ארכיון הקטגוריה: ד – ברכת המזון

א – מצוות ברכת המזון

מצווה מהתורה שאחר שיאכל אדם פת וישבע יברך לה', שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". ולמדו חכמים שברכת המזון צריכה לכלול שלושה עניינים: ממה שנאמר: "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ", למדו שצריך לברך את ברכת 'הזן', בה אנו מברכים לה' על המזון. ומזה שנאמר: "עַל הָאָרֶץ", למדו שצריך לברך ולהודות על הארץ. ומכך שהוסיפה התורה לומר: "עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", למדו שצריך לברך על הטוב והמובחר שבארץ, היינו על ירושלים (ברכות מח, ב).

המצווה מהתורה, שהמברך יזכיר עניינים אלו בכל נוסח שירצה לפי דעתו ויכולת ביטויו, ובאו משה, יהושע, דוד ושלמה, ותקנו נוסח מובחר ומושלם לפי הטובה שנוספה בימיהם. בשעה שירד המן לישראל תיקן משה רבנו את נוסח ברכת 'הזן', ועדיין לא נקבע נוסח לברכה על הארץ הטובה. משנכנסו ישראל לארץ, תיקן יהושע בן נון את נוסח ברכת הארץ ועדיין לא נקבע נוסח לברכה על המקום הטוב והמובחר שבארץ. כשקבע דוד המלך את ירושלים לעיר הקודש והמלכות, תיקן את נוסח הברכה "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", וכשבנה שלמה המלך את בית המקדש הוסיף "על הבית הגדול והקדוש". כשבית המקדש היה בנוי, היו מבקשים שה' ימשיך את קיומו, ולאחר שנחרב, תקנו נוסח שבו אנו מבקשים מה' שירחם עלינו ויבנה את ירושלים ויחזיר את מלכות בית דוד למקומה ויבנה את בית המקדש (ברכות מח, ב, רשב"א, רמב"ן, כמובא בב"י קפז, א, שועה"ר קפז, א-ג).

אמרו חכמים (ברכות מח, ב, שו"ע קפז, ב-ג), שחובה להזכיר בברכת הארץ את שבחה של הארץ, שהיא ארץ חמדה טובה ורחבה. וכן צריך להזכיר את ברית המילה ואת התורה, מפני שעל ידי שתי המצוות הללו אנו יורשים את הארץ. וכפי שנאמר לאברהם אבינו בעת שנצטווה על ברית המילה (בראשית יז, ז-ח): "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים".

וכן למדנו שבזכות התורה והמצוות אנו יורשים את הארץ, כפי שנאמר בתחילת הפרשייה שבה נצטווינו על ברכת המזון (דברים ח, א): "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם". וכן נאמר (תהלים קה, מד-מה): "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָ-הּ".

עוד אמרו חכמים, שצריך להקדים את הזכרת הברית להזכרת התורה, מפני שבקשר לברית המילה נזכרו י"ג בריתות, ואילו על התורה נכרתו רק שלוש בריתות. בברית המילה באה לידי ביטוי הקדושה העצמית שקידש ה' את עמו ישראל, קדושה שאינה תלויה בבחירתנו, והיא היסוד לקבלת התורה שדורשת מאיתנו לבחור בטוב.

בברכה השלישית תקנו להזכיר את מלכות בית דוד, מפני שעל ידי דוד נתקדשה ירושלים, ועיקר ישובה של הארץ וירושלים תלוי במלכות ישראל (ברכות מח, ב, שו"ע קפח, ג).

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

ב – ברכת הטוב והמטיב

עוד ברכה תקנו חכמים אחר חורבן בית המקדש וחורבן הארץ, והיא ברכת 'הטוב והמטיב'. שאחר חורבן בית המקדש השני, נראה היה לכאורה שאין עוד תקווה לבניין הארץ וירושלים, ומה טעם להמשיך לברך את ה' "על הארץ הטובה". לפיכך מצאו חכמים צורך לתקן ברכה לחיזוק האמונה, שהכל לטובה, ואף החורבן, הגלות והייסורים, נועדו לתקן אותנו ולהביאנו מחדש לבניין שלם יותר של הארץ, ירושלים והמקדש.

ביום מיוחד תקנו חכמים שביבנה את הברכה, ביום שבו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. ביתר היתה עיר גדולה ביהודה, והיא היתה בירתו של בר כוכבא, וממנה קיוו להשיב את עצמאות ישראל ובניין המקדש. וכשנפלה ונחרבה – נגדעה קרן ישראל, וגברו הצרות מאוד, וגזרה מלכות הרשעה לחרוש את ירושלים, ולשנות את שמות הארץ וירושלים, כדי לאבד את זכרן מן העולם. ועוד גזרו שלא לקבור את הרוגי ביתר. ואחר זמן, כשנתמנה מלך חדש, הותר לקבור את ההרוגים, ומצאו כי נעשה להם נס שלא הסריחו. אמרו חכמים (ברכות מח, ב): "אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב'. 'הטוב' – שלא הסריחו, ו'המטיב' – שניתנו לקבורה". באר מרן הרב קוק (עין איה שם), כי מזה שלא הסריחו למדנו שהחורבן והגלות לא ביטלו את העצמיות הישראלית. ומזה שניתנו לקבורה ישנו רמז להבטחה כי עוד יקומו לגורלם לקץ הימים, וזה סימן לקיום כל הבטחות הנביאים לתחייה וגאולה.

כיוון שחיוב אמירתה שונה, ששלוש הברכות הראשונות הן מהתורה ואילו זו מדרבנן, לפיכך, כאשר מסיימים את שלוש הברכות הראשונות עונה המברך 'אמן' אחר ברכת עצמו: "בונה [ברחמיו] ירושלים – אמן" (שו"ע קפח, א).

וכיוון שבסוף הברכה השלישית נסתיימה סדרת הברכות מהתורה, הרי שהברכה הרביעית שתקנו חכמים היא ברכה בפני עצמה, ולכן היא פותחת בברוך, שכך הוא הכלל, שכאשר ישנה ברכה שסמוכה לחברתה, הרי היא נשענת עליה ואינה צריכה לפתוח ב'ברוך', אבל כאשר מדובר בברכה שעומדת לעצמה, היא צריכה לפתוח ב'ברוך'.[1]

עוד אמרו חכמים (ברכות מו, א), שהאורח יאמר לאחר ברכת המזון ברכה לבעל הבית, וכך הוא נוסח הברכה (שו"ע רא, א): "יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט שטן במעשה ידיו ולא יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור מעתה ועד עולם". ואפשר להאריך ולהרחיב בנוסח זה, וכך נוהגים יוצאי ספרד. והרבה מיוצאי אשכנז נוהגים להסתפק בנוסח קצר: "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה". אבל לכתחילה נכון לומר את הנוסח שיסודו בגמרא (מ"ב רא, ה, ולהלן ה, ד).

וכיוון שכבר זכינו להתקדש על ידי מצוות ברכת המזון, נהגו ישראל להוסיף בקשות אישיות שפותחות ב'הרחמן', ועוד תפילות כלליות על הגאולה. ואף שאין זו תקנה של חכמים, כיוון שכבר נהגו כך מימי הראשונים, המנהג מחייב, כל עדה לפי מנהגה. אלא שאם נצרך אדם להפסיק בדיבור או ללכת, כיוון שסיים את הברכה הרביעית, יכול להפסיק, ואח"כ כשיוכל, ישלים את מה שהחסיר (עי' להלן הערה 13).


[1]. כיוון שברכת 'הטוב והמטיב' היא ברכה שעומדת לעצמה, ממילא צריך להזכיר בה מלכות, שכך תקנו חכמים שבכל ברכה יזכירו שם ה' ומלכותו, ואם לא הזכירו בברכה שם או מלכות – אינה ברכה (שו"ע ריד, א). לכן בפתיחת ברכת 'הטוב והמטיב' אומרים: "ברוך אתה ה' אלוהינו (שם ה') מלך העולם (מלכות)". אבל בברכה השנייה והשלישית לא מזכירים מלכות, מפני שהן המשך של הראשונה, ועל הזכרת המלכות שבברכה הראשונה נשענות שתיהן. כמו בתפילת שמונה עשרה, שרק בברכה הראשונה מוזכרת מלכות ה' ואח"כ כל הברכות נשענות עליה (תוס' ברכות מ, ב, 'אמר'). עוד אמרו חכמים (ברכות מט, א), שיש להזכיר בברכת 'הטוב והמטיב' פעם נוספת מלכות, מפני שאחר שהזכרנו בברכה השלישית את מלכות בית דוד, היה ראוי להזכיר גם מלכות שמים, אלא שאין ראוי להזכיר מלכות שמים בסמוך למלכות בשר ודם, ולכן משלימים את אמירת המלכות שהיתה ראויה להיאמר בברכה השלישית בברכת 'הטוב והמטיב'. והואיל וכך, מוסיפים לומר עוד פעם מלכות, עבור הברכה השנייה. שלוש המלכויות הן: א' "מלך העולם", ב' "מלכנו אדירנו", ג' "המלך הטוב והמטיב לכל". וכיוון שאומרים מלכות שלוש פעמים, אומרים בה גם כן שלוש הטבות ושלוש גמולות: "הוא הטיב הוא מיטיב הוא ייטיב לנו, הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד" (טור ושו"ע קפט, א, מ"ב ד).

