ארכיון תגיות: הרב בראל שבח

יג – תעשה ולא מן העשוי ודין סוכה גזולה ושאולה

יג,א- העמדת הסכך קודם בנית הדפנות

לדעת מהרי"ל (הל' סוכה ו), והגהות מיימוניות (ה, מ), אין להעמיד הסכך קודם שיעשה הדפנות. אלא שלצורך העמדת הסכך, די שיעשה דפנות ברוחב טפח, סמוך לסכך. וכ"כ רמ"א תרלה, א; ובא"ח האזינו ב. וכתב בחוט שני שבת ח"ד עמ' שלח, שאם מופלג מהסכך ג' טפחים, אינו מועיל.

ולמדו שטפח מספיק ממה שמבואר בגמרא טז, א, שאם כשעשה את הגדיש עשה חלל בגובה טפח על שבעה טפחים, יכול לחטוט בגדיש ולעשות סוכה כשרה, מפני שלטפח כבר יש גדר של אוהל.

לדעת הלבוש (ריש סי' תרכו; תרלה), אם העמיד את הסכך קודם שבנה את הדפנות – הסוכה פסולה מהתורה אף בדיעבד. וכ"כ ט"ז (תרלה, ד); א"ר ד; מ"ב י; והלח"ב (ב, ז, עמ' לא).

מנגד, לדעת הב"ח תרלה, ב, בדיעבד, כיוון שהעמיד את הסכך לשם צל סוכה – הסוכה כשרה. וכ"כ שכנה"ג (הגה"ט, א); ברכ"י (תרלה, ב); בית השואבה יא; ערוה"ש ה; וחזו"ע (עמ' לח).

ומוסכם, שאם העמיד את הסכך אחר שעשה את הדפנות, ואח"כ נפלו הדפנות – יכול לתקנן בלא להניח שוב את הסכך (חזו"ע עמ' מ; הלח"ב עמ' לג).

יג,ב – סוכה שאולה

סוכה כז, ב: "תניא, רבי אליעזר אומר: כשם שאין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון של חג בלולבו של חבירו, דכתיב: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל – משלכם, כך אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב: חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים- משלך. וחכמים אומרים: אף על פי שאמרו אין אדם יוצא ידי חובתו ביום טוב הראשון בלולבו של חבירו, אבל יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, דכתיב (ויקרא כג, מב): כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת – מלמד שכל ישראל ראויים לישב בסוכה אחת. – ורבנן, האי לך מאי דרשי ביה? – מיבעי ליה למעוטי גזולה, אבל שאולה – כתיב כָּל הָאֶזְרָח". נפסק בשו"ע תרלז, ב, כדעת חכמים שיוצאים בסוכה שאולה.

יג,ג – סוכת השותפין

לריב"ש (שו"ת שמז) יוצאים בסוכת השותפין קל וחומר מסוכה שאולה, שבשותפין יש לו ממש חלק בסוכה. וכ"כ שו"ע תרלז, ב, ב"ח, שועה"ר ג, ומ"ב ו. אולם לרשב"ש (שו"ת ח), אין בזה קל וחומר, כי השאולה כולה שלו בזמן שהוא יושב בה, אבל בשותפות אין כולה שלו באותו זמן, ולכן שותפים שמקפידים זה על זה אינם יכולים לצאת ידי חובה בסוכה שהם שותפים בה. ובמחזיק ברכה ב, כתב שאפשר שכשהשותפים מקפידים, אף הריב"ש מודה, אלא שלא מצוי שיקפידו שהרי עשו שותפות. וכ"כ בשערי תשובה. וטוב שהעושים סוכה בשותפות יסכימו במפורש למחול זה לזה על חלקם כדי שיצאו ידי חובתם (כה"ח י).

