירות שנתבשלו קצת ונאכלין ע"י הדחק, מותר ללקטן כדי לאכלן… אבל אסור ללקטן תחילה כדי לכבשם".

ב,ד – הכל תלוי בגודל ההפסד וגודל הטרחה

לגבי גודל ההפסד, כתב רמב"ם (הל' יו"ט ז, ב): "כל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד יהיה שם הפסד הרבה עושין אותה". משמע שרק הפסד מרובה נחשב דבר האבד. מאידך, כתב באורחות חיים (הל' חוה"מ ד): "וכל דבר האבד, אפילו דבר שהפסדו מועט, מותר".

ולכאורה יש סתירה בין גמרות גם בנוגע לשאלה, עד כמה מותר לטרוח עבור מלאכת דבר האבד. מחד, אסור להשקות את בית השלחין ממי הקילון מפני שזו טרחה יתירה, ואפילו ערוגה אחת חציה גבוהה וחציה נמוכה, אין דולים ממקום הנמוך להשקות את המקום הגבוה (מו"ק ב, א; ד, א; שו"ע תקלז, ב). מאידך, מותר למי שהפך את זיתיו או שהיה יינו בבור, לטעון את כל הקורות או לעשות יין אף שיש בזה טרחה יתירה (מו"ק יא, ב; שו"ע תקלח, א). וכן מותר לצורך זה לזפת חביות וכדים אף שיש בזה טרחה יתירה (מו"ק יב, א; שו"ע תקלח, א). ומותר לבנות כותל חצר אף שיש בזה טרחה גדולה כדי למנוע גניבות (מו"ק ז, א; שו"ע תקמ, א).

אלא שהכל תלוי בגודל ההפסד וגודל הטרחה כפי שמתרץ הראב"ד (נימוקי יוסף א, ב, מדפי הרי"ף): "ותירץ ז"ל, דכל עניין זה נמסר לחכמים והם ראו שלא כל הפנים שווים, אלא לפי אבידתו התירו את טרחו, וכך שיערו טורח מי קילון אינו ראוי לפסידת בית השלחין, וכן לא שווה פסידא דערוגה לטירחא דהדלאה דכיוון דערוגה שבצדה שותה תו לא הויא פסידא לאידך וטירחא יותר מפסידא, משא"כ בחצדא דשערי דחצדו ליה לרב הונא בחולא דמועדא דעדיף פסידיה מטרחיה, וכן שיערו זפיתת חבית להיות כנגד הפסד יינה ומותר".

וכ"כ רמב"ן (פסקי דיני יו"ט וחוה"מ): "בדבר האבד, יפה כיוון הראב"ד ז"ל שאמר דשיערו בו טורח כנגד הפסד והפסד כנגד טורח, זהו זופתין חביתא ואין זופתין כוזא, ומה שהביא הרב ז"ל מהן". וכ"כ בספר החינוך שכג; ובהגהות הרמ"ך על רמב"ם ז, ב (וכן כתב בדעת הרמב"ם). וכ"כ גר"א תקלז, א.

אמנם מצינו גם חילוקים אחרים, אבל כשמתבוננים בהם רואים שאף הם מסכימים לכלל העקרוני שהכל תלוי בגודל הטרחה וגודל ההפסד. בריטב"א יב, א, כתב שיש חילוק בין מחובר שבו פחות מקילים כי לא בטוח שיהיה הפסד, לעומת תלוש שההפסד בו יותר ודאי. וכ"כ הבית יוסף תקלח. בתוס' רי"ד יא, ב, תירץ שהתירו טרחה יתירה כאשר זו הדרך הרגילה למניעת ההפסד. אבל כאשר יש דרכים שונות, כמו השקאה שיש משקים על ידי מעיין ויש על ידי הדלאה, התירו רק את מה שבטרחה רגילה ולא בטרחה יתירה.

וכן מצינו בעוד דינים, כשההפסד מועט ומסופק, מותר למונעו על ידי מלאכת הדיוט או בשינוי, כפי שלמדנו במ"ב תקמ, ב, לעניין הקמת גדר שנפרצה. וכן למדנו שכדי למנוע הפסד רחוק של עכברים בשדות, התירו להניח מצודה בשינוי (שו"ע תקלז, יג; מ"ב לט. שש"כ סז, ב). אמנם כאשר ההפסד המועט הוא בטוח, אין צריך לשנות (מ"ב תקלח, ו), וכן במ"ב תקלז, נ, לגבי הפסד מקצת שדה שמותר לקוצרו. וכאשר מדובר בהפסד גדול מאד, התירו אף טרחה יתירה, וכפי שהותר במ"ב תקמד, ו, לבנות בית כנסת כשיש חשש שאם לא יבנוהו מיד יתבטל ההיתר לבנותו (עיין בפמ"ג תקמ, א"א ז).

ב,ה – מצבים שהתירו מלאכה לצורך הרווחה

ישנם מצבים שגם מניעת רווח נחשב דבר האבד, וכ"כ ריטב"א י, ב: "ואומרים בתוספות דדוקא שיפסיד מן הקרן ומשכר עמלו, אבל מפני שיפסיד מן הריוח אינו דבר האבד וכן נראה בירושלמי, ויש אומרים דכיון שכבר הוא ברשותו והגיע לו מקום הריוח דבר האבד הוא אם ההפסד כנגד הריוח".

ועוד כתב בריטב"א יח, ב: "וכולהו משום צורך דבר האבד, קדושי נשים כיון שהוא צריך לישא אשה ושמא יקדמנו אחר ברחמים דבר האבד הוא, ואף על גב דהרוחה אסירא ולקנות סחורה אסור, הכא כבתים ועבדים ובהמה שהתרנו (לעיל י"ג א') דמי, כי הוא צריך אשה לגופו ולתשמישו ושמא לא ימצא כמותה". הרי שלפי הריטב"א צורך חשוב, למרות שעדיין אינו ברשותו, נחשב כדבר האבד שמותר לעשות מלאכה עבורו. וכ"כ בתורת המועד יא, ז, שמניעת רווח שיש לו בו צורך חשוב מתיר מלאכה לכו"ע, עיין שם הערה קמא, ראיותיו. וכ"כ בשמירת המועד כהלכתו ה, יג, שבדברים הנחוצים מאד לאדם, נחשב דבר האבד גם כשאין הדבר תחת ידו, עיין שם ראיותיו בהערה 46.

וכן מבואר בשו"ע תקלט, ט: "מי שצריך לקנות יין בעת הבציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שמוצא עתה, דבר האבד הוא; ומותר לקנות ולתקן החביות ולזפתן". אפשר לבאר שהואיל והוא רגיל לקנות בכל שנה יין, הרי זה כהפסד דבר שברשותו. ויש אומרים שלמרות שאינו ברשותו, כיוון שהוא חשוב, התירו לו.

ב,ו – טרחה קטנה עבור רווח

בנוסף לכך, יש אומרים שהתירו טרחה קטנה עבור רווח, כ"כ שו"ע תקלז, ז: "מושכין את המים מאילן לאילן, ובלבד שלא ישקה את כל השדה; ואם היתה שדה לחה, מותר להשקות את כולה". ולרמב"ם (ח, ג), מדובר בשדה אילן לחה, שכיוון שהיא לחה אין בה טורח. וכן דייק בראשון לציון ו, ב, מהרמב"ם, שבדבר שיש בו טרחה מועטת מותר להרווחה. וכן בשעה"צ תקלז, כה, ציין שיסוד דברי שו"ע ברמב"ם, אולם כתב בשעה"צ בשם הגר"א, שלפי הראשונים שפרשו שדה לחה אחרת, אין לנו היתר לטרוח טרחה קטנה עבור רווח.

וכן מצינו עוד ראשונים שסוברים כרמב"ם, כ"כ רש"י כת"י (ב, א, 'מושכין'): "מושכין את המים – שתחת אילן זה לאילן אחר, אע"ג דהוי הרווחה, דהא ליכא טרחה ולא מידי". וכ"כ ר"י מלוניל ו, ב; ובשיטה לתלמיד הר"י מפריש שם; וכ"כ בהשלמה.

ב,ז – רווח שאינו מצוי

ירושלמי (מו"ק פ"ב ה"ג): "ר' יעקב בר אחא בשם ר' יסא הדא שיירתא שרי מיזבון מינה במועדא". וביאר הרא"ש (מו"ק א, כג): "משמע מהא ירושלמי, אם נזדמן במועד דבר שאינו מצוי מיקרי שפיר דבר האבד, כגון אם באו שיירות של סוחרים במועד והביאו הרבה סחורות ומוכרים בזול, ולא ימצאו אחר המועד, ואף השיירות קונין עתה הסחורות ביוקר, קונין מהן ומוכרין להם, דמניעת הריוח הוא הפסד, כיוון דדבר שאינו מצוי הוא". וכ"כ רי"ף (ו, א), רמב"ם (ז, כב), ומ"מ בשם הגאונים. וכ"כ שו"ע תקלט, ה.

אמנם ברמב"ן (פסקי דיני חוה"מ) צמצם את ההיתר וכתב: "ונראה לי שכל שאינו רוצה אלא להשתכר בהן אסור ליקח במועד, זהו ששנינו אין לוקחין בתים וכו' אלא לצורך המועד, אבל אם הוא צריך לעבדים ובהמות כסות וכלים לאחר המועד ודעתו ודאי ליקח אותן, ונזדמן לו עכשיו מי שהוא מוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו לאחר המועד כגון השיירא, מותר לו ליקח מהן שהוא כהפסד גמור שלו ומיעוט כיסו אם אתה מונעו עכשיו ודבר האבד הוא לו, הרי הוא כמכירת פרקמטיא שהיא מזלת לאחר המועד דמותר. אבל להשתכר במקחו ודאי אסור… וראיתי רבים מן הראשונים שהתירו ויש להם פירוש אחר במקצת עניינים הללו ומה שנראה לי כתבתי".

