ארכיון הקטגוריה: ה – הבערה כיבוי וחשמל

ה – הבערה כיבוי וחשמל

א – הבערה

מלאכת הבערה מותרת מהתורה לצורך אוכל נפש (לעיל ג, ב), אבל אסרו חכמים להדליק אש חדשה ביום טוב (משנה ביצה לג, א), משום שיצירת דבר חדש דומה לעשיית מלאכה. ואף שהאש נצרכת לבישול ואפיית מאכלי החג, כיוון שאפשר להדליק אש מערב יום טוב ולהשתמש בה ביום טוב, אסרו חכמים להדליק אש חדשה ביום טוב (ביצה לג, א-ב; רמב"ם ד, א; רשב"א; שועה"ר תקב, א; מ"ב א). בכלל האיסור, הדלקת אש על ידי גפרור והדלקה של נורה חשמלית (להלן הלכה ד).

למרות שאסור להדליק אש חדשה ביום טוב, מותר להגביר ביום טוב אש קיימת על ידי הוספת עצים. ואם האש דולקת על גז או נפט, מותר להגביר אותה על ידי הוספה של גז או נפט. ואם יש צורך להדליק שלהבת נוספת לצורך בישול מאכלים, מותר להדליק קיסם מהאש הקיימת ולהדליק על ידו להבה נוספת. גם ברזל או חוט להט שהתאדם מרוב חום נחשב כאש, וכן גחלת עמומה נחשבת כאש, ומותר להדליק מהם גפרור, שאין זה נחשב כמוליד אש חדשה.

כיוון שאיסור הדלקת אש ביום טוב הוא מדברי חכמים ולא מהתורה, מותר לצורך מצווה או לצורך גדול לבקש מגוי להדליק אש חדשה. למשל, כאשר הנרות כבו, ובני הבית נמצאים בחושך, ואין שם אש שאפשר להדליק ממנה נר להאיר בסעודה, מותר לבקש מגוי להדליק נרות או נורה חשמלית. וכן כאשר הקור גובר, מותר לבקש מגוי להדליק תנור חשמלי.[1]


[1]. בביצה לג, ב, מבואר שאיסור הדלקת אש ביו"ט משום מוליד, והכוונה שאסרו חכמים ליצור ביו"ט דבר חדש (רש"י, ריא"ז, רא"ה, מאירי, ברטנורא). לראב"ד ומכתם משום שהנולד מוקצה. ולרמב"ם ד, א, משום שהיה אפשר להדליק את האש בערב יו"ט. וכ"כ הרשב"א, ומשמע שלדעתו האיסור מדרבנן. ויש שפירשו ברמב"ם שהאיסור מהתורה, משום שדין הוצאת אש ביו"ט כדין מכשירי אוכל נפש שאפשר להכין בערב יו"ט (לעיל ג, ט). וכן פסקו הט"ז תקב, א, ודעימיה, שהאיסור מהתורה. וכיוון שלרובם המכריע של הפוסקים איסור הדלקת האש מדברי חכמים, וגם האיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה מדברי חכמים, הרי שהבקשה מגוי להדליק אש היא 'שבות דשבות' שהותרה לצורך מצווה או לצורך גדול (פניני הלכה שבת ט, יא).

יש אומרים שהואיל והאיסור לרמב"ם משום שהיה אפשר להכין את האש מערב יו"ט, אם מחמת אונס לא הצליח להכין אש מערב יו"ט או שהכין וכבתה, מותר לו להדליק אש חדשה ביו"ט, כדין מכשירי אוכל נפש (ברכ"י תקב, א; ישכיל עבדי ד, כז, ב; חזון עובדיה עמ' מט). ויש אומרים שגם במקרה של אונס אסור להוציא אש חדשה, מפני שדין הולדת אש כדין יצירת כלי שלם, שגם אם היה אנוס בערב יו"ט אסור לעשותו ביו"ט, כמבואר בשו"ע תקט, ב; שעה"צ יא. ועוד, שגם במכשירי אוכל נפש שלא יכל להכין בערב יו"ט אין מורים היתר לרבים (מנחת יו"ט צח, קיג; מנח"י ד, צט). בשעת הדחק כשאינו יכול להביא אש משכניו, אפשר לסמוך על המקילים, ונכון להדליק בשינוי, שבאופן זה גם המחמירים יכולים להקל. ולגבי נורה חשמלית ומכשירי חשמל, נראה שבשעת הדחק אפשר להקל להדליקם בשינוי גם כאשר יכל להדליקם בערב יו"ט, שכן יש לצרף את דעת הסוברים שמלכתחילה מותר להדליקם ביו"ט (להלן הלכה ד, 4). עבר והוציא אש ביו"ט, מותר בדיעבד ליהנות מהאש (מ"ב תקב, ד. ועיין להלן ח, 6, בדין מעשה יו"ט).

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ב – כיבוי

לצורך אוכל נפש – מותר לכבות אש ביום טוב, ושלא לצורך אוכל נפש – אסור לכבות אש. ואפילו אם נכסיו עולים באש, כל זמן שאין שם חשש של סכנת נפשות, אסור לכבות את האש. וגם החלשת האש שלא לצורך אוכל נפש אסורה, משום שכל החלשה של אש מכבה חלקים ממנה (ביצה כב, א; שו"ע תקיד, א-ב; פניני הלכה שבת טז, ו-ז).