יג,ד – לשבת בסוכת חבירו שלא מדעתו

כתב רמ"א תרלז, ג: "לכתחילה לא ישב אדם בסוכת חבירו שלא מדעתו", אבל אם בעל הסוכה לא נמצא שם, מותר להיכנס לסוכתו משום שניחא ליה לאיניש לקיים מצוה בממוניה (ט"ז תרלז, ד; מ"ב ט). ואם יש סיכוי סביר שבעל הסוכה יבוא, אין להיכנס שמא מחמת שיראה שהוא שם יתבייש להיכנס, ונמצא שאינו מסכים שיכנסו לסוכתו (א"ר ג; מ"ב ט). כתב בכורי יעקב תרלז, ד: "ולענ"ד אין ליתן בזה כלל השווה לכל, שמסתמא על חבירו שאוהב אותו וליבו גס בו לא יקפיד, ועל אדם שאינו מכירו או שאינו אוהבו יקפיד. ולכן הכל תלוי כפי מה שאומד דעת חבירו אם יקפיד או לא יקפיד".

יג,ה – סוכה גזולה

סוכה לא, א: "תנו רבנן: סוכה גזולה, והמסכך ברשות הרבים. רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין. אמר רב נחמן: מחלוקת בשתוקף את חבירו והוציאו מסוכתו. ורבי אליעזר לטעמיה, דאמר: אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו. אי קרקע נגזלת – סוכה גזולה היא, ואי נמי קרקע אינה נגזלת – סוכה שאולה היא. ורבנן לטעמייהו, דאמרי: אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, וקרקע אינה נגזלת, וסוכה שאולה היא. אבל גזל עצים וסיכך בהן – דברי הכל אין לו אלא דמי עצים" (מפני שקנה אותם בשינוי מעשה ושינוי השם, ועוד, משום תקנת השבים אינו צריך לסתור בנינו אלא להחזיר דמים).

גם לרבנן סוכה גזולה פסולה כפי שלמדנו בגמ' כז, ב: "ורבנן, האי לְךָ מאי דרשי ביה? – מיבעי ליה למעוטי גזולה", פירש רש"י (לא, א, 'אבל'): "ודאמרינן דמודו רבנן בגזולה – לאו בגוזל סוכה המחוברת לקרקע, ולא בגוזל עצים ומסכך בהן, אלא בגוזל סוכה העשויה בראש העגלה ובראש הספינה, דהיא עצמה נגזלת שאינה מחוברת לקרקע, ואין עליו להחזיר דמים אלא כמו שהיא בנויה, דאין כאן משום תקנת השבים שהרי לא טרח עליה לבנותה, ולא הוציא עליה יציאות – הלכך גזולה היא".

וכ"כ בשו"ע תרלז, ג: "סוכה גזולה, כשרה. כיצד, אם תקף על חבירו והוציאו מסוכתו וגזלה וישב בה, יצא, שאין הקרקע נגזלת. ואם גזל עצים ועשה מהם סוכה, אף על פי שלא חיברן ולא שינה בהם כלום, יצא; תקנת חכמים, שאין לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד; אבל אם גזל סוכה העשויה בראש הספינה או בראש העגלה, וישב בה, לא יצא". הוסיף באו"ה 'העשויה' בשם פמ"ג: "הוא הדין סוכה הבנויה על גבי קרקע ואינה מחוברת כלל לקרקע וכל שכן על גלגלים שיכול לטלטלה ממקום למקום דשייך בה גזילה".

והוסיף רמ"א: "והוא הדין אם ראובן בנה סוכה בקרקע שמעון, ושמעון תקף את ראובן וגזל סוכתו הבנויה בקרקע שלו, לא יצא בה ואין כאן תקנת השבים, הואיל ולא טרח בה ולא הוציא עליה הוצאות". (אם אחרים יכולים לשבת בסוכה גזולה עיין באו"ה תרלז, ג, 'לא יצא').

יג,ו – האם מברכים על סוכה שנבנתה מעצים גזולים

גמ' לא, א: "ההיא סבתא דאתאי לקמיה דרב נחמן, אמרה ליה: ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא בסוכה גזולה הוו יתבי (כי עבדי ריש גלותא גזלו ממנה עצים וסככו בהם)! צווחה ולא אשגח בה רב נחמן. אמרה ליה: איתתא דהוה ליה לאבוהא (אברהם אבינו) תלת מאה ותמני סרי עבדי צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה?! אמר להו רב נחמן: פעיתא היא דא (קולנית היא זו), ואין לה אלא דמי עצים בלבד".