והקשו על שו"ע היאך כתב בסימן תקלט, ה, שרווח שאינו מצוי נחשב דבר האבד, ואילו בסעיף ט, החמיר, וז"ל: "מי שצריך לקנות יין בעת הבציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שמוצא עתה, דבר האבד הוא ומותר לקנות ולתקן החביות ולזפתן, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, אבל יותר מכדי צורך שתייתו, לא יקנה". ולכאורה היה צריך להתיר גם יותר מכדי צורכו כדי להרוויח, כפי שהתיר בסעיף ה.

כמה תירוצים נאמרו בזה: בא"ר תקלט, טז, כתב שאכן הלכה כמבואר בסעיף ה', שכדי להרוויח מותר, וכדין שיירות. וזו כוונת הרמ"א בסעיף ט. אמנם בח"א (כלל קיב, ד) פירש שההיתר בשיירה הוא רק במקרה שלא יוכל להרוויח כלל לאחר המועד, אבל אם יוכל לקנות אח"כ ולהרוויח פחות, גם משיירה אסור לקנות. לב"ח (תקלט, סוף ג) היתר השיירה הוא להרוויח רווח גדול שאינו מצוי אח"כ, אבל עבור רווח רגיל אסור. ומעין זה כתב במאמ"ר תקלט, ה: "ואולי ס"ל דדווקא שיירות שהוא דבר הניכר שמוכרין בזול והוא דבר שאינו מצוי, משא"כ בדבר שאינו ניכר כ"כ". וכ"כ פמ"ג מ"ז ו, שדבר שאינו שכיח כשיירות מותר גם יותר מכדי צורך שתייתו.

בבאו"ה ('ואם') כתב למעשה, שאפשר לסמוך על הב"ח, לסחור עבור רווח מרובה שלא יהיה לאחר המועד, והמיקל כא"ר שגם עבור רווח רגיל מותר, אין מוחין בידו.

ב,ח – האם יש לחלק בין סחורה למלאכה לגבי רווח

במו"ק יא, א, מובא מעשה על נהר בדיתא שעשו לו דרך ליציאת המים, ונשתיירו בתוכו דגים רבים, ואביי לא התיר לצוד ולכבוש את הדגים אא"כ עושה לצורך אכילה במועד. והקשה הראב"ד (מובא ברא"ש א, כח) למה לא התירו לצוד ולכבוש את הדגים עבור רווח במועד, כפי שהתירו ללכת לשיירה?

ותירץ הראב"ד ב' תירוצים: א) רק דגים בנהר שהם מציאה נחשבים רווח גמור, אבל לגבי פרנסתו הקבועה, כמו בשיירה, גם מניעת רווח יכול להיחשב הפסד. ב) רק בפעולה שאין בה מלאכה או טרחה הותר רווח. ובנימוקי יוסף (מו"ק סוף פרק ראשון) הביא רק את תירוצו השני של הראב"ד. וכ"כ מאירי י, ב.

הרמב"ן (תורת האדם, ענין האבילות) חלק על תירוצו השני של הראב"ד: "עשה הרב ז"ל טורח גדול בזריקת מלח על דג אחד ולא עשה טורח לשקול מאה ככרות של ברזל מן השיירה ולהביאו מן השוק על כתפו לבית, וליקח עבד מן השיירה הזו ולכתוב עליו שטר, דבין בכתב בין בעל פה לוקחין ממנה. ועוד אין במועד חילוק בין מלאכה שחייבין עליה בשבת למלאכת פטור, שעשאוהו כחול להתיר בו מלאכה גמורה בדבר האבד".

וגם הראב"ד מסכים שטורח גדול של מסחר נחשב כמו מלאכה גמורה, אלא שרצה לחלק במקרה של טורח בינוני עבור רווח בינוני בין מלאכה למסחר. אבל עבור רווח גדול היה מתיר גם מלאכה, וכפי שכתב בתירוצו הראשון, שאין הכרח לומר שהוא חולק על התירוץ השני. והרמב"ן סבר, שאין לחלק כלל בין מלאכה למסחר, אלא הכל תלוי במידת הטורח בלבד.

קשה להבין את הכללים בדין זה מדברי האחרונים, שאף שוודאי היו ברורים להם ההלכות בשאלות שעמדו לפניהם, לא כתבו בזה כללים ברורים.

לכאורה בשו"ע תקלג, ג, התיר מלאכה לצורך רווח, וכפי שביאר רע"א בדבריו. וז"ל השו"ע: "פירות שנתבשלו קצת ונאכלין ע"י הדחק, מותר ללקטן כדי לאכלן… אבל אסור ללקטם תחלה כדי לכבשם; ואם הוא דבר שאינו נמצא אחר המועד, מותר לקנותו ולכבשו". והפמ"ג א"א ו' ביאר שלדעת המ"א ו, ההיתר של השו"ע הוא רק במסחר וכבישה שאינם מלאכה. לעומת זאת בדעת תורה ה, ביאר שהמ"א התיר גם מלאכה לאחר הקנייה (וכ"כ חיי אדם קיב, ד). ורע"א עצמו סובר, שהלכה כתירוצו השני של הראב"ד שיש לחלק בין מלאכה למסחר, והגר"א כתב כתירוצו הראשון של הראב"ד, שאין חילוק בין מלאכה למסחר. וכיוצא בזה כתב החזו"א קלה, 'רא"ש', שהראב"ד לא רצה לחלק בין מסחר למלאכה, אלא בין מלאכה שיש בה טרחה גדולה כמו צידת וכבישת דגים, שאז רווח אסור, לבין מלאכה שאין בה עמל וטורח שמותרת עבור רווח.

ומשמע משאר הראשונים שאין חילוק בין מלאכה למסחר, שכן כתבו כמה כללים, מהו דבר האבד, ולא הזכירו חלוקה בין מסחר למלאכה. יתר על כן, החלוקה שבין הפסד למניעת רווח נאמרה לגבי מסחר.

ב,ט – האם מותר לעבוד עבור רווח גדול מאד

כתב בתפארת ישראל (הקדמה לסדר מועד, כללי השמחות), שמותר לעבוד למען רווח גדול מאד: "אמנם נ"ל דעבורי רווחא גדול מאד ודאי מקרי דבר האבד, וכן מסתבר שלא יהיה הפסד פרוטה מהקרן עדיף מהפסד רווח של ק' מנה, והרי בשמחה מבזבז פרוטה להרוויח ק'. וחילי דהרי שרינן להלוות ברבית לעובד כוכבים בשרגיל אצלו ויש לחוש שיתרגל לקנות אצל אחרים (ש"פ ס"ז). ונ"ל דה"ה בקונים שרי כה"ג, בשיש חשש זה ג"כ מטעם שכתבנו מדהוה עבורי רווחא גדול, ומה"ט שרינן נמי התם לקנות סחורה, בשמצויין עתה מוכרים בזול ולא אח"כ".

אמנם בשדי חמד (מערכת הה"א, ב) העיר עליו מהריטב"א קידושין לא, ב, שכתב: "ואף על גב דאייתינן לעיל (ל"א א') ראייה מעובדא דדמה בן נתינה שהפסיד בשביל כבוד אביו ששים רבוא שכר, תירצו בתוספות דהתם דלא הפסיד משלו אלא העברת ריוח בעלמא לא חשוב דבר האבד ולא חסרון כיס, וכדחזינן נמי לענין מלאכת חול המועד (מו"ק י' ב') דהעברת ריוח לא חשיב דבר האבד ואסור למכור פרקמטיא בחולו של מועד אף על פי שלא ישתכר במכירתה לאחר המועד כמו שמשתכר עכשיו דלאו דבר האבד הוא, הכא נמי לא חשיב דבר האבד אלא בביטול מלאכתו". הרי לנו שאפילו רווח של ששים ריבוא אינו נחשב הפסד אלא רווח.

ונראה לחלק, שאם זו מכלל עבודתו הקבועה, ועסקיו נסמכים על כך שמעת לעת תזדמן לפניו עבודה כזו, למרות שגם בלא זאת עסקיו רווחיים, אם מדובר במקרה חד פעמי, שקורה אחד לכמה חגים, הרי זה גם נחשב כהפסד ולא מניעת רווח. אמנם אם מדובר בהזדמנות שכיחה, הרי זה מניעת רווח ולא הפסד.

ב,י – אובדן הכנסה

כתב שש"כ סז, יא, שההיתר לעשות מלאכה עבור דבר האבד בחול המועד אינו רק אם גוף הדבר יאבד, אלא אף אם מסביב לדבר יצא הפסד, כגון אם אדם עלול להפסיד את מקום עבודתו, מותר לו להמשיך לעבוד.

בתורת המועד יא, ט, דן בדבר מב' פנים: האם יש להתיר מלאכה לדבר האבד, כשלא ניכר שזה לצורך דבר האבד. ועוד האם הפסד עבודה נחשב הפסד או מניעת רווח. והביא ראיה להתיר מפועל שאין לו מה יאכל שכתבו הראב"ד ונימוקי יוסף בטעם ההיתר, שזה דבר האבד, כי זה אבידת גופו, וזה למרות שלא ניכר מהמלאכה עצמה שהוא פועל שאין לו מה לאכול. ויש להוסיף על דבריו שאם טעם היתר מלאכת דבר האבד משום שלא יוכל לשמוח או ללמוד במועד, ההיתר כאן ברור.

