ארכיון הקטגוריה: ימים נוראים

פתח דבר

א

הללויה אודה לה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה, על שזיכני ללמוד תורה וללמדה, ובחסדו הגדול עזרני לכתוב את הלכות הימים הנוראים. שמחה יתירה בספר זה שזכיתי להשלים על ידו במסגרת 'פניני הלכה' את כל הלכות השבת והמועדים, הכוללים יחד עם ספר זה שבעה כרכים: א-ב) שבת בשני חלקים. ג) מועדים ובכללו הלכות יום טוב וחול המועד ופרק על חג השבועות. ד) פסח. ה) סוכות. ו) זמנים, ובו כלולים הלכות ר"ח, חנוכה, פורים, יום העצמאות, ספירת העומר ושלושת השבועות. ז) ימים נוראים. יחד עם הספרים על תפילה וברכות, נתבארו כל ההלכות העיקריות שבחלק אורח חיים שבשולחן ערוך. (הלכות ציצית, תפילין ובית כנסת נתבארו בקיצור בליקוטים חלק א', יחד עם הלכות מזוזה וספר תורה. אקווה שבעזרת ה' אזכה בעתיד להוציאם בהרחבה נוספת).

 

ב

כמו בספרים הקודמים, הקדמתי את הכללים לפרטים, ובכל עניין הדגשתי תחילה את היסוד העמוק שמוסכם על הכל, ומתוך כך ההלכות מתבארות היטב בהגיונן ההלכתי והמחשבתי. כמו למשל בפרק ד' במשמעות התרועה ודיניה. באופן זה גם מתברר שהמחלוקות אינן חמורות כפי שהן נראות במבט ראשון, כמו למשל בסוגיית זמני הדין (א, ג-ד). וכן בשאלה על מה יום הכיפורים מכפר עם תשובה ובלי תשובה (בפרק ו), ובהלכות הווידוי (ז, ו-ז), ובגדרי מצוות התענית (ט, א).

 

ג

בהלכות הימים הנוראים בולט מאוד העניין הכלל הישראלי, שיסודו בבחירה שבחר ה' אותנו מכל העמים להיות לו לעם סגולה כדי לגלות את שכינתו בעולם ולתקנו. זה היסוד לתשובה ולכפרה. אמנם רבים מהעוסקים בתורה נוטים להדגיש את הצדדים הפרטיים שמתחילים מהאדם, ובעקבות כך נותרים בקטנותם למרות כל המאמצים העיוניים והרגשיים. הם מתעלמים מנוסח הסליחות שמכוון כלפי גאולת ישראל מהגלות והחורבן (להלן ב, ב-ג). וגם מתעלמים מנוסח תפילות הימים הנוראים שמכוון כולו על כבוד ה' וישראל (עיין להלן ג, ו). גם התשובה שעוסקים בה בימים הנוראים היא תשובתם של כלל ישראל. וכשם שהכהן הגדול היה מתוודה על כל עם ישראל, כך נוסח הווידוי של כל יחיד הוא על כלל הציבור (להלן ז, ד). וכן עיין להלן בביאור י"ג מידות רחמים, שהיסוד לכפרה בהתקשרות לגילוי האלוקי העליון (להלן ב, ח). ועיין במשמעותה של סגולת ישראל לערך התשובה וקיום העולם (א, ט). וכן ביחס לביטחון התשובה (ג, ד-ה). ובכל ביאור עניין יום הכיפורים בפרק ו', ובעבודת הכהן הגדול בפרק י', ובמקום המיוחד של קודש הקודשים שמכוון כנגד הגילוי העליון בבחינת יחוד עליון.

כפי הנראה טומאת הגלות השכיחה מרבים את היסוד הכללי, אבל כל מי שילמד את התורה בישרות, יראה שהכללים המבוססים על האמונה בה' ובחירת ישראל והבטחת הגאולה, הם השורש והעיקר לכל עניין התשובה והימים הנוראים, כפי שביאר מרן הרב קוק זצ"ל בעמקות והרחבה. יהי רצון שמתוך לימוד הלכות הימים הנוראים ומשמעותם, נזכה להבין את כל הרעיונות היסודיים והעמוקים הללו.

 

ד

אזכרה ימים מקדם, כשאבי מורי הוליכני משכונת גבעת מרדכי לישיבת 'מרכז הרב' שבקרית משה שבירושלים, לתפילות הימים הנוראים (מעת שהישיבה עברה לשם). למרות שהייתי ילד קטן, רושם התפילות הנהדרות והנוראות נאצרו בלבבי. כל עוד יכולתי, שם התפללתי. משנה לשנה מתברר לי יותר עד כמה הרוח הגדולה שנשבה שם הולכת ומעמיקה את השפעתה עלי. בין כתלי בית המדרש שרתה אז נשמתו הגדולה של מייסד הישיבה, מאור הדורות האחרונים, מרן הרב קוק זצ"ל, ורוחו של בנו ממשיכו ראש הישיבה דאז, מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל. הוא אמנם היה מתפלל בבניין הישן של הישיבה, כי לא יכול היה שלא להתפלל במקום שבו אביו התפלל. אבל השפעתו על מתפללי הישיבה בבניין החדש שבקרית משה היתה עצומה. במעומעם אני זוכר את תפילותיו של הרב הצדיק אריה לוין זצ"ל שהיה עובר לפני התיבה במוסף ראשון של ראש השנה, ובתפילות ערבית, מוסף ונעילה של יום הכיפורים. במוסף של היום השני של ראש השנה עבר לפני התיבה ר"ם הישיבה הרב מרדכי פרום זצ"ל, חתן דחתן מרן הרב קוק. הרב אריה לוין העיד על תפילתו שהיא כנוסח ששמע בישיבת וולוז'ין, נוסח שהועבר במסורת מהמהרי"ל. לאחר שנפטר, ביקש הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל מאבי מורי לשמש שליח ציבור תחתיו. שמעתי מקרובנו הרב מרדכי שטרנברג שליט"א, שאכן תפילתו של אבי דומה מאוד לתפילתו של ר' אריה לוין, הן בקולו והן בנוסחו, עד שכשעצם את עיניו נדמה היה לו שר' אריה לוין הוא שעומד עכשיו בתפילה. תפילתו היתה בהטעמה, בתחנונים ובענווה, כבן המתרצה לפני אביו.

במזרח, בצד הימני של החזן ישבו הרב שפירא, הרב ישראלי, הרב פרום, ואחריהם אבי. ממול התפלל נכד מרן הרב קוק, הרב שלמה רענן הי"ד. לא אשכח איך היה מזרזני לומר עימו בהטעמה: "אחת, אחת ואחת וכו'". בשנות ילדותי תמהתי על פשר הספירה הזו שכפי הנראה מנוסח התפילה יש לה חשיבות מרובה. מתוך כך כשגדלתי המשכתי לחשוב על משמעותה. הפירוש לכך מוקדש לזכרו (להלן י, יא).

אני עוד זוכר את ר' שבתאי שמואלי ז"ל מזכיר הישיבה ומתלמידיה הראשונים, אומר במקומו ברעדה 'המלך' וניגש לעלות לתפילת שחרית. אח"כ היה תוקע בשופר, לאחר מכן כשנחלש, דודי הרב איתן איזמן שליט"א, שהיה הולך אתנו מגבעת מרדכי, החליף אותו ונעשה לתוקע הקבוע. הוא גם למדני לתקוע בשופר, ובי קיימו שם את דברי חכמים: "אין מעכבין את התינוקות מלתקוע אבל מתעסקין בהם עד שילמדו" (ר"ה לג, א; רמ"א תקצו, א). אני זוכר את הקידוש שהר"מים היו עושים בחדר השיעורים עם הרב מרדכי פרום לפני מוסף, ואת המתח שהיו שרויים בו לקראת עבודת הקודש.

לאחר הסתלקות הרב אריה לוין, החל מו"ר הרב אברהם שפירא זצ"ל לשמש שליח ציבור בנעילה, ולימים אחר שהרב מרדכי פרום נפטר גם במוסף אחד של ראש השנה, וכשאבי מורי עבר לבית אל, שימש שליח ציבור בכל המוספים, וקולו שהיה יוצא מהלב ברגש עצום, היה מרעיד ומעורר את הלבבות.

את תפילות 'כל נדרי' ובדרך כלל גם את 'נעילה', היינו מתפללים בגבעת מרדכי, ואז זכיתי להתפלל עם בעלי בתים, חלקם ניצולי שואה, ולשמוע את הרב יהודה עמיטל זצ"ל עובר לפני התיבה. גם ניגוניו שהיו ספוגים חמימות וכיסופי דבקות השפיעו עלי. לימים לאחר שהחל להתפלל בישיבתו בהר עציון, אבי מורי החליפו בתפילת 'נעילה'. כך היה גם בעת שפרצה מלחמת יום הכיפורים, כאשר מתוך בית הכנסת גויסו מתפללים לחזית.

כשאני מנסה לפענח את האווירה המיוחדת שהיתה בישיבת 'מרכז הרב', נדמה לי שבנוסף להתלהבות שמלווה את כל הישיבות, שרתה שם רוח מיוחדת של כנות, יראת שמיים ישרה, אהבת ישראל עצומה ואידאליזם. היו שם תלמידי חכמים ובחורי ישיבה שהיו מחוברים בכל ליבם לחיילים שבצבא, למתיישבים שמפריחים את שממות ארצנו, לכל יושבי הארץ וליהודי התפוצות. ומעל הכל נכספו לגילוי תורת ארץ ישראל כדי להביא גאולה לעולם, כפי שמו"ר הרב צבי יהודה היה מלמד תמיד בשיעוריו, שאותם זכיתי אח"כ לשמוע בשנות לימודי בישיבה.

השתדלתי ליצוק לתוך ספר זה מקצת מההשראה שזכיתי לקבל מתפילות הימים הנוראים בין כתלי ישיבתו של מרן הרב קוק זצ"ל.

 

ה

כאן המקום להודות לרב מאור קיים שליט"א, ר"ם בישיבת הר ברכה, שליווה וסמך אותי במשך כל הלימוד, ובכשרונו וחריצותו הרחיב בהבאת מקורות רבים שסייעו לליבון הסוגיות וביסוס הביאורים והסברות המרכזיות. ובתוך כך גם שקד על הכנת ספר ההרחבות, שנועד להוספת מקורות והסברים לדברים המבוארים בספר. כמו כן אודה לרב בראל שבח שליט"א שאף הוא סייע בליבון הסוגיות, ולרב יונדב זר שסייע בהגהת כל הספר. וכן אודה לר' מאור הורוביץ על סיועו בכל מלאכת ההגהה התוכנית והלשונית וסידור הספר לדפוס. וכן תודה לר' נתנאל רוזנשטיין על כתיבת המפתח. וכן תודה לרב זאב סולטנוביץ' שסייע בעצות והארות. בנוגע לעבודת הכהן הגדול נעזרתי בעצתו של הרב עזריה אריאל שליט"א. וכן נעזרתי במחזור המקדש, ובספרו של הרב משה אודס שליט"א 'והשב את העבודה'.

תלמידי הישיבה ובוגריה ותושבי הישוב הר ברכה הינם שותפים מלאים בספר זה. יחד עמהם, שנה אחר שנה, אנחנו מקיימים את סדר עבודת הימים הנוראים, ומתוך התפילות והדרשות, נתבארו כל הסוגיות שבספר הלכה למעשה. בנוסף לכך, תלמידי הישיבה ורבים מתושבי הישוב היו שותפים בליבון הסוגיות במשך כתיבת הספר. ולאחר שההלכות נכתבו, הייתי מקריאם ומבארם בפני השומעים, ותוך כך מקבל הערות והארות על תוכנם ועל ניסוחם. בין שומעי השיעורים כלולים בני כל העדות, וכך זכיתי לשזור את כל המנהגים המרכזיים. "הרבה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מרבותי, ומתלמידי יותר מכולן" (תענית ז, א).

 

ו

שלמי תודה לאבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד שליט"א ראש ישיבת בית-אל ולאמי מורתי, שכל יסודות תורתי והשקפתי מהם. כמו כן תודה מיוחדת לענבל אשתי היקרה שמקדישה את כל כוחותיה להגדלת התורה ולהאדרתה, להצלחת הלימוד ולהוצאת הספרים לזיכוי הרבים. יהי רצון שנזכה לראות את כל בנינו ובנותינו, נכדינו ונכדותינו, מתעלים בלימוד התורה וקיום המצוות, מקימים משפחות טובות ומפוארות, ומרבים אמת, חסד ושלום עד עולם.

אוסיף להודות לכל העוסקים בעבודת הקודש בבניין הישיבה והדפסת הספרים: ר' יעקב וינברגר מנהל הישיבה, קרן פוגל האחראית על ההדפסה וההפצה, ויוחנן לישה האחראי על השיווק, ולקודמים להם בהנהלת הישיבה והדפסת הספרים, ר' יעקב כץ, ר' דודו סעדה, ור' ישראל סעדיה. יהי רצון שהש"י יתן לכל העוזרים והמסייעים במלאכה תבונה וכוח להצליח בעבודתם, ויזכו להקים משפחות מפוארות, וימלא ה' כל משאלות ליבם לטובה.

"ובכן יתקדש שמך ה' אלוהינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל מלכות בית דוד משיחך, ועל מכונך והיכלך. ובכן תן פחדך ה' אלוהינו על כל מעשיך, ואימתך על כל מה שבראת, ויראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם… ובכן תן כבוד ה' לעמך, תהילה ליראיך, ותקווה טובה לדורשיך, ופתחון פה למיחלים לך. שמחה לארצך וששון לעירך, וצמיחת קרן לדוד עבדך, ועריכת נר לבן ישי משיחך במהרה בימינו".

 

אליעזר מלמד

כ"א מנחם אב תשע"ד

פורסם בקטגוריה פתח דבר | כתיבת תגובה

א – ימי בריאה – ברכה ודין

      15-01-01

להורדה בקובץ שמע

בכל שנה בורא הקב"ה מחדש חיים לכל אחד ואחד מברואיו. וכדי שחסדו לא יגיע לרשעים, דן ה' בראש השנה את כל ברואיו, מעניק שפע וברכה לטובים וממעט את השפע והברכה מהרעים. בנוסף לזה שכך ראוי וצודק, יש בזה גם צורך לתיקון העולם, שאם הרשעים ימשיכו לקבל שפע של חיים וברכה, יתחזקו על ידי כך ברשעותם ויגרמו רעה וקללה לעולם כולו (של"ה).

נמצא אם כן, שאותם הימים שבהם ה' מתקרב אל ברואיו ומעניק להם חיים חדשים, הם הימים שבהם הוא דן אותם, והם גם הימים שהתשובה מתקבלת בהם יותר, הואיל ואז ה' קרוב יותר לברואיו. ולכן אע"פ שכל ימות השנה יפים לתשובה, בעשרת הימים שמראש השנה ועד יום הכיפורים התשובה מתקבלת יותר, שנאמר (ישעיהו נה, ו): "דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב", ועל כן הם נקראים 'עשרת ימי תשובה' (ר"ה יח, א; רמב"ם תשובה ב, ו).

ואף שהדין עצמו חל בראש השנה ועשרת ימי תשובה, עדיף להתחיל להתעורר בתשובה לפני תחילת הדין, כדי שכאשר נגיע לעשרת ימי תשובה נוכל לזכות לשוב אל ה' באמת. בנוסף לכך, עדיף להקדים תרופה למכה, שכך הם כללי הדין, שלפני שאדם נתבע לדין על עבירות שבידו, בקלות יחסית הוא יכול להתחרט עליהן, לתקן אותן בתשובה ולבטל את הקטרוג שכנגדו או לכל הפחות להפחיתו, כפי שגם מקובל בבתי משפט שבעולם הזה. אבל לאחר שכבר הגיעה שעת הדין, והקטגור כבר התייצב לערוך את טענותיו, קשה יותר לבטל את הקטרוג (ספרי נשא מב). ולכן נהגו ישראל להתעורר לתשובה בחודש אלול.

בכל שנה מחדש, אנחנו נגשים לימי התשובה ביראה ושמחה. יראה – על שאיננו יודעים אם נצדק לפניו בדין ומה ייגזר עלינו, שרבים האנשים שהיו שאננים בתחילת השנה, ובסופה כבר לא נמצאו בין החיים או שנעשו מסובלים בייסורים קשים. ושמחה – על ההזדמנות לשוב אליו בתשובה, לעמוד לפניו בתפילה ותחנונים, להתנקות מהרע שדבק בנו, ולהתחבר מחדש אל כל הערכים שאנו מאמינים בהם. ואף אם יעלה דיננו לייסורים, הרי שהם לטובה, למרק אותנו מעוונותינו, כדי שנוכל לזכות לתיקון שלם וחיים טובים.

בלא חשבון הנפש השנתי, הצרכים השוטפים היו משכיחים מאיתנו את כל האידאלים הגדולים שנשמתנו נכספת אליהם. ובאין חזון היצרים הרעים גוברים, והאדם נעשה משועבד לתאוותיו ושוקע בבהמיותו. בזכות הימים הנוראים אנחנו זוכים להיזכר בכל שנה בכל התקוות הטובות שהיו לנו, בכל הנושאים והספרים שרצינו ללמוד, בכל המעשים ‏הטובים שרצינו לעשות. ומתוך כך אנחנו מואסים בחטאים שדבקו בנו ומתחרטים ומתוודים עליהם, ובוחנים מחדש את סדרי העדיפויות שלנו. כדי שבשנה הבאה עלינו לטובה נתעלה בתורה ומצוות ומעשים טובים, נשקוד על בניית המשפחה, החברה והעם. וכך אנחנו זוכים להתעלות משנה לשנה, ולהשתתף בתיקונו של העולם ויישובו.

פורסם בקטגוריה א - הדין השכר והעונש | סגור לתגובות על א – ימי בריאה – ברכה ודין

ב – עניין הדין

יסוד האמונה שה' ברא את העולם ומחייה אותו, ואם היה מפסיק להשפיע חיים לעולם אפילו רגע אחד, היה העולם כולו מתבטל. והעניק ה' בחירה חופשית לאדם, אם יבחר בטוב – ישפיע חיים וברכה לו ולעולם, אם יבחר ברע – יגרום למוות וצרות. וזה הדין שעל פיו משפיע ה' את חסדו לעולם. שכך קבע ה' בעת שברא את העולם, שהמתקרב אליו – יזכה לשפע ברכה. והמתרחק – יתמעטו ממנו השפע והחיים, ומתוך כך יתייסר ויאבד. והדרך שבה האדם דבק בה' היא על ידי לימוד תורתו וקיום מצוותיו, והמסיר עצמו מהתורה ועובר על מצוותיה דבק במוות.

וכן נאמר (דברים ל, טו-יח): "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע. אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו, וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וְאִם יִפְנֶה לְבָבְךָ וְלֹא תִשְׁמָע, וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם. הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן, לֹא תַאֲרִיכֻן יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ". וה' רוצה שנבחר בחיים, שנאמר (שם יט-כ): "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה, וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ, כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ, לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם".

וכך ראוי על פי הדין והמשפט, שהמתקרב אל ה', מתקרב אל מקור החיים והברכה, וממילא זוכה לתוספת חיים וברכה. והמתרחק, כיוון שהתרחק ממקור החיים, מתמעטים חייו, וממילא המחלות, הייסורים והאסונות מתגברים עליו.

וזו מתנה טובה שנתן ה' לאדם, שהעניק לו בחירה חופשית, ועל ידי כך כל הטובות שהוא מקבל מה' הוא מקבל בדין ובצדק, ויש לו מכך נחת ושמחה, שכן הוא עצמו על ידי מעשיו קנה את מקומו ומעמדו בעולם. אבל אם ה' היה נותן לאדם את כל החסדים במתנת חינם, לא היתה לו בכך נחת ושמחה (רמח"ל דרך ה' ח"א ב).

ועל כן הדין צריך להיות דין אמת, מדוקדק ומפורט, על כל מעשה ומעשה, ועל כל דיבור ודיבור, ועל כל מחשבה ומחשבה. ולכן אף שהאדם נידון על פי רוב מעשיו, שאם רובו זכויות נידון לטוב, מכל מקום יענש על כל עבירה שלא תיקן בתשובה. וכן אם נידון על פי רוב מעשיו לרע, יקבל שכר על כל מצווה שעשה. ומלך המשפט הוא היודע לחשב כל זאת, והוא הקובע אימתי יגיע זמן השכר ואימתי זמן העונש (ב"ק נ, א; חגיגה ה, א).

וה' רוצה להיטיב לבריותיו, שנאמר (תהלים קמה, ט): "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו", ותכלית העונש לתיקון ולא לנקמה. בעולם הזה העונש נועד לכוון את האדם, כדי שיסור מהחטא ויחזור לדרך טובה, שנאמר (דברים ח, ה): "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלוֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ". ואם לא זכה לשוב בתשובה בעולם הזה, למרות שיש בידו זכויות, כל זמן שהרע עדיין דבוק בו, הוא אינו יכול לזכות לטוב האלוקי. ועל כן הוא נידון בייסורים בגיהנם, ושם הוא מתנקה מהרע, ולאחר מכן זוכה לעלות לגן עדן, וכפי שנאמר (שמואל א' ב, ו): "ה' מֵמִית וּמְחַיֶּה מוֹרִיד שְׁאוֹל וַיָּעַל". והרשעים הגמורים, מתכלים בגיהנם ונאבדים (ר"ה יז, א; פסיקתא רבתי מ'; נפש החיים א, יב).

פורסם בקטגוריה א - הדין השכר והעונש | סגור לתגובות על ב – עניין הדין

ג – זמני הדין

כפי שלמדנו (הלכה א), הברכה והדין צמודים, שאותו הזמן שבו ה' מעניק חיים לעולם הוא זמן הדין, שעל פיו נקבע למי ישפיע חיים וברכה ולמי לא. וכיוון שבראש השנה בורא הקב"ה את החיים למשך השנה החדשה, אז הוא עיקר הדין לכל העולם.

וזהו שאמרו חכמים במשנה (ר"ה טז, א): "בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון, שנאמר (תהלים לג, טו): הַיֹּצֵר יַחַד לִבָּם הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂיהֶם". עוד אמרו (ב"ב י, א): "כשם שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה".

ואף שעיקר הדין וכתיבתו בראש השנה, חתימת הדין ביום הכיפורים, ועל כן מראש השנה ועד יום הכיפורים הוא זמן תשובה ותפילה, כדי להיטיב את הדין. וזהו שאמר רבי מאיר: "הכל נידונים בראש השנה, וגזר דין שלהם נחתם ביום הכפורים" (ר"ה שם). וכן אמרו חכמים (ביצה טז, א): "כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכיפורים".

ואף שהדין נחתם ביום הכיפורים, במקרים מיוחדים, עד הושענא רבה ושמיני עצרת יש עוד אפשרות לבטלו או להיטיבו. מפני שרק אז המלאכים שצריכים לבצע את הדין מקבלים את 'הפתקאות' להוצאת הדין לפועל, ולכן רק אז הוא הסיום הסופי של הדין השנתי (זוהר ח"ג לג, ב; פנה"ל סוכות ו, א).

בנוסף לכך שראש השנה הוא יום הדין הכללי לכל השנה, לשלושה עניינים שלושת הרגלים הם ימי דין: בפסח נידונים על התבואה, בחג השבועות נידונים על פירות האילן, ובחג הסוכות נידונים על המים (משנה ר"ה טז, א). משמעות העניין היא, שהברכה האלוקית משתלשלת לעולם על ידי הימים הקדושים, וממילא יש בהם דין על הברכה שמושפעת דרכם. וזמן החגים תואם את התהליכים הטבעיים שבעולם (פנה"ל מועדים א, ב). חג הסוכות לקראת החורף, ולכן על ידו מגיעה הברכה למים ובו נידונים על המים. בימי חג הפסח התבואה גדלה, וממילא על ידו באים הברכה והדין לתבואה. בחג השבועות מתחילים פירות האילן לגדול ולהבשיל, וממילא על ידו באים הברכה והדין לפירות. הרי שבראש השנה נידון עניין המים והתבואה והפירות באופן כללי, והדין המפורט על המים חל בחג הסוכות, והדין המפורט על התבואה חל בפסח, והדין המפורט על הפירות חל בחג השבועות.[1]


[1]. פירשה הגמרא ר"ה טז, א, שדברי המשנה כתנא דבי ר' ישמעאל שאמר: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים". ולדעת ר' יהודה: "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו; בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים, ואדם נידון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכפורים". ונראה שהמחלוקת אינה חריפה, וגם תנא דבי ר' ישמעאל מודה שכלל הדין הוא בר"ה, אלא שבר"ה נקבע המצב הכללי, ואילו דין המים, התבואה והפירות, נקבע בחגים, אלא שכמובן הוא מושפע מהדין הכללי שנקבע בר"ה. ואילו לר' יהודה, בר"ה נקבע גם הדין של המים, התבואה והפירות, ורק גזר דינם נחתם בחגים. (כיוצא בזה ביאר הרמב"ן בדרשתו לר"ה, שכלל הדין בר"ה, ודין פרטי לברכה במים בסוכות וכו'. וכך כתבתי למעלה. הר"ן ר"ה טז, א, כתב, שכלל דין המים בסוכות, ובפסח על התבואה, ובשבועות על פירות האילן, אבל מה יקבל האדם מזה נידון בר"ה).