למדו הפוסקים מגמ' זו שמברכים על סוכה שעציה גזולים, שמן הסתם ריש גלותא ורבנן בירכו על ישיבתם בסוכה (מ"ב טו; שעה"צ כא; אג"מ או"ח א, קפג). אמנם במאמ"ר תרלז, ד, כתב, שאין לברך עליה הואיל ובעבירה הגיעה לידו. (המשיך לשיטתו בכה"ח יט, שאם כבר התפשר עם הבעלים על תשלום לעצים, יכול לברך, אבל אם עדיין לא נתרצה לא יברך).

ונלענ"ד שהבונה בקרקע חבירו, למרות שהסוכה עצמה אינה גזולה, שכן קרקע אינה נגזלת, ולכן אם ישב בה קיים מצוות סוכה, לא יברך עליה, משום שהוא נמצא שם באיסור, שאסור לו להיות בקרקע של חבירו בלא רשותו. ובזה הכל מסכימים לדברי המאמר מרדכי, כי רק לעניין גזל עצים וקבעם בסוכתו אומרים שהעצים הפכו להיות של בעל הסוכה לגמרי, ומעתה הוא חייב לבעל העצים דמים בלבד. אבל כאן הקרקע הרי נשארה של בעליה, והוא נמצא עליה באיסור, ואין זה מברך אלא מנאץ. וקל וחומר הוא ממה שכתב מ"א תרלז, א, שהמקים סוכה ברשות הרבים – לא יברך, למרות שגם לבעל הסוכה יש חלק ברשות הרבים.

ולכאורה קשה, מדוע הגונב עצים וקבעם בסוכתו מברך, ואילו לגבי גוזל חיטים ועשה עיסה, למרות שקנה את העיסה בשינוי, אינו מברך אלא מנאץ (ב"ק צד, א). וצריך לומר שתקנת השבים שתקנו חכמים לגבי גוזל מריש (קורה) וקבעה בביתו שאינו צריך להחזיר את הקורה אלא רק את דמיה, הפקיעה את מצבו ממצב של גוזל למצב של בעל חוב, ולכן אין הוא נחשב מנאץ.

יג,ז – הקמת סוכה ברשות הרבים

סוכה לא, א: "המסכך ברשות הרבים, רבי אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין". הרי שלכאורה מותר לדעת חכמים להקים סוכה ברשות הרבים. אבל אמרו בירושלמי פ"ג ה"א: "גמליאל גוזא עבד ליה מטלא (סוכה) בגו שוקא, עבר רבי שמעון בן לקיש ואמר לו מאן שרא לך". פירש באור זרוע את דברי ריש לקיש, שאמנם חכמים התירו בדיעבד סוכה שהוקמה ברשות הרבים, אבל לכתחילה מי התיר לך להקימה (כ"כ בקרבן העדה). וכ"כ למעשה ברמ"א תרלז, ג: "וכן לא יעשה סוכה לכתחלה בקרקע שהיא של רבים; מיהו בדיעבד יצא". וצריך לומר שלדעת חכמים, כיוון שלכל אחד יש חלק ברשות הרבים, מותר לו גם להקים בה סוכה, אלא שהואיל והרבים אינם מסכימים לכך, לכתחילה אין לו רשות להקים שם סוכה בלא הסכמתם.

כיוצא בזה ביאר מ"א א, שלכתחילה אסור לעשות סוכה ברשות הרבים משום שגם לגויים יש חלק בקרקע ובוודאי אינם מוחלים. ולמרות שבדיעבד מותר, לא יברך על סוכה זו. וכ"כ שועה"ר יא. לעומת זאת, הרבה אחרונים כתבו שאפשר לברך על סוכה זו (א"ר ד; מו"ק; מאמ"ר ד; בית מאיר; בכורי יעקב ו; פמ"ג; בגדי ישע; מקור חיים לחוו"י; דברי מלכיאל ג, ל-לא; קיצור שו"ע קלד, ט; מ"ב י; ערוה"ש ה).