ב,יא – הפסד עונה חקלאית

כתב הרב אבינר בשם הרב בן ציון פריימן שמותר (מועדי ארץ עמ' 85, הערות 18-19). והרב עזריאל אריאל (מועדי ארץ נספח י, עמ' 180) הרחיב בסוגיה זו, והביא מדברי הרמב"ן (מלחמות על רי"ף מו"ק א, ב), שכתב על ברייתא מו"ק יא, ב: "רבי יהודה אומר: אף זורעין לו שדה ניר, ושדה העומדת לפשתן. אמרו לו: אם לא תזרע בבכיר – תזרע באפל, אם לא תזרע פשתן – תזרע ממין אחר". והברייתא עסקה בדיני אבל, שהם שווים לדיני חוה"מ, והסיק הרמב"ן שמותר לזרוע כדי להציל עונה. ואמנם הטור וב"י (יו"ד שפ) החמירו כדברי חכמים. אולם כתב הרמב"ן, שחכמים אסרו, מפני שסברו שאפשר לזרוע גם אח"כ בלא להפסיד את העונה. ומהר"ם שיק יו"ד שעו, התיר לחרוש בחול המועד כדי שלא להפסיד עונה חקלאית, רק על ידי מכירה גמורה של הקרקע לגוי. ומרן הרב באורח משפט קלו, התיר לחרוש על ידי גוי בלא למכור את הקרקע. והסיק הרב עזריאל, שאם כבר השקיעו בשדה השקעות כספיות שתרדנה לטמיון אם לא יחרשו או יזרעו, מותר לחרוש ולזרוע על ידי יהודים. ואם לא הושקעו בשדה השקעות כספיות, מותר לבצע על ידי גוי בלבד.

ולענ"ד נראה שאם ברור שיהיה הפסד משמעותי, כזה שאדם היה עוזב את חופשתו עם משפחתו ובא לעבוד, אזי גם בלא שהשקיעו בשדה השקעה כספית, אם אין אפשרות לשכור גוי, מותר לחרוש ולזרוע על ידי יהודי, מפני שזהו ממש דבר האבד. ואמנם מרן הרב באורח משפט קלו, התיר לחרוש על ידי גוי. אולם נראה שזה מפני שהיו רגילים לשכור גויים לעבודות שונות. אבל אם לא היה שם גוי, היה מתיר משום דבר האבד גם על ידי יהודי. ואמנם בתשובה שלפני כן כתב בפשטות שחרישה אינה צורך דבר האבד. אולם מנגד כתב בתשובה קלו, שיתכן שמדובר בדבר האבד, הרי שכוונתו שבדרך כלל חרישה אינה צורך דבר האבד. ולכן כאשר אין אפשרות לבצע את העבודה על ידי גוי, אף הרב היה מתיר לעשותה על ידי יהודי. וכל זה כמובן בתנאי שלא כיוון מלאכתו למועד.

ב,יב – היתר השקיה לימינו

מבואר במו"ק ב, א, ושו"ע תקלז, א, שרק כדי למנוע הפסד מותר, והכוונה בבית שלחין שהתחיל להשקותה לפני המועד, אבל אם לא השקה קודם, אסור, כי לא תיפסד אלא לכל היותר לא תושבח. וצ"ע כיום משני צדדים: א) האם כיום שהגידולים נעשים באופן מדעי, ואם משקים כפי ההוראות כמות הפירות שני טון, ואם לא ישקו כראוי יהיו טון ושמונה מאות ק"ג, האם זה נחשב הפסד? ב) היום שההשקייה אוטומאטית, אולי זו טרחה מועטת כל כך שאפשר להקל. אמנם על זה כתב בשש"כ סז, יז, שאסור, ובהערה סח, נשאר בצ"ע כי הוא טרחה מועטת, שהקילו בזה. וראיתי לרב אבינר שכתב (מועדי ארץ עמ' 85 הערה 21), שהיה מקום לומר שאם חסרון ההשקיה יגרום להפחתת כמות היבול, למרות שעדיין ירוויח מהעונה, נחשב כדבר האבד ומותר להשקות. וסיים שהרא"ד אויערבאך לא הסכים לזה.

ולענ"ד יש להקל בזה, משני הטעמים. לגבי זה שהוא טרחה מועטת, כבר כתבתי לעיל יא, ב, ג, שהעיקר הוא כסוברים שמלאכה שאין בה טורח או צד מקצועי – מותרת בחול המועד, קל וחומר כאן. וגם בדבר שטרחתו מרובה יותר יש מקום להקל, הואיל ואין מדובר ברווח נוסף, אלא כך השדה צריכה לתת מצד טבעה, ואם לא ישקה יפסיד. ועיין לעיל ב, ה, שיש אומרים שבדבר שאדם רגיל להתפרנס בו, אף שעדיין אינו בידו, יש מקום להקל מדין דבר האבד. ולסוברים כך, הוא הדין כאן. (וכ"כ בשמירת המועד כהלכתו ז, 5, שעל פי הרמב"ם בדין שדה מטוננת, מותר, כי אין טרחה בהפעלת הממטרות. וכ"כ בתורת המועד יא, יא שלפי הרמב"ם ודעימיה יהיה מותר. מאידך במועדי ה' לרב שבתאי לוי ב, 16, אסר).

ב,יג – פעולות שבלעדיהן העסק יאבד את רווחיותו וישא הפסדים

כתב הרב עזריאל אריאל (מועדי ארץ, עמ' 20 הערה 12), שלדעת הרב נויבירט אין זה דבר האבד, כי גוף הנכס אינו מאבד מערכו. ואילו לרב אליהו חוסר אפשרות להחזיר את ההשקעה נחשב דבר האבד, אבל מסתבר שלדעתו אובדן הרווח אינו דבר האבד כל זמן שמכסים את ההשקעות. ואילו הרב אבינר כתב בשם רא"ד אויערבאך, שאובדן הכדאיות הכלכלית כבר נחשב כדבר האבד. וסיכם למעשה, שבשעת הדחק אפשר להתיר. ועוד הוסיף ספק, שיש מוכרים את השדה 'דמאן', היינו על כל פוטנציאל גידולי העונה, ואם לא יבצע את הפעולות הללו, שוויה ירד, והשאלה האם זה נחשב 'דבר האבד' או רק מניעת רווח. ולענ"ד אובדן הכדאיות הכלכלית נחשב 'דבר האבד'.

אמנם לכאורה הדבר שנוי במחלוקת, כפי שמצינו שנחלקו לגבי חנויות שמשלמות שכר דירה גבוה, ועסקים (כבית דפוס) שמשלמים שכר חודשי קבוע לעובדים, שיש מתירים שיעבדו בחול המועד (שו"ת דברי מלכיאל ב, ק, ושו"ת מהרש"ג ב, עח; וכ"כ ערוה"ש לענין אבלות יו"ד שפ, ו). ויש אוסרים (ברכי יוסף בשם מהר"מ פרובינציאל; שו"ת זרע אמת ג, נו; וכן מובא מברכ"י בשדי חמד; וכה"ח ג). וכתבתי (ה, א) שיש להחמיר.

אלא שהחילוק הוא ברור, כאשר נוצר צורך ייחודי לעבוד בחול המועד, כגון שאז עונת הזריעה, מותר. אבל כאשר מדובר בהפסד רגיל הנגרם עקב השבתת העסק למשך מספר ימים, כאשר המצב הוא שאם לא יעבדו בחול המועד העסק לא יהיה רווחי, ואין מדובר באירוע חד פעמי שנוגע לחול המועד הזה, אלא כך הוא מצב העסק, במקרה כזה אסור לעבוד במועד, ויש להחליף עבודה. מפני שעל כך נצטווינו לשבות, כפי שנצטווינו לשבות בשבתות וימים טובים. אבל אם אירע צורך מיוחד לעבוד בחול המועד הזה כדי להציל את רווחיות העסק, כמו לזרוע או לקטוף בחול המועד, או לייצר עוד מוצרים כדי להיחלץ ממשבר כלכלי, אזי מותר לעבוד.

ונלענ"ד שאם כל עסקי היהודים בקשיים, כפי שהיה לפני מאה שנה במזרח אירופה, אפשר להתיר לעבוד, וכפי שכתב מהרש"ג ח"ב צד, ב, הובא בספר בהערה 1. אבל אז ההיתר משום שהמצב הדחוק הכללי גורם שרבים יחשבו כפועל שאין לו מה לאכול. וכיוון שכך, כבר יש להתיר לכולם לעבוד, כי כשהמצב הכללי רע מאד, נוצר היתר כללי לעבוד כדין פועל שאין לו מה לאכול.

עוד יש להוסיף, שכיום בדרך כלל משקיעים סכומים רבים בקניית השדה והציוד, ואם לא יעבדו עונה, ימצאו מפסידים את ההשקעה. וגם אם אינו חייב על מה שהשקיע דבר, מכל מקום הכסף המושקע בשדה היה יכול להניב פירות בחסכון פשוט, ולכן אפשר להחשיב אובדן רווח של עונה כהפסד.

פורסם בקטגוריה פרק יב - היתרי עבודה במועד | עם התגים , | כתיבת תגובה

יג – כתיבה

יג,א – ארבע דעות במעמדם ההלכתי של סוגי הכתב השונים

יש סוברים שדווקא כתיבה אשורית הכשרה לספר תורה נחשבת מלאכת אומן, וכל שאר האותיות והשפות, גם כאשר מתאמצים ליישר את כתיבתן, הן מלאכת הדיוט (שע"ת בשם רדב"ז).