פורסם בקטגוריה א - הדין השכר והעונש | סגור לתגובות על ג – זמני הדין

ד – השתלשלות הברכה והדין

על אף שהדין נכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, עוד ישנה השפעה משמעותית להתנהגותו של האדם במשך השנה. וזאת מפני ששפע החיים שנקצב בראש השנה משתלשל ויורד אל העולם בהדרגה, דרך ראשי החודשים והשבתות, ובדרך השתלשלותו ניתן להטותו לטובה או לרעה. זה הכלל, הימים הקדושים נועדו להשפעת ברכה לעולם, כל יום לפי עניינו המיוחד, ויחד עם הברכה נמשך הדין, כדי שהברכה תגיע למי שראוי לה.

וכיוון שהברכה משתלשלת דרך ראשי חודשים, גם הם ימי דין, ועל כן הם ראויים לתשובה, כפרה וסליחה. והמהדרים נהגו לעשות תשובה בערב ראש חודש (יום כיפור קטן).

גם יום השבת קדוש ומבורך, ועל ידו נמשכת ברכה לששת ימי המעשה. וכדי שהברכה תימשך כראוי, יש לשוב בשבת אל ה' בתשובה מאהבה. 'שבת' מלשון תשובה.

השפע שמגיע דרך ראשי החודשים והשבתות משתלשל ויורד דרך ימות החול, מפני שגם בכל יום ויום יש קדושה מיוחדת, שבכל יום מתגלה עניין אלוקי שלא התגלה בשום יום אחר. וממילא בכל יום אדם נידון על השפע המיוחד לאותו היום, וכפי שאמר רבי יוסי: "אדם נידון בכל יום". ואף לכל שעה ושעה יש יחוד משלה, שאפשר לגלות בה צד מסוים של קדושה, ולכן יש בחינה מסוימת של דין בכל שעה, וכפי שאמר רבי נתן: "אדם נידון בכל שעה" (ר"ה טז, א). וכנגד הברכה והדין שבכל יום, אנו מתפללים בכל יום שחרית ומנחה וערבית, להיטיב את הברכה והדין המיוחדים לאותו היום.[2]

ואין הדין שנעשה בראשי חודשים, שבתות וכל שאר ימות השנה, משנה את הדין שנכתב ונחתם בתחילת השנה. מפני שאף שהדין כבר נכתב ונחתם בתחילת השנה, דרכי ביצועו לא נקבעו, ולדרכי ביצועו יש השפעה משמעותית, לטוב או לרע. אפשר לתת לכך דוגמא מתקציב המדינה, שאף שהוא נקבע בתחילת השנה בחוק, ואין לממשלה סמכות לשנותו, מכל מקום לכל שר יש יכולת לקבוע באיזה אופן יחולק, ואף לפקידים יש יכולת להטותו לטובה או לרעה (עיין ברכות נח, א).

כיוצא בזה אמרו חכמים (ר"ה יז, ב), שהמעשים שנעשים במשך השנה יכולים להטות את הדין לטובה או לרעה: "לטובה כיצד? הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה, ופסקו להם גשמים מועטים. לסוף חזרו בהם. להוסיף עליהם אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה מורידם בזמנם על הארץ הצריכה להם, הכל לפי הארץ (וכך בגשמים מעטים יש ברכה רבה). לרעה כיצד? הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בראש השנה, ופסקו עליהם גשמים מרובים. לסוף חזרו בהם. לִפְחות מהם אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה. אלא הקב"ה מורידם שלא בזמנם על הארץ שאינה צריכה להם", וכך אינם נהנים מהגשמים.[3]

והסדר המתוקן הוא, שנתעורר לחזור בתשובה בחודש אלול, ונקבל מלכותו בראש השנה, וייכתב דיננו לטובה, ונמשיך להתעלות בתשובה ביום הכיפורים וניטיב בכך את החתימה, ומכוח זה נמשיך ללכת בדרכי ה', ונקלוט את שפע קדושת השבתות, החגים וראשי החודשים, ועל ידי כך תרבה ההארה והברכה בכל הימים, השעות והרגעים.


[2]. כיוצא בזה כתבו בתשובה מיוחסת לרי"ף; ר' יוסף ג'יקטיליא בכללי המצוות 'דין'; אברבנאל (ויקרא כג); מאירי (ר"ה טז, א); מהר"ל בחידושי אגדות שם; צל"ח, טורי אבן, ובן יהוידע שם. ומרן הרב ביאר שכאשר הדין שנקבע בר"ה אינו נחרץ, יש השפעה גדולה יותר לדין שבר"ח וימות החול (מדבר שור דרוש תשיעי).

[3]. לפעמים אין אפשרות להטות את הדין לטובה, מפני שהדין נקבע באופן נחרץ, כגון שהגשמים ‏שנקצבו מעטים כל כך, עד שגם אם ירדו ביעילות מרבית, עדיין תהיה בצורת קשה. ומכל מקום לציבור יש ‏כוח רב מאוד, שאם יחזור בתשובה שלימה ויתפלל על כך לה', יוכל אף לקרוע את גזר דינו (ר"ה יז, ב).‏

ואדם יחיד, אף שאינו יכול לקרוע לגמרי את גזר דינו, על ידי תשובה וצעקה אל ה' מקירות ‏הלב, הוא יכול להיטיבו, באופן שאם על ידי פרשנות כל שהיא אפשר יהיה להקל בעונשו – יקלו. ‏שאם למשל נגזרה על האדם מיתה, והגזירה עוד ניתנת לפרשנות, על ידי תשובה שלימה ‏וצעקה אפשר שימירו את המיתה שנגזרה עליו בעוני או גלות או ביזיונות קשים, שבכל אלו יש ‏בחינה מסוימת של מיתה. וזהו שאמר רבי יצחק: "יפה צעקה לאדם בין קודם גזר דין ובין אחר גזר ‏דין" (ר"ה טז, א; יח, א), כלומר יפה ומועילה, אבל לא קורעת את גזר הדין (ר"ן, מהר"ל שם). וזו מסורת מבית דוד המלך: "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של ‏אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים" (ברכות י, א).

פורסם בקטגוריה א - הדין השכר והעונש | סגור לתגובות על ד – השתלשלות הברכה והדין

ה – הדין לעולם הבא

הדין שאדם נידון בראש השנה הוא על חייו בעולם הזה ועל חייו בעולם הבא. על הדין בעולם הזה למדנו בהלכות הקודמות ועוד נלמד בהלכות הבאות, ועתה נבאר את הדין על העולם הבא. תחילה נבאר שחיי העולם הבא מורכבים משני שלבים. השלב הראשון מתחיל לאחר פטירתו של האדם, שאז נשמתו עולה לעולם הנשמות, שבו גן עדן לצדיקים וגיהנם לרשעים. השלב השני יגיע לאחר שיושלם תיקון העולם בתחיית המתים, וישובו הנשמות להתאחד עם הגוף, ויחד עמו יתעלו בלא סוף (רמב"ן שער הגמול; רמח"ל דרך ה' חלק א' פרק ג'; ועיין בשל"ה, תולדות אדם בית דוד).

העולם הבא על שני שלביו נקרא גם 'עולם האמת', מפני שלעומת העולם הזה שבו השקר גובר, והתדמית החיצונית מסתירה את המהות הפנימית – בעולם הבא מתברר מעמדו האמיתי של האדם וערכם האמיתי של מעשיו.

וכיוון שהעולם הבא חשוב לאין ערוך מהעולם הזה, ש"העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא" (אבות ד, טז), עיקר הדין שנידונים בראש השנה הוא על העולם הבא. ודין זה מחולק לשני חלקים. האחד, שבכל שנה מחשבים את כל מעשיו שעשה במשך השנה, על מעשיו הטובים שמור לו שכר לעולם הבא, ועל מעשיו הרעים שמור לו עונש לעולם הבא. אלא שהדין שנקבע בראש השנה אינו סופי, מפני שאם במשך השנים הבאות יחזור בתשובה, יציל את עצמו מדינה של גיהנם וירבה שכרו לעולם הבא. ואם חס ושלום יתהה על הראשונות ויתחרט על המעשים הטובים שעשה, יירש גיהנם ויפסיד את השכר שהיה שמור לו לעולם הבא.

החלק השני הוא על האפשרות להתקרב לה' בשנה הבאה. שמי שנידון בראש השנה לחיים, יזדמנו לו במשך השנה אירועים שיסייעו לו להמשיך להתעלות בתורה ובמצוות שעל ידם יזכה לחיי העולם הבא. בשעה שילמד תורה – יזכה לתוספת הארה והבנה, ובשעה שיעסוק במצוות ומעשים טובים – יזכה לתוספת שמחה וברכה – מעין העולם הבא. ואם ידונו אותו חס ושלום למיתה, הרי שיזדמנו לו במשך השנה הבאה ניסיונות ואירועים שעלולים להרחיקו מה' ולאבדו מן העולם הבא, וגם כשילמד תורה – יקשה עליו לקלוט את ההארה האלוקית שבה, וגם כשיעסוק במצוות – לא יזכה להרגיש כראוי את הקדושה והעונג שבמצווה. וזו משמעות דברי חכמים (אבות ד, ב): "מצווה גוררת מצווה ועבירה גוררת עבירה, ששכר מצווה מצווה ושכר עבירה עבירה" (נפש החיים א, יב).

כלל השכר נקרא 'חיים', וכלל העונש נקרא 'מוות'. חיים פירושם קרבה והתחברות לה' מקור החיים, שעל ידי כך האדם זוכה לכל הטובות שה' משפיע בעולם הזה ובעולם הנשמות ובעולם הבא. וכיוון ששורש כל הטובות והתענוגים שבעולם הזה נובעים מהחיים שה' משפיע לעולם, השכר שבעולם הבא גדול לאין ערוך מכל תענוגי העולם הזה, שאינם אלא השתקפות חיוורת של שורש התענוג. וזהו שאמרו חכמים (אבות ד, יז): "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". וזאת משום שבעולם הבא יכול אדם לזכות ליהנות מזיו השכינה ולהתענג על ה' והחיים שבו מתגברים ומתעצמים לאין שיעור. ואילו בעולם הזה, האורה האלוקית מגיעה אלינו דרך מסכים בצמצום גדול. ואע"פ כן, על ידי הדבקות בה' בלימוד התורה וקיום המצוות, יכול אדם לזכות גם בעולם הזה למעין עולם הבא, ולהתענג על הדבקות בה'.

לעומת השכר שנקרא 'חיים', השם הכללי של העונש הוא 'מוות', שפירושו ריחוק ממקור החיים, שגורם להתגברות הצרות, עד מיתת הגוף בעולם הזה וייסורי הנשמה בגיהנם.[4]


[4]. ר"ה טז, ב: "שלושה ספרים נפתחים בראש השנה, אחד של רשעים גמורים, ואחד של צדיקים גמורים, ואחד של בינוניים. צדיקים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים, רשעים גמורים – נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה, בינוניים – תלויים ועומדים מראש השנה ועד יום הכפורים. זכו – נכתבים לחיים, לא זכו – נכתבים למיתה". השאלה על איזה חיים ומוות דיברו חכמים. לתוס' מדובר בחיי העולם הבא, וכ"כ בשערי אורה שער השמיני. ולרמב"ן, ר"ן, רשב"א ועוד, הכוונה על חיי העולם הזה. ונראה שאין ביניהם מחלוקת, שכן השכר בעולם הזה עיקרו נוגע לחיי העולם הבא, שהעולם הזה פרוזדור לעולם הבא. (רמ"ע מפאנו עשרה מאמרות, חיקור הדין ב, כא; רמח"ל בדרך ה' חלק ב' פרק ב; ביאור הגר"א או"ח תקפב, כד; ר' חיים מוולוז'ין בדרשתו בסוף נפש החיים). עוד בכלל זה, שאדם נידון אם יזכה למעין הארת העולם הבא בחיי העולם הזה, בחינת "עולמך תראה בחייך" (ברכות יז, א), ועיין באורות הקודש ג, קכב.

פורסם בקטגוריה א - הדין השכר והעונש | סגור לתגובות על ה – הדין לעולם הבא

ו – עומק הדין ומורכבותו

אף שכללי הדין פשוטים, שההולך בדרכי ה' זוכה לברכה בעולם הזה ובעולם הבא, והרשע נענש בעולם הזה ובעולם הבא, פרטי הדין עמוקים ומורכבים לאין שיעור. לכן ישנם מקרים שצדיק סובל מעוני וחולאים ומת בקיצור ימים, ויש רשע שמאריך ברשעותו בעושר ובריאות. יכולות להיות לכך סיבות רבות, כפי שנפרט בהמשך, והכל מכוון לתיקון העולם.

לפני הכל צריך לדעת כלל יסודי, שלצורך תיקונו של העולם, מוכרחים שתהיה לאדם בחירה חופשית. ולכן כל זמן שהעולם עוד לא הגיע לתיקונו, הוא נוהג על פי חוקי הטבע והגורל שקבע ה', וממילא לא יתכן שכל הצדיקים ייהנו מהטוב וכל הרשעים יסבלו. ועל כן הנהגת הדין לגבי כל יחיד ויחיד מורכבת מאוד ופרטיה מרובים, כך שתמיד ישנם צדיקים שמתמודדים עם ייסורים ורשעים שנראים כמי שנהנים מתענוגי העולם הזה. ועל ידי כך הבחירה החופשית לא נפגעת, והאדם שבוחר בטוב, זוכה לתקן את עצמו ואת העולם כולו.

ומכל מקום, כאשר מתבוננים לטווח ארוך, למשל, על ענייני המשפחה והאושר האמיתי שבחיים, אנו מוצאים שבדרך כלל גם בעולם הזה הצדיקים זוכים לברכה והרשעים נענשים. וזה עיקר הניסיון, שהיצר הרע מטה את האדם להתבונן על העולם במבט שטחי ולטווח קצר, ואילו היצר הטוב מעורר את האדם להתבונן לעומק ולטווח ארוך. ולכן למרות שגם בעולם הזה לטווח ארוך הצדיקים זוכים בדרך כלל לרוב טובה והרשעים מתייסרים, עדיין נותרת הבחירה חופשית, מפני שלטווח קצר אין הדברים ניכרים.

נתחיל לבאר את פרטי הדין: יש אדם שגורל ייעודו להיות עשיר ולהתמודד עם היצר הנלווה לכך, וגם אם ירבה לחטוא, יהיה עשיר, וכל הדין של ראש השנה בעניין זה הוא על תנאי חייו כעשיר, האם ישמח בעושרו או יתייסר מדאגות עבורו. וכן לגבי חייו בעולם הבא, האם עושרו יגרום לו לעמוד בניסיונות קשים מאוד או קלים או אולי אף יסייע לו בעבודת ה'. ויש מי שגורל ייעודו להתמודד עם עוני, וגם אם ירבה זכויות יישאר עני, ודינו הוא על השאלה האם העוני יהיה נורא או נסבל. ולגבי העולם הבא, האם תנאי חייו כעני יועילו לו לעבודת ה' או יפריעו לו. ולעיתים רחוקות, על ידי זכויות מיוחדות או חטאים חמורים, יכול אדם לשנות את גורל ייעודו.

פעמים שהגורל אינו נחרץ, אלא רק קובע את הכיוון, ומאפשר עדיין שינויים מסוימים, ואזי הדין שבראש השנה יכול להשפיע גם על מי שגורלו להיות עשיר אם יהיה אמיד או עשיר או עשיר מאוד, וכן על העני אם יהיה דחוק מעט, או עני ממש או אביון.[5]


[5]. מועד קטן כח, א: "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא". והראיה, שרבה ורב חסדא היו שניהם צדיקים, ובעת עצירת גשמים תפילות שניהם היו נענות. רב חסדא חי תשעים ושתיים שנים, ורבה חי ארבעים שנה. בביתו של רב חסדא היו ששים חתונות, ובבית רבה ששים מקרים של שכול. בבית רב חסדא היו עשירים ואף את הכלבים האכילו בסולת חיטים, ואילו בבית רבה היו עניים, ואף לחם שעורים זול לא נמצא להם תמיד לפי צורכיהם. ובשבת קנו, א, מובא שלרבי חנינא יש מזל לישראל, ולר' יוחנן ורב אין מזל לישראל. ובאר התוס' שם, שגם לדעת הסוברים שאין מזל, הכוונה שעל ידי זכות גדולה המזל משתנה (כמבואר ביבמות נ, א). אבל פעמים שגם על ידי זכות גדולה מאוד אין המזל משתנה, וכמבואר לגבי רבי אלעזר בן פדת (תענית כה, א). עוד צריך לומר שרק ליחידים יש מזל אבל לכלל אין מזל, וזהו השכר והעונש המבואר בתורה (שו"ת הרשב"א א, קמח). אלא שגם היחידים יכולים במאמץ רוחני רב להתעלות אל מדרגת הכלל אל מעל המזל. ראוי לציין, שעיקר השכר והעונש שנאמרו בתורה על ענייני העולם הזה – נאמרו לכלל ישראל, והם מגיעים באופן טבעי, ולכן אין בכך פגיעה בבחירה החופשית, כי עדיין היחידים תחת גורל ייעודם (עיינו להלן הלכה ח).

פורסם בקטגוריה א - הדין השכר והעונש | סגור לתגובות על ו – עומק הדין ומורכבותו

ז – פרטי הדין

יש אדם שאין לו ייעוד מיוחד להיות עני או עשיר, ועל כן גורלו אינו קבוע, וכיוון שבחר בטוב בעניינים הקשורים לממון וצדקה, מגיע לו על פי הדין שיהיה עשיר והוא מתעשר והולך כדי שיוכל להמשיך להתעלות בחסידותו וצדיקותו. ולעיתים גלוי לפני יודע תעלומות שאם יזכה בעושר, יגבר עליו יצרו ויש חשש שיחטא בגאווה, תאווה וקמצנות ויאבד את מדרגת צדקותו. ואזי כיוון שהדבקות בה' היא העיקר, ובה תלויים חיי העולם שלו, מרחמים עליו ודנים אותו לקשיי פרנסה, כדי שימלט מן הניסיון הקשה ויזכה לחיי העולם הבא. ואם לא זכה כל כך, יתכן ויזכה לעושר בעולם הזה, אבל יצטרך לעמוד בניסיונות קשים שעלולים להורידו לשאול תחתיות.

עוד חשבון ישנו, והוא מידת ההתמודדות שנדרשת לאדם כדי לבחור בטוב ולהימנע מהרע. יש אנשים שמצד גורל ייעודם נבראו עם יצר רע חזק מאוד, או שגדלו בסביבה קשה ורעה, וגם אם יצליחו ללמוד מעט תורה ולעשות מעט מעשים טובים, יש לכך ערך עצום, ויזכו לשכר מרובה. וכפי שאמרו חכמים (אבות ה, כג): "לפום צערא אגרא". ויש שיצרם הטוב חזק וגדלו בסביבה טובה, ואם יחטאו – יענשו בחומרה.

עוד חשבון ישנו, שלפעמים דנים רשע שעשה מעט מצוות, שיקבל את כל שכר מצוותיו בעולם הזה, כדי לאבדו בגיהנם. וכן לפעמים דנים צדיק שעשה מעט עוונות, שיקבל את כל עונשו בעולם הזה, כדי שיעלה זך ונקי לגן עדן. ואף שהשכר והעונש שבעולם הזה אינם נחשבים לעומת השכר שבעולם הבא, כך ראוי וצודק, משום שהרשע עשה את מצוותיו מסיבות חיצוניות, כדי להתגאות ולהתפאר, ולכן ראוי שגם שכרו יהיה בעולם הזה החולף ולא יקבל על כך שכר בעולם האמת. וכן לגבי הצדיק, כיוון שעיקר רצונו להידבק בה', אם חטא בטעות, כשם שחטאו חיצוני, כך ראוי שהעונש עליו יהיה חיצוני בעולם הזה, ועל ידי כך יזדכך עד שלא יישאר ממנו שום כתם לעולם הבא (קידושין לט, ב; דרך ה' חלק ב' ב, ו).

אלו מקצת החשבונות המצטרפים בדין, ועוד ישנם חשבונות כלליים, שיבוארו בהלכה הבאה. והעיקר מבחינת האדם הוא, שישוב בתשובה אל ה', שאף שאיננו מבינים את עומק הדין, יודעים אנו בוודאות שתשובה ומעשים טובים יפים תמיד לאדם, ועיקר השכר בעולם הבא ומעט ממנו נמשך בעולם הזה. וכל עוד אדם נמצא בעולם הזה מקום הבחירה, ערכם של מעשיו גדול לאין שיעור, ועל כן הם מזכים אותו בשכר הנצחי. וזהו שאמרו חכמים (אבות ד, ב): "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא".

פורסם בקטגוריה א - הדין השכר והעונש | סגור לתגובות על ז – פרטי הדין

ח – דין העם ודין היחיד בארץ ובגלות

עוד צריך לדעת, שאף שהדין של ראש השנה הוא לעם ככלל ולכל יחיד ויחיד בפני עצמו, מכל מקום דין היחיד בעולם הזה מושפע מאוד ממצבו הכללי של העם, כל עם ועם לפי עניינו. וכפי שלמדנו בתורה לגבי ישראל בפרשיות הברכה והקללה (ויקרא כו, ג-ד): "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ… וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ… וּרְדַפְתֶּם אֶת אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב… וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלוֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם… וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה… אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם, וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ, וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם… וְשָׁבַרְתִּי אֶת גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ… וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם… וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם, וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב, וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה… וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם…"

פעמים שאין סתירה בין דין העם לדין היחיד, שכן גם כאשר העם ככלל זוכה לשפע ברכה, אין הברכה נפגעת מכך שכמה יחידים נענשים על חטאיהם. וכן כאשר העם ככלל מקבל עונש, אין העונש נפגע מכך שכמה יחידים יזכו בשכר. אבל לעיתים ישנה סתירה בין דין העם לדין היחיד, כגון בשעה שנגזרה על העם גזרה קשה כחורבן וגלות, ואזי אין מנוס מכך שגם הצדיקים יענשו. ומכל מקום הדין נותר על כנו, שכן בעולם הנשמות, בגן עדן, יקבלו הצדיקים את מלא שכרם. וכן לעיתים דין העם הוא טוב, באופן שאין אפשרות שהרשעים יקבלו בעולם הזה את מלא עונשם, ומכל מקום הדין יושלם בעולם הנשמות, בגיהנם. וההשלמה המלאה תהיה בעולם הבא, בעת תחיית המתים, כשיחזרו הנשמות להתאחד עם גופם.[6]

עוד צריך לדעת, שכאשר ישראל בגלות ובית המקדש חרב, גם ההנהגה האלוקית בעולם הזה נסתרת מאוד, ונראה כאילו עזב ה' את הארץ, והרשע שולט בעולם, וטוב לרשעים ורע לצדיקים. שכשם שכוחות הרשע גברו והחריבו את בית המקדש, כך גם דרכם של הרשעים מצלחת. וכשם שהשכינה בגלות, כך גם הצדיקים שרויים בצער וייסורים. וזאת מעבר לכך שכאשר נגזרות על ישראל גזרות קשות כל היחידים סובלים מהגזירות שעל הכלל.[7]

ואף שלכאורה אין זה צודק שהצדיקים יסבלו יותר, מכל מקום כך היא דרכם של הצדיקים, שהם מצטערים יותר על גלות ישראל, וכל זמן שכבוד שמיים מחולל בגויים אין להם נחת בתענוגי העולם הזה. ומתוך צערם ואבלותם על ציון והמקדש, הם זוכים להידבק בשכינה ולקרב את הגאולה, ושכרם על כך גדול מאוד.


[6]. על ידי חטא אדם הראשון נוצרה הפרדה בין העולמות ובין הגוף לנשמה, וזוהי המיתה שנקנס בה האדם, שנשמתו נפרדת מגופו. ועל ידי כך נוצר מצב שהשכר והעונש אינו יכול להגיע במילואו בעולם הזה הגשמי, אלא חלקו הקטן מתקיים בעולם הזה. חלק גדול יותר בעולם הנשמות, בגן עדן וגיהנם. והשלמת השכר בעת תחיית המתים, שאז העולם יחזור לתיקונו, וישובו העולמות ויתאחדו, וישובו הנשמה והגוף ויתאחדו. ובעניין זה ישנו ייחוד לכלל ישראל, שהוא מייצג גם עתה בעולם הזה את האחדות הזו שבין הנשמה והגוף, החזון והמעשה, שגם כאשר כלל ישראל נפגע ברוחניותו ‏או בגשמיותו, הוא נותר על כנו, בגרעינו הרוחני והגשמי, ועל כן גם בעולם הזה חייו הם חיי אמת. ועיין בהלכה הבאה.

[7]. וכן ביאר בספר התניא אגרת התשובה פרקים ד-ו, שבזמן החורבן והגלות אין בידינו יכולת להבין "לא משלוות הרשעים ואף לא מיסורי הצדיקים" (אבות ד, טו), כי ההנהגה האלוקית נסתרת, וכוחות הטומאה מתגברים על ידי העוונות. וזו משמעות גלות השכינה, ששרויה בשבי הקליפות, והשפע שיורד אליה מגיע לסטרא אחרא, לחזק את הרשעים ולהרע לצדיקים. ובזמן הגלות אין דיני כרת ומיתה בידי שמיים האמורים בתורה מתקיימים, ולכן רבים מחייבי כריתות מאריכים ימים בטוב ובנעימים.