אבל כיבוי לצורך אוכל נפש מותר, לפיכך מותר להניח בשר חי על גחלים, למרות שנוטף מהבשר נוזל שמכבה בתחילה מקצת מהגחלים (שבת קלד, ב; שו"ע תקז, ד). וכן מותר לפזר מיני בשמים על הגחלים, כדי לתת ריח טוב בפירות להטעימם לאכילה, למרות שבתחילה הבשמים מכבים מקצת מהגחלים (ביצה כג, א; שו"ע תקיא, ד). וכן מותר להחליש את הלהבה שתחת הקדירה כאשר היא חזקה מדי ועומדת לשרוף את התבשיל. אמנם, כאשר יש שם להבה חלשה, יניח עליה את הקדירה, ולא יכבה בחינם.[2]

נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לכבות אש שעומדת לשרוף את הבית שבו מתכוונים לאכול, או את הכלים שמשמשים לצורך סעודת יום טוב. יש אוסרים מפני שכיבוי האש אינו מועיל למאכלים עצמם (רי"ף, רמב"ם, שו"ע תקיד, א). ויש מתירים, הואיל ובכלל ההיתר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש כלול גם ההיתר לדאוג לקיומו של המקום שבו אוכלים, ולכלים שבהם אוכלים. ולכן אם אין לאדם מקום אחר שנוח לאכול בו, מותר לכבות את האש שעומדת לשרוף את הבית. ואם אינו יכול להשיג כלים אחרים לאכול בהם, מותר לכבות את האש שעומדת לשרוף את הכלים (מרדכי, ר"ן, רמ"א תקיד, א, מ"ב ח). וכיוון שהמחלוקת באיסור חכמים, בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים.


[2]. מצינו שמותר לכבות לצורך אוכל נפש, כמבואר בשבת קלד, ב; ביצה כג, א; לב, ב; לד, א. ומנגד למדנו בביצה כב, א, שנחלקו חכמים ור' יהודה אם מותר לכבות גזע שעומד לשרוף בית או קדירה, והגמרא הולכת בשיטת חכמים שאסור לכבות. וקשה, מדוע אסרו לכבות את האש שתחת הקדירה, הרי זה צורך אוכל נפש? יש אומרים שלחכמים האיסור הוא לכבות אש לצורך הצלת הבית, אבל לצורך הצלת הקדירה גם לשיטתם מותר (רב שרירא גאון, רי"ד, ראבי"ה, מרדכי, יש"ש ועוד רבים). ויש אומרים שאסור לכבות כדי להציל קדירה ריקנית, אבל לצורך התבשיל מותר לכבות (תוס' ורמב"ן. וכן ביארו את הרי"ף, הרמב"ם והשו"ע תקיד, א, בערך השולחן ושתי הלחם). ויש אומרים שרק כאשר הכיבוי נעשה תוך כדי בישול, כמו בהנחת בשר על גחלים, הוא מותר. אבל כאשר הכיבוי נועד להציל את התבשיל מנזק, אינו נחשב כמלאכה לצורך אוכל נפש ואסור (רא"ה, וכן ביארו כמה אחרונים והמ"ב תקיד, ד, את הרי"ף, רמב"ם ושו"ע). להלכה, כיבוי שנועד להציל את התבשיל משריפה מותר, שכך דעת רוב הראשונים, וכן ביארו כמה אחרונים בדעת רי"ף ורמב"ם ושו"ע. וגם לאוסרים האיסור מדרבנן כי אינו מתכוון לעשות גחלים (עיין פ"ה שבת ט, ו).

כאשר האש עומדת להקדיח את התבשיל, אם יש שם עוד אש חלשה, צריך להעביר אליה את התבשיל, כדי שלא לכבות בחינם (רא"ש, רמ"א תקיד, א). ואם אין שם אש חלשה, יש אומרים שעדיף להדליק אש חדשה מאשר להחליש את הקיימת (מ"א תקיד, ג; מ"ב ו). ויש אומרים שעדיף להחליש את הקיימת (אג"מ או"ח ד, קג; יבי"א א, לא, יב). וכן נראה למעשה, מפני שכיבוי זה הוא לצורך האוכל, ובמיוחד שהוא ספק דרבנן שההלכה כמקילים. ועיין בהרחבות.

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ג – הבערת אש לחימום ונר למאור וכבוד

כשם שמותר להשתמש באש לצורך בישול ואפיה, כך מותר להשתמש באש לצורך חימום הבית בימים קרים, שאם תנור העצים היה דולק על אש נמוכה ואינו מחמם את הבית כראוי, מותר להוסיף בו עוד עצים כדי להגביר את חומו. ואם התנור דולק על נפט או גז, מותר להזרים אליו עוד נפט או גז כדי להגביר את חומו (שו"ע תקיא, א). ואף שחימום הבית אינו קשור לצורכי אוכל נפש, כלל נקוט בידינו, מתוך שהתירה התורה הבערה לצורך אוכל נפש, התירה גם לצרכים אחרים, ובתנאי שיהיו שווים לכל נפש, והצורך לחמם את הבית בשעת הקור שווה לכל נפש.[3]

וכן מותר להדליק נרות להאיר בסעודה, ולמרות שאפשר להסתפק באור החשמל שכבר דולק, כיוון שהנרות הנוספים מרבים בשמחת החג וכבודו, מותר להדליקם. אבל אסור להדליק יותר ממה שמקובל להדליק לתוספת שמחה. מותר למי שמפחד לישון בחושך, להדליק לעצמו נר. וכבר למדנו שאסור להדליק ביום טוב אש חדשה, לפיכך יש להדליק את הנרות על ידי העברת אש מהנר שכבר דולק. כאשר קשה לקרב את הנרות שרוצים להדליק אל הנר הדולק, ניתן להדליק מהנר הדולק קיסם או גפרור, ועל ידו ידליק את הנרות הנוספים. לאחר שידליק את הנר לא יכבה את הגפרור, שכיבוי שלא לצורך אוכל נפש אסור ביום טוב, אלא יניח אותו עד שיכבה מעצמו.

מותר להדליק נרות בבית כנסת לכבוד השכינה ששורה בו, שמתוך שהותרה הבערה לצורך אוכל נפש הותרה גם לצרכים אחרים ובכללם גם צורכי מצווה. גם לאחר תפילת המנחה מותר להדליק נרות בבית הכנסת. ולמרות שעיקר הזמן שיאירו יהיה במוצאי יום טוב, אין זה נחשב כהכנה לחול, משום שכבר בעת הדלקתם ביום טוב מכבדים בהם את השכינה (שו"ע תקיד, ה).