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

ג – משמעות ברכת הזן

כדי להעמיק בעניינה של ברכת המזון צריך להתבונן בכל הפרשייה שבמרכזה נצטווינו על ברכת המזון (דברים ח, א-יח). בפסוק הראשון מובאת המגמה הכללית: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם". לאחר מכן מתבארים שני יסודות מרכזיים: האחד, שה' זן את הכל כפי שאנו אומרים בברכה הראשונה. השני, שבחה של ארץ ישראל כפי שאנו אומרים בברכה השנייה והשלישית. נתמקד תחילה ביסודות הקשורים לברכה הראשונה, ברכת 'הזן'.

פעמים רבות, כאשר פרנסתו של אדם מזומנת לפניו, הוא שוכח שה' משגיח עליו ומפרנס אותו, ולכן הורתה התורה (שם ח, ב): "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא". החיים במדבר קשים, אפשר מרוב קשיים להתריס כלפי מעלה, ומנגד, אפשר להתחזק באמונה, ולהתבונן בניסים שעל ידם הקב"ה מקיים את ישראל. הניסיון הקשה ביותר היה קשור לאכילת המן. אדם רגיל לדאוג ליום המחר, לשם כך הוא מכין לעצמו את מזונותיו על ידי מלאכתו בשדה, בחרושת ובמסחר. אולם כל זה לא היה אפשרי במדבר. אפילו לשמור מן מיום אחד למחרתו היה אסור, ואפילו לאכול יותר ממה שאדם נצרך לא היה ניתן, כי כמות המן היתה מוגבלת למה שאדם זקוק לאכול ביום אחד ולא יותר. וצריך היה כל יהודי להאמין בה' שגם מחר יוריד לו מן מהשמיים. וכל מי שנחלש באמונתו, חש רעב, וכפי שנאמר (שם ג-ד): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ".

על ידי הניסיון הזה נחקק בתודעתנו הלאומית כי הטבע אינו מתקיים מעצמו, אלא ה' הוא המפרנס את הכל – "לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה". אלו היו ארבעים השנים הראשונות להופעתו של עם ישראל בעולם, שנים בהן למד והפנים את ערכי התורה. על ידי החיים הניסיים במדבר למדנו היטב כי הכל מאת ה' כדי להיטיב לנו, וגם אם הוא מונע ממנו לתקופה מסוימת את ברכתו, אין זאת אלא מאהבתו אותנו, כדי להעמידנו על דרך האמת, שנאמר (שם ה-ו): "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלוֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלוֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ".

ועיקר המצווה לברך את ה' כאשר אדם אכל ושבע, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". מפני שכאשר אדם שבע הוא עלול להתגאות ולשכוח שהכל מאת ה', ועל כך ממשיכה התורה להזהיר (שם יא-טז): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ".

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

ד – מרכזיותה של ברכת הארץ

היסוד השני החורז את כל פרשיית ברכת המזון, הוא שבחה של ארץ ישראל. אמרו חכמים (במד"ר כג, ז), שמתוך הברכות שבברכת המזון – "אין לך חביבה מכולן יותר מברכת 'על הארץ'". וכך הוא פשט הפסוק, שעיקר המגמה לברך את ה' על הארץ הטובה, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". גם הברכה השלישית על ירושלים היא המשך של ברכת הארץ, שירושלים היא ליבה של 'הארץ הטובה'. וכן למדנו בפסוק הפותח את הפרשייה, שעיקר קיומן של המצוות הוא דווקא בארץ ישראל, שנאמר (דברים ח, א): "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם".

ההסבר לכך הוא, שעיקר תכליתם של ישראל לגלות את דבר ה' בעולם, תוך התמודדות עם הסיבוכים שבחיים הארציים. ועל כן המצב שבו אנו ניזונים מהמן שירד מן השמיים הוא זמני, כדי לרכוש את ההכרה הבסיסית שה' הוא הזן את הכל. אולם המגמה היא שהאדם יהיה שותף עם הקב"ה בתיקון העולם, בהוצאת מזונו מן הארץ על ידי חרישה, זריעה, נטיעה וגידול בעלי חיים. על ידי כך יגלה את צלם האלוהים שבו, יוציא את הטוב שבארציות ויתרומם להתקשרות מלאת חיים אל ה'. אמנם המן שהיה יורד מהשמים היה ללא פסולת, וכולו נבלע באיברים בלא שהיו נצרכים להתפנות לאחר אכילתו. אולם עיקר ייעודו של האדם לאכול מאכלים גשמיים, שיש בהם פסולת, אבל מאידך הטוב שבהם חביב יותר, וגנוזים בהם ניצוצות קדושים יותר. לשם כך ניתנה לנו ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש, שאף על פי שהיא ארץ גשמית, היא קדושה, והפירות הגדלים בה – קדושים.

רבים נוטים לחשוב, שככל שיתרחק אדם יותר מן הגשמיות ומהרגשת הטעמים השונים שבמאכלים, כך יהיה יותר טהור וקדוש. אולם התורה מלמדת אותנו שבארץ ישראל יש ערך גדול לשפע הגשמי, למזון המגוון ולטעמו המשובח, שאף הוא נברא על ידי הקב"ה כדי להביאנו לשלמותנו. לפיכך טורחת התורה לשבח לפנינו את טוּבה וחמדתה של ארץ ישראל, שנאמר (שם ז-ט): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת". ועל כן נצטווינו לברך את ה' על כך, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

בברכה הראשונה אנו עומדים על היסוד, שה' הוא "הזן את הכל", וכמו שנתן לנו את המן במדבר בדרך נס, כך תמיד הוא מקיים את הטבע, נמצא ששורש כל המזון שאנו אוכלים – ממנו יתברך בלבד. בברכה השנייה אנו מברכים את ה' על כך שהעניק לנו את האפשרות להיות שותפים בתיקון העולם ובהוצאת המזון מהארץ, ועל כן חתימת הברכה – "על הארץ ועל המזון".[2]

אלא שיש חשש שמא ההצלחה בבניין הארץ תטביע את האדם בתאווה וגאווה ותשכיח ממנו את ייעודו. ועל כך נצטווינו (דברים ח, יא-יח): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".

מתוך כך שאנו מזכירים לעצמנו בברכת המזון שה' הוא שנתן לנו את המזון ואת הארץ, אנו מתעוררים להבין שהכוח, הסיפוק והשמחה שקיבלנו מהאוכל, נועדו לקדשנו ולרוממנו.


[2]. הברכה הראשונה על מזון שאין בו בירורים והעלאת ניצוצות, והברכה השנייה על מזון שיש בו בירורים והעלאת ניצוצות. והברכה השלישית היא על השלמת העלאת הניצוצות, בחינת ירושלים ובית המקדש. והיכולת לעשות את הבירורים בארץ ישראל היא על ידי ברית ותורה. וראו בהרחבת הדברים בליקוטי תורה לאדמוה"ז עקב דף יד-יז.

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

ה – דיני אמירת ברכת המזון וחינוך הקטנים

צריך המברך להשמיע לאוזנו את מה שהוא מוציא בפיו, ואם לא חיתך את המילים בשפתיו – לא יצא. לכתחילה יש לומר את הברכה בקול, כי הקול מעורר את הכוונה. מי שאינו מבין עברית, יכול לומר את הברכה בתרגום לשפה שהוא מבין (שו"ע קפה, א-ג, מ"ב א-ג, ולעיל א, ו-ז).

בדיעבד, מי שהשמיט קטעים מברכת המזון, כל זמן שהזכיר את היסודות שצריכים להיות בברכת המזון, יצא ידי חובתו. ואלו הם היסודות: לברך את ה' על המזון, ובתוך הברכה להזכיר את שמו ושהוא מלך העולם (שו"ע קפז, א, מ"ב ד). בברכה השנייה להודות לה' על הארץ, ולהזכיר שהיא חמדה טובה ורחבה, ולהזכיר ברית מילה ותלמוד תורה. בברכה השלישית להזכיר את ירושלים, המקדש ומלכות בית דוד. ובברכה הרביעית לומר את תמציתה.