ונלענ"ד שנחלקו כאשר הקימו את הסוכה ברשות הרבים במקום שנציגי הציבור המוסמכים לא הביעו עמדה ברורה, לא לחיוב ולא לשלילה, וכיוון שלכל אחד יש חלק ברשות הרבים, כתבו הרבה אחרונים שאפשר לברך עליה. ולדעת המ"א, כיוון שיש שם גם גויים, בוודאי אינם מוחלים, ולכן יש בשהייתו בה איסור, וממילא לא יברך. אבל במקום שנציגי הציבור המוסמכים אינם מסכימים שיקימו סוכה, הרי שהסוכה מוקמת באיסור גזילת הרבים, ואף שהיושב בה יוצא מפני שקרקע אינה נגזלת, מכל מקום לכל הדעות לא יברך עליה. וכך כתבתי בהערה.

ובבאו"ה 'וכן' כתב, שאולי כל מה שנאסר לכתחילה בירושלמי היינו במקום שרבים עוברים בו והסוכה מפריעה להם בדרכם, אבל מותר לכתחילה להקים סוכה בצידי רשות הרבים, סמוך לפתח ביתו. וסיים באו"ה: "הנוהגים להקל בזה, אין למחות בידן, כי רבו המתירין". יותר מזה כתב בא"א מבוטשאטש, שאם אין כל כך עיכוב לרבים פשיטא שמותר מצד זה נהנה וזה לא חסר וכופין על מידת סדום, ואפילו אם הסוכה מפריעה לרבים, כיוון דלא תבעו למשפט וודאי מחלו.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות סוכה | עם התגים | כתיבת תגובה

ט – הסוכה צריכה להיות תחת כיפת השמיים

ט,א – דין סוכה תחת האילן והדין כשהשפילו את ענפי האילן

משנה ט, ב: "העושה סוכתו תחת האילן – כאילו עשאה בתוך הבית". ובגמרא: "אמר רבא: לא שנו אלא באילן שצלתו מרובה מחמתו, אבל חמתו מרובה מצלתו – כשרה. וכי חמתו מרובה מצלתו מאי הוי? הא קא מצטרף סכך פסול בהדי סכך כשר? אמר רב פפא: בשחבטן".

כאשר ענפי האילן ניצבים מעל הסכך ומופרדים ממנו, אזי (כמובא בהערה 12), לדעת תוס' ורא"ש כל זמן שצל הסוכה כשר מצד עצמו גם בלא סיוע הצל שמהעץ, וצל העץ מועט מחמתו, הסוכה כשרה. ולדעת ראבי"ה ור"ן, יש לנכות את כל הסכך שעומד תחת ענפי העץ, ואם עדיין צילו של השאר מרובה מחמתו, הסכך כשר. והזכיר בשו"ע תרכו, א, את שתי הדעות כשני יש אומרים, ועפ"י כללי השו"ע, הלכה כדעה השנייה המחמירה. וכ"כ בבאו"ה 'ויש אומרים', אלא שהוסיף שכתבו האחרונים, שבשעת הדחק אפשר לסמוך על המקילים (א"ר תרכו, ה; פמ"ג א"א ד; שועה"ר י, ומשמע שאף יברכו. ועיין בהלח"ב י, 12, שכתב שרבים מהראשונים החמירו, ולכן לא יברכו).

כאשר 'חבטן' – היינו שענפי האילן הושפלו להיות יחד עם הסכך: לדעת תוס' ורא"ש, למרות שאין בסכך הכשר רוב צל, צל האילן שהוא המיעוט מצטרף לצל הסכך הכשר שהוא הרוב, כדי שביחד יהיה צל הסוכה מרובה מחמתה. וזה בתנאי, שענפי האילן מעורבים בסכך הכשר באופן שאינם ניכרים. אבל אם הניח את ענפי האילן מעל הסכך הכשר הרי הם ניכרים ואינם מצטרפים להכשיר את הסוכה (פמ"ג, באו"ה תרכו, א 'ויערבם'). ולדעת ראבי"ה ור"ן, אם צל הסוכה מרובה מחמתה, וצל האילן חמתו מרובה מצילתו, הסוכה כשרה. וכיוון שאין צל האילן מצטרף להכשיר את הסוכה, אין צורך שיהיה מעורב בסכך הכשר, אלא גם כשהוא מעליו, כיוון ש'חבטן' אינו פוסל את הסכך שתחתיו (מ"ב תרכו, ח).