הרוצה להדליק נר נשמה לזכר הוריו צריך להדליק אותו לפני כניסת יום טוב, שהואיל ואין מצווה להדליק נר נשמה וגם אין בו תועלת ליום טוב, נכון שלא להדליקו בחג. ואם שכח להדליק אותו בערב יום טוב, ידליק אותו במקום שיש בו תועלת לסעודה או במקום שיש ממנו תוספת אורה בבית הכנסת. ובשעת הדחק, כאשר אין אפשרות להדליק אותו במקום שיועיל לסעודה או לכבוד בית הכנסת, והדבר גורם לו צער, אפשר להקל ולהדליק אותו במקום אחר, מפני שיש בו קצת מצווה של כיבוד זכר ההורים (באו"ה תקיד, ה, 'נר').


[3]. מיכל גז שהתרוקן, מותר לסוגרו ולפתוח את השני. אבל לכתחילה אין לחבר מיכל חדש, משום עובדין דחול, אלא יש לבקש זאת מגוי. ובשעת הדחק מותר ליהודי לחבר אותו (רשז"א שש"כ יג, יא, הערה ס. וכתב בהל' המועדים יג, ד, בשם ריש"א, שרק אם לא ידע שהמיכל יגמר ואין שם נכרי, מותר ליהודי להחליפו).

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ד – חשמל

בכלל איסור חכמים להוליד אש חדשה ביום טוב, אסור גם להדליק נורה חשמלית ותנור חשמלי. וכן אסור להפעיל מכשיר חשמלי שאין בו חוט להט.[4]

כשם שמותר להגדיל את האש לצורך תאורה וחימום ביום טוב, כך מותר להגביר את האור בנורה חשמלית ואת החום בתנור חשמלי, וזאת בתנאי שהגברת האור והחימום נעשית על ידי הוספת זרם באותו חוט להט. אבל אסור להגביר את האור והחימום על ידי הדלקת חוט להט נוסף, מפני שזו הדלקה של אש חדשה.

אסור לדבר ביום טוב דרך רמקול או טלפון או אינטרקום, כי גזרו חכמים על מכשירים שמשמיעים קול (עיין ביצה לו, ב). ועוד שהדבר נראה כמעשה חול, ויש בו זלזול בחג. אבל מותר לכבד-שמיעה להשתמש בשבת וביום טוב במכשיר שמיעה חשמלי שמוצמד לאוזנו, הואיל והמדבר מגביר את זרמי החשמל שבו ב'גרמא', אבל אסור לכבות את המכשיר או להדליקו (פ"ה שבת יז, ג; יז, יג). בשבת אסור להגביר או להחליש את עצמת הקול שבמכשיר השמיעה, אבל ביום טוב הדבר מותר, כשם שמותר לצורך בישול להגביר אש או להחלישה.[5]

כשם שאסור לפתוח בשבת מקרר שבעת פתיחתו נדלקת נורה, כך אסור ביום טוב. וכל אותן העצות שנאמרו לשבת נאמרו ליום טוב (פ"ה שבת יז, ט).


[4]. יש פוסקים שהתירו הדלקת נורה חשמלית ביו"ט משום שכוח האש כבר קיים בחוטים, וההדלקה היא רק תוספת אש (ערוה"ש; אבן יקרה ג, קסח; משפטי עוזיאל או"ח א, יט; מים חיים צד). ויש שרצה להתיר משום שמעשה הדלקה בחשמל הוא 'גרמא' (הרב פרנק). אבל דעת רובם המכריע של הפוסקים שהדלקת נורת להט היא הבערה של אש חדשה (אורח משפט עא; אחיעזר ג, ס; צפנת פענח א, רעג; חלקת יעקב א, נא; ישכיל עבדי ד, כז; ציץ אליעזר א, כ; יחו"ד א, לב, ועוד רבים). לגבי מכשירים חשמליים שאין בהם חוט להט, גם לגבי שבת נחלקו, יש אומרים שאיסור הדלקתם משום הבערה, וממילא אסור בשבת מהתורה (מרן הרב קוק באורח משפט עא), ויש אומרים שהאיסור מהתורה משום בונה (חזו"א). ולדעת רבים האיסור מדרבנן משום מוליד (בית יצחק) או עובדין דחול (הרב הענקין), וכ"כ רשז"א, יבי"א א, כ; וציץ אליעזר יט, טו (כמבואר בפ"ה שבת יז, ב, ובהרחבות שם). בכל אופן לעניין יו"ט, שגם ההבערה אסורה בו מדברי חכמים, כל הפעלת מכשיר חשמלי, בין יש בו חוט להט ובין אין בו חוט להט, אסורה מדברי חכמים.

[5]. במקרה שמחמת אונס מכשיר השמיעה כבוי, לדעת כמה פוסקים מותר ביו"ט להדליק את המכשיר, כמבואר בהערה 1 לעניין אש. ועוד שיש מתירים חשמל ביו"ט כמבואר בהערה הקודמת. וגם לדעת רוב הפוסקים שאוסרים, יש סוברים שהפעלת מכשיר חשמלי שאין בו חוט להט אסורה בשבת ויו"ט מדרבנן. ונכון להדליק בשינוי שאז גם לדעת המחמירים אפשר להקל.

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ה – גרמא והדרך לכבות האש שבכירי הגז

למדו חכמים מן הפסוק (שמות כ, ט): "לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", שדווקא עשיית מלאכה אסרה התורה, אבל אם המלאכה נעשית מאליה, למרות שהאדם גרם שתיעשה, הרי זה 'גרמא' ואין בזה איסור תורה, ולצורך גדול התירו 'גרמא' בשבת. למשל, אם מתפשטת שריפה, מותר להניח מסביב למקום השריפה כלים עם מים, כדי שכאשר האש תגיע אליהם, הכלים ישרפו ויתבקעו והמים שבתוכם יזרמו החוצה ויכבו את האש (שבת קכ, ב; שו"ע שלד, כב). וכן נפסק למעשה, שבשבת מותר להשתמש ב'גרמא' כדי למנוע הפסד או לצורך מצווה או לצורך גדול אחר, אבל בלא צורך גדול, אסור לגרום למלאכה שתיעשה (רמ"א שלד, כב).

