ארכיון הקטגוריה: ד – מלאכות המאכלים

מלאכת 'קוצר' היא המלאכה שמנתקת דבר ממקור חיותו, וכיוון שרגילים לעשות מלאכה זו לצורך ימים רבים, הרי היא 'מלאכת עבודה' ואסור לעשותה ביום טוב כמו בשבת, ואפילו מספר פירות לצורך סעודת יום טוב אסור לקטוף.

מלאכת 'דש' היא המלאכה שמפרידה את גרגירי החיטה מהשיבולים, וכן כל כיוצא בזה כדוגמת הפרדת גרעיני אפונה או שעועית מתוך תרמיליהם. דרך מלאכה זו שהיא נעשית בעזרת כלי בשדה או במפעל, וכיוון שרגילים לעשותה בכמויות גדולות, היא 'מלאכת עבודה' שאסור לעשותה ביום טוב גם לצורך סעודת יום טוב.

אמנם כאשר פעולת הפרדת האוכל מהתרמיל נעשית ביד, אין אפשרות להכין כמויות גדולות, ואין זו 'מלאכת עבודה', ולכן מותר לעשותה ביום טוב. לפיכך, מותר להפריד בידיים את גרגירי החיטה, האפונה והשעועית מתוך תרמיליהן, ואין צריך לבצע הפרדה זו בשינוי, אלא מותר לעשותה בדרך הנוחה ביותר.[1]

תולדה של מלאכת 'דש' היא מלאכת 'מפרק', שעניינה הוצאת דבר מתוך דבר. בכלל מלאכה זו האיסור לסחוט ענבים ליין וזיתים לשמן, היינו להוציא משקה מתוך אוכל. וכיוון שמלאכה זו נעשית לימים רבים, הרי היא 'מלאכת עבודה' ואסור לעשותה ביום טוב כמו בשבת, וכל פרטי דיניה שווים לשבת. ועיקרם בקצרה: אסור לסחוט פירות לצורך משקה נוזלי, אבל מותר לסחוט לימון לתוך סלט או על דג, הואיל וסחיטה זו אינה יוצרת משקה, שכן הטיפות יוצאות ישירות מהלימון אל תוך אוכל אחר, שהוא הסלט או הדג (פניני הלכה שבת יב, ח). גם חליבת פרה אסורה משום מלאכה זו (שם כ, ד), וכדיניה בשבת כך דיניה ביום טוב (שו"ע תקה, א. ועיין פ"ה שבת יא, יז; כח, ז).[2]

טחינה אסורה ביום טוב. וגם לצורך מאכלי יום טוב אסור לטחון קמח, הואיל ומלאכה זו נעשית בדרך כלל לצורך ימים רבים, והרי היא מכלל 'מלאכת עבודה' שאסורה ביום טוב.

אולם דיכה, היינו כתישת תבלינים, מותרת ביום טוב, מפני שרגילים לעשותה במטבח לצורך מאכלי אותו היום (ביצה יד, א). ואין צורך לשנות דבר בכתישה (שו"ע תקד, א). ויש אומרים שנכון לשנות מעט בדרך הכתישה, כגון שיטה מעט את המדוכה או שיטה מעט את הכלי שבתוכו התבלינים, שעל ידי כך יזכור שהוא יום טוב, ולא יכתוש עבור ימים נוספים (רמ"א שם).

וכל מה שהתירו כתישת תבלינים ביום טוב הוא בתנאי שהכתישה תיעשה במכתשת ביתית שרגילים לכתוש בה תבלינים לצורך אותו היום. אבל אסור לשחוק פלפלים וכיוצא בהם בריחיים קטנות, הואיל ורגילים לכתוש בהם תבלינים לצורך ימים רבים (ביצה כג, א; שו"ע תקד, א).

מותר לרסק ירקות וגבינה במגרדת, מפני שהמגרדת מיועדת בדרך כלל לטחינת מאכלים לצורך אותו היום. אמנם כאשר נצרכים לרסק לצורך יום טוב מאכלים שלעיתים מרסקים לצורך כמה ימים, יש לשנות מעט, כגון שיהפוך את המגרדת, או שאם הוא רגיל לרסק על גבי צלחת ירסק על גבי מגש.[3]

כמובן שכל מה שמותר בשבת מותר ביום טוב, לפיכך, מותר לרסק ביסקוויטים ומצות, שהואיל ונעשו מקמח, הרי שכבר עברו טחינה בעבר ואין בהם יותר איסור טחינה. ואמנם בשבת אסרו לטחון אותם בכלי המיוחד לריסוק כדוגמת מגרדת, כדי שלא יראה כמי שטוחן באיסור, אולם ביום טוב מותר לטחון אותם גם במגרדת (רמ"א תקד, ג; פ"ה שבת יב, א-ב).

