חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

א – מצוות התענית

מצוות עשה להתענות ביום הכיפורים, שנאמר (ויקרא טז, כט-לא): "וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם, וְכָל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ. שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם". העובר ואינו מתענה, בנוסף לכך שביטל מצוות 'עשה' עובר גם ב'לא תעשה'. ואף שעיקר מצוות העינוי להימנע מאכילה ושתייה, שעל ידם האדם מתקיים, מצוות העינוי כוללת עוד ארבעה איסורים, כמבואר בפרק הבא.

מצוות התענית היא שלא לאכול אפילו כלשהו ושלא לשתות אפילו טיפה אחת של מים. וכל האוכל או שותה אפילו כלשהו, עובר באיסור תורה. ואם אכל במזיד כשיעור כותבת הגסה (תמר גדול), או שתה 'כמלא לוגמיו', חייב כרת, שנאמר (ויקרא כג, כט): "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ". ואם עבר בשגגה, חייב קרבן חטאת. הרי שהעונש הוא רק כאשר אכל או שתה בשיעור כזה שמיישב מעט את דעתו עד שבאותה שעה הוא נחשב כמי שאינו מעונה. ושיעורים אלה הם מסורת מהלכה למשה מסיני, שכמות כזו מיישבת את הדעת מעט. ומכל מקום, גם מי שאוכל או שותה כלשהו, עובר באיסור מהתורה.[1]

האוכל דבר שאינו ראוי לאכילה כדוגמת עלים וענפים, או תבלין חריף מאוד, או מאכל מקולקל שאינו ראוי לאכילה, אינו עובר באיסור תורה, מפני שלא אכל כדרך אכילה. וכן השותה דבר שאינו ראוי לשתייה, כגון שהוא חמוץ מאוד או מעופש, אינו עובר באיסור תורה (שו"ע תריב, ו-ח; רמ"א ט). אבל מדברי חכמים כל הדברים הללו אסורים, מפני שבכך שהחליט לאוכלם או לשתותם בצום, הרי שמבחינתו הם מאכלים או משקים ראויים, ולכן אסור לו לאוכלם ולשתותם (ואפילו בחצי שיעור יש להיזהר לכתחילה, מ"ב טו).[2]


[1]. מבואר בבבלי יומא עג, ב – עד, א, שלדעת ר' יוחנן בכל איסורי האכילה, גם חצי שיעור אסור מהתורה, שנאמר (ויקרא ז, כג) "כָּל חֵלֶב", אפילו כלשהו. וזאת משום שכל אכילה, אפילו מזערית, מצטרפת לבסוף לשיעור שחייבים עליו עונש (ריטב"א. ועי' תוס' עד, א, 'כיוון', שמבאר שסברת ההצטרפות חיזקה את הלימוד מהפסוק). ולריש לקיש הדבר אסור מדברי חכמים. והלכה כר' יוחנן (רמב"ם שביתת העשור ב, ג; מאכ"א יד, ב). ובירושלמי תרומות ו, א, חולק וסובר שלעניין יום הכיפורים גם ריש לקיש מודה לר' יוחנן שחצי שיעור אסור מהתורה, שנאמר (ויקרא כג, לב): "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם", הרי שיש לשבות לגמרי מכל דבר שעלול להפר את העינוי (גר"א).

בכל שאר האיסורים שבתורה, האוכל כזית – חייב, שכן סתם אכילה בכזית. אולם לגבי יום הכיפורים הדין תלוי בישוב דעתו של אדם שמבטל את מצב העינוי, וקיבלו חכמים הלכה למשה מסיני שבאכילה הוא בככותבת, ובשתיה 'כמלא לוגמיו' (יומא פ, א-ב).

[2]. תזונה שלא כדרך אכילה: כתבו כמה אחרונים שמי שהוושט שלו נפגע והוא מקבל מאכל דרך זונדה, אינו עובר בזה באיסור, ואינו צריך להימנע מזה ביוה"כ, כי האיסור הוא רק כאשר האוכל נהנה בגרונו ובמעיו (חלקת יעקב ח"ב או"ח נח; נשמת אברהם תריב, ז, 2, עפ"י אגלי טל, מנחת חינוך ועוד). וקשה שהרי בפועל על ידי כך הוא אינו מעונה, שכן קיבל מאכל ומשקה, והתורה לא צוותה שלא לאכול אלא להתענות. ונראה שהניזון באופן זה עובר באיסור דרבנן, הואיל וביטל את העינוי בשינוי. וכיוצא בזה כתב מהרש"ם (א, קכד). ולכאורה מהחת"ס או"ח קכז, נראה שהדבר אסור מהתורה, שכתב שעל הנאת מעיים הוא עובר באיסור תורה, מפני שאינו מעונה. אולם ביאר באחיעזר ג, סא, שכוונתו בתנאי שגם נהנה בגרונו. ע"כ. והנראה כפי שכתבתי, שהואיל ואכל בשינוי האיסור דרבנן.            ←

יש שרצו לומר, שאסור ליטול בערב יום הכיפורים גלולות שמקילות על הצום, מפני שמצווה להתענות, ובכך הוא מפר את התענית (דעות יחידים בשדי חמד, והרחד"ה במים חיים ב, מ). אולם העיקר כדעת המקילים, הואיל וגלולות אלו בעלות השפעה מתונה ליצירת תחושת שובע, וכפי מגמת האכילה בערב יום הכיפורים להקל מהצער של התענית (רוב הדעות בשדי חמד; חלקת יעקב ב, נח; ציץ אליעזר ז, לב, ד; יבי"א ט, נד). אמנם נראה שאסור ליטול בערב יום הכיפורים גלולה שיוצרת הרגשה טובה במיוחד (כדוגמת כדורים חזקים לשיכוך כאבים שיש בהם סם), כאשר המטרה להקל על העינוי. אבל מי שצריך ליטול כדורים אלו מסיבה רפואית, כדי למנוע כאבים עזים, רשאי ליטלם לפני הצום ובמשך הצום (בלי מים), למרות שהם מבטלים חלק מתחושת העינוי, הואיל ואין כוונתו לכך. וכפי שיבואר בהלכה הבאה לגבי גלולות עם קפאין.

תפריט

פניני הלכה סט 19 ספרים
לרכישת הספרים לחצו כאן
דילוג לתוכן