אולם לגבי יום טוב נחלקו הפוסקים. יש אומרים שדין יום טוב שווה לשבת, ויש אומרים שביום טוב 'גרמא' מותר לכתחילה, ובמיוחד במלאכת 'הבערה' ו'כיבוי' שאיסורם מדברי חכמים בלבד. למעשה, אפשר להקל ב'גרמא' גם כשאין בדבר צורך גדול, אבל בלא צורך נכון להחמיר.[6]

בעבר כשהיו רוצים לבשל ביום טוב, היו לוקחים מספר עצים שיספיקו לבישול הקדירה, ומניחים אותם בכירה, ומדליקים אותם על ידי אש שהוכנה מערב יום טוב. לאחר סיום הבישול היתה האש דועכת מעצמה, שכן מלכתחילה לקחו עצים שיספיקו לבישול הקדירה ולא יותר. אבל היום שאנו מבשלים על גז ישנה בעיה כיצד לכבות את האש.

אחת העצות, לכבות ב'גרמא'. כלומר, לאחר סיום הבישול להניח על האש קומקום מלא במים, לבשל את המים עד שהם יגלשו ויכבו את האש, ולאחר מכן לסגור את כפתור הגז. ויש להקפיד להשתמש במים החמים לשתיית תה או לשטיפת כלים, כדי שבישולם לא יהיה בחינם.[7]

דרך נוחה וטובה יותר לכיבוי האש, על ידי 'חגז' שהוא מכשיר שהותקן במיוחד לצורך בישול ביום טוב. המכשיר הוא שעון קפיץ, שכל זמן שהוא עובד ניתן להזרים גז ללהבה, וכאשר יגיע לסוף הזמן שנקבע לו, ינתק את אספקת הגז ויגרום לכיבוי הלהבה. לפני שמתחילים בבישול מפעילים את השעון על מספר הדקות שרוצים שהלהבה תדלק, לוקחים אש מנר שהוכן מערב יום טוב ומדליקים את הלהבה, וכאשר יעבור הזמן שנקבע מתחילה, שעון הגז ינתק את אספקת הגז.[8]


[6]. יש אומרים שגם בשבת 'גרמא' מותר לכתחילה (ט"ז תקיד, י; גר"א שיד, א; שמש ומגן ג, ה). ויש אומרים שבשבת מקילים רק במקום הפסד וכיוצא בזה, וביו"ט מתירים לגמרי (תוס' ביצה כב, א, 'והמסתפק'; רמ"א תקיד, ג; מאמ"ר, שעה"צ לא). ויש שהקילו באופן מיוחד לעניין הבערה וכיבוי ביו"ט (אחיעזר ג, ס; חלקת יעקב א, ס). ויש שהחמירו ביו"ט כמו בשבת (מ"א תקיד, י; שועה"ר ט; ח"א צה, ה). והואיל וכל דין הבערה וכיבוי ביו"ט מדרבנן, כתבתי שלכל צורך אפשר להקל. אבל כשאין צורך נכון לחוש לדעת המחמירים.

[7]. יש סוברים שאין להשתמש ב'גרמא' כדרך קבע, ולכן גם בשיטה זו אפשר להשתמש רק דרך ארעי (שש"כ יג, יג). והעיקר ש'גרמא' לצורך מותר ביום טוב, ולכן מותר לגרום לכיבוי הגז על ידי גלישת המים (דבר יהושע ב, פד; אול"צ ג, כ, יא; יבי"א ג, ל). בנצר מטעי ט, התיר לסגור את הברז של בלון הגז שעומד בחוץ, שעל ידי כך הוא מכבה את האש ב'גרמא'. ובשיח נחום כז, ג, התיר לסגור אף את ברז הגז הראשי שבמטבח, ובתנאי שהכיבוי משתהה שניות ספורות, כי לדעתו ניתוק הגז שנמצא רחוק מהלהבה כמוהו כהוצאת עצים שעומדים להידלק במדורה ולא כמו עצים שכבר התחילו לדלוק בצידם האחד. ורבים אסרו לכבות על ידי סגירת ברז הגז בפנים ובחוץ, ומהם: ציץ אליעזר ו, ח-ט; יבי"א ג, ל; שש"כ יג, יב, בשם הרב פרנק. וטעמם משום שהכיבוי נעשה בחומר הבערה עצמו, והרי זה כמי שחותך חלק מהנר אחר שהוא דולק, שאסור לדעת הרא"ש ושו"ע תקיד, ג. בנוסף לכך, בדרך כלל תיכף לאחר סגירת הברז האש נכבית או לכל הפחות נחלשת, וממילא גם לתוס' הדבר אסור ואין זה גרמא. ונלענ"ד שאם הכיבוי בפועל משתהה כעשר שניות, ומקום סגירת הברז רחוק, הדבר נחשב גרמא. ונכון שיעשה זאת בשינוי, ואזי יהיה 'שבות דשבות'.

לרמ"א תקיד, ג, כאשר הרוח אינה נושבת, מותר להניח נר במקום שהרוח לפעמים נושבת כדי שכאשר תנשוב תכבה אותו, שזה כיבוי ב'גרמא'. ולמ"א י, ובאו"ה, אסור, כי יש חשש שמיד הרוח תנשוב, ונמצא מכבה בידיים.

[8]. מכשיר זה אינו גרמא אלא קל יותר, שכן עוד לפני תחילת ההבערה, נקצב לגז זמן שהוא יכול לזרום. ובדיעבד, אם שכחו להפעיל את השעון לפני הדלקת הלהבה, מותר להפעיל אותו לאחר מכן, שהואיל והכיבוי בפועל יעשה לאחר זמן ניכר, הרי זה כיבוי ב'גרמא' שבשעת הצורך מותר ביום טוב. לדעת שו"ע תקיד, ג, הרוצה שהנר שידליק לא ידלק עד הסוף, יכול להכניס את חציו לחול תיחוח ואח"כ להדליקו, וכך בשעה שהנר יתקצר ויגיע לגובה החול יכבה. אבל אסור להכניס אותו לחול אחר שהוא כבר דולק. ולרמ"א ורוה"פ (מ"ב כ), מותר להכניסו לחול גם לאחר שהוא דולק. ובשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם.

