ארכיון תגיות: הרב בראל שבח

ו – לימוד תורה

ו,א – לימוד תורה

כתב החינוך שכג: "ואסרו לכל אדם שלא יכוון מלאכתו במועד, כלומר שיניח מלאכתו לדעת קודם המועד בעניין שיעשה אותה במועד מפני שהוא פנוי, כי לא לעסוק במלאכה הקבעו ימי חולו של מועד כי אם לשמוח לפני השם, רוצה לומר להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר, הלכות הפסח בפסח, והלכות עצרת בעצרת, והלכות החג בחג".

ו,ב – דברי הכלבו

כלבו (סוף סימן ס): "ואף על פי שאכילה ושתיה במועדות בכלל מצות עשה לא יהיה אדם אוכל ושותה כל היום אלא כך יעשה בבקר ישכים לבית הכנסת ויתפלל עם הצבור שמתפללין וקורין בתורה בענין היום וחוזרין לבתיהם ואוכלין, והולכין לבתי מדרשות ושונין עד חצי היום ואחר חצי היום מתפללין תפלת מנחה וחוזרין לבתיהן ואוכלין שאר היום עם הלילה, כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל לא ימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש שזה ודאי אינה שמחה רק הוללות וסכלות ולא נצטוינו רק על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל, שנאמר (שם כח, מז): תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב, הא למדת שהעבודה בשמחה לא מתוך שחוק וקלות ראש ושכרות. ירושלמי אמר ר' אבא בר ממל אלו היה מי שימנה עמי התרתי שיהיו עושין מלאכה בחולו של מועד כלום אסור לעשות מלאכה אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ושמחים ויגעים בתורה ועכשיו אוכלין ושותין ופוחזין, נראה מדעת זה החכם שאיסור גדול בשחוק ובקלות ראש יותר מעשיית מלאכה, וכן האמת כי מי שעוסק במלאכה עוסק בישוב העולם והיא מצווה גדולה, שכן מצינו בונה בית ונוטר כרם שחוזר מעורכי המלחמה אויבי השם לפי שעוסק בישובו של עולם, וכוונת התורה בנתינת המועדות והראיה לפני השם כדי להדבק באהבתו וביראתו ולעסוק בתורתו התמימה, ולמדו ליראה השם הנכבד והנורא מן החכמים החסידים העולים לראות פני האדון ה' אלוהי ישראל שלש פעמים בשנה". והביאוהו א"ר תקל, א; מ"ב ב; דעת תורה א; כה"ח ה.

ו,ג – כל איסור ביטול מלאכה בשביל לימוד תורה

בנוסף לדברי הכלבו בזה, כ"כ מרדכי מו"ק סי' תתנג, הגהה בשם אגודה (מו"ק יג, ב), על דברי רבי ממל בירושלמי, "מכאן שטוב לעסוק בתורה בחול המועד". ובמהרי"ל (מנהגים, חול המועד א): "… וכן אמר מהר"י סג"ל נמי דאסרו מלאכה כדי שיהיו פנוים לעסוק בתורה, ולכך התירו נמי דבר האבוד כדי שלא יצטער על אבודו ויבטל את למודו".

ערוה"ש תקלט, ד, בביאור איסור מסחר שאע"פ שהוא שבות אסור כדי שלא יבטל שמחת יו"ט ולימוד התורה "ובכלל שמחת יו"ט לעסוק בתורה, דהא אפילו ביו"ט בעינן חציו לה' וכל שכן במועד, ואם יהיה במשא ומתן לא יהנה משמחת יו"ט וגם לא יעסוק בתורה".

תהילים עה, ג: "כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט". ובמאירי: "ויש מפרשים כִּי אֶקַּח מוֹעֵד, שהם דברי העם הנבחר כשיצא מן הגלות, כלומר כשיגיע הזמן שיהיו ימי בשלווה, ויהיו לי כמועד וחג, לא אוציאם לבטלה ולתענוג כהרבה משאר האומות אבל לעבודת הש"י, והוא עניין מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט. ואף רבותינו דרשוהו כיוצא בזה ע"י שביתת כל יום טוב שראוי להוציא ימי מנוחה להתעסק בעבודת הא-ל ובסיפור נפלאותיו כפי עניין החג, כמו שכתב בפירוש רש"י וכמו שביארנו בקצת חיבורינו".

פלא יועץ, ערך חול המועד: "וידוע מאמרם ז"ל, שלא נתנו שבתות וימים טובים לישראל אלא לעסוק בתורה. וידוע מה שפירשו הקדמונים בפסוק כִּי אֶקַּח מוֹעֵד אֲנִי מֵישָׁרִים אֶשְׁפֹּט, כי אשר יש להם טענה שאינם יכולים לעסוק בתורה מחמת טרדתם על המחיה ועל הכלכלה, חול המועד הוא תברתהון, והיא מקטע רגליהון ומחייבתן גם על זמן טרדתם, כי החול המועד עד ממהר שאין הטרדה גורם. ואם בחול המועד וכן בכל עת שהוא פנוי אינו מפנה עצמו לבטלה אלא עוסק בתורה, בא בשכרו גם על הזמן שהוא טרוד בעסקיו כאילו היה עוסק בתורה. והאיש הירא את ה', חרדה ילבש כל ימיו ויזהר מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף".

ר"י אברבנאל (נחלת אבות ג, א): "אמרו חז"ל שר' אליעזר היה דורש כל יום חול המועד ומחרף ומגדף כל מי שהיה יוצא מדרשתו ונפסקה הלכה כר' יהושע… ונכלל גם כן זה [שאינו מחלק חציו לה'] במבזה את המועדים… ולכן השטיפות במאכל ומשקה במועדי ה' ומשחקים בקוביא בחול המועד שמתוך כך באים לקנתור ומריבה ולכפירה וקללת השם, הפך מה שצותה תורה: וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, שעיקר השמחה היא בתורה, והם מתרחקים ממנה, עליהם נאמר (במדבר טו, לא): כִּי דְבַר ה' בָּזָה".

ו,ד – דברי ספר סדר היום

עניין חול המועד: "הימים שבין א' של פסח ליום אחרון נקראין חול המועד, והטעם מפני שהן חול לגבי א' וז', אבל לגבי שאר ימים מועד איקרו, ולכן אין לאדם לעסוק בשום מלאכה לא גדולה ולא קטנה, ולא התירו כי אם דבר האבד ושיהיה נקל לעשות. ולא יאמר אדם כיון שאיני יכול לעשות בהם מלאכה אוכל ואשתה ואטייל ואשמח בהם, כי אין זה כוונת הי"ט והמועדים, חלילה להאמין זה והפתאים והסכלים לבם נוטה לסכלות זה. אבל האמת לא ניתנו י"ט לישראל אלא כדי שיהיו פנויים מעסקם ומלאכתם ויעסקו בתורה ובלי טרדה ובלי מחשבה והם ימי רצון ומוצלחים בלמודם. לכן אין לאדם לאבד אותו במאכל ומשתה ושינה וטיול, אלא כל א' יעמוד במקומו המיוחד לו ויעסוק במה שחננו האל י"ו, בעלי מקרא במקרא, בעלי משנה במשנה, בעלי גמרא בגמרא, ולא מפני זה תענג נפשו, אלא יאכל דברים טובים ומוטעמים וישתה כראוי לו ויישן מעט אם בר הכי הוא והרי כל זה עונג לגופו, ואח"כ שאר היום יענג נפשו העגומה אשר היא יושבת כשבויה בגלות ואין מי שיחוש לה ולתועלתה כי כולם פונים לתאות היצה"ר הגוף הנגוף כי רבים אשר אתו מאשר אתה כי היא יחידה וגלמודה דורש אין לה, אשריו ואשרי חלקו למי שנגע יראת אלוהים בלבו לדרוש אליה ולבקש עליה לסמוך אותה שלא תפול ביד מבקשי רעתה וזה כל האדם. וכל אלו הימים יש בהם תוספת קדושה ויש קרבן מוסף לכל יום וצריך כל אדם ליזהר בו כנ"ל, גם יש בהם תוספת גברא בקריאת התורה ומתוך עניינים אלו נראה שיש בהם קדושה. ואין השכל נותן שניתנה הקדושה בימים לאכול ולשתות ולנהוג בהם מנהג חול, והמתנהג בהם במנהג הזה בשגעון ינהג ועתיד ליתן את הדין ומחלל קדושת הימים ומעלתם, אבל הענין כאשר כתבתי והחכם עיניו בראשו לשקול כל הענינים כאשר כתבתי כמה פעמים".

יוסף אומץ תתלט: "ואף שמצווה לענג חול המועד במאכל ומשתה, מכל מקום עיקר קדושתו אינו מצד הגוף רק מצד הנשמה שיש להוסיף בלימודו יותר מבשאר ימים. ובסדר היום האריך מאד בחיוב התמדת הלימוד בו, ובדף צה כשסידר סדר הלימוד לכל המועדים נתן לכל חול המועד חלק מיוחד. ובירושלמי איתא להדיא לא אסור מלאכה בחול המועד אלא כדי שיהיו אוכלין ושותין ועוסקין בתורה והם אוכלין ושותין ופוחזין, לכן לפחות אותם שאין להם טרדא מחמת עסקי היריד, אל יבלו העת בחול המועד בשחוק, רק בכל שעה שאפשר להם לפנות עצמם מעסקיהם, ילמדו".

ו,ה – מקורות נוספים על לימוד תורה בחול המועד

ביצה כט, א: "מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מדותיו מערב יום טוב ונותנן ללקוחות ביום טוב. אבא שאול אומר: אף במועד עושה כן, מפני ברורי המדות… תנא: אף במועד עושה כן, מפני בטול בית המדרש". רש"י: "שהיה חכם גדול, ובאים רבים לשאול הימנו, ובמועד רבים עוסקים בתורה, שאין טרודים במלאכה, והיה ממלאן בלילה, שאין זמן בית המדרש, כדי שיהא פנוי ביום… " כיוצא בזה הובא בתוספתא ביצה פרק ג הלכה ח: "… אף בחול המועד עושין כן מפני ביטול בית המדרש". ופירשו מנחת יצחק ומנחת ביכורים, שבחול המועד נצרכו הרבנים להורות יותר מהרגיל ש"רבים היו עוסקים בתורה שאין טרודים במלאכה".

סוכה נג, א: "תניא, אמר רבי יהושע בן חנניה: כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה לא ראינו שינה בעינינו. כיצד? שעה ראשונה – תמיד של שחר, משם – לתפלה, משם – לקרבן מוסף, משם – לתפלת המוספין, משם – לבית המדרש, משם – לאכילה ושתיה, משם – לתפלת המנחה, משם לתמיד של בין הערבים, מכאן ואילך – לשמחת בית השואבה".

