טיוטה של פניני הלכה על הלכות הכשרת כלים [טיוטה בלבד]

לטויטת ההרחבות – לחצו כאן

א – הכשרת הכלים

כאשר שבו אנשי הצבא מהמלחמה במדיין ושלל רב בידם ובכלל זה גם כלי אוכל ממתכות, הורה להם אלעזר הכהן להכשיר את כלי האוכל על ידי: א) טבילתם במקווה, כאשה הטובלת לנדתה. ב) הכשרתם ממאכלי הטרפה שאכלו בהם, שנאמר (במדבר לא, כא-כג): "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא, וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". כלומר, הכשרת הכלים היא כדרך בליעתם – 'כבולעו כך פולטו': כלים שהשתמשו בהם באש, כדוגמת שיפודים ותבניות אפיה, הכשרתם בליבון באש. כלים שבישלו בהם מאכלים, הכשרתם בהגעלה במים רותחים. וכלים שהשתמשו בהם בצונן, הכשרתם בהדחה במים (ע"ז עד, ב; עו, ב). הרי ששלושה סוגי הכשרה ישנם: ליבון, הגעלה והדחה.

הליבון וההגעלה מכוונים כנגד הטעמים שנבלעו בכלים בשני סוגי הבליעה: א) בליעה על ידי נוזלים בבישול היא בליעה רכה, והגעלת הכלי במים רותחים מפליטה אותה. ב) לעומת זאת, בליעה באש, כדוגמת בליעת השיפוד והתבנית היא בליעה קשה, שחום האש מבליע את טעמי המאכל בכוח רב בדפנות הכלי, ומים רותחים אינם מסוגלים להפליט את כל הטעם שנבלע בדפנות, ולכן צריך להכשיר את הכלי כדרך בליעתו – באש. וזהו ליבון חמור, שאש הליבון שורפת ומכלה את כל הטעמים הבלועים בתבנית או בשיפוד. נמצא שההגעלה מוציאה מהכלי את הטעם הבלוע בו, ואילו הליבון שורף את הטעם הבלוע בעודו בו.

סוג ההכשרה השלישי הוא הדחה, והוא נועד לכלים שהשתמשו בהם בצונן, שהואיל ועל ידי צונן הטעמים אינם נדבקים אל הכלים בחזקה, די להכשירם בהדחה במים כדי לנקותם משיירי המאכלים האסורים שדבקו בהם.

צריך לבאר, שבכל עת שדיברו חכמים על הטעמים הבלועים בכלי התכוונו גם לטעמים שנדבקו בדפנותיו. שכן רק לפני כמאתיים שנה התחילו להמציא את הסבונים שמאפשרים להסיר כל שומן, ועד אז למרות ששטפו את הכלים היטב ואף נעזרו באפר ובורית וחומרים שונים שהועילו להסרת הלכלוך, עדיין נותרו דבוקים לדפנות הכלי שיירים מהמאכל הקודם, וככל שהדפנות היו מחוספסות יותר, כך דבק בהן יותר טעם מהמאכל הקודם. נמצא אם כן שהוראת המצווה, להכשיר את הכלים כדרך בליעתם, מכוונת לטעמים שנבלעו בדפנות הכלים ולטעמים שנדבקו בהם. ואף שגם לאחר ההגעלה, מן הסתם עוד נותרו בכלי ועל דפנותיו מעט שיירים של המאכל הקודם, הואיל ופעלנו נגדם כמצוות התורה, לפולטם בדרך שבה הם נבלעו ונדבקו, וגם טעמם כבר אינו מורגש, הרי הם כמי שבטלו ואין בהם יותר איסור.

ב – טעמי האיסור הבלועים בכלים אוסרים תבשילים

כדי להבין יותר את משמעות הכשרת הכלים, צריך לבאר שטעם התבשיל המתבשל בכלי נדבק ונבלע בדפנותיו, ואם לאחר שבישלו בסיר מאכל טרף יבשלו בו מאכל כשר, טעם הטרף יצא מהדפנות ויבלע במאכל הכשר. וכיוון שאיננו יודעים כמה טעם בלוע ודבוק בדפנות ומהי עוצמתו, שכן לעיתים טעמו של המאכל הדבוק בכלים חזק מאוד כדוגמת ציקי קדירה, נפסק להלכה שיש להחשיב את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם האיסור. וכיוון שכמעט תמיד אין בתכולת הסירים פי שישים כנגד עובי הדפנות, יוצא שבכל עת שיבשלו מאכל בתוך סיר שבלע טעם איסור, כל מה שיתבשל בסיר יאסר. וכן הדין לגבי סיר שבישלו בו חלב ואח"כ בישלו בו בשר, שהואיל ואין בתבשיל הבשר פי שישים כנגד עובי הדפנות שבלעו חלב, תבשיל הבשר נאסר.

ומדוע תקנו חכמים להחשיב את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם האיסור? מפני שמדובר בספק שאין אפשרות לפותרו, שלא ניתן לשער כמה טעם נדבק ונבלע בדפנות, וכמה טעם הן פולטות. שיש כלים שבולעים יותר ויש שבולעים פחות. למשל כלי חרס בולעים הרבה, וכלי עץ פחות, וכלי מתכת עוד פחות. גם בין כלי החרס יש הבדלים, שישנם אווריריים שבליעתם מרובה, ויש דחוסים שבליעתם פחותה. וכלי חדש – בליעתו מרובה, וישן – בליעתו מעטה. כמו כן יש הבדל בין סוגי התבשילים וטעמיהם, שלעיתים השפעתו של הטעם הנדבק והנבלע בדפנות כשיעור נפחו, ולעיתים הוא מרוכז וחזק מאוד, עד שגרם ממנו שקול כעשרה גרם של תבשיל רגיל. ומכל מקום שיערו חכמים שלעולם אין הטעם הנדבק ונבלע בכלים חזק יותר משיעור נפח הדפנות כולן. וכיוון שמדובר בספק תמידי שאין דרך לקבוע את גבולותיו, ושמצב קבוע של ספק הוא מצב שעלול לערער את גבולות האיסור ושמירת הדת, קבעו חכמים שכדי לצאת מתחום הספק יש להחמיר עד הקצה האחרון, ולהחשיב את כל דפנות הסיר כאילו הן מלאות בטעם התבשיל שבושל בו.