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ו – מכשירי 'גרמא' ואזעקה

יש מקילים לִיצוֹר עבור שבת מכשירים שכמעט ולא ניכר שינוי בדרך פעולתם, אלא שבתוך מנגנון הפעלתם יצרו שינוי כדי שיחשבו כמופעלים ב'גרמא'. ישנן שלוש שיטות לשינוי שיטת ההפעלה בתוך המכשיר: א) הסרת המונע. ב) הפעלה על ידי סורק. ג) הפעלה על ידי המשכת מצב (פ"ה שבת יז, יח).

למעשה נראה, שאם מעשה האדם גורם להפעלת המכשיר החשמלי תוך זמן קצר, כדרך שרגילים להפעילו בחול, גם אם תכננו את המכשיר באופן שפעילותו מתבצעת בדרך הדומה ל'גרמא' – אסור להפעילו בשבת. כי אין זה חשוב מה מתרחש בקרבי המכונה, כל עוד היא פועלת כדרכה, אין להפעלתה דין 'גרמא'. ולכן לא ניתן להפעיל מעליות ודלתות חשמליות בדרך של 'גרמא', שהואיל ורוצים שהם יתחילו לעבוד סמוך לזמן שמפעילים אותם, אין להם דין 'גרמא'. וכן אסור לנסוע בקלנועית, כל זמן שהיא נוסעת בדרך דומה לנסיעתה בחול.

אבל כאשר פעולת האדם גורמת להפעלת המכשיר לאחר השהייה משמעותית, אזי אם המנגנון שמפעיל אותו הוא על ידי 'גרמא', יש לו דין 'גרמא', ומותר בשעת הדחק להשתמש בו בשבת, ובשעת הצורך ביום טוב. וכך נוהגים לגבי דריכת אזעקה בשבת, שאם סיבוב המפתח מפעיל את המערכת בדרך של 'גרמא', ובפועל היא תידרך רק לאחר כחמש דקות מסיבוב המפתח, הרי שיש לזה דין 'גרמא', וכאשר יש בזה צורך גדול, מותר.

כדין שבת כך דין יום טוב, ולכן אסור להיכנס לחדר שהותקן בו מנגנון חשמלי שמדליק אור או מזגן בעת שנכנסים אליו, ואסור לצאת ממנו כאשר היציאה גורמת לכיבוי. ואין ההדלקה והכיבוי הללו נחשבים 'גרמא', אלא כהפעלת מכשירים על ידי שַׁלָּט, שהואיל וכך רגילים להפעילם, אין הבדל בין אם הם מופעלים על ידי לחיצה על מתג או על ידי כניסה ויציאה מהחדר (ועיין פ"ה שבת יז, יב, לגבי שעת הדחק).

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ז – שעון-שבת בשבת ויום טוב

מותר להדליק לפני כניסת השבת את אורות הבית, ולכוון את שעון-השבת כך שיכבה וידליק אותם בשעות הרצויות. כמו כן מותר להתקין שעון-שבת על שקע ולחבר אליו תנור חשמלי או מאוורר, ולכוון את השעון באופן שידליק ויכבה את המכשיר בשעות הרצויות.

ואם באמצע השבת התעורר צורך לשנות את זמן ההדלקה או הכיבוי, אפשר לסמוך על דעת המקילים שהתירו להמשיך את המצב הקיים אבל לא לקצר אותו. כלומר, בשעה שהאור דולק, מותר לשנות את השעון כדי שידלק יותר, אבל לא כדי שייכבה מוקדם יותר. ובשעה שהאור כבוי, מותר לשנות את השעון כדי שימשיך להיות כבוי עוד זמן, אבל לא כדי שיידלק יותר מוקדם. ובשעת הדחק, לצורך חולה וכיוצא בזה, מותר להקדים את פעולת השינוי, שכן הקדמת הפעולה היא מעשה של 'גרמא' שמותר בשבת בשעת הדחק בלבד (פ"ה שבת יז, ו, 7).

אבל ביום טוב הדין קל יותר משני צדדים: א) בשבת הבערה אסורה מהתורה וביום טוב מדברי חכמים (לעיל הלכה א). ב) לדעת רוב הפוסקים 'גרמא' בשבת מותר רק בשעת הדחק, ואילו ביום טוב מותר לכל צורך שהוא. לפיכך, כל שיש צורך בדבר, מותר לקרב את זמן פעולת השעון. שאם האור דולק, מותר להקדים את זמן כיבויו, ואם הוא כבוי, מותר להקדים את זמן הדלקתו. וכן מותר להדליק תנור אפיה ב'גרמא', כלומר ידליקו אותו על ידי 'שעון שבת' שישהה את הדלקתו בחמש דקות ויותר. שכל אימת שיש מכשיר חיצוני שדוחה את פעולת ההדלקה, הרי שפעולת ההדלקה מתבצעת ב'גרמא' (ציץ אליעזר א, כ, ה; ועי' שש"כ יג, לא).[9]


[9]. הפעלת מדיח כלים על ידי שעון שבת: עיין בפניני הלכה שבת יז, י, שבשבת אסור להפעיל מכונה להדחת כלים על ידי שעון שבת, מפני שבלא סגירת דלת המדיח – המכונה לא תתחיל לפעול, נמצא שהסוגר את דלת המדיח אחר שהכניס לתוכו את הכלים המלוכלכים גורם להפעלתה (שש"כ יב, לז). ובשעת הדחק – מותר, כדין 'גרמא' בשבת (שו"ת מראש צורים ל). אבל ביום טוב בשעת הצורך הדבר מותר, כדין 'גרמא' ביום טוב (לעיל הלכה ה; שש"כ יב, לז). וכל זה בתנאי ששוטפים את הכלים לצורך יום טוב.