מלאכת 'מרקד' היא מלאכת ניפוי הקמח. לאחר גמר טחינת הקמח, נותרים בקמח חלקיקים גסים שנקראים סובין, שמקורם בקליפת גרגיר החיטה. כדי להפריד את הקמח מהסובין, מרקדים את הקמח בנפה, הסובין נותרים למעלה, והקמח יורד דרך המסננת שבנפה. כמו כל המלאכות שרגילים לעשות לימים רבים, גם מלאכה זו אסורה ביום טוב.

אמנם כאשר הקמח כבר מנופה, ורוצים לחזור ולנפותו כדי לייפותו לקראת הלישה, או כדי להוציא ממנו צרור או קיסם שנפל בו, אין בכך איסור. אלא שכדי שיהיה ברור שמדובר בניפוי שנועד לאכילת אותו היום, אמרו חכמים שצריך לשנות מעט בדרך הניפוי, שאם רגילים לנפות לתוך קערה, ינפו על השולחן, או שינפו על נפה הפוכה (ביצה כט, ב; שו"ע תקו, ב). וכן הדין לגבי קמח שאנו קונים בחבילות, שהואיל והוא מנופה היטב, מותר ביום טוב לחזור לנפותו בשינוי מועט כדי לבודקו מתולעים או כדי לייפותו.[4]

מלאכת 'לישה' לצורך אכילה באותו יום מותרת ביום טוב, לפיכך מותר ללוש בצק כדי לאפות לחמים ועוגות. וכן מותר להכין פירה על ידי עירוב של מים ואבקת פירה. אבל אסור ללוש לצורך הכנת מאכלים לחול או לנכרים או לבעלי חיים. וכמובן שאסור ללוש מים ועפר כדי לעשות לבנים (מלאכת לישה מבוארת בפניני הלכה שבת יב, ג-ז).

אם היה בעיסה שיעור החייב בהפרשת 'חלה', צריך להפריש ממנה 'חלה' בגמר הלישה[5]. ואף שחכמים אסרו להפריש תרומות ומעשרות ו'חלה' בשבת ויום טוב, מפני שהמפריש נראה כמתקן את הפירות, שבלא ההפרשה הפירות והמאפים אסורים באכילה. מכל מקום כאשר העיסה נילושה ביום טוב, מותר להפריש ממנה 'חלה'. שהואיל וחיוב ה'חלה' חל ביום טוב, אין אפשרות להפריש 'חלה' לפני כן, ובלא הפרשת ה'חלה' אסור לאכול מהמאפים, נמצא שההיתר להכין מאפים לצורך סעודת יום טוב כולל גם היתר להפריש 'חלה' (ביצה לז, א; שו"ע תקו, ג).

בזמן שהכהנים היו טהורים, היו מביאים להם את ה'חלה' ביום טוב כדי שיאכלו ממנה. אבל בזמן הזה, שהכהנים טמאים ואינם רשאים לאכול 'חלה', ביום חול רבים נוהגים לשרוף את ה'חלה' כדי שלא יטעו ויאכלו ממנה. אבל ביום טוב אסור לשרוף את ה'חלה', מפני שאין בשריפתה צורך יום טוב, אלא נכון לעוטפה בנייר ולהניחה בפח. וכאשר יש בפח דברי טינוף, כדי לשמור על כבודה של ה'חלה', יש לעוטפה בשתי עטיפות לפני הנחתה בפח. לאחר הפרשת ה'חלה', היא נעשית מוקצה, אלא שכל עוד היא בידו של המפריש, מותר לו לעוטפה ולקחתה אל המקום שבו הוא רוצה להניחה (שו"ע תקו, ד; מ"ב כט).