לא זו בלבד שאם בישלו בסיר טרף תבשיל כשר שהתבשיל הכשר נאסר, הואיל ואין בתבשיל פי שישים כנגד עובי דפנות הכלי, אלא שאם אח"כ יבשלו באותו סיר תבשיל נוסף, גם הוא יאסר. כי יש ספק, אולי בבישול הראשון לא נפלט טעם האיסור ואילו בבישול השני נפלט טעם האיסור. וכיוון שאיננו יכולים להעריך כמה נפלט בפעם הראשונה וכמה בפעם השנייה, יש להחמיר עד הקצה האחרון, ולהחשיב כל פעם כאילו אז נפלט כל הטעם הבלוע בדפנות.

כללי הביטחון שלמדנו נועדו למצב שאין לנו אפשרות לברר את טעמו של התבשיל, שכן ישראל אינו יכול לבדוק את טעמו של התבשיל, שמא יתברר שיש בו טעם איסור ונמצא שאכל מאכל אסור. אבל אם יש שם נוכרי אמין שטעם את התבשיל ואמר שאין מרגישים בו את טעם האיסור, התבשיל כשר. אמנם כבר למדנו (לעיל ט, ד-ה?), שהואיל והטעמים חמקמקים, נוהגים שלא לשאול נוכרי, אלא קובעים את הדין על פי כללי הביטחון שלמדנו.[1]

ג – בן יומו ואינו בן יומו

כל מה שלמדנו שטעם האיסור הבלוע בדפנות הכלי אוסר את המתבשל בכלי – הוא בתנאי שהכלי בן יומו, כלומר, בתוך עשרים וארבע שעות מעת שהאיסור התבשל בו. משום שעד אז האיסור הבלוע בכלי עוד יכול לתת טעם טוב, אבל לאחר שתעבור עליו יממה, הוא נעשה פגום ואינו אוסר את תערובתו (שו"ע יו"ד קג, ה; לעיל ט, ז?). וכאשר אין ידוע אימתי הטרף בושל, אין אוסרים את המאכל שבושל בו, מפני שכלל נקוט בידינו: 'סתם כלים אינם בני יומם' (שו"ע קכב, ז).

אמנם לדעת רבי מאיר, גם לאחר יממה טעם האיסור הבלוע בכלי אוסר את המתבשל בו, מפני שלדעתו גם טעם פגום אוסר מהתורה. אולם נפסקה הלכה כרבי שמעון, שטעם פגום אינו אוסר. ואף שהכל מסכימים שהסיר עצמו צריך הכשרה גם לאחר יממה, מכל מקום אם טעו ובישלו בו מאכל, המאכל כשר בדיעבד, מפני שטעם האיסור שנבלע בו פגום (שו"ע קכב, ב).

וכל זה בתנאי שהמבשל עשה זאת בשגגה, אבל אם הוא ידע שהכלי עוד לא הוכשר, ואע"פ כן בישל בו בלא הכשרה, קנסו אותו חכמים שהמאכל שבישל אסור עליו ועל בני ביתו באכילה, ורק לאחרים שלא בישל עבורם יהיה מותר לאוכלו.[2]

ד – כלי מתכת וחרס

הכלל שלמדנו, שכדרך בליעת הכלים כך הכשרתם נאמר בתורה על כלי מתכות, שנאמר (במדבר לא, כב-כג): "אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם".

אבל את כלי החרס, שבהם רוב האנשים נהגו לבשל בימי קדם, לא ניתן להכשיר בהגעלה או ליבון. מפני שבליעת החרס מרובה מאוד, וההגעלה אינה מוציאה את כל הטעם שנבלע בו. וכפי שנאמר (ויקרא ו, כא): "וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר, וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם", כלומר הכלי שמבשלים בו את בשר הקרבן בולע ממנו טעמים, וכיוון שלאחר סוף זמן אכילת בשר הקרבן, הנותר ממנו אסור באכילה, גם הטעמים הבלועים בכלי נאסרים. והורתה התורה, שאם בישלו את הבשר בכלי נחושת אפשר להכשירו בהגעלה, אבל אם בישלו את בשר הקרבן בכלי חרס, אי אפשר להכשירו, כי אינו יוצא מדי דופיו לעולם. וכיוון שבלוע בכלי החרס טעם שאסור באכילה, יש לשוברו כדי שלא יטעו להשתמש בו. מזה למדו חכמים לכל הדינים, שכל אימת שכלי חרס בלע טעם של איסור, אין אפשרות להכשירו. ואמנם בליבון ניתן לכאורה להכשירו, שכן הליבון שורף את כל טעם האיסור בעודו בלוע בכלי. אלא שהואיל וכלי החרס עלול להתבקע באש, יש לחשוש שהבא להכשירו לא ילבנו כראוי מפני שיחוס עליו שמא יתבקע, לפיכך אסרו חכמים להכשיר כלי חרס בליבון. אמנם אפשר לנסות להכשירו בתוך כבשן אש, ואם ישרוד את האש החזקה ולא יתבקע – יוכשר, והרי הוא כאילו נוצר מחדש כשכל הטעם הבלוע בו נשרף לגמרי. ואין חשש שמא לא ילבנו שם כראוי, מפני שהאש שבכבשן בוערת בעצמה רבה מאוד ולא ניתן להחלישה (פסחים ל, ב; שו"ע או"ח תנא, א).

ה – כלי זכוכית

מחלוקת התעוררה בתקופת הראשונים לגבי כלי זכוכית. יש אומרים, שהואיל והזכוכית חלקה וקשה, אפילו אם היו בה מאכלים חמים – אינה בולעת את טעמם, או שבליעתה מועטה מאוד עד שטעמי המאכלים אינם מורגשים בה, ולכן אם השתמשו בכלי זכוכית במאכלים אסורים, די לנקותם היטב כדי להשתמש בהם למאכלים כשרים (ראבי"ה, רא"ש, רשב"א, ר"ן, שו"ע תנא, כו).

מנגד יש אומרים, שהואיל והזכוכית נעשית מחול כמו כלי חרס, גם אם בפועל כלי הזכוכית כמעט שאינם בולעים, דינם כדין כלי חרס שאין להם תקנה, שאם הניחו בהם מאכלים אסורים רותחים – אין אפשרות להכשירם, ויש לזורקם או ליתנם לגוי (ר' יחיאל, סמ"ג, רבנו פרץ, תה"ד).

ויש ראשונים שאחזו בדרך האמצע, ולדעתם דין כלי זכוכית ככלי מתכות, ואם השתמשו בהם במאכלים רותחים אסורים, צריך להכשירם בהגעלה ברותחים (רמב"ם, אור זרוע ושיבולי לקט).