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ח – תרמוסטט

המפעיל לפני כניסת שבת רדיאטור כדי לחמם את ביתו על חום בינוני, ובמשך השבת ראה שמזג האוויר חם מכפי שחשב, והוא מעדיף שהרדיאטור יחמם פחות, ימתין עד שהתרמוסטט יפסיק את פעולת הרדיאטור, ואז יוכל לסובב את כפתור הויסות לרמה נמוכה יותר, ועל ידי כך הפסקת החימום תארך זמן רב יותר, ולאחר מכן גופי החימום יפעלו זמן קצר יותר. אבל אסור להנמיך את רמת החום בעת שהרדיאטור עובד, מפני שהנמכה כזו אינה ממשיכה מצב קיים אלא מקרבת את השינוי, ממצב שהרדיאטור עובד ומחמם למצב שאינו מחמם.

וגם ביום טוב נכון להנמיך את רמת החימום בשעה שהרדיאטור אינו עובד. ואמנם 'גרמא' מותרת בשעת הצורך ביום טוב, מכל מקום יש חשש סביר שמיד בעת שינמיך את רמת החום יגרום להפסקת החימום, ונמצא שכיבה בידיים ולא ב'גרמא'.

אם במשך השבת הוא רוצה שהרדיאטור יחמם יותר, ימתין לשעה שגופי החימום של הרדיאטור יפעלו וחומו יגיע לשיעור שהיד סולדת בו (לפחות 71 מעלות), ואז יוכל לסובב את הכפתור לרמה גבוהה יותר, כדי שהרדיאטור ימשיך לחמם יותר זמן. אבל אסור לעשות זאת כאשר חומו פחות משיעור שהיד סולדת בו, מפני איסור בישול. וגם כאשר חומו מעל חום שהיד סולדת, אסור לעשות זאת בעת שאינו עובד, מפני שהוא גורם להפעלתו, ואף יש לחוש שיגרום להפעלה מיידית שלו (עיין פ"ה שבת י, ג; יז, ז).

אבל ביום טוב שאין איסור הבערה ובישול לצורך חימום הבית, מותר לסובב את הכפתור לרמה גבוהה יותר גם כאשר חום הרדיאטור פחות מחום שהיד סולדת בו. אבל צריך לעשות זאת בשעה שהרדיאטור עובד ומחמם, שאם לא כן יש חשש שפעולתו תפעיל מיד את החימום, ונמצא שהדליק אותו בידיים.[10]

לגבי מזגן או מקרר שיש להם כפתור לויסות החום דין שבת ויום טוב שווה. בשעה שהקירור עובד, מותר לסובב את כפתור הויסות לטמפרטורה נמוכה יותר, שעל ידי כך פעולת הקירור תימשך זמן נוסף. ובשעה שהמנוע מפסיק לקרר, מותר לסובב את כפתור הויסות לטמפרטורה גבוהה יותר, ועל ידי כך ההפסקה של פעולת מנוע הקירור תמשך זמן רב יותר (מנחת שלמה י; שש"כ כג, כד).

כל זה בתנאי ששינוי התרמוסטט אינו נעשה תוך כתיבת המעלות על צג. אבל כאשר שינוי התרמוסטט מצריך רישום מעלות על צג אלקטרוני, כמו במזגנים רבים, הדבר אסור משום 'כותב' ומשום שכל לחיצה מחוללת מיד פעולה חשמלית.


[10]. כ"כ בשש"כ כג, כד. ולכאורה הוא "דבר שאינו מתכוון", שאין ודאות שהעלאה מתונה של רמת החום תגרום להדלקה מיידית של החימום, וממילא אין בו איסור. אמנם אפשר להשיב ש"דבר שאינו מתכוון" הוא כאשר כוונתו לעשות דבר אחר, שאז למרות שטוב לו שהמלאכה תיעשה, כיוון שאין ודאות שתיעשה, אין בה איסור. אבל כאן עיקר כוונתו להגביר את החימום, ולכן אם יצא שהוא יפעל מיד, הרי הוא נחשב כמי שהדליק אותו בידיים ולא כ"דבר שאינו מתכוון".

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

ט – קטורת ביתית ועישון סיגריה

אסור להבעיר בשמים (קטורת ביתית) כדי להפיץ ריח טוב בבית או כדי לבשם בגדים, מפני שהבערה הותרה לצורך השווה לכל נפש, ואילו בישום הבית והבגדים הוא דבר שרק מפונקים נוהגים בו. אבל מותר להניח בשמים על גחלים כדי לתת ריח טוב במאכלים שניצלים עליהם. ואף שגם בלא הבשמים המאכלים יהיו טובים לאכילה, כל שמועיל לתבשילים בכלל ההיתר, שכן גם העניים היו מבשמים את מאכליהם אם היו ברשותם בשמים. אבל את הבית והבגדים רוב האנשים אינם מבשמים באופן זה, כי הוא פינוק מיותר עבורם (ביצה כב, ב; שו"ע תקיא, ד; לעיל ג, ו, 4).

מתחילה נטו חלק מהפוסקים לאסור עישון טבק ביום טוב, משום שהעישון כרוך בהבערה, וכיוון שהעישון לא היה רווח אצל רוב הציבור, לא היה זה דבר השווה לכל נפש שמותר להבעיר למענו (מ"א תקיד, ד; קרבן נתנאל ביצה פ"ב כב, י). והיו שהקילו מפני שסברו שהעישון נחשב דבר השווה לכל נפש (דרכי נעם או"ח ט). במשך הזמן העישון נעשה רווח יותר, ואף הרופאים טענו באותם ימים שהוא מועיל לבריאות ומסייע לעיכול. ועל כן נטו רוב הפוסקים להתיר עישון סיגריות ביום טוב (פני יהושע; ר' יהונתן אייבשיץ; פמ"ג תקיא, מש"ז ב; כתב סופר או"ח סו; באו"ה תקיא, ד).

