א – בין אדם לחבירו

כא – האם "להלשין" על מי ששבר חלון

שאלה: חברי שבר חלון יקר באחד המבנים הציבוריים בישוב. הוא לא תכנן לשבור את החלון אלא קצת התפרע וזרק אבנים, ובלא כוונה אבן אחת פגעה בחלון. ישנה כאילו הסכמה שבשתיקה שכדי להגן על החבר ששבר את החלון, כל הנערים שיודעים על כך ישתקו וגם אם ישאלו אותם לא ילשינו על זה ששבר. בעיני החברים מי שיספר נחשב כבוגד באמון וכמי שחוטא בלשון הרע. האם עלינו לדווח לאחראים בישוב על מי ששבר את החלון או להימנע מכך?

תשובה: שובר החלון חייב לשלם את דמי נזקו. ואם לא בא מעצמו לשלם, עליכם לנסות להוכיחו ולהסביר לו שכל מי שמזיק לרכוש חבירו וקל וחומר לרכוש הציבור – מחויב לשלם את הנזק. ואם אינו מוכן לקבל על עצמו את האחריות לכך, עליכם להודיע לאחראים על רכוש הציבור כי פלוני שבר את החלון, כדי שהם יוכלו לגבות ממנו את תשלום התיקון.

וזו מצווה מהתורה, וכפי שלמדו חז"ל (ספרא קדושים), שכל היודע עדות שיכולה להציל את ממון חבירו מחויב להעיד על כך ולא לשתוק, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". כלומר לא רק את חייו של החבר חייבים להציל אלא אף את ממונו. וכן כתב הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה רצז), וכך כתב בספר החינוך (מצווה רלז). ויש בזה גם מצווה נוספת של השבת אבדה. וכיוון שזו מצווה להציל ממון החבר, אין כאן איסור לשון הרע (חפץ חיים לשון הרע י, א, ורכילות ט, ג).

ככלל צריך לדעת, שאיסור לשון הרע נועד למנוע צער מאדם סתם, ולא לשמש מגן ומחסה לפושעים ומזיקים. להפך צריך להיאבק כנגד מי שמזיק ואינו משלם, ולעשות הכל כדי שיתקן את מה שעשה. ועל כן אם יש לך כוח לעמוד בגבורה, עליך להודיע שאם זה ששבר את החלון לא יודה בעצמו, אתה תלך לספר כי הוא שבר את החלון. ואם אין לך כוח לעמוד כנגדם ולומר להם מה צריך לעשות, מכל מקום אל תעמוד מנגד ותראה את נכסי הציבור ניזוקים ותשתוק, אלא תפנה אל האחראים ותספר להם מי שבר את החלון, כדי שהם יוכלו לעשות צדק.

בכלל צריך להיזהר שלא להשתמש בתורה ובמצוותיה לפי הצורך והשעה. בכל השנה, יש נערים שנהנים לספר לשון הרע, על חברים ומורים, ופתאום כשיש צורך לספר את האמת, הם מתעטפים בצדקנות ונמנעים לספר מטעמי "לשון הרע". לפעמים נערים מוכנים לצחוק על כל מי שאינו שייך לחבורה שלהם, מתעללים בחלשים, צוחקים על חבורות אחרות, שמחים לאידם, ורק כאשר אחד מהם צריך לעמוד לדין ולשלם על מעשיו, נזכרים פתאום בכל חומרות איסור לשון הרע.[2]

כב – האם לברוח עם הכיתה

שאלה: קבוצת בנות מהכיתה שלי, החליטה שזה יהיה מאוד משעשע להעלם פתאום מבית הספר התיכוני לפני השיעור האחרון. המורה תבוא ותמצא את הכיתה ריקה ולא תבין מה קורה, וזה יהיה מאוד מצחיק. אלא שכדי שהמהלך יצליח, חובה על כל הבנות לשתף פעולה כאיש אחד, כי אז לא יוכלו להעניש את כל בנות הכיתה. אבל אם חלק תברחנה וחלק לא תברחנה, זה לא יצליח ועוד יתכן שיענישו את הבורחות. השאלה האם אני שאינני רוצה להשתתף בתעלול הזה צריכה לברוח עם כולן כדי שלא לפגוע באחדות הכיתה, או שעדיף להישאר למרות שיתכן ויצחקו עלי ואולי אף יתרחקו מחברתי.