ככלל, יוצאי ספרד נטו לדעת המקילים, ויש שאף נוהגים לאכול באותן צלחות זכוכית מאכלי בשר וחלב חמים, ולאפות באותם כלי זכוכית בשר וחלב, תוך הקפדה לנקותם היטב בין בשר לחלב. מנגד, יוצאי אשכנז נטו לדעת המחמירים, ויש שאף הורו לזרוק כלי זכוכית שטעו והשתמשו בהם ברותחים מאכל איסור או פעם בשר ופעם חלב. אולם כשמתעמקים יותר, מוצאים שרוב ישראל נהגו ללכת בדרך האמצע. שכן רבים מפוסקי הספרדים סוברים שרק בכלי שני הקילו, שממילא מקובל להורות שאינו בולע (לעיל יא, ד?), אבל לא העלו בדעתם להקל בכלי ראשון שעל האש, כי כלי הזכוכית שבימיהם היו נשברים בבישול על אש. ואף בכלי שני המנהג היה שלא להשתמש באותם הכלים לבשר וחלב, אלא רק בשעת הצורך, כגון בפסח, הקילו להשתמש בהם אחר ניקוי טוב. מנגד, גם פוסקי אשכנז שנוטים לחומרה, מסכימים שבדיעבד, אם השתמשו בכלי זכוכית במאכלי בשר וחלב או טרף רותחים, אפשר להכשירם בהגעלה כפי הדעה האמצעית.

הרי שמנהג רוב ישראל ללכת בדרך האמצע, להפריד בין כלי זכוכית בשריים וחלביים, ולהכשיר כלים שטעו ובישלו בהם את המין השני או מאכל אסור, כדרך שנוהגים בכלי מתכות. וכך נכון להורות לכל ישראל, וכפי שיבואר להלן (הלכות ז-ח) לגבי כלי מתכות. אמנם מי שאבותיו נהגו כשיטת המקילים להשתמש באותם כלי זכוכית לבשר וחלב חמים, רשאי בשעת הצורך להמשיך במנהגם, אלא שאם יש במשפחתו קרובים שנוהגים להחמיר, נכון שיחמיר כמנהג רוב ישראל, כדי שכולם יוכלו לאכול אצלו כמנהגם בלא פקפוק.[3]

ו – כלי מתכות בימינו

שאלה גדולה התעוררה בימינו לגבי כלי מתכות. במחקרים שונים התברר שבליעת כלי מתכות וזכוכית מועטה מאוד, עד שאין שום אפשרות להרגיש טעם שנבלע בהם. וגם אם יבשלו בסיר תבשיל חריף ביותר, אם ינקו אותו היטב ויבשלו בו מים או תבשיל, לא יחושו בהם שמץ מטעמו של התבשיל החריף שבושל לפני כן. וכן מעידים כל האנשים ששמו ליבם לכך, שאין אפשרות להרגיש בתבשיל שבושל בכלי מתכות או זכוכית את טעם הבישול הקודם.

לפי זה יש סוברים, שלפי דעת המתירים בכלי זכוכית, צריך גם להתיר להשתמש בסירי מתכת וסכינים לבשרי ולחלבי רותחים, ובתנאי שינקו אותם היטב בין בשר לחלב. וכן מותר לכאורה לפי זה להשתמש בסיר שבשלו בו בשר טרף אחר שינקו אותו היטב. ולא זו בלבד, אלא שיש מקום לומר שאף הראשונים שהחמירו בכלי זכוכית, אילו היו יודעים בוודאות שאין אפשרות להרגיש טעם במה שהזכוכית בולעת, היו מסכימים לדעת המתירים. ואף שהתורה עצמה צוותה להכשיר כלי מתכות שבישלו או צלו בהם בשר טרף (במדבר לא, כב-כג), וכן מבואר בתלמוד ובדברי כל הפוסקים. אפשר לומר, שבעבר הורגש טעם הבישול הקודם בכלים מפני שהמתכות היו פחות צפופות ואטומות ולכן בלעו טעם, או מפני שדפנות הכלים היו מחוספסים והטעמים דבקו בהם. בנוסף לכך, לא היו אמצעי ניקוי טובים להסרת שומנים כבימינו, ואף לטעמים שנדבקו על הדפנות קראו טעם בלוע. אולם כיוון שיסוד האיסור בכלים הוא מפני הטעם הבלוע בהם, כאשר ברור שאחר ניקוי טוב אין יוצא מהם שום טעם, גם אם בישלו או אפו בהם בשר טרף, מותר לנקותם היטב ולבשל או לאפות בהם בשר כשר, וכן מותר לבשל ולאפות בהם פעם בשר ופעם חלב, ובתנאי שיקפידו לנקותם היטב.

מנגד, רבים סוברים שהואיל וכבר יש מסורת של דורות, שצריך להכשיר כלי מתכות בהגעלה או ליבון, ויש על כך סימנים שלימים בשולחן ערוך, יש להמשיך במנהג המקובל מדורי דורות, כדי שלא לפגוע במסורת.[4]

ז – חיוב הגעלת כלי מתכות וזכוכית

אף שסברת המקילים חזקה, ואם רוב הפוסקים יסכימו לכך, נקבל את דעתם. נראה למעשה שגם לאחר שהתברר שבליעתם של כלי מתכות וזכוכית מזערית עד שאי אפשר להרגיש בטעם הבלוע, אם בשלו בהם טרף, חובה להכשירם בהגעלה או ליבון. וכן חובה לייחד כלים נפרדים לבשר וכלים נפרדים לחלב, ואין להעביר כלי בשרי לחלבי או להפך בלא הגעלה או ליבון. שלושה יסודות לכך:

הראשון: מצינו שחכמים תקנו תקנות רבות כדי לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב וכדי למנוע את האדם ממכשול. לכן אסרו לאכול בשר וחלב יחד גם כשאינם מבושלים, ואף אסרו לאכול חלב אחר בשר, ואסרו לאפות פת חלבית או בשרית, ואסרו לאכול על שולחן שיש עליו מאכל מהמין השני. ניתן לומר שמתחייב מתקנות אלו שלא להשתמש באותם הכלים לבשר וחלב, כי אף שבדרך כלל מנקים אותם, יש חשש שיהיו פעמים שלא ינקו אותם היטב, ויבואו לידי עירוב בשר וחלב. מסיבה זו גם אין להשתמש בכלים שבישלו בהם טרף למאכל כשר, שמא מתוך שיתרגלו בכך, ישתמשו בהם גם כשאינם נקיים כראוי.[5]