ירושלמי סוכה פ"ה ה"ב: "א"ר יהושע בן חנניה כל ימים של שמחת בית השואבה לא היו טועמין טעם שינה כל עיקר, בתחילה היו הולכין להקריב תמיד של שחר, משם היו הולכין להקריב את המוספין, ומשם היו הולכין להקריב נדרים ונדבות, ומשם היו הולכין לאכול ולשתות, ומשם היו הולכין לתלמוד תורה, ומשם היו הולכין להקריב תמיד של בין הערבים, ומשם היו הולכין לשמחת בית השואבה".

ו,ו – נסיעה לירושלים ולהקביל פני הרב על חשבון חציו לבית המדרש

כתבתי שנראה שאפשר להקל לנסוע נסיעה ארוכה לירושלים או להקביל פני הרב, למרות שבעקבות זאת לא יספיק ללמוד חצי יום. משום שהעוסק במצווה פטור מהמצווה, ומדובר במצווה ששייכת במהותה לחג. וגם מצד התוכן, ההתקשרות למקום המקדש כמוה כברכה בתורה תחילה. ועיין לעיל בהרחבות א, טז, א-ג. וכן הקבלת פני הרב שייכת למה שאמרו כבוד תורה קודם ללימוד תורה. וכל עניין הקבלת פני הרב נועדה כדי להעצים את הלימוד שאדם למד וילמד מרבו. שעל ידי ההתקשרות אל הרב, התורה שהוא לומד ממנו נעשית עבורו משמעותית יותר. ועיין לעיל בהרחבות א, יז, א-ב.

ו,ז – היחס לטיולים ובילויים במועד

על היחס לטיולים בחול המועד עיין בהרחבות לסוכות פרק ג, יד, א-ג.

ועיין בשו"ת משנה הלכות יא, תלו, שנשאל אם מותר ללכת בחוה"מ לרכוב על סוסים לטיול. והשיב שאין איסור, והוסיף: "ומיהו לעצם השאלה ועוד שאלות כאלו לבי עלי דוי, כי מי זה אשר יקח הזמן מקדושת חוה"מ אשר ניתן ללמוד תורה ולקיים מצותיה ולהחליף זה ברכיבת סוסים אשר אפילו בכל השנה אינו מדרך התורה ושֶׁקֶר הַסּוּס לִתְשׁוּעָה וּבְרֹב חֵילוֹ לֹא יְמַלֵּט, הִנֵּה עֵין ה' אֶל יְרֵאָיו לַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ (תהלים לג, יז-יח). וכדאי להעתיק דברי הירושלמי הובא בא"ר א"ח סי' תק"ל אות א'… וכתב הכלבו נראה מזה שאסור גדול בשחוק וקלות ראש יותר ממלאכה. וכוונת השי"ת בנתינת המועדות כדי להדבק באהבתו וביראתו ולעסוק בתורתו התמימה. וכ"כ אגודה ס"פ מי שהפך, טוב לעסוק בתורה בח"ה. ובמהרי"ל דלכך התירו דבר אבד כדי שלא יצטערו על איבודה ויבטל לימודו ע"ש".

פורסם בקטגוריה פרק י - מצוות חול המועד | עם התגים , | כתיבת תגובה

ה – עיסוק בדברים מצערים

ה,א – איסור הספד ועיסוק בדברים מצערים

אסור להספיד בחול המועד (שו"ע או"ח תקמז, א). בנוסף לכך אסור להספיד בשלושים יום הסמוכים לרגל מת שנפטר יותר משלושים יום קודם הרגל, וכ"כ שו"ע תקמז, ג. והטעם: "שאין המת משתכח מן הלב עד אחר שלשים יום ואי יספידו פחות מל' יום לפני הרגל, יבוא על ידי זה לבכות ולהצטער ברגל דעדיין לא שכחו" (מ"ב ב, עפ"י מו"ק ח, א).

כתב הרמב"ם (יו"ט ז, טז), ע"פ מו"ק ז, א: "אין רואין את הנגעים במועד שמא ימצא טמא ונמצא חגו נהפך לאבל".

כיוצא בזה כתב בכה"ח תקכט, לח, בשם רוח חיים ד', שכיוון שמצווה לשמוח ביו"ט, אסור לדבר בו בדברים שמצערים אותו, כגון מאוהביו שמתו וכיוצא בזה.

בשע"ת תקכט, ד, הביא מהחכם צבי שאין לאבל וכ"ש לשאר אנשים ללמוד ביו"ט דברים הרעים, ובאג"מ (יו"ד ד, ס, אות ד) תמה על דבריו.

בשעת הצורך מותר להורים לגעור בילדיהם כדי לחנכם, מפני שהשמחה שעליה נצטווינו היא שמחה של מצווה, וחינוך הילדים מצווה (חוט שני עמ' קנט).

ה,ב – הספד תלמיד חכם בפניו

ואם הנפטר הוא תלמיד חכם, מספידים אותו בעת מסע ההלוויה שלו, שכבוד התורה דוחה את שמחת המועד (מו"ק כז, ב; שו"ע יו"ד תא, ה). ויש אומרים שכיום אין תלמיד חכם שבקיא בכל התורה, ולכן אין להספיד תלמיד חכם במועד. וכ"כ מ"א, מ"ב תקמז, יב; באו"ה ג; גשר החיים ח"א יג, י; פני ברוך כח, ו. אבל רבים כתבו שמספידים ת"ח מובהק ומרביץ תורה בפניו גם בזמן הזה. וכ"כ בתשובה מאהבה ג, רז, ושכן הורה רבו הנודע ביהודה; שו"ת מהרי"ט חו"מ סו"ס מז; ברכי יוסף חו"מ טו, ג; ודעת תורה תקמז, יב. וכן המנהג כמבואר ביבי"א ט, יו"ד מו; פס"ת תקמז, א. ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בגדולי הדור. וכן נהגו למעשה שהספידו את מו"ר הרב שפירא זצ"ל בחול המועד סוכות תשס"ח. אלא שנוהגים לקצר בהספד.

פורסם בקטגוריה פרק י - מצוות חול המועד | עם התגים | כתיבת תגובה

א – טעם עירוב תבשילין

א,א – מקור לדין 'הואיל'

פסחים מו, ב: "איתמר, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר: לוקה, רבה אמר: אינו לוקה. רב חסדא אמר: לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר: אינו לוקה, אמרינן הואיל. אמר ליה רבה לרב חסדא: לדידך, דאמרת לא אמרינן הואיל – היאך אופין מיום טוב לשבת? אמר ליה: משום עירובי תבשילין. – ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא? אמר ליה: מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה, גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול. וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין – אית ליה היכירא".

א,ב – רוב הראשונים פסקו כרבה

רוב הראשונים פסקו כרבה, כ"כ רי"ף (פסחים טו, א, מדפי הרי"ף); רמב"ן (מלחמות שם); תוס' (עירובין לח, א, 'משום'); ר"ן (פסחים שם); רא"ש (פסחים ג, ו); רשב"א (עבה"ק ב, ב; ביצה כא, ב); הגה"מ (הל' יו"ט ו, א); סמ"ג (לאוין עה); מאירי (פסחים שם); ומרדכי (ביצה תרסח).

אמנם נימוקיהם שונים: רי"ף ורא"ש פסקו כרבה מכיוון שבגמ' פסחים נפסק כרבי אליעזר בדין הפרשת חלה בטומאה ביום טוב משום 'הואיל', הרי שהלכה כרבה.

לעומת זאת, רמב"ן, ר"ן, הגה"מ, ומאירי הסבירו שהלכה כרבה מכיוון שלמדנו שאיסור תורה להכין מיום טוב לשבת, כמבואר בריש ביצה (ב, ב): "דאמר רבה: מאי דכתיב (שמות טז, ה): וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ – חול מכין לשבת, וחול מכין ליום טוב, ואין יום טוב מכין לשבת, ואין שבת מכינה ליום טוב". הרי שהלכה כרבה ולא כרב חסדא שסובר שצרכי שבת נעשים ביום טוב.

א,ג – הפוסקים כרב חסדא

לעומת זאת יש ראשונים שפסקו כרב חסדא, שמדאורייתא מותר לעשות מלאכה ביום טוב עבור שבת, כ"כ רז"ה (פסחים שם); רבינו אפרים; ריצב"א (תוס' עירובין לח, א, 'משום'); רי"ד (פסקי הרי"ד ביצה כא, א); וכן דייק באו"ה (תקכז, א, 'ועל') מרבנו חננאל (פסחים שם). ולמדו זאת רז"ה ור"ח מדברי רב אשי (ביצה טו, ב), שביאר את טעם עירוב תבשילין, "כדי שיאמרו אין אופין מיום טוב לשבת קל וחומר מיום טוב לחול", הרי שמיום טוב לשבת אין איסור תורה. (והשיב על כך הרמב"ן, שהדיוק שאין בזה איסור תורה הוא מפני סברת הואיל).

א,ד – דעת הרמב"ם

כתב הרמב"ם בפרק ו, א, כרב חסדא שהאיסור לבשל מיום טוב לשבת 'מדברי סופרים', כלומר מדאורייתא צרכי שבת נעשים ביום טוב. מאידך, בפרק א, טו, כתב כסברת 'הואיל': "המבשל ביום טוב לגוים או לבהמה או להניח לחול, אינו לוקה, שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן". וקשה היאך חיבר בין החולקים.

בבית יוסף תקכז, א, ביאר שלרמב"ם גם רבה שסובר 'הואיל' מסכים עם רב חסדא שמדאורייתא מותר לבשל מיום טוב לשבת. וכן ביאר רדב"ז ב, תרסח. וכ"כ הרבה אחרונים: בית מאיר (תקכז, א); חמד משה (תקכז, א); צל"ח (ביצה טו, ב); ערוה"ש (תקכז א-ג); דברי מלכיאל (ג, סוף כה); בנין שלמה (יו"ט א, ו); הרב קאפח (הל' יו"ט א, ו); שבט הלוי (ז, עג, א).

אמנם ביש"ש (ביצה ב, ג) הקשה על הבית יוסף, שהרי למדנו בפסחים, שבזה נחלקו רבה ורב חסדא, ולא יתכן להסכים עם דברי שניהם. ואם הלכה כרבה מדין הואיל, הרי שמהתורה אסור להכין מיום טוב לשבת. וכ"כ מ"א (הקדמה לסימן תקכז). והסביר שהרמב"ם פוסק כרבה ולא רב חסדא, ומה שכתב שמותר מדאורייתא לבשל מיו"ט לשבת, הכוונה כרבה מפני סברת 'הואיל', אבל בלי סברת 'הואיל' – אסור.