קטן שהגיע לגיל חינוך, היינו לגיל שהוא מבין באופן כללי את עניין הברכות, מצווה לחנכו לברך את כל הברכות, ובראשן את ברכת המזון שהיא החשובה שבברכות. רוב הילדים מגיעים לגיל חינוך בסביבות גיל שש. ולפני כן, כשהם מבינים קצת כיצד לברך, טוב להתחיל ללמדם לברך, אבל עדיין אין עליהם חובה לברך. וגם ילדים שכבר הגיעו לגיל חינוך, אם רואים שקשה להם לברך את כל ברכת המזון מפני שהיא ארוכה, מותר מצד הדין להסתפק באמירת נוסח מקוצר שכולל בתוכו את כל היסודות שצריכים להיות בברכת המזון, עד שיקל עליהם לומר את הנוסח השלם. אמנם בפועל המנהג הרווח להרגילם מתחילה לומר את הנוסח השלם.[3]


[3]. הנוסח הקצר הובא בהקדמת מ"א לסי' קצב, ועי' כה"ח קפז, סוס"ק ד. את המילים שהיו בארמית תרגמתי לעברית: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אדון הפת הזו שאכלנו, ברוך אתה ה' הזן את הכל. נודה לך ה' אלוהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ונתת לנו ברית ותורה ולחם לשובע, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון. רחם ה' אלוהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מלכות בית דוד משיחך (בשבת – ושמחנו ביום השבת הזה. בר"ח או חג – וזכרנו לטובה ביום ר"ח הזה או החג הזה). ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, ברוך אתה ה' בונה ברחמיו ירושלים אמן. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם הא-ל אבינו מלכנו, המלך הטוב והמטיב לכולנו, הוא הטיב הוא מטיב הוא יטיב לנו, הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד בחן בחסד וברחמים, ויזכנו לימות המשיח, עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן". וכשאפשר יאמרו את הברכה הראשונה בשלימותה, וימשיכו מ'נודה' בנוסח המקוצר. כתבו בשועה"ר קפז, ד, מ"ב ד, שאפשר בשעת הצורך לחנך קטנים בנוסח המקוצר.

האם חיוב שלוש הברכות מהתורה, והאם יש זיקה ביניהן? לתוס' ברכות טז, א, חיובם מהתורה, והקילו לפועלים לברך רק שתיים, כי יש כוח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה. ולרמב"ם מהתורה אין מניין לברכות, אלא צריך שיזכיר את שלושת היסודות שהם ברכה על המזון, שבח הארץ וירושלים, ולכן הפועלים יכולים לכלול את כל היסודות בשתי ברכות (ב"י שו"ע קצא. למעשה, כיום הפועלים חייבים בארבע הברכות).

מי שאכל ולאחר שסיים את סעודתו נוכח לדעת שאין לו ברכון, והוא יודע על פה רק ברכה אחת או שתיים מברכות המזון, ובאחרות אינו יודע אפילו את תמציתן המעכבת. למ"א כל שלוש הברכות חטיבה אחת, וכל שאינו יכול לומר את כולן, לא יאמר אפילו אחת. ולאבן העוזר ועוד פוסקים, יאמר את הברכה שיודע. למעשה, אם אכל ושבע, הרי שהתחייב מהתורה ועליו להחמיר ולומר את הברכה שהוא יודע על פה. ואם לא שבע, חיובו מדברי חכמים, ובספק מקילים, ולכן כל זמן שאינו יודע את שלוש הברכות שחובתן מהתורה, לא יברך כלל (שועה"ר, מ"ב קצד, יג, שעה"צ שם). אבל אם את הברכה הרביעית הוא אינו יודע, גם אם לא שבע, יאמר את השלוש הראשונות שחובתן מהתורה (שו"ע קצד, ג). יש להוסיף כי לדעת רוה"פ סדר הברכות מעכב (עי' ברכ"ה ח"ב ה, ב).

אם במקום לברך ברהמ"ז בירך 'מעין שלוש', נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובה. לרא"ה, חיד"א ושועה"ר קסח, ח, יצא. ואף שאין מזכירים בה 'ברית', 'תורה' ו'מלכות בית דוד', כיוון שבירך בנוסח שתקנו חכמים, וישנם בו כל היסודות שצריכים להיות מהתורה – בדיעבד יצא ידי חובתו. לעומתם, לריטב"א בהלכותיו (ב, כא), ב"ח וא"ר, לא יצא. למעשה, אם כבר בירך 'מעין שלוש', יצא בדיעבד. ועי' ביבי"א ב, יב, וברכ"ה ח"ב ג, יח, שעה"ב עמוד רלט, הערה יא. ובפס"ת קפז, ב, כתב שמי שאינו יודע ברהמ"ז ויודע 'על המחיה', יברך 'על המחיה'. ונלענ"ד שכך הדין רק כאשר שבע מאכילתו וחיובו מהתורה. אבל אם לא שבע, לא יברך 'על המחיה'.

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

ו – החובה מהתורה כששבע ומדברי חכמים בכזית

מהתורה חייב אדם לברך ברכת המזון כאשר אכל ושבע, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". וחכמים הוסיפו ותקנו, שגם אדם שאכל כ'זית', כיוון שנהנה, יברך את כל ברכת המזון. ואמרו חכמים (ברכות כ, ב), שטענו המלאכים לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י, יט): אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, והלא אתה נושא פנים לישראל, שנאמר (במדבר ו, כו): יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ. אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ, והם מדקדקים על עצמם ומברכים עד כזית".

כאשר התעורר לאדם ספק אם בירך ברכת המזון על מה שאכל. אם שבע, כיוון שהספק הוא במצווה מהתורה עליו להחמיר ולברך את ברכת המזון. ואם לא שבע, כיוון שהספק במצווה מדברי חכמים, לא יברך (שו"ע קפד, ד).

אם חבירו זוכר שראה אותו מברך, יכול לסמוך עליו (מהרש"ם ד, כט). וכן אם הוא יודע בעצמו שהוא רגיל לברך מיד לאחר אכילתו, למרות שאינו זוכר זאת במדויק, יכול לסמוך על החזקה שמן הסתם בירך (עפ"י הלק"ט ב, רעח, ועי' כה"ח קפד, כא).

לדעת רוב הפוסקים, גם אם אכל מהלחם שיעור כ'זית' בלבד, אם אכל עוד מאכלים, ומכולם יחד נעשה שבע, הרי שהוא חייב לברך ברכת המזון מהתורה.[4]

כמובן שגם נשים חייבות בברכת המזון, אלא שהתעורר ספק האם חיובן מהתורה או מדברי חכמים, שאולי כמו בכמה דברים, יש הבדל בין גברים ונשים, שאצל הגברים הדגש יותר על החובה, ואילו אצל הנשים הדגש יותר על ההתנדבות. אמנם כל הספק הוא רק לגבי השאלה האם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה, אבל מדברי חכמים ברור שנשים חייבות כגברים (שו"ע קפו, א, מ"ב קפז, ט).[5]


[4]. לדעת רוב הראשונים והאחרונים, מהתורה רק מי ששבע חייב בברהמ"ז, שנאמר: "ושבעת", וחכמים הם שחייבו לברך ברהמ"ז על פחות, לר' מאיר על אכילת כ'זית', ולר' יהודה על כ'ביצה' (ברכות מט, ב). וכ"כ בה"ג, רש"י, רמב"ם, ר"ת, רי"ד, רא"ש, סמ"ג ועוד רבים, ופסקו כר' מאיר. וכן נפסק בשו"ע קפד, ו, ועי' באו"ה 'בכזית'.

לעומת זאת, י"א שהואיל ונאמר: "ואכלת", גם מי שלא שבע חייב בברהמ"ז מהתורה (והגמ' ברכות כ, ב, אינה להלכה). לדעת הרמב"ן והראב"ד, החיוב מהתורה כבר משאכל כ'זית' לחם, ולתר"י ורי"ו, האוכל כ'ביצה' חייב מהתורה. וראו להלן י, 1.

מהרבה פוסקים משמע ששיעור שביעה תלוי בהרגשת זה שאוכל, וכ"כ בספר החינוך. אמנם לדעת רבותיו של רש"י (ברכות מב, א), גם כשלא שבע, אם אכל שיעור שמקובל לשבוע ממנו – חייב מהתורה (מ"ב קפד, כב, שעה"צ כה).