בדורות האחרונים התברר שהעישון מזיק מאוד לבריאות, ונפסקה הלכה שאסור לעשן, ומי שכבר התמכר לעישון צריך להשתדל מאוד להיגמל מכך. בפועל אחוז המעשנים הולך ויורד, עד שבארץ הגיע לפחות מ-25%. וכיוון שלדעת רבים מהפוסקים, עיקר ההיתר לעשן ביום טוב התבסס על מנהגם של רוב הגברים, כיום שהרוב כבר לא מעשנים, יש אומרים שאסור לעשן ביום טוב, מפני שאין בו צורך השווה לכל נפש. ויש מתירים למי שסובל כשאינו מעשן, שהואיל והוא אינו מעשן משום פינוק, הרי זה נחשב כדבר השווה לכל נפש, שכל אדם עושה ככל יכולתו כדי להסיר מעצמו סבל. בנוסף לכך, אין הכוונה ב'שווה לכל נפש' שהרוב נוהגים בו, אלא די שאחוז ניכר נהנים ממנו. ואף שברור שעל המעשנים להתאמץ להיגמל מהעישון המזיק, כל זמן שלא הצליחו, אין צורך שיצטערו דווקא ביום טוב (ציץ אליעזר יז, כא; הלכות המועדים טז, 1). למעשה: לכתחילה גם הרגילים לעשן צריכים להשתדל שלא לעשן ביום טוב, ומי שהדבר גורם לו צער רב, רשאי לסמוך על המקילים.

כיוון שאסור לכבות שלא לצורך אוכל נפש, המעשנים צריכים להיזהר שלא לכבות את הסיגריה לקראת סיומה, אלא יניחו אותה במקום בטוח עד שתכבה מעצמה. גם יזהרו שלא לנער את האפר המצטבר בראש הסיגריה, כי יתכן שיש בו אש ועל ידי הניעור יכבה, אלא יתנו לו ליפול מעצמו.[11]


[11]. יש סוברים שאם יש אותיות על הנייר של הסיגריה, אסור לעשן כדי שלא לשרוף את האותיות ולמוחקן. אבל להלכה אין בזה איסור, הואיל וכאשר הנייר נשרף לגמרי אין זה נחשב כמחיקה. וגם אם נחשיב את השריפה כמחיקה, הרי שהיא נעשית כלאחר יד (שינוי), וגם שלא על מנת לכתוב במקום שנמחק (והוא אסור מדרבנן), והרי זה "פסיק רישא דלא ניחא ליה" בשני איסורים דרבנן שרבים מקילים בו (פ"ה שבת ט, 2). וכן הורו דעת תורה תקיד, א; מהרש"ג ב, מא; רשז"א שש"כ יג, הערה לד.

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

י – רחצה

מפני חששות שונים המלווים את הרחיצה, רבים נוהגים שלא להתרחץ ביום טוב. אבל בשעת הצורך, מותר להתרחץ במים חמים שהתחממו בערב יום טוב, או במים חמים שהתחממו ביום טוב על ידי דוד שמש או שעון שבת. וזה ההבדל שבין שבת ליום טוב, שבשבת מותר לרחוץ במים פושרים אבל לא חמים, ואילו ביום טוב מותר לרחוץ במים חמים (עיין פ"ה שבת יד, ח).

ויש מחמירים וסוברים שדין יום טוב כדין שבת, ואסור לרחוץ ביום טוב במים חמים אלא רק בפושרים. ויש מחמירים וסוברים שאסור מדברי חכמים לרחוץ בשבת ויום טוב אף במים פושרים. וכך נוהגים חלק מיוצאי אשכנז. אולם למעשה, העיקר כדעת רוב הפוסקים, שמקילים לרחוץ ביום טוב במים חמים. וכאשר הדבר גורם צער, כגון בראש השנה שנמשך יומיים, או ביום טוב שסמוך לשבת, ראוי לנהוג כמקילים, כדי לכבד את החג ולהתענג בו.

מי שיש לו דוד שמש, יכול להתרחץ במים שהתחממו בו במשך החג. ומי שאין לו דוד שמש, יכול להפעיל את דוד המים החשמלי לפני החג, וכדי שלא יבזבז חשמל לריק, יחבר את הדוד לשעון-שבת ויפעיל אותו למשך הזמן הנדרש בלבד.[12]

שלא כמו בשבת, ביום טוב מותר לפתוח את ברז המים החמים גם כאשר המים שבדוד רותחים, וגם בשעה שגוף החימום החשמלי דולק, מפני שאין איסור בישול ביום טוב. אבל אסור להדליק ביום טוב את דוד המים החשמלי, מפני שהדלקתו נחשבת כהבערת אש, וכבר למדנו שאסור להבעיר ביום טוב אש חדשה.[13]


[12]. לגבי שבת גזרו חכמים (שבת מ, א; שו"ע שכו, א) שלא לרחוץ את הגוף במים חמים שהתחממו בערב שבת, כדי שלא יבואו לבשל מים בשבת. וגם כאשר רוחצים כל אבר בנפרד, אסור לרחוץ את רוב הגוף בחמים, אבל את מיעוט הגוף מותר לרחוץ במים שחוממו בערב שבת. ומבואר בגמרא שגזירת מרחץ חלה גם ביום טוב, ונחלקו הראשונים בטעם הדבר: לדעת התוס' (ביצה כא, ב, 'לא') ורא"ש (שבת ג, ז), משום שרחיצת רוב הגוף אינה שווה לכל נפש, ולכן אסור מהתורה לחמם עבורה מים ביום טוב. ורי"ף (ביצה שם) ורמב"ם (הל' יו"ט א, טז), כתבו, שגזירת מרחץ חלה גם ביו"ט. ואף שחימום מים מותר ביו"ט, החילו את גזרתם גם ביו"ט שמא יעשו מלאכות אחרות (רמב"ן שבת מ, א).