ט,ב – כאשר הסכך הכשר מעל הסכך הפסול

לדעת המגיד משנה (ה, יב), אין הבדל בין אם הסכך הפסול הוא העליון או שהסכך הכשר הוא העליון, וכן נראה מלשון רמב"ן וראבי"ה (סוכה ט, ב). אולם לדעת הריטב"א (שם) שסובר כראבי"ה, רק כאשר צל האילן מעל הסכך, הוא מבטל את הסכך שתחתיו, ומשמע שאילו צל האילן היה מתחת, לא היה פוסל את הסכך. וז"ל: "לפי שכיוון שצל האילן שהוא פסול עומד למעלה הרי הוא מבטל צל הסכך כשר שלמטה ממנו, שהצל מן העליון הוא חשוב אע"פ שהוא מאוחר, ורואין התחתון שתחתיו כאילו אינו כלל". אמנם להלכה כתב ערוה"ש תרכו, כג, כדעת המגיד משנה.

ט,ג – הערה 12 – חישוב אחוזי הצל הכשרים

עיין בהערה בדעת ראב"יה ור"ן, שסוברים שצריך לנכות את הסכך הכשר שעומד תחת ענפי העץ, ואם הנותר צילו מרובה מחמתו כשר. לפיכך, אם צל העץ מכסה כ-20% משטח הסכך, הרי שצריך לכאורה שהסכך הכשר יתן 71% צל, כדי שאחר ניכוי 20% עדיין יהיה צילו של הנותר מהסכך הכשר מרובה מחמתו. אמנם האמת שאפשר לנסות לדייק יותר בחשבון, שאם הצל מסוכך על כל השטח בתפזורת שווה, הרי שאם הסכך הכשר מכסה 63% מהשטח, אזי אם נוריד ממנו 20% אחוז שמעליו יש צל עץ, נשאר עם 50.4%. ואולי אם יש ספק אם צל האילן מפוזר באופן שווה על הסכך, אפשר לצרף את דעת רש"י ותוס' לקולא.

ט,ד – חוטי חשמל וחבלי כביסה אינם פוסלים סכך שתחתיהם

כאשר בונים סוכה בתוך בית, ומסירים את הרעפים, לדעת הב"ח (תרכו, ה), יש לחוש ללבוד בעצי השלד של התקרה שנותרו במקומם והם מעל הסכך. ולכתחילה חוששים לדעתו (עיין שעה"צ תרכו, כג). אבל לעניין חוטי חשמל וכביסה, אין חוששים, מפני שגם אם החוטים יעמדו יחדיו לא יהיה בהם רוחב ד' טפחים (מקראי קודש א, יב, עפ"י המובא במ"ב תרלב, כ). וגם יש לחלק, שעצי התקרה עומדים להסתם ולהיות גג, ואילו חוטים אלו אינם עומדים להסתם (מנחת שלמה צא, יט). וכ"כ להיתר חזו"ע (עמ' סט), קנין תורה (ג, צב), תפלה למשה (סימן לב). וכיוצא בזה כתבו לעניין רשת נחושת הפרוסה מעל הסוכה גינת ורדים (ד, ח), לב חיים (ב, לה). (אמנם במנחת יצחק ח, נו, החמיר).

ט,ה – הערה 12 – הרחבה לדין ענפי אילן שהרוח מביאה אל מעל לסכך

כתב מהרש"ם בדעת תורה תרכו, ג, שאין ענפי האילן שהרוח מביאה אל מעל הסוכה פוסלים את הסוכה. ואף שבאותה שעה צילם מרובה, הואיל ואינם קבועים שם אלא מתנועעים ברוח, אינם נחשבים אוהל לטומאה (אהלות ח, ה), וממילא אינם חוצצים בין הסכך לשמים. וביאר שגם לדעת פני יהושע סוכה כא, שסובר שאין חפיפה בין דיני אוהל לענין טומאה לדיני אוהל לעניין סוכה, לא אמר זאת אלא לגבי גוף הסוכה, ולכן מיטה שהיא פחותה מעשרה, שהיא אהל לענין טומאה, אינה חוצצת בין הסכך לישן תחתיה. אבל גם הוא יסכים שלפסול סוכה מדין אוהל שמעליה, הוא על פי כללי דיני אוהל לענין טומאה.