פורסם בקטגוריה א - הדין השכר והעונש | סגור לתגובות על ח – דין העם ודין היחיד בארץ ובגלות

ט – דינם של ישראל

דינם של ישראל משפיע על כל העולם, שישראל באומות כמו לב שבאיברים, וכל קיומו של העולם תלוי בישראל, שצריכים לגלות בו את אור התורה, כדי להדריכו אל תיקונו השלם. וכן אמרו חכמים (שבת פח, א): "שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה – אתם מתקיימים, ואם לאו – אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו". וכך מאז מתן תורה, בזכות דבקותם של ישראל בתורה ובמצוות העולם מתקיים, ובתשובתם של ישראל תלויה גאולת העולם. וכיוון שהאחריות המוטלת על עם ישראל גדולה, עונשם של ישראל על חטאיהם גדול מעונשם של הגויים על חטאיהם. ומאידך גם שכרם של ישראל על הבחירה בטוב גדול יותר, הואיל ועל ידי כך הם מביאים ברכה וגאולה לכל העולם.

לכן תחילת הדין בראש השנה הוא לעם ישראל, כמו שנאמר (תהלים פא, ד-ה): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ. כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלוֹהֵי יַעֲקֹב", ולאחר שישראל עומדים לדין, דן ה' את כל שאר העמים (ר"ה, ח, א-ב).

לכאורה על פי כללי הדין, אם חס ושלום ישראל יבחרו ברע, ה' יאבדם ויחריב את העולם. אלא שבחר ה' בעמו וכרת עימו ברית, ולכן גם אם ירבו חטאים לאין שיעור, לא יעזבם, אלא יענישם בייסורים נוראים ובחימה שפוכה ימלוך על ישראל, כדי שיחזרו לדרך טובה. וכפי שנאמר בסוף דברי הקללה (ויקרא כו, מד-מה): "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיהֶם. וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלוֹהִים אֲנִי ה'".

וכן למדנו בפרשיות הברכה והקללה שבחומש דברים, שבסוף, לאחר כל הייסורים, יעניש ה' את הרשעים שייסרו את ישראל כפליים על חטאותיהם, ויגאל את עמו ויכפר לאדמתו, שנאמר (דברים לב, מג): "כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ". ונאמר (תהלים צד, יד): "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב".

נמצא שהדין אינו על עצם קיומם של ישראל בעולם הזה ובעולם הבא, אלא על הדרך שבה יתקיימו, אם בשלום וברכה, או להיפך חס ושלום. וכן מובטח לישראל שתבוא הגאולה, אלא שאם יחזרו בתשובה תבוא הגאולה במהרה, בשובה ונחת. ואם לא יחזרו בתשובה, לאחר גלות ארוכה יבואו ייסורים קשים ונוראים, ומתוך כך יתקבצו הגלויות והארץ תיבנה ונמשיך להתעלות עד שנזכה לגאולה ותשובה שלימה (סנהדרין צז, ב – צח, א; זוהר ח"ג סו, ב).

פורסם בקטגוריה א - הדין השכר והעונש | סגור לתגובות על ט – דינם של ישראל

א – אלול (ותקיעת שופר)

ימי אלול ועשרת ימי תשובה מתאימים במיוחד לחזרה בתשובה, שכן מצינו שבימים אלו התרצה ה' למחול לישראל על חטא העגל. ארבעים יום לאחר מתן תורה, כאשר משה רבנו בושש לרדת מההר, קבוצת חוטאים השפיעה על העם, עד שעשו עגל זהב כתחליף להנהגה האלוקית. באותה שעה התעורר חרון אף נורא על ישראל, עד שאמר ה' למשה (שמות לב, י): "הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל". ומשה רבנו התעצם בתפילה והזכיר זכות אבות והצליח לעכב את העונש. ומיד ירד מההר, שבר את הלוחות, ויחד עם בני שבט לוי הוציא להורג את החוטאים, ושרף וטחן את העגל ועירב את עפרו במים, והשקה בהם את כל ישראל. והמים בדקו את העם, שכל החוטא בעגל, מת מאותם המים. ועדיין גזירת הכיליון היתה מתוחה על ישראל, ועמד משה רבנו במסירות נפש לפני ה', ואמר: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם, וְאִם אַיִן – מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שם לב). בכך סרה גזירת הכיליון מעל ישראל, אבל עדיין היו ישראל נזופים ורחוקים מה', כביכול אינם בניו ואינם עבדיו ואינם עם סגולתו, ואף הלוחות הראשונים שנִתנו ביד משה נשתברו.

בראש חודש אלול שב ועלה משה רבנו להר סיני להתפלל ולבקש בשם ישראל סליחה ורחמים, וביום הכיפורים נתקבלה תשובתם של ישראל לגמרי, וירד משה לתת לישראל את הלוחות השניים ולבשר להם על סליחתם. לאות קירובם מחדש להיות לו לעם סגולה, ציווה ה' שיקימו את המשכן כדי שעל ידו תתגלה השכינה בישראל. וכיוון שהימים שבהם מתקיימים אירועים חשובים שכאלה אינם במקרה, הרי שלמדנו שארבעים הימים שמתחילת אלול ועד יום הכיפורים הם הימים המסוגלים ביותר לתשובה.

וכן אמרו חכמים: "בראש חודש אלול אמר הקב"ה למשה: עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה (דברים י, א), והעבירו שופר בכל המחנה, שהרי משה עולה להר, שלא יטעו עוד אחר העבודה זרה. והקב"ה נתעלה אותו היום באותו שופר, שנאמר (תהלים מז, ו): עָלָה אֱלוֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר. ועל כן התקינו חכמים שיהיו תוקעים בשופר בראש חודש אלול בכל שנה ושנה" (פרקי דר' אליעזר מו). ובחרו לעורר את העם על ידי קול השופר, מפני שיש בכוחו להזהיר את העם מלחטוא ולעורר את הרבים לעשות תשובה (טור וב"י או"ח תקפא, א).

וכן נוהגים ישראל לתקוע בשופר בחודש אלול. מנהג יוצאי אשכנז לתקוע בכל יום בסיום תפילת שחרית. ומנהג יוצאי ספרד לומר סליחות בחודש אלול ולתקוע בעת אמירת הקדיש שבסיום הסליחות, ורבים נוהגים לתקוע גם בעת אמירת י"ג מידות רחמים. ומנהג זה של תקיעת השופר אינו חובה, ואע"פ כן ראוי לציבור להשתדל לקיימו, אבל יחיד שלא שמע שופר, אינו צריך לחפש מי שיתקע לו בשופר.[1]


[1]. בעבר היו קהילות של ספרדים שלא נהגו לתקוע בעת הסליחות, והיו שנהגו לתקוע (כה"ח תקפא, יג). וכיום כמעט הכל תוקעים בעת הסליחות תשר"ת תש"ת ותר"ת בקדיש תתקבל, ויש תוקעים גם בעת אמירת י"ג מידות. גם עולי תימן תוקעים בסוף הסליחות, ויש תוקעים גם בי"ג מידות. ומנהג אשכנז לתקוע תשר"ת בסיום תפילת שחרית. וכתב בציץ אליעזר יב, מח, שהמנהג הוא לציבור ולא ליחיד. עוד יש מנהג ליוצאי אשכנז, לומר מר"ח אלול ועד שמיני עצרת בשחרית ובמנחה או בערבית "לְדָוִד ה' אוֹרִי" (תהלים כז).

פורסם בקטגוריה ב - סליחות ותפילות | סגור לתגובות על א – אלול (ותקיעת שופר)

ב – יסוד מנהג אמירת סליחות

מנהג רבים מישראל מימות הגאונים להשכים באשמורת הבוקר בעשרת ימי תשובה לאמירת 'סליחות'. ועיקר העניין להתעורר לתשובה ולבקש סליחה ומחילה, ולהתחנן לפני ה' שירחם על עמו שנמצא בגלות ובצרה. ואל יביט אל הפשעים והחטאים אלא יזכור את הברית שכרת עם אבותינו ועמנו, ויזכור את עקדת יצחק ואת עקדת כל הקדושים שמסרו נפשם על קדושת שמו. ולהתפלל על קיבוץ הגלויות ועל בניין הארץ וירושלים ועל הקמת בית המקדש והחזרת השכינה לציון. ונהגו לבקש סליחות בימים אלו דווקא, מפני שבהם התפילה נשמעת יותר, ובהם ישראל עומדים לדין. וראוי לכל יחיד לשתף את עצמו עם הציבור, ולהרבות בתפילה על כלל ישראל והשראת השכינה וקידוש שמו יתברך בעולם. ודווקא מתוך כך גם תפילותיו האישיות יתקבלו.

וכן מצינו שהנביאים עוררו את ישראל להתאסף בעת צרה לצום ותפילה, ולהתחנן לפני ה' שיחוס על עמו וארצו. שנאמר (יואל ב, טו-יח): "תִּקְעוּ שׁוֹפָר בְּצִיּוֹן קַדְּשׁוּ צוֹם קִרְאוּ עֲצָרָה. אִסְפוּ עָם קַדְּשׁוּ קָהָל קִבְצוּ זְקֵנִים אִסְפוּ עוֹלָלִים וְיֹנְקֵי שָׁדָיִם, יֵצֵא חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ. בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה', וְיֹאמְרוּ חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם, לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלוֹהֵיהֶם. וַיְקַנֵּא ה' לְאַרְצוֹ וַיַּחְמֹל עַל עַמּוֹ".

יחד עם התפילה והסליחות יש להתעורר לתשובה ולתיקון המעשים. וכן הוא מנהג ישראל בימים אלו, לומר סליחות וללמוד בספרי מוסר ולקבוע דרשות התעוררות לתשובה. ויש נוהגים לדרוש לפני הסליחות בדברי התעוררות ותוכחה.

פורסם בקטגוריה ב - סליחות ותפילות | סגור לתגובות על ב – יסוד מנהג אמירת סליחות

ג – סליחות בימינו

גם בימינו צריך להתחזק באמירת סליחות, מפני שלאחר שחמל ה' עלינו והחל לגאול אותנו, בקיבוץ הגלויות ויישוב הארץ, עלינו להתעורר יותר לשוב בתשובה, ולהתחנן לפניו שיחוס עלינו וימשיך ברוב חסדו לקבץ גליותינו וליישב אותנו בארץ שהנחיל לאבותינו ולנו, וישיבנו אליו בתשובה שלימה, ונזכה להתגדל בתורה ולהתקדש במצוות ולבנות את בית המקדש ולהאיר את העולם כולו באור אמונתו ותורתו.

בדומה למצבנו עתה, גם בקרב עולי בבל בימי שיבת ציון הראשונה נמצאו בעיות רוחניות קשות, ועל ידי שחזרו בתשובה, זכו לבניין בית המקדש השני. וכדברי עזרא הסופר, שעלה מבבל לארץ ומצא שרבים מהיהודים יושבי הארץ לקחו להם נשים נוכריות, וגם יד השרים והסגנים היתה במעל. "וּכְשָׁמְעִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, קָרַעְתִּי אֶת בִּגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶמְרְטָה מִשְּׂעַר רֹאשִׁי וּזְקָנִי וָאֵשְׁבָה מְשׁוֹמֵם. וְאֵלַי יֵאָסְפוּ כֹּל חָרֵד בְּדִבְרֵי אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל עַל מַעַל הַגּוֹלָה, וַאֲנִי יֹשֵׁב מְשׁוֹמֵם עַד לְמִנְחַת הָעָרֶב. וּבְמִנְחַת הָעֶרֶב קַמְתִּי מִתַּעֲנִיתִי וּבְקָרְעִי בִגְדִי וּמְעִילִי, וָאֶכְרְעָה עַל בִּרְכַּי וָאֶפְרְשָׂה כַפַּי אֶל ה' אֱלוֹהָי. וָאֹמְרָה אֱלוֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלוֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ, כִּי עֲוֹנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם. מִימֵי אֲבֹתֵינוּ אֲנַחְנוּ בְּאַשְׁמָה גְדֹלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה, וּבַעֲוֹנֹתֵינוּ נִתַּנוּ אֲנַחְנוּ מְלָכֵינוּ כֹהֲנֵינוּ בְּיַד מַלְכֵי הָאֲרָצוֹת בַּחֶרֶב בַּשְּׁבִי וּבַבִּזָּה וּבְבֹשֶׁת פָּנִים כְּהַיּוֹם הַזֶּה. וְעַתָּה כִּמְעַט רֶגַע הָיְתָה תְחִנָּה מֵאֵת ה' אֱלוֹהֵינוּ לְהַשְׁאִיר לָנוּ פְּלֵיטָה וְלָתֶת לָנוּ יָתֵד בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ, לְהָאִיר עֵינֵינוּ אֱלוֹהֵינוּ וּלְתִתֵּנוּ מִחְיָה מְעַט בְּעַבְדֻתֵנוּ. כִּי עֲבָדִים אֲנַחְנוּ וּבְעַבְדֻתֵנוּ לֹא עֲזָבָנוּ אֱלוֹהֵינוּ, וַיַּט עָלֵינוּ חֶסֶד לִפְנֵי מַלְכֵי פָרַס לָתֶת לָנוּ מִחְיָה לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלוֹהֵינוּ וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו וְלָתֶת לָנוּ גָדֵר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלָיִם. וְעַתָּה מַה נֹּאמַר אֱלוֹהֵינוּ אַחֲרֵי זֹאת, כִּי עָזַבְנוּ מִצְוֹתֶיךָ… וְאַחֲרֵי כָּל הַבָּא עֲלֵינוּ בְּמַעֲשֵׂינוּ הָרָעִים וּבְאַשְׁמָתֵנוּ הַגְּדֹלָה, כִּי אַתָּה אֱלוֹהֵינוּ חָשַׂכְתָּ לְמַטָּה מֵעֲוֹנֵנוּ וְנָתַתָּה לָּנוּ פְּלֵיטָה כָּזֹאת. הֲנָשׁוּב לְהָפֵר מִצְוֹתֶיךָ וּלְהִתְחַתֵּן בְּעַמֵּי הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה?! הֲלוֹא תֶאֱנַף בָּנוּ עַד כַּלֵּה לְאֵין שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה?! ה' אֱלוֹהֵי יִשְׂרָאֵל, צַדִּיק אַתָּה כִּי נִשְׁאַרְנוּ פְלֵיטָה כְּהַיּוֹם הַזֶּה, הִנְנוּ לְפָנֶיךָ בְּאַשְׁמָתֵינוּ כִּי אֵין לַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ עַל זֹאת" (עזרא ט, ג-טו).

צערו וצומו ותפילתו של עזרא עוררו את העם לשוב בתשובה, שנאמר (שם י, א-ה): "וּכְהִתְפַּלֵּל עֶזְרָא וּכְהִתְוַדֹּתוֹ בֹּכֶה וּמִתְנַפֵּל לִפְנֵי בֵּית הָאֱלוֹהִים, נִקְבְּצוּ אֵלָיו מִיִּשְׂרָאֵל קָהָל רַב מְאֹד, אֲנָשִׁים וְנָשִׁים וִילָדִים, כִּי בָכוּ הָעָם הַרְבֵּה בֶכֶה". אז קיבלו עליהם את ברית ה', לבלתי השאיר את הנשים והילדים שלא רצו להתגייר. "וַיָּקָם עֶזְרָא וַיַּשְׁבַּע אֶת שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְכָל יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הַזֶּה וַיִּשָּׁבֵעוּ". אמנם כיוון שרבים מישראל לא חזרו אז בתשובה ולא עלו לארץ אלא נשארו בבבל, לא חזרה השכינה לשרות בבית המקדש השני כפי שהיה בראשון, עד שגם הוא חרב בעוונות.

ואמנם יש בסליחות משפטים שמתאימים לתקופת הגלות, עד שישנם אנשים שמתקשים להזדהות עם תוכנם, ואף חוששים שמא יש צד של שקר באמירתם. אולם אם נראה את עם ישראל כעם אחד שחי בכל דורותיו, כשכל אחד ואחד מאיתנו מקושר ממש לכל היהודים שחיו בכל הדורות ובכל הארצות, נוכל לומר את החלקים הללו מתוך הזדהות עמוקה. שכן גם אנחנו היינו עם אבותינו שחיו בגולה וסבלו ייסורים נוראים והשפלות קשות, עד שכמעט אבדה תקוותנו. היינו עם הקדושים והמעונים בכל גזירות השמד, במסעות הצלב ובמרתפי האינקוויזיציה, ברציחות המוסלמים ובמאורעות ת"ח ות"ט, והאחרון והנורא מכל בשואה האיומה, שרק כשבעים שנה עברו מאז שנסתיימה. ואיך נהיה שאננים לומר שתחנוני הסליחות אינם מתאימים לנו כאשר עדיין חיים איתנו אלפי ניצולים שעברו את מחנות ההשמדה והגטאות, והעולם עדיין מלא ברשעים שמכריזים בגלוי על שאיפתם להמשיך את מלאכתם של הנאצים. לפיכך, ניתן עוד לומר את תחנוני הסליחות מתוך הזדהות נפשית עמוקה.

פורסם בקטגוריה ב - סליחות ותפילות | סגור לתגובות על ג – סליחות בימינו

ד – נוסח הסליחות

כיוון שלא תקנו חכמים תקנה מפורשת לומר סליחות, ממילא אין לסליחות נוסח מסודר, וכל עדה הוסיפה תחינות ופיוטים משלה. מכל מקום ישנה מסגרת כללית שנוהגת בכל העדות, כמובא בסדר רב עמרם גאון: פותחים באמירת 'אשרי' (תהלה לדוד), שכן מקובל לפתוח כל תפילה בדברי שבח לה'. לאחר מכן אומרים חצי קדיש, ואומרים "לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים" וכו', ו"שומע תפילה עדיך כל בשר יבואו" וכו', ועוד פסוקי בקשה ותחנונים, ואומרים י"ג מידות רחמים, וידוי, ו"אשמנו מכל עם", ולקראת הסיום אומרים את התחינה "עננו אבינו עננו" וכו', ו"ה' עשה למען שמך" וכו'. בסוף הסליחות נופלים אפיים וחותמים בקדיש תתקבל.

על גבי הנוסח הבסיסי, כתב רב עמרם גאון שאם רוצים להוסיף פסוקים, סליחות ופיוטים ממה שתקנו הפייטנים – מוסיפים. ואכן נהגו ישראל להוסיף פיוטים רבים בסליחות, ובין פיוט לפיוט נוהגים לומר י"ג מידות רחמים. בפיוטים אלה יש הבדל בין נוסח ספרד לאשכנז. עוד הבדל ישנו, שלמנהג ספרד אומרים את אותו הנוסח בכל הימים, ולמנהג אשכנז, על גבי הנוסח הבסיסי מוסיפים בכל יום פיוטים אחרים.

כאשר זמנם של המתפללים קצר, ידלגו על חלק מהפיוטים, ויאמרו את עיקר הסליחות כמובא בסדר רב עמרם גאון, וישתדלו לומר את הפיוטים שמעוררים יותר לתשובה.[2]


[2]. יש אומרים שאסור לומר פיוטים שיש בהם פניית בקשה אל המלאכים השונים, מפני שרק אל ה' יתברך מותר לפנות בתפילה (רמב"ם, רמב"ן). ולכן אין לומר "מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים", שנזכר בסדר רב עמרם גאון (ואשכנזים נוהגים לאומרו בסוף הסליחות), וכן לדעתם אין לומר פיוט "מידת הרחמים עלינו התגלגלי ולפני קונך תחינתנו הפילי ובעד עמך רחמים שאלי".

ודעת רוב הפוסקים שמותר לומר את הפיוטים הללו שנתחברו על ידי גדולים קדמונים ונהגו ישראל לאומרם במשך דורות רבים, מפני שכל זמן שהמתפלל יודע שהכל בידו של הקב"ה, מותר לבקש מהמלאכים שנבראו כדי להעלות את התפילות ולהזכיר את הזכויות לפניו יתברך, שימלאו את שליחותם (רב שרירא גאון, רבי אליעזר מגרמייזא בעל הרוקח; שבלי הלקט רנב; מהר"י ברונא). וכן נוהגים רוב ישראל, שלא להשמיט פיוטים אלו מהסידור. ויש שמסכימים עם דעת המחמירים, אך כדי שלא לבטל אמירת פיוטים אלו שנהגו כל ישראל לאומרם, משנים מעט את נוסחם, באופן שהתפילה תהיה מופנית אל ה', שהוא יורה למלאכים מכניסי התפילות שיכניסו את תפילותינו לפניו (מהר"ל נתיב העבודה יב, וכן נהג הרצי"ה). ויש שהאריכו בתפילות שלפניהם, כך שבפועל לא הספיקו לאומרם, אבל לא ביטלו את הציבור מלאומרם (חת"ס או"ח קסו). ועיין בספר מועדים לשמחה אלול-תשרי עמ' לז-סב.

פורסם בקטגוריה ב - סליחות ותפילות | סגור לתגובות על ד – נוסח הסליחות

ה – הימים שאומרים בהם סליחות ומידת חיובם

בימי הגאונים נהגו לומר סליחות בעשרת ימי תשובה, וכך נהגו בשתי הישיבות הגדולות שבבבל, והיו מקומות מעטים שנהגו לומר בהם סליחות גם בכל חודש אלול.

בסוף תקופת הראשונים נתקבל המנהג בקהילות ספרדים לומר סליחות בכל חודש אלול ועשרת ימי תשובה (שו"ע תקפא, א). וביום ראש חודש אלול עצמו אין אומרים סליחות (רמ"ע מפאנו עט, כה"ח א). וככל שמתקרבים יותר לראש השנה, כך רבים יותר נזהרים לקום לסליחות, ובמיוחד מקפידים על כך בעשרת ימי תשובה.

מנהג אשכנזים, להתחיל לומר סליחות במוצאי שבת שלפני ראש השנה, ובתנאי שיספיקו לומר סליחות ארבעה ימים לפני ראש השנה. כלומר, אם ראש השנה חל ביום חמישי או שבת, אזי מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת הסמוך לראש השנה. אבל אם ראש השנה חל ביום שני או שלישי, מתחילים לומר סליחות במוצאי שבת שלפני כן.[3]

אף שלא תקנו הראשונים לומר סליחות כחובה, כך הוא מנהג ישראל. אמנם מי שהקימה לסליחות קשה לו, אינו חייב לקום לסליחות בחודש אלול. ובעשרת ימי תשובה ישתדל להקפיד יותר לומר סליחות, מפני שימים אלו מסוגלים יותר לתשובה וכפרה (עיין ר"ה יח, א; רמב"ם תשובה ב, ו).

מי שאינו יכול לישון מוקדם, והקימה לסליחות תגרום לו עייפות שבעטייה לא יוכל למלא את חובותיו בעבודתו, גם בעשרת ימי תשובה עדיף שלא יקום לסליחות. וישתדל במקום זאת לומר פרקי תהלים, ואם ירצה, יוכל במשך היום לומר את קטעי הסליחות שמותר ליחיד לומר (להלן ז).

מקובל להורות, שגם תלמיד חכם שרגיל לשקוד על תלמודו, ראוי שיקדיש את הזמן הנדרש לאמירת סליחות (ברכ"י ושע"ת תקפא, א). וכן נוהגים בכל הישיבות לומר סליחות למרות שזמן אמירתן הוא על חשבון זמן הלימוד. אמנם מי שהקימה המוקדמת תגרום לו לאובדן זמן לימוד ארוך יותר מאשר משך הזמן המוקדש לסליחות, מפני ששינוי הסדרים יגרום לו אח"כ לחוסר ריכוז, מוטב שלא יקום לסליחות.


[3]. הטעם להקפדה על ארבעה ימים, משום שרבים נהגו להתענות עשרה ימים לשם תשובה, כמבואר בהלכה ט'. ומאחר שבעשרת ימי תשובה אפשר לצום רק ששה ימים (כי מצווה לאכול בשני ימים של ר"ה, שבת תשובה וערב יום כיפור), הוסיפו להתענות ארבעה ימים לפני ראש השנה ואמרו בהם סליחות. ואף שכיום המנהג הרווח שלא להתענות עשרה ימים, לעניין הסליחות ממשיכים במנהג. ועוד, שהאדם בראש השנה צריך להקריב עצמו לפני הקב"ה, ומצינו בקרבנות שצריך להכינם ולבקרם ממומים לכל הפחות ארבעה ימים לפני הקרבתם. וכדי שלא יתבלבלו קבעו את מוצאי שבת כיום הראשון לאמירת הסליחות (טור ורמ"א תקפא, א, מ"ב ו). עוד טעם לקביעת תחילת הסליחות במוצאי שבת, כדי להתחיל להתחנן מתוך קדושת השבת, שבשבת רגילים הכל ללמוד תורה מתוך שמחה ועונג, ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה (לקט יושר).

פורסם בקטגוריה ב - סליחות ותפילות | סגור לתגובות על ה – הימים שאומרים בהם סליחות ומידת חיובם

ו – זמן אמירת הסליחות

הזמן הטוב לאמירת הסליחות הוא באשמורת הבוקר, כלומר לקראת סוף הלילה, שאז היא שעת רחמים ורצון, שעה של ציפייה לקראת עליית האור וגילוי דבר ה' בעולם. ובאותה שעה כולם ישנים והעולם נקי ושקט ממחשבות ומעשים רעים, והתפילה יוצאת מעומק הלב, ובוקעת את כל המחיצות ומתקבלת. ומכל מקום כבר משעת חצות הלילה מתחיל הזמן הראוי לאמירת הסליחות, מפני שמחצות הלילה מתחילה הציפייה לעליית השחר, והוא זמן של חסד ורחמים.