תשובה: התעלול הזה אסור מפני שהוא מעליב את המורה, וכידוע אסור להעליב ולצער אדם (יעויין לעיל הלכה יד). וקל וחומר שאסור להעליב מורה שמלמדת אתכם תורה או חכמה. ואין דבר מעליב יותר מאשר כיתה שלמה שנעלמת. זה ממש בכלל הלבנת פנים ברבים. ואמנם לפי התכנון אף לא אחת מהבנות תישאר בכיתה לראותה במבוכתה, מכל מקום איך תישא פניה כלפי צוות המורים, ואיך תבוא למחרת לכיתה, כשכולן יודעות שברחו מהשיעור שלה. תארי לך אילו מחשבות עצובות עלולות להציף אותה, לא רק ילדה אחת אינה מרוצה מהשיעור אלא כולן. אולי היא כישלון, אולי טעתה בבחירת המקצוע. אינך יודעת עם איזה קשיים היא מתמודדת בחייה, ומי יודע מה עלבון נוסף עלול לגרום. אולי פרנסתה דחוקה, ורק אתמול המנהלת הודיעה לה שלא ברור אם תוכל להמשיך ללמד בשנה הבאה, ועכשיו שכל הכיתה נעלמה, בוודאי המנהלת תחשוב שהיא מורה גרועה ותפטר אותה. ואולי בדיוק לפני חודש פיטרו גם את בעלה, ואיך יתקיימו בלא משכורת, כשעליהם לקנות מזון ולשלם משכנתא ושכר לימוד עבור הבן לישיבה התיכונית (1200 ש"ח לחודש), ועבור הבת לאולפנה (עוד 1200 ש"ח לחודש).

אמרו חכמים (אבות ג, יא): "המלבין פני חבירו ברבים… אף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים אין לו חלק לעולם הבא". עוד אמרו חכמים (ילק"ש וישב רמז קמה): "המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמו". ואמנם נראה לכאורה שחכמים הפריזו בדבריהם, וכי בשביל פעם אחת שאדם מלבין פני חבירו עליו להפסיד את חלקו לעולם הבא. וכי הלבנת פנים היא כמו שפיכת דמים, והלא אחרי עלבון אדם בדרך כלל מתאושש ואילו מי שנהרג כבר לא יתאושש.

אלא שאם נתבונן בדבריהם נמצא כי הם מכוונים לאמת. כי אכן לפעמים קורה שאדם גורם לחבירו עלבון כזה עד שכל חייו מכאן והלאה יהיו אחרים. אם למשל בעקבות הרצון של הכיתה להתלוצץ על חשבון המורה, תפסיד המורה את עבודתה, והדבר יגרום למשבר בנישואיה, אכן העלבון שגרמו לה יהיה קרוב בחומרתו לשפיכות דמים, והעונש בעולם האמת יהיה חמור מאוד, עד מצב שכמעט לא יהיה למלבינים הללו חלק לעולם הבא. ואמנם פעמים רבות העלבון אינו חמור כל כך, רק צער קל שאינו משאיר צלקת בנפש. אולם חכמים התבטאו כנגד המלבין פני חבירו בחומרה, כדי שידעו עד היכן יכולים הדברים להגיע.

ואם נדייק בלשון חכמים נמצא שלא אמרו שהמלבין הפסיד את כל עולם הבא שלו, אלא שהפסיד חלק, יתכן שהפסיד חלק גדול ויתכן שחלק קטן. וכן המלבין פני חבירו הוא כאילו שופך דמו, יתכן ששפך מקצת מדמו, בזה שהחוויר מבושה, ויתכן ששפך הרבה מדמו. כלומר, כל מקרה נידון לגופו. בדרך כלל, המלבין פני חבירו, עובר באיסור קל יחסית לשופך דמים, אולם לפעמים יתכן שהוא יתקרב לחומרת שופך דמים.

מכל מקום, גם אם מצבה של המורה טוב, אסור לפגוע בה ואסור לפגוע בכבוד הלימוד.

ואין מקום לטענה כי אם תישארי בכיתה תפגעי בגיבוש החברתי. משום שהגיבוש החברתי הוא טוב, כל זמן שהוא מחזק את היסודות החיוביים שבבנות. אבל כשהגיבוש מנוצל לרעה, הרי הוא מגונה. בדרך כלל בגיבוש כזה מספר בנות משתלטות על הכיתה ומחניקות את קולן של השאר. לכן, היי גיבורה ואל תוותרי. היי נאמנה לטוב שבך ואל תיכנעי. תאמרי לכולן שאת נשארת בכיתה, ונסי לשכנע כמה שיותר בנות להישאר איתך (יעויין לעיל הלכה טז).

סופו של הסיפור, שאותה בת הצליחה לארגן קבוצה שהודיעה שלא תברח. התעלול התבטל. בהמשך הכיתה התגבשה סביב ערכים חיוביים יותר.

כג – האם מותר לפרסם בעיתון גנותם של אישי ציבור

שאלה: האם מותר לפרסם בעיתון דברים בגנותם של אישי ציבור, האם אין בכך איסור לשון הרע, והלבנת פני אדם ברבים?