ויש סוברים שכל כתב מרובע נחשב מלאכת אומן, אבל הכתב הרגיל שאנו כותבים, היינו אותיות עגולות ('משיטא' ו'כתב') אינו נחשב כלל כתב, ומותר לכותבו גם שלא לצורך המועד (יש מפרשים בשבלי הלקט, הובא בבאו"ה ה, 'ואפלו').

לדעת רמב"ם (ז, יד) ורמב"ן (פסקי דיני יו"ט וחוה"מ), כתיבת סת"ם, וכן כתיבת שטרות הנכתבים ע"י בית דין, נחשבות למעשה אומן, היות ובאלו הסופר מדקדק בכתיבתו שתצא נאה ומתוקנת. וכתב משיט"א, היינו אותיות כעין כתב רש"י או כתב שלנו (שעה"צ ח), וכל כיוצא בזה "שאין אדם נזהר בתקונן מאד" הם מעשה הדיוט שמותר לצורך המועד. משיט"א פירושו כתב מהיר ונמשך, שבכתיבה מרובעת כותבים כל אות בפני עצמה, ובכתב משיט"א הכתיבה נמשכת מאות לאות לפי שהאותיות עגולות.

דעת בה"ג (מב, א, הובא בטור תקמה, ה), ותרוה"ד (א, פה), כל כתיבה היא מעשה אומן, ובכלל זה כתב ה'משיטא'. (לתרומת הדשן סתם כתיבה היא מעשה אומן, אבל יתכן שיתיר כתיבה רשלנית מעשה הדיוט, כי הביא את הרמב"ם שהתיר כתיבת אגרת שלום מפני "שאין אדם מקפיד על כתיבתו", ולא חלק עליו).

יג,ב – כללי ההלכה במלאכת הדיוט ומלאכת אומן

המשמעות ההלכתית להבדל בין מלאכת הדיוט למלאכת אומן נתבארה בהלכות הקודמות. שבדבר האבד אפילו מלאכת אומן מותרת ואפילו שלא לצורך המועד. ולצורך המועד רק מלאכת הדיוט מותרת, ואם נצרך לכתוב לצורך המועד בכתיבת אומן, יכתוב באותיות שבורות וחתוכות באמצעיתן, שהרי זה כמו מעשה אומן בשינוי שדינו כמעשה הדיוט (מ"ב תקמה, מג). ובצרכי רבים, גם כשאינם לצורך המועד, מותר במלאכת הדיוט.

יג,ג – יסוד ההלכה

מו"ק יח, ב: "משנה. ואלו כותבין במועד: קדושי נשים, וגיטין, ושוברין, דייתיקי, מתנה, ופרוזבולין, איגרות שום, ואיגרות מזון, שטרי חליצה, ומיאונים, ושטרי בירורין, גזרות בית דין, ואיגרות של רשות".

כפי שיבואר להלן יב, יד, יסוד ההיתר בכל הדברים הללו: מפני שהם דבר האבד (תוס'), או צרכי רבים (רמב"ם ריב"ש).

וכן נפסק בשו"ע תקמה, ה: "מותר לכתוב שטר קדושין ושטרי פסיקתא (שטר שכותבים בו את התנאים וכמה כל צד מתחייב), גיטין ושוברים, דייתיקי (צוואה), מתנות, פרוזבולין, אגרות שום (ששמו בית דין את נכסי לווה ונתנום למלוה), שטרי חליצה, ושטרי ברורין (שהבעלי דינים בררו להם כל אחד ואחד דיין לעצמו) ופסקי דינין… ואגרות שאלות שלום שאדם שולח לחבירו, ואפילו על דבר פרקמטיא שאינה אבודה. [רמ"א]: ויש אוסרין בשאלת שלום (טור בשם ה"ג); ונהגו להחמיר אפילו בכתיבה שלנו שהיא כתיבה משיט"א".

יג,ד – ביאור הדעות השונות באגרות שאילת שלום

למדנו במשנה מו"ק יח, ב: "ואלו כותבין במועד… ואיגרות של רשות".

בירושלמי (ג, ג) ביארו שמותר לכתוב אגרת של שאילת שלום. וכן פסקו ר"ח, רי"ף (י, ב); רמב"ם (ז, יד); תוספות (מו"ק יח, ב, 'ואיגרות'); רא"ש (ג, כב) ועוד. וכתב הרא"ש שנקראות רְשות לפי שאין בהן צורך כל כך.

ורש"י פירש: "ציווי וקיום של שלטון". היינו שטרי רָשות – שלטון. וכתב הטור תקמה, ה, שלדעה זו אסור לכתוב אגרת שלום, ושכך כתב בעל הלכות גדולות (מב, א) שאגרות של הרשויות מותר, אבל אגרות שלום אסור. וטעמם, שכל כתיבה שהיא נחשבת מעשה אומן (מ"ב תקמה, לב), כי היא דורשת לימוד ומיומנות. וכן דעת תרומת הדשן (א, פה. מובא בב"י תקמה, ה, 'ותרומת הדשן'). וזו הדעה הרביעית לעיל יג, א.

גם בשבלי הלקט (רכה) כתב בשם רב נחשון גאון ורב יצחק גאון, שאגרות של רשות הוא כתב שכותב ראש הגולה שנותן רשות לאחד מישראל ללמד לישראל איסור והיתר ולהורות להם דברי תורה. והוא כעין כתב הסמיכה שנותנים כיום (באו"ה 'ויש אוסרין'). אמנם אפשר לומר שדבריהם וגם דברי רש"י מפרשים את המשנה בלבד, שעוסקת בכתיבה של מלאכת אומן, ואזי מותר לכתוב רק אגרת של שלטון. אבל במלאכת הדיוט אולי גם הם יסכימו שמותר לכתוב אגרות שלום. אבל לבה"ג ותה"ד אסור. וצ"ע.

יג,ה – סברת המתירים כתיבת אגרות שלום

מלאכת הדיוט הותרה לצורך המועד, ביאר הרמב"ן (פסקי דיני יו"ט וחוה"מ) "אגרות של רשות… צורך המועד הוא מפני ששמחה היא לשולח ולמי שנשתלחו לו ונחת רוח לשניהם". וכן כתב הרמב"ם ז, יד: "ומותר לכתוב אגרות של שאלת שלום במועד… שכתיבות אלו אין אדם נזהר בתיקונן מאד ונמצא כמעשה הדיוט". כיוצא בזה כתב ריטב"א (יח, ב, 'ואגרות של רשות'), בביאור דעה זו: "ובירושלמי פירשו של שאילת שלום, ויש תמהין מה צורך יש בזה, ויש לומר כגון שהוא לצורך עניני יום טוב, אי נמי מפני שמחת הרגל שלא יהא בדאגה ויש בהן צורך לשולח או למי שנשתלחו לו וכן התירו הגאונים ז"ל והרמב"ן ז"ל וקצת רבני בעלי התוספות". וכ"כ בשע"ת (ח, בסופו) בשם ברכי יוסף (ב), שגם אם במכתב מבשר לו על שלומו נקרא צורך המועד, ושניהם משום שמשמחו במועד. וכ"כ פמ"ג (תקמה מש"ז י), מ"ב (תקמה, ל), שכל סתם שאלה בשלום החבר יש בה צורך המועד קצת. ובערוה"ש (יב) כתב שמותר גם כאשר המכתב יגיע לחבר אחר המועד, הראיה שהפוסקים לא כתבו סייג בזה. ע"כ. וכבר למדנו ברמב"ן, שהואיל והכותב שמח בזה, הרי שזה צרכי המועד. וכ"כ שש"כ (סו, נה).[1]

יג,ו – ההלכה בכתיבת אגרות שלום בכתב משיט"א

שו"ע תקמה, ה, פסק כרי"ף, רמב"ם, רא"ש, רמב"ן וריטב"א, שאגרות שלום נכתבות בכתב הדיוט, שמותר לצורך המועד, ולכן פסק: "מותר לכתוב… אגרות שאלת שלום שאדם שולח לחבירו ואפילו על דבר פרקמטיא שאינה אבודה". אמנם כמו בכל צרכי המועד, ההיתר הוא בתנאי שלא כיוון מלאכתו למועד. כ"כ שלחן עצי שיטים, מ"ב תקמה, לא; שעה"צ לא; שש"כ סו, נה. וכ"כ שבלי הלקט סי' רכה בהביאו דעה זו.

ובדרכי משה תקמה, ד, מבואר שלדינא הלכה כמקילים, אלא שהוסיף: "אך במקומות אלו נוהגים לשנות וכן ראוי להורות לכתחילה והמיקל במקום שאין מנהג לא הפסיד". והוסיף בס"ק ה: "מיהו נוהגים שכותבין איגרת שלום על ידי שורות עקומות ואין למחות בידם מאחר דכבר כתבתי (אות ד) דאליבא דהלכתא יש להתיר באיגרת שלום לגמרי אפילו בלא שינוי כלל, אבל בשאר כתבים האסורים לכתוב במועד (שאין בהם צורך למועד), יש להחמיר ואפילו על ידי עיגול אסור". וכ"כ בהגהותיו לשו"ע (רמ"א תקמה, ה): "ויש אוסרים בשאלת שלום. ונהגו להחמיר לשנות אפילו בכתיבה שלנו שהיא כתב משיט"א", שיכתוב הכל באלכסון (מחצית השקל על המ"א כא, מ"ב לד).