והרב פרנק במקראי קודש א, כג, הסתפק בזה, שאולי גם בשעה שהענפים אינם מעל הסכך, הסוכה פסולה, הואיל והיא עתידה להיפסל ברוח מצויה. ומקובל להורות שלכתחילה יש לקצוץ את הענפים הללו, אבל אם לא קצץ הסוכה כשרה (סוכה כהלכתה עמ' 75, הובא בפס"ת תרכו, ב, ומילואים לספר הסוכה עמ' שנג).

ט,ו – שלג על הסוכה

בגינת ורדים ד, ז, כתב שבמקומות הקרים שיורד שלג על הסכך ונעשה כעין תקרה – הסוכה כשרה. וכ"כ שערי תשובה תרכו, א, ששלג אינו חוצץ בפני הטומאה, וכ"כ בכורי יעקב תרכו, ז, והביא ראיה ממס' אהלות, וכ"כ בית שואבה; מועד לכל חי כא, כ; כה"ח ד, ועוד.

אמנם בערוה"ש תרכט, ב, חלק על ראיות הבכורי יעקב, וכתב שבעת שהשלג רב על הסוכה אין לברך 'לישב בסוכה'. ע"כ. והלכה כרוב הפוסקים שהקילו.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות סוכה | עם התגים , , | כתיבת תגובה

ח – סוכה שדפנותיה מיריעות בד (סוכה לנצח)

ח,א – מחיצה שאינה עומדת ברוח מצויה פסולה

סוכה כד, ב: "אמר רב אחא בר יעקב: כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה – אינה מחיצה. תנן: העושה סוכתו בין האילנות והאילנות דפנות לה – כשרה. והא קאזיל ואתי! – הכא במאי עסקינן – בקשין. והאיכא נופו (שענפיו דקים ונעים ברוח)! – דעביד ליה בהוצא ודפנא". ופירשו הראשונים שהכוונה שכל מחיצה שהרוח מנענעתה – אינה נחשבת מחיצה (רש"י כד, ב, 'שאינה יכולה'; תוספות עירובין טו, א, 'ת"ש'; ר"ן יא, ב, 'גמרא'; ריטב"א כד, ב, 'אמר'; רא"ה כד, ב, 'אמר'; או"ז ב, רצח, ועוד). וכ"כ רמב"ם (ד, ה), טור ושו"ע (תרל, י).

בפשטות נראה שהכוונה שאם רוח מצויה מבטלת את גדרי המחיצה, כגון שיוצרת פרצה של ג' טפחים מלמטה – אזי המחיצה פסולה גם כאשר הרוח אינה נושבת בה. וכ"כ המבי"ט בקרית ספר על הרמב"ם (ד, ה). וכ"כ תוספת שבת (שסב, יג); פמ"ג (א"א שסב, כא); חזו"א (עירובין עו, ו); ופס"ת (תרל, ט).

ח,ב – דעת המחמירים

אמנם יש אחרונים שכתבו, שיסוד האיסור נלמד בהלכה למשה מסיני, שכל מחיצה שמתנועעת ברוח, אפילו מתנועעת כל שהוא – פסולה. וכך רצו לדייק מכמה ראשונים (משכנות יעקב או"ח קכג; יד אליהו פסקים, כד; יחו"ד ג, מו. ובהליכות שלמה ז, א, כתבו שרשז"א החמיר, ובשלמי מועד עמ' צג הערה 5, כתבו בשם הרב נבנצאל, שדעתו כחזו"א לקולא, וחומרתו היא רק לגבי אותו המקום ביריעה שפעמים בפנים ופעמים בחוץ). ויש אומרים שלא יתכן שהמחיצה לא תנוע מעט, אלא כל שהיא נעה יותר מדרכה, אף שאינה נעה ג' טפחים – פסולה (הלח"ב ד, ט; עיין אג"מ או"ח ה, מ).