ואם המים חוממו בערב יו"ט, לדעת רי"ף ורמב"ם, בבית מותר לרחוץ בהם את כל הגוף, ובמרחץ ציבורי אסור לרחוץ בהם משום גזירת מרחץ. כך דעת רוב הראשונים ומהם: רמב"ן, ר"ן, או"ז, הגה"מ בשם תרומה, ראבי"ה, שבה"ל, ריא"ז, מגיד משנה, ושו"ע תקיא, ב. ואם המים התחממו ביום טוב בדוד שמש או על ידי שעון-שבת, דינם כמים שהתחממו בערב יו"ט, ומותר לרחוץ בהם ביו"ט (שש"כ יד, ג; חזו"ע יו"ט עמ' מא).

לעומת זאת, דעת תוס', רא"ש, רי"ד ועיטור, שגם כאשר חיממו את המים מערב יו"ט, אסור לרחוץ בהם בבית את רוב הגוף משום גזירת מרחץ. ולמרות שרוב הראשונים מקילים, נהגו באשכנז כדעת המחמירים (רמ"א תקיא, ב; א"ר, שועה"ר, מ"ב יח). וכ"כ למעשה בפס"ת תקיא, ז, ושמירת יו"ט כהלכתו טו, ה. ולדעתם, כל המחמירים בפושרים בשבת יחמירו בפושרים גם ביו"ט (עיין הרחבות לפ"ה שבת יד, ח, א). אלא שכבר למדנו שלדעת תוס' ורא"ש, האיסור לחמם מים ביו"ט לרחיצת כל הגוף מפני שאין זו הנאה השווה לכל נפש, ואם כן כיום שזו הנאה השווה לכל נפש, שרוב האנשים רגילים לרחוץ כל יום או יומיים, מותר אף לחמם מים ביו"ט כדי לרחוץ את כל הגוף, וגזירת מרחץ נותרה רק במרחץ עצמו ולא במקלחת ביתית. וכך דעת רשז"א (שש"כ יד, הערה כא; שלחן שלמה עמ' קצח הערה ג). והרב אליהו היקל במקלחת חמה ולא באמבטיה (מאמר מרדכי עמ' 143). למעשה כתבתי כדעת המקילים, שכך היא דעת רוב הראשונים, ואף למנהג אשכנז מסתבר שיש להתיר, והמדובר במחלוקת בדברי חכמים, שהלכה כדעת המיקל. ומנגד לא כתבתי שמנהג כל הספרדים להקל, מפני שלאול"צ ח"ג כא, א, רק במים שהתחממו בערב יו"ט יהיה מותר לרחוץ ביו"ט ולא במים שהתחממו ביו"ט בדוד שמש או דוד חשמל.

[13]. בשבת אסור לפתוח את ברז המים החמים כאשר המים שבדוד רותחים או כאשר גוף החימום עובד ומרתיח את המים, משום איסור בישול (פ"ה שבת י, כג-כד). אבל ביו"ט מותר לפתוח את ברז המים החמים גם בעת שגוף החימום החשמלי עובד, ולמרות שהוא מבשל על ידי כך מים נוספים שלא לצורך, שהואיל ולא ניתן להוציא מים חמים בלא שיכנסו תחתיהם קרים, הרי שזה צורך יו"ט. בנוסף לכך, אפשר שזה גרמא שמעיקר הדין מותר (לעיל ה, 6). (וגם אין איסור להרבות בשיעורים, שו"ע תקג, ב; שש"כ ב, הערה כב, ושלא כשבות יצחק ח"ו עמ' צד). ובכל אופן אין בזה איסור תורה, הואיל ואם יבואו אורחים יוכלו להשתמש במים החמים.

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה

י"א – מדיני הרחצה

מותר להשתמש בשבת ויום טוב בסבון נוזלי. אבל בסבון קשה או סמיך, נהגו רבים להחמיר, ושני טעמים לדבר: האחד, שהשימוש בסבון קשה או סמיך נראה כעין 'ממחק', שבעת השימוש בסבון קשה מחליקים את פניו, ובעת שימוש בסבון סמיך מורחים אותו על היד והגוף (מ"ב שכו, ל). הטעם השני, שהשימוש בסבון נראה כהולדה של דבר חדש, שהסבון הקשה או הסמיך הופך להיות נוזלי כמים (בא"ח ש"ש יתרו טו). ואף שמעיקר הדין לדעת הרבה פוסקים אין בזה איסור, נהגו רוב ישראל להחמיר שלא להשתמש בסבון קשה וסמיך. והנוהגים להקל יש להם על מי לסמוך.

סבון סמיך שאם מניחים אותו על משטח יתפשט לצדדים נחשב כנוזלי, ולכל הדעות מותר להשתמש בו, וגם כשיש ספק בדבר, אפשר להקל (פ"ה שבת יד, ו).

מותר לחפוף את שיער הראש, ולהשתמש בשמפו ומרכך. ובתוך החפיפה צריך להיזהר שלא לתלוש שערות. אשה שיש לה שיער ארוך, והיא רגילה לסורקו תמיד לאחר הרחצה, נכון שלא תשטוף את שערה בשבת או יום טוב, כדי שלא תיכשל אח"כ באיסור תורה של סירוק (פ"ה שבת יד, ג). ומי שנצרכת מאוד לחפוף את ראשה, ויודעת בוודאות שלא תיכשל אחר החפיפה בסירוק, תוכל גם ביום טוב לחפוף את שערותיה.

עוד צריך להיזהר במשך חפיפת הראש והזקן, שלא לסחוט את השיער, שסחיטה זו אסורה משום 'דש', משום שהיא מוציאה מהשיער מים וסבון שניתן להשתמש בהם להמשך הרחצה. אבל מותר לנגב את השיער במגבת, שהואיל ואין מעוניינים במים שיוצאים מהשיער ונבלעים במגבת, אין בזה איסור סחיטה (פ"ה שבת יד, ח).

פורסם בקטגוריה ה - הבערה כיבוי וחשמל | כתיבת תגובה