טעם המחמירים, שחוששים לדעת בה"ג ותה"ד, שכל כתב הוא כתב אומן, ואם יכתבו בשינוי, הרי זה כמו תפירה בשינוי, שנחשבת למלאכת הדיוט, ואזי לצורך המועד יהיה מותר.

למעשה כתבו ב"ח ד, ט"ז י, א"ר יד, מ"ב לה, שהמנהג להקל כשו"ע. ומ"מ נוהגים לשנות קצת ולעקם שורה עליונה (מ"א כא, מ"ב שם). ובמקום שאי אפשר, כמו למשל במכונת כתיבה, מותר בלא שינוי, שאינו אלא מנהג (שש"כ סו, הערה רט).

יג,ז – כתיבת הדיוט בנושא מקצועי

נראה לענ"ד, שאם יכתוב בכתב הדיוט דו"ח משפטי או חוות דעת של רואה חשבון, למרות שהכתיבה תיעשה במלאכת הדיוט, בכתב או במחשב, כיוון שהנושא קשור לעבודה, הרי זה אסור כדין מלאכת אומן. וכשם שתשלום על מלאכת הדיוט הופך אותה למלאכת אומן (לעיל ז, ה). וכיוון שמדובר בעבודה ממש, הוא ספק דאורייתא לרוה"פ, יש לחוש להחמיר כדעת בה"ג ותרה"ד. וצ"ע.

יג,ח – יש להחמיר בכתב 'משיטא' שנכתב בדייקנות של אומן

כתב באו"ה (תקמה, ה, 'אפלו'): "בספר מור וקציעה מאריך בעניין זה ודעתו שיש להחמיר גם ב'משיטא' על כל פנים בכתב ידי סופר, וכמו שנהוג להיות לציבור לבלר נאה מיוחד לכתיבותיהם שהוא מעשה אומן, לפיכך נכון שלא יכתוב כתיבה נאה באיזה כתב ולשון שהוא בין 'משיטא' בין בכתב העכו"ם, כי הכל כתב הוא לכל אומה ככתבה וכלשונה עכ"ל. ואף שהעולם נהגו להקל בזה, ואין למחות בידן שיש להם על מי שיסמוכו, מ"מ טוב לחוש לדבריו אם לא לצורך גדול". וצ"ע בדין מי שבלא מאמץ כותב מאד יפה ומדויק, ונראה שהוא צריך לעקם את כתיבתו,שדינו כחייט אומן, שכאשר נצרך לתקן לצורך המועד, מעקם תפירתו, ובזה מלאכתו נחשבת מלאכת הדיוט (לעיל ז, א).

יג,ט – לשלוח אגרת לרב או ש"צ

ציבור שמחפש רב או שליח ציבור לצורך אחר המועד והוצרכו לכתוב לו אגרת, בתרומת הדשן א, פה, אסר, כי לשיטתו סתם כתיבה היא מעשה אומן, ואסורה לצורך אחר המועד אף לצורך רבים. והב"י, תקמה, ה, התיר משום שזו מלאכת הדיוט לצורך רבים שהותרה אף שלא לצורך המועד. וכך הלכה.

יג,י – כתיבת תשובה הלכתית

כתב שו"ע תקמה, ח, עפ"י שו"ת הרא"ש כג, ט, מי ששלחו לו שאלה בהלכה שאינה לצורך המועד אלא שאין השליח יכול להתעכב עד אחר המועד, מותר לרב לכתוב את התשובה מפני שנחשב כדבר האבד, שמא לא ימצא אח"כ ע"י מי לשלחה. וכן מותר להעתיקה כדי שישאר אצלו עותק ולא ישכחנה. וכיוון שהוא דבר האבד, אם יש הכרח מותר לכתוב במלאכת אומן.

יג,יא – כתיבת חידושי תורה

לרשב"א בתשובה ג, רעג, אסור לכתוב חידושי תורה בחוה"מ, וכשם שאסרו חכמים להגיה אות אחת בספר. ואמנם התירו משום דבר האבד לכתוב "יציאותיו וחשבונות שבינו לבין אחרים, שהכל תלוי בזכרון, ושמא לא יזכור ויאבד ממונו, אבל חידוש ששמע, או שעלה בידו בעיונו… אם מתירא שלא ישכח, ישנה הרבה פעמים בעל פה כדי שיהא שגור בפיו, כמו שאמרו: תנא מיניה ארבעין זמנין, ודמיא כמאן דמנחא ליה בכיסתיה, וכדרך שהיו עושין לזכרון עד שלא נכתבה המשנה והגמרא. וכן הטעם בהגהת הספרים, עשוי הוא לחזור ולראות בהן, ולהגיה". ויש לומר שלדעת הרשב"א אין כתיבת דברי תורה מכלל צרכי מצווה הואיל וממילא צריך ללמוד בעל פה. ועוד חשש שמא יטרד בכתיבתו ויעשה מועדיו חול ויבטל את צביון המועד.

לעומתו, בהגהת הסמ"ק (קצה) התיר לכתוב בחוה"מ דברים שנתחדשו אצלו וירא שמא ישכחם. והביא ראיה מתמורה יד, ב, שאף בזמן שנאסרה כתיבת תורה שבעל פה, הותר לכתוב חידוש. והוא הדין בחוה"מ. וכ"כ הטור (תקמה, ח) בשם הרא"ש. וכ"כ רבנו ירוחם (מובא בב"י תקמה, ח). וכ"כ בשו"ע תקמה, ט.

מותר ללכת לכתחילה לשמוע דברי תורה כדי לכתבם (מ"ב מז). וכפי שהעיד הט"ז (יג) על הב"ח שכתב את חיבוריו בחוה"מ. והוסיף הט"ז: "עוד נראה להוסיף על דברי רבותינו טעם להתיר כתיבת חידושים בתורה אף בלא טעם שכחה, כיוון שכל עת ורגע מוטל עליו לעמול בתורה ולחדש בה כפי יכולת שלו, אין שייך לומר בזה ימתין עד אחר יו"ט ואז יכתוב החידוש, דאותו זמן יהיה עליו חיוב אחר, דהיינו שיחדש אחר כך חידושים אחרים. ואם יתעכב בכתיבת החידושים שלמד תוך המועד יצטרך ללמוד שנית מה שלמד כבר ולהזכיר מה שיש חידוש כבר אצלו, יבטלנו מלימוד חידושים אחרים באותה שעה, ואין לך דבר האבוד גדול מזה שמאבד הזמן". וכאשר מדובר בדבר האבד, מותר אף במלאכת אומן. אמנם כאשר אין צורך במלאכת אומן, יש לכתוב כתיבת הדיוט. וכ"כ במ"ב תקמה, מז. וכן מותר לכתוב תיקון לטעות בספר, כאשר יש חשש שאחר המועד ישכח את התיקון הנצרך (ט"ז תקמה, ג; מ"ב ח). בהקשר לזה יש מקום להביא את דברי ספר חסידים תקל: "וכל מי שגילה לו הקדוש ברוך הוא דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, וכתיב (משלי ה, טז) יפוצו מעינותיך חוצה, וזה שכתוב (קהלת יב, יד) יביא במשפט על כל נעלם, שגורם שנעלם אם טוב שגילה לו אם רע שאינה כותבה".

יג,יב – הכרזת אבידה

כתב שש"כ סז, יז, המוצא מציאה בחול המועד, מותר לו לכתוב מודעה ולהדביקה, כי יתכן שהמאבד נמצא במקום זה רק בימי החג, ואחרי החג כבר לא יראה את המודעה ויפסיד את אבידתו. וכן מותר למאבד לפרסם את אבידתו כדי שידעו להשיב אליו את האבידה. ע"כ. ואם זה דבר האבד, הרי שמותר בשעת הצורך אפילו במלאכת אומן.

יג,יג – גדרי כתיבה ותיקון בספר תורה

כתיבת ס"ת לכל הדעות נחשבת מלאכת אומן שאסורה במועד. וכתבו מ"ב (ב) וכה"ח (ו) עפ"י האחרונים (א"ר ב, שע"ת, א, בשם שו"ת גבעת שאול סי' נד, ועוד), שהאיסור לכתוב הוא ליצור אות חדשה, בין ע"י כתיבה, ובין שמשנה אות מרי"ש לדל"ת וכיוצא. אבל אות שנחלקה לשתים, או אות שרישומה ניכר ורוצה להעביר עליה קולמוס, או להפריד בין הדבקים, מותר, מפני שזו מלאכת הדיוט, ומותר לצורך הרבים, למרות שיש להם עוד ס"ת כשר ואין בו צורך למועד.

ועיין להלן בפרק יב, יא-יג, שאם הציבור צריך לקרוא בו במועד, אזי מתירים גם מלאכת אומן, משום שהוא דבר האבד. וכן מתירים לכתוב מזוזה כאשר אם לא יכתבוה בחוה"מ יתבטלו מקיום מצוותה.

מחיקה: כתב שערי תשובה, א, בשם שו"ת פנים מאירות (א, סו, 'מעשה'), ספר תורה שנמצאה בו אות יתירה, מותר למחקה אף שיש להם עוד ס"ת כשר. מפני שמחיקה היא מעשה הדיוט ומותרת לצורך הרבים אף שלא לצורך המועד. ע"כ. ויש להוסיף, שגם אם זה לא היה צרכי ציבור, אלא רק צרכי מצווה של יחיד, מותר היה לתקן במלאכת הדיוט, שכן כל צרכי מצווה נחשבים כצרכי המועד, שמלאכת הדיוט מותרת למענם (להלן יב, יא). וכ"כ בספר פתחי מועד (פ"ג עמ' קנא).