שני סוגים של בורר ישנם: האחד נעשה בשדה או במפעל, והוא שלב בתהליך הכנת החיטים לטחינה, שלעיתים מתערבים בערימת החיטים אבנים וגושי עפר, וצריך להוציאם לפני שמכניסים את החיטים לטחינה, וזוהי מלאכת 'בורר' שאסורה ביום טוב. הסוג השני נעשה במטבח, וכיוון שהוא לצורך אכילה באותו יום, הוא אינו 'מלאכת עבודה', ומותר לעשותו ביום טוב ואסור בשבת.

זה הכלל, בשבת כל מלאכה שעוסקת בהפרדת אוכל מפסולת אסורה, ורק כדרך אכילה מותר, ושלושה תנאים נדרשים כדי שהפרדת האוכל תחשב כדרך אכילה: א) שיוציא את האוכל מתוך הפסולת, ב) כדי לאכול לאלתר, ג) יעשה זאת ביד או מזלג ולא בכלי שמיועד לברירה, כמבואר בפניני הלכה שבת (פרק יא). אולם ביום טוב, רק 'מלאכת עבודה' שמתבצעת בשדה או במפעל אסורה, אבל מלאכת 'בורר' לצורך מאכלי היום מותרת.

נזכיר מספר דוגמאות שמותר לברור בהן ביום טוב ואסור בשבת: מי שיש לפניו סלט ובו חתיכות בצל שהוא אינו מעוניין בהן, מותר לו להוציא את חתיכות הבצל, ולאכול את שאר הסלט, ואילו בשבת הדבר אסור, מפני שאסור להוציא פסולת מתוך אוכל (שם יא, ה). וכן מותר להוציא ביום טוב גרעין של לימון שנפל לתוך סלט, או זבוב שנכנס לתוך משקה. וכן מותר לברור אורז ביום טוב.[6]

מי שמונחת לפניו תערובת של אגוזים ושקדים, מותר לו להוציא את השקדים לצורך הסעודה שתתקיים בעוד כמה שעות. וכן מותר לקלף אגוזים מקליפתם לצורך סעודה שתתקיים בעוד כמה שעות. אבל בשבת הדבר אסור, מפני שכל ההיתר להוציא אוכל מתוך פסולת בשבת הוא כדי לאכול לאלתר (פ"ה שבת יא, ו).

מי שיש לו שמרי יין מעורבים ביין, מותר ביום טוב לתת אותם במסננת ביתית, כדי לסנן את היין מהשמרים (שבת קלז, ב; שו"ע תקי, ד). ובשבת הדבר אסור, שכן אסור להשתמש בכלי לצורך הפרדת האוכל מהפסולת (פ"ה שבת יא, ז).

כאשר יש לאדם תערובת של מאכל ופסולת, יפריד אותם בדרך הנוחה לו, כדי למעט בטרחה ביום טוב. שאם רוב התערובת אוכל, יטול מתוכה את הפסולת. ואם הרוב פסולת, יטול מתוכה את האוכל (ביצה יד, ב).[7]

בשבת יש אומרים שאסור לקלף בקולפן פירות וירקות שאפשר לאכול את קליפתם (פ"ה שבת יא, ח), וביום טוב מותר לקלף בקולפן אפילו פירות שהקליפות שלהם אינן ראויות לאכילה. בשבת אסור להוציא גלעיני זיתים בעזרת מכשיר מיוחד שנועד לכך (שם יא, ז), וביום טוב מותר. בשבת רבים מחמירים שלא להוציא את העצמות מהדגים והבשר לפני שמתחילים לאוכלם (שם יא, ט), ואילו ביום טוב לכל הדעות מותר להוציא את העצמות לפני הסעודה.

בשבת אסור לשפוך את הנוזלים שנמצאים עם תירס ואפונים בקופסת שימורים, וכן אסור לשפוך את השמן שבקופסת הטונה (שם יא, יג), וביום טוב מותר. בשבת אין להשתמש בכף מחוררת כדי להפריד מאכל מהנוזלים שבו (שם), וביום טוב מותר. בשבת אסור לסנן איטריות מהמים שלהם, וכן אסור להפריד את הנוזלים שבמרק מחלקיקי המאכלים שבו, ובוודאי שאסור לעשות זאת על ידי מסננת (שם יא, יב), ואילו ביום טוב מותר (שש"כ ד, ו).