א,ה – האוסרים בישול ביום טוב סמוך לצאת החג

שאלו בתוס' (פסחים מו, ב, 'רבה'), איך אמר רבי אליעזר שהרודה חלות דבש ביום טוב לוקה (שבת צה, א), הרי אמרינן 'הואיל' ויבואו אורחים? ותרצו: "ברודה סמוך לשקיעת החמה, שאפילו יבואו אורחים אין שהות ביום לאוכלו". וכ"כ הרבה ראשונים, שאם מבשל מיום טוב לחול סמוך לצאת החג, עובר על איסור דאורייתא מפני שאין אפשרות שיבואו אורחים. כ"כ רשב"א (ביצה ד, ב, 'הא'); מרדכי (ביצה תרסח); הגה"מ (הל' יו"ט ו, א); ומאירי (פסחים מו, ב).

כתב מ"א (הקדמה לסימן תקכז), על פי התוס' הנ"ל, שגם אם הניח עירוב תבשילין, אסור מדאורייתא לבשל ביום טוב סמוך לחשיכה עבור שבת, כי אין סיכוי שיבואו אורחים. והסביר שעל כן נהגו להתפלל ערבית של שבת שאחר יו"ט מבעוד יום, כדי שלא יכינו אז צרכי שבת. וכ"כ עוד אחרונים: א"ר תקכז, ב; שועה"ר א; בא"ח צו, הל' עירוב ח; שו"ת מהרש"ג ב, ז; חמד משה א; חלקת יעקב ג, פד; אור לציון ג, כב, ג; מנחת שלמה ביצה טו, ב; אבני ישפה ד, עא, ב; משנת יוסף ה, צה (ויש שהביאו את סברת 'הואיל' להסביר את היתר עירוב תבשילין אבל לא כתבו במפורש שצריך ליזהר לא לבשל סמוך לחשיכה, כ"כ לבוש תקכז, א; ועטרת צבי ג).

א,ו – המתירים

לעומת זאת, יש שכתבו להלכה שמותר לבשל ביום טוב עבור שבת אף סמוך לחשיכה, כי הלכה כרמב"ם שפסק כרב חסדא שצרכי שבת נעשים ביום טוב. כ"כ רדב"ז ב, תרסח; שו"מ תניינא ב, י; ולכך נוטה חת"ס (חידושים לביצה טו, ב), וערוה"ש תקכז א-ג. והוסיף בערוה"ש שכן מפורש בירושלמי. וביאר רבי חיים בן עטר (ראשון לציון ביצה ב, ב), שאין הלכה כרבה לעניין הואיל, מפני שכל מה שפוסקים כרבה לעניין הכנה אינו כולל בישול ואפייה, וכדברי התוס' (ביצה ב, ב, 'והיה') שאיסור הכנה מיום טוב לשבת לא כולל בישול ואפייה אלא רק דברים שלא היו בעולם כמו ביצה שנולדה, או דברים מוקצים.

במ"ב תקכז, ג, החמיר, ובבאו"ה האריך בסוגיה ותמה היאך לא הוזכר בגמ' שאסור לרבה לבשל לשבת סמוך לחשיכה, וכתב שלכתחילה יש ליזהר לבשל ביום טוב מבעוד יום כפי שכתבו אחרונים רבים, מכל מקום בשעת הדחק אפשר לסמוך על הראשונים שפסקו כרב חסדא ובראשם הרמב"ם כפי שהסבירו רוב האחרונים. וכ"כ למעשה שש"כ ב, יד. וכ"כ חזו"ע עמ' רעח, שאם נתעכב מחמת אונס רשאי להמשיך לבשל ביום טוב סמוך לחשיכה, מפני שסומכים על רב חסדא והראשונים שפסקו כמותו שצרכי שבת נעשים ביום טוב. וכ"כ הראשל"צ הרב מרדכי אליהו (מאמר מרדכי עמ' 125, ד), שבדיעבד יכול לבשל עד סמוך לחשיכה.

באור לציון ג, כב, ג, החמיר, אבל העלה הצעה מצוינת, להניח בסיר ביצה וכיוצא בזה דבר שמתבשל במהרה ויספיק להתבשל לפני שקיעת החמה. וכיוון שאין איסור להרבות בשיעורים ביום טוב, אפשר להניח את כל הסיר על האש, למרות שרובו יהיה מוכן לאכילה לאחר צאת הכוכבים, רק יקפיד שלא להכניס דבר לסיר אחר שהניחו על האש.

א,ז – ביאור ההיתר לבשל עד חשיכה

אכן לכאורה יש לתמוה מאוד, שרוב הראשונים פסקו כרבה, וממילא אסור מהתורה לבשל מיו"ט לשבת סמוך לחשיכה, והיאך איסור זה לא הובא בגמרא ובראשונים. ואפילו באחרונים, לאחר שכבר כתב המ"א את האיסור שבזה, היאך ישנם רבים שהורו להיתר כרב חסדא, והלא יש לילך אחר רוב הראשונים שהורו כרבה, קל וחומר כשמדובר באיסור דאורייתא. וכתב בפמ"ג (פתיחה להל' יו"ט א, יז), שכך הוא מנהג ישראל לבשל ביו"ט לשבת עד שקיעת החמה, למרות שהוא עצמו כתב שצריך להחמיר כמ"א.

ואולי מפני שבפועל כמעט תמיד הדבר מותר מדין 'הואיל'. שכן כל בישול כמעט מועיל במקצת, ומן הסתם הניחו את התבשיל על האש לפני הדלקת נרות, ועוד רצו להספיק לערבב את התבשיל לפני כניסת השבת, הרי שכבר הספיק להתבשל מעט לפני השקיעה, ומן הסתם כבר טעמו הושבח במקצת, והדבר מועיל לאורחים אם יהיו רעבים וירצו לאכול מיד, ואם כן אין וודאות שמה שבישל הוא רק לצורך שבת. (ועיין במנחת שלמה לביצה טו, ב, שכתב כעין זה, אלא שהחמיר משום שבפועל אין כיום בשעה זו אורחים).

עוד צריך להוסיף שמסתבר שהאחרונים ששקלו אם יש צורך להזהיר את הרבים על כך, מצאו שכמעט תמיד הוא מצב של ספק ספיקא. ספק אולי הלכה כרב חסדא, וספק נוסף שאולי בין השמשות הוא עדיין יום, ועד צאת הכוכבים התבשיל כבר נעשה מבושל כמאכל בן דרוסאי, שיש לו דין מבושל לדעת רבים (אמנם בפמ"ג סוף פתיחה להל' שבת לד, לא הסכים לסברה זו משום שאורחים לא יאכלו את זה. ויש להשיב, שאורחים רעבים כן יאכלו). ובמיוחד אם נצרף את שיטת ר"ת, שבין השמשות נמשך 72 דקות אחר השקיעה.

א,ח – על סברת עירוב תבשילין

עיין ביצה טו, ב, שעל פי המבואר שם בדעת רב אשי ורבא כתבתי את טעמי עירוב תבשילין. והקדמתי את רב אשי כי העיקר להלכה כדבריו (רמב"ם ו, א; רשב"א בעבודת הקודש ד, א). ואע"פ כן הזכרתי את דעת רבא, מפני שהרבה ראשונים העתיקו גם את דבריו, משמע שגם לסברתו יש משקל.

ואמנם אם יקרה שישכחו להניח 'עירוב תבשילין', יצא שבעקבות תקנת חכמים יהיה אסור לבשל לשבת, ונמצא שעל ידי תקנת 'עירוב תבשילין' יתבטלו מעונג שבת. אלא שאמרו חכמים "מוטב שלא יתעדן שבת אחת ויתעדן שבתות הרבה, שאם אתה מתיר לו לבשל כשנאבד עירובו אף הוא יתרשל בו ולא ישמרנו או יאבד או יאכל ולא יזכור לברור לשבת כלל" (ר"ן ורשב"א לביצה טו, ב).

א,ט – אסור לבשל מיו"ט ראשון שחל ביום חמישי עבור שבת

היו שני ימים טובים צמודים לשבת, אסור לבשל מיום טוב ראשון לשבת אלא רק מיום טוב השני, שכן התירו חכמים על ידי עירוב תבשילין לבשל מיום טוב הסמוך לשבת ולא מן היום שלפניו. ועוד שכאשר יש שני ימים טובים, הרי שהראשון מהתורה והשני מדברי חכמים (שו"ע תקכז, יג). בארץ ישראל זה יכול לצאת בראש השנה, ובחוץ לארץ גם בימים טובים אחרים.

פורסם בקטגוריה פרק ח - עירוב תבשילין | עם התגים , | כתיבת תגובה

יא – הבדלה

יא,א – הבדלה

עיין בהערה 4 שמוסכם שיסוד מצוות הקידוש בשבת, היינו הזכרת קדושת השבת, מהתורה. ולגבי הקידוש על היין, לדעת רוה"פ המצווה מדברי חכמים, ויש אומרים שגם המצווה לקדש על היין מהתורה.

ולגבי קידוש ביו"ט מבואר שם שיש מחלוקת אם יסודו מהתורה או מדברי חכמים.

ולגבי הבדלה בשבת, לדעת הרבה פוסקים, יסודה מן התורה, וחכמים הם שקבעו לומר את הקידוש ואת ההבדלה על כוס יין (רמב"ם, סמ"ג, חינוך). לרמב"ם יסוד ההבדלה בשבת נלמד מהפסוק: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ" (שמות כ, ז), שצריך לזכרו בכניסתו בקידוש היום, וביציאתו בהבדלה. ואילו לריטב"א (הובא בשטמ"ק ביצה ד, ב) ורשב"א בעל התוספות (הובא באגרות הרמ"ה עמ' רמח), הלימוד מהפסוק: "וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל" (ויקרא י, י).

ויש אומרים, שמהתורה המצווה היא רק לזכור את קדושת השבת בכניסתה, וכהמשך לכך תקנו חכמים לומר הבדלה ביציאתה (רא"ש). כמבואר בפניני הלכה שבת ח, א.

ולכאורה יוצא, שלסוברים שהבדלה בשבת מהתורה, לפי השיטה שקידוש ביו"ט מהתורה, גם הבדלה ביו"ט תהיה מהתורה, וכ"כ פמ"ג או"ח רצו.

יא,ב – מי ששכח להבדיל במוצאי יו"ט

כתב במ"ב רצט, טז, שכתב רע"א בשם ספר לשון חכמים, שמי שלא הבדיל במוצאי יו"ט אין לו תשלומין, כי רק בשבת שלושת הימים שלאחריה שייכים אליה. ורע"א עצמו סובר שאפשר להשלים הבדלה במשך כל היום הראשון שלאחר יו"ט. ובכה"ח רצט, כד, כתב בשם שו"ת בית יהודה ב, כח, שיכול להבדיל כל השבוע, וברכ"י כתב שאין ראייתו מכרעת ואין לסמוך על זה. וכתבו חסד לאלפים רצט, ב, ובן איש חי ויצא כג, שאם לא הבדיל במוצאי יו"ט בלילה, אין לו תשלומין.