יג,יד – ההיתר בכתיבת חשבונותיו

תוספתא מו"ק ב, ג: "מותר לכתוב חשבונותיו ולחשב יציאותיו". וכן מובא ברי"ף יא, א; רמב"ם ז, יד; רא"ש ג, כד; ושו"ע תקמה, ד.

שני טעמים לזה: לרמב"ם, מפני שהוא כתב הדיוט ומותר לצורך המועד. ולרשב"א ג, רעג, משום דבר האבד, שמא ישכח. והמ"ב, יח, כתב ששני הטעמים נכונים ובאחד מהם אפשר להתיר. אמנם אם חשבונותיו כתובים כבר ורצונו לכתבם יפה ומסודר יותר – אסור. כ"כ הא"ר י, בשם שו"ת מהר"י בן לב ג, סא. וכ"כ מ"ב יח.

וכן מותר לחנוונים ושאר בעלי עסק שפתיחתם מותרת בחוה"מ, לכתוב את המצרכים שהלקוחות קונים בהקפה כדי שלא ישכחו (מ"ב יח). וכן מותר לאדם ההולך לקנות מצרכים לחג להכין רשימה כדי לזכור מה עליו לקנות. ואם משלם בצ'ק, מותר לכתבו (שש"כ סו, יא). ואף שגם מלאכת אומן הותרה לצורך מכשירי אוכל נפש, מ"מ הרשימה רק מסייעת להכנת המאכלים אבל אין מכינים בה עצמה את המאכלים, ולכן דינה כ'מכשירי מכשירים', ולכן רק כדרך הדיוט מותר לכתוב רשימות אלה (לעיל הלכה ד).

עיין להלן יב, יד, א, בביאור דין כתיבת שטרות.

יג,טו – מה קובע, הפעולה או התוצאה – חותמת, הדפסה במחשב

נחלקו האחרונים מה מגדיר מעשה אומן, רמת ההשקעה בפעולה או התוצאה. לדעת אשל אברהם בוטשאטש (סי' תקמה תניינא), הקובע הוא רמת ההשקעה, ולכן מותר לחתום בחותמת, שכן אין שום צד מקצועי בפעולה זו למרות שהתוצאה מושלמת. וז"ל: "נראה שחותם הנהוג לעשות במה שקורין טריפוואקס, הוא דבר המתקיים ויש בזה משום מלאכה גמורה בשבת קודש, ויש בזה משום מלאכת כתיבה ממש… ומכל מקום לגבי חול המועד פשוט דהוי ליה מלאכת הדיוט, וכמו שהותר כתיבה תמה בדבר האבד בחול המועד, כן הותר לעשות חותם הנ"ל. ובפרט שכיוון שכל הדיוט יכול לעושת החותם ממש כמו שעושהו האומן ביותר, קיל טובא מכתיבה תמה שיש בה מעשה אומן ואינו מתקיים כ"כ ככתיבה תמה".

לעומת זאת לדעת א"ר (תס, ו), אסור לחתום בחותמת, כי התוצאה טובה. וז"ל: "ורוקח בסי' ר"פ, מה שנדחקו בדפוס אינה כתיבה דווקא לגבי גט, אבל ביום טוב אסור לסמן בו, הכי נמי הוי ככותב או מצייר ע"כ. ובספר אמרכל סיים ואפילו בחול המועד".

והבינו פוסקי זמנינו שביסוד מחלוקתם תלוי דין כתיבה במכונת כתיבה והדפסה במחשב. אם הולכים אחר הפעולה – יש להתיר, שהיא מעשה הדיוט. וכן סוברים הרב פיינשטיין, רשז"א, שש"כ סו, נה (הערה רט). וכ"כ שו"ת ישיב משה (הל' חוה"מ עמ' סג) בשם ריש"א; חזו"ע (עמ' רה; יבי"א ח או"ח מח); ולכך נטה שבט הלוי (ו, לז). ואם הולכים אחר התוצאה, הרי יש כאן מעשה אומן, וכ"כ חוט שני יט, ו, עמ' רמט; שו"ת קנין תורה (ב, צז); ושו"ת משנה הלכות (יא, תלח). ועיין בחוהמ"כ ו, פט, ופס"ת תקמה, ב.

והנראה למעשה שלכתחילה יש להחמיר, וגם לצורך המועד אין להדפיס. אולם בשעת הצורך אפשר להקל, הן מפני שסברת המקילים נראית, והן מפני שלדעת רבים פרטי איסורי חול המועד מדרבנן, ורק מלאכה לצורך פרנסה או מלאכה גדולה ומטריחה אסורה מהתורה. וכאשר מגמת ההדפסה לשפר את הלימוד בשיעור תורה, יש בזה גם צורך של דבר האבד, ובוודאי שיש להקל.

יג,טז – הדפסה לצורך עבודה

אמנם נראה שאם ההדפסה לצורך פרנסה, כמו חוות דעת משפטית, אסור להקל בלא צורך דבר האבד. כי נושא ההדפסה הופך אותה למלאכת אומן. וגם אם לא נקבל סברה זו, אזי כאשר מדובר בעבודה, יש לחשוש לרוה"פ שסוברים שמלאכת עבודה בחוה"מ אסורה מהתורה, וספק דאורייתא לחומרא, ועל כן יש לחוש לסוברים שהולכים אחר התוצאה.

יג,יז – כתב שאינו מתקיים מותר בלא הגבלה

כתבו ב"י (תקמה, ז [ב], 'כתב הרוקח'), ורמ"א (ז) עפ"י ארחות חיים (הלכות חוה"מ, ח), מותר לכתוב על לוחות של שעווה לפי שאינו כתב המתקיים. והיתר זה הוא אפילו אם כותב שלא לצורך המועד (שש"כ סו, נה). ולכן מותר לכתוב על אדים ואבק.

מבואר בשש"כ (סו, נה), ובחוהמ"כ (ו, פה) בשם הר"מ פיינשטיין ועוד, שכל כתב שעומד להימחק ונמחק בקלות נקרא 'כתב שאינו מתקיים', וזאת למרות שמצד עצמו הוא יכול להתקיים זמן רב. ואם כן מותר לכתוב בגיר או בטוש מחיק על גבי לוח, וכן מותר לכתוב חשבונות במחשב כיס, שהכתב המופיע בו אינו עומד להתקיים. וכן מותר לרשום מזל טוב וכיוצ"ב על גבי עוגה.

אמנם בשש"כ סו, הערה כט, התלבט אם מותר לכתוב בקרם אותיות על עוגה, וכתב שהרשז"א נטה להתיר. וממה שלמדנו, אין מקום להחמיר, שמדובר בכתב שאינו מתקיים כלל. בנוסף לכך, הוא בכלל צרכי המועד, שזה מוסיף שמחה, וממילא גם מלאכת הדיוט המתקיימת מותרת.

כתב בשו"ת יבי"א (ד, מו) שמותר להקליט בטייפ בחוה"מ, כיוון שהדיבור או הנגינה שנקלטת למכשיר אינם ניכרים כלל לעין לא ע"י אותיות ולא ע"י שום רושם כלל.

יג,יח – כתיבה במחשב שנשמרת בזיכרון בלא הדפסה, מסרון

בספר חוהמ"כ ו, צח, לא החשיב כתיבה במחשב שנשמרת בזיכרון בכלל האיסור, ולכן התירה אף שלא לצורך המועד, מפני שאין בכתב זה כל ממשות, ואינו אלא הבהוב אור אלקטרוני שבהקבצם יוצרים אות. ודומה לשרשרת נורות היוצרות משפט מסוים (כגון 'בסכות תשבו'), שלא יעלה על הדעת לאסור הדלקתם משום מלאכת כותב. אולם הוסיף, שאף שהותרה כתיבה זו, לא הותרה אלא באופן ארעי, אבל לכתוב במחשב עבודה גדולה אסור, שנמצא חוה"מ הופך ליום חול ומתבטל עניינו. וכ"כ ביבי"א ח, או"ח מח; דבר חברון או"ח תקמח; עטרת פז (לרב פנחס זביחי) ג, אבה"ע א; מועדי ה' (לרב שבתאי לוי) יא, כב.

לעומת זאת בחוט שני (פרק יט, ו, עמ' רמט) החשיב כתב זה ככתב הדיוט, והתירו לצורך המועד בלבד. וכ"כ הרב אליהו מאמר מרדכי יט, נד; וכ"כ בשו"ע המקוצר צט, הערה לה; וכך נראה מדברי שש"כ סו, נה. וכ"כ בשמירת המועד כהלכתו ח, ח; ג, 59, וכ"כ בשם ריש"א. (אמנם אין הדברים ברורים אלא שכך משמע מכך שהתיר רק לצורך המועד, וזה אפילו בכתיבה שאינה נשמרת באופן מכוון. קובץ מבקשי תורה חוה"מ סי' קו אות פב).

וכן נראה למעשה שכתיבה במחשב היא מלאכת הדיוט, שאיך יתכן שפעולות שעל ידם מבצעים כיום את כל העבודות החשובות ביותר, לא יחשבו כמלאכה כלל, אלא דין כתיבה במחשב כמלאכת הדיוט.

לפיכך, מותר לכתוב במחשב צרכי מועד, כרשימת מוצרים שצריכים לקנות. וכן מכתב ידידות לחבר, שאף זה מצרכי המועד, שעל ידי כך מרבים שמחה וידידות (שו"ע תקמה, ה). ולעיל יג, יא, למדנו שמותר לכתוב דברי תורה, כאשר על ידי הכתיבה יזכור את הדברים.