השני: כיוון שישנה איזו בליעה מזערית, אף שאין אפשרות להרגיש את טעמה, מכל מקום יש לנו כלל: "אין מבטלים איסור לכתחילה", ויש אומרים שדין זה מהתורה, ולכן מצווה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף, מפני הבליעה המזערית שבלעו.[6]

השלישי: אפשר שמהתורה כל כלי שבישלו בו טרף, בין בלע טעמים ובין שלא בלע שום טעם, חייב הכשרה כדרך שבישלו בו את הטרף, בהגעלה או ליבון, וכפשט הפסוק: "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". וכל מה שדיברו חכמים על הטעם הבלוע נוגע לשאלה, האם המאכל שבישלו בכלי נאסר או לא, אבל חובת ההכשרה לעולם נשארת במקומה. וכן חובה להכשיר כלי שבישלו בו פעם בשר ופעם חלב בלא הגעלה ביניהם. וראייה לכך משיטת הראשונים שסוברים "טעם כעיקר מדרבנן", כלומר מהתורה הטעם בטל ברוב, ואם כן מדוע צוותה התורה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף? אלא שגזירת הכתוב, שכל כלי שבישלו בו טרף, למרות שאין איסור בטעם הבלוע בו, חובה להכשירו כדרך שבישלו בו את הטרף. ויש ליסוד זה תימוכין בתנאים, ראשונים ואחרונים.

ואפשר שהכל יסכימו ליסוד זה, מפני שכפי הנראה גם בעבר המתכות לא בלעו טעמים, שכן מולקולות הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין חלקיקי המתכות לסוגיהם השונים. ואף שבמהלך הדורות ייצור המתכות השתכלל, מכל מקום גם בעבר מולקולות הטעם לא יכלו לחלחל לתוך המתכות. וממילא כל מה שדיברו חכמים על הטעם הבלוע בכלים, כוונתם לטעם שנדבק לדפנותיהם. ואם כן, למרות שרגילים כיום להסיר את השכבה הדבוקה לדופן הכלי על ידי סבון, עד ששום שמץ טעם לא נשאר דבוק לכלי, כיוון שבעת הבישול טעם הטרף היה דבוק לכלי, גזירת התורה להכשירו כבר חלה עליו ולא פקעה ממנו בעת הניקוי.[7]

ח – הלכה למעשה בכלי מתכת וזכוכית ושאר חומרים

סירי מתכת או זכוכית שבישלו בהם טרף צריכים הכשרה בהגעלה ברותחים. כלי מתכת או זכוכית שצלו או אפו בהם טרף באש, צריכים הכשרה באש כדרך שימושו. ואין להשתמש בסיר בשרי לחלב או להפך, ואם טעו ובישלו בכלי חלבי בשר או להפך, הכלי צריך הכשרה כדרך שימושו.

אמנם בדיעבד, אם לא הכשירו את הסיר שבישלו בו טרף ועוד באותו יום בישלו בו בטעות מאכל כשר – המאכל נותר בכשרותו, הואיל ובפועל אין בו טעם איסור. וכן אם בטעות בישלו חלב בסיר בשרי, אף אם עשו זאת בתוך יום מאז שבישלו בו בשר, כיוון שבפועל אין בחלב טעם בשר, הוא מותר באכילה. וכן אם בדיעבד טעו ואפו או צלו בשר בתבנית חלבית, אפילו בתוך יום מאז שאפו בה מאכלי חלב, כיוון שבפועל אין בבשר טעם חלב, הוא מותר באכילה.

ויש הלכות ששנויות במחלוקת שתלויה בהערכת הטעם היוצא מהכלים, כדוגמת נ"ט בר נ"ט וחריף, וכיוון שאנו יודעים בוודאות שכלי מתכת וזכוכית אינם מעבירים טעם מהתבשיל הקודם, בכל המחלוקות הללו יש ללכת לפי השיטה המקילה, כפי שיבואר בהמשך.[8]

כך הדין בכל הכלים שידוע בוודאות שהם עשויים ממתכת או זכוכית, ובכלל זה גם כלי אמאייל. אבל הכלים שעשויים מחומרים אחרים, כגון חרס, עץ, עצם, פלסטיק, ובכלל זה גם שילובים של מתכת ופלסטיק כמו טפלון שקשה לנקותו, נחשבים כבולעים ופולטים טעמים, וכל הדינים שנאמרו על כלים חלים עליהם. שאם למשל בישלו בשר בסיר ואח"כ ניקו אותו ובעודו בן יומו בישלו בו חלב, כיוון שמחשיבים את כל נפח הסיר כאילו הוא בלוע בשר, החלב שבישלו בו אסור, כי כמעט תמיד אין בתכולת הסיר פי שישים מנפח דפנותיו. ואמנם אם היה שם גם גוי אמין שאמר שאין בחלב טעם בשר, החלב מותר, אלא שהואיל והטעמים חמקמקים, נוהגים שלא לשאול נוכרי, אלא קובעים את הדין לפי נפח הכלי (כמבואר לעיל בהלכה ב; ולעיל ט, ד-ה). וכן הדין אם עירבו בכף בשרית בת יומה תבשיל חלבי, שמחשבים את כל מה שנכנס מהכף לתוך התבשיל הבשרי, כאילו הוא מלא בשר, ואם אין בתבשיל החלבי פי שישים כנגדו – הוא נאסר (שו"ע צד, א; צח, ד-ה). וכל זה לגבי המאכלים, אבל הכלים בכל אופן צריכים הכשרה, לבד מכלי חרס שאין אפשרות להכשירם (כמבואר לעיל ד).


[1]. בחולין צז, ב, מבואר שאסור מדברי חכמים לאכול כחל (דד בהמה), בלא שיוציאו ממנו את כל שאריות החלב שבו, ואם לא עשו כן והכניסו אותו לתוך תבשיל בשרי, יש לשער כאילו כולו אסור וצריך פי ששים כנגדו. ולמדו מזה רוב הראשונים, שכך הדין לגבי כלי, שכל זמן שאין שם קפילא, הואיל ואין אפשרות לאמוד את הדבר, משערים לפי כל נפח הכלי. וכך דעת רמב"ן, רשב"א, רא"ש, תרומה, רא"ה, רוקח, ריטב"א, ר"ן ועוד, וכן נפסק בשו"ע (צח, ד; צד, א). אמנם לראב"ד ורי"ד, אם בשלו מאכל כשר בסיר שכולו טרף, אין משערים כפי עובי דפנותיו אלא משערים באומד יפה הנוטה לחומרה כמה טעם יצא מהסיר הטרף לתבשיל. וכן דעת העיטור, אשכול ומאורות, ולכך נטה רבנו ירוחם (לראב"ד הכלל שכל שאפשר להוציא טעם האיסור ממנו, משערים לפי הטעם הבלוע בו. ולרי"ד כל שהאיסור הגיע ממקום אחר, משערים את כמותו). למעשה כמעט כל האחרונים פסקו כדעת רוב הראשונים שהחמירו, ויש שכתבו שאין להתחשב בדעת הראב"ד אפילו לא כצירוף לספק ספיקא (פמ"ג, יד יהודה). ובגינת ורדים פסק להקל כראב"ד, ובתורות אמת היקל כמותו בשעת הדחק. ורש"ך, צירף את דעת הראב"ד ודעימיה לספק, שאם יש ספק ספיקא – מותר. ולכך נטה רדב"ז, וכ"כ ביבי"א (ח' יו"ד ד).