יא,ג – נשמה יתירה ביום טוב

לרשב"ם (פסחים קב, ב, 'ושמואל'), גם ביום טוב יש נשמה יתירה כשבת, ולכן אין צריך להריח בשמים במוצ"ש שהוא יו"ט. אמנם הרבה ראשונים כתבו שאין נשמה יתירה ביום טוב, ולכן אין מברכים על הבשמים במוצאי יום טוב (תוס' ביצה לג, ב, 'כי'; או"ז ב, צב; שטמ"ק ביצה טז, ב; אגודה ברכות ח, קצ).

וכיוון ששני הדברים נפסקו להלכה, שבמוצאי שבת שהוא יו"ט אין מברכים על הבשמים, ומאידך גם במוצאי חג אין מברכים על בשמים, ואין הכרח לומר שהראשונים נחלקו בזה, הרי שצריך לבאר שיש מדרגות בנשמה היתירה. ועל כן כתבתי שביום טוב אין נשמה יתירה כבשבת.

כיוצא בזה כתב בשו"ת דברי יציב או"ח קכג: "והיה אפשר לומר דביו"ט איכא נמי נשמה יתירה, אבל במדריגה יותר נמוכה, ושני המלאכים דשבת הנ"ל הם מהנשמה יתירה, ועיין בתיקונים תיקון כ"ד [דף ס"ט ע"ב] וצריך לקבלא אושפיזין דאינון מלאכין עולימן דנשמה יתירה וכו' עיין שם, ואלו רק במדריגת נשמה יתירה דשבת, ולזה ביום טוב אין אומרים שלום עליכם". וכ"כ בקדושת לוי ויקרא, דרשה לפסח: "כי באמת בשבת בא הנשמה יתירה לאדם מחמת התעוררות העליון, וביום טוב בא הנשמה יתירה לאדם מחמת התעוררות התחתון, ונמצא בין כך ובין כך יש לאדם נשמה יתירה ביום טוב, לכך אין מברכין במוצאי שבת החל ביום טוב על הבשמים, ואין מברכין במוצאי יום טוב".

פורסם בקטגוריה פרק ב - דיני עשה ביום טוב | עם התגים | כתיבת תגובה

י – קריאת מגילות

י,א – מנהג קריאת מגילות

לגבי מגילת אסתר, מצוות הפורים לקוראה. אבל לגבי שאר המגילות, נראה שיסוד המנהג לקוראן בכך שרצו חכמים שיקראו את חמש המגילות בכל שנה, וכפי שמסיימים את כל התורה. ולכל מגילה מצאו את הזמן המתאים.

דרכי משה הקצר או"ח תצ, א: "כתב אבודרהם (עמ' רמ) נהגו העולם לקרות בחג המצות שיר השירים מפני שמדבר בגאולת מצרים, ובחג השבועות רות מפני שכתוב בו (א, כב): בִּתְחִלַּת קְצִיר שְׂעֹרִים, ועוד שאבותינו שקיבלו התורה נתגיירו וכן רות נתגיירה. ובסוכות אומרים קהלת מפני שכתוב בו (יא, ב): תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה שהם ימי החג".

וכן ברמ"א תצ, ט: "ונוהגין לומר שיר השירים בשבת של חול המועד, ואם שבת ביום טוב האחרון – אומרים אותו באותו שבת; וכן הדין בסוכות עם קהלת. ונוהגין לומר רות בשבועות (אבודרהם)".

טעמים נוספים: מ"א תצ, ח: "שיר השירים – מפני שמפורש בו עניין יציאת מצרים. ובסכות קהלת מפני שהם ימי שמחה וכתוב בקהלת וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה. ורות בשבועות דאיתא בילקוט רות רמז תקצ"ו: מה עניין רות אצל עצרת שנקראת בזמן מתן תורה, ללמדך שלא נתנה תורה אלא ע"י יסורין ועוני וכו', עכ"ל". וכן במ"ב תצ, יז.

י,ב – הברכה על קריאת מגילה

מסכת סופרים פרק יד הלכה א: "ברות, ובשיר השירים, בקהלת, באיכה, ובמגילת אסתר, צריך לברך, ולומר על מקרא מגילה, ואף על פי שכתובה בכתובים. והקורא בכתובים צריך לומר, ברוך אתה י"י אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וציונו לקרוא בכתבי הקודש".

דרכי משה תצ, א: "ואמרינן במסכת סופרים (פי"ד ה"ג) הקורא בחמש מגילות מברך על 'מקרא מגילה', ואפילו היא כתובה בין הכתובים עכ"ל. וכן כתב מהרי"ל (סדר תפילת ט' באב עמ' רנא סי' כא). וכן הוא בהגהות מיימוניות הלכות תשעה באב (תעניות פ"ה אות ב ומנהגי ט"ב). וכן המנהג. דלא כמרדכי שכתב בפרק קמא דמגילה (סי' תשפג) דאם היא כתובה בין הכתובים יש לברך עליה על 'מקרא כתובים' ". וכ"כ במחזור ויטרי (עמ' 344); אור זרוע סי' תנה; ושבלי הלקט סי' קעד, לברך על 'מקרא מגילה'.

י,ג – הסוברים שאין לברך

אולם כתב הרמ"א תצ, ט: "והעם נהגו שלא לברך עליהם על מקרא מגילה ולא על מקרא כתובים". ובשו"ת הרמ"א ל"ה ביאר שמחמת ארבע סיבות כתב שלא לברך: א) מפני שלא ראה שבמנהגי מהר"ר טירנא כתב לברך, ורק בט' באב בקריאת איכה כתב לברך. וביאר שזה מפני שקריאת איכה היא להוציא הציבור, ועל כך תקנו ברכה, אבל לא על קריאה שאדם קורא לעצמו כפי שרבים קוראים את המגילות בחגים. ב) במרדכי פ"ק דמגילה בהג"ה הביא גרסא אחרת ממסכת סופרים, דאם כתובים בין הכתובים מברך עליהם על מקרא כתובים. וכיוון שאנחנו קוראים ממגילה שבכתובים יש ספק באיזה נוסח לברך. ג) שיש לתמוה על הברכה הזו, וכי היכן נצטווינו לקרוא מגילה, דבר זה לא מובא בתלמוד. ויש לבאר שבמסכת סופרים מדובר על אחד משניים: או שקראו את כל המגילות בציבור כדי להוציא הציבור, כמו שעושים במגילת אסתר ואיכה, ואזי כאשר קוראים את שאר המגילות כיחידים אין מברכים. או שלמסכת סופרים הלכה שמברכים ברכות התורה על מקרא ולא על תלמוד, ואם השכים ללמוד כתובים, מברך על הכתובים. ד) והוא העיקר, שנראה שכוונת מסכת סופרים לברך על מגילה שכתובה על קלף, אבל על מגילות בספרים שלנו אין מברכים. ומזה שלא השתדלו לכתוב מגילות כדי לברך, משמע שהמנהג למעשה שלא לברך על המגילות. ומשמע מדבריו בטעם הראשון והשלישי, שנהגו לברך על איכה והוא מסכים למנהג. אולם מנגד כתב שנהגו לכתוב רק את מגילת אסתר על קלף, ואם כן יוצא שלפי טעמו הרביעי אין לברך על איכה.

למעשה כתב הט"ז תצ, ו, על פי דברי הרמ"א שאין לברך על שום מגילה זולת מגילת אסתר שמצווה לקרותה. ושכן כתב הב"י בסי' תקנט. וסיים שכל המברך על מגילות אלו ברכתו לבטלה. וכ"כ הרדב"ז (ח"ו סימן ב' אלפים צא), שאין לברך על קריאת המגילות, ואף כתב שיש מקומות שאין קוראים בהם שיר השירים ורות.

י,ד – הסוברים לברך

אולם כתב במ"א תצ, ט, שהלבוש תצ, ה, הב"ח, מנהגים ומטה משה, כתבו לברך על שיר השירים ורות ולא על קהלת. וסיים מ"א שכן עיקר כמנהג קדמונינו. ולא ביאר אם לדעתו דווקא על מגילת קלף וקריאה בציבור צריך לברך. ולכאורה משמע שיסכים שיברכו גם בלא קלף. וכ"כ בביאור הגר"א, אחר שציטט מדרכי משה תצ, א, שצריך לברך: "וכ"כ ב"ח ולבוש ומנהגים ומט"מ לברך אף שאינם כתובים בגליון, וכל שכן כשהם כתובים בגליון כס"ת, וכן מנהג כל הראשונים. וכ"כ מ"א".

ובא"ר תצ, י, כתב לברך בלא שם ומלכות. וכ"כ הפמ"ג שלא לברך אף על מגילת קלף מחמת הספק. וכ"כ בחק יעקב.

ובמ"ב תצ, יט, סיכם להלכה: "הנוהג לברך על כל פנים כשכתובים על קלף בוודאי אין למחות בידו". ובשעה"צ ביאר שכאשר קוראים מקלף משמע שלפי הטעם האחרון והעיקרי של הרמ"א אין מניעה לברך.

י,ה – המנהג למעשה

כל החסידים נוהגים שלא לברך, ורבים נוהגים שכל אחד קורא לעצמו מהחומש. ויש אומרים שצריך לומר ברכה בלא שם ומלכות. וכל הנוהגים כהגר"א ובכללם הישוב הישן בירושלים, ועוד רבים מהליטאים, נוהגים לברך. ומנהג ספרדים שנכון לקרוא המגילות, אך אין מברכים.

י,ו – האם המברכים מקפידים על קלף וכשרות המגילה

למעשה נוהגים כמ"ב לברך על מגילת קלף, אבל אין מדקדקים בכשרותה כמו בספר תורה. ועיין בהלח"ב 84, שיש שרצה לומר שדינה כדין מגילת אסתר, שכל שרובה כשרה – כשרה, ודחו את דבריו בספר עמק ברכה, מפני שזהו דין מיוחד במגילת אסתר שנקראת איגרת. ולדעת ריש"א, דינה כס"ת ונפסלת באות אחת. וכתב שם בהלח"ב שקשה לדקדק בזה, שכן המסורת בכתיב המגילות פחות ברורה מאשר בס"ת. ולדעת הגר"א ודעימיה גם בלא מגילת קלף מברכים. ונראה למעשה לברך על מגילה שנראית ככלל כשרה, אבל אין לפסול הכתב בלא שיש וודאות שעל פי כל הפוסקים הוא פסול.

י,ז – האם מברכים על קהלת בסוכות

הלבוש והב"ח הזכירו שמברכים על שיר השירים ורות ולא הזכירו קהלת. ובמ"א תצ, ט, כתב שאין מברכים על קהלת. במחצית השקל תמה מדוע לא כתבו לברך גם על קהלת, וציין שגם במסכת סופרים לא הזכירו קהלת. והביא שכתב בעטרת זקנים בשם ספר לחם רב, שאולי הטעם מפני שהיה הווא אמינא לגנוז את קהלת (שבת ל, ב). ע"כ. אמנם לפי מה שהעתקנו ממסכת סופרים, גם על קהלת כתוב לברך.

