ה – דיני אמירת ברכת המזון וחינוך הקטנים

[3]. הנוסח הקצר הובא בהקדמת מ”א לסי’ קצב, ועי’ כה”ח קפז, סוס”ק ד. את המילים שהיו בארמית תרגמתי לעברית: “ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם אדון הפת הזו שאכלנו, ברוך אתה ה’ הזן את הכל. נודה לך ה’ אלוהינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה, ונתת לנו ברית ותורה ולחם לשובע, ברוך אתה ה’ על הארץ ועל המזון. רחם ה’ אלוהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל מלכות בית דוד משיחך (בשבת – ושמחנו ביום השבת הזה. בר”ח או חג – וזכרנו לטובה ביום ר”ח הזה או החג הזה). ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו, ברוך אתה ה’ בונה ברחמיו ירושלים אמן. ברוך אתה ה’ אלוהינו מלך העולם הא-ל אבינו מלכנו, המלך הטוב והמטיב לכולנו, הוא הטיב הוא מטיב הוא יטיב לנו, הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד בחן בחסד וברחמים, ויזכנו לימות המשיח, עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן”. וכשאפשר יאמרו את הברכה הראשונה בשלימותה, וימשיכו מ’נודה’ בנוסח המקוצר. כתבו בשועה”ר קפז, ד, מ”ב ד, שאפשר בשעת הצורך לחנך קטנים בנוסח המקוצר.

האם חיוב שלוש הברכות מהתורה, והאם יש זיקה ביניהן? לתוס’ ברכות טז, א, חיובם מהתורה, והקילו לפועלים לברך רק שתיים, כי יש כוח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה. ולרמב”ם מהתורה אין מניין לברכות, אלא צריך שיזכיר את שלושת היסודות שהם ברכה על המזון, שבח הארץ וירושלים, ולכן הפועלים יכולים לכלול את כל היסודות בשתי ברכות (ב”י שו”ע קצא. למעשה, כיום הפועלים חייבים בארבע הברכות).

מי שאכל ולאחר שסיים את סעודתו נוכח לדעת שאין לו ברכון, והוא יודע על פה רק ברכה אחת או שתיים מברכות המזון, ובאחרות אינו יודע אפילו את תמציתן המעכבת. למ”א כל שלוש הברכות חטיבה אחת, וכל שאינו יכול לומר את כולן, לא יאמר אפילו אחת. ולאבן העוזר ועוד פוסקים, יאמר את הברכה שיודע. למעשה, אם אכל ושבע, הרי שהתחייב מהתורה ועליו להחמיר ולומר את הברכה שהוא יודע על פה. ואם לא שבע, חיובו מדברי חכמים, ובספק מקילים, ולכן כל זמן שאינו יודע את שלוש הברכות שחובתן מהתורה, לא יברך כלל (שועה”ר, מ”ב קצד, יג, שעה”צ שם). אבל אם את הברכה הרביעית הוא אינו יודע, גם אם לא שבע, יאמר את השלוש הראשונות שחובתן מהתורה (שו”ע קצד, ג). יש להוסיף כי לדעת רוה”פ סדר הברכות מעכב (עי’ ברכ”ה ח”ב ה, ב).

אם במקום לברך ברהמ”ז בירך ‘מעין שלוש’, נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובה. לרא”ה, חיד”א ושועה”ר קסח, ח, יצא. ואף שאין מזכירים בה ‘ברית’, ‘תורה’ ו’מלכות בית דוד’, כיוון שבירך בנוסח שתקנו חכמים, וישנם בו כל היסודות שצריכים להיות מהתורה – בדיעבד יצא ידי חובתו. לעומתם, לריטב”א בהלכותיו (ב, כא), ב”ח וא”ר, לא יצא. למעשה, אם כבר בירך ‘מעין שלוש’, יצא בדיעבד. ועי’ ביבי”א ב, יב, וברכ”ה ח”ב ג, יח, שעה”ב עמוד רלט, הערה יא. ובפס”ת קפז, ב, כתב שמי שאינו יודע ברהמ”ז ויודע ‘על המחיה’, יברך ‘על המחיה’. ונלענ”ד שכך הדין רק כאשר שבע מאכילתו וחיובו מהתורה. אבל אם לא שבע, לא יברך ‘על המחיה’.