בפשטות מצרפים את שאר המאכלים שאוכלים בסעודה לשיעור שביעה, שאם לא כן, פעמים רבות יצא שאדם ששבע לא יהיה חייב בברכה מהתורה. וכ"כ הלק"ט ב, רכז, שועה"ר קסח, ח, שאם אכל שיעור פת כ'זית' ועוד מאכלים ושבע מכולם יחד, חייב בברהמ"ז מהתורה. וכ"כ אג"מ או"ח ד, מא. אמנם בפמ"ג קפד, א"א ח, נטה לבאר שרק אם שבע מהפת בלבד חייב מהתורה. וכ"כ צל"ח ופני יהושע. ועי' בסוף באו"ה קפד, ו, 'כזית', שאם המאכלים הנוספים נועדו ללפת את הפת בוודאי חייב מהתורה. למעשה, דעת הרבה אחרונים שאם אכל כ'זית' פת ושאר מאכלים ושבע – חייב מהתורה (עי' בחיי משה ח"ב עמ' שעח, ברכ"ה ח"ב ד, 23, יחו"ד ו, עמ' סא).

לדעת היראים ועוד כמה פוסקים, מי שצמא בסעודה ולא שתה, אינו חייב מהתורה, מפני שלדעת ר' מאיר פירוש המילה 'ואכלת' שיעור כ'זית', 'ושבעת' היא שתייה. ולכן טוב שהבא לברך ברהמ"ז לא יהיה צמא, כדי שיזכה במצווה מהתורה לכל הדעות. והרמ"א קצז, ג, חשש לדעתו, שלכתחילה לא יוציא מי שצמא בסעודה ולא שתה את מי ששתה. ועי' ברכ"ה ח"ב ד, 28, שעה"ב ו, ד. ויתכן שכוונת היראים למשקה משכר, שמי שרצה לשתות ממנו בסעודה ולא שתה, אינו שבע בשלימות, ואינו חייב בברהמ"ז מהתורה.

החוזר לברך מספק, לדעת רוה"פ יברך גם 'הטוב והמטיב' (מ"א קפד, ז, מ"ב יג).

[5]. בגמ' ברכות כ, ב, הועלתה שאלה האם נשים חייבות בברהמ"ז מהתורה כגברים או מדברי חכמים. והטעם שאולי חיובה מדברי חכמים בלבד, כי הארץ לא נתחלקה לנשים (רש"י), או מפני שהזכרת 'ברית' ו'תורה' מעכבת (ברכות מט, א), ונשים אינן מחויבות במצוות הברית ותלמוד תורה (תוס').

נחלקו הראשונים במסקנת הגמרא. לדעת רי"ף, ראב"ד, רמב"ן ועוד, נשים חייבות מהתורה. ולדעת רמב"ם, רא"ש, תר"י, ועוד רבים, ישנו ספק. להלכה, כאשר אשה שבעה ומסופקת אם בירכה ברהמ"ז, לדעת שערי אפרים, ח"א, מג"ג, חייבת לברך. ולדעת רע"א, ברכ"י, יחו"ד ו, י, לא תברך. ולמעשה רשאית לברך (מ"ב קפו, ג).

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

ז – תוספות בשבתות וחגים

בימים קדושים שהיו מקריבים בהם קרבן מוסף, תקנו חכמים להזכיר בברכת המזון את קדושת היום, שאין האכילה בימים אלו כאכילה של ימי חול, אלא יש בה תוספת מצווה וקדושה, וצריך לתת לכך ביטוי בברכה. בשבת אומרים: 'רצה והחליצנו'; וביום טוב, חולו של מועד וראש חודש אומרים: 'יעלה ויבוא'. תקנו לומר את ההוספה בברכת 'בונה ירושלים' מפני שיש בה בקשת רחמים, ואף ההזכרה שתקנו חכמים יש בה בקשת רחמים. ב'רצה והחליצנו' מבקשים שנזכה לקדושת יום השבת, לשבות ולנוח בו, ולראות בנחמת ציון וירושלים. וב'יעלה ויבוא' מבקשים שיזכרנו ה' לטובה וירחם עלינו ויושיענו (ברכות מט, א, שבת כד, א, תוס' שם).

כשחל יום טוב או ראש חודש בשבת, אומרים תחילה 'רצה והחליצנו' כי השבת תדירה וקדושה יותר, ואח"כ אומרים 'יעלה ויבוא' (שו"ע קפח, ה, מ"ב יג).

בחנוכה ופורים שתקנו חכמים להודות בהם על הנס, מוסיפים בברכת הארץ, שהיא ברכת הודאה, נוסח 'על הניסים'.

מי שהתחיל לאכול סעודה שלישית של שבת לפני שקיעת החמה וסיימה לאחר צאת הכוכבים, אומר בברכת המזון 'רצה והחליצנו'. שהואיל ותחילת אכילתו היתה בשבת, כבר בשבת התחייב בברכת המזון, וממילא התחייב להזכיר בה 'רצה והחליצנו'. וכן הדין בשאר ימים, שאם התחיל את הסעודה בזמן שהיה צריך להוסיף דבר בברכת המזון, למרות שסיים את סעודתו אחר צאת הכוכבים, עליו להוסיף ולהזכיר את מה שכבר התחייב להוסיף בתחילת הסעודה. וכן להיפך, אם התחיל את סעודתו ביום רגיל והמשיך בסעודתו אחר צאת הכוכבים ביום שהוא ראש חודש, למשל, כיוון שהמשיך לאכול אחר צאת הכוכבים, עליו להוסיף בברכת המזון 'יעלה ויבוא'. [6]

אם חל ראש חודש במוצאי שבת, והמשיך לאכול אחר צאת הכוכבים, נחלקו הפוסקים מה יאמר בברכת המזון, האם יזכיר רק את ראש חודש (מ"א קפג, יג), או רק את השבת (בא"ח, יחו"ד ג, נה), או שיזכיר את שניהם, כי זמן הסעודה מחבר את שני הזמנים (ט"ז ז, שועה"ר יז). ויש נוהגים לסיים את סעודתם לפני צאת הכוכבים כדי לצאת מהספק ולהזכיר 'רצה' בלבד. ולדעת מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל, אם ירצה להאריך בסעודתו אחר צאת הכוכבים, יאמר 'רצה' ו'יעלה ויבוא' (עולת ראיה ח"א עמ' שסד).


[6]. לרא"ש הולכים לפי שעת הברכה בלבד, שאם למשל, בירך אחר צאת הכוכבים שבסיום השבת, לא יזכיר את השבת. לעומת זאת, להגה"מ בשם מהר"ם, מהרי"ל ואורחות חיים, הולכים אחר זמן האכילה, ולכן אם התחיל לאכול לפני השקיעה, מזכיר של שבת. וכ"כ שו"ע קפח, י, ואחרונים רבים. ומשמע מזה שגם אם סיים אכילתו ביום שיש בו תוספת, מזכיר את התוספת, וכ"כ במ"ב קפח, לג, וכ"כ בשו"ע רעא, ו, לעניין שבת. אמנם יש חולקים ולדעתם תמיד הולכים אחר תחילת האכילה, עי' פס"ת כג. ואם התפלל ערבית לפני ברהמ"ז, כיוון שכבר התחיל את היום החדש, אינו מזכיר את התוספת השייכת לזמן תחילת סעודתו (מהרי"ל מ"ב קפח, לב).

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

ח – שכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא'

השוכח לומר בברכת המזון 'רצה' או 'יעלה ויבוא', דינו תלוי בחובת הסעודה, שאם זו סעודה שחובה לאכול בה לחם, ממילא נמצא שהיה חייב לברך ברכת המזון ולהזכיר את היום, וכיוון ששכח, עליו לחזור ולברך ברכת המזון. ואם זו סעודה שאין חובה לאכול בה לחם, אינו חוזר. לפיכך, אם שכח לומר 'רצה' בשתי הסעודות הראשונות של השבת, הואיל והיה חייב לאכול בהן לחם, צריך לשוב ולברך את ברכת המזון. אבל אם שכח להזכיר 'רצה' בסעודה שלישית, שבדיעבד אפשר לקיימה בלא לחם, או ששכח לומר 'יעלה ויבוא' בראש חודש וחול המועד, שאין חובה לאכול בהם לחם, אינו צריך לחזור ולברך את ברכת המזון (ברכות מט, ב; שו"ע קפח ו-ח; פנה"ל שבת ז, ו; זמנים א, יא).

לגבי סעודות יום טוב, הכל מסכימים שאם שכח להזכיר 'יעלה ויבוא' בסעודת ליל ראשון של פסח וליל ראשון של סוכות, חייב לחזור, הואיל ולכל הדעות חייבים לאכול בהם מצה או לחם. אולם נחלקו לגבי שאר סעודות ימים טובים, שכן יש סוברים שאין חובה לאכול בהם לחם. למעשה, למנהג כל האשכנזים וחלק מהספרדים, אם לא הזכיר 'יעלה ויבוא' בסעודות יום טוב חוזר, ולמנהג חלק מהספרדים, אינו חוזר.[7]

בסעודות שצריך לחזור, אפילו אם רק התחיל בברכת 'הטוב והמטיב', עליו לחזור לתחילת ברכת המזון כדי לאומרה כהלכה. ואין להסתפק בחזרה לתחילת ברכת 'רחם', מפני שאחר שהתחיל בברכת 'הטוב והמטיב' נחשב כמי שסיים לגמרי את ברכות המזון מהתורה, ואם לא יצא ידי חובתו מפני ששכח להזכיר את מה שהיה חייב להזכיר, צריך לחזור לתחילתן (שו"ע קפח, ו, באו"ה 'לראש').