כשם שמותר לברור מאכלים לצורך יום טוב, כן מותר לברור בגדים וכלים ומשחקים לצורך יום טוב (אול"צ ג, יט, ז).

כפי שלמדנו (ג, ח), כל אימת שאפשר לעשות את המלאכה בערב יום טוב בלא שהמאכל ייפגם, צריך לעשותה בערב יום טוב. ואם לא עשאה בערב יום טוב – מותר לעשותה ביום טוב בשינוי בלבד. אלא שאין צורך בשינוי גדול, שאם היה רגיל לברור על גבי צלחת, יברור על השולחן וכיוצא בזה (שעה"צ תצה, י).[8]

מותר לשחוט בהמה, חיה ועוף בשביל לאוכלם ביום טוב, ואפילו הוא רוצה לאכול מנה קטנה של בשר, רשאי לשחוט בהמה, שאין אפשרות לאכול כזית בלא שיישחט את הבהמה כולה.

אסור לצוד ביום טוב חיות בר ועופות בר ודגים, ואסרו חכמים גם לתת לפניהם מזונות, שמא מתוך כך יבוא לצוד אותם (ביצה כג, ב; שו"ע תצז, ב). חיות, עופות ודגים שנלכדו בערב יום טוב והוכנסו למקום צר עד שאפשר לתופסם שם בשׁחייה אחת בלא להיעזר במצודה, הרי הם נחשבים כניצודים ומותר לתופשם לצורך מאכל יום טוב (ביצה כד, א; שו"ע תצז, ז; פניני הלכה שבת כ, ו).

לפני השחיטה צריכים לבדוק את הסכין שהיא חדה וחלקה, שאם היא פגומה, השחיטה פסולה. ותקנו חכמים שכל הרוצה לשחוט יראה את סכינו לחכם, כדי שיבדוק אם היא פגומה. אולם ביום טוב אסרו חכמים להראות את הסכין לחכם, שמא תימצא פגומה, ויבוא לחדד אותה במשחזת ויעבור באיסור תורה, אלא צריכים השוחטים להביא את הסכין לבדיקה לפני יום טוב. כיום השוחטים מקבלים כתב סמיכה על היותם ראויים לשחוט, וממילא סומכים עליהם שהם יודעים לבדוק כראוי את סכיניהם, ואע"פ כן עליהם לבדוק את הסכין קודם יום טוב, כדי שלא יבואו להשחיז את הסכין ביום טוב. אבל לחכם העיר מותר לראות את הסכין שלו עצמו ביום טוב, כי אין חשש שיבוא להשחיזה, ומותר לו להשאיל אותה לאחרים (ביצה כח, ב; שו"ע תצח, א).

למרות שהפשטת העור היא אחת מל"ט מלאכות האסורות (פ"ה שבת יח, ו), לאחר השחיטה מותר להפשיט את העור מהבשר, ולהניחו במקום מדרס רגלי האנשים, כדי להצילו מקלקול (עיין באו"ה תצח, ו, 'כדי'). כדי לבאר את ההלכה צריך להקדים שבימות החול לאחר השחיטה לוקחים את העורות לעיבוד, היינו שורים אותם במלח ועוד חומרים שונים שמוציאים מהם את הלחות הטבעית, ועל ידי כך העור אינו נרקב וניתן לעשות ממנו בגדים, נעליים ושטיחים שיחזיקו מעמד שנים רבות. מלאכת עיבוד אסורה ביום טוב כמו בשבת. אלא שחששו חכמים שמא אנשים ימנעו מלשחוט בהמות וחיות לצורך סעודת יום טוב, כדי שלא להפסיד את העור, שעלול להתפתח בו ריקבון עד מוצאי החג. לפיכך, התירו לפשוט את כל העור ולהניחו במקום הליכת אנשים, כדי שההליכה על גביו תעצור את תהליך הריקבון. וכן התירו לבצע את מליחת הבשר מעליו, כדרך שמולחים לצלי, כדי שחלק מהמלח ייפול על העור, ויעצור את תהליך הריקבון, וכך יוכלו במוצאי החג לעבד את העור (ביצה יא, א; שו"ע תצט, ג).