ויש עוד לדון בדברי המחמירים, שאולי פסלו כל תנועה רק בקצוות הקשורים, ולא באמצע. וכ"כ הלח"ב (עמ' פח).

עוד יש להוסיף, שאם התנועה היא מעל עשרה טפחים, ברור שאינה פוסלת (עיין כס"מ ד, ו; ובספר הסוכה השלם ו, ו).

ח,ג – ראיות חזקות להיתר

מהראשונים שפירשו את דבריהם עולה בבירור שרק אם הרוח מבטלת את כשרות המחיצה, כגון שעושה פרצה של ג' טפחים בינה לקרקע – פסולה, גם בשעה שהרוח אינה נושבת בה, אבל תנודה אחרת אינה פוסלת. ולחשיבות העניין נצטט דבריהם:

כתב בספר מצוות זמניות (לתלמיד הרא"ש, הל' סוכה שער ראשון 'מי'): "מי שעשה סוכה בין האילנות ועשאם דפנות וקשרם וחזקם בעניין שלא יתנענעו ענפיו ברוח מצויה כשרה, ואם היו בעניין שיתנועעו ברוח מצויה פסולה. וכמו כן, כל דופן שיתנועע ברוח הנוהג ויעתק ממקומה לא שמה דופן. כי עיקר יש לנו, כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של יבשה אינה מחיצה". הרי שהפסול הוא רק במחיצה שהרוח מעתיקה ממקומה ומוציאה מתורת דופן. וכ"כ בספר הנייר (מתקופת בעלי התוספות, עמ' פ, בהוצאת מכון י-ם): "אין עושין הד' מחיצות מיריעות דילמא נפל דהוי מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה". וכ"כ ר"י מלוניל (כד, ב, 'כל'): "שארג כל ענפי האילנות כמין מחיצה כדי שלא יוכל הרוח לכפות המחיצה". וכן עולה מרס"ג (סידור עמ' רלג) שכתב: "והמחיצות האלה יכולות להיות ווילונות או מחצלות או מרבדים ובלבד שיהדקו אותן בחבלים באופן שלא יוכל אדם להרים אותן ולהכנס משם". ובוודאי שמחיצה כזו יכולה להתנועע ברוח מצויה, רק שאינה נעקרת ממקומה. וכך מפורש בהגהות ר' פרץ שיובאו להלן.

כיוצא בזה כתבו ראשונים נוספים לעניין מחיצות בדינים אחרים. כתב רשב"א בתשובה (ג, ש): "ואם אי אפשר לו, עושה מחיצה בינו ובין המת, ואוכל. איזו מחיצה שתהיה, ואפילו בסדין… כל שתוקע שולי הסדין בארץ, או שיעשה בענין שלא יהא ניטל ברוח", וכלשון זו כתב בשו"ע (יו"ד שמא, א). כתב הגהות אשרי (עירובין א, ט): "לחי או מחיצה דאי נשיב ביה זיקא לא מצי קאי לא חשיב לחי, והוא הדין מחיצה". מאירי (עירובין ח, א 'כל'): "וכן הדין בכל מחיצה. הא כל שהרוח באה ועוקרת לשעתו – אינה מחיצה. ואם חיברה עד שתעמוד בפני הרוח, הרי זה כשר".

ח,ד – דעת שו"ע

שו"ע תרל, י: "העושה סוכתו בין האילנות, והאילנות דפנות לה; אם היו חזקים, או שקשר אותם וחיזק אותם עד שלא תהא הרוח מצויה מנידה אותם תמיד, ומילא בין האוירים בתבן ובקש כדי שלא תניד אותם הרוח, וקשר אותם, הרי זו כשרה; על כן אין נכון לעשות כל המחיצות מיריעות של פשתן בלא קנים, אע"פ שקשרן בטוב, זמנין דמינתקי ולאו אדעתיה והוי ליה מחיצה שאינה יכולה לעמוד בפני רוח מצויה; והרוצה לעשות בסדינים, טוב שיארוג במחיצות קנים בפחות משלשה".