אם נזכר ששכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לפני שהתחיל בברכת 'הטוב והמטיב', תקנו לו חכמים נוסח ברכת השלמה שיאמר לפני שיתחיל בברכת 'הטוב והמטיב'. ואפילו במצב שהשוכח אינו חייב לחזור על ברכת המזון, תקנו חכמים לומר את ברכת ההשלמה. ומי שאינו יודע את נוסח ברכת ההשלמה, אינו יוצא באמירת 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לפני ברכת 'הטוב והמטיב', וכשההזכרה מעכבת יחזור לראש (ט"ז מ"ב יז, ועי' בבאו"ה).[8]

כאשר שכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' וכבר התחיל 'הטוב והמטיב', ומצד הדין אינו צריך לחזור על ברכת המזון, כתבו כמה פוסקים, שמוטב שיזכיר את מה ששכח בתוך אמירת 'הרחמן'. וכן מי ששכח לומר 'על הניסים', שאין אמירתו מעכבת, נכון שיאמרו בתוך אמירת "הרחמן", ששם יכול אדם להוסיף הודאות כרצונו (רמ"א תרפב, א, מ"ב ד, פניני הלכה זמנים יא, 7).


[7]. לדעת רוב הראשונים, בכל יום טוב חובה לאכול פת בשתי סעודות, לפיכך, אם שכח להזכיר 'יעלה ויבוא' חוזר. וכך דעת רמב"ם, רא"ש, ריטב"א, מרדכי, ר"ן, ועוד רבים, וכ"כ בשו"ע קפח, ו, וכ"כ הרבה אחרונים. אולם לדעת רשב"א ותוס' סוכה כז, א, רק בסעודות ליל ראשון של פסח וסוכות חובה לאכול פת, ולכן רק בהם חוזר. וכתבו הרבה מגדולי אחרוני הספרדים, שלמרות שהשו"ע ושכנה"ג פסקו שחוזר, אין לחזור הואיל וזה ספק הנוגע לברכות, וחיוב הזכרת החג מדרבנן (בא"ח חקת כא, כה"ח כד, יחו"ד ה, לו). אמנם מנהג צפון אפריקה ותימן כשו"ע (ערך השלחן קפח, ג; שואל ונשאל ח"ה או"ח פג; שמש ומגן א, יג; עלי הדס  י, ח; פעולת צדיק ג, לה).

נחלקו הפוסקים בדין מי שהסתפק אם אמר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' בסעודות שהשוכח בהן צריך לחזור. המ"ב קפח, טז, הכריע שיחזור, שכן מן הסתם אמר כשגרת לשונו בלא ההזכרה. וכ"כ בברכ"ה ח"ב ה, יח. אולם ביבי"א ז, כח, כתב כדברי הפוסקים שמספק אינו חוזר, הואיל ועצם הזכרת היום היא מדרבנן, וספק דרבנן וספק ברכות להקל, ועוד, שאולי קדושת היום גרמה לו לזכור. וכן נראה למעשה.

לגבי נשים שמסופקות ביום טוב ראו פנה"ל מועדים ב, 5.

[8]. בשבת אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך אתה ה' מקדש השבת".

בראש חודש אומר למנהג ספרדים: "ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון", ולמנהג אשכנזים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר נתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון" (שו"ע קפח, ז, מ"ב כה, ובאו"ה שם). אם חל ר"ח בשבת ושכח שניהם, כולל ר"ח עם שבת, ואומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וראשי חודשים לזכרון, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל וראשי חודשים" (שו"ע קפח, ז, מ"ב ל, כה"ח לח).

ביום טוב אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג (פסח/שבועות/סוכות) הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים". בחול המועד, במקום "אשר נתן ימים טובים" אומר: "אשר נתן מועדים", ואינו חותם, כמו בר"ח (מ"ב קפח, כז). ולמנהג ספרדים אף אינו אומר שם ומלכות.

אם חל יום טוב בשבת ושכח לומר שניהם, אומר: "ברוך… שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לששון ולשמחה את יום חג (פסח/שבועות/ סוכות) הזה, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים".

נזכר ששכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לפני שאמר שם ה' בסיום 'בונה ירושלים', יחזור וישלים את מה שהחסיר. ואם אמר שם ה', לדעת רבים יסיים "למדני חוקיך", שאם לא כן יצטרך להוסיף את ברכת ההשלמה. ואם כבר אמר 'בונה', יסיים הברכה ויאמר את ברכת ההשלמה. התחיל 'ברוך' של 'הטוב והמטיב', לרוה"פ כבר הפסיד את האפשרות לומר את ברכת ההשלמה (מ"ב קפח, כג, שעה"צ יח, באו"ה 'עד'). וי"א שאם הוא במצב שאם לא כן יצטרך לברך שוב ברהמ"ז, כל זמן שהוא עדיין אומר את המילים שבפתיחת הברכה שהם זהות לברכת ההשלמה, ימשיך לברכת ההשלמה (ח"א, יבי"א ו, כח).

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

ט – מים אחרונים

אמרו חכמים שחובה ליטול ידיים לפני ברכת המזון, ונטילה זו נקראת 'מים אחרונים'. וטעם הנטילה, מפני שהיו משתמשים במלח סדומית שעלול לסמא את העיניים (חולין קה, א-ב). ועוד אמרו, שישנה מצווה ליטול ידיים לפני ברכת המזון, כדי להתקדש לקראת הברכה, שאין ראוי לומר את ברכת המזון כשהידיים מזוהמות משיירי המאכלים (תר"י ורא"ש עפ"י ברכות נג, ב). ואף שחובה ליטול 'מים אחרונים', אין מברכים על נטילה זו, כיוון שעיקר התקנה כדי למנוע סכנה, ואין מברכים על הסרת סכנה.

ולדעת בעלי התוספות, אין כיום חובה ליטול 'מים אחרונים', משום שאין אנו משתמשים במלח שמסכן את הראייה. ועוד כתבו כמה מגדולי האחרונים, שאפילו מצווה אין בכך, משום שכיום כשאנו אוכלים בסכו"ם, הידיים אינן מזדהמות מן האוכל, ולכן אין צורך לנקותן לקראת ברכת המזון.

למעשה, למרות שדעת רוב הפוסקים, שגם בזמננו צריך ליטול ידיים 'מים אחרונים', רבים נוהגים להקל, וביניהם תלמידי חכמים ונשים צדקניות. משום שדין 'מים אחרונים' מדברי חכמים, והכלל הוא שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כדברי המיקל. אמנם מי שידיו מזוהמות והוא ממילא מתכוון לשוטפם, צריך שישטפם לפני ברכת המזון (שו"ע קפא, א, י).

המקובלים הוסיפו טעם על פי הסוד, שעל ידי 'מים אחרונים' מסירים את זוהמת האוכל שבמזון שדבקה בידיים והיא חלקו של הסטרא אחרא, ועל ידי הסרתה האדם מוגן מן הקיטרוג (זוהר ח"ב קנד, ב; זוה"ח רות קו, ב). ולכן הנוהגים על פי הקבלה מהדרים מאוד בנטילת 'מים אחרונים'. אלא שהואיל ומנהגם על פי הקבלה, לא החמירו על נשים בזה, ועל כן במשפחות רבות רק הגברים נוהגים ליטול 'מים אחרונים'.[9]


[9]. לתר"י ורא"ש, חובה ליטול מים אחרונים, משום סכנת מלח סדומית, כמובא בחולין קה, א: "מים ראשונים מצווה מים אחרונים חובה". בנוסף לכך, הואיל והידיים מזוהמות מהמאכלים, יש מצווה ליטול מים אחרונים לכבוד הברכה, וכמובא בברכות נג, ב: "תנא: והתקדשתם – אלו מים ראשונים, והייתם קדושים – אלו מים אחרונים, כי קדוש אני – זה שמן הטוב (שהיו בו בשמים ומעכב את הברכה למי שרגיל בו – רש"י), אני ה' אלוהיכם – זו ברכה". ולרמב"ם (ברכות ו, ג), טעם הנטילה משום סכנה, וגם במלח אחר יש לחוש שאולי יזיק כמלח סדומית. לדעת רמ"ה מברכים על נטילתם, ולבה"ג אין מברכים כטעם המובא למעלה (טור קפא, ז).