[2]. בתלמוד ע"ז סז, ב; עה, ב – עו, א, מבואר שנחלקו התנאים לגבי דין כלי שבישלו בו איסור ואינו בן יומו, שכן כלל הוא שהטעמים הבלועים בכלי נותנים טעם לשבח רק בעודם בני יומם, ולאחר מכן הם נותנים טעם פגום. לדעת ר' מאיר ועוד תנאים ואמוראים: נותן טעם לפגם אסור, ואם בישלו בסיר טרף שאינו בן יומו, התבשיל אסור. לדעת ר' שמעון ועוד תנאים ואמוראים: נותן טעם לפגם מותר, ולכן אם בישלו בסיר טרף שאינו בן יומו, התבשיל מותר. אמנם גם לר' שמעון אסור להשתמש בכלי טרף שאינו בן יומו בלא הכשרה, שגזרו חכמים להכשיר כלים שאינם בני יומם, שמא ישתמשו בהם בהיותם בני יומם. כך מבואר בגרסה שלפנינו בתלמוד ע"ז עו, א, וכך דעת רוב הראשונים. ויש שאינם גורסים זאת בגמרא, ומהם שסוברים שגם לר' שמעון חובה מהתורה להכשיר כלים גם כשאינם בני יומם, למרות שכבר אין בכוחם לאסור את התבשילים שיבשלו בהם. ובכך המחלוקת בין ר' שמעון לר' מאיר מצטמצמת, וכל מחלוקתם היא רק על מקרה שבדיעבד טעו ובישלו בכלי שאינו בן יומו, שלר' שמעון כיוון שטעמו פגום המאכל כשר, ולר' מאיר המאכל אסור כי גם טעם פגום אוסר. וכך היא דעת רמב"ן (ע"ז סז, א), ראבי"ה (פסחים תסד), רדב"ז (ו, ב' אלפים רה); מור וקציעה (הקדמה לאו"ח ח"ב), נצי"ב (העמק שאלה מטות קלז, ב). יש שנימקו זאת משום שהתורה גזרה שמא ישתמשו בכלים בני יומם (רמב"ן), ויש שנימקו משום שאסור לבטל איסורים מהתורה (ראב"ן). עוד מצינו דעה ממוצעת בין ר' שמעון לר' מאיר, והיא דעת חכמים (פסחים מד, ב), שסוברים שאף שהלכה כר' שמעון שנותן טעם לפגם מותר, חובה מהתורה להכשיר כלים גם כשאינם בני יומם, ומשמע שאף אם ברור שלא בלעו, חובה להכשירם משום גזירת הכתוב, ואילו לר' שמעון, גם לסוברים שחובה מהתורה להכשיר כלי שאינו בן יומו, הוא מפני הבלע הפגום שבו (עי' להלן הערה 7).

לרש"י, ר"ת ומהר"ם חלאוה, כבר אחר שעבר לילה על הכלי הוא נחשב כאינו בן יומו וטעמו נפגם ואינו אוסר את התבשיל שבישלו בו. ולרוה"פ רק אחר עבור יממה הטעם נפגם, וכך דעת ר"י, רשב"ם, תרומה, רא"ש, טור ושו"ע קג, ה.

כתב רדב"ז ג, תריז; וכנה"ג יו"ד קכב, בהגה"ט כו, שהמבשל בזדון בסיר שצריך הכשרה, למרות שהסיר אינו בן יומו, קנסו אותו חכמים ואסרו את המאכל על המבשל ועל אלו שבישל עבורם. ואמנם כמה אחרונים הקילו בזה (תפארת למשה, מהר"ם שיק, שם אריה, אג"מ ועוד). אולם למעשה יש להחמיר, שכן דעת הראשונים: רשב"א, ריטב"א ועוד. וכ"כ עוד כמה אחרונים, ומהם: בנימין זאב, קול אליהו, פמ"ג, בית שלמה, זב"צ, יבי"א ח, יו"ד יד, ועי' בהרחבות ג, כ-כג.

[3]. שלוש דעות בראשונים: א) המקילים סוברים שכלי זכוכית אינם צריכים הכשר בהגעלה אלא רק ניקוי, וכן דעת תוס', ראבי"ה, אשכול, רשב"א, רא"ש, ר"ן, רשב"ץ, שו"ע או"ח תנא, כו. ב) המחמירים סוברים שאין אפשרות להכשירם בהגעלה, כי דינם ככלי חרס, וכך דעת רבנו יחיאל מפאריש (פריז), רבנו פרץ, הגה"מ, תרומת הדשן, אגור ומהרי"ל. ג) לדעה האמצעית דינם ככלי מתכות שצריכים הגעלה, וכן דעת אור זרוע, שבלי הלקט, רא"ה (כל זמן שאין חשש שישברו בהגעלה). וכן נראה מרמב"ם (מאכ"א יז, ג). נראה ביסוד המחלוקת, שגם המחמירים מסכימים שכלי זכוכית בולעים מעט מן המעט שאין טעמו מורגש, ולכן בדיעבד אינם אוסרים את האוכל המבושל בהם. ואע"פ כן דין כלי זכוכית לדעתם כדין כלי חרס, שגזרה התורה שאין להם הכשרה. ולדעה האמצעית צריך להגעילם ככלי מתכת, כי חובת ההגעלה אינה תלויה בבליעה, וכפי שיבואר להלן בהערה 7.