השוחט חיה ועוף, צריך לכסות את דמם בעפר. אולם עפר סתם הוא מוקצה, וכדי שיהיה מותר לכסות בו את הדם, צריך להכין מערב יום טוב עפר תיחוח לצורך זה. ואם לא הכין – לא ישחט חיה או עוף (ביצה ב, א; שו"ע תצח, יד).

הבא לשחוט בהמה, אינו רשאי לתלוש את הצמר שבצווארה כדי לעשות מקום לסכין, משום מלאכת 'גוזז'. אלא מפנה אותו בידו אילך ואילך, ואם בלא כוונה נתלש מעט שיער, לא עבר באיסור (שו"ע תצח, יב). גם לאחר השחיטה, הרוצה לאכול את העור אינו רשאי לגזוז את השיער, מפני שהוא נראה כ'גוזז' לצורך השיער, אבל מותר לו להבהב את השיער באש (שו"ע תק, ד).

למרות שאסור להפריש תרומות ומעשרות ביום טוב, מותר לתת ביום טוב את הזרוע, הלחיים והקיבה של הבהמה לכהן, משום שכבר מעת השחיטה מתנות אלה שייכות לכהן (שו"ע תקו, ט).

בתקופת האחרונים נהגו במקומות רבים שלא לשחוט בהמות ביום טוב. שני טעמים עיקריים לכך: האחד, חשש ממסחר, השני, ריבוי הטריפות בבהמות. ונבאר יותר:

בעבר חיו רוב ישראל בכפרים ועסקו בגידול בעלי חיים וידעו לשוחטם לצורך מאכל ביתם. בימים טובים היו מספר שכנים מתארגנים לשחיטת כבש, תוך שהם נזהרים שלא לדבר על כסף או משקל, אלא היו זוכרים איזה חלק לקח כל אחד מהם, ובמוצאי יום טוב היו מעריכים את שוויו, ומשלמים עבורו לבעל הבהמה (ביצה כז, ב; שו"ע תק, א; פ"ה שבת כב, ג). אולם בתקופת האחרונים, הפכה השחיטה לנחלת קצבים שהיו קונים בהמות ושוחטים אותם עבור כל בני העיר, ולצורך יום טוב היו צריכים לשחוט בהמות רבות ולחלק את בשרם לאנשים רבים. וכיוון שלא יכלו לזכור עד מוצאי יום טוב כמה בשר לקח כל אחד, היו עלולים להגיע למקח וממכר המוני האסור מהתורה (עיין פ"ה שבת כב, ב-ג).

הבעיה השניה, שבמקומות שונים התרבו סירכות הריאה, עד שלעיתים מחצית מהבהמות נמצאו טריפות. ואמנם לדעת רבים גם במצב כזה מותר לשחוט ביום טוב (רמב"ם, רא"ש, רשב"א ושו"ע תצח ח). אולם יש שהחמירו בזה, הואיל וישנו סיכוי סביר שהבהמה טריפה ומלאכת השחיטה תיעשה שלא לצורך אכילה (או"ז, רא"ה ור"ן).

לפיכך, רבים מהאחרונים כתבו שלא לשחוט בהמות ביום טוב. אבל עופות נהגו לשחוט גם בתקופת האחרונים, שהואיל והם קטנים, אין צורך לחלק את בשרם למספר משפחות, וממילא היה פחות חשש שיגיעו לידי מקח וממכר בבשרם. בנוסף לכך, אחוז הטריפות בעופות נמוך בהרבה (מ"א תצח, טז; שועה"ר טז; מ"ב תצח, מט; רוח חיים תצז, ב). וכיום, שיש אפשרות נוחה לשמור את הבשר במקרר, גם עופות נוהגים שלא לשחוט, כדי לחסוך את הטרחה המרובה של השחיטה, הבדיקה, ההפשטה והמליחה.

אמנם כשיש צורך גדול, גם כיום מותר לשחוט ביום טוב. לפיכך, אם אחת הבהמות נטתה למות, מותר להזדרז לשוחטה ביום טוב כדי שלא לאבד את בשרה, ובתנאי שעוד יוכלו להספיק להכין מבשרה כזית צלי ולאוכלו ביום טוב (שו"ע תצח, ו; מ"א טז; ח"א פט, ו. גם פרה שנועדה לחלב מותר לשחוט במקרה כזה, כמבואר להלן ו, ו).