בדורות האחרונים אנשים רגילים לשכב לישון בשעות מאוחרות בלילה, וזמן הקימה המקובל הוא בין שש לשבע, כשעתיים לאחר אשמורת הבוקר, ואם יקומו באשמורת, יהיו עייפים במשך כל היום, ועבודתם ולימודם עלולים להיפגע. ולכן רבים נוהגים לקום כיום לסליחות כשעה או חצי שעה לפני השעה שהם רגילים להתפלל שחרית. ואף שכבר עלה השחר, השעה עדיין ראויה לאמירת סליחות. ואם יוכלו לומר סליחות אחר חצות הלילה, עדיף. ובכל אופן צריך להיזהר שאמירת סליחות לא תגרום לעייפות כזו שתפגע ביכולתו של האדם לקיים את חובותיו כלפי עבודתו או תלמודו.

יש אומרים שציבור שאינו מצליח להתארגן לקימה מוקדמת לאמירת סליחות, כהוראת שעה רשאי לומר סליחות בעשר בלילה, למרות שעדיין לא הגיעה שעת חצות (עיין אג"מ או"ח ב, קה). אולם למעשה עדיף לומר סליחות ביחיד בזמן הראוי, מפני שלדעת המקובלים ופוסקים רבים, אין הזמן שלפני חצות הלילה מתאים לאמירת סליחות, כי אז היא שעה שמידת הדין מתוחה, ואוויר העולם מלא בטרדות וזוהמא של מיני מחשבות ומעשים שאינם טובים (ברכ"י תקפא, א-ב, שע"ת א; מ"ב תקסה, יב).

יש סוברים שצריך לדקדק שלא לומר דבר שקר בעת הסליחות, שיש פיוטים שאומרים בהם "קמנו באשמורת", ומי שאומר את הסליחות לאחר עלות השחר, או סמוך לחצות הלילה, צריך לדלג על פיוטים אלו (ערוה"ש תקפא, ד). והמנהג שלא לדקדק בזה, מפני שהנוסח נתקן על כל ישראל, וכיוון שבכל יום ישנם מישראל שקמים באשמורת, כל אחד מישראל רשאי לומר בזכותם "קמנו באשמורת".

פורסם בקטגוריה ב - סליחות ותפילות | סגור לתגובות על ו – זמן אמירת הסליחות

ז – מדיני הסליחות

אומרים סליחות במניין, מפני שי"ג מידות רחמים הם דברים שבקדושה שצריך מניין כדי לאומרם (שו"ע תקסה, ה), וכמובן שגם צריך מניין לאמירת חצי הקדיש שבתחילת הסליחות וקדיש תתקבל שבסיומן. ואם בזמן שנקבע לאמירת סליחות עוד לא התאסף מניין, יתחילו לומר 'אשרי' ותחינות ופיוטים וידלגו על י"ג מידות רחמים וההקדמה שלפניהן. ובעת שיתקבץ המניין יאמרו שלושה פסוקים, חצי קדיש, ומאז יתחילו לומר י"ג מידות רחמים בין התפילות והפיוטים (מ"ב תקפא, ד).

מי שנמצא במקום שאין לו מניין לאמירת סליחות, יכול אם ירצה לומר את הסליחות ביחיד, וידלג על י"ג מידות רחמים שצריך מניין כדי לאומרם, או שיקראם בטעמים כקורא בתורה. ויש אומרים שגם ידלג על התפילות שבלשון ארמית (שו"ע תקסה, ה; מ"ב תקפא, ד). ויש שנהגו לאומרן ביחיד (כה"ח תקפא, כו. עיין בהרחבות).

על אף שאין מצווה להתעטף בטלית בלילה, למנהג אשכנז חזן הסליחות צריך להתעטף בטלית, שכך הוא מנהג אשכנז ששליח הציבור מתעטף בטלית לכבוד התפילה והציבור (מ"א יח, ב, שעה"צ תקפא, ג). ולמנהג תימנים כל הציבור מתעטף בטלית.

למנהג ספרדים, החזן אינו צריך להתעטף בטלית, כך הוא בתפילת מנחה וקל וחומר בתפילת ערבית וסליחות שמתקיימים בלילה. אמנם כאשר החזן אינו לבוש בלבוש מכובד, כגון שאין לו חליפה, נכון שיתעטף בטלית (הרב אליהו, מקראי קודש א, הערה לה).

אם התפילה בלילה, החזן שמתעטף בטלית אינו מברך עליה, משום שיש בזה ספק, שלדעת הרא"ש צריך לברך על טלית בלילה, ולדעת הרמב"ם אין מברכים, וספק ברכות להקל (לבוש תקפא, א; ועיין מ"ב ו). ויש מדקדקים להתעטף בטלית של חבר, תוך שהם מכוונים שלא לקנותה, וכיוון שטלית שאולה פטורה מציצית, לכל הדעות אין מברכים עליה (ט"ז תקפא, ב).

גם כאשר חתן או בעל ברית משתתפים באמירת הסליחות, אומרים וידוי ונפילת אפיים. ואף שיש חולקים, כך הוא המנהג. וכיוון שאין באמירת סליחות חובה גמורה, עדיף שחתן ובעל ברית לא ישתתפו באמירת הסליחות, ובכך הציבור לא יכנס לספק.

מנהג ספרדים לומר חלק מהסליחות בישיבה וחלק בעמידה, ומנהג תימנים לומר את רוב הסליחות בישיבה, ומנהג אשכנזים לומר את כל הסליחות בעמידה. והמתקשים לעמוד, רשאים לשבת, ויתאמצו לעמוד בעת אמירת וידוי וי"ג מידות רחמים ובעת שפותחים את הארון. וזקנים וחלשים וחולים שגם זה קשה להם, רשאים לשבת במשך כל הסליחות (עיין להלן יב).

פורסם בקטגוריה ב - סליחות ותפילות | סגור לתגובות על ז – מדיני הסליחות

ח – י"ג מידות רחמים

שיאה של תפילת הסליחות היא אמירת י"ג מידות רחמים, שהן המידות העליונות שבהן מנהיג ה' את ישראל. מידות אלו נתגלו למשה רבנו לאחר שמחל ה' לישראל על חטא העגל, שאז ביקש משה רבנו: "הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". השיב לו ה': "אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם ה' לְפָנֶיךָ", כלומר אגלה לך את המידות שבהן אני מנהיג את ישראל. "וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם, וַיִּקְרָא בְשֵׁם ה'". "וַיַּעֲבֹר ה' עַל פָּנָיו וַיִּקְרָא (ה' קרא וגילה את מידותיו למשה): ה' ה' אֵ-ל רַחוּם וְחַנּוּן אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וֶאֱמֶת נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה" (שמות לד, ה-ז). ואלו הן שלוש עשרה מידות רחמים.

"אמר רבי יוחנן: אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו, מלמד שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח ציבור, והראה לו למשה סדר תפילה. אמר לו: כל זמן שישראל חוטאים – יעשו לפני כסדר הזה, ואני מוחל להם" (ר"ה יז, ב). ולכן בסליחות ובימי תענית ויום הכיפורים, מרבים להזכיר בתפילה את י"ג מידות רחמים.

דווקא לאחר החטא הנורא, התברר שהקשר בין ה' לישראל הוא נצחי, וכל החטאים אינם מבטלים אותו. החטאים אמנם גורמים לעונשים וייסורים קשים, אבל מבחינה פנימית הקשר שבין ה' לישראל נותר במקומו, ועל כן אפשר תמיד לחזור בתשובה. על ידי אמירת שלוש עשרה מידות רחמים, הננו מתעלים באמונה ומתקשרים אל ה' באופן עמוק ועליון כל כך, עד שמתברר שהחטאים שוליים וחיצוניים, וממילא אפשר ביתר קלות לשוב עליהם בתשובה. כיוון שבי"ג מידות רחמים מתגלה מעלת כלל ישראל, רק במניין מותר לאומרן (שו"ע תקסה, ה. ובהלכה ז' דין היחיד).[4]


[4]. כדי להבין את מעלתן של י"ג המידות, צריך לבאר שישנן שתי דרגות של הנהגה: 'זעיר אנפין' ו'אריך אנפין', או בלשונו של הרמח"ל (דעת תבונות קלד, ובעוד מקומות רבים), הנהגת המשפט והנהגת הייחוד. ההנהגה האלוקית הרגילה, שבה מנהיג ה' את ישראל, היא 'הנהגת המשפט', לפיה הכל תלוי במעשי האדם, אם יבחר בטוב, יזכה לברכה, ואם יבחר ברע, ימנע ממנו השפע האלוקי. אמנם למעלה מהנהגת המשפט, קיימת הנהגה עליונה נסתרת, 'הנהגת הייחוד', על פיה העולם מתקדם תמיד ומתעלה אל גאולתו, מפני שאף ממצבי חטא ועונש ה' מסבב בסתר את המשך התעלותו של העולם. והנהגה זו תלויה בברית שכרת ה' עם ישראל, שבאה לידי ביטוי בי"ג מידות רחמים. ככל שאנו מתקשרים יותר אל הנהגת הייחוד, כך אנו מתגדלים יותר באמונה ומקשרים יותר את העולם אל תכליתו, ויש בזה תשובה גדולה, ומתוך כך נמשכת סליחה ומחילה, והקטרוגים מתבטלים והברכה נמשכת לעולם.

פורסם בקטגוריה ב - סליחות ותפילות | סגור לתגובות על ח – י"ג מידות רחמים

ט – תעניות תשובה

רבים נהגו לצום בערב ראש השנה, לשם קבלת ייסורים על העוונות, שהייסורים שהחוטא מקבל על עצמו לשם תשובה, מכפרים עליו ופוטרים אותו מהעונשים החמורים שהתחייב בהם בעוונותיו. וכן הוא לגבי תעניות ציבור, הצומות מכפרים על העוונות ופוטרים את הציבור מעונשם.

אמרו חכמים (תנחומא אמור כב): משל למה הדבר דומה? למדינה שהיתה חייבת מס גדול למלך, והיה המלך משלח שליחים לגבותו, ולא היתה משלמת מפני שהיה החוב גדול. מה עשה המלך? אמר לבני פלטרין שלו וצבאו: עימדו ונלך עליהם! עד שהיו הולכים כמו עשרה מילין, שמעו בני המדינה ופחדו. מה עשו? התחילו גדולי המדינה לצאת לקראת המלך. אמר להם: מי אתם? אמרו לו: בני מדינה פלונית אנו ששלחת לגבותינו. אמר להם: ומה אתם מבקשים? אמרו לו: בבקשה ממך עשה עמנו חסד שאין לנו מה ליתן. אמר להם: בשבילכם אני מניח לכם שליש. עד שהתקרב לעיר, יצאו לקראתו בינוני המדינה. אמר להם: ומי אתם? אמרו לו: בני מדינה פלונית ששלחת לגבות ואין לנו כוח לעמוד בתשלום אלא בבקשה ממך שתרחם עלינו. הניח להם השליש השני. עד שהוא מהלך ומתקרב יצאו לקראתו כל בני המדינה, גדולים וקטנים. אמר להם: מה אתם מבקשים? אמרו לו: אדוננו המלך אין לנו כוח ליתן מה שאנו חייבים לך. הניח להם הכל.

המלך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה יתברך ויתעלה שמו, בני המדינה אלו ישראל שהם מסגלים עוונות כל ימות השנה. מה הקב"ה עושה? אומר להם: עשו תשובה מראש השנה. ומה הם עושים? ערב ראש השנה גדולי הדור מתענים והקב"ה מוותר להם שליש מעוונותיהם, ומראש השנה ועד יום הכפורים יחידים מתענים והקב"ה מוותר שליש מעוונותיהם. וביום הכפורים כל ישראל מתענים ומבקשים רחמים, אנשים נשים וטף, והקב"ה מוותר להם את הכל, שנאמר (ויקרא טז, ל): "כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ".

כיוון שאמרו חכמים שהצום שלפני ראש השנה מועיל מאוד, נהגו רוב ישראל בימי הראשונים לצום בו (עיין בהלכה הבאה). וכן כתב בשולחן ערוך (תקפא, ב): "נוהגים להתענות ערב ראש השנה". אמנם צום זה אינו חמור כצומות שאנו צמים לזכר החורבן, ולכן רבים נהגו לצום בו עד חצות היום או עד פלג המנחה, ובכל אופן נהגו שלא לצום עד סוף היום, כדי שלא יכנסו לחג כשהם מעונים (רמ"א שם; מ"ב תקסב, י).

והיו שנהגו לצום עשרה ימים, וכפי שכתב הרמ"א (שם): "והמדקדקים נהגו שכל אחד מתענה עשרה ימים, וכן נכון לעשות". והיו צמים במשך עשרת ימי תשובה ששה ימים, שכן אין צמים בשני ימים של ראש השנה, בשבת ובערב יום הכיפורים. וכדי להשלים לעשרה ימים, הוסיפו לצום עוד ארבעה ימים לפני ראש השנה.

בדורות האחרונים נתמעטו מאוד האנשים שנוהגים במנהגי התעניות, ואפילו בערב ראש השנה רוב ישראל אינם נוהגים לצום. יש סוברים שירדה חולשה לעולם והאנשים נעשו מפונקים, ואין לדרוש מהם לצער עצמם במנהגי חסידות (ח"א קלח, א). וגדולי תנועת החסידות סברו שעיקר העבודה בדורות הללו צריכה להיות בשמחה, ולכן יש להימנע ממנהגים שפוגמים בשמחה. ומי שרוצה לקיים את המנהג אבל הצום קשה לו, טוב שיפדה את התענית בצדקה, כפי השווי שהיה מוכן לשלם כדי שלא יצטרך לצום, או לכל הפחות כפי שווי המאכלים שהוא רגיל לאכול ביום.

פורסם בקטגוריה ב - סליחות ותפילות | סגור לתגובות על ט – תעניות תשובה

י – ערב ראש השנה

כפי שלמדנו בהלכה הקודמת, בתקופת הראשונים, נהגו רוב ישראל לצום בערב ראש השנה (שו"ע תקפא, ב; מ"ב טז), וכיום מנהג רוב ישראל שלא לצום, ורק מעטים מהדרים לצום עד חצות או עד פלג המנחה, ויש נוהגים לפדות את הצום בצדקה.

מנהג אשכנז להרבות בסליחות בערב ראש השנה יותר משאר הימים, ואם התחילו לומר סליחות לפני עמוד השחר, נופלים אפיים בסיום הסליחות, אבל בשחרית אין נופלים אפיים כי הוא ערב חג. ואם התחילו לומר סליחות לאחר עמוד השחר, אין נופלים אפיים בסיום הסליחות (מ"ב תקפא, כג).[5]

בערב ראש השנה אין תוקעים בשופר, כדי להבדיל בין תקיעות רשות של חודש אלול לתקיעות חובה של ראש השנה (שו"ע תקפא, ג; לבוש). ויש שהחמירו גם שלא להתאמן באותו יום לקראת התקיעות בראש השנה, אולם למעשה, הרוצה להתאמן, רשאי לתקוע בתוך חדר סגור (מ"א יד; א"ר ד; מ"ב כד).

כיוון שראש השנה הוא 'מקרא קודש', יש לכבדו כפי שמכבדים שבתות וחגים, ולהתכונן לקראתו בניקוי הבית, כיבוס הבגדים, רחצת הגוף, הכנת מאכלים טובים וסידור השולחן. ומי שצריך להסתפר או להתגלח, מצווה שיתכונן בכך לכבוד החג (שו"ע תקפא, א, להלן ג, ד).

נוהגים להדר בהכנת תבשילי ראש השנה, ויש בזה סימן טוב לכל השנה שתהיה טובה ודשנה. וכך היה מנהג ישראל מימים ימימה לשחוט בערב ראש השנה בהמות רבות לצורך סעודת החג, עד שערב ראש השנה נחשב לאחד מארבעה הימים שנהגו לשחוט בהם יותר בהמות מאשר בכל השנה, ועל כן היו צריכים להיזהר אז שלא לשחוט אם ובנה ביום אחד (חולין פג, א).

יש נוהגים לטבול בערב ראש השנה כדי להיטהר לקראת יום הדין (רמ"א תקפא, ד). ומי שרוצה לקיים את המנהג וקשה לו ללכת למקווה, יכול לקיים את מנהג החסידות ברחיצה של ט' קבין (מ"ב כו). היינו שיעמוד במקלחת עד שיזרמו עליו מים ברציפות כשיעור של ט' קבין, שהם כ-11 ליטר, ויקפיד שמים אלו ירחצו את כל גופו (פנה"ל מועדים א, טז, 8).

נוהגים בערב ראש השנה לערוך התרת נדרים, ולמסור מודעה לעתיד (כמבואר להלן ה, יא-יב).


[5]. יש נוהגים ללכת לבית הקברות בערב ראש השנה ולתת צדקה לעניים (רמ"א תקפא, ד). כדי שזכות הצדיקים הקבורים שם תסייע לקבלת התפילה. אבל ההולך לבית הקברות צריך להיזהר שלא לבקש מהמתים שיתפללו עבורו אלא רק אל ה' יפנה בתפילתו (מהרי"ל, מהר"ל נתיב העבודה יב; ח"א קלח, ה; מ"ב תקפא, כז). ויש אומרים שמותר לבקש מהצדיקים שמתו שיתפללו עבורנו לה' (פמ"ג תקפא, מהר"ם שיק או"ח רצג). וטוב לאדם להמשיך במנהג אבותיו. גם לגבי ערב יום הכיפורים כתב הרמ"א תרה, א, שיש נוהגים לילך לקברות. אבל למעשה אין כמעט מי שנוהג בכך, הואיל וערב יום הכיפורים הוא קצת יו"ט. וגם בערב ר"ה מנהג זה אינו נפוץ.

פורסם בקטגוריה ב - סליחות ותפילות | סגור לתגובות על י – ערב ראש השנה

יא – החזן בימים הנוראים

תפקיד מרכזי ישנו לחזן, שהוא מנהיג את התפילה. פעמים שכל הקהל אומר איתו את התפילה והוא קובע את הקצב, ופעמים שהוא לבדו אומר את התפילה בשליחות הציבור, והקהל עונים אחריו אמן, כמו בחזרת הש"ץ ואמירת הקדישים, ולכן הוא נקרא 'שליח ציבור'.

לפיכך צריך לדקדק שיהיה שליח הציבור ראוי לתפקידו המקודש. שיהיה הגון, כלומר שלא יהיו בידו עוונות, ובמיוחד עוון גזל. ופרקו נאה, שלא יצא עליו שם רע אפילו בנערותו בעקבות עבירות שעבר בזדון. ויהיה ענו ומרוצה לעם, מפני שהוא שליח שלהם. ויהיה רגיל לומר את התפילה בדייקנות, ויהיה רגיל ללמוד בתורה ובדברי חז"ל. וידע לבצע את המנגינות כראוי, ויהיה קולו ערב, שעל ידי כך הוא מכבד את בוראו בקולו ומושך ומרומם את המתפללים לכוון בתפילתם. ואם לא מצאו מי שיהיו בו כל המעלות הללו, יבחרו את הטוב שבהם בחכמה ובמעשים טובים (תענית טז, א; שו"ע נג, ד-ה).

היו בפניהם שתי אפשרויות: זקן עם הארץ שאינו מבין את התפילה ומשבש את מילותיה, אבל קולו נעים והציבור רוצה בו, ולעומתו נער בן שלוש עשרה שאינו יודע את המנגינות אבל מבין את התפילה, הנער עדיף.

בימי תענית על גשמים שנעצרו, השתדלו שבנוסף לכל המעלות שנזכרו, יהיה החזן עני ומטופל בילדים ואין לו במה לפרנסם ויש לו יגיעה בשדה, שסבלו מהבצורת גדול. וכן כאשר התפללו על צרות אחרות, השתדלו שיהיה החזן אחד מאלו שסובלים באופן אישי מהצער שעליו מתפללים, או אחד ממנהיגי הציבור שנושא בעול הציבור (תענית טז, א; מ"ב תקפא, י).

וכן ראוי שהחזן יהיה נשוי, וכפי שהכהן הגדול היה צריך להיות נשוי. וכן ראוי שיהיה לפחות בן שלושים, כשם שבני לוי נכנסו לעבודתם בהיותם בני שלושים (רמ"א תקפא, א). בן תורה רווק וצעיר קודם לעם הארץ נשוי בן שלושים (מ"ב יג). ואם כבר הוחזק אדם להיות חזן, גם אם מצאו חזן עדיף ממנו, אין מורידים אותו מחזקתו אלא אם כן נמצא בו פסול (שו"ע נג, כה).

בזמן חז"ל אסור היה לכתוב סידורים, משום שרק דברים שבכתב, היינו תנ"ך, הותר לכתוב, אבל דברים שבעל פה, ובכללם התפילות והברכות שתיקנו חכמים – אסור היה לכתוב (תמורה יד, ב). ואז החזן היה צריך לומר את כל התפילה בקול רם, כדי להוציא ידי חובה את האנשים שלא ידעו את התפילה על פה. ונהגו למנות חזן קבוע לכל השנה, והקפידו שיהיו בו כל המעלות הנזכרות. ואמרו שכל המסייע למנות שליח ציבור שאינו הגון, גוזל טוב מן הקהל ועתיד ליתן על כך את הדין (ספר חסידים תשנ"ח; מ"ב תקפא, י).

במשך הדורות התירו חכמים לכתוב את דברי התורה שבעל פה, ועם הופעת הדפוס נעשו הסידורים מצויים ביד כולם, וכבר אין צורך למנות חזן קבוע לכל התפילות, כי הכל מתפללים בעצמם מתוך הסידורים שבידם. לכן נוהגים למנות לכל תפילה חזן אחר, ואין מדקדקים כל כך במעלותיו.

אולם בתפילות הימים הנוראים, שאנו עומדים בתחנונים לפני הקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויצילנו מן הצרות ויקרב את גאולתנו, יש להקפיד בכל הדברים הללו. במיוחד יש להקפיד על כך בתפילת מוסף, שבראש השנה תוקעים בה בשופר, וביום הכיפורים אומרים בה את סדר עבודת הכהן הגדול. והמליצו למי שיודע בעצמו שאינו הגון, שיימנע מלהיות חזן, מפני שבשמיים ממהרים להעניש חזן שאינו ראוי על עבירות שבידו (א"ר, מ"ב תקפא, י).

אם בחרו באדם שאינו מתאים, ראוי שלא לעורר מחלוקת על כך. ראשית, מפני חומרת עוון המחלוקת. שנית, מפני שבפועל גם בימים הנוראים, כל אחד מתפלל לעצמו ממחזורו, ואינו יוצא ידי חובת תפילתו בתפילת החזן (חת"ס או"ח רה; מ"ב תקפא, יא).

הנעימה והקול היפה נצרכים מאוד לחזנות, וצריך החזן לכוון בשירתו לכבוד שמיים, ולא יאריך בחזנות כדי להתגאות בקולו היפה. ואם האריך בגאווה, עליו נאמר (ירמיהו יב, ח): "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ". אבל אם הוא מנעים את התפילה בקול ערב ומנגינות נאות לכבוד שמיים וכדי לעורר את כוונת הציבור, תבוא עליו ברכה ושכרו גדול מאוד (רשב"א, שו"ע נג, יא).

פורסם בקטגוריה ב - סליחות ותפילות | סגור לתגובות על יא – החזן בימים הנוראים

יב – קול רם ועמידה בעת פתיחת הארון

הלכה היא שתפילת עמידה צריכה להיאמר בלחש (פנה"ל תפילה יז, ז), אבל בראש השנה ויום הכיפורים היו שנהגו לומר את תפילת עמידה בקול, כדי לעורר את הכוונה. ואף שבכל השנה אסור להקל בזה, כדי שלא לבלבל את שאר המתפללים, בראש השנה ויום הכיפורים שיש בידי הכל מחזורים, אין חשש ששאר המתפללים יטעו עקב כך בתפילתם (שו"ע תקפב, ט). ומכל מקום לא יגביהו קולם, כדי שלא יפריעו לשאר המתפללים, וכדי שלא ייראו כנביאי הבעל שצועקים אל אליליהם (רמ"א, מ"ב יב).

ויותר טוב לומר בלחש את תפילת עמידה, מפני שלרום גובהה של תפילת עמידה, ראוי שתהיה נסתרת מאוזנם של שאר המתפללים (מ"א או"ח קא, ד; מ"ב יא). ואדרבה בימים הנוראים ראוי להקפיד על כך יותר. ובמקום שכמעט כולם מתפללים בלחש, כמו שנוהגים כיום ברוב הקהילות, אסור להתפלל בקול. ואף שאין חשש שיטעו בנוסח התפילה הואיל והמחזורים לפניהם, מכל מקום המתפלל בקול מסיח את דעת המתפללים ופוגם בכוונתם.

כפי שמצוין במחזורים, נוהגים לפתוח את ארון הקודש בעת שאומרים חלק מהתפילות, ובאותה שעה נוהגים הכל לעמוד לכבוד התורה שנגלית לציבור. אמנם מצד הדין, החובה לעמוד היא רק בעת שמוליכים את הספר, אבל כשהוא נמצא במקומו, בארון או על הבימה, אין חובה לעמוד. ולכן זקנים וחלשים וחולים שקשה להם לעמוד באותה שעה, גם בעת שפותחים את הארון רשאים לשבת. ורק בשעה שיוליכו את ספר התורה מן ההיכל לבימה ומן הבימה להיכל – יתאמצו לעמוד.[6]


[6]. לט"ז יו"ד רמב, יג, כאשר הספר מונח בארון או על הבימה, אין צורך לעמוד, כיוון שהוא ברשות אחרת. ומהי רשות אחרת? כרשות היחיד לעניין שבת, מקום שגבוה עשרה טפחים (76 ס"מ) ורחב ד' טפחים (30.4 ס"מ). ולפמ"ג או"ח קמח, מ"ז ג, גם כאשר אין לארון או לבימה גובה עשרה טפחים ורוחב ד' טפחים, כיוון ששם הוא מקומו המכובד של הספר, גם כאשר רואים אותו, אין חובה לעמוד. בפועל אין בימה, וכמעט שגם אין ארון, שאין בגובהם י' טפחים וברוחבם ד' טפחים.