מנהג ספרדים: בשו"ע תנא, כו, פסק כדעת המקילים להשתמש בכלי זכוכית בפסח בלא הכשרה. וכתבו בפר"ח ושדי חמד ועוד, שכך מנהג ספרדים. אולם מסתבר שכוונתם לכלי שני בלבד שאינו מבשל ולרוב הפוסקים גם אינו בולע בקליפתו, הרי שלכל היותר מנהג ההיתר היה בעירוי מכלי ראשון שלרוב הפוסקים מבשל כדי קליפה, ובכלי זכוכית הקילו שאינו מבשל. אבל לא דיברו על כלי ראשון, מפני שכלי הזכוכית בעבר לא היו חזקים כדי לבשל בהם בכלי ראשון. למעשה יש מפוסקי ספרד שכתבו שנטו להחמיר (כנה"ג, אול"צ, הרב חיים דוד הלוי). ורבים כתבו בפשטות להתיר לכתחילה להשתמש אף בכלי ראשון לבשר וחלב (יב""א ד' או"ח מא, ד; יו"ד ה; נתיבי עם, שמ"ש ומגן, עולת יצחק). ומנגד יש שכתבו שמן הדין חייבים להחמיר בכלי ראשון (רב פעלים ג' או"ח כט; הרב דוד שלוש בשו"ת חמדה גנוזה טז; הרב קאפח, והרב אליהו). ונלענ"ד שנכון יותר שלא להשתמש באותם הכלים לבשר וחלב, מפני שבפועל לא נהגו כך בקהילות ספרדים מדורי דורות, וזה מנוגד לשאר מנהגי ההפרדה המקובלים בישראל.

מנהג אשכנזים: כתב רמ"א או"ח תנא, כו, לגבי פסח, להחמיר שלא להכשיר לפסח כלי זכוכית בהגעלה. ובדיעבד אם ניקה אותם והכניס בהם חמץ בפסח, אין לאסור (דרכי משה יט, ט"ז ל). למ"א מט, אפשר להקל בדיעבד רק אם הכשיר בהגעלה, וכ"כ חק יעקב סח, שועה"ר עג, מקור חיים מו; מהרש"ם. ויש שהורו להגעילם שלוש פעמים, מפני שלדעת העיטור הגעלה שלוש פעמים מועילה אחר יממה אף לכלי חרס (ציץ אליעזר ט, כו, עפ"י הרב פרנק). בשאר איסורים אם נטרפו, מותר בדיעבד להכשירם בהגעלה כדי שלא להפסידם. לגבי כלי פיירקס, שנועדו לאפיה בתנור, יש שהקילו ויש שהחמירו, ולמסקנה דינם כשאר כלי זכוכית. הרי שבפועל לאורך דורות, נהגו ברוב קהילות ישראל להורות כשיטה האמצעית, המשווה כלי זכוכית לכלי מתכת. עי' בהרחבות ה, ה-יג.

[4]. בתחומין לד עמ' 113-129, במאמרם של הרב יאיר פרנק והרב ד"ר דרור פיקסלר, סוכמו תוצאות מחקרים אודות כלי מתכת וזכוכית, לפיהם בליעת כלים הללו מזערית, עד שאין שום אפשרות לחוש את טעמה. ואף שיש הבדלים קטנים בין המתכות השונות, בכל המתכות וכלי הזכוכית מדובר על בליעה מזערית שאין אפשרות לחוש את טעמה, וכיוון שהאיסור תלוי בטעם הבלוע בכלי, לכאורה כלי המתכת והזכוכית שבימינו אינם נאסרים. כיוצא בזה נפסק בשו"ע צט, ז; קכב, ה, עפ"י ראב"ד, רשב"א, ריב"ש, פר"ח, זב"צ ועוד, שכלי שבלע מעט איסור, ותמיד רגילים להשתמש בו בשפע, כך שבוודאי יהיה בתבשיל פי שישים כנגד טעם האיסור שבלע, מותר להשתמש בו לכתחילה בלא להכשירו. אמנם רבים החמירו בזה למעשה, יש שהחמירו מחשש שמא ישתמש בכמות מעטה שלא יהיה בה פיש שישים כנגד האיסור (טור וב"ח), ויש שהחמירו רק כאשר הכלי עדיין בן יומו (ט"ז, חכ"א, חוו"ד וערוה"ש). לכאורה לדעתם, כאשר הכלים אינם בולעים טעם כלל, הכל יסכימו להקל. (אמנם לרמב"ן, רא"ה וריטב"א, יש מקום לאסור כמבואר להלן בהערה 6). וכן מצינו תקדים לכך בדברי הראשונים שהקילו להשתמש בכלי זכוכית לחלב ולבשר בחמים, כמבואר בהערה הקודמת, אם נפרש שדבריהם אמורים גם בכלי ראשון. ושם בתחומין הובאה דעתו של הרב דב ליאור, שנטה להקל, אם יסכימו לכך עוד כמה רבנים. וכ"כ הרב סיטון (המעין 205). בשם רשז"א העידו, שאף שמעיקר הדין נראה להקל, בפועל יש להחמיר, ורק בשעת הדחק לגבי מאכל שכבר התבשל אפשר לצרף שיקול זה להיתר (עיין שם בתחומין הערה 34).

[5]. היסוד הראשון, לשמור על ההפרדה שבין חלב לבשר ובין איסור להיתר, וכפי שמצינו בכל התקנות המרובות בענייני הפרדה בין בשר לחלב. וכן מצינו שהורו חכמים שלא לסמוך על כך שאנשים יזכרו לנקות את הכלים היטב כפי הנצרך (חולין ח, ב; רשב"א תוה"ב ד, א; הרחבות ז, ג-ז). ואמנם שיש שרצו לחייב את המשך שמירת כל הדינים על פי המסורת, שאין לשנותה כדי שלא לפרוץ את גדרי שמירת ההלכה (הרב פויפר). אולם מסורת בלא בסיס הלכתי היא יסוד רעוע שעתיד להתבטל, לפיכך היסוד הראשון נשען על שמירת ההפרדה בין בשר לחלב שהיא עיקרון הלכתי חשוב. אלא שאם זה היסוד, אזי הוא מחייב לשמור לכתחילה על ההפרדה, אבל אם בטעות בישלו חלבי בסיר בשרי, אין צריך להכשירו בהגעלה. וכך דעת הרב נחום רבינוביץ (תחומין לד, עמ' 126). אמנם ניתן לומר, שלאחר שעיקר ההפרדה מבוססת על יסודות ההלכה, גם בדיעבד יש לקיים את מנהג ההכשרה כדי לבצר את ההפרדה ולקיים את המסורת. ואפשר ללמוד כך מדעת הרמב"ם ודעימיה שסברו שצריך להגעיל כלי זכוכית כמו כלי מתכות למרות שידעו שאינם בולעים ופולטים, כמבואר בהלכה ה'.