ובביאור הגר"א שם כתב: "ומה שכתב (המ"א) חוץ מקהלת – ליתא, דבסוף פרק ג' דידים מסקנת מתניתין שם דכן נחלקו וכן גמרו ששיר השירים וקהלת שוין לטמא את הידים. וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מהל' אה"ט ה"ו שכל ה' מגילות מטמאין את הידים כס"ת. וכ"כ הגמ"ר פ"ק דמגילה שכולן שוין לברכה זו וכן עיקר".

י,ח – ברכת שהחיינו לנוהגים לברך על המגילה

בלבוש תצ, ה, כתב שמברך על המגילות גם 'שהחיינו'. והטעם שזו מצווה הבאה מזמן לזמן. וכן מובא מהגר"א במעשה רב אות קעה. וכן נהגו אצל החזו"א והרב קנייבסקי (פס"ת תצא, 23). אמנם הרש"ש בהגהותיו לשו"ע כתב שעל פי הגר"א נהגו בווילנא לברך על מקרא מגילה, אבל לא 'שהחיינו'. והרב טיקוצינסקי כתב בספר ארץ ישראל שלו, שנהגו הפרושים לברך גם 'שהחיינו'.

אמנם במסכת סופרים והראשונים והאחרונים שכתבו לברך על המגילות לא הזכירו 'שהחיינו'. וכתב בהלח"ב הערה 79 בשם ריש"א שתמה על ברכת 'שהחיינו', אבל אמר שאין בידינו לבטל המנהג שהנהיג הגר"א, אבל טוב שהחזן ילבש בגד חדש.

י,ט – זמן קריאת המגילות למנהג אשכנז

המנהג לקרוא המגילה לפני קריאת התורה, כמובא במחזור ויטרי אות שיב, וברוקח. ויש שואלים היאך מקדימים את הכתובים לתורה. ותירצו שהואיל ואין חובה לקוראה אלא רשות, אין זה נחשב שני חיובים שווים שיש להקדים את המקודש. אפשר להוסיף שגם אין זמנה דווקא שם, וגם מצד זה אין בכך פגיעה שמקדימים אותה. וכן מסופר על הגר"א שפעם כשנחלש דחה את קריאת רות לשעת המנחה. ועיין להלן יג, יב, לגבי זמן קריאת רות למנהגים השונים. ובפניני הלכה סוכות א, ט, לקהלת.

פורסם בקטגוריה פרק ב - דיני עשה ביום טוב | עם התגים | כתיבת תגובה

ה – קידוש וסעודה

ה,א – מדיני הסעודה

רוב דיני סעודת יו"ט התבארו לעיל בפרק א' ז-ט, ובהרחבות שם.

מי שלא אכל סעודה בלילה, צריך לאכול שתי סעודות ביום (מ"ב תקכט, יג). ונחלקו האחרונים בדין מי ששכח להזכיר 'יעלה ויבוא' בסעודה השניה שביום. י"א שכיוון שאין זו אלא סעודת תשלומים, אע"פ שחייב לאכול בה פת, אם טעה בברכת המזון אינו חוזר (מ"ב רצא, ו, ע"פ גן המלך ומחב"ר). וי"א שכיוון שחייב לאכול בסעודה זו לחם, אם טעה – חוזר (פמ"ג א"א קפח, ט; הרצי"ה עולת ראיה א, עמ' שסה). ועיין בהערה 5, שיש סוברים שגם בסעודה הראשונה אם טעה אינו חוזר, וכך נוהגים חלק מהספרדים.

פורסם בקטגוריה פרק ב - דיני עשה ביום טוב | עם התגים | כתיבת תגובה

ד – תפילת החג שחל בשבת

ד,א – טעויות בתפילת חג שחל בשבת

התפלל של שבת ולא הזכיר חג, לא יצא, וחוזר לתחילת הברכה. ואם סיים תפילתו יתפלל שוב. ואם כשחזר להתפלל שכח להזכיר שבת, יצא הואיל והזכיר אותה בתפילה הראשונה (התעוררות תשובה א, קיב; אג"מ או"ח ד, ע; הליכות שלמה תפילה טז, א), וי"א שלא יצא, הואיל ולא התפלל כהלכתו (מטה אפרים תקפב, כא; הליכות עולם ג, עמ' פא).

התפלל של שבת ואמר 'יעלה ויבוא' בברכת העבודה, י"א שכיוון שהזכיר יו"ט יצא (כה"ח רסח, יח), וי"א שלא יצא הואיל ולא הזכירה בברכה האמצעית (חכמת שלמה תפז, א; רבבות אפרים ו, שמו).

התפלל ערבית של חג ושכח שבת: י"א שאם שמע ברכת 'מעין שבע' מהש"ץ יצא ידי חובתו ואינו צריך לחזור (מחב"ר רסח, ט; ערוה"ש רסח, יח). וי"א שצריך לחזור, כיוון שתקנו להתפלל תפלה אחת הכוללת שבת ויו"ט, ואין תפלה לחצאין (מאמ"ר רסח, ט; הליכות עולם ג, עמ' פא). ושב ואל תעשה עדיף. ולכתחילה לא ישמע 'מעין שבע', וכך יחזור לכל הדעות (ברוך שאמר ה, כב).

ד,ב – דין תפילה ביום טוב שחל בשבת ודיני טעויות

ביחס למבואר בהערה 3 שרבי מודה לבית הלל, שבדיעבד אם הזכיר את החג באמצע, ובתחילה ובסוף הזכיר רק את השבת – יצא, כמבואר בבאו"ה תפז, א, 'מקדש'. נלענ"ד שאפשר לומר לפי בית הלל, שהואיל וקדושת השבת היא שורש לכל קדושת הזמנים, מספיק להזכיר אותה בחתימה, שכן קדושת החג כלולה בה, וכדי שלא לחתום בשני עניינים. ולדעת רבי עדיף להזכיר גם את החג במפורש ואין לחשוש שזה חתימה בשני עניינים, הואיל והם מקושרים זה בזה.

ואם התפלל של חג והזכיר שבת באמצע ושכח להזכיר את השבת בסוף, לכנה"ג בהגהות הטור – יצא. ולפר"ח לא יצא. ובבאו"ה שם נשאר בצ"ע. ומספק לא יחזור, ויכוון לצאת בחזרת הש"ץ, וכ"כ באשי ישראל מב, הערה לב, בשם רשז"א.

פורסם בקטגוריה פרק ב - דיני עשה ביום טוב | עם התגים | כתיבת תגובה

יז – הקבלת פני רבו ברגל

יז,א – מצוות הקבלת פני רבו ברגל

סוכה כז, ב: "תנו רבנן: מעשה ברבי אלעאי שהלך להקביל פני רבי אליעזר רבו בלוד ברגל, אמר לו: אלעאי, אינך משובתי הרגל. שהיה רבי אליעזר אומר: משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל, דכתיב (דברים יד, כו): וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ. איני? והאמר רבי יצחק: מניין שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל – שנאמר (מלכים ב, ד, כג): וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת – מכלל דבחדש ושבת מיחייב איניש לאקבולי אפי רביה! – לא קשיא, הא – דאזיל ואתי ביומיה, הא – דאזיל ולא אתי ביומיה".

לרוב הפוסקים המצווה מדרבנן (פמ"ג פתיחה להלכות יו"ט ח"ב א, כא; בכור"י תרמ, כב), ולכל היותר מדברי קבלה (שנלמד מפסוקי הנביא), וכ"כ ספר חרדים (מ"ע מד"ק ומד"ס התלויות ברגליים אות י); פני יהושע ר"ה טז, ב; שבט סופר או"ח יז; התעוררות תשובה ב, לה; שדי חמד (מערכת ח כלל ק).

אמנם י"א שהיא מצוות עשה מהתורה, כ"כ שואל ומשיב תליתאה א, תסד; יהודה יעלה יו"ד, שי; בני יהודה למהר"י עייאש, עמ' סז. וכן כתב בספר הזיכרון עמ' עו, מהחתם סופר: "לכאורה יש להוכיח מקרא קבול פני רבו ברגל, מדכתיב (שמות לד, כג): יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדֹן ה', ואֶת לרבות ת"ח (כפסחים כב, ב)… ור' יצחק רצה להוכיח דחייב להקביל ולא מצוה בעלמא אלא חיוב גמור, כי רבוי גמור הא אֶת לרבות ת"ח, ולראיה זה הביא מדאמר לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת ולא אמר לא מועד, שמע מינה במועד לא שפיר דמי לאשה למיזל דמיעטתה קרא זְכוּרְךָ, שמע מינה במועד ורגל הוה חיוב ומצות עשה גמור לזכר למיזל".

ואפשר לבאר שהמצווה לכבד רב מהתורה, ומאחר שתקנו חכמים להקביל פני הרב במועד, כהמשך למצווה לעלות לרגל, נעשתה מצווה זו מהתורה. אבל המקור להקבלת פני הרב מדברי חכמים.

כיוצא בזה כתב בבכורי יעקב תרמ, כב, שאע"פ שהמצווה להקביל פני רבו מדרבנן, כשהולך להקביל פניו מקיים בזה אף מצווה דאורייתא של כבוד רבו. ומטעם זה נפטרו האמוראים בסוכה י, ב, כשהלכו להקביל פני ראש הגולה מאכילה ושינה בסוכה, שהעוסק במצווה פטור מן המצווה. וכ"כ בשו"ת התעוררות תשובה ב, לה. עיין הרחבות סוכה יד, ז.

יז,ב – טעמי המצווה

יש אומרים שהוא משום כבוד רבו, וכ"כ רש"י (חגיגה ג, א, 'להקביל'): "שחייב אדם לכבד את רבו בהקבלת פנים". וכן נראה מהרמב"ם שהביא דין זה בפרק ה' מהלכות ת"ת, העוסק בכבוד רבו. וכ"כ נוב"י (מהדו"ת או"ח צד); מהרי"ל דיסקין (שו"ת ב, קונטרס אחרון נד); ושו"ת דבר יהושע (א, ז). ונראה שלמדו כן מכך שהושווה כבוד רבו לכבוד שמים, וכפי שמצווה ברגל לעלות לראות את פני האדון ה' צב-אות, כך מצווה לראות פני רבו ברגל.

ולדעת רוב הפוסקים מטרת המצווה כדי ללמוד תורה מהרב, וכפי שדרשו חז"ל במגילה לב, א: "תנו רבנן: משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג". וכ"כ רמב"ן (שמות כ, ז): "והטעם, שתהא השביתה בעינינו בעבור שהוא יום קדוש… וללכת אל החכמים ואל הנביאים לשמוע דברי ה'…" וכ"כ הרלב"ג (מלכים ב, ד, כג).