פורסם בקטגוריה ב - סליחות ותפילות | סגור לתגובות על יב – קול רם ועמידה בעת פתיחת הארון

א – יום הזיכרון והדין

יום טמיר ונעלם הוא ראש השנה, היום שבו בורא ה' את השנה החדשה ומעניק חיים חדשים לכל ברואיו. שורשו בעליונים, מעבר לזמן ולמקום, ועל כן ענייניו נסתרים, ומתגלים קמעה קמעה. לכן אחד משמותיו הוא 'כֵּסֶה' לשון כיסוי, שהוא החג היחיד שחל בראש חודש, שבו הלבנה המכוסה מתחילה להתגלות (ר"ה ח, א). הביטוי המעשי להיותו מכוסה ונעלם הוא בכך, שבפועל, בכל שנה התעורר ספק אימתי הוא חל, וכדי לצאת מהספק, מקיימים אותו במשך יומיים (להלן ז-ח).

כמו בשאר החגים, מצווה לשבות בראש השנה ממלאכת עבודה, ולקדשו בכסות נקייה ובמאכל ומשתה. ועניינו המיוחד, שמצווה לעשותו יום זיכרון ויום תרועה. שנאמר (ויקרא כג, כג-כה): "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ. כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה'". וכן נאמר (במדבר כט, א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ, יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם".

בתפילה ובקידוש נקרא ראש השנה 'יום הזיכרון', משום שביום זה זוכר ה' את ברואיו ובורא להם חיים חדשים לשנה הבאה, שכן זיכרון אצל ה' הוא פקידה והענקת חיים. וכדי שחסדו לא יתהפך לרע על ידי הרשעים שישתמשו בו להרע, קבע ה' שהשפעת הברכה תהיה על פי מעשי האדם. אם יבחר בטוב, יזכה בשפע של טובה וברכה, ואם חס ושלום יבחר ברע, יתמעט שפע הטוב וממילא ירבה הצער והכאב. נמצא אם כן שראש השנה הוא יום זיכרון ודין, שבו עולים ונזכרים לפניו יתברך כל המעשים הטובים והרעים שנעשו במשך השנה, והקב"ה יושב על כסא הדין ומחשב את חשבון עולמו, ודן כל עם ועם ככלל, וכל אדם ואדם כיחיד.

ועיקר הדין של כלל העולם תלוי בעם ישראל ובארץ ישראל, שישראל הם לב העולם, עמו של ה', ותיקון העולם תלוי בהם. ועל כן שכרם ועונשם של ישראל גדול יותר משכרם ועונשם של שאר העמים. ולכן דן ה' את ישראל תחילה, ומתוך המשפט של עם ישראל, מתפשט המשפט על כלל האנושות והעולם (ר"ה ח, א-ב; תענית י, א). ועל ידי תקיעת השופר עולה זיכרוננו לפניו לטובה.

וביום שבו ה' זוכר את ברואיו, גם אנחנו צריכים להתעורר לזיכרון החשוב והיסודי ביותר עבורנו – זיכרון האמונה בה' בורא העולם, ולקבל מתוך כך עלינו את עול מלכותו. ואף שגם בכל השנה מצווה לזכור את יסודות האמונה, ביום שקבע ה' לזכור בו את ברואיו ולדון אותם על כל מעשיהם לטוב או למוטב, גם אנחנו צריכים כנגד זה להתבונן יותר במלכותו ולערוך חשבון נפש נוקב על מצבנו ולקבל על עצמנו לשפר את מעשינו. וזהו שנצטווינו לעשותו יום זִכְרוֹן תְּרוּעָה, שמתוך זיכרון האמונה וקבלת עול מלכותו הננו נחרדים מאימת הדין וגודל האחריות המוטלת על עם ישראל, ודווקא על ידי כך אנחנו נזכרים לפניו לטובה, ממתיקים את הדין ומוסיפים ברכה לעולם.

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על א – יום הזיכרון והדין

ב – יום תרועה

כיוון שיום זה הוא יום דין, הוא נקרא 'יוֹם תְּרוּעָה' (במדבר כט, א). לעומת התקיעה שמבטאת שמחה ויציבות, התרועה רומזת לשברון, חרדה, בכי ושידוד מערכות. וכן תרגם אונקלוס את הפסוק "יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" – "יום יבבא יהא לכון" – יום יבבה ובכי יהיה לכם.[1]

וכן מצינו שציווה ה' את ישראל במדבר, שכאשר יצטרכו להתכנס יחד, יתקעו תקיעה בחצוצרות, שהתקיעה מבטאת שמחה והתכנסות. וכאשר יצטרכו לצאת למלחמה או לעזוב את המקום שבו חנו ולנדוד למקום אחר, יריעו תרועה בחצוצרות (במדבר י, א-ז). כי התרועה מבטאת שבר ובכי על מה שהסתיים ולא הושלם, וחרדה לקראת השלב הבא. ואם כך בעת שעוברים ממקום למקום, על אחת כמה וכמה שגדולה החרדה בראש השנה, בעת שהחיים שקצב ה' לשנה הקודמת כבר הסתיימו, והחיים של השנה החדשה עוד לא נקצבו, ועדיין לא נקבע מי יחיה ומי ימות, מי בנחת ומי בייסורים. והכל תלוי בדין, שלפי מעשי האדם יקצוב ה' חיים לכל חי בשנה הבאה.

אכן, חרדה גדולה ונוראה ממלאת את ליבו של כל מי שנזכר באחריות העצומה שהטיל עלינו ה' אלוקינו לקיומו של העולם ותיקונו. ובאימה ויראה הוא מתעורר לחשב את חשבון עולמו, האם מילא את ייעודו או שמא הכזיב. ולכן, אף שמשך התרועות קצר, כל היום נקרא – 'יוֹם תְּרוּעָה' – יום שברון ובכי, יראה וחרדה.

ונצטווינו להריע בראש השנה בשופר ולא בחצוצרה, מפני שקול השופר מבטא יותר את התרועה, שקולו הוא קול הלב, קול טבעי, קול שקודם למילים ולניסוחים, יותר בסיסי מאנחה ובכי רגיל, ויש בקולו יכולת לבטא כאב עצום על כל השקר והחמס, הרשלנות והזדון, על המרחק הנורא שבין האדם לבוראו, ועל המרחק הגדול שבין שאיפותינו הטובות לחיים שלנו בפועל (של"ה ר"ה תורה אור נה).

וזו המצווה הטובה שנתן ה' לעמו ישראל, להריע בשופר בראש השנה, לבטא בכך בענווה ושפלות את ההכרה במלכותו, ודווקא מתוך הצער והבכי שרמוזים בתרועה מתבטלים הקטרוגים כנגדנו ואנחנו זוכים בדין. וזהו שאמרו חכמים (ר"ה טז, ב): "כל שנה שֶׁרָשָׁה (לשון עוני) בתחילתה מתעשרת בסופה, שנאמר (דברים יא, יב): מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה", רֵשִׁית לשון עני ורש. אמנם נצטווינו להקיף את התרועה בתקיעות שרומזות ליציבות ושמחה, שלפני כל תרועה ואחריה תוקעים תקיעה, מפני שבשורשם, גם הדין והייסורים מכוונים לטובה ותיקון.

אמרו בשם האר"י הקדוש, שראוי לאדם לבכות בראש השנה, ומי שאין הבכייה נופלת עליו סימן שאין נשמתו הגונה ושלימה (שער הכוונות צ, א). הבכי הזה הוא הביטוי של 'יום תרועה', שפירושו יום יבבה ובכי. ואמנם ראש השנה הוא גם יום חג ו'מקרא קודש' שמצווה לשמוח בו. הרי שאין הבכי של ראש השנה בכי של ייאוש ודיכאון, אלא בכי של כיסופים למדרגה גבוהה יותר, בכי של צער על כל מה שעדיין לא זכינו לתקן, ובכי של התרגשות על הזכות העצומה לעמוד לפניו, ועל גודל הייעוד שהטיל עלינו, ועל הנשמה הקדושה שנפח בנו. וביום הדין בכי זה מסב עונג ושמחה פנימית, כי הוא מבטא את האמת, ומביא לתיקון וברכה. אלו שני הצדדים של ראש השנה, שהוא יום מקרא קודש ויום תרועה, והדבר בא לידי ביטוי בתקיעות ובתרועות.


[1]. וכן נאמר (תהלים ב, ט): "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם", תְּרֹעֵם לשון תשברם. וכן נאמר (ישעיהו כד, יט): "רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ", אף כאן רֹעָה הִתְרֹעֲעָה פירושו נשברה. וכן נאמר (מיכה ה, ה): "וְרָעוּ אֶת אֶרֶץ אַשּׁוּר בַּחֶרֶב", והכוונה ירוצצו את ארץ אשור (רש"י).

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על ב – יום תרועה

ג – ראש השנה

נחלקו חכמים באיזה יום נברא העולם, או ליתר דיוק באיזה יום חל היום השישי לבריאה שבו נברא האדם. לדעת רבי יהושע בא' בניסן, וכן מצינו בתורה שחודש ניסן הוא הראשון לחודשים. ולדעת רבי אליעזר בא' בתשרי. מחלוקת זו מבטאת את אופיו של ראש השנה שהוא טמיר ונעלם ועל כן זמנו שנוי במחלוקת. ביארו הראשונים, שדברי שניהם אמת: במחשבה העולם נברא בא' תשרי, ובפועל בא' ניסן, והמחלוקת היא בשאלה, איזה יום נחשב עבורנו כיום בריאת העולם, האם העיקר תלוי במחשבה או במעשה (ר"ת). אמרו חכמים, שאנו נוהגים כרבי אליעזר, ועל כן אנו אומרים בתפילת ראש השנה: "זה היום תחילת מעשיך זיכרון ליום ראשון" (ר"ה כז, א; תוס' שם). ומכל מקום הכל מסכימים שבא' תשרי הקב"ה דן את עולמו ובורא את השנה החדשה. ולכן הוא נקרא 'ראש השנה', שכל מה שקורה במשך השנה נגרר אחריו.[2]

המשמעות ההלכתית של ראש השנה, נוגעת למניין השנים בשטרות, ולהלכות שמיטה ויובל, תרומות ומעשרות, ונבאר מעט:

בכל שטר צריך להיות כתוב תאריך, מפני שצריך לדעת מתי מתחיל החיוב שכתוב בשטר, ואם כתבו בשטר תאריך מוקדם הוא פסול. ובכל א' בתשרי עוברים לשנה הבאה (ר"ה ח, א). בימי האמוראים והגאונים נהגו למנות את השנים למלכי יוון. מסוף תקופת הגאונים החלו למנות את השנים מבריאת העולם. וכך אנו כותבים כיום בכל השטרות ובכלל זה בכתובות ובגיטין.

וכן לעניין שנת השמיטה ושנת היובל, זמן תחילת השנה הוא ראש השנה (ר"ה ח, ב). וכן נצטווינו שהתרומות והמעשרות שאנו מפרישים יהיו מפירות אותה שנה, אבל המפריש תרומות ומעשרות מפירות של שנה אחת על חברתה, לא קיים את מצוותו, שנאמר (דברים יד, כב): "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה". הזמן המבדיל בין שנה לחברתה לתבואה וירקות הוא ראש השנה (ר"ה יב, א).[3]


[2]. לכאורה קשה, שהיה ראוי שיום הזיכרון שהוא ראש השנה יהיה בא' לחודש הראשון, אולם החודש הראשון הוא ניסן, ואזי יוצא שראש השנה חל בחודש השביעי. אלא שמבאר המהר"ל (חידושי אגדות ר"ה י, ב), שכך מתאים, שכן השביעי תמיד מקודש, יום השבת, שנת השמיטה, וכן ארץ ישראל שביעית לארצות. וכן אמרו בויק"ר כט, יא: "כל השביעין חביבין". אפשר לומר כהמשך לדברי ר"ת, שבפועל העולם נברא בניסן, אבל רק לאחר שמגיעים לחודש השביעי ישראל יכולים לעלות אל השורש, ולקלוט את משמעות יום הזיכרון שמכוון כנגד הזמן שהעולם נברא במחשבה, ולכן ביום זה דן ה' את ברואיו. ונקבע ר"ה ביום בריאת האדם, למרות שהוא השישי לששת ימי בראשית, מפני שעיקר הבריאה היא האדם (של"ה תולדות אדם, בית ישראל א).

[3]. הולכים בירקות על פי מועד לקיטתם, ובתבואה לפי הזמן שהביאה שליש. עוד נצטווינו להפריש בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית למחזור השמיטה 'מעשר שני', ובשנה השלישית והשישית, במקום 'מעשר שני' מפרישים 'מעשר עני'. הזמן הקובע לחילוף השנים לתבואה ולירקות הוא ראש השנה. ולאילנות ר"ה הוא ט"ו בשבט, היינו, השנה השלישית לאילן מתחילה בט"ו בשבט של השנה השלישית, והשנה הרביעית מתחילה בט"ו בשבט של השנה הרביעית ומסתיימת בט"ו בשבט של השנה החמישית.

ערלה: נצטווינו שלא לאכול מפירות האילן בשלוש שנותיו הראשונות, ובשנה הרביעית לאכול את פריו בקדושה בירושלים. שנים אלו נמנות מא' תשרי, שאם נטע עץ בט"ו באב, כשיגיע ר"ה נחשב שעברה שנה שלימה, הואיל והעץ כבר הספיק להשריש (שבועיים) ולהתקיים חודש בשנה הקודמת. ויש להמתין עוד שנתיים עד למניין שלוש שנים. אמנם כיוון שר"ה לאילנות הוא בט"ו בשבט, יש להמתין מר"ה עד ט"ו בשבט. יש לציין שבפירות האילן הולכים אחר החנטה (שו"ע יו"ד רצד, ד).

מניין השטרות למלכי יוון התחיל משנת מותו של אלכסנדר מוקדון (ג' אלפים תמ"ט לבריאת העולם). וכך נהגו בישראל עד סוף תקופת הגאונים. ויש מעולי תימן שעוד נוהגים לכתוב מניין זה בכתובות. על כל ההלכות המובאות בהלכה זו עי' בספרו של הרב זוין 'המועדים בהלכה' – 'ראש השנה – תחילת השנה'.

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על ג – ראש השנה

ד – חגיגיות בלבוש וסעודות

יחד עם זה שראש השנה הוא יום תרועה ויום דין, הוא גם יום 'מקרא קודש', שמצווה לקדשו באכילה ושתייה ולכבדו בכסות נאה (ספרא אמור יב, ד; פנה"ל מועדים א, ז). וכן יש להקדיש חציו של היום לה', כמו בשבתות ומועדים. אמנם כיוון שבראש השנה מאריכים בתפילות, זמן התפילה מתרחב על חשבון הלימוד, והעיקר שזמן התפילות והלימוד יהיה לכל הפחות תשע שעות (כמבואר בפנה"ל מועדים א, ה-ו).

וכיוון שהוקשו כל המועדים זה לזה (שבועות י, א), כשם שמצווה לשמוח בשלושת החגים כך מצווה לשמוח בראש השנה ביין ובשר. ולכן הוא גם נקרא 'חג', שנאמר (תהלים פא, ד): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ".

אלא שהואיל והוא גם יום דין ותרועה, לא נצטווינו לשמוח בו שמחה יתירה כמו בשאר החגים, ולכן אין אומרים בתפילת ראש השנה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון" כפי שאומרים בשאר החגים (שו"ע תקפב, ח). וגם אין אומרים בו הלל. ודבר זה שאלו מלאכי השרת לפני הקב"ה: "מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכיפורים? אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, וישראל אומרים שירה?!" (ר"ה לב, ב; ערכין י, ב; שו"ע תקפד, א; עי' פנה"ל מועדים ב, ז).

לפיכך, מצווה לערוך בו שתי סעודות מכובדות, אחת בלילה ואחת ביום, ולשמוח בהן בבשר ויין. אלא שכתבו הראשונים שלא יאכל אדם בראש השנה כמלא שובעו, כדי שלא יקל ראשו ותהיה יראת ה' על פניו (שו"ע תקצז, א). הרי שסעודות ראש השנה צריכות להיות יותר חשובות ומשמחות מסעודות שבת, אבל לא כמו סעודות שלושת הרגלים.

וכן מצווה ללבוש בראש השנה בגדים מכובדים ונאים, ולכבס אותם לקראת החג. אבל אין לובשים את הבגדים היפים ביותר כמו בשאר החגים, מפני מורא הדין. ויש נוהגים ללבוש בגדים לבנים בראש השנה (שו"ע תקפא, ד; מ"ב כה). מי ששערותיו מגודלות באופן שאינו מכובד – צריך להסתפר לכבוד ראש השנה. והרגיל להתגלח – צריך להתגלח לכבוד ראש השנה (שו"ע תקפא, ד).

וכן למדנו מעזרא הסופר, שיחד עם ההתעוררות לתשובה הורה לעם לשמוח בראש השנה, מפני שהוא יום קדוש לה'. בימי הקמת בית המקדש השני ותחילת התבססות הישוב היהודי בארץ אחר גלות בבל, רבים מעמי הארץ לא שמרו מצוות כראוי. ובראש השנה, נחמיה המנהיג המדיני, ועזרא הסופר המנהיג הרוחני, כינסו את כולם, אנשים ונשים, כדי לעוררם בתשובה. ועזרא קרא בפניהם בתורה מהבוקר ועד חצות היום, ופירש להם את התורה והמצוות. וכשהבינו השומעים שנכשלו בעבירות, התעוררו לחזור בתשובה והחלו להתאבל ולבכות, ונחמיה ועזרא עודדו את רוחם ואמרו (נחמיה ח, ט-יב): "הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַה' אֱלוֹהֵיכֶם, אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ, כִּי בוֹכִים (היו) כָּל הָעָם כְּשָׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה". ואף הורו להם לערוך סעודות: "לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ (לעניים), כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ, וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם. וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכָל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ (אל תבכו), כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ". והורו להם לאכול משמנים ולשתות ממתקים כדי שיקיימו את מצוות החג בבשר ויין. בנוסף לכך, יהיה בזה סימן טוב לכל השנה, שתהיה שמנה ומתוקה (רא"ש ר"ה ד, יד). "וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה, כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם". הבינו שה' אינו רוצה להענישם, אלא שמח בחזרתם בתשובה.

אמנם בתקופת הגאונים והראשונים, היו חסידים ותלמידי חכמים שנהגו לצום בראש השנה. ומסתבר שבעקבות ייסורי הגלות הרגישו צורך להזדהות עם צער השכינה, שהיאך יהיו הם אוכלים ושמחים ביום הדין כשהשכינה בגלות. וחפצו לעשות תשובה יתירה, בקבלת ייסורים וסיגופים, כדי לבטל הרעה. אולם למעשה נפסק להלכה, שגם בימי הגלות המרים, מצווה לערוך סעודות בראש השנה, וקל וחומר שאסור לצום.[4]


[4]. למדנו במשנה (חולין פג, א), שערב ר"ה היה אחד מארבעת החגים שהיו ישראל נוהגים לשחוט בהם הרבה בהמות, ולכן היה צריך להודיע לקונה בהמה אם מכרו את בִתה או אִמה, כדי שלא יעברו על "אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד" (ויקרא כב, כח). וכן למדנו (שבועות י, א) שהוקשו המועדים זה לזה, הרי שיש גם בר"ה מצוות שמחה. וכן מצינו שהורה עזרא לעם לאכול ולשתות ולשמוח (נחמיה ח, ט-יב). וכ"כ יראים רכז, ושו"ת מהרי"ל קכח, ולכן ר"ה מבטל אבלות שבעה ושלושים (שו"ע יו"ד שצט, ו). וכ"כ שאגת אריה קב, יפה ללב ב, א, ועוד אחרונים. מנגד, יש סוברים שהואיל ור"ה אינו רגל, ואין מקריבים בו שלמי שמחה, אין בו מצוות שמחה, אבל כיוון שהוא 'מקרא קודש' דינו כמו שבת שמצווה לכבדו ולענגו. וכ"כ במחזור ויטרי שכב; יש"ש ביצה ב, ד; שועה"ר תקכט, ה-ו. וביססו דבריהם על כך שאין אומרים בתפילה של ר"ה "מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון". (ואף שלדעת כמה גאונים מזכירים בתפילת ר"ה "מועדים לשמחה", למעשה אין נוהגים כמותם, וכפי שכתבו רב האי גאון, רמב"ם, רא"ש סוף מס' ר"ה, שו"ע תקפב, ח). ←

והרמב"ם כתב בהלכות יו"ט ו, יז, שבכל החגים מצווה לשמוח, וכוונתו גם לר"ה, אמנם כתב שאין שמחת ר"ה שמחה יתירה (הל' חנוכה ג, ו). וכן כתב האגודה, שיאכלו וישתו וישמחו, אבל לא יאכלו כל שבעם, כדי שתהיה יראת ה' על פניהם. וכ"כ בשו"ע תקצז, א. וכ"כ רוב האחרונים. הרי שכמו בשאר המועדים חובה לשתות יין ומצווה לאכול בשר, אלא שאין מרבים בהם כמו ביו"ט. ונראה שמי שהתפלל ביראה, ורוצה אח"כ לקיים את מצוות השמחה בהידור, ולהרבות בשתיית יין ואכילת בשר כמו ביו"ט, רשאי, שכך דעת רבים מהראשונים והאחרונים, וכהוראת עזרא לעשות 'שמחה גדולה'.

ויש גאונים שסברו שמצווה להתענות ביום ר"ה (אוצר הגאונים ביצה ד, ב). וכן נהגו חלק מהראשונים כמובא באור זרוע ב, רנז. ואף שמסתבר שהסכימו שמצווה לשמוח בר"ה, וכך נהגו בלילה, מ"מ סברו שמשום צערם של ישראל בגלות, ראוי להתענות בכל הימים של עשרת ימי תשובה, כולל שבת ור"ה, כשם שהתירו להתענות בשבת וחג תענית חלום. והרבה גאונים, ובכללם רב סעדיה גאון ורב האי גאון, אסרו להתענות. וכ"כ בשו"ע תקצז, א. אלא שי"א שמי שנהג להתענות פעם אחת בר"ה, אפילו לתענית חלום, חייב להמשיך במנהג זה כל ימיו. ואם יאכל, יסתכן בנפשו (האגור), והביאו שו"ע תקצז, ב-ג. ודעת כלבו ומנהגי הר"א טירנא שאין צריך לחשוש לזה. והרמ"א כתב שמי שאינו חושש, רשאי לאכול בשנים הבאות על סמך התרת נדרים. וכ"כ מ"ב ט. וכן המנהג.

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על ד – חגיגיות בלבוש וסעודות

ה – ביאור הביטחון והשמחה

אמרו חכמים על הפסוק (דברים ד, ז): "כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלוֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּה' אֱלוֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו" – "איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיו (מנהגיו ודיניו) של אלוהיה, שמנהגו של עולם, אדם שיש לו דין – לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך ציפורניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינם כן, לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחים זקנם ומחתכים ציפורניהם ואוכלים ושותים ושמחים בראש השנה, לפי שיודעים שהקב"ה יעשה להם נס" (טור תקפא, ד).

לכאורה יש לשאול, וכי היאך אנחנו יכולים להיות בטוחים שיעשה לנו ה' נס ונזכה במשפט, הרי בעינינו אנו רואים איך בכל שנה מתים כמה וכמה אנשים, ורבים ניזוקים או נעשים חולים, הרי שלא נעשה להם נס?

אלא שכל מי שמקיים את מצוות החג כראוי, ומקבל על עצמו את מלכותו, ומתוך כך מתעורר להתעלות בעבודת ה', מובטח לו שהקב"ה ידון אותו לטובה, מפני שזה רצונו של ה' יתברך להיטיב לברואיו. ובמחשבה פשוטה הכוונה היא שיברך ה' אותנו בשנה טובה, כפי שבדרך כלל קורה. אלא שאנו גם יודעים, שלפעמים מפני גודל החטא או חסרון העולם, רואה הקב"ה שטוב לו לאדם שימות או יתייסר, שעל ידי כך יזכה לזכך את מעשיו ולתקנם ויזכה לחיים אמיתיים בעולם הבא. ואף שאנו מעוניינים שהטוב האלוהי יתגלה אלינו בעולם הזה בלא ייסורים, מכל מקום, גם אם עדיין לא זכינו לכך, הננו יודעים שהדין הוא לטובתנו, וראוי לנו לשמוח בו (של"ה מס' ר"ה תורה אור יז).

וכיוון שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, קבע את יום הזיכרון והתרועה כיום שבתון מקרא קודש. ועניינו של יום קדוש הוא, שפורשים בו ממלאכת החול ודאגותיו, ומגלים את הקדושה בתורה ותפילה ושמחה של מצווה בסעודות. ואם לא היינו מצווים לעשות חג בראש השנה, מסתבר שמרוב חרדה מאימת הדין, היינו עוסקים במשך כל ראש השנה בבקשות פרטיות. וזה לא היה מועיל לנו בדין אלא מזיק. מפני שהחטא נובע מכך שהאדם שוכח את תפקידו המקודש, ועוסק בענייניו הפרטיים. ועל ידי קדושת היום, ישראל שמחים בגילוי מלכותו של ה' בעולם, ודווקא מתוך כך ישראל מתעוררים לתשובה מאהבה וזוכים בדין ומתברכים בשנה טובה.