[6]. היסוד השני מבוסס על העובדה שגם כלי מתכות וזכוכית שאינם בולעים טעמים, בולעים כלשהו מהמאכל שבישלו בהם, ואת הכלשהו הזה אסור לבטל מלכתחילה. ולדעת ראב"ד, רא"ה וראב"ן, האיסור לבטל איסורים הוא מהתורה (עי' לעיל ט, 14, שנחלקו בזה הראשונים). ולראב"ן אסור מהתורה לבשל גם בכלי שאינו בן יומו, למרות שהוא נותן טעם פגום, מפני שאין מבטלים איסור לכתחילה. וכך דעת עוד כמה ראשונים ואחרונים, שמהתורה אסור לבשל בכלי שאינו בן יומו, וכ"כ ראבי"ה, רדב"ז, מור וקציעה, נצי"ב (כמובא בהערה 2). וכן למדנו שלדעת רמב"ן, רא"ה, ר"ן וריטב"א (לפסחים ל, ב), אסור לבשל בכלי שבלוע בו איסור מועט, גם כשאינו יכול לתת טעם בתבשיל, משום אין מבטלים איסור לכתחילה. (ואמנם יש מפרשים שהם אוסרים רק כאשר האיסור יכול לתת טעם אם יבשלו בסיר כמות מעטה, אולם אין הכרח לומר כך). ואמנם למדנו בהערה הקודמת שנפסק בשו"ע צט, ז, כרשב"א, שאם נבלע איסור בחלק קטן של הכלי, כל שאין חשש שהבלע האסור יטעים את התבשיל, הסיר מותר. אולם אפשר לפרש, שכל דבריו הם כאשר הסיר בלע בחלקו, שהוא שימוש שונה מהמקובל (ועי' בהרחבות ז, ח-ט).

[7]. היסוד השלישי: על פי פשט הפסוקים, גזרה התורה שצריך להכשיר כלים שבישלו בהם מאכלי טרף בהגעלה או ליבון, בין אם בלעו טעם או לא בלעו, שמעלה היא בכלי מאכל של ישראל שצריכים טבילה והכשרה, שאם היו של גוי צריכים טבילה כטבילת גר, ואם השתמשו בהם בטרף צריכים הכשרה כדרך שימושם בהגעלה או ליבון. ואמנם לפי שיטת ר' שמעון שנפסקה להלכה, טעם פגום אינו אוסר, ורק כלים בני יומם פולטים טעם טוב, ולפי שיטתו כביאור רוב הפוסקים, רק בעוד כלי מדין היו בני יומם מבישולי הגויים היה צריך להכשירם, ורק מדרבנן אסור לבשל בכלים שאינם בני יומם, שמא יבואו לבשל בהם בעודם בני יומם (ע"ז עו, א). וכן כתבו רבים מהראשונים והאחרונים, וכן נפסק בשו"ע קכב, ב (עי' בהערה 2). אולם קשה מאוד, הרי בפשטות הלוחמים חזרו למחנה ישראל למחרת הקרב, ואז הכלים כבר לא היו בני יומם, וממילא לא היו צריכים הכשרה מהתורה. ואף אם חזרו באותו יום, כלל הוא, סתם כלים לאו בני יומם, ומדוע נצטוו להכשירם. וגם אם מדובר בסירים שנבזזו בעודם חמים כך שהיה ידוע שלא עברו עליהם עשרים וארבע שעות מבישול הגויים, מדוע צוותה התורה לטרוח על הכשרתם, תצווה להמתין עד שיסתיימו עשרים וארבע השעות ובכך יוכשרו (ועי' ע"ז סז, ב, שמפשט איסור גיעולי גוים שאסורים גם לאחר יום למד ר' מאיר שנותן לפגם אוסר). ראשונים ואחרונים תרצו קושיה זו בדרכים שונות, ועדיין הקושיה קשה מאוד (עי' הרחבות ג, יד-יט). לפיכך, נראה שעל פי פשט הפסוקים, חובת ההכשרה היא גזירת הכתוב בלא קשר לטעם הבלוע בכלים, ולכן היא מחייבת מהתורה גם כשהכלים אינם בני יומם. ומצינו לכך תימוכין בדברי תנאים, ראשונים ואחרונים.

לדעת הסוברים טעם כעיקר דרבנן, יש להבין בשיטת ר' שמעון, מדוע התורה חייבה להכשיר את כלי מדין, הרי מהתורה אין איסור בטעם היוצא מהם? פירש הרא"ה בשם רמב"ן (בדק הבית ד, א), שמצוות הכשרת הכלים (בהגעלה או ליבון) שווה לטבילת כלים "משום מעלה". הרי שיש חיוב עצמי להכשיר כלים שבישלו בהם טרפות בלא קשר לפליטת האיסור. וכ"כ רבנו שמחה (מובא בשו"ת מהר"ח או"ז סג), וכך העלה הפלתי צח, ב. ואם כן, כל הסוברים שטעם כעיקר מדרבנן, יחייבו גם היום הגעלת כלים. והם רמב"ם, רמב"ן, רא"ה, ר"ן, נמוק"י, ריטב"א (לעיל ט, 2). וכתב רשב"א שההכרעה כדעת 'טעם כעיקר דאורייתא' היא רק משום שספיקא דאורייתא לחומרא, אם כן כאשר לפי הסוברים טעם כעיקר דרבנן חובה מהתורה להכשיר כלי מתכת וזכוכית שבישלו בהם טרף, יש להחמיר כמותם. (כיוצא בזה ביארו פמ"ג צג, שפ"ד ג; אור שמח מאכ"א ט, ט, כמבואר בהרחבות ז, ח). בשו"ת משנה שכיר ב, קמו (לרב טייכטל הי"ד), נוטה לומר שיש מצווה עצמית להכשיר כלים, ולא רק מפני הטעם שבהם, ולכן תמה מדוע לא תקנו לכך ברכה. וכן ביאר הרי"ד סולובייציק (שיעורי הרב ע'), שמצוות הכשרת כלים עומדת בפני עצמה, גם כשאין טעם איסור. ונראה שכך יש ללמוד מדעת הראשונים שהחמירו בכלי זכוכית, שאין להם שום הכשרה, הואיל ודינם כדין כלי חרס (כמבואר בהלכה ה). ומסתבר שגם הם מודים שכלי זכוכית אינם בולעים טעם, הרי שלא מפני הבליעה נאסרו אלא מפני גזירת הכתוב. וכיוצא בזה דין כלי מתכות שבישלו בהם טרף, שאין להשתמש בהם בלא הכשרה כגזירת הכתוב.