וכ"כ הרב חרל"פ בבית זבול (ג, כח), ודייק זאת מדברי הריטב"א, שהטעם משום לימוד ולא משום כבוד בעלמא. וכ"כ שו"ת רמ"ע מפאנו (סי' ו); פני יהושע (ר"ה שם); פמ"ג (א"א תקנד, יב). וכן נראה מדברי ספר חסידים (סי' שיג), וכן באר בדבריו שו"ת בצל החכמה (א, סג).

ואף רש"י שכתב שהטעם משום כבוד, באר בקידושין (נט, ב, 'לרגל'): "כשדורשין בהלכות הרגל היו מקבלין פני הרב". הרי שמוסכם שחלק מהמצווה הוא ללמוד ממנו תורה.

והמקובלים הוסיפו טעמים, אמר האר"י, שעל ידי ראיית פני רבו זוכה שיחול עליו מהשפע אשר על רבו (פע"ח שער יט, ג. הובא בכה"ח תיט, ח). וכתב בראשית חכמה (שער הקדושה פ"ח): "בהסתכל אדם בפני רבו, מצוה היא ותיקון לעינים. כי ע"י ההסתכלות ההוא מקנה בנפשו הארת הנשמה הטהורה המתראה בפניו, בפרט הקבלת פניו בשבת וברגל, והקבלת פני כל חכם הוא תיקון לעינים". ובכה"ח פלאג'י (לד, יז): "כל המבקש פני צדיק, ובפרט בר"ח ובחגים ובמועדים, זוכה ובניו יהיו עומדים תמיד בבית המדרש". וכתב מהרש"א (חגיגה ה, ב, ח"א 'ויחי'), שמוסיפים לו שנים וזוכה לאריכות ימים.

ונראה שכל הטעמים משלימים זה את זה, שמתוך הכבוד לרב, מה שלומדים ממנו נקלט יותר ומשפיע יותר. הרי שיש לדברי התורה ששומעים מהרב ברגל מתוך כבוד ושמחת החג – השפעה יתירה, ומכוח זה זוכה לבנים צדיקים ואריכות ימים.

טעם נוסף כתב ר' יהונתן אייבשיץ (יערות דבש א, דרוש יב), שמאחר שבזמן הזה אין אדם יכול לקיים מצוות ראיה בעזרה, צריך לקבל תמורתו פני תלמיד חכם, מאחר וקבלת פני תלמיד חכם כקבלת פני שכינה.

יז,ג – בגדרי המצווה בחג, שבת ור"ח

ר' יצחק למד מהפסוק במלכים ב, ד, כג: "וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ אַתְּ הֹלֶכֶת אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת", שחייב אדם להקביל פני רבו ברגל (ר"ה טז, ב; סוכה כז, ב). ונראה לכאורה שאף בכל חודש ושבת יש חובה להקביל פני רבו, וקשה מדוע אמר ר' יצחק שהמצווה היא דווקא ברגל ולא בשבת ור"ח.

מגרסת ר' חננאל (ר"ה שם) נראה שכך שאלה הגמרא: "ואקשינן והא ברגל אמרנו. ופרקינן אם רבו שרוי במקום קרוב לו, חייב להקביל פניו בכל חדש ושבת, ואם הוא במקום רחוק חייב להקבילו ברגל". כלומר, יש מדרגות בחיוב, הקרוב לרב חייב להקבילו לעיתים קרובות, והרחוק חייב ברגל, ועל כך דיבר ר' יצחק. וכ"כ בשו"ת רמ"ע מפאנו ו, ובאר שהחילוק הוא בין נמצא בתוך העיר (קרבת מקום), לנמצא מחוצה לה (ריחוק מקום).

וכ"כ ריטב"א (ר"ה שם, סוכה שם): "הקבלה היא בכל תלמיד כפי קירובו לרבו". והוסיף וחילק את המצווה לשלוש רמות. הנמצא באותה העיר – חייב להקביל פניו בכל יום. נמצא חוץ לעיר בה נמצא רבו, אבל בתוך תחומה – צריך להקבילו פעם אחת בשבוע או בחודש (כשונמית). והנמצא מחוץ לתחום העיר – פעם אחת ברגל. ועליו הוצרך ר' יצחק להזהיר, שלא יתעצל מלהקביל פניו ברגל, "דשכיח ביה פשיעותא טפי". ומה שנאמר בפסוק שבת, כולל יו"ט, שנקרא שבתון. והביאו להלכה בבאו"ה (שא, ד, 'להקביל').

ויש מפרשים, שמצווה ולא חובה להקביל פני הרב בכל הימים הקדושים, וזהו ששאל בעלה של השונמית, מדוע את הולכת ביום רגיל שאין בו מצווה. ולמד מכך ר' יצחק, שאם בר"ח ושבת יש מצווה, הרי שברגל שהוא זמן נדיר ומיוחד יותר – יש חובה. וכעין זה כתב במ"א שא, ז; ערוך לנר סוכה כז, ב; יערות דבש א, יב. ובטורי אבן ר"ה טז, ב, כתב ששבת היינו יו"ט, שלפעמים נקרא שבתון, ור"ח היינו ראש השנה, ואלו הם דברי ר' יצחק. ונתחדש לנו מדבריו שהמצווה להקביל פני הרב גם בר"ה. ור' שלמה קלוגר (שנות חיים שלד) כתב שבזמן שבית המקדש היה קיים, השכינה שרתה, והחיוב היה גם בשבת ור"ח. ועתה שנסתלקה השכינה, רק ברגל מתגלה השראת שכינה בבחינה זו שגורמת לחיוב הקבלת פני הרב, ובשאר הימים נותרה מצווה ולא חובה.

יז,ד – הסוברים שאין מצווה בזמן הזה

כתב בנודע ביהודה (מהדו"ת או"ח צד), שכל עוד ביהמ"ק חרב ואי אפשר לקיים מצוות ראיה, אין חיוב להקביל פני הרב ברגל, כדי שלא יהא כבוד רבו גדול מכבוד שמים, ור' יצחק אמר את דבריו לזמן שביהמ"ק קיים. ומטעם זה הטור והשו"ע שדרכם לפסוק רק את הדינים השייכים לזמן הזה, השמיטו דין זה. ומ"מ ראוי לנהוג כן כיום מצד המוסר של כבוד הרב, ואם הוא הולך גם לשמוע ממנו תורה, אז יש בזה מצווה. וכ"כ שע"ת (תקכט, ב).

אולם הרב חרל"פ (בית זבול ג, כח) כתב שאין להשוות בין מצוות ראיה למצוות הקבלת פני רבו כלל, מאחר ומצוות ראיה ברגל היא מצווה על הכלל, וקבלת פני רבו היא מצווה על הפרט, ועל כן אין בזה משום כבוד רבו גדול מכבוד שמים. ומ"מ כתב, שכיוון שטעם המצווה משום לימוד תורה, "יש לומר שזהו רק בזמן שהיו לומדים בע"פ, משא"כ אחרי שהתירו לכתוב… וכל אחד יכול ללמוד ההלכות בעצמו, אין כ"כ חיוב ללכת דוקא לרבו. ומה שהרמב"ם הביא דין זה מפני שדרכו להביא גם דינים שלעתיד… ודברים שבע"פ לא יהיו רשאים לאומרם בכתב, תוחזר שוב החובה לקבל פני רבו ברגל". (וצ"ע שאם הקלטה נחשבת על-פה גם בעתיד לא יהיה חיוב הקבלה לשיטתו).[3]

ודעת רוב כלל הראשונים והאחרונים, כמובא לעיל, שמצווה להקביל פני הרב בזמן הזה (ועיין שד"ח מערכת ח, כלל ק; ופס"ת תקכט, יב). וביערות דבש (א, דרוש יב), כתב שהחיוב להקביל פני הרב הוא דווקא בזמן הזה, הואיל ונחרב בית המקדש, ובמקום העלייה לרגל צריכים להקביל את פני הרב.

יז,ה – היעדרות מהבית בחג כדי לנסוע לרבו

נחזור למה שלמדנו בסוכה כז, ב, ששיבח ר' אליעזר את העצלנים שאינם יוצאים מבתיהם ברגל, ולכן שאל את רבי אלעאי שבא להקביל את פניו, מדוע אינו שובת ברגל. ושאלו עליו, והרי אמר ר' יצחק שמצווה להקביל פני הרב ברגל. והשיבו: "לא קשיא, הא – דאזיל ואתי ביומיה, הא – דאזיל ולא אתי ביומיה". הרי שהמצווה להקביל פני הרב ברגל כאשר יכול לשוב באותו היום לביתו, כדי שיוכל לשמוח עם אשתו ובני ביתו. אך אם אינו יכול לשוב לביתו באותו היום – אין מצווה. וכ"כ ראבי"ה (ב, תרלט); ריא"ז (סוכה ב, ד); השלמה (סוכה ב, יג); הגמ"י (ת"ת ה, י); ריטב"א (סוכה שם, 'שנאמר'); ומאירי (סוכה שם, 'חייב'). וכ"כ חזו"ע (עמ' צט).

וכן למדו אחרונים נוספים מהפסוק "וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ" (דברים יד, כ), ששמחת החג צריכה להיות עם האשה. ואע"פ שהפסוק נאמר על אכילת מעשר שני, למדנו ממנו שאין האדם שמח שמחה שלימה, אלא כשאשתו עמו. וכפי שאמרו ביבמות סב, א: "כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא שמחה". וכ"כ ערוך לנר (יבמות שם), וכ"כ האדר"ת בספרו חשבונות של מצוה, מצוה תפח. וכתב שכן אמר לו מרן הרב קוק. וכ"כ בדבר יהושע א, י.

מאידך, אפשר ללמוד מהרי"ף (ר"ה ג, ב), רמב"ם (ת"ת ה, ז), ורא"ש (ר"ה א, ה), שהמצווה גם כאשר אינו יכול לשוב לביתו בלילה, שכן הם השמיטו מדבריהם את החילוק הזה. וביאר בכסף משנה שלרמב"ם ודעימיה, התנאי שישוב לביתו הוא דווקא לשיטת ר' אליעזר, אבל ר' יצחק ור' אלעאי חולקים עליו, והלכה כמותם (וכן ביארו את הרמב"ם החיד"א בפתח עיניים על עין יעקב סוכה, ושפת אמת לסוכה שם). אולם, הפר"ח בהגהות מים חיים (על הרמב"ם שם) כתב שהרמב"ם לא הזכיר את התנאי שישוב לביתו באותו היום, "משום דדבר פשוט הוא דאי לא אזיל ואתי ביומיה דלא מיחייב, דהא כתיב וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ". וכ"כ במשנת יעקב (על הרמב"ם יו"ט ו, יז), שגדר השמחה היא יחד עם אשתו.