תשובה: כאשר ישנו איש ציבור שעושה מעשה רע שגורם נזק לציבור, יש להתריע על כך, כדי למנוע את הנזק שעלול לבוא ממנו לציבור. ועד שבאים לחוס על כבודו יש לחוס על הציבור שעלול להינזק ממעשיו הרעים. וכך נהגו נביאי ישראל, שהיו מוכיחים את המלכים על מעשיהם הרעים. מתחילה יש לנסות להוכיח בצנעה, אולם כשהתוכחה בצנעה אינה מועילה, יש לבקר ולהוקיע את המעשים הרעים בפומבי. ובמיוחד בשלטון דמוקרטי, בו הציבור בוחר את נציגיו, יש תועלת מרובה שהציבור ידע את דעותיהם ומעשיהם של נבחריו, כדי שיוכל להחליט במי לבחור. ומי שיכול לפרסם את מעשיו הרעים של אחד הנבחרים ואינו מפרסם, עובר על איסור "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", כפי שנתבאר לעיל (הלכה כא). וכיוון שיש בזה תועלת לציבור, אין בזה איסור לשון הרע כפי שלמדנו (לעיל הלכה יג ו-כא).

אמנם צריך להיזהר מאוד לילך על פי הכללים שלמדנו במצוות "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, טו, לעיל הלכה ט). שאם מדובר באדם צדיק, גם כאשר המעשה שעשה נראה רע, אם אפשר להסביר אותו באיזה שהוא הסבר הגיוני בדרך חיובית, אזי מצווה לדון אותו לכף זכות. ואם אין דרך לדון אותו לכף זכות, וברור שהוא עושה מעשים רעים, והתוכחה בצנעה אינה מועילה, יש לבקרו בציבור, הואיל ולמעשיו יש השלכות ציבוריות. אבל צריך לציין, שככלל, אדם זה אינו נחשב רע, אלא שעל מעשים אלו צריך לבקרו.

כאשר מדובר באדם בינוני, אם אפשר לדון את המעשים שעשה לכף זכות ולכף חובה בשווה, מצווה לדון אותו לכף זכות. אבל כאשר לאחר בדיקה מדוקדקת נראה שמעשיו רעים, אין צריך לדון אותו לכף זכות, ויש להוקיע את מעשיו.

ואם הוא אדם רשע, גם כאשר מעשיו בינוניים, ואפשר לדון אותם לכף זכות ולכף חובה במידה שווה, יש לדון אותו לכף חובה.

בנוסף לכך, כאשר מדובר באדם רשע, שיש אנשים שעלולים לטעות וללכת בדרכיו, גם כאשר הוא אינו בתפקיד ציבורי, כל זמן שיש לו השפעה ציבורית, ויש אנשים שנגררים אחר דעותיו ומעשיו הרעים, מצווה לספר בגנותו (שערי תשובה ג, ריח). וכן אמרו חז"ל (תנחומא פינחס ב): "כשם שהקדוש ברוך הוא מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם, כך מתעסק בגנות הרשעים לפרסמן בעולם. פרסם פנחס לשבח ופרסם זמרי לגנאי, עליהם נאמר (משלי י, ז): זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה וְשֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב".

בלא שהצדיקים יוקיעו את הרשעים, אין להם יכולת לנצח את הרשעים. על פי ההיגיון, לכאורה כל מאבק בין צדיק לרשע אמור להסתיים בניצחון הרשע. הרי לצדיק יש כל מיני עכבות מוסריות, הוא אינו יכול לשקר, אם קובעים כללים למלחמה הוא אינו יכול להפר אותם. וכך תמיד יהיה לרשע יתרון, הוא יכול להפיץ שקרים על יריבו, הוא יכול להפר את הכללים כאשר הדבר מועיל לו, וכך תמיד ינצח.

אולם יתרון אחד יש לצדיק, היתרון המוסרי, הוא יכול להגדיר את הרשע כרשע. וכיוון שיש משקל לערכים, ממילא הקביעה כי פלוני הוא רשע תגרום להחלשתו בין תומכיו, ולחיזוק מתנגדיו. וכך גם אם יפעלו הצדיקים לפי כללי המוסר, ינצחו. אבל, אם הצדיקים יוותרו על הזכות העיקרית שלהם, להגדיר את הרשעים כרשעים, ולהוקיעם כנגד השמש, אין להם יותר סיכוי לנצח.

יהי רצון שיקומו צדיקים גיבורים, שמתוך אהבה עצומה לעם ישראל ולכל יהודי ויהודי, יעמדו כנגד הרשעים להוקיעם, ויושיעו את ישראל באהבה ורחמים. ומתוך כך גם הרשעים יחזרו בתשובה, ויכירו וידעו כולם כי לה' המלוכה, ועל ידי הדבקות בתורתו יבוא התיקון השלם לעולם.