אבל התוס' (חולין קה, א) כתבו, שאין נוהגים ליטול מים אחרונים, כי אין בינינו מלח סדומית, והפסוק שהובא בברכות אינו אלא אסמכתא, עובדה שאין נוהגים כיום בשמן. ע"כ. ואפילו אם נאמר שלכבוד הברכה צריך להסיר את הזוהמה מהידיים, אפשר לומר שכך היה כשנהגו לאכול בידיים בלא סכו"ם גם מאכלים רטובים ודביקים, ולכן גם נהגו לסוך את הידיים בשמן מבושם, כדי להסיר מהם את ריח התבשילים. אבל אנו שאוכלים בסכו"ם – איננו צריכים לא מים אחרונים ולא שמן טוב (וכיוצא בזה כתב במור וקציעה).

כתב בשו"ע קפא, א, שחובה ליטול מים אחרונים, ובסעיף י' הזכיר שיש נוהגים להקל. וכ"כ הרבה פוסקים שנכון להחמיר אף שהזכירו את דעת המקילים (שועה"ר ט). ויש שכתבו במפורש להחמיר (גר"א, ברכ"י, ערוה"ש ה, בא"ח שלח ו). ונשים חייבות בזה כגברים, וכ"כ בהליכות עולם ח"ב שלח לך א', ושו"ת מאמ"ר ח"ב או"ח יח. וכ"כ הליכות ביתה יב, ב, והליכות בת ישראל ג, ה, אלא שציינו שלמעשה נשים לא נהגו ליטול. ועוד ראו בדברי המקובלים בכה"ח קפא, א, וכז.

למעשה נראה שעל פי הדין רשאי כל אדם להקל בזה. שני נימוקים עיקריים לכך שהעיקר כמיקלים: א' הוא ספק בדברי חכמים, ואף שהמחמירים מרובים, מ"מ סברת המקילים חזקה. ב' כך המנהג הרווח, עובדה שבמשך דורות רבים רוב הנשים, גם היראות, לא נהגו ליטול מים אחרונים, ויש למנהג כוח גדול. כיוצא בזה כתב בשבט הלוי ד, כג, שנטילת מים אחרונים כיום היא חומרה, ונשים לא קיבלו זאת עליהן. ובפס"ת קפא, א, כתב שנהגו להחמיר ליטול מים אחרונים עפ"י הקבלה, ונשים אינן מקפידות במנהגי קבלה. לסיכום: העיקר להלכה שמים אחרונים כיום אינם חובה אלא מנהג טוב שהמחמיר לקיימו תבוא עליו ברכה, ועדיף שלא יקבל זאת על עצמו כמנהג מחייב ונדר.

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

י – דיני מים אחרונים

לנוהגים ליטול מים אחרונים, צריך ליטול רק שני פרקים של האצבעות, ובבוהן די בפרק אחד, משום שלמעלה מזה אין מגיע לכלוך המאכל (שו"ע קפא, ד). ויש מהדרים ליטול את כל האצבעות (באו"ה 'עד', כה"ח טו"ב).

כל הדינים המעכבים את הנטילה שלפני הסעודה אינם שייכים לנטילת מים אחרונים, ולכן אין צורך ליטול את הידיים מתוך כלי אלא מלכתחילה אפשר לשפוך עליהם מים ישירות מהברז. ואין שיעור למים, אלא העיקר שינקו את הזוהמה משני הפרקים של האצבעות.[10]

אין נוטלים במים חמים מאוד, מפני שכשנוטלים במעט מים כפי שרגילים, הם מבליעים את הזוהמא בידיים (עי' שו"ע קפא, ג).

בעת הנטילה צריך להשפיל את האצבעות, כדי שהמים יזלו ויורידו את הזוהמא מהאצבעות (סוטה ד, ב; שו"ע קפא, ה). נכון לנגב את האצבעות לפני הברכה (שו"ע קפא, ח, מ"ב יט).

אין נוטלים מים אחרונים על גבי הקרקע, כי אמרו חכמים שיש בהם רוח רעה שעלולה להזיק, אלא צריך ליטלם לתוך כלי, ואח"כ לשפוך את המים לכיור או למקום שאין הולכים בו. ואפשר לכתחילה ליטול את הידיים מהברז לתוך הכיור, וכך נוהגים רבים. הנוהגים ליטול מים אחרונים לתוך כלי, נוהגים לכתחילה לסלק את הכלי מהשולחן או לכסותו לפני הברכה.[11]

אחר נטילת מים אחרונים יש להזדרז לברך ברכת המזון, שאמרו חכמים (ברכות מב, א): "תכף לנטילת ידיים ברכה". לכתחילה אין להפסיק בדיבור ואפילו בדברי תורה בין הנטילה לברכה. גם אין ללכת בחינם יותר ממהלך כ"ב אמה או להפסיק בשתיקה שיעור זמן של מהלך כ"ב אמה (עי' מ"ב קעט, א-ב, באו"ה שם, וקפא, טו, וכד).


[10]. כ"כ בב"י קפא, ומ"ב סעיפים: יט, כא, ושעה"צ לא, בשם א"ר ועוד אחרונים, ושלא כדעת שלטי גיבורים שמצריך כלי ושאר דברים המעכבים בנטילה שלפני הסעודה. אולם כתב במ"ב י, שאין להסתפק במעט טיפות כמו שיש נוהגים, אלא צריך שינקו את שני הפרקים הראשונים של האצבעות. אולם טעם המנהג ליטול במעט מים, משום שהאצבעות כיום נקיות, ורק עפ"י הקבלה מקיימים את הנטילה, וכדי שלא להגדיל את חלק הסטרא אחרא, מצמצמים במים שירטיבו את האצבעות אף שאין בכוחם לנקות את האצבעות מלכלוך. (ועי' בגר"א שכתב ליטול ברביעית כדין מים ראשונים, ולעומתו כתבו רבים למעט במים אחרונים וכ"כ בא"ח שלח ט, כה"ח ו, ועי' פס"ת ט).

[11]. ראו חולין קה, א, שו"ע קפא, ב. וביבי"א ה, ב, ביאר שמותר ליטול לתוך כיור. וראו בבאו"ה 'אלא בכלי' שיש דעות אם לאחר שנטלו לתוך כלי נותרה על המים רוח רעה, שבזה תלויה השאלה האם צריך להקפיד לשפוך את המים שבכלי לכיור וכיוצא בו. ור"ח פלאג'י כתב שטוב לסלק את הכלי מלפניו בעת הברכה (כה"ח ח). ובילקו"י קפא, ו, חיזק את דעת המקילים.

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

יא – מנהגים בברכת המזון

נכון שלא להסיר את המפה והלחם מהשולחן עד אחר ברכת המזון, כי בזה שנותר שם עוד לחם, ניכר שה' נתן להם מזון בשפע, ומתוך כך ההודאה והשבח שבברכה נאמרים בשלמות. בנוסף לכך, צריך אדם להשהות את סילוק הלחם, כדי שאם יזדמן לו עני יוכל לפרוס לו מלחמו. ואמרו חכמים, שכל מי שאינו משייר פת על שולחנו בעת הברכה, אינו רואה סימן ברכה. שעל ידי שהוא מכין עצמו לתת מלחמו לעני, גם ה' ימשיך להעניק לו מחסדו. בנוסף לכך, כאשר אדם מותיר מלחמו, הרי הוא מראה בעצמו שהוא שמח בחלקו, ואף מוכן להסתפק בפחות ממה שה' נתן לו, ולאדם כזה ראויה ברכה. אבל אם הוא מסיים הכל, משמע שאינו שמח בחלקו, וכל מה שיתנו לו יגמור ועוד ירצה לאכול עוד, ולאיש כזה אין ראויה ברכה.

אם סיימו בסעודה את כל הלחם, טוב להביא לחם שיהיה מונח על השולחן בעת הברכה. אבל אם נותר שם לחם, לא יביאו עוד לחם, מפני שכך נהגו הגויים להניח אחר סעודתם לחם לכבוד עבודה זרה שלהם. ועדיף שמלכתחלה יהיה על השולחן לחם רב, כדי שיישאר ממנו עד אחר הברכה (שו"ע קפ, א-ב, ט"ז א, מ"ב ה).

מי שאוכל מחוץ לביתו, ואם ישייר שיירים מן הלחם, יצטרך אח"כ לזורקם, ישייר רק פירורים קטנים, שנופלים ממילא תוך אכילתו, ואותם לא יאכל כדי שיראה בעצמו שאכל והותיר.[12]

בנוסף ללחם נוהגים להשאיר על השולחן בשעת הברכה גם את המלח, אולם לגבי שיירי המאכלים האחרים והכלים המלוכלכים, אין הלכה. ויש מהדרים להסירם מהשולחן, כדי שהשולחן יהיה נקי לכבוד ברכת המזון (לבוש, ועי' בא"ח שלח ב).