בשבט סופר יז, קיים על פי מה שאפשר ללמוד מהרי"ף, רמב"ם ורא"ש, את מנהג החסידים העוזבים את ביתם ברגל ונוסעים לקבל פני רבם. ובשו"ת משנה שכיר ב, קלט, ביאר שלדעת ר' אליעזר, חיוב השמחה הוא עם אשתו, ואילו לפי מה שלמדנו בפסחים קט, א, יכול לשמחה בבגדים נאים, היינו שאינו צריך לשמחה בגופו, אלא בדבר שמחוץ לגופה. וסיים שרק אם בטוח שיצליח לבסוף לפייס את אשתו, יכול לנסוע.

ולמעשה נראה שלכתחילה אין להקל בזה, ומי שמרגיש צורך רוחני גדול בכך, יכול להקל רק אם אשתו תסכים לכך בלב שלם. וכ"כ בחזו"ע יו"ט עמ' צט.


[3]. הרב חרל"פ בעצמו היה מקביל את פני רבו, מרן הרב קוק זצ"ל ברגל, בפי שמספר הרב נריה זצ"ל בשדה הראי"ה עמ' 339 (הובא ברביבים ג, גדולי ישראל עמ' 36): "הרב חרל"פ היה מדקדק לשבת בסוכה ברציפות כל שבעת ימי החג, ואף לבית הכנסת לא היה יוצא. מניין היה לו בסוכה יום יום. ורק שתי פעמים היה יוצא מן הסוכה, פעם אחת לתפילה על יד הכותל המערבי, לקיים מצוות עליה לרגל, ופעם שנייה לקביל פני רבו, הרב קוק בסוכתו. שאלוהו: מדוע אין הוא מצרף את שני הדברים? והרי על ידי זה ימעט את הליכתו בחוץ ושהייתו מחוץ לסוכה? והשיב: כל עיקר מצוות קבלת פני הרב ברגל הוא עניין של הבעת הכבוד של התלמיד לרבו, ואם תיעשה מצווה זו כטפלה למצווה אחרת, יהיה בזה משום מיעוט יחס הכבוד לרב. ולכן כל צעד להקבלת פני הרב חייב להיות מיוחד כולו לקיום המצווה הנעלה הזו".
פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | עם התגים | כתיבת תגובה

טז – לעלות לרגל בזמן הזה

טז,א – מצוות עליה לרגל בזמן הזה

כתב הרמב"ם חגיגה א, א: "שלש מצות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלש רגלים ואלו הן: הראייה שנאמר יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ… הראייה האמורה בתורה היא שנראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג ויביא עמו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה…" כלומר, מצוות הראיה תלויה בהבאת קרבן. ואם כן בזמן הזה שבית המקדש חרב ואי אפשר להקריב קרבן ראיה – אין מצווה לעלות לרגל. וכ"כ מנחת חינוך תפט, ב; נודע ביהודה (תניינא או"ח צד); ר' יהונתן אייבשיץ (יערות דבש ח"א דרוש יב).

ואע"פ כן, מימות החורבן ועד הזמן הזה, המשיכו רבים מתושבי הארץ וסביבותיה לעלות לירושלים ברגלים, משום חיבוב הארץ והגעגועים לבניין המקדש (מהרי"ט א, קלד; אג"מ יו"ד ג, קכב). וכן אמרו בשיר השירים רבה (ד, ב): "עֵינַיִךְ יוֹנִים… מה יונה זו אע"פ שאת נוטל גוזליה מתחתיה אין מנחת שובכה לעולם, כך ישראל אע"פ שחרב בית המקדש לא בטלו שלש רגלים בשנה". ועוד טעם, כדי להרבות עגמת נפש ותפילה על בניינו (כפתור ופרח פ"ו).

ולדעת אחרונים רבים, גם בזמן הזה, למרות שאין חובה, העולה מקיים מצווה, ובפרט כשעולה לכותל המערבי. וכ"כ חת"ס (תורת משה, הספד שבסוף פרשת אמור); שדי חמד (ח"ו, פאת השדה מערכת א"י ט); שו"ת שיח יצחק (עמ' קמב); אור לציון (ג, כד, יב); ויחו"ד (א, כה). וכ"כ הרב שאר ישוב הכהן בביאור והרחבה (שי כהן ב, עמ' תקכג); ויש מהדרים לעלות למקום גבוה ולהסתכל על ריצפת הר הבית והעזרות (הר הקודש לר' משה נחום שפירא, עמ' רעז; משוש כל הארץ לרב דבליצקי, י).

טז,ב – שיטת הטורי אבן

בטורי אבן (חגיגה ב, א; ז, א), הקשה על דברי הרמב"ם התולה את מצוות הראיה בקרבן, והעלה שמצוות ראית פנים היא מצווה בפני עצמה, ואינה תלויה בהבאת קורבן. ולכן העולה בלילות הרגל, אע"פ שאינם זמן קורבן – קיים מצוות ראיה. ולכאורה הוא הדין בזמן הזה.

והביא ראיה לדבריו מירושלמי חגיגה א, א: "הכל חייבין בראייה חוץ מחרש שוטה וקטן וטומטום ואנדרוגינס נשים ועבדים שאינן משוחררין… מתניתא בראיית קרבן אבל בראיית פנים אפילו קטן חייב, מן הדא הקהל את העם האנשים והנשים והטף". הרי, שמצוות ראיה כוללת שתי מצוות, הראשונה – 'ראיית פנים', שעניינה עצם העליה לבית המקדש, ובה חייבים אף נשים וקטנים. ומצווה שניה – הבאת קרבן, שנאמר "וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם", ובה חייבים הזכרים בלבד.

אמנם גם לטורי אבן אין אפשרות כיום לקיים את מצוות הראיה מהתורה, מפני שהמצווה להיכנס לעזרה, ולשם כך צריך להיטהר.

טז,ג – מנהג העליה במשך הדורות

נדרים כג, א: "מעשה באדם אחד שהדיר את אשתו מלעלות לרגל, ועברה על דעתו ועלתה לרגל, ובא לפני רבי יוסי, אמר לו: ואילו היית יודע שעוברת על דעתך ועולה לרגל, כלום הדרתה? אמר לו: לא, והתירו רבי יוסי". ור' יוסי הוא תלמידו של ר' עקיבא, שחי לאחר החורבן.

וכן מובא בקהלת רבה (יא, א), שר' אלעזר בן שמוע שהיה תלמידו של ר' מאיר וחי זמן רב אחר החורבן, טייל על חוף הים בזמן שעלו ישראל לרגל.

וכן באר הר"ן בתענית (ב, א, 'ואיכא'; הובא בב"י או"ח קיז), שפסקו הלכה ששואלים גשמים מז' במרחשון מפני תקנת עולי הרגלים, ואע"פ שאחר החורבן אין לחוש לתקנתם, לא השתנתה ההלכה לפי שאף אחר החורבן "היו מתאספים מכל הסביבות ברגל בירושלים כמו שעושים גם היום".

וכ"כ תשב"ץ (ג, רא): "ויש סמך וראיה שקדושת המקדש והעיר היא קיימת, שעדיין הם עולים לרגל ממצרים ושאר ארצות".

ובספר חסידים (הוצאת מקיצי נרדמים תרל), הביא שרב האי היה עולה בכל שנה בסוכות לירושלים מבבל, והיו מקיפים את הר הזיתים בהושענא רבה שבע פעמים ואומרים מזמורים. וכ"כ כפתור ופרח פ"ו: "ומה שאנו נוהגין היום עם אחינו אנשי גאולתינו יושבי הארץ כאנשי סין, וחמת, דמשק, צובה, מצרים, ואסכנדריה, לעלות לירושלים בחגים ובמועדים, אינו אלא מפני עגמת נפש, רוצה לומר להרבות עגמת נפש".

וכן נהגו לאחר מכן בתחילת תקופת האחרונים, כמובא בשו"ת מהרי"ט (א, קלד), שמשום חבוב ארץ ישראל, "היו נוהגים בני מצרים וסוריא ובבל בזמן שהשנים כתקנן לעלות ברגלים לירושלים". וכ"כ שו"ת מהרלב"ח (קונטרס הסמיכה): "גם אחר החרבן היו עולין בכל שנה בג' רגלים". וכ"כ חת"ס (ביאורי סוגית, סוגית לא תגודדו; הובא בשד"ח פאת השדה מערכת ארץ ישראל ט): "ואל תקשי לך כשאין מקדש עולי רגלים מנין. זה אינו, דידוע דכמה מאות שנים אחר החורבן עדיין היו עולים לירושלים, ואפילו בזמן הזה עדיין עולים שם הסמוכים".

ויתר על כן, כתב בעיר הקודש והמקדש (ג, עמ' רג): "בזמנים שלא יכלו להראות בירושלם כמו בזמן אנדריאנוס שגזר שלא יראה שום יהודי בירושלם, וכן אחרי זה בימי שלטון מלכי רומי ידועים עוד, או בימי הצלבנים – שלא יכלו להיכנס לירושלם, באו עד ההרים סביב לה, הר הזיתים והצופים, לראות משם את מקום המקדש ולשפוך עליו דמעה… וביחוד לא פסקו העליות לירושלם מארץ ישראל עצמה ומהסביבה כמו מסוריא ומצרים".

טז,ד – טבילה בערב הרגל בזמן הזה

ר"ה טז, ב: "אמר רבי יצחק: חייב אדם לטהר את עצמו ברגל, שנאמר: וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ… " ודרשו חכמים שהכוונה ברגל.

לרוב הפוסקים החובה להיטהר קודם הרגל היא מפני שברגל נכנסים למקדש לאכול קדשים. וכ"כ תשובת הגאונים (שע"ת קעה); רב שרירא גאון (תשובות גאוני מזרח ומערב, מד); ר"ח (ר"ה שם); רשב"ם (ויקרא יא, ח); רמב"ם (טמאת אוכלין טז, י); ראב"ד (בפירושו על תורת כהנים); תוס' רי"ד (ביצה יז, ב, 'חל להיות'); סמ"ג (עשין רמו). ואם כן אין חובה להיטהר בזמן הזה.

וכ"כ שדין טהרה ברגל תלוי בבית המקדש – שאגת אריה סז; שערי תשובה (תקכט, ד); באר היטב (יו"ד שעג, ד); יד אליהו סח; מזבח אבנים (א, יח) ; ציץ אליעזר (כ, כב); חזו"ע (יו"ט עמ' קב); והלח"ב (יו"ט עמ' כח).

ולרא"ש יומא ח, כד, אף אחר החורבן, אם יכול לטהר עצמו מכל טומאה על ידי אפר פרה אדומה – חייב לטהר עצמו, אע"פ שללא בית המקדש אין ברגל שום מצווה המצריכה טהרה. אמנם גם לשיטתו, כיום שאין לנו אפר פרה אדומה, אין צריך לטבול כלל.