ואף שמשמע מרוב ככל הראשונים והאחרונים, שהלכה כר' שמעון וכל יסוד האיסור מבוסס על הטעם המורגש. אפשר לומר שכל עוד אפשר היה לאחד את שני הדינים: א) חובת הכשרת הכלים ב) איסור המאכלים, איחדו אותם ודנו את הכלים רק לפי הטעם המורגש בהם, כאשר החילוק היחיד היה שלאחר יממה טעמו פגום ובדיעבד אינו אוסר. אולם כאשר החלו לנקות היטב את הכלים, עד שאין ניכר שמץ טעם מהבישול הקודם, חזר הדין היסודי לקדמותו, שחובה מהתורה להכשיר כלי מתכת שבישלו בו טרף, ודין המאכלים שבישלו בו תלוי בטעם. שלא העלה ר' שמעון בדעתו, שיבוא יום שיתירו להשתמש בכלים שבישלו בהם טרף בלא הכשרה. אלא שהואיל ומסרה התורה לחכמים את הסמכות לפרש את המצוות, התאים ר' שמעון את דין הכלים לדין המאכלים, אבל לא התכוון שתהיה מציאות שלא יכשירו כלי שבישלו בו טרף.

ואף אם נסכים שלר' שמעון אין חובה להכשיר כלים שלא בלעו איסור, מ"מ לדעת חכמים (פסחים מד, ב), למרות שנותן טעם לפגם מותר כדברי ר' שמעון, חובת הכשרת הכלים הוא חידוש וגזירה שקבעה התורה, וממילא גם כאשר הכלים אינם בני יומם חובה מהתורה להכשירם. וניתן ללמוד מדעתם, שחובת ההכשרה מהתורה אינה תלויה בטעם, אלא גזירת הכתוב היא. ואף שרוב ככל הראשונים פסקו הלכה כר' שמעון (עי' הערה 2), מצאנו שני ראשונים שפסקו הלכה כחכמים, והם: ר"י המובא בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד, ריג; ר' אפרים מרישבורג המובא במנהיג עמ' תרנט.

ויותר נראה, שגם לר' שמעון לפי ההבנה המקובלת, גם כיום ישנה חובה מהתורה להכשיר כלי מתכות וזכוכית בני יומם. שכן מסתבר שגם בעבר לא נבלעו טעמים ממש בתוך המתכת, שכן מולקולות הטעם הינן גדולות מאוד ביחד לחלקיקים שמהם מורכבת המתכת, וגם לתוך סוגי המתכת הפשוטים והעתיקים, מולקולות הטעם אינן יכולות לחדור. נמצא אם כן שחיוב התורה להכשיר את הכלים הוא מפני הטעמים שדבקו בדפנות הכלים, ולטעמים אלו שנדבקו לדפנות קראו טעמים בלועים, הואיל ונעשו לאחדים עם הדפנות. וכיוון שבלא הסבונים שהחלו לייצר לפני כמאתיים שנה, לא יכלו להמיס היטב את השומנים, תמיד נותרה על דופן הכלי שכבה דקה של שיירי מאכל שהעבירה טעמים, לשכבה זו, שכמעט ואינה ניכרת לעין, קראו חכמים טעם בלוע, הואיל ונעשתה טפלה ומאוחדת עם הכלי. והואיל ומדובר בשכבה דקה שחשופה לאוויר, עבר עליה תהליך חמצון מואץ שפגם את טעמה, עד שהיה ברור שאם אינה בת יומה, טעמה כבר נפגם. שכבה זו שנדבקה לדופן הכלי היתה עבה יותר, כאשר פני הכלי היו מחוספסים, כפי המקובל בייצור המתכות בעולם העתיק. וכיוון שהנוזלים שבשכבה זו התאדו, מולקולות הטעמים שבה נותרו בריכוז גבוה, וכפי ששיערו חכמים, לעיתים הטעם הדבוק לכלי היה שקול כנגד עובי הדפנות. נמצא אפוא שמצוות התורה להכשיר כלי מתכת היא מפני השיירים שדבקו בדופן הכלי, וכיוון שגם כיום הם נדבקים בעת הבישול, אף שרגילים להסירם לגמרי על ידי הסבונים שלנו, חובת ההכשרה מהתורה נשארה בתוקפה, הואיל והיא חלה בעת הבישול כאשר הטעמים נדבקים בדפנות.

ואמנם קשה על זה מדברי הראשונים והשו"ע (תנא, כו) שהקילו בכלי זכוכית, שלא להצריכם הכשרה. אולם אם נבאר שכל מה שהקילו הוא בכלי שני (כמבואר בהערה 3), הרי שגם הם יסכימו לכל מה שכתבתי בכלי ראשון. עוד אפשר לומר, שעל כלי זכוכית שדינם לא מפורש בתורה, דנו רק לפי הטעם הבלוע, אבל לגבי כלי מתכת שגזרה התורה להכשירם, גם כשאין בהם חשש טעם איסור, חובה להכשירם מהתורה.

[8]. לכאורה לפי מה שלמדנו בהלכה הקודמת, גזירת הכתוב להכשיר כלים חלה רק על כלים שבישלו בהם טרף, אבל בין בשר לחלב, כיוון שהכלי נקי ולא בישלו בו איסור, אין צורך להכשירו. ונראה שהואיל וקבעו חכמים שיש להכשיר את הכלים בין בשר לחלב כדרך שצוותה התורה להכשירם אחר שימוש בטרף, כיוון שגם יסוד חיוב ההכשרה של כלי טרף מהתורה נותר במקומו, גם תקנתם להכשיר כלים בין בשר לחלב לא זזה ממקומה.

ולכאורה ניתן לטעון, שכל זמן שאין קפילא שהעיד שאין טעם איסור במאכלים, הם אסורים, וכבר למדנו שאין נוהגים לסמוך כיום על קפילא. אולם זה במקרה שאכן יש צד של ספק, אבל כאשר ברור כשמש בצהרים שאין במאכל טעם של איסור, אין צורך בקפילא. וכדוגמת מה שכתב בשו"ת הרמ"א נד, ומהרש"ם ג, שעז. וכדי להתחזק בדבר, בקשתי מתושבי הישוב ושומעי השיעורים לבחון במשך כמה חודשים האם מישהו יכול להרגיש בתבשיל את טעם התבשיל הקודם, ולא נמצא אחד שהרגיש את הטעם הבלוע בכלים.

סגור לתגובות.