כתבו כמה מן הראשונים, שנוהגים לכסות את הסכין החד או להסירו מהשולחן בשעת ברכת המזון. שכן השולחן דומה למזבח, וכפי שאמרו חכמים (חגיגה כז, א), שעתה שאין לאדם מזבח להקריב עליו קרבנות לכפר על נפשו, שולחנו, שעליו הוא מארח אורחים ועניים, מכפר עליו. וכמו שנצטווינו שלא להניף חרב על אבני המזבח (שמות כ, כב), משום שאין ראוי להניף את החרב שמקצרת ימיו של אדם על המזבח שמאריך ימיו של אדם, כך אין ראוי להניח על השולחן שנועד להוסיף חיים, שאוכלים ומברכים עליו, סכין חד שעלול לקצר ימיו של אדם. ונהגו בזה דווקא בשעת הברכה שהיא שעת החסד ואילו הסכין רומז לדין. אמנם בשבת ויום טוב, רבים אינם מקפידים בכך, מפני שהם ימים של קדושה וברכה, ואין לחוש בהם לסימן רע (עי' ב"י שו"ע קפ, ה, שועה"ר ו).


[12]. בסנהדרין צב, א, ובזוהר (ח"א פח; ח"ב פו, ב; קנז, ב), מובא עניין הברכה שבשיור הלחם. בפס"ת קפ, 4, הביא מרבבות אפרים שצריך להשאיר כזית, ומאז נדברו יא, מו, שמספיק בפירורים. ועי' בפס"ת קפ, 13, שהחת"ס היה אוכל את פירורי הלחם שנותרו מבציעת הפת ב'המוציא' כסגולה לזיכרון, וכתב בספר יסוד יוסף אות כב, בשם חכמי המקובלים, שהוא סגולה לתיקון חטא קרי. ונלענ"ד שכאשר אדם משייר ממאכלו פרוסות שלימות או לחם או לחמניה שלימה, אזי ישנו הידור באכילת הפירורים כדי שלא להשחיתם. וכאשר לא נותרה לו פרוסה או לחמניה, ישאיר את הפירורים, ובהם תתבטא הברכה שאכל והותיר, ואח"כ יפנה את הפירורים בדרך כבוד.

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

יב – דרך אמירת ברכת המזון וכבודה

צריך לשבת בשעת הברכה, שעל ידי כך נוח יותר לכוון. וגם מי שהיה אוכל בעמידה או תוך שהוא מהלך בביתו, צריך לשבת בברכת המזון. ולא יסב דרך גאווה וקלות ראש, אלא ישב בצורה מכובדת. בדיעבד, אם בירך בעמידה או הליכה או הסבה, יצא ידי חובה (שו"ע קפג, ט).

יש מהדרים להתעטף בחליפה ולחבוש כובע לכבוד ברכת המזון (מ"ב קפג, יא). אבל מי שאינו רגיל ללכת בחליפה וכובע אין לו בזה הידור.

אסור לאדם לעשות מלאכה בשעת הברכה, ואפילו מעשה קל כסידור הצלחת שלפניו, כדי שלא יסיח את דעתו מהברכה. בנוסף לכך, המתעסק בידיו בעת הברכה, מראה שאינו מכוון ופוגע בכבוד שמיים ומבזה את הברכה (שו"ע קפג, יב; קצא, ג).

קל וחומר שאסור להפסיק בדיבור באמצע ברכת המזון. ויש מי שאומר שהמפסיק לדבר במזיד באמצע ברכת המזון, הפסיד את כל מה שאמר ועליו להתחיל את ברכת המזון מתחילתה (מ"א). אמנם למעשה, בדיעבד, אם הפסיק בדיבור באמצע ברכת המזון, ימשיך ממקום שהפסיק ויסיים את הברכה (מ"ב קפג, כה).

כמו כן אסור לאדם לרמוז דבר לחבירו בשעת הברכה, ואם יש שם דבר שמפריע לו לכוון, יפסיק לברך וירמוז לחבירו להסירו. ואם נכנס לשם תלמיד חכם, מותר לקום לכבודו.[13]

מי שהיה אוכל תוך כדי הליכתו, מפני שהיה ממהר לדרכו, גם את ברכת המזון יוכל לברך בהליכה, מפני שאם יעצור, יהיה טרוד מהפסד הזמן ולא יוכל לכוון כראוי (שו"ע קפג, יא, מ"ב לו). גם מי שנוהג במכונית, אם הוא נהג ותיק שאינו טרוד מן הדרך, בשעת הצורך יוכל לברך תוך כדי נהיגתו (עי' שע"ת סג, ד). ושאר הנוסעים ברכב יכולים לברך לכתחילה בזמן הנסיעה.


[13]. אף שהתירו להפסיק בקריאת שמע לומר שלום מפני היראה או הכבוד, בברכת המזון אין מפסיקים, שדינה לעניין זה כדין תפילת עמידה (שו"ע קפג, ח. ועי' שועה"ר יא, מ"ב ל). וגם לקדיש וקדושה אין להפסיק (כה"ח קפג, מה; יבי"א ח"א או"ח יא), וי"א שמותר להפסיק (חזו"א כח, ג). וי"א שיכול להפסיק בין הברכות. וכן נחלקו אם מותר לענות על זימון באמצע ברהמ"ז, לח"א מח, ג, וכה"ח קצב, יז, אסור; ולא"א בוטשאטש קצב, וקצה"ש, מפסיק, ועי' שעה"ב ה, הערה צט. וכל זה הוא עד סיום ברכה רביעית (ויש מקילים אף בברכה רביעית – ערוה"ש ח). אבל משהגיע ל'הרחמן' שאינו מעיקר ברכת המזון, מותר בשעת הצורך להפסיק בדיבור. וכן בשעת הדחק, מי שממהר וצריך לצאת לדרכו, רשאי להתחיל ללכת אחר סיום ברכה רביעית, וימשיך לומר מ'הרחמן' ואילך בהליכה (בא"ח חקת יח, ועי' ילקוט יוסף קפג, סוף הערות: א, ז, ופס"ת טז – יח).

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

יג – ברכה במקום אכילתו (איזה מאכלים טעונים ברכה במקומם)

מפני חשיבותה של ברכת המזון קבעו חכמים לאומרה במקום הסעודה. לכתחילה יברך במקום שבו ישב בעת אכילתו, ובשעת הצורך, כל עוד הוא באותו החדר הוא נחשב כמברך במקום אכילתו.[14] לכתחילה אסור לאדם לצאת ממקום סעודתו, אפילו אם הוא מתכוון לחזור, לפני שיברך ברכת המזון.

אם שכח לברך ויצא לדרכו או שטעה לחשוב שאפשר לברך במקום אחר, אפילו נסע מרחק רב, עליו לחזור למקום סעודתו כדי לברך ברכת המזון. ואם יש לו שם מעט לחם, במקום לחזור למקום סעודתו, יוכל ליטול ידיים ולברך 'המוציא' ולאכול מעט מן הלחם, ולאחר מכן יברך ברכת המזון, שהואיל וגם שם אכל לחם, נמצא שבירך במקום אכילתו. בשעת הדחק כשאין לו שם לחם וקשה לו מאוד לחזור למקום סעודתו, מותר לברך שלא במקום האכילה (שו"ע קפד, א-ב).[15]

יש אומרים שרק לחם טעון ברכה במקומו (רשב"א). ולדעת רבים, כל חמשת מיני דגן טעונים ברכה במקומם, שכל המתחייב בברכת 'על המחיה' מתחייב לברך אותה במקום אכילתו (רי"ף, תוס' ורא"ש). ויש מחמירים בכל שבעת המינים, שכל המתחייב בברכת 'מעין שלוש' חייב לברך אותה במקום אכילתו (רמב"ם).

לכתחילה גם את ברכת 'בורא נפשות' צריך לברך במקום האכילה, שאם ילך יש חשש שישכח לברך (מ"ב קעח, לו). אבל אם הלך אינו צריך לחזור, וכן מי שנחפז ללכת יכול לברך במקום אחר 'בורא נפשות'. אבל בשבעת המינים ובמיוחד בחמשת מיני דגן, נכון כשאפשר להחמיר ולחזור, כדי לברך את הברכה האחרונה במקום שאכל.[16]


[14]. שועה"ר קעח, ד, וראו לעיל ג, יא, אימתי מותר לכתחילה להמשיך את הסעודה במקום אחר. ולעניין גדר מקום האכילה, רבים כתבו שכל שהוא באותו חדר יכול לברך לכתחילה (שועה"ר קפד סו"ס א, מ"ב א, שעה"צ ה, ערוה"ש א). אולם מח"א מז, ה-ו, משמע שזה רק כשיש צורך מסוים, וכ"כ כה"ח א, שאין לשנות המקום בלא סיבה. ולכל הדעות, בשעת הצורך אפשר לברך בחדר אחר שבאותו בית אם הוא רואה את מקום אכילתו או כשחשב מתחילה לברך בחדר אחר אף שאינו רואה את מקום אכילתו.