ובבית שואבה (דף קסג, א), הוסיף שהטובל בערב הרגל ואינו טובל בערב שבת, "אפשר דמגרע גריע, ותהא טבילתו דערב יו"ט לחשש חטאה, כי הוא פוגם בטבילתו בכבוד קדושת שבתות דכל השנה, כיון שאין מקום לחיוב טבילה בזמן הזה בערב יו"ט טפי מערבי שבתות. ואי בעי לטבול משום כבוד קדושת יו"ט, למה יגרע קדושת שבת, דהוא קדושתו יותר מקדושת יו"ט".

ובשדי חמד (מערכת ח כלל מז) דחה את דבריו, וכן נראה מהאחרונים הסוברים שיש מצווה לטבול ערב הרגל אף כיום, כמבואר להלן.

טז,ה – שיטת הטור

ירושלמי שבת (א, ג): "רבי חייה רובה מפקד לרב אין את יכיל מיכול כל שתא חולין בטהרה אכול, ואם לאו תהא אכיל שבעה יומין מן שתא". וכתב הטור (או"ח תרג) בשם אבי העזרי, ששבעה ימים אלו הם הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, "וקורא אותם שבעה ימים לפי שבראש השנה לא היה צריך להזהירו לאכול בטהרה שפשיטא שיאכל בטהרה, שחייב אדם לטהר עצמו ברגל".

הצל"ח (ביצה יח, ב), ביאר שלדעת הטור (ולבסוף כתב שכך גם דעת הרמב"ם) החיוב להיטהר בערב הרגל אינו משום ראיה וחגיגה, אלא גזירת הכתוב היא על כל ימים טובים. שהרי בזמן ר' חייא ורב לא היה מקדש. וכן ביאר בית השואבה (עמ' קסג, א) בדעת הטור.

ובקרבן נתנאל (יומא ח, צ), ביאר שהטור התכוון לזמן התנאים והאמוראים שעוד היה אפר פרה אדומה, אך כיום שאין לנו אפר פרה אדומה, אף לטור אין צריך להיטהר קודם הרגל.

טז,ו – הסוברים שחובה לטהר עצמו אף בזמן הזה

כתב בית שמואל (אה"ע נה, י), על פי רש"י (יבמות כט, ב, 'ולא מיטמאת'), שאע"פ שאין בת כהן ארוסה חייבת להטמא לארוסה, אין איסור בדבר, מלבד בזמן הרגל שחייב אדם לטהר עצמו. הרי שסובר שחיוב הטהרה שייך אף בזמן הזה (ועיין קרבן נתנאל יומא ח, צ; ופת"ש אה"ע נה, ד, שביארו שמדובר בזמן שהיה אפר פרה).

וכן משמע מדברי ר' דוד אופנהיים (בתשובתו שבסוף חוות יאיר), שכתב שכאשר ציבור רוצה לבנות מקווה, חייבים כולם לשאת בהוצאות, כיוון שכל ישראל מוזהרים על טומאה ברגל.

ובשו"ת שואל ומשיב (תליתאה א, קכג) כתב שחייבים לטבול בזמן הזה זכר למקדש, וכפי שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, זכר למקדש.

ויש שכתבו שאמנם אין כיום חובה לטבול בערב הרגל, אלא שנהגו לטבול משום תוספת קדושה, וכדי שלא תשתכח טהרת הרגל כשיבנה בית המקדש (שדי חמד כללים ח, מז; אות היא לעולם ב, עמ' קנח).

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | עם התגים | כתיבת תגובה

יג – שירה ריקוד וטיול

יג,א – מצוות השמחה בכל דבר שמשמח

כתב הרמב"ם (ספה"מ עשה נד): "וכולל באמרו וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ מה שאמרו גם כן שמח בכל מיני שמחה… ולשחוק בכלי ניגון ולרקוד במקדש לבד והיא שמחת בית השואבה (סוכה נ, א – נג, ב). זה כולו נכנס תחת אמרו וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. ומה שיתחייב מהם יותר שתיית היין לבד, כי הוא יותר מיוחד בשמחה".

וכ"כ יראים (סי' רכז): "מכאן שכל שמחה הראויה לאדם לכל דבר המשמחו חייב לעשות ברגל" ולגרסת שבולי הלקט רסב: "בכל דבר שלבבו מוצא שמחה וקורת רוח באכילה ושתיה וטיול וכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות".

ואמנם דייק בשועה"ר (קונ"א רמב, ב) מהרמב"ם שהמצווה מהתורה ביין, ושאר דברים מדברי סופרים. אבל לשאגת אריה סה, מצוות שמחה נוהגת מן התורה בזמן הזה בכל מיני שמחות. אלא שצריך לומר שהיין והסעודות והבגדים הם חובה, שכן מתחייבים בהם גם מצד שהחג הוא מִקְרָא קֹדֶשׁ, כמבואר בהלכה ז. ואילו שאר מיני שמחות הן מצווה רק למי ששמח בהם.

וכ"כ הנצי"ב (העמק שאלה, שאילתא טו, ח): "אליבא דר' יהושע, דאית ליה בפסחים דשמחת יו"ט מה"ת… בזמן דאי אפשר (בקרבן שלמים) – הכל בכלל וְשָׂמַחְתָּ".

יג,ב – שירה ותשבחות

כתב רמב"ן (ספה"מ שורש א): "והנראה מדבריהם שהוא מן התורה (אמירת הלל) כמו שפירשתי ויהיה הלכה למשה מסיני או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה… ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה… אם כן אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב שמחה ונתרבו כל מיני שמחות שתהא השירה מכללם".

אמנם לשאגת אריה (סי' סט), הואיל ונשים פטורות מהלל, הרי שאין חיובו מהתורה, ואינו מכלל מצוות השמחה שנשים חייבות בה.

ובעל בנין שלמה (הובא בשד"ח ח"ה, עמ' 410), כתב: "בודאי כל המרבה לומר שירות ותשבחות ביו"ט הרי זה משובח, שמקיים בזה מצות שמחה שנוהגת כל היום. ואפשר דמשום הכי אמרו דבזמן הזה אין שמחה אלא ביין משום דאין אומרים שירה אלא על היין, שע"י ששותה יין ביו"ט ואומר אח"כ שירות ותשבחות להשי"ת מקיים מצות שמחה כתקנה, שמחה לה' ושמחה לכם דבשניהם כתיב לשון שמחה. ואפשר שעל זה כיונו לכם במה שאמרו חלקהו חציו לה' וחציו לכם, ורצה לומר שישתה יין ויאמר שירות ותשבחות, דהרי כתיב ביין המשמח אלוהים ואנשים, ואמרינן בעירובין אלוהים במה משמח? מכאן שאין אומרים שירה אלא על היין. ובהדיא כתיב בחג השבועות בפ' ראה (דברים כז, ז): וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ, והיינו שירה".

וכ"כ כתב השל"ה בשם אביו (מס' סוכה, נר מצוה כח): "בכל המועדות צריך לשמוח, שהרי על כל המועדים אמרה התורה (דברים טז, יד): וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. ולכן חובה עלינו לעבוד השם במועדות בשתי עבודות, עבודת הגוף ועבודת הנפש. עבודת הנפש – בזכרון נפלאות השם יתברך, ולקיים אותם במעש, ולומר לפניו דברי שירות ותשבחות, דברי חג בחג, ודברי פסח בפסח, ודברי עצרת בעצרת… זו היא עבודת הנפש. עבודת הגוף – לאכול ולשתות בשמחה ובטוב לבב, כמו שכתוב במצות המועדים (דברים כז, ז): וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם", וע"ש בדבריו.

וכן העידו על מרן הרב זצ"ל (מועדי הראי"ה, עמ' 107, בשם הרב זאב רבינר, איש בויסק): "הרב היה מהדר מן המהדרין בקיום מצות וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ. היה מקשט סוכתו ברוב פאר, בלולבים מארץ ישראל. והרבה לשמוח בשמחת החג ולשמח אחרים בשירות ותשבחות".

יג,ג – ריקוד

נאמר בדברים (טז, יד-טו): "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ… שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לה' אֱלֹוהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה'… וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ".

כתב הנצי"ב (העמק דבר שם) על המילים "תָּחֹג לה' אֱלוֹהֶיךָ": "קבלת חז"ל שזה אינו אלא להשלמה, אבל מכל מקום אין מקרא יוצא מידי פשוטו גם כן, דבכלל לשון תחוג משמע שמחה הבאה בריקודים ומחולות. כמש"כ בס' שמות (ה, א): וְיָחֹגּוּ לִי, דמשמעו שמחת ריקודים לפני ה', היינו וגילו ברעדת קודש… ". וכ"כ ר' צדוק (פרי צדיק, סוכות יז).

ומובא במועדי הראי"ה (עמ' 124) שמרן הרב היה חוזר על דברי הנצי"ב בשמחת תורה כדי לעודד הרוקדים.

יג,ד – טיול

במשנה ביצה (יב, א): "בית שמאי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן, ולא את הלולב, ולא את ספר תורה לרשות הרבים. ובית הלל מתירין".

ובאר ר"ת (תוספות שם 'ה"ג') שההיתר אינו דווקא לצורך מצווה, כדוגמת תינוק למולו (כן פירשו רוב הראשונים), אלא גם כאשר הוא רוצה לטייל לשמחת יו"ט, ואינו יכול להשאיר הקטן בביתו – יכול להוציאו עמו. וכ"כ רא"ש (א, יח); והגמ"י (יו"ט א, ב). והמרדכי (רמז תרנח) התיר אף שיכול להשאירו. הרי שטיול כלול בשמחת יו"ט. וכ"כ תרומת הדשן (תשובה עז), והביאו להלכה הרמ"א (תטו, א), על ההלכה שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצווה, כגון ללכת לבית המשתה או להקביל פני רבו, והוסיף הרמ"א: "או שרוצה לילך לטייל ביום טוב או שבת בפרדס שיש בו שמחה בזה מקרי דבר מצוה". וכ"כ מ"ב (תקיח, ג). ושבולי הלקט רסב, גורס ביראים כך: "בכל דבר שלבבו מוצא שמחה וקורת רוח באכילה ושתיה וטיול וכל דבר ששמחה היא לו חייב לעשות".

אבל אין לקיים בחג טיולים ארוכים שיפגעו בחציו לה', היינו בחלק המיועד לבית המדרש. כמבואר לעיל בהלכות ה-ו. ועיין להלן י, ו, ג. ובהרחבות לפניני הלכה סוכות פרק ג, יד, א-ג.

פורסם בקטגוריה פרק א - פתיחה | עם התגים | כתיבת תגובה