ככלל, מלאכות תופר וקורע אסורות ביום טוב כמו בשבת, מפני שהן אינן עוסקות בהכנת המאכלים (פ"ה שבת יג, י-יא; טו, יב). אמנם יש נוהגים לבשל עוף ממולא בבשר וביצים ובצל, וכדי שהמילוי יישאר בתוך העוף, תופרים את עורו. וכיוון שתפירה זו ארעית, איסורה בשבת מדברי חכמים בלבד, וביום טוב היא מותרת לצורך האכילה, כדין 'מכשירי אוכל נפש' שלא ניתן להכין בערב יום טוב. אבל אסור לחתוך את החוט ולהכניס אותו לחור המחט, הואיל ואפשר לעשות זאת בערב יום טוב. ולאחר שגמרו לתפור את העוף מותר לחתוך את החוט המיותר, שהואיל ואין מתכוונים להשתמש בו, אין איסור לחותכו, ונהגו לחותכו באש (שו"ע תקט, ג; מ"ב שם).

אסור לכתוב ביום טוב כמו בשבת, וגם כתיבת מרשם להכנת מאכל אסור, מפני שכתיבה זו אינה עוסקת בתיקון האוכל עצמו. גם כתיבה ארעית שאיסורה מדברי חכמים אסורה ביום טוב כמו בשבת. לפיכך, גם ביום טוב אסור לכתוב על גבי עוגה אותיות בעזרת סוכריות או קרם, וכן אסור לצייר עליה צורות (מ"ב תק, יז; שעה"צ כ). וכן אסור לחתוך בסכין את האותיות והצורות שעל גבי העוגה, אבל לחתוך בין האותיות מותר. וכן מותר לאכול פרוסת עוגה שיש עליה אותיות או צורות, שהואיל ועוסקים באכילה אין זה נחשב 'מוחק'. ואם מן החומר של העוגה עצמה יצרו את האותיות או הצורות, כדוגמת האותיות שיש בביסקוויטים, כיוון שאין להן חשיבות, מותר לחותכן (פ"ה שבת יח, ג; 2).

יש אומרים שאסור בשבת ויום טוב לפתוח אריזות מאכל באופן שיגרום לקריעת אותיות או ציורים, ורק כאשר יש סיכוי שהאותיות והצורות לא יקרעו, מותר לפותחן (עפ"י ט"ז). ויש אומרים שאין בזה שום איסור, מפני שבפועל אין מוחקים בכך את האותיות, אלא רק מפרידים את חלקיהן זה מזה (עפ"י רמ"א). לכתחילה ראוי להחמיר, אבל כשאין דרך לקרוע את האריזה בלא לקרוע אותיות, אפשר להקל, הואיל ואין רצונו למחוק, והדבר נעשה כדרך קלקול (פ"ה שם).

אסרו חכמים לבצע מדידות שאין בהם צורך מצווה בשבת ויום טוב, משום שהמדידה היא מעשה של חול (פ"ה שבת כב, ו). וכן אסור למדוד ביום טוב את כמות הקמח לקראת הלישה, או את כמויות המאכלים שמכניסים לתבשיל, מפני שמדידות אלו אינן נצרכות להכנת המאכלים. אבל כאשר הדבר נצרך להכנת המאכל, כגון בתבלינים שצריך לדייק בכמותם – מותר (ביצה כט, א; שו"ע תקד, ד; תקו, א).

אסור להעמיד מאכל בצורה מיוחדת כדרך בניין, משום שגם במאכלים יש איסור בונה (מ"א שמ, יז; ח"א לט, א). וגם כאשר רוצים לעשות מדורה לצורך בישול מאכלים, אסור להעמיד את העצים בצורה של בניין (שו"ע תקב, א).

מותר למרוח ממרחים וסלטים על פרוסה, שאין איסור ממרח במאכלים. וכן מותר להחליק את הממרח על הפרוסה כדי לייפותו, וכן מותר להניח סלט חומוס על צלחת מרכזית ולהחליק את פניו בצורת עיגול כדי לייפותו, ואין בזה איסור ממרח, הואיל והמאכל כבר מוכן לאכילה, ואין החלקתו מועילה לו. ויש שהחמירו שלא להחליק מאכלים כדי לייפותם, והמחמיר בזה תבא עליו ברכה (רמ"א שכא, יט).