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על ה – ביאור הביטחון והשמחה

ו – המלכת ה' בתפילות

עיקר תפילת ראש השנה עוסקת בהמלכת ה' עלינו, ועל כן בחתימת הברכה השלישית של תפילת עמידה, במקום לומר
'הא-ל הקדוש' אנו אומרים 'המלך הקדוש'. וכך ממשיכים לומר בכל עשרת ימי תשובה. וכל כך חשוב עניין זה, שאם טעה ולא אמר 'המלך הקדוש', לא יצא ידי חובתו ועליו לחזור להתפלל (שו"ע תקפב, א; להלן ה, ב). ובראש השנה מוסיפים בברכה זו תפילות על גילוי מלכותו. "ובכן יתקדש שמך ה' אלוהינו על ישראל עמך, ועל ירושלים עירך, ועל ציון משכן כבודך, ועל מלכות בית דוד משיחך, ועל מכונך והיכלך… וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל הברואים, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם… וכל הרשעה כולה כעשן תכלה, כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ. ותמלוך אתה הוא ה' אלוהינו לבדך על כל מעשיך, בהר ציון משכן כבודך, ובירושלים עיר קודשך".

וחתימת ברכת החג בכל תפילות ראש השנה היא: "מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון". ובתפילת המוסף שהיא התפילה העיקרית של ראש השנה, שבה תוקעים בשופר, תקנו חכמים לומר שלוש ברכות: מלכויות זיכרונות ושופרות, והעיקרית שבהן היא 'מלכויות', שהיא הראשונה, ובה מזכירים את קדושת היום, וחותמים "מלך על כל הארץ, מקדש ישראל ויום הזיכרון". הרי שעיקר עניינו של יום הזיכרון הוא להמליכו. ואכן גם ברכת 'זיכרונות' עוסקת בכך שהוא מלך העולם, ולכן הוא זוכר את כל ברואיו. וכן ברכת 'שופרות' עוסקת בגילוי מלכותו בעולם שנעשית על ידי קול השופר, כפי שהיה במעמד הר סיני, וכפי שיהיה לעתיד, שעל ידי תקיעה בשופר גדול יתקבצו כל גלויותינו להשתחוות לה' בירושלים. גם תרועת השופר מבטאת את מלכותו, שמאימתה אנו עומדים לפניו בשברון ותשובה.

יכולים היינו מרוב דאגה על עתיד חיינו בשנה הבאה, להקדיש את כל יום הדין לתפילות פרטיות על פרנסה ובריאות וכל שאר הדברים שאדם טרוד בהשגתם כל השנה. אולם זוהי סגולתם המיוחדת של ישראל, שרצונם העמוק ביותר, שתתגלה מלכותו יתברך, והעולם כולו יתוקן וייגאל, ואפילו אם לשם כך יצטרכו לסבול ייסורים. בדרך גדולה ונוראה זו בחר עם ישראל, החל מאבות העולם שקיבלו על עצמם להאמין בה' אל מול כל עובדי האלילים שמסביבם, ועד הגלות הארוכה, שלמרות כל הסבל שבה, בחר עם ישראל שלא להתבולל בעמים ולהמשיך לשאת את דגל האמונה והתורה, כדי לתקן עולם במלכות שד-י.

וכשישראל מניחים את צערם ועוסקים בכבודו וגילוי מלכותו, אומר הקב"ה למלאכים: ראו בני חביבי, שמניחים צערם ועוסקים בכבודי. ובכך מסתתמות טענותיו של השטן שרוצה לבטל את ישראל מהעולם, וישראל זוכים לשנה חדשה שבה יתקדמו עוד צעד לקראת התיקון והגאולה. וככל שנזכה לקבל עלינו בראש השנה את מלכותו, בענווה ויראה, בגיל ורעדה, כך נזכה יותר לשנה טובה ומבורכת.

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על ו – המלכת ה' בתפילות

ז – ראש השנה יומיים

על פי התורה ראש השנה הוא יום אחד בלבד, שנאמר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כג, כד, וכן בבמדבר כט, א). אולם בפועל אנו מקיימים את ראש השנה במשך יומיים.

כדי להבין את העניין צריך לבאר שכל החגים תלויים בחודש העברי, שנקבע על פי מחזור הירח. בתחילת החודש הלבנה נראית לעינינו קטנה מאוד, כקו דק, והיא הולכת וגדלה עד אמצע החודש, שאז הלבנה נראית במילואה, עיגול שלם. במחצית השנייה של החודש הלבנה הולכת ומתמעטת עד שבסוף החודש היא נעלמת מעינינו לחלוטין למשך כעשרים וארבע שעות. לאחר מכן היא שוב חוזרת להיראות כקו דק, ובכך מתחיל חודש חדש. והמצווה היא שיבואו עדים שראו בליל שלושים את הירח החדש (המולד), ויעידו על כך בפני בית הדין, ועל סמך עדותם בית הדין יקדש את החודש. כיוון שאורך מחזור הירח כעשרים ותשעה ימים וחצי, הרי שלפעמים החודש מונה עשרים ותשעה ימים ולפעמים שלושים ימים (עי' פנה"ל זמנים א, א-ב).

בחודשים שבהם חלים החגים, מיד לאחר שבית הדין היה מקדש את החודש, היו יוצאים שליחים לכל קהילות ישראל להודיע אימתי נתקדש החודש ואימתי יחול החג. אלא שלחוץ לארץ לא הספיקו השליחים להגיע לפני מועד החגים, ולכן קבעו חכמים שמחמת הספק יקיימו בחוץ לארץ את החגים במשך יומיים (פנה"ל מועדים ט, א-ד).

ראש השנה הוא החג היחיד שחל בראש חודש, ולכן גם ברחבי הארץ לא יכלו לדעת אימתי הוא חל. מפני שלאחר שקידשו בבית הדין את החודש, התברר שאותו יום הוא חג, וממילא אסור היה לשליחים לצאת מתחום שבת להודיע אימתי נתקדש החודש. וכיוון שכך, מחמת הספק, היו חייבים לקיים בכל רחבי הארץ את ראש השנה במשך יומיים.

אמנם בירושלים, מקום מושב בית הדין, היו יודעים אימתי בית הדין קידש את החודש, אבל לא יכלו לדעת זאת מראש, כי רק ביום היו מקבלים את העדים ומקדשים את החודש. לפיכך, מחמת הספק היו צריכים לשמור את החג מתחילת ליל השלושים לחודש אלול. אם למחרת הגיעו עדים שהעידו על מולד הלבנה, בית הדין היה מקדש את החודש, והתברר שאותו היום הוא ראש השנה, וביום שלאחריו נהגו חול. ואם לא באו עדים במשך כל יום השלושים, התברר שאותו היום היה חול, והחג יחול למחרת. הרי שכאשר קדשו בית הדין את החודש ביום הראשון, קיימו בירושלים את החג במשך יום אחד, וכאשר ראש חודש חל ביום השני, נהגו בפועל בירושלים שני ימים של חג.

ספקות הזמן מתאימים לאופיו של ראש השנה שהוא חג טמיר ונעלם, ולכן הוא חל בזמן שבו הלבנה המכוסה מתחילה להתגלות. ועל כן נקרא שמו 'כֵּסֶה', שנאמר (תהלים פא, ד): "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ", אמרו חכמים (ר"ה ח, א): "איזהו חג שהחודש מתכסה בו (שהלבנה נעלמת בו)? הוי אומר זה ראש השנה".

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על ז – ראש השנה יומיים

ח – שמירת יומיים בזמן הזה

הלכה היא שכאשר אין בית הדין יכול לקדש את החודשים על פי עדים, ראש החודש מתקדש על פי חשבון הלוח העברי. קרוב לשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני (4119 לבריאת העולם, 359 למניינם), ראה הלל השני, נשיא בית הדין, שלא ניתן עוד לקיים את בית הדין שקידש את החודשים. ועמד הוא עם בית דינו וחישב את לוח השנה הקבוע, וקידש על פיו את כל החודשים שיהיו עד שיחזור בית הדין למקומו (רמב"ם קידוש החודש ה, ב; פנה"ל זמנים א, ג, 3).

לכאורה מאותו הזמן כבר לא היה צורך לקיים את ראש השנה במשך יומיים, שכן הכל יודעים על פי הלוח מתי יחול ראש חודש תשרי שהוא ראש השנה. אלא שכשם שקבעו חכמים לבני חוץ לארץ להמשיך במנהגם ולקיים את כל החגים במשך יומיים, כך קבעו לבני ארץ ישראל, שימשיכו במנהגם ויקיימו את ראש השנה במשך יומיים. אפשר לומר, שמעצם זה שבעת שנהגו כמצוות התורה וקדשו את החודש על פי עדים נצרכו לעשות את החג יומיים, משמע שכך ראוי לנהוג.[5]

כמו בכל התורה, הצד ההלכתי תואם את הצד הרוחני, וכן מבואר בזוהר (ח"ג רלא, א), שמפני חומרת הדין, ראו חכמים צורך להוסיף עוד יום, כדי שהדין יהיה כלול גם מרחמים ועל ידי כך יתמתק, שאם היה יום אחד בלבד, מרוב חומרת הדין, היה העולם יכול להיחרב.

עוד צריך לבאר, שבחוץ לארץ צריכים לעשות את כל החגים במשך יומיים מפני שהם רחוקים מגילוי הקדושה, אבל בארץ ישראל שהקדושה מתגלה יותר, אפשר לקלוט את כל קדושת החגים ביום אחד. משל לפנס, שכאשר הוא מאיר למקום קרוב, אורו חזק וממוקד בשטח קטן, וכאשר הוא מאיר למקום רחוק, אורו חלש ומתפזר על שטח גדול. וראש השנה שהוא יום טמיר ונעלם, אפילו בארץ ישראל צריכים יומיים כדי לקלוט את אורו.

אפשר לומר שעיקר תפילות היום הראשון מכוונות על ענייני הכלל, שנזכה בשנה הבאה שמלכות ה' תתגלה על ישראל עמו ועל ציון משכן כבודו, עד שכל אשר נשמה באפו יאמר: ה' אלוהי ישראל מלך ומלכותו בכל משלה, ועל ידי כך העולם כולו יזכה לברכה ושלום. וביום השני שהוסיפו ותקנו לנו חכמים, אנו מתפללים שכל הרעיונות הגדולים יתגלו גם בחיים הפרטיים שלנו, שגם אנחנו בחיינו המעשיים נהיה שותפים בגילוי כבוד ה' בעולם, ולשם כך נזכה לברכה אלוקית.[6]


[5]. אמנם היו כמה מגדולי הראשונים (רבנו אפרים והרז"ה) שסברו שבארץ ישראל צריך לקיים את החג במשך יום אחד, מפני שבמקום בית הדין היו יודעים מתי קדשו את החודש ואימתי חל החג, וכיוון שכל ארץ ישראל ראויה להיות מקום למושב בית הדין, יש לקיים בארץ יום אחד.

אבל למעשה, לדעת רובם המכריע של הראשונים, גם בארץ ישראל יש לקיים את ראש השנה במשך יומיים. משום שבפועל גם בזמן שקידשו את החודש על פי עדים, נהגו בכל הארץ יומיים.

ואפילו בירושלים, מקום בית הדין, כאשר העדים לא הגיעו ביום הראשון, היו מקיימים את ראש השנה במשך יומיים. ואמנם כמעט תמיד העדים הגיעו ביום השלושים, מ"מ כיוון שלפעמים היו צריכים לעשותו יומיים על פי הדין, כאשר העדים הגיעו לאחר המנחה של היום הראשון (ר"ה ל, ב; ביצה ד, ב, כמבואר בהלכה הבאה), לכן גם בירושלים צריך לקיים את ר"ה במשך יומיים (רמב"ם הל' קידוש החודש ה, ח; רא"ש ביצה א, ד). ועוד, שהשוו חכמים את מידותיהם, ולא רצו לחלק בין ירושלים לשאר הארץ, ולפיכך תקנו לכולם לעשות ר"ה יומיים. וכפי שתקנו (ר"ה כא, א) לכל בני חוץ לארץ לעשות את כל החגים שני ימים, למרות שלחלק מהמקומות היו השליחים מגיעים לפני שמיני עצרת ושביעי של פסח (עי' רמב"ן מלחמות ג, א, בדפי הרי"ף, רשב"א ביצה ה, ב, 'אמר').

[6]. בזוהר פינחס (רלא, ב) מבואר שהיום הראשון הוא דינא קשיא והיום השני דינא רפיא. והסברה ברורה, הראשון מהתורה והשני מדברי חכמים. ובשער הכוונות (דרושי ר"ה דרוש ב) ביום הראשון הוא תיקון פנימיות ז"א ובשני חיצוניות ז"א. ובקיצור הכוונות לרמח"ל ר"ה עמ' קי, ביום ראשון תיקון ללאה וכתר של רחל, ובשני תיקון חכמה של רחל. ובשם משמואל (ר"ה תרע"ג 'איתא בכתבי'), ביום הראשון דינא קשיא על עסקי אלוקות, ובשני דינא רפיא על עסקי עולם הזה (עי' בהרחבות).

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על ח – שמירת יומיים בזמן הזה

ט – דין היום הראשון והשני וברכת שהחיינו בשני

כיוון שכיום אנו יודעים על פי הלוח אימתי הוא ראש חודש תשרי, היום הראשון של ראש השנה מצוותו מהתורה והשני מדברי חכמים. וכן הדין בכל החגים בחוץ לארץ, שהיום הראשון הוא מהתורה והשני מדברי חכמים. לפיכך, בכל ספק בהלכות יום טוב ובדיני תקיעת שופר, ביום הראשון מחמירים, כפי הכלל: "ספיקא דאורייתא לחומרא", וביום השני מקילים, כפי הכלל: "ספיקא דרבנן לקולא". וכן התירו חכמים לעסוק בקבורת מת ביום טוב שני של גלויות וביום שני של ראש השנה, משום כבודו של המת (שו"ע תקכו, ד; פנה"ל מועדים ז, ה).

כמו כן אסור להכין דבר מהיום הראשון ליום השני, ובכלל זה אסור לבשל או לערוך את השולחן ולשטוף את הכלים מהיום הראשון ליום השני, ככל דיני הכנה מיום טוב ראשון ליום טוב שני של גלויות (שו"ע תקג, א; פנה"ל מועדים ט, ה; ב, יב).

אמנם יש שוני מסוים בין שני ימים טובים של גלויות לשני ימים של ראש השנה, שיסוד קיום שני ימים טובים של גלויות הוא מחמת הספק, שלא ידעו באיזה יום קידש בית הדין את החודש. ואילו את ראש השנה לפעמים קיימו במשך יומיים למרות שלא היה ספק אימתי הוא חל. זה היה כאשר העדים הגיעו לאחר זמן המנחה, שקבעו חכמים שלא יקבלו את עדותם, שמא יקדשו את החודש ולא יספיקו עד הערב להקריב את קרבנות החג ולומר את השיר המיוחד לראש השנה. אבל כיוון שהיום הראשון היה ראוי להיות קדוש, קבעו חכמים, שימשיכו לנהוג בו כחג, למרות שהוסכם שלא לקדשו. הרי שלעיתים נמשך ראש השנה יומיים מחמת הדין, ולכן קראו חכמים לשני ימים של ראש השנה 'יומא אריכתא' – יום ארוך.[7]

ועל כן התעורר ספק אם מברכים 'שהחיינו' ביום השני. בחוץ לארץ, ביום טוב שני של גלויות, מברכים 'שהחיינו', שהואיל ונתקן מחמת הספק, כל דיניו כדין היום הראשון, וגם בו מברכים 'שהחיינו'. אבל בראש השנה, יש אומרים שהואיל ומבחינה מסוימת שני הימים נחשבים כיום אחד ארוך, רק בראשון מברכים 'שהחיינו'. למעשה, דעת רוב הפוסקים שצריך לברך 'שהחיינו' גם בקידוש של הלילה השני, וכן נוהגים. אלא שלכתחילה עדיף ללבוש לקראתו בגד חדש או להביא לשולחן פרי חדש, וכך יברכו 'שהחיינו' לכל הדעות, שכן הברכה תחול גם על הבגד או הפרי (שו"ע תר, ב). וכמובן שאם בעת הקידוש הביאו פרי חדש לברכת 'שהחיינו', בעת שיאכלו את הפרי לא יברכו עליו 'שהחיינו', שכבר יצאו בברכת 'שהחיינו' של הקידוש.

לגבי תקיעת שופר של היום השני, למנהג ספרדים אין מברכים 'שהחיינו'. ולמנהג אשכנזים מברכים 'שהחיינו', ואם אפשר, עדיף שהתוקע ילבש בגד חדש, ויכוון בברכת 'שהחיינו' גם עליו (שו"ע רמ"א תר, ג; מ"ב ז).


[7]. ביצה שנולדה ביום הראשון של חג, מותרת ביו"ט שני של גלויות. שכן איסור הביצה נובע מכך שהיא מוקצה, ואם היום הראשון הוא יום טוב, נמצא שהשני הוא חול, ומותר לאוכלה. ואם השני יום טוב, נמצא שהיום הראשון היה חול והביצה שנולדה בחול איננה מוקצה. וכן הדין לגבי דגים שניצודו בראשון ופירות שנשרו מהעץ בראשון, שאינם מוקצים בשני. אולם בראש השנה, כיוון שלפעמים היו צריכים לשמור את שני הימים מהדין, דינם כיום אחד ארוך, וביצה שנולדה בראשון, ודגים שניצודו בראשון, ופירות שנשרו בראשון, מוקצים גם בשני (שו"ע תר, א). ואף שלעניינים אלו שני הימים של ר"ה נחשבים כיום אחד, אין מקילים על פי זה להכין מהראשון לשני, אלא דינו כשאר ימים טובים של גלויות, שאסור להכין בהם מהראשון לשני, כמבואר בשו"ע תקג, א. מפני שלחומרא אמרו שהם קדושה אחת ולא לקולא (רבנו פרץ בהגהה י לסמ"ק רצד).

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על ט – דין היום הראשון והשני וברכת שהחיינו בשני

י – מלכויות זיכרונות ושופרות

תפילת מוסף היא החשובה שבתפילות ראש השנה, שבה תוקעים בשופר, ובה תקנו חכמים להוסיף שלוש ברכות מיוחדות: מלכויות, זיכרונות ושופרות, שמבטאות את עניינו המיוחד של היום. ועל ידן אנו זוכים לשנה טובה, כפי שאמר הקב"ה לישראל: "אִמרו לפני בראש השנה מלכויות זיכרונות ושופרות. מלכויות – כדי שתמליכוני עליכם, זיכרונות – כדי שיעלה זיכרונכם לפני לטובה, ובמה – בשופר" (ר"ה טז, א). שלוש הברכות הללו חטיבה אחת הן, ומי שאינו יודע אחת מהן, לא יברך את השתיים שהוא יודע. וגם סדרן מעכב, שאם אמרן בסדר אחר – לא יצא (שו"ע תקצג, א, מ"ב ה).

תקנו חכמים להזכיר בכל אחת מהברכות עשרה פסוקים מעניין הברכה, כנגד עשרה מאמרות שבהן נברא העולם, וכנגד עשרת הדיברות, וכנגד עשרה הילולים שנזכרו במזמור האחרון שבתהלים. בכל ברכה וברכה פותחים בשלושה פסוקים מהתורה, לאחר מכן שלושה פסוקים מהכתובים, אח"כ שלושה מהנביאים, ומסיימים בפסוק מהתורה. אין אומרים פסוקים שמזכירים פורענות של ישראל, ואין אומרים פסוקי זיכרונות של יחיד ואפילו הם לטובה (ר"ה לב, א-ב; שו"ע תקצא, ד-ה).[8]

בברכה הראשונה כוללים את קדושת היום יחד עם המלכויות. פותחים בה בנוסח הרגיל של כל החגים – "אתה בחרתנו" ואח"כ אומרים את תפילת 'עלינו לשבח' שבה אנו משבחים ומודים לה' על שזכינו להכיר במלכותו, ומתפללים שגם כל הגויים יקבלו עליהם את עול מלכותו. וממשיכים לומר את פסוקי המלכויות, ומסיימים בפסוק 'שמע ישראל', שאף שאין מזכירים בו את מלכותו, יש בו קבלת עול מלכות שמים. בסיום הברכה מתפללים שימלוך ה' על כל העולם כולו בכבודו, ויקרבנו לעבודתו, לתורתו ומצוותיו. "כי אתה אלוהים אמת ודברך אמת וקיים לעד. ברוך אתה ה', מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הזיכרון".

הברכה השנייה: זיכרונות, בה אנו מספרים שה' זוכר את עולמו ואת כל הברואים ואת כל מעשיהם, ובמיוחד ביום זה שהוא "יום תחילת מעשיך, זיכרון ליום ראשון", שבו ה' דן את עולמו. ואנו מתפללים שיזכור ה' אותנו לטובה, ויפקדנו לישועה, וחותמים: "ועקדת יצחק לזרעו היום ברחמים תזכור, ברוך אתה ה' זוכר הברית".

הברכה השלישית: שופרות, בה אנו מתארים את התגלותו אלינו בהר סיני בקול השופר, ומתפללים שיופיע ויתגלה אלינו שוב בקול השופר שיבשר את הגאולה. "תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גלויותינו, וקרב פזורינו מבין הגויים ונפוצותינו כנס מירכתי ארץ, והביאנו לציון עירך ברינה ולירושלים בית מקדשך בשמחת עולם… כי אתה שומע קול שופר ומאזין תרועה ואין דומה לך. ברוך אתה ה' שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים".

מי שנמצא במקום שאין בו מניין, נכון שלא יתפלל מוסף ולא יתקע בשופר בשלוש שעות ראשונות של היום, כי אז הדין עוד מתוח, ובלא עזרת הציבור יש חשש שלא יזכה בדין. אבל בציבור אפשר להתפלל גם בשלוש השעות הראשונות, שתפילת הציבור מתקבלת, וגם כשאינם מכוונים כראוי, אין הקב"ה מואס בתפילתם (שו"ע תקצא, ח; מ"ב טו; פנה"ל תפילה ב, א-ב).


[8]. מותר להוסיף על עשרה פסוקים, ובדיעבד אם אמר רק שלושה פסוקים, כנגד תורה נביאים וכתובים, וכהנים לוויים וישראלים – יצא. ובדיעבד אם לא הזכיר שום פסוק ורק אמר שכך כתוב בתורה, בנביאים ובכתובים – יצא (ר"ה לב, א; שו"ע תקצא, ד, מ"ב יא). אמירת ברכות אלו מדברי חכמים, ולכן תקיעת שופר קודמת לברכות, עי' להלן ד, 6.

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על י – מלכויות זיכרונות ושופרות

יא – ענייני תפילה וקריאה בתורה

אין אומרים ווידוי בראש השנה, בין ווידוי בנוסח ציבורי ובין ווידוי בנוסח אישי. מפני שעניינו של ראש השנה הוא להמליך את ה' עלינו ועל העולם כולו, ולבקש שהשנה הבאה תהיה טובה כדי שנוכל לגלות בה את כבוד מלכותו, ואין ראוי לעסוק ביום זה בתיקון הפרטי שלנו, שלמענו מוקדשים שאר ימי התשובה. וגם אין ראוי להזכיר חטאים שפוגמים בכבוד מלכותו. ואף יש חשש שהזכרתם עלולה לחזק את טענת המקטרגים שעומדים כנגדנו (זוהר ח"ב קפו, א; ולדעת האר"י בין התקיעות אפשר להתוודות בלחש, להלן ד, ז).

יש סוברים שכשם שאין אומרים ווידוי בראש השנה, כך צריך להשמיט מתפילת 'אבינו מלכנו' את המשפטים שמזכירים בהם חטא, כדוגמת: "אבינו מלכנו חטאנו לפניך" (ב"י, אר"י). ויש נוהגים לומר בראש השנה את כל נוסח 'אבינו מלכנו', מפני שהמשפטים שמזכירים בהם חטא אינם נחשבים כווידוי אלא כציון מצב כללי (רמ"א תקפד, א; מ"ב ג).

למרות שראש השנה הוא יום חג שהיה ראוי לומר בו הלל, כיוון שהוא יום דין, אין אומרים בו הלל (כמובא לעיל הלכה ד).

שינויים רבים יש בתפילות עמידה של הימים הנוראים, והעיקרי שבהם, שבחתימת הברכה השלישית, אומרים 'המלך הקדוש' במקום 'הא-ל הקדוש'. ואם טעה ואמר ה'א-ל הקדוש' – לא יצא, כמבואר להלן (ה, ב). דיני החזן ומנהגיו נתבארו לעיל (ב, י). המנהג שקמים בעת שפותחים את הארון, ושכיום אין להתפלל עמידה בקול נתבאר לעיל (ב, יא).