יג,יט – הקלדה לצורך פרנסה אסורה

נלענ"ד שכמו שכתבתי לגבי כתיבת הדיוט לצורך פרנסה (יג, ז), והדפסה לצורך פרנסה (יג, טז), כמו כן הקלדה לצורך פרנסה, כמו כתיבת חוות דעת משפטית, תוכנית בנייה, כתיבת תוכנה וכיוצא בזה, נחשבת כמלאכת אומן. אמנם מותר לבעלי עסקים לכתוב במחשב את המכירות שהם מבצעים במועד, מפני שכתיבה זו אינה עצם העבודה, אלא רק מלווה את העבודה, ובאופן זה היא מלאכת הדיוט.


[1]. הראב"ד (בהשגות) ומאירי ביארו, שהיתר אגרות רְשות משום דבר האבד, שמא לא ימצא שליח לשלוח את האגרות לאחר המועד. וכ"כ לבוש. ובערוה"ש (יב) העיר שטעם זה אינו שייך בימינו מפני שבכל מקום יש דואר קבוע. ויש מפרשים שכתיבה זו של שאילת שלום אין בה טרחה, ואין לה משמעות עסקית, ולכן היא מותרת, שאינה בגדר מלאכה כלל (דעה שהובאה בשבלי הלקט רכה, דעה שניה לעיל יג, א).
פורסם בקטגוריה פרק יא - מלאכת חול המועד | עם התגים | כתיבת תגובה

ג – הכנת המאכלים

ג,א – הערמה – ההיתר לצורך המועד ומחלוקת תנאים אם מותר להערים

משנה מו"ק יא, א: "כל כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד כובשן".

מו"ק יב, ב: "תנו רבנן: טוחנין במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם טחן והותיר הרי זה מותר. קוצצין עצים במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם קצץ והותיר הרי זה מותר. מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, ואם הטיל והותיר הרי זה מותר. ובלבד שלא יערים (שלא יעשה הרבה ויאמר לצורך המועד אני עושה ומתכוון כדי שישתייר לאחר המועד, רש"י). ורמינהו: מטילין שכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור, אחד שכר תמרים ואחד שכר שעורים, ואע"פ שיש לו ישן מערים ושותה מן החדש (פירוש: שמערים להכין שכר חדש כאשר יש לו אחר בביתו והיה בדעתו לשתות ממנו, והוא אומר שאינו רוצה בזה אלא באחר שהוא חדש)? תנאי היא! דתניא אין מערימין בכך, ר' יוסי בר יהודה אומר מערימין".

ג,ב – הערמה – נחלקו הראשונים כמי ההלכה בהערמה

לדעת הר"ן (בחידושיו) הלכה כריב"י שמותר להערים, שהרי אפילו ביו"ט הותרה הערמה, כמובא בביצה יז, א: "ממלאה אישה קדרה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא חתיכה אחת". ושם יא, ב: "וכן מולח אדם כמה חתיכות אע"פ שאינו צריך אלא חתיכה אחת". וכ"כ הרי"ד.

מאידך המרדכי (תתנד) כתב, שהלכה כת"ק שאסור להערים, בין שטוחן יותר ממה שצריך, ובין שיש לו את המאכל ומערים לומר מהחדש אני רוצה. וכתב שכן גם דעת ר"ת. ואע"ג שביו"ט התירו, אין ללמוד משם, שאין כל הערמות שוות, שכן בעירובי תבשילין (ביצה יז, ב) מצינו הערמה אסורה. (גם מה שהתירו לאשה למלא קדירה הוא לא הערמה אלא דין ריבוי בשיעורים). והרי"ף והרא"ש לא הזכירו דין הערמה כלל, וכתבו הטור והב"י (תקלג, א) שלדעתם הערמה אסורה. וכ"כ רי"ץ גיאת (ח"ב עמ' יט), ראב"ד (בהשגות), ריטב"א, ועוד.

אמנם כתב הרשב"א (א, תתמה), שאפילו יש לו לחם, מותר לטחון ולהכין חדש, שפת חמה עדיפה מן הצוננת. והראב"ד כתב, שהאיסור בהערמה הוא כאשר החדש והישן שווים באיכותם, אבל אם החדש טוב לו מן הישן, אף שיש לו ישן מותר להכין חדש לצורך המועד. ונראה מלשונו שאף אם האיכות ניכרת לו בלבד, מותר להכין חדש.

ג,ג – הערמה – דעת הרמב"ם

כתב הרמב"ם (יו"ט ז, ח): "מטילין שיכר במועד לצורך המועד, ושלא לצורך המועד אסור. אף על פי שיש לו ישן, מערים ושותה מן החדש, שאין הערמה זו ניכרת לרואה, וכן כל כיוצא בזה".

נחלקו בדעתו: מלשון המ"מ והריטב"א משמע שהבינו שכל הערמה מותרת לרמב"ם. אולם לדעת רוב המפרשים, הרמב"ם התיר הערמה שאינה ניכרת בלבד. וכן ביאר במגדל עוז, שלדעת הרמב"ם הברייתא השלישית, המביאה את מחלוקת התנאים, מדברת על הערמה של הוספת כמות ניכרת, שבזה ת"ק אוסר משום שהיא הערמה ניכרת. וריב"י מתיר, והלכה כת"ק. אבל בהערמה של מי שאומר שהוא רוצה לשתות מן החדש כולם מודים שמותרת, כיוון שאינה ניכרת לרואה, שהרואה אומר לצורך המועד הוא, שאין הכל יודעים שיש לו מן הישן. ולכן הזכיר הרמב"ם רק את ההיתר של שותה מן החדש, שהערמה של ריבוי אסורה. וכ"כ הב"ח (תקלג, א, 'והרמב"ם'), ושעה"צ (ו) בדעת הרמב"ם. וכן דעת המאירי. וכן נראה מראב"ן וריא"ז (א, ט), שהזכירו שמותר להערים ולשתות מן החדש ולא הזכירו הערמה של תוספת.

ג,ד – הערמה – להלכה אוסרים כל הערמה

בשו"ע ורמ"א תקלג, א, נפסק כדעת רוב הראשונים שאסרו כל הערמה: "מותר לטחון קמח לצורך המועד אפילו כיוון מלאכתו במועד, ולקוץ עצים מהמחובר, ולהטיל שכר בין של תמרים בין של שעורים, לצורך המועד. ושלא לצורך המועד אסור… לא יערים לטחון או לעשות שכר יותר בכוונה, או אם יש לו קמח או שכר ישן, לא יערים לעשות אחר ויאמר מזה אני רוצה. אבל אם יש לו לחם מותר לטחון לפת, דפת חמה עדיף, והוא הדין בשכר, אם החדש עדיף בלא הערמה שרי".

אמנם כתב מ"ב (ט), שמי שירצה לסמוך על הרמב"ם, להקל בהערמה כזו שיש לו ישן ואומר מהחדש אני רוצה ומשתמש בחדש, אין למחות בו. ואפשר לחזק את דבריו ממה שכתב בב"י: "וכיוון דלא אשכחן מאן דשרי אלא הרמב"ם, הוה ליה יחידאה ולא נקטינן כוותיה בהא". ועתה שנמצאו לרמב"ם חברים מאירי, ראב"ן וריא"ז, הרוצה לסמוך עליו רשאי.

ג,ה – הערמה – מה דין מה שעשה בהערמה או מזיד לצורך אחר המועד

אסור לאפות או לבשל ביו"ט לצורך מחר אפילו אם הוא שבת או יו"ט וכל שכן אם הוא חול (שו"ע תקג, א). נחלקו האחרונים באשה שהערימה ולאחר שסיימו לאכול סעודת יו"ט בישלה לצורך מחר אלא שאכלה כזית מן התבשיל כדי שיחשב כצורך יו"ט (הביאם מ"ב תקג, יג): לדעת באר הגולה (תקג, ה) ופר"ח התבשיל אסור, שיש חשש שילמדו ממנה אחרים לעשות כמותה, וגם היא תבוא לעשות כן פעם נוספת, משא"כ במזיד. כמו שמצינו בעירוב תבשילין תקכז, כד. אמנם רוב האחרונים, מ"א תקג, ג, ט"ז ה, א"ר ה, ועוד, התירו בדיעבד בהערמה, כיוון שעל כל פנים אכל קצת מן התבשיל מבעוד יום. וכ"כ מ"ב (שם יג, תקלג, ו).

וכן לעניין חוה"מ, כתב מ"א תקלג, ב, שהמערים להכין יותר ממה שצריך, דינו כמבואר לעיל ומאכלו מותר בדיעבד, כיוון שעל כל פנים הוא אוכל מעט ממה שהכין. והביאו מ"ב ו. וכתב (בשעה"צ ה) שהאחרונים העתיקוהו.