מקור דבריו ברמב"ם שהזכרנו לעיל, ובדברי ר' פרץ (שהובאו בטור), וזה לשונו (הגהות סמ"ק צג, יט): "מה שנהגו העולם לעשות כל הארבע מחיצות מיריעות של סדינין בלא שום ערבה (פירוש – לחזקם) – אין נכון, אע"פ שקושרן בטוב. משום דזמנין דמנתקי ולאו אדעתייהו, והוי לה מחיצה שאינה עומדת ברוח, דלא שמה מחיצה. והרוצה לעשות בסדינין בלא ערבה טוב שיארוג במחיצות קנים פחות מג'".

היוצא מזה, שדעת השו"ע שאין לעשות מחיצות מסדינים רק מפני שיש חשש שיתנתקו והמחיצה תפסל. אבל אם לא יתנתקו אלא ינועו כדרך שמחיצות בד נעות – כשרות, אלא שעדיף שלא לעשותן שמא יתנתקו. ואם הן קשורות היטב בלא חשש שיתנתקו – אפשר לעשותן לכתחילה. וכ"כ רבים, ומהם: פמ"ג (משב"ז יא); בית השואבה (עמ' קמב, נח-נט); שו"ת בית אבי ד, עג; קנין תורה ד, ע; באהלה של תורה (או"ח ב, פח); שו"ת מלומדי מלחמה (סי' צו); ברוך שאמר ה, יא-יג. וכן שמעתי מהרב אליהו זצ"ל שאפשר לברך על סוכה זו, ואינני זוכר אם התיר לכתחילה או בדיעבד.

ח,ה – הלכה למעשה

היריעות שקשורות היטב בכל צדדיהן כשרות לדופן, שכך למדנו בדברי הראשונים ושו"ע. ולא מצאנו שום ראשון שכתב שכל תנועה פוסלת. ולכן אפשר לברך על הישיבה בסוכות הללו. אלא שהרוצים לצאת ידי דעת כל האחרונים שהחמירו בזה, ישתמשו בסוכות שיש בהם מוטות שיוצרים מחיצה על ידי לבוד. וכאן יש להעיר, שאם המרחק בין המוטות יהיה על פי שיעור ר' חיים נאה – 24 ס"מ, למעשה אין בהם לבוד, מפני שלחישוב המדויק (כמבואר לעיל א, טו), צריך שיהיה בהם פחות מ-22.8 ס"מ. ובכמה סוכות בדקו ומצאו שהרווח בדיוק 23 ס"מ, וממילא לא הועילו כלום.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות סוכה | עם התגים | כתיבת תגובה

ז – גובה הדפנות ודין לבוד

ז,א – האם מחיצת לבוד של שתי או ערב שווה למחיצה רגילה

לדעת רבים מחיצת לבוד כשרה לסוכה כמו מחיצה גמורה, וכ"כ רש"י (ז, א, 'דופן'); ריטב"א (ז, א, 'איתיביה'); עיטור (הל' סוכה פ, א); לבוש (תרל, ח); מאמ"ר (ו); כה"ח (יח); חזו"ע (עמ' ו); ושו"ת תפלה למשה (ב, לז).

ולמ"א (ריש סי' תרל) עפ"י תוס' (טז, ב, 'בפחות'), ור"ן, היא מחיצה גרועה, ולכן רק אם היא מקיפה ארבע רוחות – כשרה. וכ"כ פמ"ג (א"א בראש סי' תרל); חיי אדם (קמו, ג); בית השואבה (דיני דפנות, כח); מ"ב (תרל, ז). וכתבו בשבט הלוי (ט, קלט), והלח"ב (ה, ח), שלפי המ"א עצמו כאשר הפסול מדרבנן ואין לו סוכה אחרת, יכול לברך על ישיבתה, וכן הדין במחיצה זו. (ולבכורי יעקב תרל, ד, כל ההיתר לעשות מחיצה על פי כללי לבוד הוא לשיירה בדין עירובין, אבל ליחיד לא התירו וכן סוכה דינה כיחיד, ולכן אפילו עשה ד' מחיצות של לבוד פסולה. וכ"כ חזו"א עה, יב).

אבל מחיצת שתי וערב דינה כדין מחיצה גמורה לכל הדעות.

פורסם בקטגוריה פרק ב - הלכות סוכה | עם התגים | כתיבת תגובה