כמו בכל חג קוראים בתורה חמישה עולים (פנה"ל מועדים ב, ח). וקוראים בפרשת: "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה" (בראשית כא, א-לד), ומפטירים בחנה שילדה את שמואל (שו"ע תקפד, ב). משום שבראש השנה נפקדו שלוש נשים צדקניות: שרה אמנו שילדה את יצחק אבינו, רחל אמנו שילדה את יוסף הצדיק, וחנה שילדה את שמואל הנביא (ר"ה י, ב). עקרותן נבעה מכך שלרום מעלת צדקותן היו צריכות להוליד נשמות בעלות חידוש מיוחד כל כך, שבדרך הטבע לא היו יכולות להיוולד, ורק בזכות ההתחדשות שבראש השנה נפקדו. אמנם רוב הפרשה עוסקת בגירושו של ישמעאל, ושני יסודות אפשר ללמוד מזה: א) למרות הכאב, לא היה פגם מוסרי בגירוש ישמעאל, שאם היה פגם, לא היו מתקנים חכמים שנקרא פרשה זו בראש השנה, כדי שלא להוסיף עלינו קטרוג. ב) דווקא בראש השנה, יום הדין, יש להבחין בין ישראל לשאר העמים שאינם מוכנים לקבל על עצמם את הייעוד הגדול והנורא של תיקון עולם במלכות שד-י, וכפי שהיה הכרח להבדיל את ישמעאל מישראל.

ביום השני קוראים את פרשת עקדת יצחק (בראשית כב, א-כד), כדי להזכיר זכות אבות. ומפטירים בנבואת נחמה מספר ירמיהו (לא, א-יט). בשני הימים נוהגים להוציא ספר שני ולקרוא בו את פרשיית קרבנות היום, ולספר זה עולה המפטיר (ב"י או"ח תפח, ב).

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על יא – ענייני תפילה וקריאה בתורה

יב – מאכלים לסימן טוב

כל מה שאנו עושים בראש השנה יש לו משמעות מיוחדת לכל השנה, שהואיל וזה היום הראשון לשנה, שבו נחתכים חיים לכל חי, כל מעשה, דיבור ומחשבה שבאותו היום משפיעים על כל השנה. וזהו שאמרו חכמים "סימן מילתא הוא" (כריתות ו, א), כלומר יש משמעות לסימנים, שאם יעשו סימן של ברכה בהתחלת השנה, יש לקוות שהברכה תמשך לכל השנה.

על פי זה המליצה הגמרא (שם) לאכול בסעודת ראש השנה מאכלים שיש בהם סימן טוב לכל השנה, כרתי לסימן שיכרתו שונאינו, רוביא לסימן שירבו זכויותינו, תמרים לסימן שיתמו שונאינו וחטאינו, סלק לסימן שיסתלקו שונאינו, דלעת לסימן של ברכה, שהיא פרי ענק שגדל במהרה (שו"ע תקפג, א).

וכן נוהגים לאכול תפוח בדבש או מי סוכר, סימן לשנה טובה ומתוקה. ורימון, מפני שיש לו גרעינים מרובים, והוא סימן שירבו זכויותינו (רמ"א שם). וכן נוהגים לאכול ראש של כבש או דג, לסימן שנהיה לראש ולא לזנב (שו"ע תקפג, ב).[9] וכן נוהגים לאכול דגים, לסימן שנפרה כדגים בלא שתשלוט בנו עין הרע.

על פי העיקרון הזה, נוספו מנהגים לאכול מיני מאכלים שונים, שיש בשמם או צורתם או טעמם, סימן טוב לשנה החדשה, כל עדה לפי שפתה והמאכלים שהיו מצויים אצלה. וטוב כשאפשר להמשיך במסורת.

אין מסתפקים באכילת הסימנים, אלא אמרו הראשונים שנכון להוסיף תפילה קצרה על אכילת כל סימן וסימן, למשל, על התמר אומרים: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו שייתמו שונאינו. וביאר השל"ה, שהעיקר הוא להתעורר מתוך אכילת הסימנים בתשובה ותפילה. שכל תפילות ראש השנה יש להן השפעה רבה על כל מה שיהיה במשך השנה, ועל כן ראוי שאפילו האכילה עצמה תהיה ספוגה בתפילות על השנה הבאה, שתהיה טובה ומתוקה (מס' ר"ה נר מצוה כא).

רבים נוהגים לטבול בראש השנה את החלה שמברכים עליה 'המוציא' בדבש או במי סוכר, לסימן שתהיה השנה טובה ומתוקה (מ"ב תקפג, ג). יש נוהגים לטבול את החלה לפני כן במעט מלח, באופן שלא יפגום בטעם המתוק. ויש נוהגים שכאשר טובלים את החלה בדבש או במי סוכר מסתפקים בהנחת המלח על השולחן בלא שטובלים בו את החלה. יש נוהגים להמשיך לטבול את החלה בדבש בכל השבתות והחגים עד שמחת תורה. ומנגד, יש שלא נהגו לטבול את החלה בדבש אפילו בראש השנה. וכל המנהגים כשרים, וראוי לכל אדם להמשיך במסורת אבותיו.

נוהגים לאכול בראש השנה מאכלים טובים ומשובחים לסימן טוב לכל השנה. ורבים נמנעים לבשל מאכלים חמוצים, מלוחים ומרירים, או פירות בוסר (רמ"א תקפג, א, מ"ב ה). כך נוהגים כל יוצאי אשכנז ורבים מיוצאי ספרד (חיד"א, ר"ח פלאג'י, בא"ח, כה"ח יח). לגבי מאכלים חריפים, רבים נהגו שלא להימנע מלאוכלם, ויש מיוצאי אשכנז שנהגו להרבות במאכלים מתוקים, וממילא לא אכלו מאכלים חריפים ומפולפלים.

עוד נהגו יוצאי אשכנז שלא לאכול אגוזים בראש השנה, שיש בו צד של רמז לחטא, ועוד שהוא מרבה כיחה וניעה בגרון, ועלול להפריע לתפילה (רמ"א תקפג, ב).


[9]. עיקר הכוונה שעם ישראל יהיה לראש ולא לזנב, אבל יש נוהגים לכוון בזה גם על היחיד, ומשתדלים שראש המשפחה יטעם ממנו. אבל אין הכוונה שכל אחד צריך לשאוף להנהיג את כל חבריו, אלא שכל אחד יגלה את העניין המיוחד שלו, שבו הוא ראש. ויש נוהגים לאכול דווקא ראש של כבש, להזכיר זכות אילו של יצחק.

מי שאינו רוצה לאכול את אחד הסימנים, כגון שאינו טעים לו, יסתפק בראייתו, שיש סוברים (עפ"י לשון הגמרא הוריות יב, א), שכך הוא עיקר מנהג הסימנים.

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על יב – מאכלים לסימן טוב

יג – סדר האכילה

יש נוהגים לאכול את הסימנים עוד לפני אכילת הלחם, אבל המנהג הנכון יותר, להקדים את הלחם. מפני שלפי ההלכה, מצד חשיבות הלחם יש להקדימו לשאר המאכלים (פנה"ל ברכות ט, ח). בנוסף לכך, אם יאכלו את הסימנים לפני הלחם, יתעורר ספק האם צריך לברך אחריהם ברכה אחרונה (שם ג, יב).

לפיכך, לאחר הקידוש נוטלים ידיים ובוצעים על החלה, ורבים טובלים אותה בדבש או במי סוכר (כמבואר בהלכה הקודמת). לאחר מכן אוכלים מהסימנים. וצריך לברך 'העץ' על אחד מפירות העץ, ולפטור בכך את שאר הפירות. וזאת משום שברכת 'המוציא' פוטרת את המאכלים שנועדו לשביעה, שהם 'באים מחמת הסעודה', אבל פירות העץ שמביאים לסימנים נועדו להוסיף טעם ואינם חלק מהסעודה, ועל כן הם טעונים ברכה (שם ג, ז). ואף שאכילת התפוח בדבש היא הסימן המפורסם ביותר, כיוון שהתמר משבעת המינים, וגם בתוך סדר שבעת המינים הוא חשוב מהרימון, שהוא קרוב יותר למילה 'ארץ', נכון לברך עליו ולפטור בברכתו את שאר פירות העץ (שם ט, ט-י). לאחר הברכה על התמר, יש לאכול ממנו מעט, ורק לאחר מכן לומר את ה'יהי רצון' שרגילים לומר, כדי שלא להפסיק בין הברכה לאכילה.

על הסימנים שברכתם 'האדמה' אין צריך לברך, מפני שהם מבושלים כדרך הסלטים שבסעודה שנועדו לשביעה, והרי הם נחשבים כ'באים מחמת הסעודה', ונפטרים בברכת 'המוציא'.

נוהגים לפני כל סימן לומר 'יהי רצון'. ואפשר שאחד המסובים יאמר אותו בקול רם, והכל יענו אחריו אמן, ולאחר מכן יאכלו.

יש נוהגים לאכול את הסימנים רק בלילה הראשון (בני יששכר תשרי ב, יא), אולם רוב ישראל נוהגים לקיים את מנהג הסימנים בשני הלילות (חיד"א, א"ר, חת"ס). ויש שהידרו לקיים את מנהג הסימנים גם בסעודות היום (מטה אפרים תקצז, ד; בא"ח נצבים ש"א ח).

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על יג – סדר האכילה

יד – עוד מנהגי סימנים

כיוון שכל מה שעושים בראש השנה הוא סימן לכל השנה, ראוי לכל אדם לשמוח ולבטוח בה' שיקבל תשובתו, וירבה באהבה עם חבריו, וידון אותם לכף זכות. ולא יכעס ולא יתקוטט עם חבריו, ולא ידבר עליהם רעות, שמלבד האיסור שיש בכך, יש בזה גם סימן רע לשנה הבאה (עי' מ"ב תקפג, ה).

כיוון שראש השנה הוא חג, יש מצווה לשמוח ולשמח בו, ולכן בסעודת החג ישתדל כל אדם לשמח את כל בני משפחתו והמסובים, ויש בזה סימן טוב לכל השנה (עי' לעיל הערה 4; ופנה"ל מועדים א, יא).

נכון שלא להרבות בשינה בראש השנה, שאמרו חכמים (בירושלמי), שכל הישן בראש השנה מזלו ישן כל השנה, אלא מעבר לתפילות ולסעודות ראוי להרבות בלימוד תורה. עם זאת, עדיף שלא למעט מדי בשינה, כדי להתרכז בתפילה ובלימוד. ולכן מי שחש עייפות לאחר הסעודה, טוב שישן על מנת שיוכל ללמוד כראוי. ויש מהגדולים שנהגו לישון בראש השנה כמו בכל החגים (מהר"ם מרוטנבורג). ובכל אופן, כפי שלמדנו (בהלכה ד), יש להקפיד להקדיש חציו של היום לה', והעיקר שזמן התפילות והלימוד יהיה לכל הפחות תשע שעות.

יש נוהגים שלא לישון במשך כל היום, כסגולה לערנות וחיוניות במשך כל השנה (רמ"א תקפג, ב; מטה אפרים). והיושב בבטלה, למרות שהוא ער, נחשב כישן (מ"ב ט). ורוב האחרונים כתבו על פי האר"י, שעיקר ההקפדה היא שלא לישון לפני חצות היום (שועה"ר ח, ערוה"ש ד, מ"ב ט; קצוש"ע קכט, כ). לפי מנהג זה נכון לקום בעלות השחר, או לכל הפחות בהנץ החמה. ומכל מקום, מי שחושש שאם יקום לפני הנץ, יתקשה לכוון בתפילה או לשקוד אח"כ על תלמודו, רשאי לישון עד סמוך לשעת התפילה, שאין סגולה זו חשובה כמצוות לימוד התורה וכוונת התפילה.

לאחר תפילת ערבית, מברכים איש את רעהו: "לשנה טובה תכתב ותחתם", ולאשה: "תכתבי ותחתמי". ויש אומרים שהואיל והחתימה ביום הכיפורים, יש לומר בראש השנה: "לשנה טובה תכתב" בלבד (גר"א). גם למחרת מברכים בנוסח זה, אבל לאחר חצות היום כבר אין מברכים, כי עיקר הכתיבה הסתיימה, ואפשר להסתפק בברכת 'שנה טובה'. ואם המברך מוסיף ברכות ראוי להשיב לו באותן ברכות. ואפשר גם להשיב לו: "וכן למר", היינו שכל הברכות שברכת אותי יחולו גם עליך, מכובדי.

ביום השני יש שאינם מברכים, כי עיקר הדין בראשון. ורוב הציבור נוהג לברך, מפני שגם בו יש כתיבת דין (מ"ב תקפב, כה). וכל המנהגים כשרים.

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על יד – עוד מנהגי סימנים

טו – תשליך

רבים נוהגים ללכת ביום הראשון למקום מים, ים או נהר או מעיין, ולומר מספר פסוקים, ובכללם: "יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כָּל חַטֹּאתָם" (מיכה ז, יט), ועל שם כך נקראת התפילה 'תשליך'. במשך הזמן נהגו רבים להוסיף באותה הזדמנות עוד פרקים ותפילות.

יסוד מנהג אמירת 'תשליך' בתקופת הראשונים באשכנז, ובמשך הדורות הפך לרווח גם בקרב ספרדים, במיוחד לאחר שהאר"י הקדוש שיבח אותו. אמנם אין חובה לקיים את מנהג ה'תשליך', וכן למעשה יש מגדולי ישראל שלא נהגו לקיימו (הגר"א, ר' חיים מוולוז'ין). וכן נוהגים רוב יוצאי תימן. ויש חסידים שמקיימים אותו באחד מימות החול שלאחר ראש השנה.

בטעם המנהג, יש שכתבו, שנועד להזכיר את מסירות נפשו של אברהם אבינו ויצחק אבינו, שבשעה שהלכו לעקדה, עברו דרך נחל מים שפתאום שטף בדרכם כדי להעמידם בניסיון (מהרי"ל). בנוסף לכך, המים רומזים לטהרה ולחיים, וכאשר אדם מתעלה בתשובתו, הוא נטהר ומתנקה, ועוונותיו מתבטלים במי הטהרה. ועוד, שיש בזה בקשה שישליך ה' את הקטרוגים שנוצרו על ידי החטאים למצולות ים, באופן שלא יזכרו עוד. ויש נוהגים לנער בעת אמירת 'תשליך' את שולי בגדיהם, לרמוז שהחטאים הם חיצוניים לנו, ורק מחמת השפעות זרות חטאנו בהם, ובאמת אנחנו מתנערים מהם.

רוב הנשים לא נהגו לקיים את מנהג 'תשליך', ויש אומרים שאף עדיף שלא יקיימו אותו, כדי שלא תיווצר ערבוביה בין גברים לנשים בעת שהולכים אל המים (אלף המגן תקצח, ז). ומכל מקום נשים שרוצות לקיימו – רשאיות.

כאשר אין אפשרות ללכת למקום מים, נוהגים לומר 'תשליך' ליד בור מים או מקווה. ואם אפשר לראות את הים או הנחל מרחוק, יש שנהגו לאומרו כך.

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על טו – תשליך

טז – ראש השנה שחל בשבת

בראש השנה שחל להיות בשבת אין תוקעים בשופר, כמבואר להלן (ד, ט-י).

יש אומרים שאם חל ראש השנה בשבת אין אומרים 'אבינו מלכנו', מפני שאין מתאים להתפלל בשבת על צרכי חול בתפילה שנתקנה מתחילה לתענית (ר"ן, רמ"א תקפד, א, מהרי"ץ). וכן נוהגים יוצאי אשכנז, תימן וחלק מיוצאי ספרד. ויש נוהגים לאומרו גם בשבת (תשב"ץ), וכיוון שגם האר"י הסכים לזה, כך הוא המנהג הרווח בקרב יוצאי ספרד (עי' להלן ה, ו, לעניין שבת תשובה).

צריך לאכול שלוש סעודות. ואם יתקשו לקבוע עוד סעודה בנוסף לסעודה שלאחר התפילה, או מפני שעדיין יהיו שבעים מהסעודה הקודמת, או כדי שלא לקיים את הסעודה השלישית סמוך מדי לסעודת ליל שני של ראש השנה – יחלקו את הסעודה שלאחר התפילה לשניים. כלומר יאכלו מנה אחת בלבד כשיעור חצי סעודה, ויברכו ברכת המזון, ויפסיקו למשך כחצי שעה, ובאותו הזמן ילמדו או יטיילו, ושוב יטלו ידיים ויקבעו סעודה נוספת על המנה השנייה (ועי' בפנה"ל ברכות יב, 2).

כאשר יום ראשון של ראש השנה חל בשבת, רבים מהנוהגים לומר 'תשליך' דוחים את אמירתו ליום השני (רמ"א תקפג, ב; מ"ב ח; ועי' בכה"ח ל-לד).

פורסם בקטגוריה ג - ראש השנה | סגור לתגובות על טז – ראש השנה שחל בשבת

א – מצוות שמיעת תרועת השופר

מצוות עשה לשמוע תרועת שופר בראש השנה, שנאמר (במדבר כט, א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ… יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". וכן נאמר (ויקרא כג, כד): "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה…"

משמעות התרועה שיברון, וכן נאמר (תהלים ב, ט): "תְּרֹעֵם בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם", תְּרֹעֵם לשון תשברם. וכן נאמר (ישעיהו כד, יט): "רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הָאָרֶץ, פּוֹר הִתְפּוֹרְרָה אֶרֶץ, מוֹט הִתְמוֹטְטָה אָרֶץ", אף כאן רֹעָה הִתְרֹעֲעָה פירושו שבור נשברה. וכן נאמר (מיכה ה, ה): "וְרָעוּ אֶת אֶרֶץ אַשּׁוּר בַּחֶרֶב", והכוונה ירוצצו את ארץ אשור (רש"י). כיוצא בזה תרגם אונקלוס (במדבר כט, א): "יוֹם תְּרוּעָה" – 'יום יבבא'. כלומר, יום יבבה ובכי יהיה לכם.

לעומת התקיעה שמבטאת שמחה ויציבות, התרועה רומזת לשברון, חרדה, בכי ושידוד מערכות. וכן מצינו שציווה ה' את ישראל במדבר, שכאשר יצטרכו להתכנס יחד, יתקעו תקיעה בחצוצרות, שהתקיעה מבטאת שמחה והתכנסות. וכאשר יצטרכו לצאת למלחמה או לפרק את המחנה ולהמשיך בנדודים, יריעו תרועה בחצוצרות (במדבר י, א-ז). כי התרועה מבטאת שבר ובכי על מה שהסתיים ולא הושלם, וחרדה לקראת השלב הבא (לעיל ג, ב).

וכך בראש השנה, בעת שהחיים של השנה הקודמת חלפו ללא שוב, והחיים של השנה החדשה עוד לא נקצבו, מתעורר צער גדול על השנה שאבדה, וחרדה גדולה לקראת הדין על השנה הבאה, שהקטגור עומד כנגדנו, ואיננו יודעים מי יחיה ומי ימות, מי בבריאות ומי בייסורים. ובחסדו של ה' אתנו, ציווה אותנו להריע בשופר, כדי להמתיק את הדין, שעל ידי כך שאנו מקבלים את מלכותו ואת דינו, אנו מתעוררים לתשובה והדין מתמתק. ולכן אף שמשך התרועה עצמה קצר, היא מבטאת את אופיו של היום, ועל שמה הוא נקרא 'יוֹם תְּרוּעָה' – יום שברון ובכי, יראה וחרדה.

דייקו חכמים בפסוקים ולמדו שצריך לשמוע בראש השנה שלוש תרועות, ולפני כל תרועה צריך לתקוע תקיעה ולאחר כל תרועה צריך לתקוע תקיעה. הרי שמצווה מהתורה לשמוע בראש השנה שלוש סדרות של 'תקיעה תרועה ותקיעה' (ר"ה לג, ב; לד, א).

התקיעה הראשונה שבכל יחידה מבטאת את הישרות הטבעית של הנשמה, כפי שהיא אצל הילד הרך שעוד לא חטא והוא נקי וטהור מעוונות. לאחר מכן, כשהילד גדל הוא נפגש עם סיבוכי ונפתולי העולם הזה, נאבק ומתנסה, וגם נופל וחוטא. ואת זה מבטאת התרועה, פעם כאנחה ופעם כבכי, על הפגמים שנאחזו במידותינו, ועל החטאים שנכשלנו בהם. לאחר מכן היחידה מסתיימת בתקיעה פשוטה, אשר שוב חוזרת ומבטאת את הישרות ואת הטוב, אך הפעם זו ישרות שלאחר החזרה בתשובה, לאחר בקשת הסליחה. וכך כל יחידה מבטאת תחום אחר בחיים, את תחילתו הטובה, את המשבר שפוקד אותו תוך כדי ההתמודדות עם קשיי החיים, ואת התיקון שבסוף. בסיום כל התקיעות, נוהגים לתקוע תקיעה גדולה וארוכה, המבטאת את התיקון הגמור שלאחר סיום כל המאבקים והייסורים (עי' של"ה מס' ר"ה תורה אור נה).

הרי שאף שראש השנה נקרא יום תרועה, על שם הדין והרעדה שבתרועה, כיוון שמגמת הדין לטובה, להסיר אותנו מהרע, לשפר את מעשינו ולהיטיב את אחריתנו, נצטווינו לתקוע לפני כל תרועה ולאחריה (רבנו בחיי כד הקמח ר"ה, ב; עקדת יצחק שער סז).

ולכך גם רומז השופר, שמצד אחד הוא מחריד את שומעו, ומאידך, מעורר אותו לחזור לשורשו, ליסוד הטוב שבו. וזה היתרון של השופר על החצוצרה, שקולו טבעי והוא מבטא את השאיפה העמוקה לחזרה אל השורשים, להתחבר לטוב האמיתי, ולבטא שאיפה לתיקון שלם.

פורסם בקטגוריה ד - מצוות השופר | סגור לתגובות על א – מצוות שמיעת תרועת השופר

ב – שלושים תקיעות

כפי שלמדנו, התרועה רומזת לצער, שברון ובכי, אלא שברבות השנים התעורר ספק כיצד היא התרועה הראויה ביותר. היו קהילות שהריעו בקולות בינוניים כדוגמת השברים הדומים לאנחות. והיו קהילות שהריעו בקולות קצרים כדוגמת בכי קטוע. והיו קהילות שהריעו בשני הקולות יחד, תחילה בקול אנחות ואח"כ בקול בכי, כדרך אדם שמצטער, שמתחיל באנחות וממשיך בבכי. ואף שבכל סוגי התרועות היו יוצאים ידי מצוות השופר, בעיני ההדיוטות היה נראה כאילו נחלקו ישראל במצווה זו.

לפיכך התקין רבי אבהו בעירו קיסרי, שיהיו תוקעים בכל שלושת סוגי התרועה (ר"ה לד, א, רב האי גאון). ועוד טעם לתקנתו, שלכל סוג תרועה יש ייחוד וערך משלו, וראוי לקיים את כל סוגי התרועה (זוהר ח"ג רלא, ב). ונתקבלה תקנתו בכל הקהילות, ומאז קראו לקולות הבינוניים שברים, ולקולות הקצרים תרועה. וכך הוא הסדר: בתחילה תוקעים שלוש פעמים תשר"ת (תקיעה שברים תרועה תקיעה). לאחר מכן שלוש פעמים תש"ת (תקיעה שברים תקיעה). ולבסוף שלוש פעמים תר"ת (תקיעה תרועה תקיעה. שו"ע תקצ, ב).

וכיוון שנתקבלה תקנתו של רבי אבהו, כבר אין אפשרות לצאת באחד מסוגי התרועות, אלא חובה להריע בשלושת סוגי התרועה. הרי שאף שמן התורה היינו חייבים לתקוע תשע תקיעות, כיום אנחנו חייבים לתקוע שלושים תקיעות. תשע פעמים לשברים, שהיא התרועה כדוגמת האנחה; תשע פעמים לתרועה שהיא כדוגמת הבכי; ושתים עשרה פעמים, לתרועה שיש בה גם קול של אנחה וגם קול של בכי.[1]


[1]. מתחילה יצאו בכל אחת מהתרועות, כפי שכתב רב האי גאון בתשובה (אוצר הגאונים מס' ר"ה סי' קיז), והרבה ראשונים הביאו את דבריו, ובכללם רא"ש (ר"ה ד, י), וריטב"א (סי' כט). אמנם הרמב"ם (שופר ג, ב) כתב: "תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלויות ואין אנו יודעין היאך היא… לפיכך אנו עושין הכל". הרי שמחמת הספק חובה לתקוע את שלושת סוגי התרועה. וכן דעת רמב"ן (במלחמות) וסמ"ג (עשין מב). ונלענ"ד, שגם הרמב"ם ודעימיה יכולים להסכים שמתחילה, לפני שדקדקו בהגדרת התרועה, יצאו בכל סוגי התרועה כדעת רב האי גאון, הואיל וכולם ביטאו צער. אלא שכיום לאחר שנוצר בתודעתנו ספק ממשי מהי התרועה, מדאורייתא אין יוצאים ידי חובה בתרועה אחת. עוד נלענ"ד, שגם רב האי גאון ודעימיה יסכימו שכיום מדרבנן חייבים להריע בשלושת סוגי התרועות, מפני שנתקבלה תקנתו של רבי אבהו.

אלא שעדיין יש מקום להסתפק לגבי מי שיודע לתקוע שברים בלבד, האם יברך על תקיעתו. לסוברים כרמב"ם בוודאי לא יברך, שכן כיום יש ספק אם יצא ידי חובתו. ואפשר לומר שגם רב האי גאון ודעימיה יסכימו לכך, הואיל ולא עשה כתקנת רבי אבהו שנתקבלה להלכה. וכ"כ למעשה בבאו"ה תקצג, ב, 'ואם'. וכן נראה מהמאירי ר"ה לד, א, שסובר כרב האי גאון וכתב שכיום אין יוצאים בלא שלושת סוגי התרועות. מנגד, יש אומרים שלמעשה יברך, מפני שהלכה כרב האי גאון ודעימיה. ועי' על זה בהרחבות.