פורסם בקטגוריה פרק יא - מלאכת חול המועד | עם התגים | כתיבת תגובה

ב – כללי האסור והמותר

ב,א – המלאכה שנאסרה היא מלאכה שיש בה טורח

מו"ק ב, ב: "תנן: משקין בית השלחין במועד ובשביעית. בשלמא מועד משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן…" רש"י ('בשלמא'): "בשלמא מועד משום הכי שרי דלא אסיר בשום מלאכה אלא משום טירחא". נראה מהגמ' שרק מלאכה שיש בה טורח נאסרה בחוה"מ. לסוברים שאיסור מלאכה מדרבנן, זה מה שאסרו רבנן. לסוברים שהוא מן התורה, התורה מסרה לחכמים לקבוע את האסור והמותר, והם קבעו שרק מלאכה שיש בה טורח אסורה. וכן במו"ק יג, א: "אמר רב אשי… מועד משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן…"

וכ"כ בספר היראים (שד): "מכל מקום (בין אם איסור מלאכה בחוה"מ מן התורה או מדברי חכמים) למדנו מדתלי תלמודא איסור מלאכת חולו של מועד בטרחא, למדנו דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח. הלכך הלוואות ומלאכה מועטה בביתו מותרת. והא דאמר רבא במו"ק (י, ב) פרקמטיא כל שהיא אסורה, היינו להוליך בשוק דאיכא טרחא, אבל בביתו דליכא טרחא נראה שמותר. וראיתי בני אדם שפורשים מלהלוות, ואני פרשתי כמה שנים, ואעפ"כ נראה לי מותר, ועל הפורש ועל המלווה קורא אני עליהם ועמך כולם צדיקים". וכ"כ ראבי"ה (תתלה): "הלכך היכא דאיכא טרחה יתירה אסור, שליבו עצוב מפני הטורח".

וכן נראה משבולי הלקט (רכה, והובא בבאו"ה תקמה, ה, 'ואפלו') שלא נאסרה בחוה"מ אלא מלאכה שיש בה טורח, שכתב: "אגרות של רשות, יש מפרשים דזו היא שאילת שלום, דכיוון שאינו כותב צרכיו כלל אלא שאילת שלום גרידא, ליכא טרחא בהך כתיבה ולא דמיא למלאכה כלל, הלכך מותר דלא הוי כי אם כמטייל בעלמא". והאוסרים כתיבה סתם, אוסרים מפני שהיא דורשת תשומת לב מרובה. וכ"כ מהרש"ל (הגהותיו על סמ"ג ל"ת ע"ה).

ב,ב – דעת המחמירים

אמנם מח"א (קט, יא) נראה שאוסר כל ל"ט מלאכות גם כשאין בהן טורח, שכתב: "הקושר והמתיר לא נזכר מה דינו. ונ"ל דמה שאינו לצורך המועד אסור לכו"ע". וזאת למרות שלכאורה אין טרחה בקשירה והתרה. וכ"כ חזו"א (או"ח קלה) לגבי הוצאה. וכתב בפס"ת (תקל הערה 4) בשם כמה אחרונים שנהגו כך, ולדעתם כל מלאכה שאינה לצורך המועד – אסורה, לפיכך שלא לצורך המועד אסור להוציא מרשות לרשות, לחתוך ניירות, לדבר בטלפון, לצלם, ליטול ידיים על גבי זרעים וכדומה. אמנם גם לפי המחמירים יש שהקלו בכיבוי חשמל מפני שזו מלאכה שאינה צריכה לגופה, ובנטילת ידיים על גבי עשבים, מפני שלא אסרו בחוה"מ אלא במתכוון לעשות את המלאכה האסורה, ולא כאשר אינו מתכוון למלאכה. כיוצא בזה כתב בשו"ת בצל החכמה ה, צה, שאדם שיש לו בכיסו חפץ, אינו צריך להוציאו לפני צאתו לרשות הרבים, כי אינו מתכוון להוצאתו.

ב,ג – העיקר כמתירים

אמנם לא מצאנו כדברי המחמירים בראשונים, אלא מצאנו בראשונים שכתבו להיפך, כפי שהובא לעיל מהיראים, שבולי הלקט, וראבי"ה. וכן כתב במאירי (מו"ק יח, ב, 'אין כותבין') במפורש, שאיסור הוצאה מרשות לרשות אינו נוהג בחוה"מ, וכ"כ בישועות יעקב (תרכט). וכך משמע מרוב רובם של האחרונים שלא הגדירו את איסור העבודה במועד על פי ל"ט מלאכות.

מקור חשוב לדין זה מבואר בב"י (תקמ, ב), שכתב בשם הראשונים, שמותר ליטול גבשושית שבבית, "אע"ג דמלאכה גמורה היא ואינו דבר האבד, שרי בחול המועד כיוון שאינה מלאכה של טורח". והעתיקו המ"א (שם, ה). ואמנם בפמ"ג (שם, א"א ה), ביאר שאין הכוונה להתיר כל מלאכה שאין בה טורח, אלא רק כשיש בזה צורך המועד. אולם דעת רוה"פ גם כשאינו לצורך המועד, כל שאין בו טרחה מותר. וכן מבואר בשלחן עצי שטים (מובא בא"א בוטשאטש): "ונראה גם כן שיש היתר משני אופנים, אם מצד צורך המועד… אם מצד שאינו טורח גם בבית שלא ידור שם במועד ההוא וכגון כשדר בסוכה או בית הקיץ". וכ"כ ערוה"ש תקמ, ד. וכ"כ בספר עמק ברכה (א), ובחוהמ"כ (ב, הערה כה) כתב שכן סובר רשז"א, ומשום כך התיר הדלקת גפרור בסתם.

ועיין בשש"כ סח, הערה פג, מקורות רבים לדין הטרחה, ובדברי ספר משרת משה פ"ז מהל' שביתת יו"ט ס"ק ב, שכל איסורי מלאכה בשבת ויו"ט מותרים בחוה"מ, אבל מצוות עשה של שמחה חלה בחוה"מ, וכל עבודה וטרחה שמשביתה את השמחה אסורה. ולכן דבר האבד מותר וכו'. כך שאסור לעבוד בחוה"מ מדאורייתא, אבל לא משום איסור מלאכה אלא משום השבתת השמחה.

ב,ד – גזירות חכמים בשבת אינן חלות בחול המועד

ומוסכם על כולם שגזירות חכמים בשבת אינן חלות בחול המועד. וכפי שכתב בשש"כ סח, כו, שלא נאסרה בחול המועד הפרשת תרומות ומעשרות, ולכן מותר להפריש גם כשאין צריך לפירות במועד, וכן מותר לטבול כלים גם כשאינו מתכוון להשתמש בהם במועד. וכן איסור מוקצה אינו חל בחול המועד.

ב,ה – טורח הוא דבר שאורך זמן רב או דורש ריכוז רב

ונראה שיש שתי משמעויות למה שאמרו חכמים 'טירחא':

המשמעות הראשונה, שהמלאכה אורכת זמן רב, ואפילו בדברים שאינם מל"ט מלאכות, אם יש בהם טורח אסורים. כדוגמת מסחר והעברת חפצים, ועיין בפניני הלכה שבת כב, ב, שלדעת הרמב"ן פתיחת חנות אסורה מהתורה משום שנאמר שבתון. ואפשר שגם הרמב"ם מסכים לזה, עיין שם בהרחבות. ועיין עוד בדברי הרמב"ם (שבת כד, יב) על איסור מוקצה, שאחד הטעמים, כדי שלא יעביר אדם חפציו ממקום למקום, הרי שטרחה שהופכת את השבת לחול אסורה בחומרה כזו שגוזרים עבורה איסור מוקצה.

המשמעות השנייה, מלאכה שדורשת ריכוז ומאמץ, ועל כן מלאכת אומן נאסרה גם כשהיא נעשית בזמן קצר, כדוגמת כתיבה.

וכן נראה מדברי היראים שכתב: "דלא מיתסרא אלא מלאכת טורח. הלכך הלוואות ומלאכה מועטה בביתו מותרת". וכן נראה מא"א בוטשאטש שכתב (סו"ס תקלג): "וכן לפעמים אינו עושה רק מה שאין טרחא ולא שהיה דהוי ליה כנטילת גבשושית", ועוד כתב (תקלז): "ואין זה כנטילת גבשושית שמותר בחוה"מ ע"י שאין בו שהיה, כי הגסה הנ"ל יש בה שהיה מרובה". הרי שגם נטילת גבשושית מותרת מפני שפעולתה קצרה וקלה.

עוד מבואר מלשון שבולי הלקט סי' רכ"ה, שלא רק מעשה המלאכה בפועל קובע, אלא גם טרחת הלב וריכוז המחשבה, שאינה דומה כתיבת אגרת שלום שמפחיתותה אינה דורשת ריכוז ודקדוק, לאגרת שכותב בה אודות צרכיו שדורשת ממנו דיוק ודקדוק לכותבה כהוגן.

ב,ו – איסור מלאכה בחול המועד כדי שיוכלו לשמוח וללמוד

כתב ראבי"ה (תתלה): "לא מסרן הכתוב אלא לחכמים לידע איזה מלאכה אסורה ואיזה מותרת, הכל תלוי כדי שישמח במועד, ומתוך שמחה נוח לו ללמוד ולהבין בהלכות הרגל, כדאמרינן אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות וכו'. הלכך היכא דאיכא טרחה יתירה אסור, שליבו עצוב מפני הטורח. וכן התירו לעשות מלאכה בדבר האבד או בשאין לו מה לאכול, כדי שיהא שמח במועד ועל דרך זה הולכים כולם". וזה ביאור מה שאמרו במו"ק יג, א: "אמר רב אשי… מועד משום טירחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן, ארבעה עשר משום צורך יום טוב הוא, מידי דצורך יום טוב שרו רבנן, מדי דלא צורך יום טוב לא שרו רבנן".

וכ"כ הריטב"א מו"ק יג, א, ('אלא אמר רב אשי'): "כי טעם איסור מלאכות במועד הוא משום טרחא ושלא למעט בשמחת הרגל, ולפיכך התירו חכמים כל שהוא צורך המועד וכל שהוא דבר האבד, כדי שלא יהא דואג על אבדתו ונמנע משמחת יום טוב, וכן התירו שכר פעולה שאין לו מה יאכל".

פורסם בקטגוריה פרק יא - מלאכת חול המועד | עם התגים | כתיבת תגובה