[15]. כשיש לו לחם במקום שאליו הגיע, אינו צריך לחזור למקום סעודתו אבל עליו לברך על הלחם הנוסף, מפני שהסיח דעתו מלהמשיך לאכול. ואם לא הסיח דעתו, יאכל בלא ברכה, ואח"כ יברך שם ברהמ"ז. יסוד הסוגיה במחלוקת בית שמאי ובית הלל בברכות נג, ב, לדעת ב"ש היוצא בשגגה ממקום סעודתו בלא לברך חייב לחזור למקומו לברך, ולב"ה אינו חייב. לדעת רב עמרם גאון והרא"ש הלכה כב"ש. ולדעת רמב"ם ותר"י הלכה כב"ה, אלא שגם לב"ה אם יחזור לברך במקומו הרי זה משובח. ובשו"ע קפד, א, הזכיר את שתי הדעות בלא הכרעה ברורה, וכתבתי כדברי האחרונים (מ"ב ז), שהיא עמדה ממוצעת.

אם יצא במזיד, גם אם הדבר קשה עליו מאוד, לכל הדעות חייב לחזור למקומו ולברך. ומ"מ בדיעבד, אם בירך במקום אחר יצא (מ"ב ה, גם לרא"ש ושלא כטור). ואם יש לו שם מעט לחם, יכול לאוכלו, ויועיל לכתחילה גם למי שיצא במזיד (מ"ב ח). ואם אין לו שם לחם ועד שיחזור יתעכל המזון שבמעיו וכבר לא יוכל לברך ברהמ"ז, כדי שלא להפסיד את הברכה, יברך במקום שהוא נמצא (מ"א ב, מ"ב ג).

[16]. שלוש הדעות נזכרו בשו"ע קעח, ה; קפד, ג. למעשה בבא"ח בהעלותך ו, החמיר לגמרי, שגם אם יצא ממקומו בשגגה חייב לחזור בכל שבעת המינים. ולהליכות עולם (ח"ב בהעלותך ד, בהערה), אף במזונות אינו צריך לחזור למקומו כי הוא ספק ספיקא, אולי הלכה כב"ה שאין צריך לחזור, ואולי הלכה כרשב"א שרק פת טעונה ברכה במקומה. ובמ"ב קעח, מה, כתב דעה אמצעית, שלכתחילה נכון להחמיר במזונות ושבעת המינים לברך במקום האכילה.

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה

יד – עד אימתי יכול לברך

מותר לערוך סעודה במשך שעות רבות, להפסיק בין מנה למנה בדברי תורה ושיחה, לשיר ולרקוד ולהמשיך לאכול, שכל זמן שהוא עדיין מתכוון להמשיך בסעודתו, הברכה הראשונה פוטרת את מה שהוא עומד לאכול, וברכת המזון תפטור את כל מה שאכל. ולכתחילה, כדי לשמור על הרצף של הסעודה, מוטב שלא יעברו 72 דקות שבהם לא יאכל ולא ישתה. ולאחר שיסיים את סעודתו, יזדרז לברך ברכת המזון, ולא יעסוק בדבר אחר לפני שיברך.

בדיעבד, אם לא בירך מיד, יוכל לברך כל זמן שההנאה ממה שאכל נמשכת, כלומר כל זמן שהוא עוד מרגיש שובע ממה שאכל. ואם נעשה רעב עד שהתחיל לרצות לאכול סעודה נוספת, הפסיד את הברכה. בדרך כלל, אין מרגישים רעב אחר סעודה במשך כמה שעות. אם אכל בסעודה מאכלים קלים, תחושת השובע נמשכת כשעתיים שלוש, ואם אכל מאכלים כבדים, ירגיש שובע עד שש שעות. ומי ששכח לברך אחר הסעודה ועברו עליו כמה שעות והוא מסתפק אם התחיל להיות רעב, יברך ברכת המזון, שהואיל ובתחילה שבע והתחייב בברכת המזון מן התורה, במצב של ספק חובה עליו לברך. וכשברור לו ששוב התחיל להיות רעב או שעברו עליו שש שעות – הפסיד את ברכת המזון.

אם אכל מעט פת ולא שבע, כל זמן שהוא עדיין נהנה ממה שאכל, כלומר שהוא עדיין מרגיש יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, עדיין הוא יכול לברך ברכת המזון. וקשה לשער דבר זה, ועל כן צריך אדם שאכל פחות מכדי שביעה להזדרז לברך מיד לאחר גמר אכילתו. בדיעבד, אם עברה עליו כשעה בלא שבירך, לכתחילה יאכל עוד כ'זית' וכך יוכל לברך ברכת המזון לכל הדעות. ואם אין לו שם עוד כ'זית', כל זמן שלא עברו 72 דקות מסיום אכילתו, עדיין הוא יכול לברך, ולאחר מכן – לא יברך. ורק אם ברור לו שהוא עדיין יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל – גם אחר 72 דקות יכול לברך.[17]


[17]. משנה ברכות נא, ב: "ועד אימתי מברך? עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו". ובגמרא נג, ב: "כמה שיעור עיכול? אמר רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב". וביארו תר"י, שהכוונה עד שיתחיל להיות רעב, אף שהמזון עדיין לא התעכל לגמרי. וכ"כ בשו"ע קפד, ה.

ואם אכל סעודה משביעה, הוא נשאר שבע מספר שעות, לפי סוג המאכלים והאדם. אולם לאחר שש שעות בכל אופן לא יברך (מ"א קפד, ט), כי וודאי עבר שיעור עיכול. ומזה ברור שאין מניעה לערוך סעודה שתימשך כמה שעות. וגם אם יעבור זמן עיכול משעת אכילת הפת, אלא שהואיל ואכל עוד מאכלים ושתה עוד משקים הוא נותר שבע ויכול עדיין לברך ברהמ"ז, שכל הסעודה על כל מרכיביה נחשבת כחטיבה אחת (מ"א קפד, ט, מ"ב יח, וכן דעת רובם המכריע של הפוסקים). ולכתחילה טוב שלא יעברו 72 דקות בלא שיטעם דבר מה. (כה"ח כח-כט. ולקצוש"ע מד, ח, טוב לאכול דווקא פת כל פחות מ-72 דקות, שלכתחילה אין לסמוך על סברת המ"א).

אם אכל שיעור שאינו משביע, קשה לשער, שכן מיד לאחר שסיים לאכול נותר רעב, ולפעמים דווקא מתוך אכילה חשים יותר רעב. ודעת רוה"פ שמ"מ עד שיעור מהלך ד' מיל (72 דקות) בוודאי יוכל לברך, שאפילו ריש לקיש שחולק על ר' יוחנן ומקצר את הזמן שעוד ניתן לברך באכילה מרובה, מסכים שבאכילה מועטת יוכל לברך עד שיעור זה. וכ"כ הט"ז, א"ר, מג"ג, ומ"ב כ, ובאו"ה שם. אמנם לדעת מ"א ט, המדד היחיד הוא שירגיש יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, וכיוון שקשה לשער שיעור זה, בכל מצב של ספק, יש לאכול עוד כזית לפני שיברך ברכה אחרונה או שיצא ידי חובה בשמיעת הברכה מחבירו. וכשאינו יכול להיעזר בעצות הללו – לדעת מ"א לא יברך. אלא שלדעת שאר הפוסקים בכל אופן יוכל לברך עד 72 דקות, וכך הלכה.

יש לציין כי באכילה מועטת השיעור הוא שעדיין מרגיש יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, ואילו באכילה מרובה, גם אם הוא מרגיש יותר שבע ממה שהיה לפני הסעודה, כל שהתחיל להיות רעב ולרצות שוב לאכול סעודה, הפסיד הברכה. ואולי אפשר לבאר, שבאכילה מועטת מדובר בזמן קצר, ולכן אפשר להעריך אם עדיין הוא יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל. אבל באכילה משביעה, עובר זמן רב, והשובע והזמן משכיחים ממנו את תחושת הרעב שהיתה לפני הסעודה הקודמת, ולכן אם התחיל לרצות לאכול שוב, כבר לא יוכל לברך. ולהלן י, יב, 15, דין זה מובא לגבי שאר מאכלים.

פורסם בקטגוריה ד - ברכת המזון | כתיבת תגובה