פורסם בקטגוריה ד - מצוות השופר | סגור לתגובות על ב – שלושים תקיעות

ג – תקיעות מיושב ומעומד

תקנו חכמים לקיים את מצוות שמיעת קול השופר על סדר הברכות המיוחדות של ראש השנה, שהן: מלכויות זיכרונות ושופרות, שעל ידי כך גם התקיעות וגם התפילה משובחות יותר. אבל אין זה מעכב, וכאשר לא ניתן לשלב את התקיעות בתפילה, אפשר לתקוע בשופר לחוד ולהתפלל לחוד. התקנה לתקוע על סדר הברכות היא דווקא לציבור, אבל המתפלל ביחיד, אינו רשאי לתקוע בסדר התפילה (ר"ה לב, א; לד, ב; שו"ע תקצב, א-ב).

מתחילה היו תוקעים ואומרים את הברכות המיוחדות לראש השנה בתפילת שחרית, שזריזים מקדימים למצוות. לאחר מכן, בתקופת השמד, גזרה המלכות שלא יתקעו בשופר, והיו חיילי האויב אורבים לישראל בכל שש השעות הראשונות של היום, לתפוש את התוקעים בשופר. ואז קבעו לתקוע ולומר את סדר הברכות בתפילת מוסף, שזמנה נמשך עד לאחר חצות היום. וגם לאחר שנתבטלה הגזרה, לא החזירו את התקיעות לתפילת שחרית מחשש שמא הגזרה תחזור עד שנשתרש המנהג לתקוע במוסף (ר"ה לב, ב; תוס' וריטב"א שם). ויש אומרים, שמלכתחילה ראוי לתקוע בתפילת מוסף, הואיל ועיקר מצוות היום בקרבן המוסף ובתפילה שכנגדו (דעה בירושלמי ר"ה פ"ד ה"ח).

עוד תקנו חכמים לתקוע לפני תפילת המוסף, והתירו לשבת בתקיעות אלו, ועל כן הן נקראות 'תקיעות דמיושב'. ואף שלכתחילה מצווה שהתוקע והשומעים יעמדו בעת קיום המצווה, התירו לשומעים לשבת בתקיעות שלפני מוסף, כדי להראות שהתקיעות שתוקעים בתפילת המוסף הן העיקר, ולכן דווקא בהן מקפידים לעמוד. וכן נוהגים יוצאי ספרד ותימן, שיושבים בעת התקיעות שלפני מוסף. אבל יוצאי אשכנז, נוהגים לעמוד בתקיעות שלפני מוסף, מפני שבפועל הן התקיעות הראשונות, וכבר בשמיעתן יוצאים ידי חובה (שו"ע תקפה, א; מ"ב ב).

מבואר בתלמוד (ר"ה טז, א-ב), שטעם תקנת חכמים לתקוע ולהריע בישיבה לפני מוסף ושוב לתקוע בעמידה בתוך התפילה – "כדי לערבב השטן". פירש רש"י: שכאשר ישמע השטן שישראל מחבבים את המצוות, ומוסיפים לתקוע יותר ממה שציוותה אותם התורה, יסתתמו טענותיו. והרמב"ן פירש, שיש בכוח התקיעות סגולה לקשר את ישראל לאביהם שבשמיים, ועל ידי כך דעתו של השטן מתערבבת בתקיעות הראשונות, ואינו יכול לקטרג בעת התפילה. עוד אמרו שיש רשות לשטן לקטרג פעם אחת, וכאשר מתחילים לתקוע לפני התפילה, הוא מטיח אז את כל קטרוגיו, ולאחר מכן אינו מקטרג בתפילה (ראב"ד). עוד אמרו, שעיקר התגלותו של השטן ביצר הרע, ואותו מתכוונים לערבב על ידי תקיעות מרובות, שהשופר מעורר לתשובה (ר"ן). ואפשר לפרש, שבתקיעות הראשונות, מרוב התרגשות פעמים שאדם מאבד את הכוונה הראויה, אבל לאחר שכבר שמע שלושים תקיעות, דעתו מתיישבת עליו, והוא יכול לכוון כראוי.

פורסם בקטגוריה ד - מצוות השופר | סגור לתגובות על ג – תקיעות מיושב ומעומד

ד – מנהג מאה תקיעות

מנהג עתיק עוד מתקופת הגאונים לתקוע מאה תקיעות. בימי הראשונים ברוב הקהילות לא נהגו בו, אלא היו תוקעים שלושים במיושב לפני מוסף, ובמוסף עצמו היו שתקעו עשר תקיעות והיו שתקעו שלושים. בתקופת האחרונים, בעקבות דברי האר"י, שסידר כוונות על פי הסוד למאה תקיעות, התפשט המנהג בכל ישראל, עד שכיום כמעט בכל הקהילות נוהגים לתקוע מאה תקיעות.[2]

וכך הוא סדר מאה תקיעות: ב'תקיעות דמיושב' לפני תפילת מוסף, תוקעים שלושים תקיעות: שלוש פעמים תשר"ת, שלוש פעמים תש"ת, שלוש פעמים תר"ת.

עוד שלושים תקיעות תוקעים בחזרת הש"ץ של תפילת מוסף. וכך הוא סדרן: בסיום ברכת 'מלכויות' תוקעים עשר תקיעות: תשר"ת תש"ת ותר"ת. וכן תוקעים לאחר ברכת 'זיכרונות', וכן לאחר ברכת 'שופרות'.

לגבי התפילה שבלחש נחלקו המנהגים: יש נוהגים לתקוע גם בתפילת לחש כדרך שתוקעים בחזרת הש"ץ, מפני שעל ידי השילוב שלהן, התקיעות והתפילה מתקבלות יותר. וכך הוא מנהג יוצאי ספרד וחסידים. לנוהגים כן, התוקע הוא שקובע את קצב התפילה, והמתפללים משתדלים להתפלל בקצב שלו, כדי שישמעו את התקיעות במקום הראוי להן בסיום הברכה. לשם כך התוקע צריך להתפלל במתינות ובקצב אחיד, ומי שמסיים את הברכה לפניו, טוב שימתין עד שהתוקע יתקע. ומכל מקום הרוצים להתפלל מהר יותר או לאט יותר – רשאים, ויאמרו 'היום הרת עולם' בסיום כל ברכה, ובשעה שישמעו את התקיעות, למרות שהם נמצאים בברכה אחרת, יפסיקו וישמעו את התקיעות, ואח"כ ימשיכו בתפילתם (עי' מטה אפרים תקצא, יג).

ויש נוהגים שלא לתקוע בעת תפילת הלחש, מפני שלדעתם עיקר התקנה לתקוע בתפילת הציבור עצמה, היינו בחזרת הש"ץ. בנוסף לכך, הצורך להתאים את קצב התפילה לתקיעות עלול להפריע לכוונת המתפללים. וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז.[3]

לנוהגים לתקוע בתפילת לחש, יוצא שעד סוף חזרת הש"ץ תקעו תשעים תקיעות, ומשלימים עוד עשר תקיעות בעת קדיש תתקבל.

ולנוהגים שלא לתקוע בתפילת לחש, לאחר סיום חזרת הש"ץ חסרות ארבעים תקיעות. שלושים תוקעים לאחר עלינו לשבח, ועוד עשר לאחר 'אנעים זמירות' (מ"ב תקצב, ד).


[2]. ארבעה מנהגים היו בימי הראשונים בסדר התקיעות שבתפילת מוסף: א) תוקעים למלכויות תשר"ת, לזיכרונות תש"ת, ולשופרות תר"ת (רי"ף, רמב"ם, תוס' ר"ה לג, ב, רא"ש, שו"ע תקצב, א, בדעה הראשונה). וכן מנהג תימנים ומקצת קהילות אשכנזים.

ב) לכל ברכה תוקעים תשר"ת (ר"ת בתוס' שם, רמ"א שם). וקשה על שתי הדעות הללו, שהרי עיקר התקיעות בעמידה, וכבר למדנו שמספק צריך להריע ג' פעמים בכל ג' סוגי התרועות. וביאר ר"ח על פי דעת רב האי גאון, שמדאורייתא גם היום אפשר לצאת בכל אחת מסוגי התרועה. והרי"ף והרמב"ם ביארו, שאחר שהריעו בכל שלושת האופנים בתקיעות דמיושב וקיימו את המצווה מדאורייתא, אין עוד צורך להטריח בהן את הציבור בתקיעות דמעומד (הובאו בב"י תקצ, ב). ג) תוקעים ג' פעמים תשר"ת למלכויות, ג' פעמים תש"ת לזיכרונות, ג' פעמים תר"ת לשופרות (כתב בשו"ע תקצב, א, שכך המנהג). ד) המנהג הרווח כיום, לתקוע תשר"ת תש"ת תר"ת לאחר כל ברכה. וזאת משום שאנחנו רוצים להריע בכל ברכה ככל שלוש צורות התרועה. כך היא דעת הערוך, ריא"ז ורדב"ז.

המנהג לתקוע מאה תקיעות, הוזכר בערוך בשם הירושלמי (ערך ערב), והובא בתוס' ר"ה לג, ב, וכן הובא בראבי"ה ושבולי הלקט. והאר"י סידר כוונות על פיו, וכ"כ השל"ה.

[3]. למנהג אשכנז, אין תוקעים בתפילת לחש, וכ"כ מ"א, מ"ב תקצב, א, אבני נזר או"ח תמ"ה. וטעמם, כדי שלא ליצור בלבול בקרב המתפללים שיש מאריכים ויש מקצרים. וכמובן שגם לפי מנהג הגאונים (רב שרירא ורב האי) שבלחש אומרים רק שבע ברכות, לא היו תוקעים בתפילת לחש. ואף לפי מה שנפסק על פי רי"ץ גיאת, טור ושו"ע תקצא, א, שמברכים בלחש תשע ברכות, רבים לא תקעו בתפילת לחש, כמבואר בשו"ע תקצב, א-ב. וכ"כ רדב"ז וכנה"ג. אבל למנהג הערוך ודעימיה, שתוקעים מאה תקיעות, רבים תוקעים גם בתפילת לחש. וכן הוא על פי כוונות האר"י והשל"ה. וכך מנהג ספרדים וחסידים.

פורסם בקטגוריה ד - מצוות השופר | סגור לתגובות על ד – מנהג מאה תקיעות

ה – הברכה, המצווה והכוונה

לפני תחילת התקיעות מברכים שתי ברכות: א) "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשמוע קול שופר". ב) "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". ביום השני, למנהג ספרדים אין מברכים 'שהחיינו'. ולמנהג אשכנזים מברכים 'שהחיינו', ואם אפשר, טוב שהתוקע ילבש בגד חדש ויכוון גם עליו (שו"ע תר, ג, מ"ב ז).

דקדקו חכמים בנוסח הברכה: "לשמוע קול שופר" שהמצווה היא לשמוע ולא לתקוע (שו"ע תקפה, ב). ולכן חרש שאינו שומע פטור מהמצווה, למרות שהוא מסוגל לתקוע. ואם שמיעתו לקויה, אבל בפועל הוא יכול לשמוע את קול התקיעות – חייב במצווה, ואף יכול לתקוע ולהוציא אחרים ידי חובתם. ואם הוא משתמש במכשיר שמיעה חשמלי, עליו להוציא את המכשיר מאוזנו, כדי שישמע את קול השופר עצמו. ויש אומרים שאפשר לשמוע גם דרך מכשיר חשמלי.[4]

כיוון שהמצווה היא לשמוע את קול השופר, התוקע לתוך בור או לתוך מקלט, אם שמע את קול השופר יחד עם ההד היוצא מהבור או המקלט – לא יצא, הואיל ושמע את הקול מעורבב. אבל אלה שנמצאים בתוך הבור והמקלט, כיוון שאינם שומעים את ההד – יוצאים ידי חובתם (ר"ה כז, ב, כ, א; שו"ע תקפז, א-ב, מ"ב י).

אילם, כיוון שהוא שומע, חייב במצווה, ויכול להוציא אחרים ידי חובתם, ואחד מהשומעים יברך במקומו את הברכות. שוטה, פטור מכל המצוות ובכלל זה ממצוות השופר (שו"ע תקפט, ב; מ"ב ד).

כאשר התוקע כבר יצא ידי חובתו והוא בא לתקוע לאנשים שעדיין לא קיימו את מצוותם, עדיף שאחד מאלה שעוד לא קיימו את המצווה יאמר את הברכות. ורבים נוהגים במצב כזה שהתוקע מברך, ויש להם על מה לסמוך (ב"י רמ"א תקפה, ב; מ"ב ה).

מצוות צריכות כוונה, לפיכך, המתאמן לתקוע בשופר ויצאו לו תקיעות כשרות – לא יצא. וכן מי שהיה בביתו ושמע תקיעות מבית הכנסת, אם לא כיוון דעתו לקיים בכך את המצווה – לא יצא. וצריך שגם התוקע וגם השומע יכוונו דעתם. לפיכך, התוקע צריך לכוון להוציא ידי חובת המצווה את כל השומעים ולא רק את אלו שהוא רואה לפניו, כי אולי יש מחוץ לבית הכנסת או בבית סמוך אנשים שרוצים לקיים את המצווה, ואם יכוון להוציא את העומדים לפניו בלבד, אותם אנשים לא יצאו ידי חובתם (שו"ע תקפט, ח-ט).

לכתחילה צריך התוקע לכוון במפורש להוציא את כל השומעים, והשומעים צריכים לכוון במפורש לקיים את המצווה. אמנם בדיעבד, גם אם לא כיוונו על כך במפורש, אם היתה להם כוונה רדומה, יצאו ידי חובתם. ואיזוהי כוונה רדומה, שאם ישאלו את התוקע מדוע תקע, ישיב: כדי להוציא את כל השומעים ידי חובתם. ואם ישאלו את השומע מדוע בא לשמוע את קול השופר, יענה: כדי לקיים את המצווה (פנה"ל תפילה טו, ח).


[4]. אמנם לר"ת וסמ"ג נוסח הברכה "על תקיעת שופר". אולם הרא"ש (ר"ה ד, י) כתב כדברי בה"ג שהמצווה היא לשמוע, ולכן מברכים 'לשמוע'. וכן דעת ראבי"ה, או"ז ועוד רבים, וכן נפסק בשו"ע תקפה, ב.

יש אומרים שהשומע דרך מכשיר חשמלי כמו שומע הקלטה, שהואיל ולא שמע את הקול המקורי, אינו יכול לצאת במצוות התלויות בשמיעה. כ"כ משפטי עוזיאל א, כא; ג, לד; קול מבשר ב, כה; רמ"מ שניאורסון שערי הלכה ומנהג או"ח רצא; רשז"א במנחת שלמה א, ט; משנה הלכות ד, פה. מנגד, יש אומרים שהואיל ובפועל השומע דרך מכשיר שומע את הקול, הוא יוצא בשמיעתו ידי חובת המצוות התלויות בשמיעה. וכ"כ בשו"ת ים הגדול כט; חזו"א כמובא שם במנחת שלמה; הרב מרדכי אליהו שו"ת הרב הראשי; וכ"כ ידידי הרב רא"ם הכהן בבדי הארון או"ח כא, ושכן דעת הרב ליכטנשטיין. וכעיקרון כך כתב באג"מ או"ח ב, קח, אלא שלמעשה באו"ח ד, צא, היקל במצוות דרבנן בלבד. אחד מיסודות סברת המקילים, שגם השמיעה על ידי האוזן אינה נעשית במישרים, שהקול עובר דרך גלי הקול שבאוויר, ואח"כ נקלט ברעידות קלות שבתוך האוזן, ואותן רעידות נקלטות כאותות חשמליים בקליפת המוח, שמפוענחים אח"כ במוח לשמיעה שאנו מכירים. ולכאורה אין הבדל אם הקול יעבור באמצע גם דרך מכשיר חשמלי. ודעת מרן הרב קוק באורח משפט מח, כעיקרון אפשר לצאת בשמיעה דרך מכשירים חשמליים, ורק בשמיעת שופר אין יוצאים הואיל והיא צריכה להיות במישרים ולא בקול הברה. וכ"כ הרב פראנק במקראי קודש פורים יא, לעניין מקרא מגילה; ציץ אליעזר ח, יא; בית אבי ג, צב. לגבי 'שתל קוכליארי', יש אומרים שגם המחמירים יסכימו להקל, הואיל ושמיעתו דומה לשמיעה דרך אוזן (ד"ר ברמה תחומין כד; הרב רבינוביץ תחומין לא). ונראה שכאשר אפשר יהיה לשמוע דרך המכשירים או השתל ממש כמו בשמיעה רגילה, אף המחמירים לעניין שמיעת שופר יסכימו להקל.

פורסם בקטגוריה ד - מצוות השופר | סגור לתגובות על ה – הברכה, המצווה והכוונה

ו – זמן המצווה ודין נשים וקטנים

זמן המצווה ביום, שנאמר (במדבר כט, א): "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ… יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם". לפיכך, זמנה מתחיל מהנץ החמה, כלומר מעת שהחמה מתחילה לזרוח, ואם תקע מעמוד השחר, היינו מעת שנראה האור הראשון במזרח, יצא ידי חובתו. ואם לא תקע עד ששקעה החמה, יתקע בבין השמשות בלא ברכה (מגילה כ, ב; שו"ע תקפח, א; מ"ב א-ב. עוד על הזמנים בפנה"ל תפילה יא, 1, ושבת ג, 1).

כפי שלמדנו (בהלכה ג) תקנו חכמים לתקוע בציבור בתפילת המוסף, וכתבו הפוסקים, שגם מי שאינו יכול להתפלל עם הציבור, וממילא אינו יכול לתקוע בצמוד לברכות של מוסף, ראוי שיתקע אחר שיעברו שלוש שעות ראשונות של היום, שאז הדין מתמתק (מטה אפרים, מ"ב תקפח, ב; לעיל ג, י).

הגברים חייבים במצווה, והנשים פטורות ממנה, הואיל והיא מצוות עשה שהזמן גרמה. והרוצות לשמוע שופר, מקיימות מצווה ויש להן על כך שכר. ומנהג רוב נשות ישראל להתנדב ולקיים את המצווה.

ונחלקו הראשונים לגבי הברכה (פנה"ל תפילת נשים ב, ח; כג, ב). יש אומרים שהברכה נתקנה רק לגברים שחייבים במצווה, אבל אישה שתוקעת לעצמה לא תברך, וכן כאשר גבר תוקע לנשים, לא יברך. וכך הוא מנהג יוצאות ספרד. ויש אומרים, שאף שנשים פטורות מהמצווה, כיוון שהשומעות מקיימות מצווה, עליהן לברך לפני קיומה. וכך הוא מנהג אשכנז, שאשה שתוקעת לעצמה תברך, וכן כאשר גבר תוקע לנשים, אחת הנשים תברך עבור כולן.

קטן שהגיע לגיל חינוך, מצווה לחנכו לקיים את המצווה. ואימתי הגיע לגיל חינוך? מעת שהוא מבין שמצווה לשמוע תשר"ת תש"ת תר"ת שלוש פעמים. ולפני שהוא מבין זאת, אין מצווה לחנכו למצווה, ואע"פ כן כל זמן שהוא מסוגל לעמוד בשקט בלא להפריע למתפללים, טוב להביאו לשמוע את השופר, כדי שיספוג זיכרונות של קדושה. אבל קטן שמתקשה לשהות בשקט, אסור להביא לבית הכנסת בעת התקיעות או התפילה, כדי שלא יפריע לשאר המתפללים (מ"ב תקפז, טז).

לאחר שקיימו את מצוות שמיעת השופר, אסור לתקוע בשופר בלא צורך, משום שזה 'מעשה חול'. אבל על קטנים לא גזרו אלא להיפך מעודדים את הקטנים שהגיעו לגיל חינוך לתקוע בשופר כל היום, כדי שידעו לתקוע כשיהיו גדולים (רמ"א תקצו, א). אמנם עליהם להיזהר שלא לתקוע בשעה שאנשים ישנים.

פורסם בקטגוריה ד - מצוות השופר | סגור לתגובות על ו – זמן המצווה ודין נשים וקטנים

ז – הלכות ומנהגי התקיעות

נוהגים למנות צדיק ובן תורה ובעל מעשים טובים שיהיה תוקע להוציא את הרבים ידי חובתם, אבל אין לעשות מחלוקת עבור כך (מ"ב תקפה, ג).

טוב כשאפשר לתקוע בצד ימין של הפה. וכן נוהגים להפנות את הצד הרחב של השופר כלפי מעלה, שנאמר (תהלים מז, ו): "עָלָה אֱלוֹהִים בִּתְרוּעָה ה' בְּקוֹל שׁוֹפָר" (רמ"א תקפה, ב).

בעת שהיו רגילים להתפלל בעל פה, נהגו להקפיד שחזן מוסף לא יתקע את התקיעות שבתוך התפילה, שמא יתבלבל ויתקשה לחזור לתפילתו. וכיום שמתפללים מתוך מחזור, אין חוששים שיתבלבל, ואפשר שהחזן גם יתקע בשופר (שו"ע תקפה, ד; מ"ב יד).

אין מחלקים את התקיעות בין אנשים שונים, אלא אותו אדם תוקע את כל התקיעות, שהמתחיל במצווה אומרים לו גמור (רמ"א תקפה, ד). אמנם במקום שכבר נהגו לחלק את התקיעות לכמה אנשים, יכולים להמשיך במנהגם, שיש בזה ביטוי לחיבוב המצווה (מ"ב יז).

כיוון שהברכה שמברכים לפני 'תקיעות דמיושב' חלה גם על התקיעות שבתפילת מוסף, יש להקפיד שלא לדבר עד סיום התקיעות של תפילת מוסף (שו"ע תקצב, ג).

רבים נוהגים שהרב או אחד מתלמידי החכמים, מקריא לתוקע את סדר התקיעות מילה במילה כדי שלא יטעה (רמ"א תקפה, ד). ואף את התקיעה הראשונה נוהגים להקריא, למרות שאין חשש שהתוקע יטעה בה, כי יש סוברים שההקראה מוסיפה לכוונה (של"ה, ועי' שעה"צ תקפה, לא).

צריך לשמוע כל תקיעה מתחילתה ועד סופה, ומי שלא שמע את תחילתה או סופה, לא יצא. לפיכך, הקהל צריך לשמור על שקט גמור בעת התקיעות, והנצרך להשתעל, יתאפק עד סיום התקיעות (מ"ב תקפז, טז).

למנהג אשכנז, נוהגים להאריך בתקיעה האחרונה של סדר שלושים ראשונות שתוקעים במיושב, וכן בתקיעה האחרונה של סדר מאה תקיעות. תקיעה ארוכה זו נקראת 'תקיעה גדולה', והיא רומזת לאמונה גדולה עד אין סוף. למנהג ספרדים, בסוף התפילה מריעים עוד תרועה ארוכה כדי לערבב את השטן (שו"ע תקצו, א). לרמוז שעדיין יש לנו משברים אלא שהם מתהפכים לטובה.

אם התוקע נחלש ואינו יכול להמשיך, יעמוד אחר וימשיך לתקוע במקומו. ואם הוא שמע את ברכותיו, אינו צריך לברך, מפני שיצא בברכותיו של התוקע הראשון (שו"ע תקפה, ג).

רבים מהתוקעים לוקחים לתקיעות שני שופרות, כדי שאם יתקשו לתקוע באחד ימשיכו בשני, ואין צריך לחזור ולברך על השני, הואיל והברכה חלה על שני השופרות. ובדיעבד, גם מי שהיה לו שופר אחד ולא הצליח להמשיך לתקוע בו, והביאו לו שופר אחר, אינו צריך לברך על השני (מ"ב תקפה, ד).[5]

מותר לשטוף את השופר במים, ואף מותר לשוטפו ביין או חומץ או ערק כדי לצחצח את קולו, ואין זה נחשב 'מעשה חול' האסור ביום טוב (שו"ע תקפו, כג).

יש נוהגים על פי האר"י והשל"ה לומר וידוי ותפילות בין הסדרים של התקיעות, ולמנהגם התוקע מפסיק לשם כך. ולדעת הרבה פוסקים אין להפסיק לשום תפילה או וידוי באמצע שלושים התקיעות. ולשני המנהגים מקום בהלכה, ובכל אופן אסור להפסיק באמירת 'יהי רצון' בין הברכה לתחילת התקיעות (מ"ב תקצב, יב, שעה"צ טו).[6]


[5]. לעיתים התוקעים אינם מצליחים להמשיך לתקוע בשופר הראשון ומצליחים בשני כי הראשון התמלא ברוק עד שקשה לתקוע בו. ולעיתים שרירי השפתיים חלשים, ועל כן במשך התקיעות הם מתעייפים ואינם מצליחים להמשיך לכווץ את השפתיים כנצרך ליצירת התקיעה, אבל בשופר אחר, כיוון שהפייה שונה, גם צורת כיווץ השפתיים הנצרכת לתקיעה שונה, ומצריכה שרירים שונים במקצת שעדיין לא התעייפו כל כך.

[6]. עדיף ללכת למקום שבו בוודאי יצא ידי חובת התקיעות למרות שהתפילה שם אינה מכובדת ויתקשה לכוון שם, על פני מקום שבו התפילה מכובדת ויכוון כראוי אבל התוקע אינו מוצלח, עד שיש חשש שלא יצא ידי חובת המצווה, מפני שמצוות התקיעה מהתורה ומצוות התפילה מדברי חכמים. (ר"ה לד, א; שו"ע תקצה, א). וכן הדין גם ביום השני, הואיל ויסוד תקיעת שופר דאורייתא (מ"ב א).

פורסם בקטגוריה ד - מצוות השופר | סגור לתגובות על ז – הלכות ומנהגי התקיעות