אמרו חכמים: "כופים על מידת סדום". כלומר, כופים אדם שלא ינהג כמנהג אנשי סדום. ומה היא מידת אנשי סדום, שאינם רוצים לתת לאחרים ליהנות. ואף במקום שהנאת אדם אחר אינה גורמת להם שום נזק, אלא "זה נהנה וזה לא חסר" (ב"ק כ, ב), אע"פ כן מתוך רוע ליבם אינם רוצים להניח לאחרים ליהנות. ועל כך אמרו חכמים: "כופים על מידת סדום", היינו שמחייבים אדם לתת לאחרים ליהנות מדברים ששייכים לו, כאשר אין לו מזה הפסד.
אנשי סדום לא רצו לתת לאחרים ליהנות מארצם ורכושם. ואע"פ שהיתה להם ארץ טובה, כגן ה', מלאה כל טוב, והיו עשירים גדולים, ואם היו עוברים אורחים ועניים בארצם, לא היו מפסידים כלום, לא רצו שיבואו עניים שיגורו ביניהם, כדי שלא ייהנו מארצם הטובה.
וכך אמרו במשנה אבות (ה, י): "האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית. ויש אומרים זו מידת סדום". ואין כאן מחלוקת, אלא בארו המפרשים, שאמנם מי שאומר "שלי שלי ושלך שלך" אינו חוטא עדיין במידת סדום, מפני שעדיין אין בזה ביטוי לכך שעינו צרה בכך שחבירו לא ייהנה מרכושו. מכל מקום על ידי עמדה כזו קרובים להגיע למידת סדום. כי בעצם עיקר כוונתו שלא יצטרך לתת דבר לחבירו (ר"ע מברטנורא, ורשב"ץ בפירושו מגן אבות).
דוגמא להלכה: כאשר באים אחים לחלוק שדות שהוריש להם אביהם, ולאחד מהם יש שדה בצד אחד משדותיו של האב, אם כל השדות שווים, יכול האח לבקש לרשת את השדה הסמוך לשדהו, כדי שאחוזתו תהיה רצופה ולא יצטרך לטרוח ללכת בין שדותיו. ואם אחיו בקטנוניות אינם מוכנים לתת לו את השדה הסמוך, לדעת רוב הפוסקים, כופים אותם לתת לו את השדה הסמוך לשדהו, שהואיל ואינם מפסידים מכך, אין מאפשרים להם לנהוג כמידת אנשי סדום (ב"ב יב, ב; שו"ע חו"מ קעד, א).
